נניח ששואלים ילד צעיר כמה זה חצי של שמונה עשרה, והוא עונה שמונה.
אם מודיעים לו שהתשובה לא נכונה ועוברים הלאה (נותנים את התשובה הנכונה, שואלים מישהו אחר, עוברים לשאלה הבאה, או אפילו חוזרים ושואלים את הילד את אותה השאלה) זה עשוי להצביע על-כך שיותר משאנו מבקשים להקנות לו דעת, אנו מבקשים להקנות לו יתרון (או חסרון). משמע, שהדגש הוא על התחרותיות, על ההצלחה או הכישלון בבחינת כן/לא, ולא על הלימוד שהוא תמיד רבגוני, שהוא לא רק קליפת הכן/לא, אלא התוכן עצמו שהוא מלא ובלתי נמדד.
המשך »הספר "הנסיך הקטן" השפיע רבות על חיי, ושנים רבות, היה הנסיך הקטן אחת מדמויות המופת שלי. סמל לאחד המבין את סוד החיים, ושכדאי להדמות לו. אבל… עוד בעודי ילדה גם בגוף (אני מקווה שבנפשי עדיין נשארתי, במידה זו או אחרת, ילדה, גם היום), אהבתי חשבון, מתימטיקה. בגלל הספר, התקשיתי להודות בכך – אפילו לעצמי. כן, אהבתי, ועודני אוהבת, גם מילים, מנגינות, פרחים ועוד… אבל, לבושתי, גם מספרים.
לקח לי שנים רבות לנסח לעצמי את ההבדל, כדי שאוכל לחיות איתו בשלום.
המשך »שבו בשקט. התבוננו במחשבות שעוברות לכן בראש, ברגשות שעולים. אל תנסו להמנע מהן, אבל גם אל תעצרו עליהם. עכשיו אני כועסת כי… אני מתוסכלת מ… אני פוחדת… המשיכו בכיוון הזה אבל התבוננו עמוק יותר. מה קורה עכשיו בגוף שלכם? האם אתם מרגישים בנוח? איך מרגישה הבטן שלכם? שם, בתוך תחושות הגוף, בתוך תחשות הבטן טמונה האפשרות לשינוי. אולם באופן פרדוכסלי היא עוברת דרך הזהוי של מה שיש ולא דרך המחשבה על מה שאמור להיות.
המשך »בזהירות, מבקש הכותב לגעת בקורבן, ולהציע לו, לקורבן, דרך אחרת להתבונן על חייו.
דרך בה הוא עצמו, אינו מקבל את גזירת היותו הקורבן.
למרות שאפשר שאינו יכול להרים את ראשו עדיין.
למרות שעדיין אמונותיו שאינו יכול להרים את ראשו מהדהדות אמת.
בכל זאת, להתבונן מחדש על מציאות חייו; לגלות היכן הוא משתף פעולה עם המציאות האכזרית; היכן שיתוף הפעולה הזה הוא מתוך חוסר ברירה באמת.
המשך »ט"ו בשבט חלף עבר לו וכבר מתחילה הספירה לאחור.
עוד חודשיים פסח, וכל יום שחולף סף הלחץ בגרון ובגוף הולך ומתגבר הולך ומתעצם… ואני שומעת את אמא שלי מדווחת כמה כבר עשתה ומה ניקתה ומתחילה להתעורר בי התנגדות גדולה.
נזכרת בדברי הרב המודרני ההוא שפסק רק לאחרונה "אבק אינו חמץ" ומחליטה לעצור.
עוצרת, נושמת ומזהה – ככה אני לא מוכנה. אני לא רוצה להיות קורבן פסח. אני לא רוצה להקריב את ילדיי על מזבח הפסח ובטח שלא את הזוגיות והבריאות הנפשית שלי. מה עושים?
"הלו"
"בוקר טוב, איילה?"
"הי תמר, מה שלומך?"
"יש לי צרבת"
"אהה, ומה שלומך?"
"מגעיל לי בגרון ובפה"
"אמממ"
" אין לי חשק לעשות כלום"
"אה"
"נמאס לי מזה. מה לעשות? איך אפשר להפטר מזה?"
צרבת, דליות, בחילה, חולשה… וכל החברים היקרים האלו שבאים לפגוש אותנו כשאנחנו הרות. איך אפשר להפטר מהן?
האמת היא שאי אפשר. הן בדיוק כמו כל דבר כאן – נוצרות על ידינו בשבילנו אבל לא בשליטתנו.
אני רוצה לספר על הדיאלוג אותו אני מנהל עם גופי…
אני רוצה לטעון כאן כי גופנו משדר לנו את צרכיו בכל שעות היום, וככל שנהיה בדיאלוג עם בקשות הגוף שלנו ונמלא את רצונו, הרגשת אושר ושלמות תמלא אותנו. השידורים של הגוף הן ההרגשות שלנו בבטן, בראש, בגב ובשאר אברי הגוף.
זה מתחיל בתזונה. בשנים האחרונות, שיניתי את התזונה שלי מספר פעמים, ובכל פעם, בחנתי את הרגשת הגוף שלי, ולפי תגובתו, התאמתי את התזונה שלי.