מוות ולידה

מאת: דיאנה אידלמן-קרת
(מתוך גיליון 28, מאי 2000)

אבי לא זכר ימי הולדת, הוא לא ידע את שמות המורות שלי בבית הספר ולא הכיר את הבחורים שחיזרו אחרי. 16 שנים אחרי שעזבתי את הבית, בבואו למות בביתי, הוא נתן לי  מתנה חשובה ולא קלה. הוא נתן לי את ההזדמנות לתת לו כבוד ולסעוד אותו.

הייתי בחודש השלישי להריון עם בני השני.
בתוך גופי הרגשתי את החיים החדשים המתהווים, ובחדר היפה ביותר בביתי – ליוויתי את אבי בגסיסתו.

Continue reading

לשחרר את סבתא

כשסבתא שלי מתה בפעם הראשונה, הייתי בת 15.
תוך כדי שיעור גיאוגרפיה משמים, שמעתי ברוחי את סבתא שלי נפרדת ומודיעה לי- הלכתי. אני מתה.
מתוכי זעקתי אליה "לאאאאא" נוראי. "אל תמותי לי סבתא" צעקתי את מחשבותיי לעברה.
יצאתי מהשיעור, מבלי לומר מילה לאיש. לקחתי את החפצים שלי ורצתי כל עוד רוחי בי עד שהגעתי לביתה, שהיה ריק ונעול. לא רגיל. השכנה אמרה לי שהיא פונתה באמבולנס.
היא מתה? שאלתי את השכנה, בליבי כבר בוכה את התשובה.
היא עברה התקף לב, הסבירה לי השכנה הנפלאה שאהבתי, ושלחה אותי הביתה.

סבתא לא מתה בפעם ההיא. וגם לא בכל הפעמים הבאות, ובכל פעם ופעם שמעתי אותה אומרת לי שהיא הולכת ואותי אומרת לה שאני לא משחררת. שהיא נשארת.

Continue reading