חלום ליל קיץ

(מתוך גיליון 46, מאי 2003)

אנחנו נוסעים במכונית לחיפה, לבדיקה. נוסעים לאט לאט. אני בשמירת הריון, והבחילות הורגות אותי. אז נוסעים לאט. בכביש החוף אנחנו עוברים על פני כמה זוגות אופניים. אני מתבוננת איך הם נהדפים מהרוח שעושות המכוניות האחרות שעוברות לידם לפנינו. אני חושבת על עשן האגזוזים שהם נושמים. אנחנו עוברים לידם לאט, אפשר לראות את הרוכבים ואת שבריריותם של האופניים בצידי הכביש. אני מתחילה לחשוב איך היה נראה הכביש, איך היתה נראית רכיבה על אופניים בכביש הזה, בלי המכוניות.

נגיד יש משבר עולמי, לא מגיע דלק לישראל בכלל. אין דלק. אי אפשר לנסוע במכוניות. הכבישים ריקים ממכוניות. אנשים צריכים למצוא דרכים אחרות לנוע ממקום למקום בארץ.
והנה מגיע המפגש השנתי של "באופן טבעי" בפארק הירדן. איך נגיע למפגש?

Continue reading

אוכל בספרות נוסעים

לאורך שנותיי כהיסטוריון נתקלתי בהרבה ספרי נוסעים, ספרות ענפה של אנשים שהסתובבו באזורנו לאורך ההיסטוריה וכתבו את זיכרונותיהם. המטיילים האלה היו חייבים לאכול, אבל לעיתים הם כל-כך מתרכזים במסע הדתי עד שהמזון נראה להם פחות חשוב והם כותבים רק מעט. עם זאת, כמעט בכל ספר יש כמה אזכורים של ארוחות מיוחדות או עובדות שונות לגבי תזונה או מצרכים מקומיים. נוסע מהמאה העשירית, למשל, סיפר שבחברון קיבל תבשיל עדשים חם עם שמן, וגם לחם ודבלים. נוסע אחר מהמאה ה-14 כתב שהדבש הטוב ביותר מגיע מהכרמל. נוסע מהמאה ה-15 תאר מסע עם נוודים בנגב, וכתב שהם אוכלים בשר מחומם קלות (נא) או מיובש בין אבנים לוהטות, אם אין עצים. עוד הוא פרט שהם אוספים צמחים ושורשים, שותים חלב נאקות ואתונות, מכרסמים ביסקוויטים יבשים ואוכלים דגים מהים האדום, שאותם הם צולים על אבנים לוהטות בשמש.

המידע הזה מאפשר לי לגלוש בדמיון שלי אל מחוזות העבר ולדמיין איך אני יושב ואוכל את אותו האוכל. האוכל הבסיסי של ארץ-ישראל. כי זו העבודה העיקרית של היסטוריון – לשבת, להרהר ולדמיין. לכן הכי טוב להיות היסטוריון של אוכל.

Continue reading

ידע אסור

‏לא יעלה על הדעת.
לא כדימוי, אלא פשוטו כמשמעו.
יש דברים שהם כל כך נוראים, כל כך אסורים, כל כך שומטים את הבסיס הקיומי, שאנחנו פשוט לא נותנים להם לעלות למודעות.
כמו רצח של תינוקות בידי הוריהם.
לא יעלה על הדעת.

Continue reading