בזמנים עברו היו טקסי חניכה שהובילו את הילד לבגרות, כשמבוגרים אחרים העבירו הלאה את החוכמה והאחריות המשותפת. אבל היום אין לנו טקסים. לא מובילים אותנו לבגרות; אנחנו פשוט מוצאים את עצמנו שם.
רשימות בנושא נוער
13 בספטמבר, 2011
17 תגובות
17 תגובות
מכתב לגוזל שפורח
אם הייתי מאמינה שתעשה מה שאני אומרת, הייתי אומרת שתתקשר עם כל שאלה, שתכתוב מה עובר עליך, שתספר במה אתה מתלבט.
אבל אני יודעת שבסוף אולי תשאל את סבתא או סבא, או הדודים, או החברים, או תשאר עם השאלה. או אולי תדע להרחיב לעצמך את מעגל האנשים שאפשר להתייעץ איתם, לשתף אותם, לסמוך עליהם.
11 בספטמבר, 20117 תגובות
בר-מצווה
(מתוך גיליון 38, מאי 2002)
לפני פתיחה: מזה זמן אני רוצה לכתוב ולספר גם על אלה מהילדים שגדלו. בין אם בצדק או שלא בצדק, קשה יותר לחשוף ספורי חיים של ילדים בוגרים יותר. הפרטיות חשובה להם יותר, הארועים שלהם, כמו אלה שלנו המבוגרים, נחווים על ידם כעניין פרטי ולא תמיד ברצונם לחשוף את עצמם בפני הציבור.
לכן ההתיחסות שלי לנושאים הקשורים בילדים בוגרים תהיה לכאורה לא אישית, התיחסות לגיל המסוים ולא ליחידים בני גיל זה, למרות שכל מה שאספר נובע מתוך נסיוני האישי ומתוך התבוננות בקורותיהם של ארבעת ילדי הנמצאים בשלב הזה של החיים.
20 בדצמבר, 20105 תגובות
דברים שאני לא מגלה ליעל
על שני ספרים לנוער מאת גדי טאוב
הבן שלי (בן 9.5) אוהב לקרוא. הוא גומר כמה ספרים בשבוע. הספרים הם חלק גדול מעולמו.
מדי פעם אני אוהב לקרוא ספר שהוא קורא, כדי להתחבר לעולם שלו.
לפני כמה ימים קראתי בעקבותיו את הספר "דברים שאני לא מגלה ליעל" מאת גדי טאוב, שהוא המשך לספר "דברים שאני לא מגלה". זהו סיפור שמספר ילד כבן 10, ובו הוא מספר על אירועים שונים, וחושף פרטים אינטימיים מעולמו הפנימי.
הדבר שהכי אהבתי היה שלאורך כל הספר הרגשתי שאני באמת קורא משהו שכתב ילד בן 10, ולא סופר מבוגר. היכולת של הסופר לשים את עצמו בנעליו של ילד (או להיזכר בילדותו שלו בפירוט כה רב) נותנת לספר אמינות ורגישות, וגורמת לקריאה להיות שוטפת ומהנה.
27 במאי, 2010
3 תגובות
3 תגובות
בלתי מספיק בהפגנות, או: כך הצלחנו לכבות את להט הנעורים.
– אולי נקשור את עצמנו לשער של לשכת הרווחה? יש שם מזגן מצויין…
– לא, בואו נפגין מול משרד ראש הממשלה, יש שם מאבטח מה זה חתיך!
– מה פתאום! מול האגודה לניסויים בבעלי חיים יש סטקייה נהדרת, אפשר לקפוץ לאכול שם אחרי ההפגנה…
עברו לא מעט שנים אבל אני עדיין זוכרת, הנעורים – זו מין תקופה כזאת שהאש בוערת לך בעצמות, אתה יוצא, מפגין, צועק בעד צועק נגד.
אז למה צריך לכבות גם את האש הזאת?!
11 במרץ, 2010
5 תגובות
5 תגובות
חינוך?
"זה חינוך רע ולא החינוך שלי!!!!" שאגתי באוזני ביתי הדומעת במכונית סגורה ביום גשם בדרך הביתה. אפילו לעצמי גרמתי חרשות זמנית. אבל זרם הדמעות פסק, והנייר הרטוב שהיא אחזה בין אצבעותיה (מבחן שתוצאתיו 90 רחמנא ליצלן), נמעך לתחתית התיק הרטוב, לתהום הנשייה של כל הדפים הקמוטים שמצטברים שם עד שאי אפשר לדחוף אפילו סנדויץ, ואז מוצאים את דרכם להדלקת התנור כראוי להם.
כבר כמה חודשים שביתנו הבכורה הולכת לבית ספר. אומנם בית ספר "פתוח, ניסויי, דמוקרטי", (מחק את המיותר), ולא בכל יום, אבל בית ספר.