אני אוהב להמציא לדברים שמות, שרק אני מכיר.
למשל דבקונית זו החיה הזו, שהולכת על תקרה ועל קיר.
נוחי זה המקום אצל אמא, שם נעים לשים את הראש,
וליטופי זה הסוודר, שאני הכי אוהב ללבוש.
צ'יטה זה האוטו שלנו, שהוא הכי מהיר,
ושמש זה איתמר, כי יש לו שיער בהיר.
אמרתי פעם לאבא מה זה בית עם מאה קומות,
הוא צחק והסביר ש"יש לכל הדברים כבר שמות".
אז אני כבר לא מספר, ושומר את הכל בלב,
את כל השמות שלי, שאותם אני הכי אוהב.
רשימות בנושא ילדים
15 במרץ, 20124 תגובות
שמות
26 בינואר, 20124 תגובות
בבניאס
(מתוך גיליון 49, דצמבר 2003)
מים, בוץ, צל, בקבוקי מים קרים, עשרה ילדים, שלוש אמהות ואבא אחד.
יום חם על שפת הבניאס. מישהו שבילה שם לפנינו חפר תעלה לכיוון המים. כשהגענו, משכה התעלה את תשומת ליבנו. היא לא היתה שם קודם.
לאחר טבילה במים, אוכל והתנדנדות על החבל החלו רוב הילדים לעבוד בתעלה. ילדים בני תשע ומטה – עבדו כולם יחד. אלה חפרו, אלה שפכו, אלה מילאו, אלה נתנו הוראות.
הרמוניה מופלאה.
18 בינואר, 2012תגובה אחת
לחכות
אבא מחכה לַפנסיה: "הלוואי שהיא תגיע מהר".
אמא מחכה לנו: "תזדרזו, כי אם לא – נאחר".
אחותי עושה דיאטה, ומחכה לרדת במשקל.
אח שלי יהיה עשיר: "כשיש כסף, הכל יותר קל".
גם אני מחכה שאגדל, והכל אעשה לבד.
היום הזה שכולנו רוצים, יהיה יום מאוד מיוחד…
17 בינואר, 20123 תגובות
יש ים בירושלים – ספר מאת מיריק שניר
אני אוהבת את הספרים של מיריק שניר, כי הם ספרים חינוכיים. אבל בניגוד לדעה הרווחת שמי שזקוק לחינוך הוא הילד ולכן הרבה מאד ספרי ילדים מעבירים מסרים חינוכיים לילדים, בספריה של מיריק שניר המסר החינוכי מועבר להורים. לא מתוך רצון לחנך וללא מוסר השכל אלא תוך כדי תיאור רגיש ועדין של המציאות. בכל ספר אפשר ללמוד משהו על עולמו של הילד שזר לכל כך להרבה הורים, אפשר גם ללמוד משהו על הורות, על היחסים בין הורים לילדים ועל הדרך להתנהג עם הילדים בהתאמה לגילם ולשלב ההתפתחותי בו הם נמצאים.
"יש ים בירושלים" מספר על ילד אחד ירושלמי שאהב מים, וכשמגיע הגשם הוא יוצא לשחק בשלוליות. זה מה שכל ילד רוצה לעשות ולא תמיד מרשים לו – כי הנעלים ירטבו ויתקלקלו, כי הבגדים ירטבו וקר, כי עכשיו אין זמן. ויש עוד סיבות טובות מאד לאסור על הילד לשחק בשלולית, אלא שהן אינן מתחשבות בצרכים של הילד אלא בצרכים של ההורים.
14 בדצמבר, 2011תגובה אחת
לטבוע או לשחות
ללדת ולגדל ילדים זה לשקוע לחלוטין בחיים, אבל זה לאו דווקא אומר שטובעים. רבים מאיתנו מסוגלים לשחות.
— אורסולה לה גווין
23 באוקטובר, 2011
6 תגובות
6 תגובות
מזייפת
כשהייתי בת תשע בערך, רציתי להסביר לבן דוד שלי איזה שיר אני הכי אוהבת. זה היה "אפור הסלע במשלט":-). בן דוד שלי לא הכיר את השיר. תשירי לי, הוא אמר. לא יכולה, אמרתי. אני מזייפת.
11 בספטמבר, 20117 תגובות
בר-מצווה
(מתוך גיליון 38, מאי 2002)
לפני פתיחה: מזה זמן אני רוצה לכתוב ולספר גם על אלה מהילדים שגדלו. בין אם בצדק או שלא בצדק, קשה יותר לחשוף ספורי חיים של ילדים בוגרים יותר. הפרטיות חשובה להם יותר, הארועים שלהם, כמו אלה שלנו המבוגרים, נחווים על ידם כעניין פרטי ולא תמיד ברצונם לחשוף את עצמם בפני הציבור.
לכן ההתיחסות שלי לנושאים הקשורים בילדים בוגרים תהיה לכאורה לא אישית, התיחסות לגיל המסוים ולא ליחידים בני גיל זה, למרות שכל מה שאספר נובע מתוך נסיוני האישי ומתוך התבוננות בקורותיהם של ארבעת ילדי הנמצאים בשלב הזה של החיים.
4 בספטמבר, 2011
3 תגובות
3 תגובות
בתנועת המעברים
מעברים – עשר, עשרים שלושים ומשהו – עד לאן?
מעברים מקיץ לסתו מחורף לאביב
לנצח, כל הזמן.(מיכה שטרית ומזי כהן)
יובל, בן שנה וחודשיים, פוסע פסיעות ראשונות על השטיח. אני מתבוננת עליו, מתמוגג ומאושר מהיכולת המתפתחת שלו, צועד ומוחא לעצמו כפיים והפה שלו מתוח בחיוך אינסופי. בפעם השישית בחיי אני זוכה ללוות את אחד מילדיי במעבר הכל-כך מרגש הזה, מתינוק חסר אונים, לזוחל ומשם, בשביל אל-חזור אל הפעוט הצועד.
11 באוגוסט, 2011
4 תגובות
4 תגובות
המעבר לילדוּת
עלמה בת שלוש.
בעיני האוהבות, הילדה המתרוצצת מולי מרמזת למעמקים, שאני, כאמה, חשה בה. לעיתים קרובות אני מביטה בה ורואה את האדם המבוגר שנדמה לי שהיא עתידה להיות. לעיתים, במהלך שיחתה עם אחרים, אני מביטה בה מבעד לעיניהם ורואה אותה כמות שהיא – ילדה בת שלוש. בתחושתי כלפיה, תחושת היכרות עמוקה, יומיומית, המתפרשת על פני למעלה מאלף יממות, היא כבר נערה, אשה בוגרת ולעיתים, באופן מפתיע, אפילו קשישה.
10 ביולי, 2011
20 תגובות
20 תגובות
אישה לבד בתל אביב
אישה לבד בתל אביב בבית קפה.
באה מן הכפר לעיר הגדולה.
היא שותה כוס קפה ומעשנת סיגריה בפינת רחוב.
מעליה עלים צהובים נושרים מעץ גבוה, מרטיטים את ליבה הפועם.
אושר קטן ועמוק מענג כל תא בגופה,
גורם לה לחייך לכל עובר ושב.