סוף סוף קצת שקט ואפשר לכתוב. הילדה נסעה עם אביה ואחיה לחוג בלט. היא לומדת באותו מקום שבו אני למדתי. באותו קיבוץ, באותו אולם. כשליוויתי אותה לשיעור הראשון ישבתי בצד לרגלי סולם ההתעמלות הכפול, שצמוד לקיר הצפוני כבר ארבעים שנה לפחות. איך אהבתי להיתלות עליו הפוך. ואולי בעצם לא העזתי? הזיכרון כבר מתעתע בי. הנה הבר הכפול לאורך הקיר המערבי, וממולו המראה הגדולה. בזמני היתה מוגפת תמיד בווילון קפלים תכלכל תלוי על קורניז מוזהב. הנה הוא עוד שם למעלה, הקורניז, כבר לא מוזהב, והווילון נעלם ואיננו. אחרי השיעור שאלתי את המורה, "זה לא מפריע לילדות להתרכז בשיעור, הראי הזה?" היא משכה בכתפיה וענתה שבאמת צריך לטפל בזה.

המשך »

במדיטציית הבוקר אני מתבוננת בגוף. מבחוץ ומבפנים.

בעצמות, למשל, בשרירים, בצינורות-הדם, בדם עצמו. המוח הזה, האפור לכאורה, על פיתולי-פיתוליו, המורכב ממליארדי תאי-עצב מופלאים שבחשכת הגולגולת מעבירים ביניהם בהתמדה מולקולות זעירות של חומר במעברי הסינפסות המיקרוסקופיים. וזה לא נגמר בזה. המוני תאי-עצב תחושתיים ומוטוריים משתרגים משם דרך חוט השדרה השזור בתוככי חוליות הגב, קולטים מסרים ומשדרים תגובות במסירות נמלית בלתי פוסקת, ומעצבבים תאי-שריר הסדורים בצפיפות סביב עצמות השלד כולו. והשלד הזה – אשר אינו דומה כלל לדגם הלבן והמקרקש הנוהג להסתגר בתוך ארונות ויטרינה מאורכים במעבדות אפלוליות של מוסדות אקדמיים כאלה ואחרים. השלד הזה הוא מבנה מפואר. גרמי אמנם, אך חי מאין כמוהו. וכל עצם מעצמותיו הינה הרבה יותר מאשר תמיכה פנימית קשיחה לרקמות הרכות המצפות אותה. כי בתוככי החללים הזעירים שבלב כל עצם מתרחשת ורוחשת כל העת פעילות בלתי פוסקת של יצירה והתחדשות. כדוריות הדם האדומות נבראות שם בחשאי מחומר הגלם הפלאי המכונה "מח העצם".

המשך »

ראיון עם ליאת בן אדיבה, קדרית ותומכת לידה.

ליאת בן-אדיבה, בת 42, מתגוררת בהרחבה בקיבוץ להבות הבשן, בבית מחבילות קש ואדמה שבנתה בעצמה. קדרית מזה כ-17 שנים, מורה לקדרות, תומכת לידה ומדריכת הנקה.

איך הגעת להיות תומכת לידה?

גדלתי בבית שבו דיברו הרבה על הסבתא מהרי האטלס שהיתה מיילדת. כל סיפורי הלידה ששמעתי היו על לידות פשוטות, טובות, טבעיות. לא ידעתי שיש סיבוכים, מחלות וקשיים. במהלך ההריון הראשון והיחיד שלי, לפני 13 שנים, למדתי איך הגוף פועל בלידה ונדהמתי מהיכולות המושלמות של המערכת. הגוף יודע להתחיל את התהליך בזמן הנכון, להגביר את התהליך בהדרגה, לתת עזרה כשזה כואב, ובעיקר – לסיים את תהליך הלידה בשטף אהבה אמהית הנחוצה כל כך להישרדות התינוק ולשגשוג שלו. נפעמתי ממה שקראתי וחיכיתי להכיר את התינוק שלי. נשים בעבודה שחלקתי איתן את המחשבות שלי, צחקו עליי וסיפרו לי סיפורי זוועה – כל אחת והקרב שלה בחדר לידה. זה נשמע כמו מורשת קרב – תל פאחר, תל עזיזיאת, הקרב על הבופור…

המשך »

אם הנכם משתייכים לסוג האנשים שמקיצים מידי יום עם הנץ החמה, ויוצאים לריצת בוקר או אף להליכה נמרצת – אשריכם. אם לוח הזמנים שלכם כולל אימון אירובי בתדירות של שלוש או ארבע פעמים בשבוע – זכיתם. אם פעילות גופנית היא חלק בלתי נפרד מנוף הזמן שלכם – אתם מיעוט מזהיר. הכתבה הזו אינה בשבילכם.

המשך »

כואב, פשוט כואב. בכל בוקר המגע הראשון הזה של כפות הרגלים בריצפה, ההזדקפות, רגע לעמוד, להתנדנד. כואב.
פתאום זה לא מובן מאליו לקום בגוף לא כואב. פשוט לצאת מהמיטה ולהתחיל לפעול. הכל לאט יותר.
קודם צד ימין, אחר כך ברכיים, רגלים על הרצפה. שלב ראשון הושלם.

אפשר לנמנם כמה דקות, לתת לגוף להתרגל.
אחר כך להתרומם לישיבה. עוד כמה דקות. הראש כבר מתחיל להתעורר, העיניים עדין לא החליטו לגמרי אם להיפקח או להישאר במצב חצי סגור עד להכרח מלא. הרי את הדרך למקלחת אני זוכרת. לא באמת צריך להטריח את העפעפיים. ו..

אני עומדת. כמו עץ, חורקת, כואב. כל בוקר כואב, כל פעם מפתיע.

יום אחד החלטתי שאני עדין צעירה ואין לי צורך אמיתי לסבול. אני צריכה להזכיר לגוף שלי מה הוא יכול. אני רוצה לקום בלי ששום דבר יכאב לי, כמו שילדים קמים אפילו אחרי לילה שישנו מכורבלים מתחת לספסל עץ ברכבת הודית.

אז הצטרפתי ליוגה.

המשך »