25 באוקטובר, 2011מתוך הספר בלמידה מתמדת מאת ג'ון הולט
"אם לא מתחילים מוקדם, זה מאוחר מדי". זהו אחד מהמיתוסים הגדולים בתחום המוזיקה. אך הוא אינו נכון.
הייתי שמח מאוד אילו מישהו היה עורך מחקר מקיף ורציני בתחום זה. בעצם הייתי שמח לעשות זאת בעצמי, אולם יש לי יותר מדי התחייבויות אחרות. אבל אפילו החקירות הלא-רשמיות שאני מבצע מדי פעם העלו עדויות רבות כי דעה זו היא רק אגדה.
אורלי ועודד הם אנשים של מוזיקה. מוזיקה היא עבורם הרבה יותר מעיסוק, תחביב וכישרון גם יחד. מוזיקה עבורם היא מהות פנימית ויעוד בעולם. את אורלי ועודד הכרתי לפני כשש שנים במפגש בפארק הירדן. הם שבו בדיוק לארץ משהות של 5 שנים בניו-יורק, והצטרפו לקהילת באופן-טבעי. מאז זרמו אינספור צלילים משפע כלי הנגינה שהם מביאים איתם בכל שנה אל הפארק ובכלל. באופן רשמי אורלי היא פסנתרנית ומורה למוזיקה, ובעבר הלא רחוק היא הופיעה בלהקת נשים מופלאה שנקראה "בלה דונה". עודד הוא כנר מחונן ומורה לכינור, ושניהם מפליאים גם לנגן בגיטרה, לשיר, להלחין, לעבד, ולחיות מוזיקה. יחד הם מגדלים את שלושת ילדיהם (9, 7, 4) בחינוך-ביתי.
בעיני רבים, מי שיודע לקרוא תוים, יודע מוסיקה. עבור אלה שאינם יודעים לקרוא תוים, זה נראה כמו אוסף קוים ונקודות חסרי משמעות, "שפה סודית" למביני דבר בלבד, כתב סתרים מיוחד שבלתי אפשרי לפענח אותו.
מורים רבים למוסיקה, מלמדים קריאת תוים באופן מסודר כבר בראשית לימודי הנגינה והורים רבים של תלמידי מוסיקה, מצפים שהילד ילמד לקרוא תוים כבר בשלב מוקדם. בשבילם, אם הילד יודע לקרוא תוים, זה הסימן הטוב ביותר לכך שהוא אכן לומד ומתקדם. אם הוא לא לומד לקרוא תוים, הם עלולים להרגיש שהלימוד "לא רציני", ללא קשר להתקדמות בנגינה. לקריאת התוים ולתוים עצמם יש איזו הילת-קדושה שמבחינה בין "היודעים" לאלה "שאינם יודעים".