עכשו כבר אמצע אלול
ימים של סליחות והזדמנות
להתבונן אחורה, על השנה שחלפה,
מה הביאה עימה;
אלו אתגרים, הזדמנויות,
תהומות ומקפצות –
בשנה הזו אני מרגישה שגדלתי והתבגרתי לאין שיעור.
עכשו כבר אמצע אלול
ימים של סליחות והזדמנות
להתבונן אחורה, על השנה שחלפה,
מה הביאה עימה;
אלו אתגרים, הזדמנויות,
תהומות ומקפצות –
בשנה הזו אני מרגישה שגדלתי והתבגרתי לאין שיעור.
יש לנו נטייה להשתמש יתר על המידה בכלים שברשותינו. כל אחד וכליו הוא. רופאים משתמשים יתר על המידה בבדיקות. אופים משתמשים יתר על המידה בגלוטן (עד כדי כך שמזקקים אותו). רובנו משתמשים יתר על המידה בסוכר, בקפאין, במסכים, וכן במכשירים שונים שמספקים לנו תחליף לקשר אנושי.
בנקודות צומת בחיינו כהורים (או לא) אנחנו מחפשים תשובות שיובילו אותנו למעשה הנכון. לא רוצים לטעות. מה הכי נכון להגיד לילדים כשאמא ואבא מחליטים להפרד, איך הכי נכון לגמול את הפעוט מחיתולים, מהי התזונה הנכונה לילדנו, מה הדרך הנכונה להתמודד עם אלימות בין הילדים…
קרה לכם פעם ששמעתם שורה בשיר ילדים שקוממה אתכם?
אולי: "במקל בסרגל מה שבא ליד"?
אולי: "מן העץ התגלגל ועונשו קיבל"?
אולי: "אינני בוכה אף פעם, גיבור אני, לא בכיין"?
כשאת מספרת סיפור,
אני שומע את הסוסים, ומריח את המדורה.
ולמה זה כל כך חשוב לך באיזו שנה זה קרה?
1
ההריון הראשון שלי תפס אותי לא מוכנה, משום מה חשבתי שייקח לו הרבה יותר זמן להגיע.
אולי בגלל זה בהתחלה בכלל לא קלטתי.
אני לא זוכרת כמה זמן לקח לי להפנים – ימים, אולי אפילו שבועות – אבל את היום, את הרגע המדויק, שבו הבנתי שאני באמת בהריון – אותו אני זוכרת.
הייתי בעבודה, הלכתי לכיוון השולחן שעליו היו הדברים שלי כשתקף אותי גל בחילה והייתי חייבת לעצור. עמדתי, נתמכת בקיר, עצמתי עיניים, ופתאום הרגשתי, ידעתי, ששם בפנים, בתוכי, מתהווים חיים, והתחלתי לבכות מהתרגשות.
באותו יום, אחר הצהריים, הלכתי לבית של חברה שהייתה גם היא בהריון ראשון, אבל כבר בחודש שמיני, וסיפרתי לה שאני בהריון. היא אמרה "בשעה טובה" וחיבקה אותי, אבל לא בשביל זה באתי אליה. הייתי מוטרדת, ויחד עם זאת מלאת תקווה ונחושה. הייתה לי הרגשה שהיא תוכל לעזור לי.
"אני לא רוצה לחזור על הטעויות של ההורים שלי", אמרתי לה. "אני לא רוצה לגדל ילדים כמו שמגדלים בתרבות שלנו. מה עושים?"
הורות עם נכונות.
כבר במילה "נכונות" יש כל כך הרבה…
נכונות לשחרר, נכונות להקשיב, נכונות לעשות, נכונות להתכופף והרשימה לא נגמרת. אני בטוחה שכול אחד ואחת
יכולים להוסיף את המקומות שבהם חוסר הנכונות פוגש אותם.
איפה בחיי היומיום זה פוגש אותנו? הצורך ביכולת לצאת מעצמנו ולהיות נכונים להתמסר לצד השני, היכולת לשחרר את כל הידע שאנחנו חושבים שצברנו עד כה ובאמת להקשיב למה שהיצור הקטן הזה אומר לנו, למה הוא מתכוון?
(מתוך הספר בלמידה מתמדת מאת ג'ון הולט)
כשילדים מתחילים ללמוד לדבר, הם משתמשים לעתים קרובות בשם-עצם אחד כדי לציין משפחה שלמה של עצמים. בספר "כיצד לומדים ילדים" סיפרתי על ילד שקרא לכל חיות-השדה "פרות", אפילו לסוסים ולכבשים. מספר סיבות חשובות שכנעו אותי כי ראוי להימנע מתיקון שגיאות מסוג זה:
נימוס: אם היינו מארחים איש חשוב מארץ זרה, לא היינו מתקנים כל טעות שלו באנגלית, גם אם הוא היה מעוניין מאוד ללמוד את השפה, כי זו גסות-רוח. אנחנו לא רגילים לבחון את התנהגותנו לילדים במושגים של נימוס וגסוּת אבל מן הראוי לעשות זאת.
מעניין שלרוב זה קורה בימים של עייפות מצטברת. אין לי כוחות ולכן אני לא בנוכחות מלאה. זה כבר סוף השבוע והוא ניכר עלי, הכל סביבי מתנהל כמו בקרוסלה, הבנים לא מוצאים עניין בדבר, הבית מבולגן, המקרר ריק, ארוחה אין, האיש שלי חולה והורי גם, הגדול לא מוצא עניין במשהו מועיל ליותר מעשר דקות אבל מתמיד בפיתוח מעשי קונדס על אחיו ועל החיות, הקטן כאילו חש את העייפות שלי ומסתמם ממנה בעצמו, הוא מדלג בין סף עצבים נמוך מאוד שמתבטא בקריאות מצוקה מ-ע-צ-ב-נ-ו-ת,
חלק בצדק על אחיו אך גם על הרוח הנושבת.