כללי

מאמרים ורשימות

29 בנובמבר, 2012
8 תגובות

זהירות, סכנת התחפרות

אנחנו נוסעים לתומנו בדרך סלולה, ואז פתאום בלי אזהרה מוקדמת, מגיעים לקטע של בוץ. הוא תופס אותנו באמצע הנסיעה המהירה, ולמרות שאנחנו רוצים להמשיך בדרך, אנחנו שוקעים בו. מתחפרים. נתקעים. טעויות הן כמו בוץ טובעני. אנחנו "נתקעים" בהן. טעויות שלנו או טעויות של אחרים, זה לא משנה.

אנחנו רוצים להמשיך הלאה אבל לא מצליחים. לא מצליחים להודות שטעינו. או שכן מצליחים להודות, אבל אז לא מצליחים לסלוח לעצמנו על הטעות ונתפסים להלקאה עצמית. שלא לדבר על לסלוח למישהו אחר על הטעות שלו. לחלקנו טעויות של מישהו אחר הן בוץ טובעני אפילו עוד יותר.

המשך »

27 בנובמבר, 2012
9 תגובות

המעשה הנכון

בנקודות צומת בחיינו כהורים (או לא) אנחנו מחפשים תשובות שיובילו אותנו למעשה הנכון. לא רוצים לטעות. מה הכי נכון להגיד לילדים כשאמא ואבא מחליטים להפרד, איך הכי נכון לגמול את הפעוט מחיתולים, מהי התזונה הנכונה לילדנו, מה הדרך הנכונה להתמודד עם אלימות בין הילדים…

המשך »

25 בנובמבר, 2012
8 תגובות

גמילה מפרפקציוניזם

אני, בעיקרון, תמיד צודקת.
בכל זאת, אני עושה טעויות כל הזמן.

ההרגל האוטומטי שלי כשאני מגלה טעות הוא לגנות את עצמי במלים חריפות, כי כנצר לשושלת פרפקציוניסטית, ברור שאסור לטעות לעולם, אסור להיכשל, אסור לעשות צעד לא נכון. אבל ראיתי שזו דוגמא רעה ביותר לילדים שלי, אז אני מנסה "לעבוד על זה". לרוב זה יוצא לאחר מעשה, כשנפלט לי "יואו איזה מפגרת!!!!!!" ואני מנסה בדרכי הגולמנית לעשות REWIND "סליחה, ילדים, אמא התכוונה להגיד שהיא עשתה טעות. ואפילו לא ממש גדולה. תכף אתקן אותה".

המשך »

8 בנובמבר, 2012
7 תגובות

הטעות מייצרת את המרחב של הלא-נולד

לכתוב על טעויות זה אינטימי מדי. אין טעות שלי שאני רוצה לדון בה בפומבי. אין טעות שלי שהייתי רוצה להציג ולנתח, להניח שם בחוץ.
לא כי קשה לי להודות בטעות. ההיפך הוא הנכון – אני מודה ומלקה את עצמי. המלקות פוצעות וזיכרון הטעות כואב.
הטעויות שלי, או לכל הפחות – מי שאני חושבת שהן, מציגות את המרחק הכואב בין מי שאני לבין מי שהייתי רוצה להיות. הודאה בהן היא הודאה בכל מה שאני לא. כל מה שיכולתי להיות, שרציתי להיות, אבל אני לא.
אני חושבת שלא אוכל לתת להן פומבי.

טעויות הן הלא-נולד, זה שיכול היה להיות ושלעולם לא יהיה. המשך »

6 בנובמבר, 2012
8 תגובות

האומץ להאמין

  1. אחרי שנים של עבודה עם ילדים, מה שנותר לי בעיקר במפגשים איתם זה האומץ לא לדעת. לא לדעת יותר מדי. שזה בו זמנית גם האומץ להאמין וגם לצאת למפגש בידיים פתוחות. המשך »
4 בנובמבר, 2012
13 תגובות

את חרותי

עד כמה קל לרמוס את חירותו הפנימית של אדם בשמה של חירות חיצונית

– רבינדרנת טאגור

הרפיה, הרפיה ועוד הרפיה, זה כל הסיפור. שנים של נסיון, חכמה ואינטואיציה מפותחת לימדו אותי שזה כל הסיפור, שלא צריך יותר מזה, שלשם הולכת הנשימה, התודעה והרצון.

זה תמיד עבד ככה.

לידה חמישית. היא כבר הייתה שם, ראתה הכל, ניסתה הכל, בבית חולים ובבית, בגרסה הארוכה ובגרסה הקצרה. היא לא רוצה לנסות כלום, מבחינתה, יש לה עכשיו צירים, הם אמורים להתחזק.

המשך »

1 בנובמבר, 2012
17 תגובות

לתקן שירי ילדים

קרה לכם פעם ששמעתם שורה בשיר ילדים שקוממה אתכם?
אולי: "במקל בסרגל מה שבא ליד"?
אולי: "מן העץ התגלגל ועונשו קיבל"?
אולי: "אינני בוכה אף פעם, גיבור אני, לא בכיין"?

המשך »

30 באוקטובר, 2012
5 תגובות

טעות בלי משמעות

זאת מבואת הכניסה לבית שלנו, מצולמת מבפנים.
רואים את הדלת, את הארון של הכניסה ובו הבלגן הרגיל – תיקים, מעילים, נעליים ושלל חפצים שצריכים להוחזר לבעליהם.
מימין אפשר לראות ספסל ומדרגות.

הפינה הזאת, בה מתחברים הארון, הקיר, הספסל והמדרגות, הטרידה מאוד את מנוחתי בעת תכנון הבית.

המשך »

28 באוקטובר, 2012
7 תגובות

אמא בתיקון

1

ההריון הראשון שלי תפס אותי לא מוכנה, משום מה חשבתי שייקח לו הרבה יותר זמן להגיע.
אולי בגלל זה בהתחלה בכלל לא קלטתי.
אני לא זוכרת כמה זמן לקח לי להפנים – ימים, אולי אפילו שבועות – אבל את היום, את הרגע המדויק, שבו הבנתי שאני באמת בהריון – אותו אני זוכרת.
הייתי בעבודה, הלכתי לכיוון השולחן שעליו היו הדברים שלי כשתקף אותי גל בחילה והייתי חייבת לעצור. עמדתי, נתמכת בקיר, עצמתי עיניים, ופתאום הרגשתי, ידעתי, ששם בפנים, בתוכי, מתהווים חיים, והתחלתי לבכות מהתרגשות.
באותו יום, אחר הצהריים, הלכתי לבית של חברה שהייתה גם היא בהריון ראשון, אבל כבר בחודש שמיני, וסיפרתי לה שאני בהריון. היא אמרה "בשעה טובה" וחיבקה אותי, אבל לא בשביל זה באתי אליה. הייתי מוטרדת, ויחד עם זאת מלאת תקווה ונחושה. הייתה לי הרגשה שהיא תוכל לעזור לי.
"אני לא רוצה לחזור על הטעויות של ההורים שלי", אמרתי לה. "אני לא רוצה לגדל ילדים כמו שמגדלים בתרבות שלנו. מה עושים?"

המשך »

23 באוקטובר, 2012
אין עדיין תגובות

הורות עם נכונות

הורות עם נכונות.

כבר במילה "נכונות" יש כל כך הרבה…

נכונות לשחרר, נכונות להקשיב, נכונות לעשות, נכונות להתכופף והרשימה לא נגמרת. אני בטוחה שכול אחד ואחת
יכולים להוסיף את המקומות שבהם חוסר הנכונות פוגש אותם.

איפה בחיי היומיום זה פוגש אותנו? הצורך ביכולת לצאת מעצמנו ולהיות נכונים להתמסר לצד השני, היכולת לשחרר את כל הידע שאנחנו חושבים שצברנו עד כה ובאמת להקשיב למה שהיצור הקטן הזה אומר לנו, למה הוא מתכוון?

המשך »