13 באוקטובר, 2011זהירות, ספויילרים כבדים…
בלה היא כל-נערה אמריקאית פשוטה, כהת שיער וחומת עין, המחליטה לעזוב את החוף המזרחי המואר והחמים לטובת עיר צפונית גשומה וסגרירית.
הבוחרת להשאיר את אמה לנדוד עם בן זוגה הספורטאי בחייה החדשים, ולנסות לחיות עם אביה, שריף העיירה והרווק המזדקן, שאת ביתו עזבה כתינוקת.
לכאורה, שום דבר לא מיוחד.
אלא שאז היא מתאהבת בערפד.
כמובן, שום דבר כאן לא פשוט.
22 בספטמבר, 2011מאת: בוב דילן (תרגום: יונת שרון)
סרטון של השיר בביצוע טום פטי, רוג'ר מקגווין, ניל יאנג, אריק קלפטון, ג'ורג' הריסון ובוב דילן
רושף בלהט מאוזני
צדקנות ויוהרה
הסתערתי לדרכים
עם דעה במקום מפה
״עד הקצה״ אמרתי אז
במצח נחושה
אה, הייתי אז קשיש כל כך
אני רך יותר עתה
15 בספטמבר, 2011מאת: ראדיארד קיפלינג
תרגום: יאיר לבנה
אם על שפיות תוכל לשמור
כשמלפנים ומאחור
כל סובביך משתגעים
ורק בך על כך פוגעים;
אם תבטח בצדקתך
גם כשספק יוטל בך,
אבל בכל זאת תתחשב
במה שהאחר חושב;
המשך »
14 בספטמבר, 2011בזמנים עברו היו טקסי חניכה שהובילו את הילד לבגרות, כשמבוגרים אחרים העבירו הלאה את החוכמה והאחריות המשותפת. אבל היום אין לנו טקסים. לא מובילים אותנו לבגרות; אנחנו פשוט מוצאים את עצמנו שם.
אם הייתי מאמינה שתעשה מה שאני אומרת, הייתי אומרת שתתקשר עם כל שאלה, שתכתוב מה עובר עליך, שתספר במה אתה מתלבט.
אבל אני יודעת שבסוף אולי תשאל את סבתא או סבא, או הדודים, או החברים, או תשאר עם השאלה. או אולי תדע להרחיב לעצמך את מעגל האנשים שאפשר להתייעץ איתם, לשתף אותם, לסמוך עליהם.
11 בספטמבר, 2011(מתוך גיליון 38, מאי 2002)
לפני פתיחה: מזה זמן אני רוצה לכתוב ולספר גם על אלה מהילדים שגדלו. בין אם בצדק או שלא בצדק, קשה יותר לחשוף ספורי חיים של ילדים בוגרים יותר. הפרטיות חשובה להם יותר, הארועים שלהם, כמו אלה שלנו המבוגרים, נחווים על ידם כעניין פרטי ולא תמיד ברצונם לחשוף את עצמם בפני הציבור.
לכן ההתיחסות שלי לנושאים הקשורים בילדים בוגרים תהיה לכאורה לא אישית, התיחסות לגיל המסוים ולא ליחידים בני גיל זה, למרות שכל מה שאספר נובע מתוך נסיוני האישי ומתוך התבוננות בקורותיהם של ארבעת ילדי הנמצאים בשלב הזה של החיים.
היא פונה לצאת מהשירותים וחולפת על פני מראה. היא תופסת בזווית העין את מבטה בבבואה המשתקפת. היא חוזרת ונעמדת מול עצמה ורואה לראשונה מזה זמן רב – יופי.
יופי שנוגע בה. יופי מהסוג שהייתה רוצה לצייר.
"זה חינוך רע ולא החינוך שלי!!!!" שאגתי באוזני ביתי הדומעת במכונית סגורה ביום גשם בדרך הביתה. אפילו לעצמי גרמתי חרשות זמנית. אבל זרם הדמעות פסק, והנייר הרטוב שהיא אחזה בין אצבעותיה (מבחן שתוצאתיו 90 רחמנא ליצלן), נמעך לתחתית התיק הרטוב, לתהום הנשייה של כל הדפים הקמוטים שמצטברים שם עד שאי אפשר לדחוף אפילו סנדויץ, ואז מוצאים את דרכם להדלקת התנור כראוי להם.
כבר כמה חודשים שביתנו הבכורה הולכת לבית ספר. אומנם בית ספר "פתוח, ניסויי, דמוקרטי", (מחק את המיותר), ולא בכל יום, אבל בית ספר.