מאת: דיאנה אידלמן-קרת
(מתוך גיליון 28, מאי 2000)
אבי לא זכר ימי הולדת, הוא לא ידע את שמות המורות שלי בבית הספר ולא הכיר את הבחורים שחיזרו אחרי. 16 שנים אחרי שעזבתי את הבית, בבואו למות בביתי, הוא נתן לי מתנה חשובה ולא קלה. הוא נתן לי את ההזדמנות לתת לו כבוד ולסעוד אותו.
הייתי בחודש השלישי להריון עם בני השני.
בתוך גופי הרגשתי את החיים החדשים המתהווים, ובחדר היפה ביותר בביתי – ליוויתי את אבי בגסיסתו.