בשאלת הקץ הקצוב לחיים

אני לא יודע מתי אמות, אבל זה לא אומר שאני לא חושב מידי פעם על הנושא. שתי הזדמנויות בדרך כלל מאפשרות לי לעסוק בהרחבה בשאלת המוות: הראשונה היא כשכמעט קורה משהו – כמעט תאונת דרכים*, כמעט טיל, כמעט … בדרך כלל אחרי מקרה כזה עולות השאלות: "איך עברתי את זה? עד כמה דק הגבול בין למות לבין לחיות? וגם – איך זה שאני עדיין כאן?"
השנייה היא כשאני מלמד על תזונה ואורח חיים בריא. כמעט תמיד במהלך הלמידה מישהו שואל: "אבל גם כך כולנו נמות בסוף, אז למה להתאמץ?" השאלה הזו היא נהדרת והתשובה מורכבת וארוכה. חלק ממנה אפשר לקרוא כאן, וחלק אחר מצא אותי בכתביו של הרמב"ם, שם נתקלתי בתשובה מעניינת ואותה אביא כאן.

Continue reading


  1. * אתמול נסע אוטו ממש מולי (לכיווני, בנתיב הלא נכון) בנתיב התנגשות בכביש שאין לי לאן לברוח בו (לא ברור מה קרה לנהג) וממש ברגע האחרון הצלחתי להחלץ בעזרת נהגים סביבי שפינו לי מקום. [חזרה]

אוכל בספרות נוסעים

לאורך שנותיי כהיסטוריון נתקלתי בהרבה ספרי נוסעים, ספרות ענפה של אנשים שהסתובבו באזורנו לאורך ההיסטוריה וכתבו את זיכרונותיהם. המטיילים האלה היו חייבים לאכול, אבל לעיתים הם כל-כך מתרכזים במסע הדתי עד שהמזון נראה להם פחות חשוב והם כותבים רק מעט. עם זאת, כמעט בכל ספר יש כמה אזכורים של ארוחות מיוחדות או עובדות שונות לגבי תזונה או מצרכים מקומיים. נוסע מהמאה העשירית, למשל, סיפר שבחברון קיבל תבשיל עדשים חם עם שמן, וגם לחם ודבלים. נוסע אחר מהמאה ה-14 כתב שהדבש הטוב ביותר מגיע מהכרמל. נוסע מהמאה ה-15 תאר מסע עם נוודים בנגב, וכתב שהם אוכלים בשר מחומם קלות (נא) או מיובש בין אבנים לוהטות, אם אין עצים. עוד הוא פרט שהם אוספים צמחים ושורשים, שותים חלב נאקות ואתונות, מכרסמים ביסקוויטים יבשים ואוכלים דגים מהים האדום, שאותם הם צולים על אבנים לוהטות בשמש.

המידע הזה מאפשר לי לגלוש בדמיון שלי אל מחוזות העבר ולדמיין איך אני יושב ואוכל את אותו האוכל. האוכל הבסיסי של ארץ-ישראל. כי זו העבודה העיקרית של היסטוריון – לשבת, להרהר ולדמיין. לכן הכי טוב להיות היסטוריון של אוכל.

Continue reading