כללי

מאמרים ורשימות

7 באוגוסט, 2012
3 תגובות

גבולות ותחומים בטבע

מאת: מיכה לבנה ז"ל

זהו חלק ממאמר שהתפרסם בעלון רֹתם 1988 בנושא מיפוי תפוצה של צמחים, אך הרעיונות רלוונטיים גם לסוגים אחרים של גבולות והגדרות.

ידיעת הגבולות של כל נושא שעוסקים בו חשובה מאד. אולם הגבולות עצמם הם נושא בעייתי בכל מקום ומכל הבט שנבחן אותו: גבולות בין אזורים, גבולות בין ארצות, גבולות בין מדינות. הוא הדין גם בנושאים אחרים לגמרי – כמה קשה להתוות גבול ברור בין מתמטיקה לפיזיקה, בין דת לפוליטיקה, בין יום ללילה, בין מוסרי ללא מוסרי או בין כחול לירוק. ובביולוגיה – יודע כל מי שמתעמק, כי גם הגבולות בין המינים, הסוגים, המשפחות והסדרות אינם חד-משמעיים תמיד, או שהם נתונים במחלוקת בין מדענים שונים. ויש כמובן עוד דוגמאות בלי-סוף מכל שטחי המדע ומכל שאר שטחי החיים.

מעניין אולי להשתעשע במשחק מלים: "להגדיר", "להגביל" – עניינם קביעת גבול, גדר מסביב; ואילו "להגדיל", "להגביר" – יביא לידי פריצת הגדר, הגבול.

המשך »

5 באוגוסט, 2012
4 תגובות

לפרוץ את הקווים

מעבר לגבול שמציבים מצע הציור, חומרי הציור וזמן הציור נמצא גבול הפעולה הציורית.

כאשר הצייר מצוי בראשית דרכו, ואין הכוונה לגיל, אלא למצב תודעתי, גבולות ציוריים מאפשרים צבירת ביטחון ופיתוח היכולת, הנפשית והטכנית, ומונעים היסחפות, בלהט תשוקת היצירה, אל מחוזות הבלבול ומעבר להם אל התסכול, העלול לכבות את שלהבת היצירה, שזה לא מכבר החלה לבעור.

המשך »

24 ביולי, 2012
5 תגובות

המסע לשירותים בחוף השני

זו הייתה שעת צהריים בשבת.
היה חם מאוד, והחוף היה מלא אנשים.
אני לא אוהבת ללכת בחום, ולא אוהבת מקומות צפופים, לכן ממש לא התחשק לי לצאת למסע הזה – מרחק של כעשר דקות הליכה, אבל הייתי חייבת.
חבשתי כובע, התעטפתי בבד כדי לא להישרף מהשמש, ויצאתי לדרך.
הלכתי והלכתי והלכתי, ובזמן שהלכתי ריכזתי את מאמציי בנסיון להתנתק מהכל – מהחום, מהרעש, מהמוני האדם שדיברו וצחקו ואכלו והשתכשכו, מהמצופים והאבטיחים ושקיות הבמבה ודליי הפלסטיק.
רציתי רק להגיע כבר ולחזור הביתה – אל החוף "שלנו" (שהיה הרבה פחות צפוף), אל שלוות הצהריים בצל הסככה שתובּלה מדי פעם בטבילה במים הקרירים.

המשך »

22 ביולי, 2012
5 תגובות

מסע

לאן מסתכלים א

כשאנחנו יוצאים מהבית לכיוון המכולת לאן מופנות פנינו?

לכוון המכולת כמובן. אם נסתכל לכוון הבית נצטרך ללכת אחורה, נמעד בדרך, נדרס בכביש, נתקל בעמוד חשמל. יש סיכוי גדול שלא נגיע.

לעומת זאת כשברצוננו לשנות הרגלים, זאת אומרת לצאת ממקום אחד ולהגיע למקום אחר, אנחנו כל הזמן מפנים את פנינו למקום ממנו אנחנו רוצים ללכת.

אנחנו מסתכלים על עצמינו בעיניים ביקורתיות: "אנחנו לא עושים מספיק", "אנחנו עצלנים", "אנחנו מפוזרים" –  כדי שנשנה ממנהגינו.

המשך »

19 ביולי, 2012
26 תגובות

הכתובת היתה על הקיר

בהסטוריה- סבתא ואמא נולדו וילדו בניתוח קיסרי. הסיבה הרישמית- תינוקות גדולים.
לטלי אגן צר – היקף אגן קטן מהיקף כתפיים. מין אגן גברי שכזה. לא ראיתי הרבה כאלה.
ראש גבוהההה. ממש. לא רק שזה לא אופייני ללידה ראשונה, זה ממש לא שכיח, זה מהווה סיבה לניתוח בעולם המערבי.

בפגישה עם טלי הייתי חייבת להגיד. לא להפחיד, לא להחליש, להיות מקצועית.
"יש הרבה סיכויים שהלידה תגמר בניתוח. תבדקי מה מתאים לך, לנסות לתת לזה להתפתח בבית, או מראש לוותר וללכת לבית חולים. אולי תרצי לחסוך את הכסף ועוגמת הנפש."

המשך »

17 ביולי, 2012
4 תגובות

לומדים הליכה מחדש

זוהי רשימה שהתפרסמה במקור בבלוג סלואו

אחרי שבפרק הקודם כיבינו את הטלוויזיה והתנתקנו מהכבלים, אנחנו צריכים עכשיו לנסות להבין מה אנחנו עושים עם כל הזמן שהתפנה לנו בחיים (בממוצע שלוש שעות וארבעים וארבע דקות בכל יום) ולפיכך הפרקים הקרובים יעסקו בדרכים בהן ניתן למלא את החלל הרגשי והפער הרוחני שנוצרו כעת משהפסקנו לצפות בשידורים חוזרים של סיינפלד וחברים, והפרק הראשון מוקדש לאחת הפעילויות הפשוטות ביותר והמתגמלות ביותר שגילינו אי שם בגיל תשעה חודשים עד שנה וקצת, ובמהלך החיים איבדה מעט מקסמה – ההליכה.

המשך »

15 ביולי, 2012
8 תגובות

קריאה היא מסע

ווייד דייוויס מספר איך נסע עם יליד אוסטרלי ושמע ממנו את הסיפורים המסורתיים של שבטו. הסיפורים היו מעניינים, אבל היליד סיפר אותם מוזר: הוא דיבר במהירות וקטע תיאורים רק כדי לעבור להמשך הסיפור, שגם הוא נקטע בתורו כדי לעבור לחלק הבא. עד שמתישהו דייוויס הבין מה קורה: בן לווייתו לא סיפר סיפור שידע בעל פה, אלא קרא את הסיפור בנוף שעברו — היו סלעים שסימנו דמויות, פיתולי דרך שהביאו לפיתולים בעלילה, צמחים שארגו יחד כמה קווי סיפור שונים. הסיפור היה כתוב בקצב הליכה, והנסיעה בג׳יפ אילצה את היליד להתאים את קצב הסיפור לקצב ההתקדמות בנוף – כמו הקראה מטלפרומפטר מקולקל.

המשך »

12 ביולי, 2012
8 תגובות

בעצב תלדי בנים

(גילוי נאות- לא קראתי את המחקר עצמו, ותגובה זאת היא אך ורק לסקירה שלו בעתונות. האופן שבו המחקר הזה מסוקר מעיד גם הוא על היחס ללידה, ליולדת ולילוד בימינו.)

במאמר שהופיע בהארץ מתפרסם מחקר שנעשה לאחרונה בארץ על תגובות פוסט טראומתיות של נשים לאחר הלידה. מהמחקר עולה כי כרבע מהנשים סובלות מהתסמינים הללו.

בנסיון למצוא את הגורמים לכך פנו החוקרים לבדוק את מצבה הפסיכולוגי של האישה, עוד טרם הלידה, ואת היחס שלה לגופה. במחקר נמצא שבקרב הנשים הסובלות מפוסט טרואמה אחוז הנשים אשר סבלו מדימוי גוף נמוך, גדול. כמו כן נמצא כי נשים בעלות מאפיינים פראנוידים נטו יותר לסבול מתסמונת פוסט טראומטית.

גורם נוסף בעליה של הסיכוי ללקות בתיסמונת פוסט טראומה היא לידה טיבעית. במחקר התגלה כי נשים שילדו בלידה טבעית היו חשופות יותר לסכנה הזאת מאשר נשים שילדו בניתוח קיסרי. במחקר לא נמצא קשר בין מצב סוציו-אקונומי, מצב משפחתי, מספר ילדים, השכלה ודת וכן בין רמת התמיכה ביולדת מצד המלווה בלידה לבין הסיכון לפתח פוסט טראומה בעקבות הלידה.

המשך »

10 ביולי, 2012
3 תגובות

מסע החוצה וחזרה

פעם חשבתי שאני לא מספיק רציני
מה יחשבו עליי אנשים תהיתי לעצמי
אז התחלתי לזייף רצינות
הפסקתי לעשות צחוק מכל שטות
המתנתי לפני כל החלטה
כאילו שבכובד ראש נעשתה
בסוף נהייתי רציני
ועכשיו אני רוצה לחזור לעצמי

3 ביולי, 2012
10 תגובות

מסע של אהבה

(זהו סיפור דמיוני, שאינו מבוסס על מקרה אמיתי, שלא קרה מעולם, וברור שאין קשר כלשהו בין הכותבת לבין המיילדת הדמיונית)

"אהבה היא מסע לקצה הגבול של עצמנו." –אלן אובראר

עפ"י הגדרה מיילדותית – הריון בסיכון. גם צלקת ברחם, גם נשאית GBS ועכשיו- גם ירידת מים ממושכת.
עפ"י קריטריונים רפואיים – מה פתאום בבית?
עפ"י מיכל – פחחחחח……

ובכל זאת, היא רוצה כבר ללדת. וזה לא קורה. זה לא קורה כי אין צירים משמעותיים שיובילו ללידה.

המשך »