כשאני לבד לפעמים אני אוהב לעשות – כלום.
לשכב על הגב לחלום חלומות.
לחשוב מחשבות כחולות, אדומות.
אמא שואלת: "מה אתה עושה?" ואני מחפש תשובה,
אני לא מוצא, אבל לעשות כלום זו פשוט הרגשה טובה.

אני אוהב להמציא לדברים שמות, שרק אני מכיר.
למשל דבקונית זו החיה הזו, שהולכת על תקרה ועל קיר.
נוחי זה המקום אצל אמא, שם נעים לשים את הראש,
וליטופי זה הסוודר, שאני הכי אוהב ללבוש.
צ'יטה זה האוטו שלנו, שהוא הכי מהיר,
ושמש זה איתמר, כי יש לו שיער בהיר.
אמרתי פעם לאבא מה זה בית עם מאה קומות,
הוא צחק והסביר ש"יש לכל הדברים כבר שמות".
אז אני כבר לא מספר, ושומר את הכל בלב,
את כל השמות שלי, שאותם אני הכי אוהב.

הכלב חולם חלומות? ואיך מרגישה לטאה?
לא מצאתי תשובות בַּספרים, גם לא של שנה הבאה.
לאן נופל הכוכב? והשמש טובעת בים?
איך בחיבוק של אמא, כל העצב פתאום נעלם?
אלוהים, איך הוא נראה? מה היה כאן לפני הכל?
מה יש יותר בעולם, כוכבים או גרגרים של חול?
איך מוצאים דבר שאבד? ולאן כדאי להסתכל?
השאלות החשובות בשבילי, הן אלו שאני שואל.

מה שלא מעניין אותי,
אני לא מצליח לזכור.
אבל מה שכן,
נשאר לי במוח,
שאני לא יכול לשכוח.

מי אמר למי, ולמה?
איפה, מה, כיצד וכמה?
מתי הייתה תקופת האבן? ומי המציא את היקום?
נראה לי שמרוב לדעת – אני כבר לא יודע כלום.

אבא מחכה לַפנסיה: "הלוואי שהיא תגיע מהר".
אמא מחכה לנו: "תזדרזו, כי אם לא – נאחר".
אחותי עושה דיאטה, ומחכה לרדת במשקל.
אח שלי יהיה עשיר: "כשיש כסף, הכל יותר קל".
גם אני מחכה שאגדל, והכל אעשה לבד.
היום הזה שכולנו רוצים, יהיה יום מאוד מיוחד…

למה אני צריך לפתור תרגיל קשה,
כשאני לא יודע איך?
אולי נחכה איזה חודש,
והוא קצת יתרכך?

למדנו על איש שעשה מסעות לפני, אולי, אלף שנה,
ואותי מעניין מה הוא הביא משם, לילד שלו, מתנה.

רגע אני כאן, ורגע אני שם
רגע לבד, ורגע כולם
רגע פוחד, ואז מתגבר
רגע חייב, ואז מוותר
רגע יודע, רגע שואל
רגע בוכה, וכבר צוהל
רגע אור – רגע צל.
אני כל הזמן מתחלף, אני המון דברים,
אז למה אמרת רק "חולמני" ביום הורים?

כמה אני שקט, כמה מסודר, וכמה יודע.
כמה גבוה, כמה שוקל, וכמה רואה ושומע.
כמה וכמה וכמה וכמה, כל הזמן מודדים לי הכל.
מתי כבר אהיה בסדר? אולי כשאהיה גדול?