לשחרר את סבתא

כשסבתא שלי מתה בפעם הראשונה, הייתי בת 15.
תוך כדי שיעור גיאוגרפיה משמים, שמעתי ברוחי את סבתא שלי נפרדת ומודיעה לי- הלכתי. אני מתה.
מתוכי זעקתי אליה "לאאאאא" נוראי. "אל תמותי לי סבתא" צעקתי את מחשבותיי לעברה.
יצאתי מהשיעור, מבלי לומר מילה לאיש. לקחתי את החפצים שלי ורצתי כל עוד רוחי בי עד שהגעתי לביתה, שהיה ריק ונעול. לא רגיל. השכנה אמרה לי שהיא פונתה באמבולנס.
היא מתה? שאלתי את השכנה, בליבי כבר בוכה את התשובה.
היא עברה התקף לב, הסבירה לי השכנה הנפלאה שאהבתי, ושלחה אותי הביתה.

סבתא לא מתה בפעם ההיא. וגם לא בכל הפעמים הבאות, ובכל פעם ופעם שמעתי אותה אומרת לי שהיא הולכת ואותי אומרת לה שאני לא משחררת. שהיא נשארת.

Continue reading

רגעים אחרונים (סיפור על מוות)

הרגע שעליו דיברנו הגיע, הבינה. המקום החמקמק, שלקראתו הם צועדים בכל התקופה האחרונה, מאז שהתבהר שאי אפשר לרפא יותר, הגיע. והוא נמצא כאן, ממש עכשיו.

היא אספה את אלה בזרועותיה, הושיבה אותה בחיקה. אבריה כבר ארוכים מידי בשביל תנוחת הערסול, רגליה של הילדה משתפלות מעבר לירכיה שלה. אלה הניחה את ראשה על הכתף שלה, ומירה הרגישה איך לאט לאט הגוף שלה מרפה, והנשימה של שתיהן נרגעת ומתקיימת בקצב משלים, כמו ניגון חרישי. היא הרגישה את הכאב, חד ופועם במרכז גופה, ולצידו את ההכרה הצלולה. אלה הרגעים בהם בתי מתה בידיי.

Continue reading

המתים חיים עמנו

אני מכירה את עצמי, וכך אני גם מוכרת בציבור הרחב כמי שמתעניינת מאד בלידה, בסיפורי לידה ובאימהות. לכן, כשממש כמה ימים אחרי שיצא הספר שלי "מבטן ומלידה" לאור – פנתה אלי אישה בבקשה לערוך ספר זכרון לבעלה שנהרג, יצאתי למסע חדש, לקוטב הנגדי של החיים שהיה עבורי לא מוכר ודי מפחיד.

Continue reading

גג

ליד ביתנו בנו בית חדש,
והאישה שהבית שלה ביקשה שאתעד את תהליכי הבניה.
שמתי לב למשהו מאוד מעניין.
מצידי הגג יצאו מוטות עץ ארוכים, שבשעת השקיעה יצרו פסי צל מיוחדים בצורתם.
צילמתי אותם יחד עם בקבוק השתיה שבוני הגג שכחו למעלה.

חיים ומוות

איך אנחנו באים לחיים? ואיך אנחנו באים למוות? בבית? בלי התערבות רפואית?
איזה חוויות יש של פחד מוות? ואיזה של פחד חיים? איך אנחנו מעבירים את הפחדים האלה לילדינו?
איזה מקום בחיינו יש למתים? איזה מקום לחיינו יש במוות? מה מאיתנו יחיה כשנמות?
מה אנחנו מוכנים לעשות כדי לחיות? מה אנחנו עושים לילדינו כדי שיחיו?

לקראת הלילה החשוך בשנה, שיאו של חג האורים, אנחנו מזמינות אתכם לכתוב לנו על החיים ועל המוות.

זהירות, סכנת התחפרות

אנחנו נוסעים לתומנו בדרך סלולה, ואז פתאום בלי אזהרה מוקדמת, מגיעים לקטע של בוץ. הוא תופס אותנו באמצע הנסיעה המהירה, ולמרות שאנחנו רוצים להמשיך בדרך, אנחנו שוקעים בו. מתחפרים. נתקעים. טעויות הן כמו בוץ טובעני. אנחנו "נתקעים" בהן. טעויות שלנו או טעויות של אחרים, זה לא משנה.

אנחנו רוצים להמשיך הלאה אבל לא מצליחים. לא מצליחים להודות שטעינו. או שכן מצליחים להודות, אבל אז לא מצליחים לסלוח לעצמנו על הטעות ונתפסים להלקאה עצמית. שלא לדבר על לסלוח למישהו אחר על הטעות שלו. לחלקנו טעויות של מישהו אחר הן בוץ טובעני אפילו עוד יותר.

Continue reading

המעשה הנכון

בנקודות צומת בחיינו כהורים (או לא) אנחנו מחפשים תשובות שיובילו אותנו למעשה הנכון. לא רוצים לטעות. מה הכי נכון להגיד לילדים כשאמא ואבא מחליטים להפרד, איך הכי נכון לגמול את הפעוט מחיתולים, מהי התזונה הנכונה לילדנו, מה הדרך הנכונה להתמודד עם אלימות בין הילדים…

Continue reading