יומן כתיבה: עבודה

אפשר לספר את זה ככה: יום אחד, לפני כארבע שנים, החלטתי שאני מפסיקה לעבוד תמורת התשלום הנמוך שקיבלתי כל חודש ומתחילה לעבוד בלי תשלום בכלל.

אבל זה לא מדויק. בעצם, זאת לא היתה החלטה של ממש. זה היה מרד. חלק אחד בי התמרד נגד חלקים אחרים, צייתניים יותר, חששניים יותר, מוסריים יותר. עבדתי אז כעורכת לשון בחצי משרה בהוצאת ספרים. עבודת ניכוש, ככה קוראת לעריכת לשון חברה למקצוע. ואני כבר לא יכולתי לנכש בשדות זרים. רציתי – גם אם עוד לא הודיתי בזה אפילו בפני עצמי – לזרוע ערוגה משלי.

Continue reading

מה שאיני יודעת בשעת הכתיבה

אני לא יודעת, למשל, על מה הרשימה הזאת. היא אמורה לעסוק בידע, אבל אני לא יודעת אם היא עוסקת בידע. אולי המלה המדויקת היא ידיעה. ואי ידיעה. ובעצם, גם בידע, הידע הרב שנמצא בעולם ולא עוזר לי כלל עכשיו, כשאני תקועה בכתיבת הסיפור שלי.

בשלב שאני נמצאת בו בכתיבה רב הידוע על הבלתי ידוע: הסיפור כבר מתקרב לסופו ורוב התעלומות כבר נפתרו. ובכל זאת, מה שאני לא יודעת עוצר אותי, מאיים עלי.

Continue reading

צבעי מים


פעם
, לפני עידן ועידנים, היה לי תיק משלי. לא היו בו קוקיות לשיער, חיתולים, בגדים להחלפה, גרביים זעירות, משחה לטוסיק, מיני מזונות ושלל שקיות ניילון לכל הפריטים שנגזר עליהם לשהות בהסגר עד הגיעם למכונת הכביסה. פעם היה לי תיק משלי; היו בו כמה שקלים, ספר רישום, מכחול וצבעי מים. הלכתי הרבה, חיכיתי לאוטובוסים, ישבתי ליד החלון בצד שאין שמש. וציירתי. בכל רגע פנוי.

Continue reading

מוזיקה ביתית

בספרו "הביתה" מלווה אסף עינברי את הולדתו של קיבוץ אפיקים – הקיבוץ בו גדל. "בלית ברירה הוחלט לקלוט בזהירות צעירים שאינם חניכי התנועה – למשל את לובה רביץ, בחור ארוך ורזה כמו חרגול, בנו של החזן הראשי בתל-אביב, שבא לחצר כנרת עם עשרים כלי נגינה והודיע לקבוצה שהיא צריכה תזמורת. הוא ערך לחברים מבחני מוזיקליות, ומי שעבר את המבחן קיבל כלי. מה שנשאר לנגנים זה רק ללמוד לנגן."

Continue reading