ברוך בואך לאתר באופן_טבעי‏ flower

ביקור ראשון שלך?
איך_לקבל_ביקורת  left הפניות_לכאן‏, דפים_דומים‏
דף_מומלץ‏

דיון שהחל בדף איך_להעביר_ביקורת‏:
תשובה:
לשאלה איך לקבל ביקורת יש מקור אחד אולטימטיבי. (זה בניגוד לשאלה איך להעביר ביקורת, שבה קובצו עקרונות טובים ממקורות רבים). המקור הוא הספר שפת_השיחה‏ אשר כבר הוזכר בראש הדף איך_להעביר_ביקורת‏, ברשימת המקומות שאינם מלמדים איך להעביר ביקורת. רשום שם גם איפה אפשר לרכוש אותו באינטרנט.
הפרק הרלוונטי הוא פרק 9: כיצד יש להתמודד עם ביקורת באופן בונה, עמודים 91-106.
(וגם סידרתי את המשולשים happy )
עודד
מעניין מאוד.
הבעיה היא מה קורה כאשר מצפים לצל"ש (פחות או יותר happy) ומקבלים במקום זה די הרבה ביקורת. קרה לי השבוע בעבודה מול לקוח. במקרה כזה אני לא פנויה רגשית לקבל ביקורת גם אם היא מוצדקת. אני רק רוצה שירדו ממני כבר ויתנו לי לבכות בשקט. קצת ילדותי, אבל ככה זה, כשמתאכזבים מאוד.
הסוד הוא אימון.
עם האימון בקבלת ביקורת את מתחילה להכיר טוב יותר את המצב התודעתי והתקשורתי של קבלת ביקורת. בעקבות זאת קל לך יותר להיכנס שוב למצב הזה (ואולי גם לצאת ממנו).
אני מתכנן לבנות שעור על קבלת ביקורת. כל חומר לשעור, בעיקר דוגמאות - יתקבל בתודה.

(היום הוספתי טקסט לקטע על שיקוף)

מישהי התקשרה אלי בטלפון (לא הזדהתה, הכרתי ת'קול, מהמשפחה לא שלי) והתחילה לקלל אותי על "התינוק הערל שלך שמפיץ רעל...".
קטעתי את שפך ההתקפות בקול נעים ותרבותי: "ושיהיה גם לך יום נעים. שלום".
וסגרתי.
לא רבתי. לא התקפתי. לא התגוננתי.
המודל שעודד מציג נראה לי על הניר מעולה, לפחות בין אנשים בוגרים, אבל מה קורה כשלב הסכסוך הוא בעצם לא סביב עניין ענייני, אלא סביב משהו רגשי שלא מדובר. זאת אומרת שהאדם שמבקר למעשה פועל ממניעים לא מודעים שלו ואז כל ניסיון לברור רק מעצבן יותר.
זה לדעתי מה שקרה באירוע שבגללו התחלתי את הדף הזה. מי שכעסה עלי עשתה זאת מסיבות שאפשר לתאר אותן כך (לדעתי) - תחושת נטישה קדומה שלה שכל פעם מוצאת דרך להשתחזר ולשחרר את הפגיעה הקדומה שהיתה בילדות. זה לא קשור לכאן ועכשיו וכל ניסיון להגיב ברמה הזו מכעיס ותוקע ולא פותר את הבעיה. למעשה, אי אפשר לפתור את הבעיה מפני שמה שהיא כועסת עליו הוא לא הבעיה האמיתית...
אני מובנת בכלל?
לא התקפתי. לא התגוננתי
בשמת, מנקודת המבט של הצד השני, כן התקפת. היא לא ציפתה לטריקת טלפון ובוודאי שחשה פגיעה. (אני לא מנסה להצדיק אותה – דווקא התגובה שלך מצאה חן בעיני).
באמת יש מקרים ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, ובכל הכוח. רק צריך לזכור את המחיר האפשרי – שום קונפליקט לא ייפתר כך, שום טובה עתידית לא תצמח (חוץ משקט). אני מניח שנועה לא מוכנה למחיר כזה.

נועה, אני קורא בין השורות שלך שבעצם את מפחדת מהביקורת, והפחד מהביקורת גורם לתחושת לחץ יותר מהביקורת עצמה. מצד שני – למרות שאת מרגישה שההתקפות הקודמות פגעו בך קשה, הרי בכל זאת שרדת. אולי כדאי להריץ בראש תסריטים של התקפות ביקורת כאלה, רק כדי להקטין את החרדה?

נועה, אחרי הרבה תהיות לגבי המשפט נדונתי לבלות איתה זמן מה במשך השבוע אני מחזירה לכאן את הדברים שכתבתי ומחקתי... (כלומר, אני לא יודעת למה את מתכוונת והאם באמת אין שום אפשרות לצמצם מפגשים איתה, לכן אולי דבריי לא יתאימו לך). אולי חלק יתאים לך flower
נועה, אני מצטטת מכמה מקורות (עדיין לא קראתי את הדברים של עודד כאן) -

ורד_לב‏ כתבה כאן באתר, בקשר לקונפליקט אחר לגמרי בין אנשים - ולפעמים צריך בהחלט לשחרר את זה לזמן מה עד שיש space מתאים ולא מאד טעון המאפשר לחזור לנושא ממקום רך ומרענן יותר. - אולי את יכולה לעזוב את זה לעכשיו? לצמצם מפגשים? לדבר פחות כשנפגשים? יותר מ"רחוק" בתוכך, ולא מתוך להיטות (מובנת, כי זה פוגע) לפתור את העניין כאן ועכשיו? מנסיון, כשמתרחקים לתקופה ממישהו (או משהו) שקשה איתו, כשעוזבים את העניין ולא מנסים לפתור "בכוח", המפגש אחר כך יותר קל, בדיוק כמו שורד כתבה. את מתקדמת וחוזרת ממקום אחר, ופתאום זה מצליח.

הבן של רחלי_מ‏ אמר לה (מתוך חינוך_ביתי_חופשי‏) - _כשאני לא מבין משהו בספר אני עוזב את זה. כשאני חוזר לזה יותר מאוחר אני מבין את זה_ - אם תמחקי את המילה "בספר" תקבלי משפט שיכול להסביר את כוונתי כרגע.

וגם- את לא חייבת להקשיב למה/ למי שמוריד את האנרגיות שלך. את לא חייבת להיות עם אנשים שלא נעים לך במחיצתם (או לפחות "מותר לך" להמנע ולצמצם מפגשים) (כאן ציטטתי בחופשיות ממקור אחר). זו לא חוצפה, זו לא גסות, זו לא בריחה מהתמודדות, זה לא פיספוס של שיעור. זו פשוט החלטה שלגיטימי וחכם לקבל לפעמים.

ובהצלחה!

נועה, אני מבינה אותך לגמרי. יש לי המון קילומטראז' בדברים כאלה.
אבל כרגע אין לי עצה או תסריט בשבילך.

הטענה האמיתית: לא אכפת לך ממני. (לא נאמרה).
התשובה: אני אוהב אותך. (מן הסתם זה יעטף במלל אשר מתייחס לטענה המילולית).

מנסיון, זה עובד גם בלי להיעטף במלל שמתייחס לטענה המילולית. במיוחד כשבעלי עוצר ככה איזה תלונות שלי hilarious .

לבשמת,
לדעתי נתת תשובה מצויינת.
רב תודות, רב תודות.

עניין של טעם אישי (וכמובן - לי יש עכשיו הרבה יותר זמן לחשוב ממה שהיה לך) - אני אוהב במקרים כאלה את הסגנון של חוסר ההבנה. אפשר לשלב עם ציניות.
כמובן - שכחת את הכלל: "עדיף תמיד להתאים את הפתרון לנמען", אם אנחנו מכירים אותו.
אז במקרה הזה, *כל* התייחסות לדבריה, בכל צורה שהיא, היתה נוחתת על אוזניים ערלות blink
כל התייחסות למלים שלה היתה גורמת לי להיראות מתגוננת ולה להרגיש צודקת, או כאילו יש לה זכות לדבר.
בתשובתי היו גם העמדת פנים מסוימת שלא קלטתי מה אומרים לי, או התעלמות מדבריה, וגם השאירו אותה עם הטעם הרע של המלים של עצמה.
זה לא פיתרון לכל ביקורת או התקפה,
אבל זה כן פיתרון למצב שבו מתנפלים עליך ואתה יודע שלדבריך לא יקשיבו, ואתה לא רוצה להיסחף לצעקות ותוקפנות בעצמך.

נועה,
אולי הכלי הזה יכול לעזור לך. אני לא בטוח - תחליטי לפי המצב.

לחכות שהקומקום יתקרר - וליזום

השיטה: כאשר מישהו מעביר עליך ביקורת מתוך התלהטות רגשות - לסיים את האינטראקציה במהירות, ואחר כך ליזום את ההתקשרות.
לפני זמן קצר דיברתי עם ידידה שלי על נושא טעון. אני יזמתי שיחה על נושא אחר א (שאינו קשור), והיא העבירה את השיחה לנושא ב, ושם פרקה עלי מה שהיה לה לומר. סיימתי אז את השיחה. עכשיו התקשרתי (גם כדי לתרגל קבלת ביקורת, וגם כדי לשמוע את התוכן). ביקשתי להמשיך לשמוע. בזה השגתי שני דברים:
  1. דיברנו כאשר היא במצב רוח רגוע יותר.
  2. מימשתי את העקרון של לשאול שאלות הבהרה והרחבה המפורט למעלה.

אפשר גם להגיד יותר - מבין שלושת הדברים החשובים למי שמקבל ביקורת (אני מעתיק מלמעלה),
  1. להשמיע את דעתו: פעולת ההשמעה עצמה חשובה.
  2. שייקחו אותו ברצינות.
  3. שיכירו ברגשותיו ובעמדותיו (גם ללא הסכמה).
היא קיבלה לא רק את 2 (משאלות הבהרה והרחבה ומההתקשרות), אלא גם את 1.
כמו כן ניסיתי לשקף מה שהיא חושבת, ובזה השגתי גם את 3.

ועם כל זאת, היא יודעת עכשיו שאני לא מסכים איתה על הנחת היסוד, ובמה אני לא מסכים איתה, והיא מקבלת את חילוקי הדעות האלה כלגיטימיים.

_מנסיוני, הדרך לקבל ביקורת היא לשתוק, להקשיב ולקבל_
הערה אחת על "מנסיוני", ואחרת על "לשתוק, להקשיב ולקבל" (אבל בסדר הפוך):

לשתוק, להקשיב - לעומת הקשבה_פעילה‏

(הדף הקשבה_פעילה‏ עדיין אינו קיים. עלי. בבוא העת.)
יש דעה לפיה להקשיב בשתיקה משדר פסיביות וחוסר תקשורת יותר מאשר קבלה. חסידי הדעה הזו (ועבדכם הנאמן בתוכם) גורסים ששתיקה אינה מסר. שתיקה אינה כהסכמה, שתיקה היא שתיקה. היא יכולה לבוא במצב של הסכמה, במצב שאין לי כח להתווכח עם הזולת, במצב שטרם החלטתי ואני רוצה זמן נוסף ובמצבים רבים אחרים.
לפי הגישה הזו עדיף לנקוט במה שמכונה הקשבה_פעילה‏.
בשמיעה ראשונה, המונח "הקשבה_פעילה‏" נשמע כסתירה במונחים: הקשבה נתפסת כדבר סביל.
אני מאמין שהקשבה יכולה להיות פעילה. הפעילות היא תקשורתית: בקשת הבהרות אשר עוזרת להבין ושיקוף (לומר לזולת מה הבנת ממנו או מה אתה קולט ממנו) אשר מאפשר לזולת לדעת שקלטתי את המסר.
במקומות רבים, ממליצים לשקף תוך שימוש בחלק מהמלים של המדבר. עם זאת, חשוב שהשיקוף לא יהיה המרה דיקדוקית של מה שאמר הזולת, לפחות לא כל הזמן.
הקשבה_פעילה‏ אמורה ליצור תקשורת מדוייקת יותר ותאום טוב הרבה יותר.

מנסיוני

אני נוטה לבחון המלצות המתחילות ב"מנסיוני" דרך המשקפים הבאים:
האם בעל הנסיון בחן דרכים אחרות, או שהוא רק ניסה דרך אחת והיא עבדה בשבילו?
במקרים רבים ניסה בעל הנסיון דרך אחת אשר תאמה את מזגו ואת מערכות היחסים שלו.
זה מזמין שתי הסתייגויות:
  • *הזדמנות לחלופות*: יכול להיות שבעל הנסיון לא בחן את החלופות (שאינן הולמות את מזגו). לו היה בוחן אותן, אולי הן היו טובות יותר בשבילו, אלא שהוא לא סרק את כל האפשרויות.
  • *חשיבות ההקשר החברתי*: יכול להיות שבעל הנסיון מצא את צורת ההתנהגות ההולמת ביותר את מערכות היחסים העיקריות שלו. זה לא חייב להלום מערכות יחסים של אחרים.

> הנסיון של עודד אומר לא לקחת כמובן מאליו את הנסיון של אחרים. חז"ל אמרו: "איזהו החכם, הלומד מכל אדם". עודד למד מאנשים חכמים שחז"ל לפעמים טעו. מסובך מאד <
נראה לי שאדפיס לעצמי את הדף הזה, כי נראה לי שזה הולך להיות האימון הבא שלי (אחרי הליכה...).
בינתיים המצב נוכחי הוא מעין שביתת נשק. יש בהחלט צמצום מגע ותלות ויש בהחלט ניסיון להתקררות מצידי, כדי לראות מה מחזיק מים ומה לא.
אני עדיין חושבת (עודד - תגדיר לי גם את זה), שיש הבדל בין ביקורת שמתיחסת למשהו שמפריע לבן אדם ("לא עזרת לי", "את מדברת יותר מדי") לבין זעם חסר שליטה שבסיסו הענייני קלוש (שאז, כל עוד האדם השני אינו מודע ומודה בכך שהמניעים שלו עמוקים יותר, אין תוחלת לדיון, לשתיקה, להקשבה). לי נראה שאני נתקלתי בצורה השניה, הקטלנית, אבל זה גם יכול להיות שככה זה נדמה לי, בגלל שאין לי ניסיון ב-איך_לקבל_ביקורת‏
מחר - ההמשך... (בשבוע שעבר התגובה שלי היתה בכי תמרורים כמו שלא יצא לי מאז גיל שנתיים. זה היה די כיף למען האמת, אבל לא הכי ענייני)
נראה שאני נתקלתי בצורה השניה, הקטלנית_
הצורה הזאת תמיד מחזירה אותנו לעצמנו. השינוי היחידי שיכול להיות ביחסים כאלו הוא מתוך שינוי פנימי עמוק של הצד הפגוע - במקרה זה - את.
אם מישהו או משהו מעליב אותי או פוגע בי, הוא מאיר לי ומשקף לי נקודה לא פתורה אצלי. ועל כך אפשר להודות למישהו או למשהו. זה הופך אותו למורה רוחני.
וחוץ מזה יש איזו מין עצה כללית כזו: לא לקחת שום דבר באופן אישי. קל להגיד, אבל הרי את יודעת ש:
_מי שכעסה עלי עשתה זאת מסיבות שאפשר לתאר אותן כך (לדעתי) - תחושת נטישה קדומה שלה שכל פעם מוצאת דרך להשתחזר ולשחרר את הפגיעה הקדומה שהיתה בילדות.

ולכן, היא הרי לא כועסת עליך. היא מותנית לכעוס במצבים מסוימים. אפשר לנסות להתייחס אל ההתנייה הזאת שלה בחמלה.
כמה רעיונות, שאני עדיין לא בטוח בהם:
המונח שצריך להציג כאן הוא זכויות אסרטיביות. אלו הן כל הזכויות שיש לאדם בחייו האישיים וחברתיים.
אחת הזכויות האסרטיביות היא לקבל יחס הוגן. (גם זה צריך להילמד ב- כישורי_חיים‏).
מותר, ואף ראוי, לעמוד על שמירת הזכויות מצד הזולת.
המסר יכול להיות משהו כמו:
"זה לא נעים לי שאת צועקת עלי. אני לא חייבת לקבל צעקות מאף אחד.
אם את רוצה להגיד לי משהו באופן שקט ואדיב – תגידי.
אם את מתכוונת לדבר אלי בלי לכבד אותי, אז זה סוף השיחה".

כאן הצבת קו גבול, ואת צריכה להגן עליו, ולא לתת לחצות אותו.
הסנקציה על חציית הקו היא ניתוק השיחה (אם זה טלפון) או הסתלקות פיסית (אם זה מפגש פנים אל פנים), או משהו אחר שייתפס אצלה כעונש קטן (להתניה מספיק עונש קטן, ואין הבדל כמעט בין עונש קטן לגדול).
אחרי חמש פעמים (ניחוש) ההתניה הזו תתחיל לעבוד.
אם ניתוק השיחה אינו מספיק טוב, אפשר למצוא מה יתנה אותה, מה ייחשב בעיניה עונש קטן. זה יכול להיות, למשל

  • לדבר אליה כמו אל מפגרת או כמו אל ילדה קטנה.
  • לשאול אותה אם היא מרגישה טוב, אם צריך להביא לה משהו לשתות, אם כסא יעזור לה להרגע.
  • לפלוש למרחב הפרטי שלה: לעמוד קצת יותר מדי קרוב.
  • להביט לה בעינים מבט חודר, ולדבר לאט ובאופן מוגדש, כאילו את נגעלת ממנה.
  • להתחיל לצחוק באמצע שהיא מדברת, ולהסביר שמצחיק אותה לראות אשה בוגרת מתנהגת כמו פעוטה מצוברחת.
אני מסכים שעדיף להתחיל בלי פגיעה, רק עם הסבר של מה לא נעים בזה.

פחות חשוב - יש לי דעה אחרת על הקביעה:
תמיד תזכור שהפוגע נמצא במצב של חוסר שליטה מסוים. הוא פועל מהטייס האוטומטי, ממקום פגוע וכואב, אחרת לא היה מתנהג בצורה לא נעימה

לדעתי, הרבה פעמים הטייס האוטומטי אינו נובע ממקור כואב, אלא מהרגל, שכבר חסר מעורבות רגשית. כל מה שיש בו אז זה דפוס תקשורת שהתקבע.

אכן, מגניב לשתוק (כשזה מצליח לי...) hilarious
כי הוא גורם למקשיב הלא מיומן להקשיב לזולת דרך דברי עצמו
  • לא מיומן: ככל הידוע לי, זו ההקשבה שמלמדים מגשרים. היא מתאימה למקשיב טירון ולמקשיב מיומן כאחד.
  • גורם להקשיב לזולת: זו לא הנקודה היחידה וכנראה שגם לא העיקרית בשיקוף. שיקוף מתמסר לזולת ששמעתי ושהבנתי. אם הזולת חושב שלא הבנתי, הוא ממשיך לנסות להסביר את אותו הדבר, והשיחה נתקעת. הקשבה פעילה (כולל שיקוף מילולי) גורמת לזולת להרפות מהנקודה שהיה לו חשוב להעביר (כי היא הועברה), ולתת לשיחה להמשיך לזרום.

שני הצדדים ... לכודים בהאשמת הזולת, ובהצדקת עצמם, או כלואים בדפוסים בלתי מודעים של התקפה והתגוננות.
נשמע לי מתאים לסיטואציה של ביקורת happy

אני מכירה שני סוגים של "הקשבה פעילה"
לא לגמרי מסתדר לי.
ראשית, הסוג שלא כולל שיקוף ושאלות חקר הוא יותר הקשבה סבילה. ה"פעילות" בה היא פנימית - ריכוז והקשבה. מהותה של הקשבה סבילה מוגדרת יותר על דרך השלילה מאשר על דרך החיוב: מדובר בעיקר בהימנעות מעיסוק בנושאים אחרים (המתחרים על תשומת הלב), ולא במה עושים (פרט להקשבה עצמה ולמיקוד).

אני מכנה את זה "הקשבה סבילה" כי שני מושגים שיושבים על אותו המונח גורמים לבילבול.

שנית, חיפשתי קצת חומר ברשת על הקשבה פעילה, ולא נתקלתי בתכונות של הקשבה סבילה. זאת אומרת, כן נתקלתי בריכוז, בתשומת לב, בנסיון להבין ובהימנעות מעיסוק בדברים אחרים, אבל תמיד המונח "הקשבה פעילה" התייחס למצב של תקשורת יזומה: שיקוף, הינהון, שאלות הבהרה וכדומה.
האם מישהו יכול לתרום לינק למקום שבו המונח "הקשבה פעילה" מתייחסת למה שכאן כיניתי הקשבה סבילה?

לכן אני קוראת לה הקשבה רוחנית. כי קשה לקרוא לה הקשבה סבילה. היא פעילה ומפעילה. נכון שהפעילות היא פנימית אבל היא פעילות משמעותית מאד. יש תגובות לא מילוליות רבות שיכולות להיות יותר משמעותיות מהנהון או מכל אמירה שהיא. במקרים רבים אדם יכול לחוש אם מקשיבים לו ומבינים אותו גם אם לא חוזרים אחריו מילה במילה. (אם כי תוך כדי שאני כותבת אני נזכרת במקרים שבהם בסערת רגשות דברים מסוימים עשויים לאבד את בהירותם - יכול להיות שהמקשיב אינו מודע לכך שהוא אינו מקשיב באמת, בעוד המדבר מדמה (רוצה להאמין) שאכן מקשיבים לו.

הקשבה פסיכולוגית ("פעילה" - לפי הגדרתך - אתה) מניחה שלשני בני אדם יש מעט מאד במשותף-במודע ולכן מרחיבה ומרחיבה את המכנה המשותף באופן מילולי. ההקשבה הרוחנית מניחה שכולנו אחד . שאין ביננו פערים או נפרדות. שכולנו גלים באותו ים. ההקשבה הפסיכולוגית מכירה בקושי של הגלים עצמם להבחין שהם עשויים מאותו ים, וגורמת להם להבחין שהם בעצם אותו ים.

הקשבה רוחנית היא הקשבה שמפעילה זרמים תת-קרקעיים אצל זה שמקשיבים לו. היא אמנם יכולה ליצור סוג של אי נעימות או מבוכה, אם בגלל שהוא לא מורגל בסוג כזה של הקשבה או בגלל מה שהיא מעוררת בו (מודעות לדברים שנסתרו מתודעתו עד לאותו רגע), אבל למבוכה הזו יש גם יתרונות. היא יוצרת מרחב חדש של הזדמנויות.
מבוכה היא סוג של קשר עם עצמינו שהוא מאד חיובי לפעמים. יש בה צניעות ותום. יש בה גם פחד, אבל זהו הפחד שיכול לשמש מקפצה להבנה חדשה, למעין "קפיצה קוואנטית" של התודעה (הבנה שאינה נבנית באופן ליניארי,לוגי או תבוני).
יש אנשים שיוצאים מדעתם מהקשבה רוחנית, כי אין להם שום כוח או כלים להתמודד עם עוצמת השיקוף שהיא יוצרת.
אבל לרוב, בהקשבה רוחנית, האדם שמקשיבים לו חווה תחושה נעימה מאד. כי בעצם הוא מקבל הרבה מהמקשיב. הוא מקבל את תשומת ליבו המלאה ואת אהבתו. והנה לך: תכונות של הקשבה סבילה - שלא על דרך השלילה.
יכול להיות מאד נעים לחוות קבלה כזו - למי שמסוגל להרשות לעצמו (שפחדיו הלא מודעים אינם מונעים זאת ממנו).

ובמחשבה שלישית, אין כל כך הרבה הבדל בין שני סוגי ההקשבה. זה רק עניין של מינונים. במהות הקשבה זו הקשבה.
ולכולנו (חוץ אולי מהדלאי-למה ודומיו) יש עוד הרבה מה ללמוד עליה כל הזמן...

יכול להיות תהליך שבו אדם מקשיב לדברים טעונים רגשית כלפיו ומבין (באופן לא רגשי =בלי להעלב) שיש פערים גדולים בראיית הדברים בינו ובין הדובר, והוא מוותר על גישור מילולי. וזאת בגלל שהוא אינו חש נכונות מהצד השני לדעת מה הוא חושב או מרגיש בנדון, או שהדרך לתקשורת וביקורת הדדית - פתלתולה מדי. (רבות מאיתנו חשות כך כלפי האמהות שלהן...)
במקום זה הוא נותן לטוען אפשרות לפרוק את מה שמעיק עליו, ולזמן לעשות את שלו.
אפשר לקרוא לזה הקשבה מתוך חמלה או הקשבה פטרונית - יש בינהן גבול דק...
יש תגובות לא מילוליות רבות שיכולות להיות יותר משמעותיות מהנהון או מכל אמירה שהיא
הקשבה פעילה כוללת גם מחוות לא מילוליות: אינטונציה, שפת גוף, הבעות פנים. העיקר הוא שהמחוות האלו יהיו ברורות.

הקשבה פסיכולוגית ("פעילה" - לפי הגדרתך - אתה) מניחה שלשני בני אדם יש מעט מאד במשותף-במודע ולכן מרחיבה ומרחיבה את המכנה המשותף באופן מילולי.

  • "פעילה" - לפי הגדרתך אתה. זו לא ההגדרה שלי, אלא זה המונח המקובל. המונח הזה נמצא בשימוש נרחב. אפשר לראות, למשל, את הדוגמאות שהבאתי במקטע 12.04.2003 16:31. כל חיפוש של Active Listening בגוגל יתן עוד המון אתרים.
  • מניחה שלשני בני אדם יש מעט מאד במשותף: מצב של קונפליקט בכלל, ומצב של קבלת ביקורת בפרט, הם מצבים שבהם יש יותר "לעומת" מאשר "במשותף". כמו שכתבתי קודם (12.04.2003 16:31), הקשבה פעילה מתאימה לשני מקרים: כאשר אני לא בטוח שאני מבין את הכוונה של האדם האחר, או כאשר המסר חשוב או טעון מבחינה רגשית.

את ההקשבה שאת רואה כרוחנית אולי עדיף לשמור למצבים יותר הרמוניים, אבל זה פחות שייך לדף איך_לקבל_ביקורת‏

הקשבה רוחנית היא הקשבה שמפעילה זרמים תת-קרקעיים אצל זה שמקשיבים לו_
במצבי קונפליקט יש חשש אמיתי לפרשנות לא נכונה של הקשבה תוך שתיקה. השתיקה יכולה להתפרש (עם הצדקה תקשורתית) בכמה צורות אחרות:
  • כאי הסכמה בלי רצון לדון על הנושא.
  • כחוסר הבנה של הביקורת.
  • כחוסר הסכמה עם נקודת המוצא.
  • כזילזול ("שיגמור כבר עם הטפות המוסר שלו ויעזוב אותי")
  • כהקשבה מתוך חמלה או מתוך פטרונות, שהסברת בפסקה הקודמת.
השאיפה שהזולת יקלוט את הסימפטיה בלי לתקשר אותה עלולה להיכזב במצב של קונפליקט.

_יש בה גם פחד, אבל זהו הפחד שיכול לשמש מקפצה להבנה חדשה

אני לא מאמין בשינוי מתוך פחד. אני מאמין ששינוי מגיע מתוך מצב של בטחון עצמי. כאשר אנשים מפחדים הם מעדיפים להיצמד למוכר ולותיק, ולא לנסות להשתנות.

יכול להיות תהליך שבו אדם מקשיב לדברים טעונים רגשית כלפיו ומבין (באופן לא רגשי =בלי להעלב) שיש פערים גדולים בראיית הדברים בינו ובין הדובר, והוא מוותר על גישור מילולי. וזאת בגלל שהוא אינו חש נכונות מהצד השני לדעת מה הוא חושב או מרגיש בנדון, או שהדרך לתקשורת וביקורת הדדית - פתלתולה מדי. (רבות מאיתנו חשות כך כלפי האמהות שלהן...)

בדרך כלל אני מעדיף (אם אני מצליח) שהתקשורת תהיה דו-כיוונית. הקשבה פעילה אינה הכלי היחיד, וכאשר יש חילוקי דעות אז ראוי להכיר בחילוקי הדעות, תוך הבנת הסיבות של הדעה של הזולת. "אני מבין שאתה חושב כך וכך, ואני גם מבין למה: מבחינתך [...]. זה עלול לאכזב אותך, אבל אני בדעה אחרת: לדעתי [...]"

הכרה בחילוקי הדעות היא בריאה בעיני. חילוקי דעות שלא מכירים בהם גורמים להמשך של ההתנגשויות.

עודד, לרובנו אמהות כמו שענת שן-לוי הזכירה: ההתנגשויות יימשכו, והסיכוי להבנה או לשינוי קלוש.
_ההתנגשויות יימשכו_
סביר שאם דפוסי התקשורת יחזרו על עצמם, אז גם התוצאות יחזרו על עצמן.
כמו שאיש חכם אחד אמר פעם:
"משוגע הוא אדם הנוקט שוב ושוב אותה פעולה, ומצפה שוב ושוב להשיג תוצאה שונה".
עודד, כדי ש"גישור" יעבוד צריך ש שני הצדדים באמת ירצו לגשר על הפערים, בצורה פעילה.

כשרק אחד הצדדים מעונין לשנות דפוסים הוא יכול לעשות זאת באמצעות הקשבה רוחנית.

"פעילה" - לפי הגדרתך אתה. זו לא ההגדרה שלי, אלא זה המונח המקובל. המונח הזה נמצא בשימוש נרחב.
המונח הזה נמצא בשימוש נרחב בסקטור מגדרי מסוים. בסקטור "הרוחני" לא קיים מונח כזה. כמו שיש הרבה מושגים שנמצאים בשימוש נרחב בתחום המחשבים, או החינוך, או האמנות, מבלי להיות בשימוש נרחב של כלל האוכלוסיה. יש מושגים כאלו שמחלחלים במשך הזמן לכלל, ויש מושגים שצומחים מהכלל ומביסים את אלו המיגדריים.

אני לא מאמין בשינוי מתוך פחד. אני מאמין ששינוי מגיע מתוך מצב של בטחון עצמי. כאשר אנשים מפחדים הם מעדיפים להיצמד למוכר ולותיק, ולא לנסות להשתנות.
מנקודת מבט רוחנית וגם מנקודת המבט של הפסיכותראפיה (באופן חלקי) במקרים רבים שינוי עמוק יכול לקרות רק דרך מפגש עם פחד.
אנשים מפחדים להשתנות. הדרך היחידה להשתנות היא לעבור דרך הפחד משינוי. הקשבה רוחנית יכולה לתמוך בתהליך הזה.

מנסיוני בדיעבד, במצב מסוים הצלחתי להשיג משהו ממש חשוב, בזה שדרשתי מבן שיחי שיחזור על מה שאמרתי בתוספת: אני מבין שאת מרגישה ככה וככה. זה דרש ממני התעקשות איתנים וגרם לבן שיחי לראות משהו באור חדש.
אבל אני לא מוצאת שזה מתאים להרבה מצבי עימות.
מבחינתי "ביקורת" בצורתה הפופולרית מעידה יותר על בעיות המבקר מאשר על בעיות מושא הביקורת. וכנ"ל לגבי עצמי...
ולכן, אולי המונח המתאים להקשבה עם תשומת לב מיוחדת הוא מונח שנדמה לי ששמעתי מבשמת: הקשבה אמפטית.
(יש לי בעיה עם המושג "הקשבה פעילה" כי הקשבה לכשעצמה היא פעולה פעילה מאד. זה כמו להגיד *אמנות יצירתית* ... הקשבה לא פעילה היא לא הקשבה, וכדאי לקרוא לילד בשמו. המושג "הקשבה פעילה" נותן לגיטימציה להקשבה שאינה הקשבה).
לענת, 20.4
כדי ש"גישור" יעבוד צריך ש שני הצדדים באמת ירצו לגשר על הפערים, בצורה פעילה.

אני מסכים ששני צדדים יחד פותרים בעיות הרבה יותר טוב מאשר אחד. מאידך, צריך שנים לטנגו - ולמריבה.

צד אחד אשר מחליט באופן חד-צדדי להפסיק את ההסלמה יכול, במקרים רבים, לעשות זאת. אולי לא בפוליטיקה (כי שם כל צד מורכב מאנשים רבים), אבל כאשר כל צד מורכב מאדם אחד זה אפשרי.
לשם כך צריך לא להמשיך עם אותם דפוסים שהביאו להסלמה וקיימו את הקונפליקט, אלא לשבור אותם. הקשבה_פעילה‏ היא דרך נאותה לשבור את הדפוסים האלה.


המונח הזה נמצא בשימוש נרחב בסקטור מגדרי מסוים. בסקטור "הרוחני" לא קיים מונח כזה.

אם מונח נמצא בשימוש בתחום א ואינו נמצא בשימוש בתחום ב, אז אני מעדיף להשתמש במונח במשמעות שיש לו בתחום א, ולא ליצור לו משמעות חדשה על סמך חוסר המשמעות שלו בתחום ב.
כך, למשל, למונח "סוריאליסטי" יש מוסכמת משמעות בציור, ואין משמעות מוסכמת באלגברה לינארית.
כאשר מדברים על "סוראליסטי", עדיף שנשתמש במלה במשמעות שיש לה בציור, ולא ננסה ליצור לה משמעות באלגברה לינארית, גם אם חלקנו עוסקים באלגברה לינארית.

באופן דומה, למונח הקשבה_פעילה‏ יש משמעות מקובלת בתחומים שונים, ממשא ומתן, דרך גישור ועד תקשורת מילולית.

אין טעם ליצור לו משמעות חדשה ולנסות לשכנע אנשים לוותר על המשמעות הקיימת רק בגלל שהוא לא קיים בתחום מסויים.


במקרים רבים שינוי עמוק יכול לקרות רק דרך מפגש עם פחד.

כאן אנחנו חלוקים לחתולין.



ניקח דוגמה סתמית:
"האיחורים שלך לא מקובלים עלי!"
"אני מבין שאתה לא מקבל את האיחורים שלי" ... מה הוא דפוק?

שיקוף ב- הקשבה_פעילה‏ אינו תרגיל בדקדוק, הוא תרגיל בהקשבה, באמתפיה ובשיקוף.
נשתמש בדוגמא שלך:
"האיחורים שלך לא מקובלים עלי".

אפשרויות, לפי ההקשרים, לחלק של שיקוף ב- הקשבה_פעילה‏ (נשים לב: זה רק חלק מקבלת הביקורת)

  1. "כן, זה מעצבן שמאחרים לך".
  2. "הפסדת בגללי אתמול את המפגש שתיכננת שבוע מראש, ובגלל זה אתה כועס עלי".
  3. "אנחנו פותחים בשמונה, ואני מגיע הרבה פעמים בשמונה וחצי, ואתה רואה בזה חוסר אחריות".
  4. "אני מרכיש שמרגיז אותך לחכות לי בלי לדעת מתי אני אגיע, אחרי שסיכמנו על שעה".
  5. "היית צריך לחכות עשרים דקות בחמסין לפני שהגעתי עם המפתח לחדר הממוזג".

כאן התשובה היא כבר לא "מה הוא דפוק?". התגובה היא יותר "הוא מבין אותי".

תופעת לוואי של הקשבה_פעילה‏‏ היא ניתוק חוט המחשבה של הדובר

גם בדוגמאות שאני נתתי?


להזיז את עצמך מהדבר בו אתה ממוקד לטובת התמקדות בעניין של מישהו אחר

  • אני מסכים איתך על המטרה - התמקדות בעניין של מישהו אחר.
  • אני חלוק איתך על חלק מהדרך - הקשבה דמומה או שיחה.
  • אני מסכים על חלקים אחרים מהדרך - ריכוז במה שהוא אומר, קשב מלא בדבר אחד, לדחוק הצידה דברים שיש לי להגיד באותו הרגע, קשב לערוצי התקשורת השונים: מילולי, טון דיבור, שפת הגוף, שפת הפנים, מה לא נאמר.

מתוך מצב של ביטחון עצמי, אין צורך להמליל את הביטחון העצמי

אני מסכים שאין צורך בשביל השומע להמליל את הבטחון העצמי. זו גם לא המטרה של הקשבה_פעילה‏.
ל הקשבה_פעילה‏ יש שתי מטרות (כל אחת בסיטואציה שונה):

  • כאשר יש בעיה של בהירות המסר - הבהרת המסר.
  • כאשר יש בעיה של מסר טעון*, העלול להיות שנוי במחלוקת - להבהיר שהבנתי את המסר כפי ששודר.

אני אדגיש שוב:
הבטחון העצמי שעליו דיברת הוא עניינו של קולט המסר.
  • הבנת מסר מעורפל* הוא *עניינם של שני המשוחחים.
  • אישור קבלת מסר טעון* נועד בעיקר *בשביל משדר המסר, כדי שלא ימשיך וישדר אותו שוב ושוב בצורות אחרות.

אני מכיר אדם אשר מסוגל להעביר את אותו פסוק של ביקורת במשך ארבעים דקות באופנים שונים.
שיקוף יכול לעצור את המקלחת שהוא נותן.

ועודד, אתה לא חייב להסכים איתי, אני לא מעבירה ביקורת. מקסימום, נסכים על אי הסכמה.

אולי כדאי לחדד את התת-דיון הזה:
נראה לי שהדיון אינו על "איך נכון לקבל ביקורת" (אשר כנראה גם בו אנחנו חלוקים), אלא על המשמעות של הקשבה פעילה.

ואולי התערבבו לנו שני הדיונים.

אשר להסכמה על אי-הסכמה - אני בדרך כלל מעדיף "מיפוי אזורי הסכמה ומחלוקת", שהוא יותר גמיש מאשר להחליט שמסכימים באופן כללי או לא מסכימים באופן כללי.

לענת
מנסיוני בדיעבד, במצב מסוים הצלחתי להשיג משהו ממש חשוב, בזה שדרשתי מבן שיחי שיחזור על מה שאמרתי בתוספת: אני מבין שאת מרגישה ככה וככה. זה דרש ממני התעקשות איתנים וגרם לבן שיחי לראות משהו באור חדש.
אבל אני לא מוצאת שזה מתאים להרבה מצבי עימות.

מסכים עם השורה האחרונה - לגבי סיטואציה של דרישה* "תשקף מה שאמרתי לך".

עם זאת, נראה לי שהסיבה לכך שזה לא מתאים למקרים רבים היא הקונפליקט שנוצר על ידי *דרישה במפגיע לשיקוף. במקרה ההפוך, אם השיקוף היה מגיע ממנו, אני חושב שזה כן מתאים להרבה מאד מצבי קונפליקט.


מבחינתי "ביקורת" בצורתה הפופולרית מעידה יותר על בעיות המבקר מאשר על בעיות מושא הביקורת.

אני משתדל להימנע מלייחס אשמה* לאף צד. אחד מעקרונות החיים שלי אומר:

לעולם אל תסביר על ידי זדון מה שאפשר להסביר על ידי תקשורת לקויה

(הסולם המלא הוא ארוך יותר: אל תסביר על ידי זדון מה שאפשר להסביר על ידי טיפשות, ואל תסביר על ידי טיפשות מה שאפשר להסביר על ידי תקשורת לקויה או על ידי מבנה של מערכת מערכתי).

לכן העיסוק ב"בעיה של מעביר הביקורת או של מקבל הביקורת" אינו עולה בקנה אחד עם תפיסת העולם שלי. מבחינתי, המוקד צריך להיות בראש ובראשונה התקשורת ביניהם.


יש לי בעיה עם המושג "הקשבה פעילה"

אינטרמצו של פילוסופיה לשונית

לדעתי הבעיה היא עם המונח, לא עם המושג.
מונח* = מבנה בשפה - מלה או צירוף מלים.
מושג* = מבנה בתודעה - עניין שהאדם משיג בשכלו, ויש לו כמה דברים להגיד עליו וכמה תכונות לייחס לו. רעיון מגובש אשר מהווה מרכז להתייחסות מחשבתית.

השפה אמורה לייחס מונח הולם לכל מושג, אך יש הרבה מושגים שאין להם מונח (כגון קניית החמץ המוגברת לפני הפסח. זו אינה ה"קניות לחג", אלא מושג נפרד. כך גם אין שם מיוחד לנקודת האור המרוכזת שיוצרת זכוכית מגדלת כאשר מרכזים בה את אור השמש, בניגוד, למשל, לקרן לייזר, אשר יש לה מונח. מבחינתי גם נקודת האור המרוכזת היא מושג - הייתי משחק בזה הרבה כאשר הייתי ילד בגיל המתאים: הדלקנו עם זה חומרים שונים, מגפרורים ועד צמר של צמרנית הסלע).

סוף האינטרמצו

אם אני מבין נכון, אז מה שמפריע לך הוא לא המושג - סוג ההקשבה אשר מופיע במקורות השונים שפרטתי, אלא שמתייחסים למושג הזה במונח הקשבה_פעילה‏.

במקרה כזה את מוזמנת לבחור: להציע מונח אחר, או לאמץ את המונח הקיים.

  • היתרון של *המצאת מונח אחר הוא הדיוק, וכן שהמונח יימצא יותר חן בעינייך (וודאי גם בעיני אנשים נוספים).
  • היתרון של אימוץ המונח הקיים הוא השתלבות במערכת המונחים המקובלת עד היום על מי שעסק בזה (בזה = במושג שמתואר בדרך כלל במונח הקשבה_פעילה‏)
יש דף על הקשבה_פעילה‏.

האם למישהו יש המרץ, היוזמה והציונות להעביר לדף ההוא את החלקים מכאן אשר מקומם בדף ההוא?
אני לא אעשה את זה בזמן הקרוב, כי אני במילואים, ואין לי הרבה זמן רשת פנוי.

> עודד משתמש במילואים כתירוץ להשתמט מחובותיו <

כאן אנחנו חלוקים לחתולין.
אימצתי.
אני משתדל להימנע מלייחס אשמה לאף צד
דיברתי על הבחנה בבעיה - זו אינה בהכרח האשמה*. לכולנו יש בעיות וזה לגיטימי.
הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מתבוננת בהאשמה ומזהה אותה כצורך נפשי של המאשים, שלא בהכרח קשור לדבר שבאמת אמרתי, עשיתי, או התכוונתי לעשות. וזה מאפשר לי להגיב באופן לא רגשי/טעון/פגוע, לנטרל את פוטנציאל העומס הרגשי שלי.
אלא שהצד השני עלול להיות נבוך לרגע משהוא מגלה שהוא משחק את המשחק לבד.
ברוב המקרים זה מאפשר, גם לצד השני להתבונן בדבר מנקודת מבט רחבה יותר, ואף לנטרל את הזעם. (לא להתכחש לזעם - אלא לאייד אותו). ואז בעצם יכולה להתרחש תקשורת.

אני מניחה ש"הקשבה פעילה" חותרת להגיע לאפקט דומה באמצעות הטכניקה שהיא מציעה.

אני מבינה ש *הקשבה פעילה הוא תרגום מילולי מאנגלית, וזה אולי מה שעושה אותו מסורבל מעט. המילים העבריות האלו יש להן הרבה כובד. לוקח זמן עד שהפינות שלהן משתייפות.

דיון שקראתי מזמן:

אריאל ג. כתב: בדרך-כלל אדם לא אוהב כשמעבירים עליו ביקורת. הוא מתעצבן, לרוב עונה בשאלה "ומה אתך? אתה בסדר?!" ולפעמים אפילו פרינציפ עושה ההיפך מהביקורת שנאמרה לו.
אך אם נחשוב על זה, זו התנהגות מגוחכת - נניח שמישהו הולך ברחוב. פוגש אותו מישהו ושואל אותו :

  • "אדוני, לאן אתה צריך להגיע?"
  • "לרחוב כך וכך"
  • "אז רק שתדע שאתה נמצא בכיוון ההפוך. אם תסתובב ותפנה ימינה, תוכל להגיע לרחוב שאתה רוצה".
מה יותר הגיוני שיעשה האדם שתיקנו אותו?
  1. הוא יאמר תודה רבה ויסתובב.
  2. הוא יצעק על זה שכיוון אותו, ויגיד לו:"למה מי אתה שתגיד לי שהרחוב נמצא בכיוון השני?!"
  3. הוא יתעצבן ופרינציפ ימשיך ללכת באותו כיוון שהלך עד עכשיו.
  4. יתנפל עליו וישאל אותו:"ואתה, מה אתך, איזה רחוב אתה מחפש?!"
למה כשמישהו מנסה לעזור לנו ולהגיד לנו שאנחנו טועים בדרך, שאנחנו לא מתנהגים כמו שצריך, אנחנו כועסים עליו? להיפך! אם על עזרה במציאת רחוב אנחנו אומרים תודה, בטח ובטח שעל עזרה בדברים מהותיים יותר אנחנו צריכים להודות!

שגיא ב. כתב: אבל כמה פעמים כשמישהו אומר לך ביקורת היא לא נכונה?
כמה פעמים הביקורת שנאמרת היא פוגעת?
נניח שנוציא את הביקורות לעיל, ונשאיר רק את הביקורות הטובות, לעיתים מאוד קרובות כשמישהו נותן לנו ביקורת אנחנו אוטומטית חושבים שהיא ביקורת כמו אחת מאלה שרשומות לעיל.
בדרך כלל כשאנחנו מקבלים ביקורת אנחנו לא יודעים אם האדם שאמר לנו אותה הוא איזה שהוא בר סמכה בנושא ולכן אנחנו נוטים לא לקבל אותה.
אני אתן לך את הדוגמא על בסיס הדוגמא שלך.
אדם הולך ברחוב ע"פ הוראות שקיבל, פוגש אותו מישהו ושואל אותו:

  • "אדוני, לאן אתה צריך להגיע?"
  • "לרחוב כך וכך"
  • "אז רק שתדע שאתה נמצא בכיוון הלא נכון ..."
עכשיו אותו אדם אינו מכיר את השני ויותר מכך יש לו הוראות שאומרות לו אחרת.
אז אוטומטית הוא יבחר להתעלם ולהמשיך ע"פ ההוראות שקיבל.

עדי פ. כתב: מה לעשות? כולנו בני אדם וקל לנו לקבל תיקון במקרה של רחוב כך וכך - מהסיבה הפשוטה שזה משהו קונקרטי - אין פה "אולי" או "נדמה לי" - כשמישהו אומר לך, לדוגמא, שאתה מגזים בדבר מסוים או שאתה לא מתחשב וכדו' זה לא תיקון קונקרטי - זה פשוט העברת ביקורת סובייקטיבית בהסתמך של הדעה והתחושה של אותו בנאדם - וכמו שאומרים "אדם לאדם זאב" קשה לנו לקבל את העובדה שיש מישהו שחווה דעה על מה שאנחנו אומרים\חושבים\עושים. יש כאלה שזה פוגע באגו שלהם כי במקרה כזה נדיר מאוד שאחד מהצדדים צודק במאת האחוזים - לא נדיר לראות אדם מתווכח עם חברו על חישוב מסוים של תרגיל מתימטי, אבל נראה אותו מתווכח עם מחשב...

> הנסיון של עודד אומר לא לקחת כמובן מאליו את הנסיון של אחרים. חז"ל אמרו: "איזהו החכם, הלומד מכל אדם". עודד למד מאנשים חכמים שחז"ל לפעמים טעו. מסובך מאד <
hilarious
אני לא חושבת שהם טעו, אפשר לפרש את הציטוט שלהם בכמה אופנים, לפי הפרשנות של ג'ינ_ג'ית‏:
  1. אתה יכול ללמוד מכל אדם משהו במובחן מללמוד מכל אדם הכל. לכן גם התנסות אחת של מישהו לא השכילה אותך - אתה יכול ללמוד מניסיון אחר שלו.
  2. אפשר גם להתחכם - גם מכל התנסות של מישהו אחר ניתן ללמוד ללמוד - למשל מה *לא* לעשות, או ללמוד על עצמך מההתנהגות שלו (למשל, בת זוגך בויכוח מסויים מזכירה לך את אמא שלך ומהסיטואציה הזו אתה למד על עצמך ועל הקונפליקטים שלך עם אמך או ההיפך).

גם מהציטוט שלך אפשר ללמוד :
עודד למד מאנשים חכמים שחז"ל לפעמים טעו. מסובך מאד
לדעתי האנשים החכמים לימדו אותך שגם אנשים חכמים יכולים לטעות blink
יש לך מה להוסיף? עריכת כל הדף
אפשר לפתוח דף_חדש, או לכתוב כאן בדף איך_לקבל_ביקורת:
קחו זמן להפנמה

מאת:

כדאי לקרוא שוב את מה שכתבת לפני ההוספה.