1
ההריון הראשון שלי תפס אותי לא מוכנה, משום מה חשבתי שייקח לו הרבה יותר זמן להגיע.
אולי בגלל זה בהתחלה בכלל לא קלטתי.
אני לא זוכרת כמה זמן לקח לי להפנים – ימים, אולי אפילו שבועות – אבל את היום, את הרגע המדויק, שבו הבנתי שאני באמת בהריון – אותו אני זוכרת.
הייתי בעבודה, הלכתי לכיוון השולחן שעליו היו הדברים שלי כשתקף אותי גל בחילה והייתי חייבת לעצור. עמדתי, נתמכת בקיר, עצמתי עיניים, ופתאום הרגשתי, ידעתי, ששם בפנים, בתוכי, מתהווים חיים, והתחלתי לבכות מהתרגשות.
באותו יום, אחר הצהריים, הלכתי לבית של חברה שהייתה גם היא בהריון ראשון, אבל כבר בחודש שמיני, וסיפרתי לה שאני בהריון. היא אמרה "בשעה טובה" וחיבקה אותי, אבל לא בשביל זה באתי אליה. הייתי מוטרדת, ויחד עם זאת מלאת תקווה ונחושה. הייתה לי הרגשה שהיא תוכל לעזור לי.
"אני לא רוצה לחזור על הטעויות של ההורים שלי", אמרתי לה. "אני לא רוצה לגדל ילדים כמו שמגדלים בתרבות שלנו. מה עושים?"
