2 בנובמבר, 2011המוזיקה יכולה להרים אותנו מדיכאון או להביא אותנו לדמעות – היא תרופה, חיזוק, מיץ תפוזים לאוזניים. אבל לרבים מהחולים הנוירולוגיים שלי, המוזיקה היא אפילו יותר מכך: היא יכולה לתת גישה לתנועה, לדיבור, לחיים – אפילו באותם מקרים שאין תרופה שמסוגלת לעשות זאת. עבורם, המוזיקה אינה מותרות אלא צורך.
— אוליבר זקס
מאת: מיכל גפן
למרות היותי די ג'י 12 שנה, מעולם לא ממש הצלחתי להתחבר לצרוף האותיות האלו :"D.J"
משהו בהם תמיד הרגיש לי קצת קר ומעולם אחר, כשחיפשתי שם למה שאני עושה בעבודתי, המילה מחברת עלתה די מהר. הרי זה כל העניין – את קטעי המוסיקה לא אני כתבתי , הם נמצאים אי שם ואני תפקידי לחבר ביניהם, ובעיקר ביניהם ובין האנשים. אין דבר שמרתק אותי יותר מחיבורים, בכל מקום, בכל תחום, באמנות ובמוסיקה בפרט.
המפגש בין שונים יוצר מתח ועניין שמרגשים אותי עד עמקי נשמתי.
אני תמיד נשאלת לשאלה איזו מוסיקה אני אוהבת, ואני לא חושבת שאי פעם אוכל לענות לשאלה הזו באופן גורף, אופנות וז'אנרים כאלו ואחרים מעולם לא היו גורם שקיבע את נטיותיי המוסיקליות.
כי מוסיקה מדברת או לא מדברת אליי, וזה לא משנה באיזו שפה, באיזו מקצב או מאיזו שנה.
המלחין גוסטב מאהלר, שהשנה מלאו 100 שנים למותו, ידוע בעיקר בגלל היצירות הסימפוניות המונומנטליות שלו. יצירות מורכבות, ושפה מוזיקלית עשירה בניואנסים. מאהלר היה גם חובב טבע, ובחופשות הקיץ שלו, שרובן הוקדשו לעבודת ההלחנה בבקתת עץ מבודדת בהרי האלפים, היה יוצא לטיולים רבים בהרים. טיולים למיטיבי לכת, ואולי אף טיולים למיטיבי שמיעה. באחת הפעמים ביקש מאהלר מידיד שהלך עימו לעצור ולהקשיב. ציוצי ציפורים, פעמונים של פרות הרועות על המדרונות, כל אחד מצלצל בגובה שונה, בקצב שונה. ללא תיאום. מאהלר מיד הצהיר שזהו ה"קונטרפונקט של הטבע", מוזיקה נשגבת מאין כמותה המשמשת לו השראה. ואכן ביצירות רבות של מאהלר מבוססות על או נותנות ביטוי לגורמים מהטבע (למשל הסימפוניה השלישית או השיר הזה).
אני לא יודעת לשיר.
כשהייתי בכיתה ג', הצטרפתי למקהלה של בית הספר. אני מניחה שזייפתי בערך כמו האחרים, אבל יום אחד כשהלכתי לחזרה יחד עם ילדה "מקובלת" מהכתה היא אמרה לי שבחזרה הקודמת, אליה לא יכלתי להגיע, אמרה המנצחת שטוב שלא באתי כי אני מזייפת והורסת את השירה של כולם. אפילו אז היה ברור לי שהיא ממציאה את הסיפור מתוך רשעות, ובכל זאת לא יכלתי לעמוד בבושה והפסקתי לבוא. מאז אני לא שרה.
באמת?
25 באוקטובר, 2011מתוך הספר בלמידה מתמדת מאת ג'ון הולט
"אם לא מתחילים מוקדם, זה מאוחר מדי". זהו אחד מהמיתוסים הגדולים בתחום המוזיקה. אך הוא אינו נכון.
הייתי שמח מאוד אילו מישהו היה עורך מחקר מקיף ורציני בתחום זה. בעצם הייתי שמח לעשות זאת בעצמי, אולם יש לי יותר מדי התחייבויות אחרות. אבל אפילו החקירות הלא-רשמיות שאני מבצע מדי פעם העלו עדויות רבות כי דעה זו היא רק אגדה.
כשהייתי בת תשע בערך, רציתי להסביר לבן דוד שלי איזה שיר אני הכי אוהבת. זה היה "אפור הסלע במשלט":-). בן דוד שלי לא הכיר את השיר. תשירי לי, הוא אמר. לא יכולה, אמרתי. אני מזייפת.
ירח מלא של סוף האביב כאן באוסטרליה. יצאתי למרפסת. נראה כאילו מישהו שכח לכבות את האור. למרות שאני לובשת חלוק עדיין קריר. נדמה שלא רק אני ערה. רחשים, קרקורים וצרצורים עולים מהשדות סביב לבית.
אני חוזרת פנימה סוגרת אחרי את הדלת ורק אז שומעת כמה הקולות בחוץ היו רמים.
חוזרת לחדר השינה שומעת את ההתלהמות מבעד לקירות הבית הבולמים. זאת מוזיקה מה שקורה שם בחוץ.
אני נשכבת במיטה ושומעת את הנשימות של הילדים מהחדרים הסמוכים. זאת מוזיקה.
19 באוקטובר, 2011
"ללא מוזיקה – החיים היו טעות" –פרידריך ניטשה
(צולם בשנת 2003 במרכז המסחרי בקרית שמונה)
(מוקדש באהבה גדולה לחברי הטוב – ברק)
אני נזכר במילים הראשונות שאמר לי: נדרש צליל שמח על מנת לסובב את העולם.
הוא היה מגיע לבקר במרפסת. לא נדחף, יושב ברקע, מתמזג באווירה. משתתף בדרכו המיוחדת בשיחה, שולח לאויר חיוך מדבק ומכווץ עיניים. עם החיוך היה שולח מסר להתבונן פנימה – לפקוח עיניים ולהביט פנימה ולשאול את עצמך שאלה פשוטה – האם אתה מרוצה מהחיים שאתה חי?
11 באוקטובר, 2011במזרח אפריקה מתגורר שבט בו תאריך הלידה של הילד אינו נקבע על פי היום של לידתו הפיזית ואף לא לפי יום עיבורו. בשבט הזה יום ההולדת נחגג על פי הפעם הראשונה שבה עולה הילד בתודעתה של האם.
האם, מודעת לכוונתה להוליד ילד עם אב מסוים, פורשת ומתיישבת לבדה מתחת לעץ. שם היא יושבת ומקשיבה עד שהיא שומעת את שירו של הילד שהיא מקווה ללדת.