ווייד דייוויס מספר איך נסע עם יליד אוסטרלי ושמע ממנו את הסיפורים המסורתיים של שבטו. הסיפורים היו מעניינים, אבל היליד סיפר אותם מוזר: הוא דיבר במהירות וקטע תיאורים רק כדי לעבור להמשך הסיפור, שגם הוא נקטע בתורו כדי לעבור לחלק הבא. עד שמתישהו דייוויס הבין מה קורה: בן לווייתו לא סיפר סיפור שידע בעל פה, אלא קרא את הסיפור בנוף שעברו — היו סלעים שסימנו דמויות, פיתולי דרך שהביאו לפיתולים בעלילה, צמחים שארגו יחד כמה קווי סיפור שונים. הסיפור היה כתוב בקצב הליכה, והנסיעה בג׳יפ אילצה את היליד להתאים את קצב הסיפור לקצב ההתקדמות בנוף – כמו הקראה מטלפרומפטר מקולקל.

המשך »

זאת השעה האהובה עלי ביום. חשוך ושקט וחמים ויש אינטימיות נעימה בינינו. היום הגיע לסופו ושיחות קטנות צפות ועולות להן על אירועי היום או מחר. והתלבטות קצרה איזה סיפור לבחור. ויש כמה שיקולים שלוקחים בחשבון: בראש ובראשונה סיפור שהילד בוחר אבל גם סיפור שאמא תאהב להקריא, ועוד יותר מזה, סיפור שלא נמאס כבר לאמא להקריא. כי הילד, אם הוא אוהב, הוא רוצה שוב ושוב. ושוב.

המשך »

בעיני רבים, מי שיודע לקרוא תוים, יודע מוסיקה. עבור אלה שאינם יודעים לקרוא תוים, זה נראה כמו אוסף קוים ונקודות חסרי משמעות, "שפה סודית" למביני דבר בלבד, כתב סתרים מיוחד שבלתי אפשרי לפענח אותו.

מורים רבים למוסיקה, מלמדים קריאת תוים באופן מסודר כבר בראשית לימודי הנגינה והורים רבים של תלמידי מוסיקה, מצפים שהילד ילמד לקרוא תוים כבר בשלב מוקדם. בשבילם, אם הילד יודע לקרוא תוים, זה הסימן הטוב ביותר לכך שהוא אכן לומד ומתקדם. אם הוא לא לומד לקרוא תוים, הם עלולים להרגיש שהלימוד "לא רציני", ללא קשר להתקדמות בנגינה. לקריאת התוים ולתוים עצמם יש איזו הילת-קדושה שמבחינה בין "היודעים" לאלה "שאינם יודעים".

המשך »