30 במאי, 2012
"הילדה אילת" מאת קדיה מולודובסקי בתרגום נתן אלתרמן
הילדה אילת מפרבר נידח בוורשה גדלה לתוך מציאות קשה. הוריה כורעים תחת עול העבודה והפרנסה, ומצפים ממנה שתקח בזה חלק:
צריך שיר ערש לזמר לאח,
צריך לשטוף סירים וכלי מטבח,
צריך לשאוב דלי מים,
צריך לתלות כותונת וגרבים,
וכן הלאה…
13 בנובמבר, 2011מאת: רינה קסם
(מתוך גיליון 24, אוגוסט 1999)
העבר שלי שופע מוסיקה. עשר שנות לימוד פסנתר קלאסי, קצת כינור, הרבה גיטרה, שעורי תאוריה, עבודה בסאונד, הלחנה, הופעות, זכייה בפרסים, ושירה עוד לפני שאני זוכרת את עצמי. בגיל הגן לקחה אותי פעם הגננת הצידה, והסבירה לי שאין טעם להתעצבן על הילדים האחרים, הם לא מזייפים בשירה בכוונה, הם פשוט לא מסוגלים לשיר אחרת, ואני זוכרת שלא השתכנעתי.
אבל היו כמה דברים שמעולם לא יכולתי לעשות ותמיד הציקו לי. לא ידעתי לאלתר, לא בקול ולא בשום כלי. היה לי קושי גדול להחזיק קול שני בשירה, אולי משום שבמקהלות תמיד שרתי סופרן. גם לא ידעתי לנגן לפי שמיעה, אלא לפי תווים בלבד.
הרגשתי שכל זה מעיד על כך שאינני "מוסיקאית אמיתית". אילו הייתי, וודאי הייתי יודעת לעשות את הדברים הללו.
(מתוך הספר "שאלת העוצמה – מחשבות בביצת הפתעה")
הדבר מבלבל. אפשר לנגן בצ'לו ואפשר לנגן בצ'לו. לכאורה זה אותו דבר עצמו אבל למעשה אלה שני דברים שונים לחלוטין.
במקרה הראשון "אני מנגן" הרי זה תאור של עובדה מכנית. בליל העשרים באוקטובר ישב אדם לצד הצ'לו שלו, העביר את הקשת על המיתרים והפיק צלילים.
במקרה השני "אני מנגן" הרי זה ביטוי למעשה יצירה. פלירט עם הזמן. "אני מנגן", כלומר – מתחוללת כאן תנועה של הבעה, נפתח כאן חלון של משמעויות, נחשפת הממשות.
