הפרעת קשב

כולנו לוקים בהפרעת קשב. לא הפרעת קשב שמפריעה לנו להקשיב למורה או לבצע מטלות משעממות בצייתנות. לא לזה אני מתכוונת. הפרעת הקשב שאנו לוקים בה חמורה בהרבה. היא נוגעת במרקם היחסים שלנו עם הזולת, היא פוגעת ביחסים שלנו עם אהובינו.

Continue reading

להשתלב בריקוד החיים: רשימה בלי פואנטה

שמי תמי.
בין היתר, אני אמא לילד אוטיסט.

אבל במשך תקופה ארוכה, לא היה “בין היתר”. אוטיסט זה כל מה שהוא היה, אמא לאוטיסט זה כל מה שאני הייתי. ההגדרה הזו שאבה אותי אליה, וזה היה חדר אפל ומפחיד, נטול דלתות. כל מה שרציתי היה למצוא את הדרך למפסק, להדליק את האור ולגלות שאני במקום אחר.

אני זוכרת את התקופה לפני שבני אובחן. הרגשתי פחד גובר והולך מול ההתפתחות הלא אופיינית שלו. ניסיתי שוב ושוב למצוא אותו בתוך ספרי הדרכה על התפתחות נורמלית של ילדים. לא מצאתי. אבל גם בהגדרה של אוטיזם שבאותם ספרים, לא מצאתי אותו. ההגדרה התפרקה שם להרבה חתיכות קטנות שלא כולן התאימו לו. נאחזתי באותן חתיכות כמוצאת שלל רב: הנה, הוא לא אוטיסט, כי אוטיסטים הם לא שמחים, והילד שלי כל כך שמח.

Continue reading

יודעים להיות הורים

כבר המון זמן שאני רוצה לכתוב את הרשימה הזאת. הסיבה העיקרית שלא עשיתי זאת עד עכשיו, היא כי יש לי יותר מדי מה להגיד בנושא. הסיבה העיקרית שהחלטתי לנסות עכשיו שוב היא שהנושא שנבחר לגליון הנוכחי הוא "ידע" ואולי זה יעזור לי קצת להתמקד ולבחון את כל הנושא מן הזוית הזו של "ידע" לעומת "ידיעה" בתחום הרחב כל-כך של הורות. Continue reading

פדגוגיה שחורה היום

(בהמשך לרשימה על בראשית היה החינוך מאת אליס מילר)

"3096 ימים" הוא ספרה של נטשה קמפוש, שבשנת 1998, כשהייתה בת עשר, נחטפה בידי פסיכופט והיתה כלואה אצלו עד גיל שמונה עשרה. את הספר כותבת קמפוש לאחר שבגיל שמונה-עשרה ברגע נדיר של חוסר תשומת לב מצידו היא ברחה ושחררה את עצמה.

לכאורה זהו "מקרה פרטי". החוטף היה פסיכופט ולכן העביר את קמפוש את מסכת ההתעללויות הזאת. אולם אם נבדוק את פרטי ההתעללות נגלה שהיא דומה באופן מבהיל להוראות החינוכיות שמצטטת מילר מספרי הפדגוגיה השחורה: כליאה, בידוד, הרעבה, מחיקת הרצון האישי, מכות, התעלמות בוטה מהצרכים, השפלה והאשמה של הילד בכל ההתעללויות.

Continue reading

בראשית היה החינוך מאת אליס מילר

אליס מילר היא פסיכואנליטיקאית שזכויות רבות לה בהעלאה למודעות של השפעת איכות החינוך על אישיותם של בני האדם. בספרה הראשון "הדרמה של הילד המחונן" היא מתארת כיצד מודעותו הגדולה של ילד עירני ורגיש למניעים הלא מודעים של הוריו, משפיעה עמוקות על התפתחותו. ילד כזה החש שהוריו אינם אוהבים אותו בזכות עצמו אלא כמי שממלא אחר ציפיותיהם יאבד את בטחונו העצמי ויטה לאיבוד "העצמי" שלו ומכאן לסבל אישי.

Continue reading

מחשבות על מים

"מי הנחלים מקיימים את הזרימה,
שנה אחר שנה,
שנה אחר שנה" (רחל שפירא)

המים זורמים, בלי לעצור ולתהות על מיכל הקיבול שלהם, על שינויים בהרגלי הזרימה או על נתיב הנחל. הם זורמים; לעתים שוצפים קוצפים, לעתים מחלחלים ולעתים מתנהלים מעדנות בלי לעצור לתהות מאין באו ולאן הם הולכים, בלי לבחון לעומק את תצורת חלוקי הנחל, בלי לתהות על שינוי שנוצר פתאם בנתיב הזרימה הקבוע שלהם. המים זורמים, כל הזמן בתנועה (וכבר ידוע אילו צרות נופלות בגורלם של מים עומדים…)

Continue reading

לחכות

אבא מחכה לַפנסיה: "הלוואי שהיא תגיע מהר".
אמא מחכה לנו: "תזדרזו, כי אם לא – נאחר".
אחותי עושה דיאטה, ומחכה לרדת במשקל.
אח שלי יהיה עשיר: "כשיש כסף, הכל יותר קל".
גם אני מחכה שאגדל, והכל אעשה לבד.
היום הזה שכולנו רוצים, יהיה יום מאוד מיוחד…

יש ים בירושלים – ספר מאת מיריק שניר

אני אוהבת את הספרים של מיריק שניר, כי הם ספרים חינוכיים. אבל בניגוד לדעה הרווחת שמי שזקוק לחינוך הוא הילד ולכן הרבה מאד ספרי ילדים מעבירים מסרים חינוכיים לילדים, בספריה של מיריק שניר המסר החינוכי מועבר להורים. לא מתוך רצון לחנך וללא מוסר השכל אלא תוך כדי תיאור רגיש ועדין של המציאות. בכל ספר אפשר ללמוד משהו על עולמו של הילד שזר לכל כך להרבה הורים, אפשר גם ללמוד משהו על הורות, על היחסים בין הורים לילדים ועל הדרך להתנהג עם הילדים בהתאמה לגילם ולשלב ההתפתחותי בו הם נמצאים.

"יש ים בירושלים" מספר על ילד אחד ירושלמי שאהב מים, וכשמגיע הגשם הוא יוצא לשחק בשלוליות. זה מה שכל ילד רוצה לעשות ולא תמיד מרשים לו – כי הנעלים ירטבו ויתקלקלו, כי הבגדים ירטבו וקר, כי עכשיו אין זמן. ויש עוד סיבות טובות מאד לאסור על הילד לשחק בשלולית, אלא שהן אינן מתחשבות בצרכים של הילד אלא בצרכים של ההורים.

Continue reading

היום הראשון של שארית חיי – תקופת ההסתגלות לאמהות

האימהות נושאת אותך הרחק הרחק למחוזות מופלאים בנפש, מגלה לך מקומות בתוכך בהם איש עדיין לא ביקר, ולמרות שאימהות היא אולי הדרך בה נשים צעדו יותר מכול דרך אחרת, בשבילך לראשונה היא כמו יבשת חדשה ולא מוכרת – את מגיעה אליה עייפה ממסע וציפייה של תשעה חודשים, לא דוברת את השפה המקומית, מנסה לקרוא התנהגויות והבעות פנים ולתקשר לבסוף בקוד הייחודי לדינאמיקה הנוצרת בינך ובין הרך שזה עתה נולד. כחלוצה מתחילה, את מוצאת עצמך מפלסת לך דרך בארץ לא זרועה ובדרכים עקלקלות, מניחה לחושייך להוביל אותך, כשרגש האהבה הוא לעיתים כול שתוכלי להיאחז בו, כסלע איתן ברגעי סערה, רגעים בהם נפשך תהיה צמאה ובודדה, כשתתגעגעי לשפה אותה דיברת בארץ בה חיית רוב שנותייך, זוהי ארץ ה"עצמי" שלך.

Continue reading