מלאות תשובת הילד

"כשיתחיל בית הספר להקנות לילדים דעת ולא יתרונות, ניתן לילדים במקום בחינות את האביב."

— קורצ'אק

נניח ששואלים ילד צעיר כמה זה חצי של שמונה עשרה, והוא עונה שמונה.

אם מודיעים לו שהתשובה לא נכונה ועוברים הלאה (נותנים את התשובה הנכונה, שואלים מישהו אחר, עוברים לשאלה הבאה, או אפילו חוזרים ושואלים את הילד את אותה השאלה) זה עשוי להצביע על-כך שיותר משאנו מבקשים להקנות לו דעת, אנו מבקשים להקנות לו יתרון (או חסרון). משמע, שהדגש הוא על התחרותיות, על ההצלחה או הכישלון בבחינת כן/לא, ולא על הלימוד שהוא תמיד רבגוני, שהוא לא רק  קליפת הכן/לא, אלא התוכן עצמו שהוא מלא ובלתי נמדד.

ואיך היה נראה לימוד שהוא ממוקד דעת במובן הבריא של המילה?

אם ילד נותן תשובה, ולא משנה איזו תשובה, יש מקום להתייחס לתשובתו בבחינת 'יש'.

במקרה הזה אפשר להגיד לו למשל ששמונה זה חצי של שש עשרה.

כמה דברים קורים בהתייחסות פשוטה זו:

א.      ההתייחסות לתשובה כאל 'משהו' ולא רק  כאל 'כלום' (טעות), מאפשרת לעבור ממרחב הישרדותי (יתרון) למרחב יצירתי (דעת פורה).

ב.       המוקד עובר מן המורה וממה שהוא יודע, רוצה ומכוון, אל הילד ואל מה שהוא מביא. הילד מקבל משוב למחשבה שהוא יוצר.

ג.       התייחסות כזאת מאפשרת לו להתאקלם בעולם המתמטיקה, לחוש כמה הוא קרוב או רחוק מהתשובה, לפתח סוג של מודעות עצמית מתמטית, לדעת שהתשובה שלו אינה מנותקת, שהיא חלק מעולם שלם.

וזה הדין לגבי כל תשובה של ילד, כולל התשובה "אני לא יודע" או "אני לא מבין" שגם אליהן אפשר להתייחס בבחינת ה'יש' שהן.

לפעמים "אני לא יודע" הוא מעין "אני לא יודע, ולא רוצה לדעת, ולא מעניין אותי, ואתה מעיק". במקרה זה אפשר ונכון להתייחס לתשובה זו, וקרוב לוודאי להפסיק את השיעור, שהרי ברצונו ילמד, ובכוח לא ילמד.

לפעמים "אני לא יודע" זה "אני מפחד לטעות. אני לא בטוח. אני מוכן לומר 'כן' רק אם אני יודע באמת. אני אחוז שיתוק." אז אולי אפשר לעודד את הילד לנחש, לפתור את השאלה בעיניים עצומות, לשבור אותה בפטיש, או להציע כל דבר אחר שמחזיר את הילד למרחב היצירתי (הלא הישרדותי), ועושה עניין מפחיד לשעשוע.

ולפעמים "אני לא יודע" זה בפשטות "אני לא יודע אבל רוצה לדעת." ואז יש מקום להבין את האופן המיוחד שבו הוא לא יודע או לא מבין – "מה אתה לא מבין? מה אתה כן רואה? איזה חלק ברור ואיזה לא? אם היית צריך לנחש מה היית מנחש? איזה סוג של תשובה בכלל רלוונטי?".

זה הדין לגבי כל תשובה שהילד נותן. יש מקום להתייחס אליה לא רק בבחינת המיקום שהיא תופסת במרחב הידוע מראש של המורה. כי אז כל מה שהיא יכולה לעשות הוא לטפס מתחת לאדמה, מן השלילה (היעדרות) עד אל קרקע האפס, שם היא סותמת את בור הציפיות של המורה, ובעצם לא קרה כאן שום דבר חדש. הקניית הדעת מבקשת אחר מרחב בו כל תשובה, היא מה שהיא בבחינת עצמה, וביחס לעצמה, משמע, עניין חיובי, שהוא חלק מתהליך של יצירת משמעות והרחבת הדעת, מאבק יציאה לאור, שהמורה יכול לתמוך בו.

* * * * *

וצריך לא להתבלבל כאן, אפילו בעולמה של המתמטיקה.

גם אם התשובה הנכונה היא תשע והיא כזו ללא עוררין וללא מקום לפרשנות אישית וסובייקטיבית, בכל זאת תשע זה לא רק כמות אלא גם איכות, ובסופו של דבר, כבר בשלב הזה, אי אפשר לוותר על ההבנה. שזה כמו להגיד – אי אפשר לוותר על האדם. כן, אפילו המתמטיקה שלכאורה אפשר לתרגמה לחלוטין לצורות וחוקים הפועלים מעצמם, אפילו בה נדרש האדם. והיצירה המתמטית הפורה צומחת בסופו של דבר מן ההבנה על כל המטען התוכני, הבלתי ניתן להצרנה שלה. היא לא צומחת מן הכמות, אפילו שללא ספק הכמות והצורה הן הנושא של המתמטיקה.

ואסביר:

אמנם את התשובה תשע יכול לתת גם מחשב, ובכל זאת תהום פרושה בין התשע שנותן המחשב לתשע שמשיב האדם. תעיד על כך בתי (כשהייתה בת חמש בערך) כשבהתייחסה לילד צעיר יותר שידע להגיד שחמש ועוד חמש זה עשר, אמרה, כשהיא נאבקת אחר המלים שיבהירו את כוונתה: "הוא יודע את התשובה הנכונה אבל הוא לא באמת יודע אותה, הוא לא יודע כמו שאני יודעת, הוא רק אמר כי אמרו לו." היה לה חשוב להבהיר את ההבדל הזה, למרות שבאמת, מבחינת המחשב (והתוצאה במקרה הזה) אין שום הבדל, חמש ועוד חמש זה עשר.

אבל בחוש היא ידעה שיש הבדל, ואני אתה בעניין הזה. היא לא רק ידעה לדקלם. היא הבינה, היא ראתה, היא הבינה באיזה אופן חמש ועוד חמש זה עשר. היא ידעה את זה לא רק כקליפת ידע שחוזרים ומדקלמים, אלא כתשובה שבמובן מסוים חוזרים וממציאים כל פעם מחדש. כלומר, היא לא הייתה צריכה לזכור ולשנן את התשובה כי היא ראתה אותה (ורואה כל פעם מחדש).

אך מה היא ראייה זו?

המספר תשע מאכלס בהבנה הפנימית של הילד מקום מאוד מסוים. זה לא רק הדבר הזה: ||||||||| שהוא מחוסר משמעות מצד עצמו אלא זה 9 – יצור בעל מבנה פנימי. אגב, לריבוי הקווים יכולה להיות משמעות במספרים נמוכים יותר, שאז ישנה תפיסה ישירה של כמות וההבדל בין שלוש לארבע, למשל, הוא הבדל נחזה ומוחש. אבל לתשעה קווים, אצל רוב האנשים, ובודאי אצל הילדים, אין משמעות נפרדת מעשרה קווים כנגד שמונה קווים – זה נראה ומרגיש אותו הדבר. כך שהמספר 9, אם כן, הוא לא רק כמות, הוא בעל אישיות בעולם המספרים, ומי שמכיר אותו יודע למשל שהוא מספר לא זוגי, שהוא תכף מגיע לעשר (ועשר זה כמובן חמש ועוד חמש), שהוא הריבוע של שלוש, שהוא שליש של עשרים ושבע, ועוד הרבה דברים אחרים. ככל שאדם מתפתח יותר בעולם המתמטיקה המספר תשע מקבל עוד רבדים שמצטברים למשמעות של המספר, משמעות שהיא איכותית במהותה, לא כמותית, ואשר בלעדיה תשע לא היה תשע.

ההבנה היא לא רק סכום העובדות הללו. כמו הראיה התלת ממדית הצומחת מהצלבה של שני העיניים, כל הבנה היא יותר מסכום כל העובדות. ההבנה  היא התלת ממדיות. לפעמים תלת ממדיות זו היא כה חזקה עד שהיא מקבלת חיים החורגים מעולם המתמטיקה, והאדם יכול לזהות מספר עם צבע, צליל או אישיות. דברים אלה, אינם רק תופעות לוואי אקזוטיות שאינן קשורות למתמטיקה. אנו לומדים מאנשים בעלי כשרונות יוצאי דופן לחישובים (לפעמים מתוך פיגור כללי בשאר התחומים) שהם עושים זאת באופן ישיר, מתוך אותה ראייה של 'אישיות', המראה להם מה יקרה ל'אישיות' זו בתנאים שונים. הם לא מחשבים, הם רואים את התשובה, קוראים אותה מתוך הנוף המשתנה. במקום הזה אי אפשר ממש להבדיל בין צורת הספרה, ההיסטוריה של התגלותה אצל אדם מסוים והתוכן המתמטי שלה. כל העובדות הללו נאספות יחדיו ומייצרות את הראיה התלת ממדית העושה את ההבנה תמיד אישית.

ושוב, אל תסתפקו בסברה שכל אותה ראיה והבנה לא שייכות לעולם המתמטיקה, אלא רק לעולם האנושי. בלי זה לא הייתה מתמטיקה. המוטיבציה הגדולה לשאול ולחקור בתחום מהתמטיקה, ובעצם כל המשמעות שלה נובעות גם מאותן איכויות לא כמותיות הקשורות בהבנה האנושית, ונעדרות מן המתמטיקה כמבנה צורני בלבד. במילים אחרות, להוציא את האדם מן המתמטיקה זה כמו להוציא מן המתמטיקה את נשמת חייה.

* * * * *

כך נכון בכל תחום לימודים, בכל תחום חיים – למידה היא יצירה אישית. הילד שנשאל שאלה ונאבק כדי למצוא את התשובה שלה, נאבק בו זמנית גם כדי להוציא לאור את הבנתו המתמטית האישית. הוא לא רק ממלא מקום, צועד היכן שצעדו אחרים לפניו, אלא תמיד יוצר באופן אישי, ייחודי, נוכח. הוא מפלס דרך שהיא לגמרי שלו, גם כשלכאורה ה"עובדות" הן אותן עובדות. מאבק היציאה לאור הוא לא מאבק הזיכרון המנסה לאחוז בעובדות מתמטיות שרירותיות, אלא הניסיון לארוג אותן לכדי משהו שהוא בעל משמעות אישית.

ועל כן, כשילד משיב לשאלה אפשר להתייחס לתשובתו כמו שמתייחסים ליצירה של אמן. לא סתם הוא אמר את מה שהוא אמר. אם נתייחס אל מה שהוא אמר באותה רצינות שאנו מייחדים לדברים שהם "לא סתם", גם הוא ילמד להתייחס כך לתשובתו, וישקיע בה את מאבק רצינותו הישר.

להבין את זה, ולתמוך בזה, זה הוא אביבה הפורה של הדעת.

בלתי מספיק בהפגנות, או: כך הצלחנו לכבות את להט הנעורים.

במושב שבו אני גרה יש קהילה נפלאה, ואני גאה להיות חלק ממנה. אחת לחודש אנחנו נפגשים במועדון לקפה ועוגה, ושומעים הרצאה מפי אחד מחברי הקהילה. כל אחד ותחום העניין שלו. הרצאות מרתקות, חינם וקרוב לבית – אכן, מתכון מנצח!

בשישי האחרון הגיע תורה של שכנתי לדבר. אשה יקרה, חכמה, יצירתית ואקטיביסטית, מורה לאזרחות באחד מבתי הספר במודיעין. היא כינסה פאנל בנושא חינוך. את החינוך הדמוקרטי ייצגה בכישרון רב עדי שלנו, את החינוך הביתי – אחותי, ושכנתי ייצגה את החינוך הממלכתי.

התקיים דיון תרבותי, לעתים סוער, רוב הזמן שטחי, וכמו שקורה לעתים בפאנלים מאין אלו, כל אחד התבצר בעמדותיו ואף העמיק את האחיזה בהן בעזרת טיעונים חריפים ושנונים. אך לקראת סוף הדיון קרה משהו שהקפיץ אותי מהכיסא! ואני תוהה, אולי מישהו יכול להגיד לי:

"המלך, הוא התלבש היום?"

אז מה גרם לי לקפוץ, אתם שואלים? הרי את חוליי מערכת החינוך כולנו מכירים, את נפלאות החינוך הדמוקרטי גם כן, וחינוך ביתי – הלוואי על כולנו. עד כאן אין חדש. אבל בסוף הדיון שלפה שכנתי את הקלף המנצח, ההוכחה לכך שהחינוך הממלכתי צועד קדימה, ואינו עוד מפעל לייצור ציונים. לדבריה: האחראי הארצי על בחינות הבגרות באזרחות שינה את אופי הבחינה. הוא הוריד מספר פרקים מהבחינה הפורמאלית (כן, כן, ממש הוריד פרקים!) ומעתה 20% מהציון יהיה מורכב מפעילות חברתית. לדבריה העבודה חייבת להתבצע בקבוצות ויכולה לכלול: עשיית הדים בתקשורת, השתתפות בהפגנה, ארגון אירוע למען\נגד מטרה כלשהי.

לכאורה, יוזמה ברוכה, אכן, אס! קלף מנצח!

אז למה אני כל-כך מזדעזעת?!

אני נזכרת בהפגנות שהשתתפתי בהן בנעורי. משום מה, במקרה שלי תמיד ב- 40 מעלות בצל, ואף פעם לא היה צל… אני אוהבת את המדבר. הפגנתי נגד המלונות בים המלח, ונגד קול אמריקה בערבה, ולא, לא עשיתי את זה בשביל ציון באזרחות. אני יכולה לדמיין כיצד יראו שעורי הבית באזרחות בעתיד הקרוב:

– אולי נקשור את עצמנו לשער של לשכת הרווחה? יש שם מזגן מצויין…
– לא, בואו נפגין מול משרד ראש הממשלה, יש שם מאבטח מה זה חתיך!
– מה פתאום! מול האגודה לניסויים בבעלי חיים יש שם סטקייה נהדרת, אפשר לקפוץ לאכול שם אחרי ההפגנה…

עברו לא מעט שנים אבל אני עדיין זוכרת. הנעורים – זו מין תקופה כזאת שהאש בוערת לך בעצמות. אתה יוצא, מפגין, צועק בעד, צועק נגד.
אז למה צריך לכבות גם את האש הזאת?!

האם היה צריך לתת ציון גם למתנגדי ההתנתקות? או הו, הם ידעו להלחם!

ולפי אילו קריטריונים יתפלגו הציונים? לחטוף מכות מחייל ליד גדר ההפרדה זה 100 או 0? ולירוק על חייל? ואם לחסום את כביש 70 מזכה אותך ב-90 נקודות, כמה תקבל על חסימת כביש החוף? והפנטרים השחורים? כמה ניתן להם?  אם היו נותנים לי ציון על הפגנה, ישר היתי מארגנת את כל השכבה להפגין נגד החינוך הממלכתי…

ההפגנה האחרונה שהוציאה אותי מדעתי היתה הפגנת הסטודנטים. זה נשמע כמעט רומנטי, מתחבר אסוציאטיבית להפגנות הסטודנטים הגדולות בעולם. שם הפגינו הסטודנטים המשכילים והנאורים למען החלשים שלא ידעו להתאגד ולעמוד על זכויותיהם. וכאן, על מה הפגינו?  על הורדת שכר הלימוד  באוניברסיטאות… ! שבתו רעב  למען הכיס שלהם עצמם, לא למען רווחת הזולת. אוכלוסייה קשת יום הסטודנטים, באמת, אף אחד מהם לא מחזיק פלאפון, מחשב נייד, חדר נפרד בדירה שכורה… (נו מלך… תתלבש, לא נעים)

ובכלל הכרוניקה של ההפגנות בארץ הייתה מצחיקה אם היא לא הייתה כל-כך  עצובה:
בעבר הפגינו: "לחם! עבודה!"
בהווה: "לחם! קיצבאות!"
ובעתיד מה? לחם! ציונים טובים?

מעניין לאן תמשיך ההתקדמות של החינוך הממלכתי?
במדעי הטבע 20% מהציון ינתן על הנאה מהטבע? מה? יכריחו תלמידים לצאת לטייל עם תרמיל ומקל?
אה, כן זה כבר קורה: תרמיל, מקל, וודקה ורד בול…

הנה הצצה ליום קבלת התעודות בשנה הבאה:
– כמה קיבלת בהתרגשות מהזריחה?
– מספיק בקושי, אבל היה לי מועד ב' בליל המטאורים, ובסוף העבירו אותי על כמעט טוב בהתפעלות מכוכב נופל…

מערכת החינוך הממלכתית משקיעה מאמצים ומשאבים בלהפוך כל דבר מציאותי ומסקרן למלאכותי ומשעמם. סיכומים והכתבות, מבחנים וציונים. אלופי העולם בהוצאת העיקר מהטפל. התעלמות מהעיקר, הגולמי, המחובר לחיי היומיום, החי והבועט, והתמקדות בטפל.

לא הגיע הזמן שתעזבו כבר את הנוער בשקט? תפנו להם זמן, תנו להם לצאת לים, למדבר, להרים, לאיצטדיון טדי! בתחנה המרכזית הם יפגשו עובדים זרים, בניצנה – סוחרי נשים, בעין נטפים את פליטי דרפור ועל שביל ישראל את גדר ההפרדה.

ואם רק לא תכריחו אותם, הם כבר יפגינו! או הו איך שהם יפגינו!

כן, כן, הנוער כבר לא מה שהיה פעם…
אבל יש סיבה לכך שהם כבר לא מפגינים.
הם עסוקים מידי, הם לומדים לבגרויות…

חינוך?

"זה חינוך רע ולא החינוך שלי!!!!" שאגתי באוזני ביתי הדומעת במכונית סגורה ביום גשם בדרך הביתה. אפילו לעצמי גרמתי חרשות זמנית. אבל זרם הדמעות פסק, והנייר הרטוב שהיא אחזה בין אצבעותיה (מבחן שתוצאתיו 90 רחמנא ליצלן), נמעך לתחתית התיק הרטוב, לתהום הנשייה של כל הדפים הקמוטים שמצטברים שם עד שאי אפשר לדחוף אפילו סנדויץ, ואז מוצאים את דרכם להדלקת התנור כראוי להם.

כבר כמה חודשים שביתנו הבכורה הולכת לבית ספר. אומנם בית ספר "פתוח, ניסויי, דמוקרטי", (מחק את המיותר), ולא בכל יום, אבל בית ספר.

Continue reading