דרך חדשה – פרק שלישי

בוקר יום שני, 26.7.10

זה מחלחל בי לאט. ההבנה שעלי לרשום את גילעד בחזרה לבית-הספר הרגיל ברמת-כורזים. החלום של בית-ספר קטן, טבעי ואינטימי, שרואה את הילד כפי שהוא, ומאפשר לו לגדול בדרכו, החלום הזה שכבר ראיתיו מתגשם לנגד עיני בבית-הספר הקסום "בית המעין" שבקיבוץ חוקוק, מתברר כחלום כוזב בשבילי.

Continue reading

דרך חדשה – פרק שני

בוקר יום ראשון, 25.7.10

גילעד. איזה מסע ארוך ומאתגר יש לי איתך. בעוד 36 יום תתחיל שנת הלימודים ויגיע תורך לעלות לכיתה א'. אני שונאת את המילים הללו "לעלות לכיתה א'". שונאת את המשמעות התרבותית שאגורה בתוכן. את עליית המדרגה שמשתמעת מהן. כאילו שעד עכשיו היה משהו ירוד או נחות במסלול חייך, והנה אתה "עולה" על מסלול ראוי או משובח יותר. המחשבות והתחושות שלי אומרות לי בדיוק את ההפך: עד היום היית חופשי להיות מי שאתה, והנה אתה עומד לעלות על מסלול שבו יתיימרו לעצב את אשיותך לפי… לפי מה? לכאורה, לפי איזו אג'נדה חינוכית שהתוותה בידי התרבות, המדינה, המומחים לדבר… בפועל אין שם כלום. רק אטימות וטיפשות. אבל אתה כל-כך רוצה. כל-כך רוצה להיות חלק מה"נורמליות" הרגילה שכולם כביכול משייכים עצמם אליה.

Continue reading

דרך חדשה

 ב-1 בספטמבר יצאתי לדרך חדשה. עשר השנים בהן עסקתי בחינוך-ביתי הגיעו לקיצן. אל נעמה, בכורתי (13.5), אשר החלה ללכת לבית-הספר לפני שנה, הצטרפו שני אחיה הצעירים: נטע (11.5), וגילעד (6.5). אני נשארתי בבית עם מעין בת השנה ועם המון זמן פנוי להרהורים וברורים: מה עכשיו? מה אני רוצה – מעצמי ומהחיים? ואיך? ולמה? וכמה? ומתי?

Continue reading

בלתי מספיק בהפגנות, או: כך הצלחנו לכבות את להט הנעורים.

במושב שבו אני גרה יש קהילה נפלאה, ואני גאה להיות חלק ממנה. אחת לחודש אנחנו נפגשים במועדון לקפה ועוגה, ושומעים הרצאה מפי אחד מחברי הקהילה. כל אחד ותחום העניין שלו. הרצאות מרתקות, חינם וקרוב לבית – אכן, מתכון מנצח!

בשישי האחרון הגיע תורה של שכנתי לדבר. אשה יקרה, חכמה, יצירתית ואקטיביסטית, מורה לאזרחות באחד מבתי הספר במודיעין. היא כינסה פאנל בנושא חינוך. את החינוך הדמוקרטי ייצגה בכישרון רב עדי שלנו, את החינוך הביתי – אחותי, ושכנתי ייצגה את החינוך הממלכתי.

התקיים דיון תרבותי, לעתים סוער, רוב הזמן שטחי, וכמו שקורה לעתים בפאנלים מאין אלו, כל אחד התבצר בעמדותיו ואף העמיק את האחיזה בהן בעזרת טיעונים חריפים ושנונים. אך לקראת סוף הדיון קרה משהו שהקפיץ אותי מהכיסא! ואני תוהה, אולי מישהו יכול להגיד לי:

"המלך, הוא התלבש היום?"

אז מה גרם לי לקפוץ, אתם שואלים? הרי את חוליי מערכת החינוך כולנו מכירים, את נפלאות החינוך הדמוקרטי גם כן, וחינוך ביתי – הלוואי על כולנו. עד כאן אין חדש. אבל בסוף הדיון שלפה שכנתי את הקלף המנצח, ההוכחה לכך שהחינוך הממלכתי צועד קדימה, ואינו עוד מפעל לייצור ציונים. לדבריה: האחראי הארצי על בחינות הבגרות באזרחות שינה את אופי הבחינה. הוא הוריד מספר פרקים מהבחינה הפורמאלית (כן, כן, ממש הוריד פרקים!) ומעתה 20% מהציון יהיה מורכב מפעילות חברתית. לדבריה העבודה חייבת להתבצע בקבוצות ויכולה לכלול: עשיית הדים בתקשורת, השתתפות בהפגנה, ארגון אירוע למען\נגד מטרה כלשהי.

לכאורה, יוזמה ברוכה, אכן, אס! קלף מנצח!

אז למה אני כל-כך מזדעזעת?!

אני נזכרת בהפגנות שהשתתפתי בהן בנעורי. משום מה, במקרה שלי תמיד ב- 40 מעלות בצל, ואף פעם לא היה צל… אני אוהבת את המדבר. הפגנתי נגד המלונות בים המלח, ונגד קול אמריקה בערבה, ולא, לא עשיתי את זה בשביל ציון באזרחות. אני יכולה לדמיין כיצד יראו שעורי הבית באזרחות בעתיד הקרוב:

– אולי נקשור את עצמנו לשער של לשכת הרווחה? יש שם מזגן מצויין…
– לא, בואו נפגין מול משרד ראש הממשלה, יש שם מאבטח מה זה חתיך!
– מה פתאום! מול האגודה לניסויים בבעלי חיים יש שם סטקייה נהדרת, אפשר לקפוץ לאכול שם אחרי ההפגנה…

עברו לא מעט שנים אבל אני עדיין זוכרת. הנעורים – זו מין תקופה כזאת שהאש בוערת לך בעצמות. אתה יוצא, מפגין, צועק בעד, צועק נגד.
אז למה צריך לכבות גם את האש הזאת?!

האם היה צריך לתת ציון גם למתנגדי ההתנתקות? או הו, הם ידעו להלחם!

ולפי אילו קריטריונים יתפלגו הציונים? לחטוף מכות מחייל ליד גדר ההפרדה זה 100 או 0? ולירוק על חייל? ואם לחסום את כביש 70 מזכה אותך ב-90 נקודות, כמה תקבל על חסימת כביש החוף? והפנטרים השחורים? כמה ניתן להם?  אם היו נותנים לי ציון על הפגנה, ישר היתי מארגנת את כל השכבה להפגין נגד החינוך הממלכתי…

ההפגנה האחרונה שהוציאה אותי מדעתי היתה הפגנת הסטודנטים. זה נשמע כמעט רומנטי, מתחבר אסוציאטיבית להפגנות הסטודנטים הגדולות בעולם. שם הפגינו הסטודנטים המשכילים והנאורים למען החלשים שלא ידעו להתאגד ולעמוד על זכויותיהם. וכאן, על מה הפגינו?  על הורדת שכר הלימוד  באוניברסיטאות… ! שבתו רעב  למען הכיס שלהם עצמם, לא למען רווחת הזולת. אוכלוסייה קשת יום הסטודנטים, באמת, אף אחד מהם לא מחזיק פלאפון, מחשב נייד, חדר נפרד בדירה שכורה… (נו מלך… תתלבש, לא נעים)

ובכלל הכרוניקה של ההפגנות בארץ הייתה מצחיקה אם היא לא הייתה כל-כך  עצובה:
בעבר הפגינו: "לחם! עבודה!"
בהווה: "לחם! קיצבאות!"
ובעתיד מה? לחם! ציונים טובים?

מעניין לאן תמשיך ההתקדמות של החינוך הממלכתי?
במדעי הטבע 20% מהציון ינתן על הנאה מהטבע? מה? יכריחו תלמידים לצאת לטייל עם תרמיל ומקל?
אה, כן זה כבר קורה: תרמיל, מקל, וודקה ורד בול…

הנה הצצה ליום קבלת התעודות בשנה הבאה:
– כמה קיבלת בהתרגשות מהזריחה?
– מספיק בקושי, אבל היה לי מועד ב' בליל המטאורים, ובסוף העבירו אותי על כמעט טוב בהתפעלות מכוכב נופל…

מערכת החינוך הממלכתית משקיעה מאמצים ומשאבים בלהפוך כל דבר מציאותי ומסקרן למלאכותי ומשעמם. סיכומים והכתבות, מבחנים וציונים. אלופי העולם בהוצאת העיקר מהטפל. התעלמות מהעיקר, הגולמי, המחובר לחיי היומיום, החי והבועט, והתמקדות בטפל.

לא הגיע הזמן שתעזבו כבר את הנוער בשקט? תפנו להם זמן, תנו להם לצאת לים, למדבר, להרים, לאיצטדיון טדי! בתחנה המרכזית הם יפגשו עובדים זרים, בניצנה – סוחרי נשים, בעין נטפים את פליטי דרפור ועל שביל ישראל את גדר ההפרדה.

ואם רק לא תכריחו אותם, הם כבר יפגינו! או הו איך שהם יפגינו!

כן, כן, הנוער כבר לא מה שהיה פעם…
אבל יש סיבה לכך שהם כבר לא מפגינים.
הם עסוקים מידי, הם לומדים לבגרויות…

חינוך?

"זה חינוך רע ולא החינוך שלי!!!!" שאגתי באוזני ביתי הדומעת במכונית סגורה ביום גשם בדרך הביתה. אפילו לעצמי גרמתי חרשות זמנית. אבל זרם הדמעות פסק, והנייר הרטוב שהיא אחזה בין אצבעותיה (מבחן שתוצאתיו 90 רחמנא ליצלן), נמעך לתחתית התיק הרטוב, לתהום הנשייה של כל הדפים הקמוטים שמצטברים שם עד שאי אפשר לדחוף אפילו סנדויץ, ואז מוצאים את דרכם להדלקת התנור כראוי להם.

כבר כמה חודשים שביתנו הבכורה הולכת לבית ספר. אומנם בית ספר "פתוח, ניסויי, דמוקרטי", (מחק את המיותר), ולא בכל יום, אבל בית ספר.

Continue reading