פעם, בעת שיעור מוסיקה בו אני הייתי אמורה להיות המורה והיה מי שתפקידו להיות התלמיד, הצעתי לתלמיד תרגיל כלשהו שלעניות דעתי ומיטב ניסיוני היה אמור לעזור בקושי מסוים שנתקל בו. הצעתי את הצעתי בלשון עדינה ובנימה רכה, ובכל זאת פניו של תלמידי הצעיר נפלו. ראיתי את העינים נעלמות אל תוך ארובותיהן, את שפתיו נדחקות כלפי מטה, גופו התקשח והשמחה נמוגה מפניו. התכוונתי כבר להפליג בשבח רעיונותי ולהגן עליהם בחום "הרי אם היית יודע לבד, לא היית בא הנה, לכאן אתה בא כדי ללמוד דברים שאתה לא יודע". ידי היתה מונפת לעקוד את תלמידי על מזבח שיעור הנגינה, כשפתאום נראה אלי מלאך: "אל תשלחי ידך אל הנער" וקול מתוק עלה מתוכי ואמר: "אתה יודע, אתה בכלל לא צריך להצליח בתרגיל הזה, רק לעשות אותו."

באותו הרגע הכל השתנה. הוא חזר לעמידתו הזקופה, ארגן את הכלי לנגינה ועשה את התרגיל. ולמרבה הפלא אף הצליח, בקלות רבה לעשות את מה שהתבקש ממנו.

המשך »

לפני כשלוש עשרה וחצי שנים נולדה בתי השנייה. הבת הגדולה הייתה אז בת שנתיים.

כתבתי כאן מכתב ליאנה זיניגרד כפי שהייתה בשנת 1996.

…נמוגה הזחיחות שלאחר הלידה, התפזרו כל העוזרים, בן-זוגך הקל ראש והפליג לעבודה והנה לאחר יומיים-שלושה את מוצאת את עצמך עם הרך הנולד באמצע בית מבולגן, ליד ערימת כביסה מלוכלכת, מקרר ריק וכיור מלא כלים. את נאלצת לצפות בנוף עצוב זה ללא כל יכולת לתקנו ולו במקצת. ונוסף על הכל, ישנו עוד יצור חי בביתך האפל – ילדך הבכור שדורש לא פחות תשומת לב מאשר התינוק. לפעמים לצריך להאכילו, לרחצו, להוציא אותו החוצה, לחבקו ולספר לו סיפור.

המשך »

רבות עסקתי בעבר בלמידה. ההתבוננות בתהליכי הלמידה של ילדי ותוך כדי כך התגלו והתבהרו לי תהליכי הלמידה שלי. ההתבוננות בילדי ובי עצמי, תרמה רבות להבנתי את תהליך הלמידה. אבל במשך השנים מעט עסקתי במלמדים.

כיצד קורה הדבר הזה?
איך אנחנו בתור הורים, בני אדם שחיים לצד ילדינו מלמדים אותם?
אם אנחנו באמת מלמדים אותם?
האם הם באמת לומדים את מה שאנחנו מלמדים?
איך אפשר להגדיר את התפקיד הזה שהוא כל כך חמקמק ומשתנה מילד לילד ואפילו מיום ליום?

המשך »

לאנשי הסביבה, כמו לאחרים, יש אופנות, אג'נדות, ויכוחים מהותיים וכמובן פרויקטים צודקים וירוקים שעצם קיומם יגרום לשינוי מעמיק בתפיסת "הלא ירוקים" את הטבע והסביבה וחשיבותם, והיא היא שתביא מזור לעולם.

לא בצחוק, ברצינות, יש כאלה. אני יודעת, אני אחת מהם.

המשך »

נניח ששואלים ילד צעיר כמה זה חצי של שמונה עשרה, והוא עונה שמונה.

אם מודיעים לו שהתשובה לא נכונה ועוברים הלאה (נותנים את התשובה הנכונה, שואלים מישהו אחר, עוברים לשאלה הבאה, או אפילו חוזרים ושואלים את הילד את אותה השאלה) זה עשוי להצביע על-כך שיותר משאנו מבקשים להקנות לו דעת, אנו מבקשים להקנות לו יתרון (או חסרון). משמע, שהדגש הוא על התחרותיות, על ההצלחה או הכישלון בבחינת כן/לא, ולא על הלימוד שהוא תמיד רבגוני, שהוא לא רק  קליפת הכן/לא, אלא התוכן עצמו שהוא מלא ובלתי נמדד.

1. אם יש סיבה אחת שמצדיקה שנקרא לילדים מענייניהם ונאתגר אותם בלימוד מתמטיקה, היא קשורה באימון המידות המוסריות. ההצדקות האחרות שנותנים בדרך כלל לעיסוק זה – שאם לא ילמדו אותם מתמטיקה הם לא ידעו לקנות במכולת, או שבכך אנחנו עושים אותם חכמים יותר – מלבד זה שהן נגועות במניעים זרים, הן  פשוט לא נכונות. ועל כך הרחבתי במקומות האחרים. המשך »

כדי להתמודד עם כל מיני דברים שאנחנו רוצים לעשות, אבל לא תמיד מביאים את עצמנו לממש, הכַנּו טבלה שבועית. השיטה הזו הצליחה לנו, ודנה הציעה שנספר עליה ברדיו כדי שכולם יכירו אותה ויוכלו להיעזר בה. בדיוק אז אורנה הציעה לנו במה מקוונת, והנה לפניכם ההסבר:

דנה: כשרוצים לעשות משהו זה יכול לעזור לעשות אותו. לדוגמא, אני לא הצלחתי לגרוב גרביים ותמיד ביקשתי עזרה. כדי ללמוד לגרוב גרביים, עשינו טבלה.
סופרים כל יום אם אתה עושה או לא. יש לך 'וי' ו'סמיילי' כשאתה עושה את זה ו'מינוס' כשאתה לא עושה את זה.
כשנגמר השבוע מתחילים טבלה חדשה. כשש הרבה 'וי' זה עושה נעים בלב.

המשך »