יש טעויות עסקיות שלי שאני גאה בהן. הן מסמלות לי את האקטיביות שלי. את זה שלא פחדתי, שלא נסוגתי, שלא היססתי יותר מדי. שפעלתי. שניסיתי. חלקן היו יקרות כספית, חלקן סתם מרגיזות. לפעמים אפילו טעיתי את אותה הטעות מספר פעמים. אבל אני מעדיפה לפעול, מאשר רק לפחד מטעויות. בניתי אתר 5 פעמים לפני שהגעתי לאתר הנוכחי שלי, שאני אוהבת. שילמתי הרבה כסף לאנשים שלא הצליחו לבצע את המשימה. והטעות שלי היתה שלא בדקתי מספיק, שהתפשרתי, לפעמים פעלתי מהר מדי. אבל איזה יופי שלא נעצרתי.

המשך »

מעניין שלרוב זה קורה בימים של עייפות מצטברת. אין לי כוחות ולכן אני לא בנוכחות מלאה. זה כבר סוף השבוע והוא ניכר עלי, הכל סביבי מתנהל כמו בקרוסלה, הבנים לא מוצאים עניין בדבר, הבית מבולגן, המקרר ריק, ארוחה אין, האיש שלי חולה והורי גם, הגדול לא מוצא עניין במשהו מועיל ליותר מעשר דקות אבל מתמיד בפיתוח מעשי קונדס על אחיו ועל החיות, הקטן כאילו חש את העייפות שלי ומסתמם ממנה בעצמו, הוא מדלג בין סף עצבים נמוך מאוד שמתבטא בקריאות מצוקה מ-ע-צ-ב-נ-ו-ת,
חלק בצדק על אחיו אך גם על הרוח הנושבת.

המשך »

יוני הגיע אלי לטיפול בהיותו בן 4.8 שנים. ילד גבוה ורזה. מתנוחת גופו עלה בי זיכרון של גבעול מתכופף ברוח.

הוא לא הישיר מבט, אלא עמד מולי שחוח ראש, כשאצבעות ידיו הארוכות מתעסקות בשרוך מכנסיו הרטוב שהכניס והוציא כל העת מפיו, שבזוויתו הצטבר רוק.

הוא הגיע, מובל על ידי אימו, אישה גדולה ומלאת גוף ונוכחות, שעייפות רבה ניכרה בעיניה למרות גילה הצעיר, ושלאחר מילות 'שלום' ו'נעים מאוד' של היכרות ראשונה, סנטה ביוני 'תעמוד ישר', 'תענה מדברים אליך', ותוך כדי כך הוציאה מידו בחטף את שרוך המכנסיים וניגבה בגב ידה את פיו.

היא סיפרה לי בהמשך שיוני נמנע מכל פעילות בגן. הוא לא שיחק עם ילדים, לא הקשיב, לא ענה כשנשאל, ולא דיבר עם ילדים או מבוגרים.

אך מה שבעיקר הדאיג את אימו – ולכן אף פנתה לטיפול בתחנה הפסיכולוגית, ואלי – שלא נגע מעולם בעפרון, צבע, טוש, או מכחול.

'הוא לא מצייר' אמרה. 'והוא צריך ללכת בשנה הבאה לבית הספר. את מטפלת באמנות, קחי ותלמדי אותו לצייר כדי שיוכל אחר כך גם לכתוב.'

המשך »

הסביבה היא החלק ממני – שאיננו אני.

לא מזמן חזרנו מחופשה. רק אני ואחיק. אחרי יותר מעשר שנים יצאנו לבד, לחו"ל. יצאנו לטרק בהרי האלפים של סלובניה.
הזמנו טיסה, אכסניה ללילה הראשון, בו נגיע מאוד מאוחר לסלובניה, וביום המיועד הכתפנו תרמילנו נשקנו לבנות ונסענו.

המשך »

עכשיו היא כבר לא כל-כך כועסת. משהו רך יותר זורם בתוכה. היא מרגישה שיש עוד דרך. עדין לא ממש מזהה אותה אבל כבר חשה את גופה נינוח יותר.

כבר לא ממש חשוב לה שהוא פנה אליה בטון מצווה ושלהגיד תודה הוא שכח כבר מזמן. הוא כל-כך חשוב לה. היא כל כך רוצה שיהיה לו טוב. היא לא רוצה לריב. רוצה שהוא יהיה שמח. היא רוצה לשמח אותו, לחסוך לו את הקשיים של החיים.

אבל איך תוכל לחשוף כך את חולשותיה. תמיד אמרו לה שהיא צריכה להיות חזקה מולו, לשים לו גבולות, לא לתת לה לטפס עליה.

המשך »

הוא ישן עכשיו. העור הרך, השלווה, הפנים הרגועות, כמו אומר: היה כדאי לבוא, עכשיו אפשר לנוח.
קודם, לפני כמה שעות, כשהוא רק נולד, הוא החזיק בידו רשימה ארוכה של צרכים. אימו התשושה ("אני-לא-מאמינה"), ערכה הכרות מחודשת עם התינוק שהכירה עד עכשיו בדרך אחרת. היא נאנחה אנחת רווחה, הוא בסדר. הוא בסדר?

המשך »

אנחנו מסתכלים בעולם, ורואים גבולות בכל מקום. העור שלנו, חוף ים, פני המים או קצה הצוק, שריון חיצוני של חרק או פרווה של חתול, קליפת כדור הארץ או קליפת תפוז. האבולוציה שלנו התאימה את התפיסה שלנו לסביבה שלנו היטב, ואנחנו משתמשים בגבולות ככלי בסיסי כדי לסווג ולהבין את העולם. ומכיוון שאנחנו חיות משונות שמדברות וחושבות במונחים מופשטים, יבאנו את תפיסת הגבולות שלנו מהעולם החומרי אל העולמות המופשטים שאנחנו בונים.

אלא שכאן אנחנו בבעיה.

המשך »

כשאני חושבת על המושג "גבול", נוח לי לפצל אותו לשני סוגים אף כי ברור לי שהם בלתי נפרדים. האחד הוא זה הקשור אלי ואל הסובבים אותי, זה שעלי להציב מדי פעם מול אחרים. השני הוא הגבול הפרטי שלי.
בוחרת לכתוב היום על הגבול מהסוג הראשון.

ה"רומן" שלי עם הגבול, באופן מודע לפחות, החל כשהפכתי להיות אמא.
כאמא צעירה, כל פעם שהמלה "גבול" הייתה נאמרת ליידי, הייתי מתכווצת וגם קצת כועסת.
גבול סימן עבורי משהו מגביל, עוצר, ואני האמנתי בחופש, בהתנסויות, בלמידה ללא גבולות.
זוכרת משפטים נזרקים לאוויר: "חשוב שלילדים יהיו גבולות", "את לא חושבת שצריך לשים שם גבול?", וגם "שימי לו גבול כבר!"

המשך »

זה מתחיל לחלחל, הלחץ של סוף השנה. הפעם זה גם סופו של האישור לחינוך הביתי שקיבלנו. וואו, כבר עברו שנתיים, רק שלשום עוד התלבטתי אם זו הדרך, רק אתמול בדקתי אם זה מה שהילד באמת צריך?  והנה, יום רודף יום, פעילות אחר פעילות, עוד מייל מגיע לסיורי החודש הבא…  ואני עוד עם דף המשימות של החודש הקודם.

וזה לא סתם חודש, זה יוני, החודש האחרון של השנה. החודש שבו מתחילים לזרום סיפורים על קב"סיות מלחיצות, מפקחות חדשות, דרישות חדשות, דוחות תוצרים ובקשות אישורים. הדיונים מתרחשים במעגלים קטנים; האם הגשתם כבר? מה כתבתם? מה דרוש? ומה לא? קראו לכם לראיון?

המשך »