יוצרת ביד החומר

ראיון עם ליאת בן אדיבה, קדרית ותומכת לידה.

ליאת בן-אדיבה, בת 42, מתגוררת בהרחבה בקיבוץ להבות הבשן, בבית מחבילות קש ואדמה שבנתה בעצמה. קדרית מזה כ-17 שנים, מורה לקדרות, תומכת לידה ומדריכת הנקה.

איך הגעת להיות תומכת לידה?

גדלתי בבית שבו דיברו הרבה על הסבתא מהרי האטלס שהיתה מיילדת. כל סיפורי הלידה ששמעתי היו על לידות פשוטות, טובות, טבעיות. לא ידעתי שיש סיבוכים, מחלות וקשיים. במהלך ההריון הראשון והיחיד שלי, לפני 13 שנים, למדתי איך הגוף פועל בלידה ונדהמתי מהיכולות המושלמות של המערכת. הגוף יודע להתחיל את התהליך בזמן הנכון, להגביר את התהליך בהדרגה, לתת עזרה כשזה כואב, ובעיקר – לסיים את תהליך הלידה בשטף אהבה אמהית הנחוצה כל כך להישרדות התינוק ולשגשוג שלו. נפעמתי ממה שקראתי וחיכיתי להכיר את התינוק שלי. נשים בעבודה שחלקתי איתן את המחשבות שלי, צחקו עליי וסיפרו לי סיפורי זוועה – כל אחת והקרב שלה בחדר לידה. זה נשמע כמו מורשת קרב – תל פאחר, תל עזיזיאת, הקרב על הבופור…

Continue reading

כשהריון מסתיים בטרם עת

לפני שהכרתי את יעל לא חשבתי שזו אפשרות, לא ידעתי שאפשר לתת לגוף להפיל בקצב שלו, כמו ללדת.

יעל התקשרה אלי לשאול מה לעשות. היא בשבוע 13 להריון והרופא גילה שאין דופק. חברה משותפת הפנתה אותה אלי, בתקווה שאני אוכל לעזור לה.
"אני לא יכולה לעזור לך, אני לא יודעת מה אפשר לעשות."
יעל החליטה לחכות. אחרי שבועיים היא התקשרה לרופאה הנחשבת כבעלת גישה אלטרנטיבית לגוף האישה.
"זה חוסר אחריות, מי הרופא שלך, גשי דחוף לעשות גרידה."
יעל בחרה להמשיך לחכות. היא פנתה לרופא אחר, המוכר בכישוריו ותעוזתו לטפל בנשים שבוחרות ללדת קצת אחרת. הרופא ביצע עוד אולטרסאונד ותחם את זמן ההמתנה לשישה שבועות.
בתום חודשיים, שבהם לא התרחש שום מאורע שקידם את ההפלה, פנתה לרופא שלישי וסיכמה איתו על טיפול של נר נרתיקי לריכוך צוואר הרחם ולמחרת גרידה.
הרחם התרוקן בלילה.
יעל עדכנה אותי, ובעצם פתחה לי את השער לתחום מילדותי שלא היה לי בו מושג.


בהתאם לגישה הרפואית השמרנית, ממליצים על סיום ההריון כאשר מתברר בוודאת שהעובר לא מתפתח. אם ממליצים על המתנה לפני ביצוע ההליך רפואי מקציבים לה עד שבועיים. לאחר תקופת זמן זו, כמעט כל רופא ימליץ לסיים את הריון הנפל בגרידה. גם כשההפלה מתחילה, ההמלצה תהיה לסיים בגרידה ולא להמתין לסיומה טבעי.

עוברים שמפסיקים להתפתח, רחם שלא מחזיק הריון, שליה שלא מתפקדת ולא מאפשרת לעובר להמשיך להתפתח, הן תופעות שכיחות. אנחנו לא שומעות על זה ולא מספרות את זה מספיק. זה לא מדובר ולכן כביכול לא קיים. כשזה "לא קיים", ובכל זאת זה קורה , עלולה האשה להסיק מכך שהיא "מקולקלת", שמשהו אצלה לא בסדר. מכאן הדרך ל חדר הרופא קצרה. שם "יתקנו" את "הקלקול".

בחלוף הזמן, ובעקבות עוד נשים שפנו אלי, התחיל להצטבר אצלי מידע על הפלות שמתרחשות ללא התערבות רפואית. המידע הזה לא מבוסס מחקרית, אלא נאסף על-ידי נשים שלא נרתעות מההקשבה לגוף, שלא מהססות לבחור בדרך שונה מהמומלצת על-ידי הרופא, שמוכנות לקחת אחריות על גופן ולחוות את ההפלה כחלק מהחיים.
אותן נשים הראו לי איך קורית הפלה טבעית. מהן גם למדתי כמה הרבה ווריאציות יכולות להיות להפלה, במשך הזמן, באפיונים הגופניים, בתחושות ובתגובות.

אני נזהרת לא להמליץ, לא לכוון, לא להדריך ולא להחליט. אני כן מוכנה לשתף בידע שנצבר, לספר על ניסיונן של אחרות, ולעזור למי שרוצה בכך למצוא את הדרך הביתה, אל האמון בעצמה ובגופה.
כל אחת בוחרת לעשות את המסע שלה בדרכה. כל אחת יכולה לשנות את דעתה בכל שלב, למצוא במי להעזר ומתי. כל אחת מחליטה איפה עובר הגבול שלה, כמה סבלנות יש לה, כמה כוח, כמה היא מוכנה להשקיע ובאיזה מחיר.


איך זה קורה

הגוף, הנפש, הדמיון, הרגש והרצון עושים עבודה משותפת של פרידה מההבטחה שהייתה טמונה בניצוץ הזה שכבה ומחפש את דרכו החוצה.
בגוף – מתרחש שינוי הורמונלי שמפסיק את בניית רירית הרחם, הזנת העובר והשליה ויצירת תאים חדשים.
הנפש – מחפשת את הדרך להישאר מחוברת לעצמה, מחפשת דרך לאמונה.
בדמיון – "רצים סרטים" שגורמים לנו לטעות ולחשוב שזו המציאות.
ברגש – צפים רגשות אבל על אובדן התינוק, התמודדות עם רגשות האשמה כאשה וכאם.
ברצון – התמוטטות היסודות של התכניות והציפיות מובילה להשלמה עם המצב החדש.

התסמינים הגופניים של תחילת הפלה: דימום, כאבי בטן, חולשה, אי שקט. התסמינים יכולים להופיע ביחד, או לחוד או לסרוגין.

המתנה

כמה זמן אפשר לחכות להפלה טבעית?

משך הזמן לא קבוע, לא ידוע, לא תחום וכרוך בהמון אי וודאות.

ההחלטה כמה זמן לחכות, ראוי לה שלא תיקבע מראש, אלא תישקל בכל יום מחדש.
ההחלטה אם ומתי לקבל עזרה, ראוי לה שלא תיקבע מראש, אלא תישקל בכל רגע מחדש.

זמן ההמתנה תלוי ביכולת הסבלנות האישית, מידת הלחץ הסביבתי/משפחתי, הכניעה ללחץ הסביבתי/משפחתי, החסינות הפיזית, השקפת העולם האישית ותמונת הנסיבות הנוכחית.
אם מדובר על טרימסטר ראשון, אפשר לחכות חודשיים בלי לחץ. ובכל זאת, ככל שעובר יותר זמן, הסיכוי למהלך חלק מסיבוכים יורד.

רופאים לא ממליצים לחכות להפלה טבעית. הם לא מכירים ולא יודעים שאפשר גם אחרת משום שבמשך תקופה ארוכה קיימת המלצה גורפת לסיים באופן יזום הריון שלא מתפתח, על-ידי הליך רפואי כלשהו. הם מכירים את הסיבוכים, את הבעיות. הם לא התנסו בהפלות ספונטניות והם מפחדים. מפחדים מדימום, מזיהום, מבעיות פוריות עתידיות, מדברים שאין להם שליטה עליהם.

גם נשים רוצות להיות "אחרי זה". הן לא רוצות סיבוכים, לא רוצות סיכונים, לא רוצות לסחוב גוויה בבטן. לא רוצות להיות קרובות למוות.

אמצעים חיצוניים שיכולים להעריך את המצב הגופני:
אפשר לעשות בדיקת דם פעם בשבוע, כבסיס להשוואה –

  • רמת ההורמון בטא HCG – עליה ברמתו מראה על התפתחות עוברית תקינה. אחרי ההפלה, רמה כלשהי בדם מראה על שרידים של רקמה ברחם.
  • תפקודי קרישה – למרות ששיבוש בתפקודי קרישה אופייני לשלב מאוחר יותר של אובדן הריון.
  • ספירת דם – לבדיקת רמת המוגלובין, והתאמת טיפול לתוצאת הבדיקה, כדי לא להגיע לאנמיה וחולשה בעקבות דימום.
  • סוג הדם – אם לא ידוע.

מתי כדאי לבקש עזרה, להתערב?

האם להתערב? האם לזרז? מנסיוני, כל ניסיון זירוז הוא התערבות במהלך הספונטני (כמו התערבות במהלך לידה), ועלול לשבש את האיזון ההורמונאלי העדין ולגרום להפרדות חלקית של השליה מדופן הרחם ולכן גם לדימום יתר.
יחד עם זאת, לפעמים, התערבות שפותחת חסימות, מסירה עכבות ומרפה יכולה לעזור. למטרה זו אפשר להעזר בדיקור, הומאופטיה, דמיון מודרך, שיאצו, רפלקסולוגיה או שאכטה מרגיעה.
אפשר לחזק את הגוף בתוספים- ויטמין C,  B קומפלקס, סווידיש ביטר, או/ו כל תוסף אחר על פי בחירתך.

התערבות חיצונית, מצילת חיים, בבית חולים נדרשת כאשר:

  • הדימום רב
  • עולה פחד
  • אין תמיכה וקשה בלעדיה
  • את מרגישה שזה מה שאת צריכה עכשיו בלי קשר לסימנים חיצוניים

ההתערבות הרפואית השיגרתית:
הרדמה כללית, הרחבת צוואר הרחם באמצעים מכנים או תרופתיים, ואז, לפי גיל וגודל ההריון- שאיבה או גרידה. לשתי ההתערבויות סיכונים וסיבוכים.

תרופות בשימוש רפואי:

  • ציטוטק – מכווץ את הרחם ופותח את צוואר הרחם. נכנס לשימוש בבתי חולים במקום גרידה. ניתן בנרות ווגינלים או בכדורים לצורך תחילת הפלה או כסיכום להפלה טיבעית. מחייב אישפוז וטיפול רפואי בבית חולים.
  • למינריה – אצה בצורת נר ווגינלי, האמורה לרכך את צוואר הרחם. מתאימה לנשים בהריון חוזר, לפני ביצוע גרידה.

גלים

איך אדע מתי ההפלה הסתיימה?

החלשות של ההתכווצויות והדימום יכולה להעיד על סיום ההפלה.
יחד עם זאת, להפלה יכולים להיות כמה גלים.

גל אחד – יהיה כזה שבסופו הרחם יתרוקן לחלוטין מכל תוכן ההריון. הרחם יתכווץ, הדימום יחלש בהדרגה ויפסק לאחר ימים ספורים.
גל שני – יתכן שיופיע אחרי יומיים עד שבוע  מחזור נוסף של דימום, יתכנו גם התכווצויות. אחרי הגל הזה, הרחם יתכווץ והדימום יחלש.
גל שלישי – יתכן שיופיע אחרי שבוע-שבועיים
כל אחד מהגלים הנוספים יכול לכלול דימום של כמה שעות, כאבי התכווצויות, או רק הפרשה קלה או כבדה של קרישי דם או שאריות שליה.

בדיקת אולטרסאונד נחוצה למי שרוצה לדעת אם הרחם התנקה לחלוטין. אפשר לבדוק מיד בתום הדימום, כמה ימים אחרי, או בתום הוסת הראשונה. הווסת הראשונה אחרי הפלה יכולה להיות כבדה יותר ולרוקן את הרחם משאריות קטנות. אפשר גם לא.

דימום
לפעמים, דימום יהיה הסימן הראשון לקיומו של הריון, אם לא נעשתה בדיקה לאישור הריון קודם לכן.
לא כל דימום יסתיים בהפלה, יתכן שמדובר במקור אחר לדימום ויתכן שמנוחה והתחזקות ישמרו את ההריון. אך אם כבר נקבע בבדיקה מוקדמת סיומו של ההריון, הדימום יעיד על תחילת ההפלה.
הדימום יכול להיות מועט או רב, קבוע או משתנה לפי התנוחה.
קשה לאמוד כמות, קשה לדעת מתי הדימום רב, ומתי הוא רק נראה כך.

סימן ראשון לאבדן דם מרובה הוא סחרחורת בשינוי תנוחה, חולשה, קוצר נשימה במאמץ ו/או מראה חיוור.
בכל מיקרה, לא טוב להשאר לבד בזמן הפלה, יש לדאוג שיהיה מישהו שיוכל לטפל ולעזור במקרה של דימום רב.

לפעמים אפשר לראות את תוכן ההריון בתוך מגוון ההפרשות, אבל לא תמיד. בשבועות מוקדמים בדרך-כלל העובר והשליה יצאו ביחד, אבל קיימת אפשרות שהשליה תצא רק אחרי כמה שעות או בגל השני.
אפשר לבדוק בטבלאות לפי גיל ההריון מה צפוי להיות גודל העובר.
הצבע של הדם – אדום; של הקרישים – אדום כהה, בורדו; של חלקי עובר ושליה – אדום בהיר, כמעט ורוד.

כאב
ההתכווצויות של הרחם יכולות להיות מורגשות במידה מועטה ולפעמים בכלל לא. אבל הן יכולות גם להיות חזקות מאוד, להזכיר צירי לידה, להמשך כמה שעות, לכאוב מאוד.
כאב דומה יכול להופיע גם בדלקת בדרכי השתן (ואז תיתכן גם הופעת דם בשתן), או כשההריון מחוץ לרחם (יורגש יותר בצד אחד). האבחנה תיעשה באולטרסאונד.

התאוששות
במהלך הפלה הגוף עובר תהליך אינטנסיבי בדומה ללידה. לאחר הפלה הגוף צריך להתאושש, בדומה להתאוששות אחרי לידה.

התהליך מורכב הן מתחושת האובדן, הריקנות, והן מהעוצמה של החיים, המוות והגוף.
אם התהליך ההורמונלי מתרחש כסדרו, ללא הפרעה, יתכנו תחושות התעלות והתרגשות, תחושות של עוצמה חזקה, של שלמות גופנית ונפשית עמוקה.
כל אשה תמצא את הדרך שלה להתמודדות ואת הטיפול התומך. חשוב שגם האשה וגם הסביבה יבינו את הצורך במנוחה, שקט, זמן ומרחב. רצוי לפנות שבועיים למנוחה לפני חזרה לשגרה.
הדימום אמור להפסק תוך 4-6 ימים. אם הוא לא נפסק או נחלש, יתכן וצפוי גל נוסף.

טיפול אחרי ההפלה:

  • אם היה אובדן דם מרובה, יש מקום לשקול מתן תוספי ברזל. תזונה משובחת ותוספים אחרים לחיזוק, כגון: ויטמין C ויטמין E ואבץ.
  • סוג דם -Rh – למרות הסיכוי הנמוך למעבר דם כשאין התערבות במהלך ההפלה, ההמלצה הרפואית היא  לקבל אימונוגלובולין ((Rho(D במינון של 50 מיקרוגרם), כשההפלה קורית משבוע שמונה ומעלה, או בלי קשר לשבוע, בשל החשש למעבר דם והתפתחות ריגוש בדם.
  • מדידת חום פעם ביום, לזיהוי מוקדם של סימני זיהום.

כמה זמן לחכות לפני הריון נוסף?

אין תשובה חד משמעית לשאלה הזאת. אם התהליך עבר ללא התערבות, הרחם התנקה בשלמות, הדימום נפסק והאשה מרגישה טוב, אין צורך לחכות לוסת, הגוף כנראה מוכן לעוד הריון. יחד עם זאת, כדאי לתת זמן להחלמה רגשית, לחוות את האבל לפני שמפנים מקום לילד נוסף.


ולסיום, בקשה:

לפעמים, נשים מבקשות עצה ועזרה, עוברות את התהליך, אך שוכחות לחזור אלי לספר איך היה. אני מבקשת מכל מי שעוברת הפלה בבית, שתעדכן, שתספר, שתשתף אותי. ככה יוכל הנסיון להצבר ועוד נשים יוכלו להנות ממנו.

טיפול מסור

גבריאל גרסיה מרקס מגולל סיפור של אשה שחוזרת הביתה. עליה לנהוג שעות רבות במזג אוויר סוער באירופה. בביתה מחכה לה אהובה, וכשהיא תגיע הם צפויים לצאת למסע חדש.
בדרך נתקעת המכונית שלה, והיא יוצאת החוצה במטרה לעצור רכב עובר שיעזור לה. משאית עוצרת ונותנת לה לעלות. האשה שליד הנהג מגישה לה שמיכה. היא עולה לחלק האחורי של המשאית, שמלאה בנשים מכוסות. היא אומרת שהיא רק צריכה שיביאו אותה למקום ממנו היא תוכל לטלפן.

בכוונתה לטלפן לאהובה, כדי שידע שהיא מתעכבת ויחכה לה.

היא ישנה בחלק האחורי של המשאית שעות רבות, וכשזו נעצרת האשה מתעוררת. היא מובלת מטה, יחד עם עדר נשים מכוסות בשמיכות, ניגשת לאשה שהגישה לה את השמיכה ומבקשת ממנה לטלפן. האשה אומרת לה שעוד מעט, הנה הם נכנסים.

אינני יכולה לספר זאת כמו שמרקס סיפר, אך אותה אשה בריאה ומתפקדת, נקלעת לבית חולים לחולי נפש, ואין איש שמוכן לעזור לה. היא נקלטת שם כאחת הפציינטיות, וכולם בטוחים שהצורך העז שלה לטלפן הוא חלק מהמחלה. אפילו אהובה מאמין שהיא השתגעה כשהוא מגיע לבקרה. ואז היא באמת השתגעה. כי היא רק באה לטלפן. ועשו ממנה משוגעת.

***

תסריט ראשון
דניאלה חזרה עם תוצאות לא טובות. המוגלובין נמוך. דניאלה הרגישה די רע, וידעה שעליה לטפל בעצמה עכשיו. היא חייבת להתחזק לקראת הלידה. במשך שבועיים, דניאלה עשתה מגוון של טיפולים, התחילה דיקור סיני, לקחה עוד סוג של ברזל, דאגה להיות בתנועה מרובה ולהעשיר את תזונתה. השיפור חל די מהר. דניאלה כבר שחתה עשרים בריכות רצוף, בלי מנוחות, ואחר כך עוד עשר. היא הפכה פעילה יותר מתמיד, שומרת על עצמה, על עוּבּרהּ, מטפלת בביתה. מכבסת, שוטפת, תולה, מטאטאה, מנקה, מסדרת ובלבד שהבית ישאר נעים עד ללידה. בתום שבועיים, דניאלה עשתה בדיקה נוספת כדי לגלות את מה שכבר ידעה: ההמוגלובין יעלה.

עוד באותו היום, קיבלה דניאלה תוצאה ששברה את רוחה. המוגלובין מתחת לתשע. ירידה של שש עשיריות מהבדיקה הקודמת.

בהתחלה היתה דניאלה בטוחה שזו טעות. היא לא ראתה את מרתה, האחות מחברת את מבחנת הדם שלה עם הטופס שלה. והיא מרגישה הרבה יותר טוב. בת שבע, רופאת המשפחה אומרת שהגוף מסתגל, ואולי בגלל זה דניאלה מרגישה יותר טוב. היא מציעה לגשת לרופא נשים ולקבל הפניה לעירוי ברזל. לאחר בירור קצר דניאלה מגלה שמדובר באשפוז יום במרפאת קופת החולים. כבר יום שלישי בלילה ודניאלה באמצע שבוע שלושים ושמונה. היא מרגישה שעליה לעשות עכשיו כל מה שהיא יכולה כדי לקבל עירוי ברזל. אפילו אם זו טעות, היא מרגישה שאין לה זמן לחכות עוד יום שלם לתוצאות של בדיקה נוספת.

יום רביעי מוקדם בבוקר, עם פתיחת המרפאה דניאלה מגיעה לתור חירום אצל עבדאללה, רופא הנשים. היא מצליחה להכנס אליו רק לקראת הצהריים. הרופא לא סימפטי. 'טוב בואי נבדוק את העובר' באולטרסאונד מתגלה כי התינוק כבר מאד גדול, ושיש מיעוט מי שפיר חמור. הרופא שולח את דניאלה למיון ואומר שהיא צריכה לגשת תיכף ומיד.

בהגיעה למיון דניאלה כבר שוכחת שפעם, הכל היה בסדר, והיא רק רצתה לקבל עירוי ברזל. עכשיו כבר צהריים מאוחרים. היא די עייפה, ולא אכלה כל היום וגם די נבהלה. למרות שהיא מרגישה שהיא זקוקה לטיפול דחוף, במיון הכל מזדחל. תקוה, המיילדת מעבירה אותה דרך הצינורות המקובלים – לחץ דם, חום, בדיקת דם נוספת, מוניטור, אולטרסאונד, בדיקה וגינלית.
באולטרסאונד, כמות מי השפיר נראית תקינה.
בבדיקה הוגינלית מתגלה כי יש פתיחה של שני סנטימטר.
המוניטור לא מצליח לצאת תקין. בכל פעם שמתקרבים לעשרים דקות משהו מפריע. פעם דניאלה נכנעת לעצמה וזזה והמוניטור מתנתק ובפעם השניה פתאום הדופק מפסיק.
דניאלה כבר חסרת שקט והמיילדת משיגה את הרופא שפוסק כי עליה לקבל זירוז.

דניאלה מקבלת זירוז ומתחילים צירים. נורא נורא כואבים. דניאלה לא עומדת בזה ומבקשת אפידורל. היא מסתממת ונרגעת. היא מנסה לישון אבל יש צפצוף כזה בחדר לידה שלא מפסיק ולא מניח לה להרדם. הלידה נתקעת. בסוף, לאחר שעות רבות לקחו את דניאלה לניתוח, כי העובר כבר ממש במצוקה, וחדר הניתוח בדיוק התפנה.

דניאלה כבר לא זוכרת שהיא רק באה לטלפן.

***

תסריט שני
דניאלה חזרה עם תוצאות לא טובות. המוגלובין נמוך. דניאלה הרגישה די רע, וידעה שעליה לטפל בעצמה עכשיו. היא חייבת להתחזק לקראת הלידה. במשך שבועיים, דניאלה עשתה מגוון של טיפולים, התחילה דיקור סיני, לקחה עוד סוג של ברזל, דאגה להיות בתנועה מרובה ולהעשיר את תזונתה. השיפור חל די מהר. דניאלה כבר שחתה עשרים בריכות רצוף, בלי מנוחות, ואחר כך עוד עשר. היא הפכה פעילה יותר מתמיד, שומרת על עצמה, על תינוקה, מטפלת בביתה. מכבסת, שוטפת, תולה, מטאטאה, מנקה, מסדרת ובלבד שהבית ישאר נעים עד ללידה. בתום שבועיים, דניאלה עשתה בדיקה נוספת כדי לגלות את מה שכבר ידעה: ההמוגלובין יעלה.

עוד באותו היום, קיבלה דניאלה תוצאה ששברה את רוחה. המוגלובין ירד מתחת לתשע. ירידה של שש עשיריות מהבדיקה הקודמת.

בהתחלה היתה דניאלה בטוחה שזו טעות. היא לא ראתה את מרתה, האחות מחברת את מבחנת הדם שלה עם הטופס שלה. והיא מרגישה הרבה יותר טוב. עוד לפני שהיא מספיקה להתקשר אל לאה המיילדת, בת שבע, רופאת המשפחה מתקשרת ונוזפת בה. אומרת לה שהיא לא מבינה למה היא מתעקשת ככה למשוך, כשיש המלצה מפורשת לקחת ברזל. דניאלה עונה לה שלא תגיד סתם, שהיא לוקחת ברזל ושהיא צריכה לדבר עם המיילדת שלה. דניאלה עוד לוקחת את האחר הצהריים כדי להתכונן לערב. היא ובעלה קבעו ללכת למסעדה לחגוג חמש שנות זוגיות. כשהיא חוזרת לביתה, מגלה כי לאה נמצאת אצל השכנה לאחר שזו ילדה. היא יושבת איתה כמה דקות. לאה אומרת שהגוף מסתגל, ואולי בגלל זה דניאלה מרגישה יותר טוב. היא מציעה לגשת לרופא נשים ולקבל הפניה לעירוי ברזל. לאחר בירור קצר דניאלה מגלה שמדובר באשפוז יום במרפאת קופת החולים. כבר יום שלישי בלילה ודניאלה באמצע שבוע שלושים ושמונה. היא מרגישה שעליה לעשות עכשיו כל מה שהיא יכולה כדי לקבל עירוי ברזל. אפילו אם זו טעות, היא מרגישה שאין לה זמן לחכות עוד יום שלם לתוצאות של בדיקה נוספת.

יום רביעי מוקדם בבוקר, עם פתיחת המרפאה דניאלה מגיעה לתור חירום אצל עבדאללה, רופא הנשים. היא מצליחה להכנס אליו רק לקראת הצהריים. הרופא לא סימפטי.
במחשב כתוב על דניאלה:
'מתכוונת ללדת בבית'
'לא ביצעה מעקב הריון מסודר'
'הומלץ על העמסת סוכר אך לא מעוניינת'
'סקירת מערכות תקינה לדבריה'
ולבסוף הרופא מוסיף
'מסרבת לבדיקת אולטרסאונד'.
הרופא אומר שלא עושים עירוי ברזל במצב כזה, ותיכף ומיד לרדת מהרעיון של לידת בית. רק כשדניאלה מתעקשת שיתייחס לבעיה שאיתה באה – המוגלובין נמוך, הוא עושה טובה ומוציא הפניה למיון.

בהגיעה למיון דניאלה נזהרת. היא לא מוכנה שיתחילו לתקוע לה עכשיו זירוזים וניתוחים. היא יודעת שאם לא תשים לב, זה עלול להגמר רע כי היא כבר בשבוע שאפשר ללדת בו. במיון יולדות דניאלה פוגשת בתקוה המיילדת ומצליחה לשכנע אותה לעשות לה עוד בדיקת דם. תקוה מודדת חום ולחץ דם, ורוצה גם לבצע בדיקת מוניטור ואולטרסאונד. דניאלה לא מסכימה. היא אומרת שהיא לא באה בשביל זה. תקוה אומרת שיקח זמן עד שתיכנס לרופא כי יש עומס. דניאלה מחכה ומחכה לתוצאות בדיקת הדם שלה, ולפגישה עם הרופא. כשהיא מנסה לברר כמה זמן עוד היא צריכה לחכות, ואם אפשר לקבל את התוצאות עוד לפני שהרופא מתפנה, דניאלה לא מוצאת עם מי לדבר. לא במיון ולא בתחנת המיילדות של חדרי הלידה. עכשיו כבר צהריים מאוחרים. היא די עייפה, ומותשת. מזל שאכלה ארוחת בוקר גדולה בזמן שחיכתה לרופא.

כשמתחלפת המשמרת של המיילדות, מגיעה גילה, אחות שמנסה "לנקות את השולחן" – לפנות כמה שיותר מטופלות. תוך חצי שעה דניאלה נכנסת אל הרופא ומגלה את התוצאות של בדיקת הדם. עליה של חמש עשיריות מהבדיקה שעשתה שבועיים קודם. מבחינת דניאלה נגמר הסיפור – עם המוגלובין כזה היא לא צריכה לקבל עירוי ברזל. היא צריכה לתת עוד דחיפה עד ללידה של כל מה שעשתה בשבועיים האחרונים. ועוד קצת. עכשיו רק נותר לה לחתום על כל מיני מסמכים כיוון שהיא מסרבת לקבל טיפול הדרוש לה (מוניטור, אולטרסאונד ובדיקה וגינלית) ומסכנת את חייהם שלה ושל עוּבּרהּ.

דניאלה חזרה הביתה מותשת והלכה לישון. בימים הבאים הוסיפה לאורח חייה עוד מזונות עשירים בברזל וטינקטורה שעוזרת לספוג אותו. תוך כמה ימים דניאלה מרגישה חזקה, חל שיפור משמעותי. עכשיו, בשבוע שלושים ותשע היא כבר מחכה ללידה שתבוא אמן ואמן.

על החיים ועל המוות

"אני בהריון". הגוף יודע, הוא תמיד יודע ראשון, הראש עוד מסרב להאמין.
מתחילות לרוץ השאלות: "זה מתאים?" "עכשיו?" "מתי הלידה?" "קיץ? חם", "חורף? קר להוציא תינוק" ועוד ועוד…
בעצם זה אף פעם לא מתאים ותמיד הכי מתאים.

Continue reading

התחדשות במשפחת האדם או: הכמיהה לילד

מהיכן הם בעצם באים? וכיצד?

לרוב יחידים, לעיתים בזוגות (שלישיות או חמישיות נדירות יותר). בלאט הם חוצים את המרחבים העלומים של העדר הגשמיות, נרקמים בידי המסתורין הגדול לכדי קיום פיזי, ויום אחד הם פשוט ניצבים לפתחנו, בתוכנו.

בתחילה ממשותם מהבהבת בתוכנו בחשאי, נוכחים-נפקדים חליפות. לעיתים הם נמוגים כלעומת שבאו, אבל ברבים מן המקרים, עם חלוף הימים, ממשותם קונה לה אחיזה בתוכנו, גופם גדל, רוחם מצטרפת, והם מבשילים בחשכת הרחם לפרי-אדם חדש. כאלה הם בני משפחת האדם. חשאיים בבואם, ולרוב גם חשאיים בלכתם.

Continue reading

צרבת, אורגזמה, וחברים אחרים

"הלו"
"בוקר טוב, איילה?"
"הי תמר, מה שלומך?"
"יש לי צרבת"
"אהה, ומה שלומך?"
"מגעיל לי בגרון ובפה"
"אמממ"
" אין לי חשק לעשות כלום"
"אה"
"נמאס לי מזה. מה לעשות? איך אפשר להפטר מזה?"

צרבת, דליות, בחילה, חולשה… וכל החברים היקרים האלו שבאים לפגוש אותנו כשאנחנו הרות. איך אפשר להפטר מהן?
האמת היא שאי אפשר. הן בדיוק כמו כל דבר כאן – נוצרות על ידינו בשבילנו אבל לא בשליטתנו.

Continue reading