לפני כמה שנים חזרתי לעבוד. אחרי יותר מעשר שנים שבהן עבודתי העיקרית היתה אמהות, יצאתי לשוק העבודה. עבדתי עבודה חלקית והשתכרתי שכר זעום. אבל תחושת הערך העצמי שלי ניקתה את עצמה מאבק השנים ותפרה לה חליפה חדשה.

המשך »

(שם המחברת שמור במערכת)

מי את?
אני אישה, אני אמא.
ומה את עושה?
אני מגדלת את ילדי בבית.
וממה את חיה?
יש לי עסק עצמאי שמאפשר לי להיות בבית ולהתפרנס בצורה שמספיקה למשפחתנו.

המשך »

מחפש את העבודה המושלמת.
חזרתי עכשיו מחו"ל, אני עומד במקום ובידי הזכות הנפלאה לעצור, להסתכל לסביב ובחור את מה שאני רוצה.
ואני לא מצליח.
מין איזה קושי שעולה ומופיע לי בין הגבות כל פעם בזה עולה ומתקרב.
צעיר ומוכשר מלא באמונה ובטחון ובעיקר ברצון טוב, פשוט לא יודע מה אני רוצה.

המשך »

אני עומדת לצידה
היא שוטפת כלים
בעיני עוקבת אחר כל תנועה שלה
מביטה
רק מביטה
עוקבת אחר תנועת הידיים על הכלים
על בועות הסבון נערמות כהר קשתות נוצץ
ומתפצפצות ברגע
עם זרם המים השוטפים…
מוקסמת
מכמה יופי בשטיפת כלים
ומביטה
רק מביטה
המשך »

רגע לפני יומולדת ארבעים, הלא הוא "גיל התבונה המפורסם," אני מוצאת את עצמי שואלת שאלות שנשאלו תמיד ועדיין לא נענו, ושאלות חדשות שצצו פתאום עקב מצבים חדשים ומפתיעים.

הצומת "הכפויה" אליה הגעתי מורכבת מכמה רחובות, חלקם סואנים יותר, חלקן ממש סמטאות. די חשוכות.

רחוב סואן אחד הוא "הפיטורין" – המחלקה האוניברסיטאית בה אני מרצה מן המניין כבר כמה שנים צומצמה כמעט לחלוטין. אך האמת תיאמר שבשנתיים האחרונות מאסתי בתהליך הקורפורטיזציה שהאקדמיה עוברת בין כה. הפחד הפולני מנע ממני להתפטר, אך לבי ייחל בעוצמות כה גדולות למשהו חדש ושונה, שזה קרה.

וזה ממש לא מפחיד, להיפך.

המשך »

אפשר לספר את זה ככה: יום אחד, לפני כארבע שנים, החלטתי שאני מפסיקה לעבוד תמורת התשלום הנמוך שקיבלתי כל חודש ומתחילה לעבוד בלי תשלום בכלל.

אבל זה לא מדויק. בעצם, זאת לא היתה החלטה של ממש. זה היה מרד. חלק אחד בי התמרד נגד חלקים אחרים, צייתניים יותר, חששניים יותר, מוסריים יותר. עבדתי אז כעורכת לשון בחצי משרה בהוצאת ספרים. עבודת ניכוש, ככה קוראת לעריכת לשון חברה למקצוע. ואני כבר לא יכולתי לנכש בשדות זרים. רציתי – גם אם עוד לא הודיתי בזה אפילו בפני עצמי – לזרוע ערוגה משלי.

המשך »

חמותי שואלת אותי את השאלה הזו אחת לכמה חודשים.
בתקופה האחרונה אני עונה: "ככה. כי אני לא רוצה".

פעם הייתי עונה שזה לא אקולוגי, או שאין לי מקום במטבח, אבל נמאס לי לחזור על עצמי, וחוץ מזה, הבנתי שמשהו לא מדוייק בתשובות האלו. לא בגלל זה אין לי מדיח, או אולי – לא רק בגלל זה.

את התשובה המלאה או המדוייקת לשאלה הזו קשה לי לנסח במילים. זה משהו חמקמק, מעודן, שאני מרגישה –יודעת – שיאבד לי, אם יהיה לי מדיח, או מייבש כביסה, או אם תהיה עוזרת בית שתעשה את העבודות האלו במקומי, אם ייעלמו מחיי התנועות האלו, החוזרות על עצמן שוב ושוב – סיבון שפשוף רחיצה, איסוף קיפול סידור טאטוא.

המשך »