בוקר יום שני, 26.7.10
זה מחלחל בי לאט. ההבנה שעלי לרשום את גילעד בחזרה לבית-הספר הרגיל ברמת-כורזים. החלום של בית-ספר קטן, טבעי ואינטימי, שרואה את הילד כפי שהוא, ומאפשר לו לגדול בדרכו, החלום הזה שכבר ראיתיו מתגשם לנגד עיני בבית-הספר הקסום "בית המעין" שבקיבוץ חוקוק, מתברר כחלום כוזב בשבילי.
בוקר יום ראשון, 25.7.10
גילעד. איזה מסע ארוך ומאתגר יש לי איתך. בעוד 36 יום תתחיל שנת הלימודים ויגיע תורך לעלות לכיתה א'. אני שונאת את המילים הללו "לעלות לכיתה א'". שונאת את המשמעות התרבותית שאגורה בתוכן. את עליית המדרגה שמשתמעת מהן. כאילו שעד עכשיו היה משהו ירוד או נחות במסלול חייך, והנה אתה "עולה" על מסלול ראוי או משובח יותר. המחשבות והתחושות שלי אומרות לי בדיוק את ההפך: עד היום היית חופשי להיות מי שאתה, והנה אתה עומד לעלות על מסלול שבו יתיימרו לעצב את אשיותך לפי… לפי מה? לכאורה, לפי איזו אג'נדה חינוכית שהתוותה בידי התרבות, המדינה, המומחים לדבר… בפועל אין שם כלום. רק אטימות וטיפשות. אבל אתה כל-כך רוצה. כל-כך רוצה להיות חלק מה"נורמליות" הרגילה שכולם כביכול משייכים עצמם אליה.
ב-1 בספטמבר יצאתי לדרך חדשה. עשר השנים בהן עסקתי בחינוך-ביתי הגיעו לקיצן. אל נעמה, בכורתי (13.5), אשר החלה ללכת לבית-הספר לפני שנה, הצטרפו שני אחיה הצעירים: נטע (11.5), וגילעד (6.5). אני נשארתי בבית עם מעין בת השנה ועם המון זמן פנוי להרהורים וברורים: מה עכשיו? מה אני רוצה – מעצמי ומהחיים? ואיך? ולמה? וכמה? ומתי?
– אולי נקשור את עצמנו לשער של לשכת הרווחה? יש שם מזגן מצויין…
– לא, בואו נפגין מול משרד ראש הממשלה, יש שם מאבטח מה זה חתיך!
– מה פתאום! מול האגודה לניסויים בבעלי חיים יש סטקייה נהדרת, אפשר לקפוץ לאכול שם אחרי ההפגנה…
עברו לא מעט שנים אבל אני עדיין זוכרת, הנעורים – זו מין תקופה כזאת שהאש בוערת לך בעצמות, אתה יוצא, מפגין, צועק בעד צועק נגד.
אז למה צריך לכבות גם את האש הזאת?!
"זה חינוך רע ולא החינוך שלי!!!!" שאגתי באוזני ביתי הדומעת במכונית סגורה ביום גשם בדרך הביתה. אפילו לעצמי גרמתי חרשות זמנית. אבל זרם הדמעות פסק, והנייר הרטוב שהיא אחזה בין אצבעותיה (מבחן שתוצאתיו 90 רחמנא ליצלן), נמעך לתחתית התיק הרטוב, לתהום הנשייה של כל הדפים הקמוטים שמצטברים שם עד שאי אפשר לדחוף אפילו סנדויץ, ואז מוצאים את דרכם להדלקת התנור כראוי להם.
כבר כמה חודשים שביתנו הבכורה הולכת לבית ספר. אומנם בית ספר "פתוח, ניסויי, דמוקרטי", (מחק את המיותר), ולא בכל יום, אבל בית ספר.