מלאות תשובת הילד

"כשיתחיל בית הספר להקנות לילדים דעת ולא יתרונות, ניתן לילדים במקום בחינות את האביב."

— קורצ'אק

נניח ששואלים ילד צעיר כמה זה חצי של שמונה עשרה, והוא עונה שמונה.

אם מודיעים לו שהתשובה לא נכונה ועוברים הלאה (נותנים את התשובה הנכונה, שואלים מישהו אחר, עוברים לשאלה הבאה, או אפילו חוזרים ושואלים את הילד את אותה השאלה) זה עשוי להצביע על-כך שיותר משאנו מבקשים להקנות לו דעת, אנו מבקשים להקנות לו יתרון (או חסרון). משמע, שהדגש הוא על התחרותיות, על ההצלחה או הכישלון בבחינת כן/לא, ולא על הלימוד שהוא תמיד רבגוני, שהוא לא רק  קליפת הכן/לא, אלא התוכן עצמו שהוא מלא ובלתי נמדד.

ואיך היה נראה לימוד שהוא ממוקד דעת במובן הבריא של המילה?

אם ילד נותן תשובה, ולא משנה איזו תשובה, יש מקום להתייחס לתשובתו בבחינת 'יש'.

במקרה הזה אפשר להגיד לו למשל ששמונה זה חצי של שש עשרה.

כמה דברים קורים בהתייחסות פשוטה זו:

א.      ההתייחסות לתשובה כאל 'משהו' ולא רק  כאל 'כלום' (טעות), מאפשרת לעבור ממרחב הישרדותי (יתרון) למרחב יצירתי (דעת פורה).

ב.       המוקד עובר מן המורה וממה שהוא יודע, רוצה ומכוון, אל הילד ואל מה שהוא מביא. הילד מקבל משוב למחשבה שהוא יוצר.

ג.       התייחסות כזאת מאפשרת לו להתאקלם בעולם המתמטיקה, לחוש כמה הוא קרוב או רחוק מהתשובה, לפתח סוג של מודעות עצמית מתמטית, לדעת שהתשובה שלו אינה מנותקת, שהיא חלק מעולם שלם.

וזה הדין לגבי כל תשובה של ילד, כולל התשובה "אני לא יודע" או "אני לא מבין" שגם אליהן אפשר להתייחס בבחינת ה'יש' שהן.

לפעמים "אני לא יודע" הוא מעין "אני לא יודע, ולא רוצה לדעת, ולא מעניין אותי, ואתה מעיק". במקרה זה אפשר ונכון להתייחס לתשובה זו, וקרוב לוודאי להפסיק את השיעור, שהרי ברצונו ילמד, ובכוח לא ילמד.

לפעמים "אני לא יודע" זה "אני מפחד לטעות. אני לא בטוח. אני מוכן לומר 'כן' רק אם אני יודע באמת. אני אחוז שיתוק." אז אולי אפשר לעודד את הילד לנחש, לפתור את השאלה בעיניים עצומות, לשבור אותה בפטיש, או להציע כל דבר אחר שמחזיר את הילד למרחב היצירתי (הלא הישרדותי), ועושה עניין מפחיד לשעשוע.

ולפעמים "אני לא יודע" זה בפשטות "אני לא יודע אבל רוצה לדעת." ואז יש מקום להבין את האופן המיוחד שבו הוא לא יודע או לא מבין – "מה אתה לא מבין? מה אתה כן רואה? איזה חלק ברור ואיזה לא? אם היית צריך לנחש מה היית מנחש? איזה סוג של תשובה בכלל רלוונטי?".

זה הדין לגבי כל תשובה שהילד נותן. יש מקום להתייחס אליה לא רק בבחינת המיקום שהיא תופסת במרחב הידוע מראש של המורה. כי אז כל מה שהיא יכולה לעשות הוא לטפס מתחת לאדמה, מן השלילה (היעדרות) עד אל קרקע האפס, שם היא סותמת את בור הציפיות של המורה, ובעצם לא קרה כאן שום דבר חדש. הקניית הדעת מבקשת אחר מרחב בו כל תשובה, היא מה שהיא בבחינת עצמה, וביחס לעצמה, משמע, עניין חיובי, שהוא חלק מתהליך של יצירת משמעות והרחבת הדעת, מאבק יציאה לאור, שהמורה יכול לתמוך בו.

* * * * *

וצריך לא להתבלבל כאן, אפילו בעולמה של המתמטיקה.

גם אם התשובה הנכונה היא תשע והיא כזו ללא עוררין וללא מקום לפרשנות אישית וסובייקטיבית, בכל זאת תשע זה לא רק כמות אלא גם איכות, ובסופו של דבר, כבר בשלב הזה, אי אפשר לוותר על ההבנה. שזה כמו להגיד – אי אפשר לוותר על האדם. כן, אפילו המתמטיקה שלכאורה אפשר לתרגמה לחלוטין לצורות וחוקים הפועלים מעצמם, אפילו בה נדרש האדם. והיצירה המתמטית הפורה צומחת בסופו של דבר מן ההבנה על כל המטען התוכני, הבלתי ניתן להצרנה שלה. היא לא צומחת מן הכמות, אפילו שללא ספק הכמות והצורה הן הנושא של המתמטיקה.

ואסביר:

אמנם את התשובה תשע יכול לתת גם מחשב, ובכל זאת תהום פרושה בין התשע שנותן המחשב לתשע שמשיב האדם. תעיד על כך בתי (כשהייתה בת חמש בערך) כשבהתייחסה לילד צעיר יותר שידע להגיד שחמש ועוד חמש זה עשר, אמרה, כשהיא נאבקת אחר המלים שיבהירו את כוונתה: "הוא יודע את התשובה הנכונה אבל הוא לא באמת יודע אותה, הוא לא יודע כמו שאני יודעת, הוא רק אמר כי אמרו לו." היה לה חשוב להבהיר את ההבדל הזה, למרות שבאמת, מבחינת המחשב (והתוצאה במקרה הזה) אין שום הבדל, חמש ועוד חמש זה עשר.

אבל בחוש היא ידעה שיש הבדל, ואני אתה בעניין הזה. היא לא רק ידעה לדקלם. היא הבינה, היא ראתה, היא הבינה באיזה אופן חמש ועוד חמש זה עשר. היא ידעה את זה לא רק כקליפת ידע שחוזרים ומדקלמים, אלא כתשובה שבמובן מסוים חוזרים וממציאים כל פעם מחדש. כלומר, היא לא הייתה צריכה לזכור ולשנן את התשובה כי היא ראתה אותה (ורואה כל פעם מחדש).

אך מה היא ראייה זו?

המספר תשע מאכלס בהבנה הפנימית של הילד מקום מאוד מסוים. זה לא רק הדבר הזה: ||||||||| שהוא מחוסר משמעות מצד עצמו אלא זה 9 – יצור בעל מבנה פנימי. אגב, לריבוי הקווים יכולה להיות משמעות במספרים נמוכים יותר, שאז ישנה תפיסה ישירה של כמות וההבדל בין שלוש לארבע, למשל, הוא הבדל נחזה ומוחש. אבל לתשעה קווים, אצל רוב האנשים, ובודאי אצל הילדים, אין משמעות נפרדת מעשרה קווים כנגד שמונה קווים – זה נראה ומרגיש אותו הדבר. כך שהמספר 9, אם כן, הוא לא רק כמות, הוא בעל אישיות בעולם המספרים, ומי שמכיר אותו יודע למשל שהוא מספר לא זוגי, שהוא תכף מגיע לעשר (ועשר זה כמובן חמש ועוד חמש), שהוא הריבוע של שלוש, שהוא שליש של עשרים ושבע, ועוד הרבה דברים אחרים. ככל שאדם מתפתח יותר בעולם המתמטיקה המספר תשע מקבל עוד רבדים שמצטברים למשמעות של המספר, משמעות שהיא איכותית במהותה, לא כמותית, ואשר בלעדיה תשע לא היה תשע.

ההבנה היא לא רק סכום העובדות הללו. כמו הראיה התלת ממדית הצומחת מהצלבה של שני העיניים, כל הבנה היא יותר מסכום כל העובדות. ההבנה  היא התלת ממדיות. לפעמים תלת ממדיות זו היא כה חזקה עד שהיא מקבלת חיים החורגים מעולם המתמטיקה, והאדם יכול לזהות מספר עם צבע, צליל או אישיות. דברים אלה, אינם רק תופעות לוואי אקזוטיות שאינן קשורות למתמטיקה. אנו לומדים מאנשים בעלי כשרונות יוצאי דופן לחישובים (לפעמים מתוך פיגור כללי בשאר התחומים) שהם עושים זאת באופן ישיר, מתוך אותה ראייה של 'אישיות', המראה להם מה יקרה ל'אישיות' זו בתנאים שונים. הם לא מחשבים, הם רואים את התשובה, קוראים אותה מתוך הנוף המשתנה. במקום הזה אי אפשר ממש להבדיל בין צורת הספרה, ההיסטוריה של התגלותה אצל אדם מסוים והתוכן המתמטי שלה. כל העובדות הללו נאספות יחדיו ומייצרות את הראיה התלת ממדית העושה את ההבנה תמיד אישית.

ושוב, אל תסתפקו בסברה שכל אותה ראיה והבנה לא שייכות לעולם המתמטיקה, אלא רק לעולם האנושי. בלי זה לא הייתה מתמטיקה. המוטיבציה הגדולה לשאול ולחקור בתחום מהתמטיקה, ובעצם כל המשמעות שלה נובעות גם מאותן איכויות לא כמותיות הקשורות בהבנה האנושית, ונעדרות מן המתמטיקה כמבנה צורני בלבד. במילים אחרות, להוציא את האדם מן המתמטיקה זה כמו להוציא מן המתמטיקה את נשמת חייה.

* * * * *

כך נכון בכל תחום לימודים, בכל תחום חיים – למידה היא יצירה אישית. הילד שנשאל שאלה ונאבק כדי למצוא את התשובה שלה, נאבק בו זמנית גם כדי להוציא לאור את הבנתו המתמטית האישית. הוא לא רק ממלא מקום, צועד היכן שצעדו אחרים לפניו, אלא תמיד יוצר באופן אישי, ייחודי, נוכח. הוא מפלס דרך שהיא לגמרי שלו, גם כשלכאורה ה"עובדות" הן אותן עובדות. מאבק היציאה לאור הוא לא מאבק הזיכרון המנסה לאחוז בעובדות מתמטיות שרירותיות, אלא הניסיון לארוג אותן לכדי משהו שהוא בעל משמעות אישית.

ועל כן, כשילד משיב לשאלה אפשר להתייחס לתשובתו כמו שמתייחסים ליצירה של אמן. לא סתם הוא אמר את מה שהוא אמר. אם נתייחס אל מה שהוא אמר באותה רצינות שאנו מייחדים לדברים שהם "לא סתם", גם הוא ילמד להתייחס כך לתשובתו, וישקיע בה את מאבק רצינותו הישר.

להבין את זה, ולתמוך בזה, זה הוא אביבה הפורה של הדעת.

צפרא טבלה

כדי להתמודד עם כל מיני דברים שאנחנו רוצים לעשות, אבל לא תמיד מביאים את עצמנו לממש, הכַנּו טבלה שבועית. השיטה הזו הצליחה לנו, ודנה הציעה שנספר עליה ברדיו כדי שכולם יכירו אותה ויוכלו להיעזר בה. בדיוק אז אורנה הציעה לנו במה מקוונת, והנה לפניכם ההסבר:

דנה: כשרוצים לעשות משהו זה יכול לעזור לעשות אותו. לדוגמא, אני לא הצלחתי לגרוב גרביים ותמיד ביקשתי עזרה. כדי ללמוד לגרוב גרביים, עשינו טבלה.
סופרים כל יום אם אתה עושה או לא. יש לך 'וי' ו'סמיילי' כשאתה עושה את זה ו'מינוס' כשאתה לא עושה את זה.
כשנגמר השבוע מתחילים טבלה חדשה. כשש הרבה 'וי' זה עושה נעים בלב.

Continue reading

על הגוף ועל אלוהים

נשימה
מתבוננת בנשימה.
האויר נכנס ויוצא. אני מלווה אותו, הולך ובא הולך ובא. בעצם אני לא נושמת. זה קורה מעצמו. אני כאילו מונשמת. הנשימה שלי שטוחה. מהירה. מתחילה להבחין בתנועה. נשימה, תנועה. מה בגופי מתנועע כשהאויר נכנס ויוצא? בית החזה מתרחב במקצת. אני מרגישה את הצלעות. הבטן כמעט ולא נעה. האויר נתקע, לא מגיע לבטן. היכן הוא נתקע? אני מרגישה שהוא מגיע רק עד הסרעפת. עוד אויר נכנס, עוד אויר יוצא. משהו בסרעפת מתחיל להשתחרר. אני מרגישה את תנועת האוויר כבר עד הטבור. הבטן עולה ויורדת. אני מפהקת ובית החזה מתרחב. הנשימה מתארכת, מתרחבת.

מה קורה בחלק האחורי של גופי? האם גם שם אני מרגישה את הנשימה? לא. אין שם תנועה. אני מתבוננת בשקט. פתאום מתחילה להרגיש תנועה. יש לי גב. אני מרגישה אותו. השכמות שלי נעות בזמן שהאויר נכנס לתוכי, בשעה שהיקום מנשים אותי. הנשימה ממשיכה להתרחב ולהתפרס. אני מרגישה את האויר זורם עד לקצות אצבעותי.

אלה רגעי הנס בעבורי, שינוי נקודת המבט, הסתה זעירה של עמדת המתבונן – אני לא צריכה לנשום, העולם מנשים אותי – ועולם שלם, רחב ושוקק חיים נפתח. זה היה (עוד) רגע בו הבנתי שיש על מי לסמוך. אני קוראת לזה אלוהים. גם איוב: "ומבשרי אחזה אלוה" (איוב יט כו). אפשר גם לקרוא לזה בשם אחר, העיקר להרגיש נוח ולדעת שלא הכל צריך לדעת ולהבין וללמוד, ולא חייבים לקבל החלטות על סמך ברור מדוקדק של אינסוף מידע. מה שיכול להזין תהליך של שינוי הוא תשומת לב פשוטה, אפשרות שניתנה לכל אחד ואחת מאיתנו ניתנה בשפע.

התמקדות
ג'נדלין, פסיכולוג, פילוסוף אמריקאי "גילה" שיטה שעוזרת לאדם לעזור לעצמו. "התמקדות" הוא  קורא לזה. במשך חמש עשרה שנה חקר ג'נדלין ביחד עם קבוצת עמיתים את השאלה, שלדבריו רבים מהמטפלים לא רוצים לחקור – מדוע לעיתים קרובות כל כך נכשלים הטיפולים הפסיכולוגים במשימה לחולל שינוי בחיי המטופלים.

ג'נדלין גילה דבר מעניין. מה שמשפיע על היכולת לחולל שינוי בחיי המטופל, איננו תלוי בסוג הטיפול או במטפל, אלא במשהו שהמטופל עושה בעצמו במהלך הטיפול. מטופלים אשר מצליחים להפיק תועלת מתהליך טיפולי מקיימים דיאלוג בין הגוף שלהם לבין "הראש" שלהם. הגוף איננו רק מכונה פיסיולוגית כפי שאנחנו נוהגים לחשוב. המידע שהוא מקבל מהסביבה מורכב לעין ערוך מהמידע שאנחנו קולטים "בראש". הדיאלוג המתקיים בין "הראש" והגוף מאפשר ליצור משהו חדש ולצאת מתבניות אוטומטיות שלא משרתות אותנו יותר. ג'נדלין אף מרחיק לכת וטוען כי גם רעיונות ותאוריות שאנשים יוצרים נשענים על מידע המתקבל מהגוף.

השימוש בגוף כמקור מידע משמעותי איננו מובן מאליו למרות שכל אחד מושפע מזה באופן בלתי מודע. רבים יודעים שאת ההחלטות שלנו אנחנו מקבלים על סמך תחושות הבטן, ולמרות זאת נדמה לנו שזהו תהליך מודע ורציונאלי המתרחש באמצעות החשיבה. כמו שעושה הגיבורה ב"יונה ונער" של מאיר שלו – היא מקבלת את ההחלטות שלה על סמך רשימת "הבעד והבנגד" שהיא מכינה לכל התלבטות שלה.

מחשבות
אנחנו רגילים לייחס למחשבות את הכוח ליצור שינוי או לפתור בעיות, אולם למעשה חלק ניכר מהבעיות שלנו נובע מטבען של המחשבות.

כולנו מכירים את טבען של המחשבות: הן "נחשבות" בעצמן, לעיתים קורובות אין לנו כל שליטה עליהן, הן חוזרות וחוזרות ללא הרף, בעיקר מחשבות "רעות", הן מעוררות אותנו לתגובות שלפעמים היינו רוצים להמנע מהן ובעיקר גורמות לנו להרבה מתח, סבל וחרדה. אני לא מצליחה לישון בלילה כי אני חושבת על ביתי שיצאה לבלות ומול עיני חולפות כל הסכנות שמאיימות עליה; אני לא מצליחה להאיר פנים לבן זוגי כי אני חושבת שהוא צריך להתנהג אחרת, כי ככה לא מתנהגים; אני סובלת כי אני חושבת שמצבי הכלכלי קשה למרות שבפועל איני רעבה ללחם, יש לי קורת גג מעל לראשי ובני משפחתי בריאים ושמחים.

בהסתמך על האוטומאט של המחשבות אנחנו מנסים למצוא פתרון לבעיה שמציקה לנו, וחוזרים שוב ושוב על הפתרון שמצאנו, באופן אוטומאטי. אנחנו עושים עוד מאותו הדבר, עוד יותר חזק, עוד יותר הרבה, ו… נשארים עם אותה הבעיה.

הגוף
ג'נדלין מציע משהו אחר לגמרי.
שבו בשקט. התבוננו במחשבות שעוברות לכן בראש, ברגשות שעולים. אל תנסו להמנע מהן, אבל גם אל תעצרו עליהם. עכשיו אני כועסת כי… אני מתוסכלת מ… אני פוחדת… המשיכו בכיוון הזה אבל התבוננו עמוק יותר. מה קורה עכשיו בגוף שלכם? האם אתם מרגישים בנוח? איך מרגישה הבטן שלכם? שם, בתוך תחושות הגוף, בתוך תחשות הבטן טמונה האפשרות לשינוי. אולם באופן פרדוכסלי היא עוברת דרך הזהוי של מה שיש ולא דרך המחשבה על מה שאמור להיות.

בשלב הזה מציע ג'נדלין לנסות להגדיר את התחושה במילה, במשפט או בדימוי. ולהמשיך לשהות במקום. לדבר עם מה שעולה, או מתוך מה שעולה. החיבור בין תחושות העולות מהגוף לבין הגדרה מילולית שלהן מייצר ערוצים חדשים בהם יכולים לזרום החיים שלנו. איננו צריכים לדעת לאן הם צריכים לזרום אלא רק לייצר בעבורם את הערוץ. והדרך לייצר אותו עולה מתוך תחושות הגוף.

אי נוחות
בדרך כלל כשמדובר בגוף אנחנו רגילים לחפש את הנוחות. אנחנו לא אוהבים כאב, מנסים להמנע ממנו בכל דרך. הכאב נתפס כאויב. אולם למעשה הכאב הוא אוהב. מהותו של הכאב היא בקשה לתשומת לב לנו עצמנו. תשומת לב ולא הכחדה. תשומת לב לא מבשילה בשבריר שניה, היא מתפתחת ומעמיקה על רצף של זמן. הכאב מכריח אותנו לפנות זמן. כשמתחילים לתרגל תשומת לב מגלים שלא תמיד עולה צורך בעשייה. לעיתים היא מספיקה כדי להפיג את הכאב. לעיתים מגלים שצריך לנוח, שצריך לעצור, שצריך לשנות תנוחה, שצריך לטפל במקור הכאב באופן יותר נחרץ.

כך גם קורה ברובד הנפשי. הכאב או חוסר הנוחות הגופני הוא הזמנה לתשומת לב. ג'נדלין אומר ששם מתחיל הכל – בתחושת האי נוחות. משם יכול להפתח שער לשונה, לחדש, למה שלא יכול היה לעלות בדעתנו משום שזו מורכבת ממחשבות שכבר שמענו, קראנו, למדנו, חשבנו, במילים אחרות: אמונות יד שניה.

אמת
אמונות יד שניה נשענות על האמת. האמת היא שככה מתנהג חבר. האמת היא שזה לא בסדר, האמת היא שאני זקוקה כרגע לאהבה/כסף/חפץ וזה בדיוק מה שאין לי.

אנחנו רגילים לחפש את האמת. אנחנו לומדים אותה בחיפוש המדעי אחר האמת ושוכחים שטיבה של תאוריה מדעית הוא שהיא ניתנת להפרכה. אנחנו לומדים אותה מזרם האינפורמציה הבלתי פוסק המגיע אלינו מערוצי התקשורת, שם אנחנו לומדים מה זאת אהבה, מהם החיים הנכונים והטובים, איך אנחנו צריכים להראות, מה צריכים לאכול, ושוכחים שהסרטים/ספרים/סדרות/כתבות עברו דרך פריזמה של מישהו שצריך היה לסדר את המציאות בדרך כלשהי אשר ניתנת לאריזה ולשיווק, כדי שנוכל לעכל אותה. אנחנו לומדים אותה מהדת הממוסדת שמתנה את חיי האמת שלנו במנהגים שונים ומשונים, ושוכחים שכל מה שמגיע אלינו נהגה במוחם של בני אדם, כמונו.

אבל אפשר גם ללמוד אמת אחרת. את האמת של הגוף. כפי שכבר אמרתי, כמות האינפורמציה שהגוף מגיב אליה גדולה לעין ערוך מהכמות הנתפשת על ידי השכל שלנו. הגוף מקבל הרבה יותר נתונים מהמציאות מעבד אותם מבלי שנחוש או נהיה מעורבים בתהליך ומגיב אליהם באופן בלתי אמצעי. אנחנו מרגישים את התחושות העולות ממנו ומבחינים בקלות בין מה שנוח ונעים למה שמציק ומטריד. אפשר לומר: כל מה שמייצר תחושה נעימה ונוחה בגוף שלנו הוא ערוץ פתוח לחיים – אמת בעבורנו. כל מה שמייצר תחושה מטרידה מהווה חסימה בערוץ – לא אמת.

אם ננסה להסתיר או להכחיד את אי הנוחות תמנע מאיתנו האפשרות לגלות את האמת שלנו. לא נוכל לנקות את הערוץ ולאפשר לחיים זרימה טובה יותר. הדרכים להסתיר את אי הנוחות רבות – החל ממשכחי כאבים דרך סמים למיניהם חוקיים ושאינם חוקיים ועד לפעולות יומיומיות כמו אכילה, שינה, עבודה, משחק וכולי. כשנסכים להיות עם תחושת אי הנוחות נגלה עולם חדש שוקק חיים. נגלה שלא אנחנו אלה שצריכים לעשות שינוי אלא השינוי קורה מתוך כך שאנחנו מסכימים להיות עם מה שיש.

"ומבשרי אחזה אלוה"
איוב, בתשובה לרעיו שמוכיחים אותו על דרכו, אומר: למרות תוכחותיכם, למרות הבדידות הנוראה שאני חש אפילו בתוך ביתי, למרות האסונות שניחתו עלי, אני מרגיש את אלוהים. אני חווה את קיומו בגופי, בבשר שלי. כשאנחנו מתמסרים לתחושות העולות מהגוף ונותנים להן להוביל אותנו אנחנו מאפשרים לשינויים פשוט לקרות. אולי זאת התחושה של אמונה באל – ההרגשה שמישהו אחר ולא אני מניע את העולם, שלא הכל באחריותי, שלא הכל נשען על יכולותי המוגבלות. שאותו הכוח שמניע את כדור הארץ סביב השמש, שמייצר את השפל והגאות, הוא זה שפועל בעולמי באמצעות גופי. וכל שנותר לי הוא לתת לגופי תשומת לב פשוטה ולהתבונן. השינוי כבר יקרה מעצמו. והוא יהיה הטוב ביותר שיכול להיות.

המלצות:
וידאו: ג'נדלין מדבר על התמקדות
ספר: "התמקדות" מאת יוג'ין ג'נדלין
ספר: "במרוצת החיים – גישה חדשה לפסיכותרפיה בשילוב הפעלת גוף" מאת ד"ר גיי וקתלין הנדריקס

דיאלוג עם גופי – מהדורת 2010

אני רוצה לספר על הדיאלוג אותו אני מנהל עם גופי…

אני רוצה לטעון כאן כי גופנו משדר לנו את צרכיו בכל שעות היום, וככל שנהיה בדיאלוג עם בקשות הגוף שלנו ונמלא את רצונו, הרגשת אושר ושלמות תמלא אותנו. השידורים של הגוף הן ההרגשות שלנו בבטן, בראש, בגב ובשאר אברי הגוף.

זה מתחיל בתזונה. בשנים האחרונות, שיניתי את התזונה שלי מספר פעמים, ובכל פעם, בחנתי את הרגשת הגוף שלי, ולפי תגובתו, התאמתי את התזונה שלי.

Continue reading