במדיטציית הבוקר אני מתבוננת בגוף. מבחוץ ומבפנים.

בעצמות, למשל, בשרירים, בצינורות-הדם, בדם עצמו. המוח הזה, האפור לכאורה, על פיתולי-פיתוליו, המורכב ממליארדי תאי-עצב מופלאים שבחשכת הגולגולת מעבירים ביניהם בהתמדה מולקולות זעירות של חומר במעברי הסינפסות המיקרוסקופיים. וזה לא נגמר בזה. המוני תאי-עצב תחושתיים ומוטוריים משתרגים משם דרך חוט השדרה השזור בתוככי חוליות הגב, קולטים מסרים ומשדרים תגובות במסירות נמלית בלתי פוסקת, ומעצבבים תאי-שריר הסדורים בצפיפות סביב עצמות השלד כולו. והשלד הזה – אשר אינו דומה כלל לדגם הלבן והמקרקש הנוהג להסתגר בתוך ארונות ויטרינה מאורכים במעבדות אפלוליות של מוסדות אקדמיים כאלה ואחרים. השלד הזה הוא מבנה מפואר. גרמי אמנם, אך חי מאין כמוהו. וכל עצם מעצמותיו הינה הרבה יותר מאשר תמיכה פנימית קשיחה לרקמות הרכות המצפות אותה. כי בתוככי החללים הזעירים שבלב כל עצם מתרחשת ורוחשת כל העת פעילות בלתי פוסקת של יצירה והתחדשות. כדוריות הדם האדומות נבראות שם בחשאי מחומר הגלם הפלאי המכונה "מח העצם".

המשך »

בכל אחת מארבע לידותיי זה חזר והיכה בי. הזמן שינה את צורתו. ממימד קיים ובלתי מעורער הנמצא ברקע ההתרחשויות, הוא הפך להיות ישות מתנהגת. הזמן בצורתו המוכרת נעלם כליל והפך למשהו צמיג ודבשי שנמסך באיטיות וטפטף בכבדות בתוכי וסביבי. יכולתי כמעט למשש אותו, ללוש אותו, להתמרח בו וללעוס אותו. הזמן כמו הפך להיות "משהו" והוציא את עצמו מן המשחק. בכך הוא אפשר לחוויית הלידה כולה להפוך לעל-זמנית (ואולי אל-זמנית?). בתחושתי הפנימית תפיסת הזמן התערפלה בי כליל. וכבר לא יכולתי לדעת אם הזמן עומד מלכת או ששעות חולפות תוך דקות. הרגשתי שהחוויה הזו משרתת נפלא את תכלית הלידה. היא מאפשרת לי – היולדת, ולתינוקי – הנולד, להתכנס אל תוך בועה – מעין חללית על-זמנית, ולצאת למסע זמני אל מחוץ לזמן. ממרחק הזמן אני מבינה שזהו מסע הכרחי וחשוב מאין כמוהו. כי הרי לידה היא תהליך של התגשמות. ובכדי לאפשר את ההצטרפות הבלתי-נמנעת הזו אל המציאות יש לסגת ממנה תחילה. וזה הכרחי מכיוון שהזמן, אשר תודעתנו כה לכודה בו ביומיום הארצי, הזמן הזה הוא למעשה אשליה. המשך »