נניח ששואלים ילד צעיר כמה זה חצי של שמונה עשרה, והוא עונה שמונה.

אם מודיעים לו שהתשובה לא נכונה ועוברים הלאה (נותנים את התשובה הנכונה, שואלים מישהו אחר, עוברים לשאלה הבאה, או אפילו חוזרים ושואלים את הילד את אותה השאלה) זה עשוי להצביע על-כך שיותר משאנו מבקשים להקנות לו דעת, אנו מבקשים להקנות לו יתרון (או חסרון). משמע, שהדגש הוא על התחרותיות, על ההצלחה או הכישלון בבחינת כן/לא, ולא על הלימוד שהוא תמיד רבגוני, שהוא לא רק  קליפת הכן/לא, אלא התוכן עצמו שהוא מלא ובלתי נמדד.

– אולי נקשור את עצמנו לשער של לשכת הרווחה? יש שם מזגן מצויין…
– לא, בואו נפגין מול משרד ראש הממשלה, יש שם מאבטח מה זה חתיך!
– מה פתאום! מול האגודה לניסויים בבעלי חיים יש סטקייה נהדרת, אפשר לקפוץ לאכול שם אחרי ההפגנה…

עברו לא מעט שנים אבל אני עדיין זוכרת, הנעורים – זו מין תקופה כזאת שהאש בוערת לך בעצמות, אתה יוצא, מפגין, צועק בעד צועק נגד.
אז למה צריך לכבות גם את האש הזאת?!

"זה חינוך רע ולא החינוך שלי!!!!" שאגתי באוזני ביתי הדומעת במכונית סגורה ביום גשם בדרך הביתה. אפילו לעצמי גרמתי חרשות זמנית. אבל זרם הדמעות פסק, והנייר הרטוב שהיא אחזה בין אצבעותיה (מבחן שתוצאתיו 90 רחמנא ליצלן), נמעך לתחתית התיק הרטוב, לתהום הנשייה של כל הדפים הקמוטים שמצטברים שם עד שאי אפשר לדחוף אפילו סנדויץ, ואז מוצאים את דרכם להדלקת התנור כראוי להם.

כבר כמה חודשים שביתנו הבכורה הולכת לבית ספר. אומנם בית ספר "פתוח, ניסויי, דמוקרטי", (מחק את המיותר), ולא בכל יום, אבל בית ספר.

המשך »