שלומית דור

אמא לשלוש, מתבגרת לאט. עוסקת בחקלאות ובהוראת פרמקלצ'ר, טיפול בצמחים, עיזים, תרנגולות. אוהבת ספרות מכל הזאנרים. רוצה לפעול למען עתיד וסביבה ירוקה אבל בנתיים מתעכבת.

9 בספטמבר, 2012
2 תגובות

גבול בין אחד לאדם, גבול בין אני לאחר?

לא מזמן חזרנו מחופשה. רק אני ואחיק. אחרי יותר מעשר שנים יצאנו לבד, לחו"ל. יצאנו לטרק בהרי האלפים של סלובניה.
הזמנו טיסה, אכסניה ללילה הראשון, בו נגיע מאוד מאוחר לסלובניה, וביום המיועד הכתפנו תרמילנו נשקנו לבנות ונסענו.

המשך »

6 במאי, 2012
6 תגובות

עבודת חוץ

לפני כמה שנים חזרתי לעבוד. אחרי יותר מעשר שנים שבהן עבודתי העיקרית היתה אמהות, יצאתי לשוק העבודה. עבדתי עבודה חלקית והשתכרתי שכר זעום. אבל תחושת הערך העצמי שלי ניקתה את עצמה מאבק השנים ותפרה לה חליפה חדשה.

המשך »

30 ביוני, 2011
5 תגובות

כלב מביט למטה

כואב, פשוט כואב. בכל בוקר המגע הראשון הזה של כפות הרגלים בריצפה, ההזדקפות, רגע לעמוד, להתנדנד. כואב.
פתאום זה לא מובן מאליו לקום בגוף לא כואב. פשוט לצאת מהמיטה ולהתחיל לפעול. הכל לאט יותר.
קודם צד ימין, אחר כך ברכיים, רגלים על הרצפה. שלב ראשון הושלם.

אפשר לנמנם כמה דקות, לתת לגוף להתרגל.
אחר כך להתרומם לישיבה. עוד כמה דקות. הראש כבר מתחיל להתעורר, העיניים עדין לא החליטו לגמרי אם להיפקח או להישאר במצב חצי סגור עד להכרח מלא. הרי את הדרך למקלחת אני זוכרת. לא באמת צריך להטריח את העפעפיים. ו..

אני עומדת. כמו עץ, חורקת, כואב. כל בוקר כואב, כל פעם מפתיע.

יום אחד החלטתי שאני עדין צעירה ואין לי צורך אמיתי לסבול. אני צריכה להזכיר לגוף שלי מה הוא יכול. אני רוצה לקום בלי ששום דבר יכאב לי, כמו שילדים קמים אפילו אחרי לילה שישנו מכורבלים מתחת לספסל עץ ברכבת הודית.

אז הצטרפתי ליוגה.

המשך »

26 באפריל, 2011
11 תגובות

נפש רגישה

לפני כמה חודשים נתקלתי במודעה קטנה בעיתונות המקומית. מסגרת קטנה בירוק סיפרה כי עמותת "אנוש" פותחת סדנה לכתיבה ביוגרפית בקריית שמונה וכי היא מזמינה אנשים ללוות את הסדנה כמתנדבים. מצורף היה מספר טלפון להתקשרות.

המשך »

6 בינואר, 2011
11 תגובות

עקרת בית

עקרת בית. כשמבקשים למלא את משבצת ה"עיסוק", אני תמיד מהססת. הכי פשוט, הכי הגיוני, הכי מהיר לרשום "עקרת בית".

לא מסוגלת.

היד שלי פשוט מסרבת. מהססת, נתקעת. מה לכתוב? עקרת בית? למה? אני כל כך הרבה יותר מאחת שהבית מעקר מתוכה את כל חדוות החיים, היצירתיות.

למה זה כל כך קשה לי, מרגיז אותי, נראה לי לא הוגן?

המשך »

28 בדצמבר, 2010
3 תגובות

גינות קהילתיות, או הלהיט הירוק התורן

לאנשי הסביבה, כמו לאחרים, יש אופנות, אג'נדות, ויכוחים מהותיים וכמובן פרויקטים צודקים וירוקים שעצם קיומם יגרום לשינוי מעמיק בתפיסת "הלא ירוקים" את הטבע והסביבה וחשיבותם, והיא היא שתביא מזור לעולם.

לא בצחוק, ברצינות, יש כאלה. אני יודעת, אני אחת מהם.

המשך »

22 בדצמבר, 2010
2 תגובות

"אדמה דואגת למי שדואג לה"

(הכותרת היא ציטוט מפי חסן אלהיב, טובה זנגריה.)

אני אוהבת את הגינה שלי. אהבה כזו שהיא מן לחישה נעימה בלב. הרומן שלנו נמשך כבר יותר משמונה שנים וכל פעם אני אוהבת אותה מחדש.

אתם בטח מתארים לעצמכם גינה מפוארת, עצי פרי עמוסים קלמנטינות מבשילות או משירים עלים צהבהבים בסתיו, שאם ירחם עלינו ה' תכף הוא כבר חורף גשום, אמן אמן אמן.

טוב, זו לא הגינה שלי.

המשך »

11 במרץ, 2010
5 תגובות

חינוך?

"זה חינוך רע ולא החינוך שלי!!!!" שאגתי באוזני ביתי הדומעת במכונית סגורה ביום גשם בדרך הביתה. אפילו לעצמי גרמתי חרשות זמנית. אבל זרם הדמעות פסק, והנייר הרטוב שהיא אחזה בין אצבעותיה (מבחן שתוצאתיו 90 רחמנא ליצלן), נמעך לתחתית התיק הרטוב, לתהום הנשייה של כל הדפים הקמוטים שמצטברים שם עד שאי אפשר לדחוף אפילו סנדויץ, ואז מוצאים את דרכם להדלקת התנור כראוי להם.

כבר כמה חודשים שביתנו הבכורה הולכת לבית ספר. אומנם בית ספר "פתוח, ניסויי, דמוקרטי", (מחק את המיותר), ולא בכל יום, אבל בית ספר.

המשך »