יוני הגיע אלי לטיפול בהיותו בן 4.8 שנים. ילד גבוה ורזה. מתנוחת גופו עלה בי זיכרון של גבעול מתכופף ברוח.

הוא לא הישיר מבט, אלא עמד מולי שחוח ראש, כשאצבעות ידיו הארוכות מתעסקות בשרוך מכנסיו הרטוב שהכניס והוציא כל העת מפיו, שבזוויתו הצטבר רוק.

הוא הגיע, מובל על ידי אימו, אישה גדולה ומלאת גוף ונוכחות, שעייפות רבה ניכרה בעיניה למרות גילה הצעיר, ושלאחר מילות 'שלום' ו'נעים מאוד' של היכרות ראשונה, סנטה ביוני 'תעמוד ישר', 'תענה מדברים אליך', ותוך כדי כך הוציאה מידו בחטף את שרוך המכנסיים וניגבה בגב ידה את פיו.

היא סיפרה לי בהמשך שיוני נמנע מכל פעילות בגן. הוא לא שיחק עם ילדים, לא הקשיב, לא ענה כשנשאל, ולא דיבר עם ילדים או מבוגרים.

אך מה שבעיקר הדאיג את אימו – ולכן אף פנתה לטיפול בתחנה הפסיכולוגית, ואלי – שלא נגע מעולם בעפרון, צבע, טוש, או מכחול.

'הוא לא מצייר' אמרה. 'והוא צריך ללכת בשנה הבאה לבית הספר. את מטפלת באמנות, קחי ותלמדי אותו לצייר כדי שיוכל אחר כך גם לכתוב.'

המשך »

עכשיו היא כבר לא כל-כך כועסת. משהו רך יותר זורם בתוכה. היא מרגישה שיש עוד דרך. עדין לא ממש מזהה אותה אבל כבר חשה את גופה נינוח יותר.

כבר לא ממש חשוב לה שהוא פנה אליה בטון מצווה ושלהגיד תודה הוא שכח כבר מזמן. הוא כל-כך חשוב לה. היא כל כך רוצה שיהיה לו טוב. היא לא רוצה לריב. רוצה שהוא יהיה שמח. היא רוצה לשמח אותו, לחסוך לו את הקשיים של החיים.

אבל איך תוכל לחשוף כך את חולשותיה. תמיד אמרו לה שהיא צריכה להיות חזקה מולו, לשים לו גבולות, לא לתת לה לטפס עליה.

המשך »

כשאני חושבת על המושג "גבול", נוח לי לפצל אותו לשני סוגים אף כי ברור לי שהם בלתי נפרדים. האחד הוא זה הקשור אלי ואל הסובבים אותי, זה שעלי להציב מדי פעם מול אחרים. השני הוא הגבול הפרטי שלי.
בוחרת לכתוב היום על הגבול מהסוג הראשון.

ה"רומן" שלי עם הגבול, באופן מודע לפחות, החל כשהפכתי להיות אמא.
כאמא צעירה, כל פעם שהמלה "גבול" הייתה נאמרת ליידי, הייתי מתכווצת וגם קצת כועסת.
גבול סימן עבורי משהו מגביל, עוצר, ואני האמנתי בחופש, בהתנסויות, בלמידה ללא גבולות.
זוכרת משפטים נזרקים לאוויר: "חשוב שלילדים יהיו גבולות", "את לא חושבת שצריך לשים שם גבול?", וגם "שימי לו גבול כבר!"

המשך »

אָז תָּבֹאנָה שְתַּיִם נָשִים זֹנוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ, וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיו. וַתֹּאמֶר הָאִשָה הָאַחַת: בִּי אֲדֹנִי, אֲנִי וְהָאִשָה הַזֹּאת יֹשְבֹת בְּבַיִת אֶחָד, וָאֵלֵד עִמָּהּ בַּבָּיִת. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְלִישִי לְלִדְתִּי, וַתֵּלֶד גַּם הָאִשָה הַזֹּאת; וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו, אֵין זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת זוּלָתִי שְתַּיִם-אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת. וַיָּמָת בֶּן הָאִשָה הַזֹּאת, לָיְלָה, אֲשֶר שָכְבָה עָלָיו. וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת בְּנִי מֵאֶצְלִי, וַאֲמָתְךָ יְשֵנָה, וַתַּשְכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ; וְאֶת בְּנָהּ הַמֵּת הִשְכִּיבָה בְחֵיקִי. וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת בְּנִי, וְהִנֵּה מֵת; וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר, וְהִנֵּה לֹא הָיָה בְנִי אֲשֶר יָלָדְתִּי. וַתֹּאמֶר הָאִשָה הָאַחֶרֶת: לֹא כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת; וְזֹאת אֹמֶרֶת: לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי; וַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: זֹאת אֹמֶרֶת, זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת, וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי‏‏.

המשך »