אתלטיקה, בטטות וחינוך

כשיונת התקשרה הייתי בעיצומה של ריצה. לא לדאוג, אני לא נוהגת לרוץ להנאתי או למען הכושר (חס וכרפס), אלא שהדחיפות להספיק לאוטובוס האחרון הניעה את ישבני המדושן לזרז עצמו, עם כל הקושי שבדבר.
בעודי חסרת נשימה, עת ראותי המפונקות על-פי-רב מחשבות להתפקע מאימת עודפי האויר הנדחף לו בכח, היא (זאת אומרת: יונת) מבקשת ממני לכתוב על ילדי האתלטיים. איך לי, בטטה עצלה (אם כי חיננית) יצאו ילדים תזזיתיים כאלה, מטפסי עצים ולהטוטנים? ילדים כאלה, שלוקחים על דעת עצמם את דיסק הכושר שרכשתי (פעם כשנמאס לי להיות בטטה ועוד לא השכלתי לחשוב שאני חיננית כמו שאני) ועושים כושר, ועוד להנאתם…

אז איך יצאו דווקא לי ילדים כאלה?

Continue reading