אני, בעיקרון, תמיד צודקת.
בכל זאת, אני עושה טעויות כל הזמן.

ההרגל האוטומטי שלי כשאני מגלה טעות הוא לגנות את עצמי במלים חריפות, כי כנצר לשושלת פרפקציוניסטית, ברור שאסור לטעות לעולם, אסור להיכשל, אסור לעשות צעד לא נכון. אבל ראיתי שזו דוגמא רעה ביותר לילדים שלי, אז אני מנסה "לעבוד על זה". לרוב זה יוצא לאחר מעשה, כשנפלט לי "יואו איזה מפגרת!!!!!!" ואני מנסה בדרכי הגולמנית לעשות REWIND "סליחה, ילדים, אמא התכוונה להגיד שהיא עשתה טעות. ואפילו לא ממש גדולה. תכף אתקן אותה".

המשך »

לכתוב על טעויות זה אינטימי מדי. אין טעות שלי שאני רוצה לדון בה בפומבי. אין טעות שלי שהייתי רוצה להציג ולנתח, להניח שם בחוץ.
לא כי קשה לי להודות בטעות. ההיפך הוא הנכון – אני מודה ומלקה את עצמי. המלקות פוצעות וזיכרון הטעות כואב.
הטעויות שלי, או לכל הפחות – מי שאני חושבת שהן, מציגות את המרחק הכואב בין מי שאני לבין מי שהייתי רוצה להיות. הודאה בהן היא הודאה בכל מה שאני לא. כל מה שיכולתי להיות, שרציתי להיות, אבל אני לא.
אני חושבת שלא אוכל לתת להן פומבי.

טעויות הן הלא-נולד, זה שיכול היה להיות ושלעולם לא יהיה. המשך »

1. אחרי שנים של עבודה עם ילדים, מה שנותר לי בעיקר במפגשים איתם זה האומץ לא לדעת. לא לדעת יותר מדי. שזה בו זמנית גם האומץ להאמין וגם לצאת למפגש בידיים פתוחות. המשך »

עד כמה קל לרמוס את חירותו הפנימית של אדם בשמה של חירות חיצונית

— רבינדרנת טאגור

הרפיה, הרפיה ועוד הרפיה, זה כל הסיפור. שנים של נסיון, חכמה ואינטואיציה מפותחת לימדו אותי שזה כל הסיפור, שלא צריך יותר מזה, שלשם הולכת הנשימה, התודעה והרצון.

זה תמיד עבד ככה.

לידה חמישית. היא כבר הייתה שם, ראתה הכל, ניסתה הכל, בבית חולים ובבית, בגרסה הארוכה ובגרסה הקצרה. היא לא רוצה לנסות כלום, מבחינתה, יש לה עכשיו צירים, הם אמורים להתחזק.

המשך »