מאת: מיכל גפן

למרות היותי די ג'י 12 שנה, מעולם לא ממש הצלחתי להתחבר לצרוף האותיות האלו :"D.J"

משהו בהם תמיד הרגיש לי קצת קר ומעולם אחר, כשחיפשתי שם למה שאני עושה בעבודתי, המילה מחברת עלתה די מהר. הרי זה כל העניין – את קטעי המוסיקה לא אני כתבתי , הם נמצאים אי שם ואני תפקידי לחבר ביניהם, ובעיקר ביניהם ובין האנשים. אין דבר שמרתק אותי יותר מחיבורים, בכל מקום, בכל תחום, באמנות ובמוסיקה בפרט.

המפגש בין שונים יוצר מתח ועניין שמרגשים אותי עד עמקי נשמתי.

אני תמיד נשאלת לשאלה איזו מוסיקה אני אוהבת, ואני לא חושבת שאי פעם אוכל לענות לשאלה הזו באופן גורף, אופנות וז'אנרים כאלו ואחרים מעולם לא היו גורם שקיבע את נטיותיי המוסיקליות.

כי מוסיקה מדברת או לא מדברת אליי, וזה לא משנה באיזו שפה, באיזו מקצב או מאיזו שנה.

המשך »

כשהוא נולד, רציתי רק שהוא יהיה בריא ומאושר…. והיה לי כל הזמן שבעולם.

בגיל שנתיים הוא אובחן כאוטיסט, ורציתי רק שיירפא מהאוטיזם ויהיה נורמלי ודפוק כמו כולנו… ולא היה לי זמן! רק שנה או שנתיים, ואז חלון ההזדמנויות נסגר!

גיל שלוש. גיל ארבע. ההתקדמות המטאורית, הנסיגה הגדולה, ועוד התקדמויות ונסיגות קטנות יותר. רציתי שהוא "יהיה רק אספרגר"… והיו לי לכל היותר עוד שנה או שנתיים.

בגיל חמש, מאגרי התקווה והמאבק התחילו לאזול. רציתי רק שיהיו לו חיים בעלי משמעות – לכשיגדל. ועדיין הייתי במירוץ נגד הזמן.

גיל שש. הוא עדיין לא דיבר. רדופת סיוטים לגבי עתידו, רציתי רק שיהיה עצמאי – לכשיגדל.

גיל שבע יחול בעוד חודש ומשהו, והתקווה ההיא מתה סוף סוף. איזו הקלה.

עכשיו, אני רוצה רק שיהיה בריא ומאושר…. ויש לי כל הזמן שבעולם.

(שם המחברת שמור במערכת)