דף_פתיחה‏ leaf מה_חדש‏ leaf מפתח_נושאים‏ leaf הוראות_שימוש‏ leaf חיפוש:
גם לי מאד נוח עם עצמי, עכשיו, אחרי הרבה שנים של חינוך ביתי... (רחלי_מ‏‏ מתוך חינוך_ביתי_חופשי‏)

ברוך בואך לאתר באופן_טבעי‏ flower

ביקור ראשון שלך?
אפשר לפתוח לך דף_בית_אישי‏?
ולהגיד שאני נורא שמחה לראות אותך כאן?
שולחת hug
ומקצרת כי 1hand
ברוכה הבאה.
נראה לי כמו אחלה מקום לבטא את כשרון הכתיבה וכושר האבחנה שלך.
hug
ברוכה הבאה flower
תודה על הדברים שכתבת בדף שפתחתי, הם היו כל כך מדוייקים.
עוד רגע האתר יוצא לחופשה של כמעט שבועיים.
אני מקווה להמשיך את הדיון בדף הגיגים_על_רפואה_ואמהות‏ כשישוב.
בכל מקרה, המייל שלי הוא talia ב-actcom נקודה co נקודה il אם בא לך להמשיך לדבר עד אז.
בינתיים, שיהיה רק טוב לברק הגיבור ולאמא שלו אלודאה האמיצה hug
טליה
אני מוסיפה שני סיפורים.

14/07/2005

אני עכשיו במיון. הכל מהיר, זריז. אין מקום לטעיויות. מקסימום מחשבה, מינימום בדיקות, וקדימה - לשחרר או לאשפז. לפנות מקום לחולה הבא.
וילונות כחולים מסתירים אפנדיציט, כאבי ראש, תעוקת חזה, התקף לב.

הכל בתנועה, אין זמן לנשום.
הגב כואב, הרגליים דואבות, אבל אנחנו ממשיכים, בגאווה - קו החזית מול נחשול החולים המציף את חדר המיון מהעמוסים ביותר בארץ.

וכבר לא צורם לי להגיד "האפנדיציט בוילון 26", וכבר לא מפריע לי שאני לא זוכרת את הגיל המדויק של החולה שלי. העיקר - לחייך, ללחוץ את היד, להציג את עצמי, להשרות נינוחות על המטופל. לבדוק, לצלם, ולזוז, קדימה, לחולה הבא.

אין זמן לנשום.
אין זמן להזדהות.
אין זמן.
הגיעה היום אשה צעירה.
בלונדינית, יפה.
מפרכסת.
עם גידול מוחי ממאיר.
3 חודשים אחרי לידה.
ואין לי זמן.
אני לא מצליחה לבכות.
אני לא מצליחה לנשום.

אני חייבת לעבור לחולה הבא, לחייך ללחוץ את היד.


הצילו.
אני טובעת.
חסרת נשימה.
אין לי מקום להיטהרות. אין לי מנוחה. הנפש שלי עצובה ומקופלת.
איבדתי את הדמעות שלי.

הרי כאשר מגיעים לבית חולים - אתם רוצים למצוא מישהו אנושי (ואני לא מפרידה בין הרופא לאחות לפקידת הקבלה). בשבילנו - זה מקום עבודה, עם בדיחות ולוח מודעות וקופה קטנה שמישהי תמיד מצליחה להתחמק ממנה.

אתם רוצים ממני משהו שאני לא יכולה להגשים - להיות אמפתית, קשובה, לשמור על דיסטנס, לא להקשר לחולים, לא להזדהות (הקו השקוף בין אמפתיה לסימפתיה).
איך אני שומרת על עצמי ונותנת מעצמי למטופלים?

הייתי בטוחה שכבר עברתי את הגבול - שהפכתי אדישה וקרירה מדי לאנשים. הפכתי אותם למחלות שלהם, סימנתי אותם לפי בדיקות הדם והאק"ג.

והלילה הגיעה האמא הזו. היא לעולם לא תכיר אותי - אני רק החלוק הלבן שלקח ממנה דם בזמן שהיא היתה מחוסרת הכרה.
ואני לא מצליחה לשכוח אותה.
את הלק השקוף על הצפורניים. את סימני המתיחה הטריים.

היא התחלה של חיים, וסופם.

אני מתגעגעת לברק שלי.

31/07/2005 -

הלילה קיבלתי מתנה.
בגלל העומס במיון, אשפוז של אחד מהחולים שלי נדחה, ונדחה, ונדחה...
מתישהו נכנסתי לוילון שלו, סתם כדי לבדוק מה נשמע, וראיתי את אשתו אוכלת סלט ירקות.
"בתאבון, מאיפה הסלט?"
"מהחנות ליד הכניסה למיון. רוצה גם?"
"לא, תודה, אני חייבת לבדוק עוד אנשים, ואין לי כל כך זמן לשבת ולאכול..."
"אוי, אתם עובדים כל כך קשה..."
"נכון, אבל לא נורא."
עדכנתי אותם לגבי תוצאות הבדיקות, ויאללה, יצאתי להמשיך לדהור אחרי השעון.
חצי שעה מאוחר יותר האשה מופיעה מאחורי, נושאת שקית ניילון תכלכלה, ומושיטה אותה אלי.
"בשבילך," היא מחייכת.
"תודה, מה זה?" אני מסתכלת פנימה - סלט ענקי מבצבץ החוצה ושוחק אלי מתחת למכסה פלסטיק שקוף.
"אני לא יכולה לקבל את זה, זה נורא יקר..."
"תאכלי, תהני, זה מאיתנו שתהיי בריאה."

אכלתי,
נהנתי,
נשאר לי עוד.
הסלט הכי טעים שאכלתי בזמן האחרון.

אני לא יודעת אם קיבלתי את הסלט כי הזכרתי להם את הילדה שלהם, או כי הם ניסו למצוא חן בעיני בעל הסמכות בסביבתם, או מכל סיבה צינית אחרת.

אני רוצה לחשוב שקיבלתי מתנה באהבה, כי חייכתי אליהם, כי הקלתי עליהם את השהות בבית חולים ביום שבת בלילה.

אהבות וירטואליות

פיצה_והתוספות? (28.09.2005 09:10):
"אני לא יכולה לקבל את זה, זה נורא יקר..."
יופי שקיבלת! נדמה לי שאת כתבת במקום אחר- צריך להנות מהדברים הקטנים שיש בדרך. זה אחד מהם.

היא התחלה של חיים, וסופם.
גם לי יש אחד כזה. אחד שהיה איתי במחלקה. ורצה רק אותי! ולא יכלתי לעזור לו. בלילות הפכתי ספרות, קראתי, גלשתי ולא מצאתי. חשבתי אולי אני הקטנה אמצא משהו שהגדולים פספסו. אבל, לא! ואף אחד לא ידע מה לעשות. הלכתי ללוויה.
הם הולכים איתנו לאורך החיים. הם הזכרונות שלנו. הצלחות, כשלונות, חוויות והם.

הקו השקוף בין אמפתיה לסימפתיה
אם תמצאי אותו תספרי לי איפה הוא עובר.

הייתי בטוחה שכבר עברתי את הגבול - שהפכתי אדישה וקרירה מדי לאנשים. הפכתי אותם למחלות שלהם, סימנתי אותם לפי בדיקות הדם והאק"ג.
את לא! את פשוט צריכה קצת להתרחק וזה חוזר.
וגם- אין כמו רפואת משפחה בתנאי שעושים אותה עם דגש על קשרי אנוש. בניגוד לסטוץ במיון מדובר בקשר ארוך ומחייב.

שולחת לך חיבוק הזדהות והרבה כוח.
את יכולה! את רוצה! זה עוד מעט נגמר ממלא, לא נשאר עוד הרבה!
את תהיי בסדר!
hug

אלודאה_בלבן‏ (29.09.2005 11:14):
תודה פיצה, בעיקר על זה.:
אם תמצאי אותו תספרי לי איפה הוא עובר.

אמא_ל_5‏ (29.09.2005 19:03):
אין זמן לנשום.
אין זמן להזדהות.
אין זמן.
הגיעה היום אשה צעירה.
בלונדינית, יפה.
מפרכסת.
עם גידול מוחי ממאיר.
3 חודשים אחרי לידה.
ואין לי זמן.
אני לא מצליחה לבכות.
אני לא מצליחה לנשום.


היא התחלה של חיים, וסופם.

את לא תאמיני - העלית דמעות בעיני.
אל תעזבי את הרפואה - היא נכונה עבורך ואת עבורה.
מיצאי את הדרך שלך, אבל אל תעזבי. אני חושבת שרפואת משפחה יכול להיות מתאים מאד. יש הרבה יותר זמן לנשום, מלווים אנישם לאורך שנים. זה לא פחות קשה במצבים רבים - תארי לך ללוות את האמא הזאת והמשפחה שלה...

זוהר_אור‏ (30.09.2005 21:08):
שמחה לראות שמצאת את מקומך הוירטואלי כאן. יפה לך.
hug

השטתות רבתית

חלון_לים‏ (02.10.2005 00:33):
אלודאה יקירתי,
גם אני עושה עכשיו את צעדי הראשונים בתפירה!
בהתחלה, לא הייתי בטוחה לאיזו תפירה את מתכוונת (את יודעת, בהקשר של המיון).
אולי נפתח קבוצת_תמיכה_לבוגרות_לימודי? רפואה_שרוצות_להשאר_בבית_לעשות_חינוך_ביתי_וללמוד_לתפור?

עדיין אני לא מסוגלת לתפור תך אחד ישר
תנסי לסובב את הכפתור - אולי את על תפר זיגזג?

פיצה_והתוספות? (02.10.2005 02:40):
קראתי את מה שכתבת ל מפחדת_מאוד?.
רציתי להגיד לך שפשוט יש לך את זה! את בן- אדם מקסים ואמתי אני אוהבת אותך ואת הכתיבה שלך.
אשמח להכיר אותך לא וירטואלית (אם_נגה? מבשלת מפגש)
תבואי!
heart

פיצה_והתוספות? (02.10.2005 02:46):
גם אני קיבלתי מכונת תפירה בירושה מסבתא של בעלי (שאימצה אותי ועכשיו היא הסבתא של שנינו).
גם אני אשמח ללמוד לתפור ואין לי מושג איך עושים את זה.
<גם אני! גם אני! גם אני! happy>

אלודאה_בלבן‏ (02.10.2005 19:49):
יקירותי - הסיבה שאני לא מסוגלת לתפור ישר היא חסך נוירולוגי קשה וחסר מרפא שנקרא "shtei-yadaim smalioticus". לצערי, טובי המוחות עובדים על תרופה - אולם לא נראה כי ימצאו זאת בימי חיי. היות והמחלה תורשתית, הפחד הגדול שלי היא כי הורשתי זאת לחתולתי האהובה, בעלת הנטיה להתגלגל וליפול מכרית בגובה 20 ס"מ המונחת על הרצפה. אך אל דאגה - דורות חיו במשפחתי עם החסך הנ"ל, אולם למרות זאת העמידו צאצאים לתפארת מדינת ישראל.

וגם אני אשמח לפגוש אתכן happy

<אלודאה חוזרת להתרוצץ במיון בבגדי צפרדע>

"זוכר את נובמבר? עננים-עננים בעיני..."
גלגל"ץ מזמזם מכל מקום - במיון ילדים, בזמן שנוסעים ל CT, ברנטגן....
אפילו אני כבר מתחילה לסלסל לעצמי "ואיך זה שאת לא.... בוכה?"

מכירים את הרגעים האלה, שבהם העולם נרעד לרגע ואז חוזר למקומו? אבל בעצם, אנחנו עדיין רועדים בפנים?

הגיעה ילדה יפה וחולה למיון. לא "באמת" חולה - רק כאבי ראש. והקאות.
ופרכוסים.
מהבוקר.
ובעצם....
כאבי הראש מעירים משינה.
ונורת האזהרה הקטנה מתחילה להבהב בכתום.
בחיי שהיא בריאה. באמת.
לא ראתה רופא.
או חדר מיון.
עד היום.
ובעצם....
גם היום לא ראתה חדר מיון כי היא מחוסרת הכרה כבר כמה שעות.
וכאשר היא מתעוררת היא מתחילה לפרכס.
ונורת האזהרה הקטנה מחליפה לאדום ומהבהבת חזק יותר, אבל אני עוצמת עיניים וסותמת אוזניים ומזמזת על העננים בעיניה של מירי מסיקה.
והיא מתחילה לפרכס מחוץ לחדר של ה CT, ואמא מתחילה לבכות ואני מנסה לחשב בכמה מ"ל סליין צריך למהול דורמיקום כדי להרגיע ילדה ששוקלת 16 ק"ג.
וכל הזמן אני משוכנעת שנמצא משהו קטן.
שאוכל להסתכל לאמא בעיניים.
הילדה מורדמת. אבא איתה בחדר. אני והרנטגנולוג מחליפים בדיחות של תורנים ביום שבת בצהריים.
והתמונות מתחילות לעלות.
ושנינו משתתקים.
מכירים את הרגע הזה? שבו העולם רועד?
נוסעים בחזרה למיון ילדים.
ההורים שואלים מה רואים ב CT.
ואני מסתכלת להם בעיניים ובוחרת להם עוד חצי שעה של שקט.
"אני מצטערת, אני לא מבינה ב CT. נחכה לתשובה מוסמכת של הרנטגנולוג."
חצי מוח מסונן, יא שקרנית!
עאלק לא מבינה ב CT. סתם פחדנית.
ואז השיחות עם הנויורוכירורג, ועם מנהל טיפול נמרץ, ומתי היא אכלה בפעם האחרונה, ומתי אפשר לארגן MRI, וכל מיני מילים עפות מעל הראש שלהם.
והילדה היפה, הבריאה, שהגיעה עם כאבי ראש, מופנית לניתוח חירום לפני שהמוח שלה ידחק לעמוד השדרה בגלל גידול ענק שתופס חצי מוחון.

וכל מה שעובר לי בראש...
"_ואיך זה שאת לאאאא בוכה?_"

חיבוקים
מיצי_החתולה‏ (08.10.2005 21:20):
hug-sad
אוי, אלודאה מתוקה, יקרה ואמיצה שלי. איזה מקצוע בחרת לך. עם רגעים כל כך קשים.

<וגם רגעים כל כך יקרים ויפים שמזכירים לך לפעמים למה בחרת. נכון?>

פיצה_והתוספות? (08.10.2005 22:34):
חצי מוח מסונן, יא שקרנית!
hug
אני מצאתי, לאור נסיון מר, שלעתים מגיע תורן חסר רגישות ליעוץ ואומר למשפחה דרך אגב, משהו בסגנון "נו, יש לה סרטן מפושט, הפרוגנוזה שלה 3 שבועות, מה לא ידעתם?" שהרבה פעמים עדיף שאני אספר. כי אני אעשה את זה טוב ממנו. כמובן שאמשיך לחפש דרך להתחמק ולדמיין חדר מואר עם טובי המומחים ועו"סית המתמחה בבשורות מרות שיושבים משוחחים איתם בצורה מרגיעה וטובה ומסבירים ארוכות ועונים בסבלנות על כל השאלות. אבל היו מקרים, כשידעתי בודאות שזה לא יקרה, לקחתי את התפקיד על עצמי. לא מקנאה בך.
תחזיקי מעמד!
תשתדלי להשאיר את זה בחוץ ולחזור הביתה נקיה ונטולת מה שקורה בביה"ח. רק את וברק ואבא שלו. להשאיר את הדברים מחוץ לדלת.
זה קשה, לא תמיד אפשרי, אבל שווה לנסות ללמוד.
הנה עוד hug על הדרך!

מאחלת לך בכי משחרר.
צריך לפעמים לפרוק את התסכול על חוסר האונים שלנו, על הכאב, על הפחד, על הטרוף של העולם הלא-מושלם הזה.
אי אפשר להיות גיבורים כל הזמן - זה לא בריא.
hug
מדהים עד כמה זכרונות ילדות נשכחים אנם נשכחים כלל, אלא מוטלים מקופלים ומאובקים, עד שמחשבה סוררת מנערת אותם ומציבה בקדמת הבמה.
זכרונות של ילדות בודדה, של בריחה, של חיפוש.
ילדת יומולדת שמפחדת לערוך מסיבה כי אולי איש לא יבוא.
שעד היום סופרת כמה חייכו אליה, וכמה התעלמו (ואולי לא התעלמו, אלא רק לא שמו לב?)
ובאחת לפנות בוקר, במקום לחגוג את האושר המצפה לי בעוד יום אחד ושלוש שעות בלבד - אני עוטפת הפתעות לילדים בני שנתיים,
לכפר על ילדות אבודה.
מרגישה שצריך קצת אור כאן...

הילדה ההיא, עם הגידול - שבועיים אחרי הניתוח כבר הולכת, צוחקת, שרה ועושה פרצופים (הכל חלק מבדיקה נוירולוגית סטנדרטית...). אפילו קיבלתי חיבוק ענק.
היומולדת היה נפלא - ברק הגיבור קיבל 3 סטים של פטישים, מברגים ומסורים, והוא כעת אחד הילדים המאושרים ביותר שיש. העטיפות היו הצלחה מסחררת. מסתבר שכולם אוהבים לקבל מתנות בעטיפות נוצצות מרשרשות....
אני עדיין לא יודעת לתפור - אבל לפחות הבנתי איפה משחילים את החוט.


יצאתי לחופשה של 18 שעות -
לא צריך לבדוק חמש פעמים את מינון התרופה
לא צריך לשחק עם החולים כדי שירשו לי לבדוק אותם
לא צריך להרגיש רגשות אשמה על כל בדיקה פולשנית
לא צריך לזכור בעל פה מתי הוא נולד ומה היה משך ההריון
לא צריך להסביר בפעם החמישית להורים למה חייבים לתת תרופות דרך הוריד לתינוק
לא צריך ללוות חולים לרנטגן ולשכנע שוב את התורן שילד שינק ונרדם ישן, גם אם לא דחפתי לו חומר הרדמה לפני ה CT

_יצאתי לחופשה של 18 שעות_-
עשיתי תורנות לבד בפנימית אחרי חודש וחצי בילדים.

אני מאמינה שתמיד צריך לשבח אנשים. על דברים טובים וקטנים שאולי לא שמים לב אליהם. על בדיקה פיזיקלית מעמיקה, על אנמנזה שנלקחה תוך הקפדה על הפרטים הקטנים, אפילו על מכנסיים יפים או תספורת חדשה.
בניסוח שונה - אני מאמינה שתמיד צריך למצוא משהו חיובי במישהו, ולהגיד לו את זה. לפחות פעם ביום.

וכל ההקדמה הזו בשביל מה?
בשביל להשאיר לעצמי תזכורת לבדוק את בלוג_שוליית_המיילדת‏ - על ההתלבטויות, החששות, הספקות, ההצלחות, ההנאה, ובעיקר על האהבה המציפה את שני דפי הבלוג.

אני חושבת שאצלי הבעיה היא לא הרצון לעשות חינוך ביתי. מה הבעיה? מוצאים עבודה בערבים, ונשארים עם הילד בבית. הרי יש לנו תואר דוקטור, בטוח אפשר לעשות עם זה משהו בשכר מינימום.
הבעיה היא למצוא "קונטרא" לקשיחות של חיי היוםיום כרופאה.
אני מחפשת נקודת רוך בבית, אבל לא מספיק ש"רק" טוב לי עם ברק. אני צריכה משהו שיפצה על כל הרוך שלא מקבלים המטופלים "שלי".
זאת אומרת.....
חינוך ביתי כפיצוי על חוסר אהבה אצל אחרים?
<אני מתעלמת מהאידאולוגיה מאחורי החינוך הביתי>

ננסה ניסוח קולע יותר -
כדי להחזיק מעמד בעבודה כסטאז'רית בתל השומר (אני מסייגת לגבי "אני" ו"עצמי" בלבד), בניתי חומות הגנה כל כך גבוהות, שכדי למוטט אותן אחר כך אני אזדקק ל 24 שעות ביממה עם התינוק שלי.
נשמע הגיוני?

חמש בבבוקר, כל החולים הבריאו, המחשבים תוקנו, נגמר הקפה.
עכשיו יושבים ומדברים.
מסתבר שאחד האחים לומד מיילדות. מיד עולה השאלה האם הוא מכיר את... ומה הוא לומד....ובכלל מתחילה לבדוק עד כמה הבחור קשור ל"באופן"
(משפט מעולה - "מה את רוצה, שאשה בפתיחה של 10 (!) תקום ותסתובב במחלקה פתאום בזמן צירים?", מה שהכריח אותי לשאול האם הוא מפחד שהתינוק פשוט יפול החוצה בין הרגליים....)

לפעמים צריך לשתוק וללמוד את השיעור בשקט -
התחלתי לספר על "הלידה של ברק הגיבור" ‏http://www.leida.co.il/message.asp?qt=20286‏ . אמרתי שקיבלנו זירוז. "למה?" כי הייתי בשבוע 41+5, מיד מגיעה היריה הראשונה "ברור, למה חיכת כל כך הרבה זמן?"
המשכתי לספר שהלידה הסתיימה בואקום "אה כי לחצת שלוש שעות ולא היתה התקדמות."
לא, הלידה הסתיימה בואקום בגלל מצוקה עוברית.
"איך את יודעת?"
היו האטות מאוחרות.
"לא נכון. זה היתה ואריאביליות נורמלית בדופק. לא יכול להיות שחיכו כל כך הרבה זמן עם האטות מאוחרות".
אתה רוצה להתווכח עם פענוח של שלושה רופאים? (כבר הייתי ממש מעוצבנת).
ומתישהו עלתה שאלת האפידורל, וכל מה שהספקתי לומר שקיבלתי אפידורל. יריה שלישית "אני לא מאשים אותך לידה זה כואב וקשה ואני רואה המון נשים שלא מוכנות בכלל לכאבים ואני לא חושב שהנשימות עוזרות במשהו".
אז זהו, שלא. ביקשתי אפידורל כאשר התחילו לדבר על ניתוח קיסרי ואני לא מוכנה ללדת בהרדמה מלאה.
"ואז המיילדת אמרה לך מתי ללחוץ, נכון?"
לא - ילדתי בואקום!!!! ולא הייתי צריכה שיגידו לי מתי ללחוץ כי ברגע שהיתה פתיחה של 10 והחליטו ליילד ואגינלית ביקשתי שיסגרו את האפידורל ולמה-לעזאזל-הוא-לא-מקשיב-למה-שאני-מספרת-לו-כבר-חצי-שעה????

_לפעמים צריך לשתוק וללמוד את השיעור בשקט_

  1. החולה יספר לך מה שאת צריכה לשמוע בקצב שלו. לשאול שאלות רק מבלבל אותו ומבלגן את הרצף הטבעי של הדברים.
  2. אל תעלי השערות ואל תמתחי ביקורת על החלטות רפואיות שלא היית שותפה להן.
  3. תקשיבי לחולה.
  4. תשתקי.

לילה טוב.
עוד אהבה
פיצה_והתוספות? (20.10.2005 22:58):
כבר אמרתי לך שאני אוהבת אותך? ככה מרחוק, וירטואלית, אבל אנחנו חושבות את אותן מחשבות
לפעמים צריך לשתוק וללמוד את השיעור בשקט

החולה יספר לך מה שאת צריכה לשמוע בקצב שלו. לשאול שאלות רק מבלבל אותו ומבלגן את הרצף הטבעי של הדברים.
אל תעלי השערות ואל תמתחי ביקורת על החלטות רפואיות שלא היית שותפה להן.
תקשיבי לחולה.
תשתקי.

לגבי המקום הקסום- תכתבי לי מייל ואספר לך בסוד ובשמחה pizza6610 ביאהו.
זה שינוי משמעותי מבחינה מהותית בחיים, ראי הוזהרת!

אמא_לביאה‏ (21.10.2005 08:26):
hot
בוקר טוב.
סתם משאירה עקבות בחול שלך כי נהנית לקרוא אותך

אמא_לביאה‏ (22.10.2005 07:26):
מותר להיכנס בלי לנער ת'רגליים מהחול?
מותר , רק לא הבנתי, קנאה במה???

רונ_צ'ה‏* (23.10.2005 21:05):
איזה דף נהדר!!!
הגעתי אלייך דרל בלוג השולייה האהוב. כיף למצוא עוד דמות רגישה וקשובה ומודעת וחושבת ומרתקת כל כך.

*אמא_לביאה‏ (23.10.2005 22:46):
את לא יודעת שאלו הרגועים הם תמיד הכי מסוכנים???
רגועה רק עד שמתעצבנת. אולי סף ההכלה שלי גבוה יחסית, אבל גם לי יש את הגבולות שלי והם ברורים *מאוד*
הי, את יודעת, נראה לי שזה בדיוק מה שעושה אותי כזאת. שאפילו הילדים שלי יודעים שלא כדאי לעבור אותם.
אף אחד לא מפריע לקיום הבועה שלי....

חוויות תורנות (אחרונה במיון ילדים!) -

הזמן נחלק לשני חלקים - זמן "אמיתי", שבו חיים, אוכלים, עובדים, מתנשקים, מחבקים, ישנים, אוהבים.
וזמן תורנות - זמן סהרורי שבו השעון החיצוני לא משפיע עליך. את מבלה שעות בחושך פלורסנטי, עטופה בקולות שאיבה, סחיטה, הנשמה ממוכנת. את צועדת בכאב גב מתמשך וקרסוליים דוקרים. פרצופי החולים נמהלים אחד בשני לבליל שמות ומחלות. הכל מאבד את משמעותו והופך ליחידה אחת - תורנות.
דברים הזויים נראים במסדרונות בית החולים בשעות כאלה. אין חולים - רק סטאז'רים, אצים ממקום למקום כדי להגיע בדיוק דקה אחת אחרי שהחולה כבר עבר למחלקה אחרת. טלפון מצלצל כדי להזמין רופא לייעוץ במחלקה שלא קיימת. בתורנות אחת התקשרתי לחמש מחלקות כדי למצוא פנימאי וכל שמצאתי הם סטאז'רים בודדים במכונת תל השומר.
לפעמים נדמה שמדובר במלחמת התשה ארוכה, שבה כוח עליון בודק מי יישבר ראשון - הרופאים או הפקידות. אלו מרגישים שהם לא מספיקים לבדוק את כל החולים ולהעניק להם טיפול ראוי, ואלו רואות את העומס במיון ומנסות להעביר כמה שיותר חולים למחלקות כדי שיוכלו לקבל טיפול ראוי.
ובינהם?
הסטאז'ר. זה שמקבל את החולה במיון, זה שמלווה אותו למחלקה, זה שמקבל אותו במחלקה וזה שיושב לידו וטווה את סיפור חייו בארבע לפנות בוקר, זמן תורנות.
לילה טוב.

ועוד חיבוקים
מיצי_החתולה‏ (25.10.2005 10:49):
hug
את כותבת מקסים.
אוהבת ומתגעגעת.

*רונ_צ'ה‏* (25.10.2005 15:25):
תודה, תודה...happy
אני משתדלת להכין את עצמי נפשית למגעילים, למדכאים, למכעיסים - בעיקר כדי שאני אצליח להתעלות מעבר אליהם, ובאמת לראות את הנזקקים, את המחבקים ואת המעריכים...
ושוב תודה - האנשים בלבן נראים טוב יותר מרגע לרגע.

סיימתי שלושה רבעים מהסטאז'. את כל מחלקות החובה ואת חודש החופש.
מעכשיו עוד שלושה חודשי בחירה, וזהו - הולכים הביתה.
ופתאום - אני לא מבינה לאן נעלם הזמן שלי. רוצה לתפוס את המושכות ולעצור לרגע. הלו! איפה החיים שלי?
ברק הגיבור כבר בן שנתיים, הולך מדבר ושר, הבעל הולך ומאמיר מבחינה מקצועית, ואני?
רוצה לעשות סיכום ביניים - מה הספקתי בתשעת החודשים האחרונים.
הריון ולידה.
התחלתי בתור אשה צעירה, מחייכת, מפוחדת, מבוהלת, אופטימית, פסימית. לא רוצה להיות רופאה בכלל - רוצה להגיע כל יום בארבע להוציא את ברק מהגן.
גמרתי חבילה אחת של קרם ידיים, 2 קופסאות של קרם פנים ושלושה שפתונים - עכשיו אני כבר יודעת שאם שותים מספיק מים הידיים לא מתקלפות.
ישנתי 37 פעמים במיטות פלסטיק קרות נטולות אהבה - עכשיו אני כבר יודעת איפה מוצאים סדינים ושמיכות.
בליתי שני זוגות נעליים - עכשיו אני כבר יודעת שצריך לשבת בכל פעולה שעושים כדי שהברכיים לא יכאבו בסוף היום.
היו לי ארבע החייאות, מתוכן בשתיים אני הייתי הרופאה הבכירה (לזמן קצר) - עכשיו אני כבר יודעת את מי להזעיק כאשר המוניטור מפסיק לצפצף.
אני כבר לא מפחדת לקחת חולים קשים למחלקות לטיפול נמרץ,
אני כבר לא מפחדת להשאר לבד בפנימית בלילה,
אני כבר לא מפחדת מילדים מפרכסים,
אני כבר לא מפחדת.

התחלתי את הסטאז' במטרה אחת - להתאהב ברפואה מחדש.
אני חושבת שהצלחתי.

עכשיו הגיע הזמן ללכת הביתה.

הזדהות
פיצה_והתוספות? (02.11.2005 14:02):
היו לי ארבע החייאות, מתוכן בשתיים אני הייתי הרופאה הבכירה (לזמן קצר)
בלעעעע. לא נכון!!! איזה פחד!

אני כבר לא מפחדת.
איזה כיף לך. אני עדיין מאוד- מאוד- מאוד מפחדת. ואמשיך לפחד, כי זה שומר עלי מפני שאננות של "אני יודעת הכל".

אם את רוצה המלצות לאלקטיבים שווים באזור שלנו, תכתבי לי.
בעצם, תכתבי לי בלי שום קשר happy.
hug

במבי_ק‏ (02.11.2005 22:00):
הי, איזה כיף לשמוע. בשביל זה סיפרתי אז happy...

לגבי ההפנינג - היה מאוד מאוד כיף. בכל מקרה, יהיו עוד כאלה, זה בטוח. זה עשה לנו מאוד טוב. ערב קסום כזה. אני אזמין אותך (וגם את חברתך מ') לפעם הבאה, שבטח תהיה באביב...

טוב לשמוע ממך. תעלמי בכיף, כל זמן שאת חוזרת מפעם לפעם להגיד שהכל בסדר happy

שלוש וחצי לפנות בוקר. אני בירוק וחלוק, היא עם הבת והחברה -
"שלום, אני אלודאה, אני רופאה כאן במיון. אני מתנצלת אם אני מדברת לאט מדי, אני פשוט מאד עייפה."
"זה בסדר שאת מדברת לאט, קל יותר להבין כך."
"אני מדברת לאט? אני מתנצלת - אני עייפה. למה הגעת לכאן?"
"כי הלחץ דם.... (משמיטה את החלק האסור לפרסום לפי חוק זכויות החולה וההגינות הבסיסית)...."
"סליחה, את מוכנה לחזור בבקשה, אני פשוט קצת עייפה, וקשה לי לעקוב..."
"בוודאי. הלחץ דם... (שוב משמיטה, החוק וכו')..."
"אה, הבנתי, הגעת לכאן כי הלחץ דם....?"
"כן".
"אני מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן, פשוט - אני עייפה, אני עובדת משמונה בבוקר." מלווה בחיוך התנצלות קטן.

"אני יכולה לבדוק אותך, בבקשה?"
"כן".
"הבטן כואבת לך?"
"לא."
"וכאן?"
"לא."
"וכאן?" (חוזרת לנקודה שבדקתי לפי 20 שניות).
"לא, כבר אמרתי לך."
"אה, סליחה, לא שמתי לב. אני פשוט..."
הבת מתערבת - "כן, הבנו - את מאד עייפה."
"סליחה, כבר אמרתי שאני עייפה? לא שמתי לב שאמרתי את זה, כי אני פשוט מאד עייפה..."

כן, אני יודעת שעשיתי את מה שאני שונאת, ולא שמתי לב למה שהיא אמרה, אבל פשוט, אתם מבינים, הייתי מאד עייפה....

אז תעשי אלקטיב ברפואת משפחה.
נורא חשוב- לבחור מישהו טוב להיות איתו. אני במקרה נפלתי על מלך מלכי המלכים- הוא הראה לי את מה שהוא עושה, הוא אוהב את החולים שלו, היה לו אכפת שאני אראה הכל ואשתתף בהכל, הוא נתן לי יד חופשית, הוא כוון אותי בקריאה, הוא צחק איתי וקצת עלי, הוא הקשיב לי, הוא ואשתו המקסימה ושלושת הילדים שלהם ארחו אותי כשחיכיתי שפיץ יבוא לאסוף אותי. הוא גרם לי להתאהב במקצוע. הוא לימד אותי תוך חודש יותר (מבחינת הגישה לחולה והתמודדות עם חומר מקצועי) מכל אלה שהשמש זורחת להם את זוכרת מאיפה במהלך 6 שנים ושנת הסטאז' ביחד. תמצאי אחד כזה ולא תצטערי!
ההתמחות ברפואת משפחה נראת לי אחרת ממה שאת מתארת. פיצי בהחלט יראה את אמא שלו! תכתבי לי מייל אם את רוצה פירוט.

בכל ההחייאות שהשתתפתי בהם בתוך ומחוץ לביה"ח אחת היתה מוצלחת והסתיימה בפטירה תוך 48 שעות. כל האחרות הסתיימה לפני...
יש לי חולשה לנושא הזה. זה לא אהבה למקצוע כמו הנקה, זה בעיקר פחד שיקרה משהו למישהו לידי ולא אדע מה לעשות.
אני מתכננת להתנדב ליחידת חילוץ.

עכשיו נרגעתי מספיק בשביל לכתוב ולא להקליד על מקשים בזעם.
אוף, אוך ועוד אוףףףף אחד!
העלבון, הכאב, הסומק.
לעזאזל.
בסך הכל הסתכלו עלי מלמעלה וצעקו עלי מול אודיטוריום מלא אנשים.
למה אני נפגעת מזה כל כך?
לסיכום יום שנושאו בריאות הנפש הוזמנו מספר מומחים, בינהם שני אנשים הקשורים לסדרה עעל פסיכולוג ומטופליו.
אני, כמשקיפה מהצד, רואה איך השחקן מתפרץ, מחצין רגשות, מתפאר בכמות הטיפולים הפסיכולוגים שעבר אשר בסיומם החליט ש _הכל בולשיט_ . והיוצר (תסריטאי? במאי?) לעומתו, נחבא מאחור, שלווה קורנת מפניו, מדי פעם מרסן את השחקן במילה או שתיים.
ואני רואה יחסי אב-בן, סימביוזה הפוכה ומשונה, שבה הצעיר הוא הבוגר והמבוגר הוא הילד. שבה המוחצן נשלט והמופנם שולט.
פסיכולוגית חובבת שכמותי, צעירה פותה, מרימה את היד ושואלת מה הפסיכולוגים שבצוות חושבים על היחסים בין היוצר והשחקן.

בום, טראח.
הפסיכולוג התפוצץ, השחקן רתח.
איך אני מעזה לשאול שאלות כאלה? איך אני לא מתבישת? אני לא ב-א-מ-ת מצפה שיענו לי, נכון?
והשחקן - מתחיל לברבר מילים מופרדות לגבי קהילת ההומואים, ועל יציאה מהארון.
מה?
למה?
בסך הכל רציתי כמה אבחנות בגרוש על הקשר בין יוצר לשחקן.

עכשיו אני מבינה ש...
א. כל אחד מעוות את מה שהוא שומע בהתאם לעולם הערכים הפנימי שלו ולמה שמעסיק אותו באותו זמן.
ב. אני צריכה ללמוד להתנסח בבהירות רבה יותר.
ג. הם מאוימים ממני כי אני צעירה ויפה ולהם יש כרס וקרחת (זו לא באמת תובנה - רק משהו שאמור לגרום לי להרגיש טוב יותר).

וחוץ מזה -
נרקסיזם זה דבר נחמד, אבל בפעם הבאה שאני ארצה לדבר כדי שכולם יקשיבו - כדאי שאני אשתוק.

אלודאה hug ועוד hug
לגבי התובנות- זה קורה, זה הכל!
קרה גם לי ויותר מפעם אחת.
תעבירי הילוך, תוכלי גלידה, לכי לטייל עם ברק ביום שמש, תחשבי על נסיעה למקום נחמד בלב היער (רוצה הכוונה לאחד כזה happy?) ותתחילי להרגיש איך הנשימה נרגעת והמילים הופכות לאיטיות יותר והמחשבות פונות למשהו אחר.
hug
ביקרתי אצל זוהר_אור‏ וראיתי שחיפשת - לזה התכוונת? תמיכה_באמהות_טריות‏
סליחה על ההידחפות. במילא רציתי לומר שלום ושהיה כיף לראות אותך בשבוע שעבר ושאחותך מדהימה.
שקט הוא דבר יחסי.
לפעמים הוא זוחל מתחת לדלת הסגורה ומתגנב למיטה המשפחתית ההומה.
הוא נוזלי וחמקמק - בכל פעם שאני מהדקת ידי סביבו הוא זולג בין האצבעות הקפוצות, אולם כאשר אני פורסת את כף ידי הוא נפרש מעלי כחופת כנפי פרפר.
פעם מצאתי שקט במעגל.

שקט הוא ההפסקה לשאיפה אוויר בזמן בכיו של תינוק, או ההפוגה בין צלצולי טלפון מהורים מבועתים.
לפעמים שקט הוא רק חמש הדקות של שתית כוס מים, ולפעמים הוא יכול להמשך שעה שלמה בין קבלה לקבלה.
שקט נמתח ומשתנה בהתאם לסביבה בה מחפשים אותו - "תורנות שקטה" בכירורגיה היא תורנות שבה הסטאז'ר במחלקה השכנה עובד כל הלילה, ואת זוכה לשינה ארוכה הנקטעת רק על ידי החיאות או חולים המתעוררים משנת משככי הכאבים. "תורנות שקטה" במחלקה היא תורנות שבה הגיעו פחות מחמישה חולים, כולם לפני הארוחת הערב, והאחיות לא העירו אותך באמצע הלילה כדי לתת הוראה ששכחת. "תורנות שקטה" במיון היא תורנות שבה הצלחת לדבר עם חולים, שתית מספיק, אכלת מספיק, והלכת לישון לפני אחת לפנות בוקר.
"תורנות שקטה" בבית היא תורנות שבמהלכה ברק הגיבור ישן כל הלילה, ולא התחיל לחפש את אמא ברחבי הבית הריק.
ויש את השקט אחרי תורנות - שעוטף אותי לאחר שחזרתי הביתה, התקלחתי, אכלתי, צחצחתי שיניים, ואספתי את ברק מהגן. הוא צונח ברכות מעלינו כאשר שנינו מתכרבלים במיטה החמימה מתחת לשמיכת הפוך, מחכים לאבא שיחזור.

אני רודפת אחרי השקט כאילו הוא שמיכה דקיקה, שאם רק אצליח לגעת בו - אם רק אוכל להניח את ידי על פיסה זעירה של שקט היא תצליח למלא אותי.
ואולי, אם אצליח לתפוס את השקט הנוזלי, אוכל להניק אותו לברק, ולהשכיח ממנו את כל הלילות בהם התעורר וחיפש אותי, בזמן שאני הייתי ב"תורנות שקטה".

תובנות משותפות

פיצה_והתוספות? (02.12.2005 20:18):
כרגיל את כותבת מקסים. happy

דנה_ה‏* (03.12.2005 00:44):
הי אלודאה
כיף לקרוא אתך,
יכולה להבין אותך *בדיוק
.
בהצלחה!

חלון_לים‏ (03.12.2005 09:18):
תודה happy


רונ_צ'ה‏* (03.12.2005 18:15):
כתבת כל כך יפה. בעוד כמה חודשים אני בטח אוכל להזדהות גם באופן אישיhappy

*דנה_ה‏ (03.12.2005 18:26):
כן, עדיין להחזיק אצבעות (אני מקווה שזה לא פוגע בפרפוזיה שלהן..). יש לי מבחן מתכונת ביום שני ומבחן ממשלתי סופי בעוד חודש וחצי.

מיצי_החתולה‏ (04.12.2005 08:45):
hug
אהובה, את כותבת מקסים ונוגע.

אני לא מכירה מספיק שירי ילדים. זכרוני הרעוע מספק לי מדי פעם דקלום נשכח או שירון נושן, אבל לרוב הבצורת שולטת ואני ממחזרת את אותו שיר במגוון מילים (אמא יקרה לי...לה לה לה...).
לאחרונה הגיבור התחיל לעזור במחזור. להלן כתיבת_שיר_במהלך_נסיעה? :
גיבור* - אמא, שיר!
*אמא
- "האוטו שלנו קטן וכחול...."
גיבור* - לא! האוטו שלנו אפורררר!!!
*אמא
- האוטו שלנו ארוך ואפור. לאוטו שלנו אין מגב מאחור..."
גיבור* - יש מגבים מקדי-מה.
*אמא
- האוטו שלנו ארוך ואפור. לאוטו שלנו יש מגבים מקדימה, אבל אין מא...
גיבור* - יש חור! (בעליצות_)
*אמא
- האוטו שלנו ארוך ואפור, לאוטו שלנו אין מגב מאחור, אבל יש לו חור!; בבוקר נוסע, בערב הוא שב, מביא לברק את אמא עם חלב (_מזכיר נשכחות מימי השאיבה בלימודים...)
גיבור* - ברק יונק ציצי, לא לנשוך ציצי של אמא!
*אמא
(מנסה לסיים את השיר ללא עזרה) - האוטו שלנו ארוך ואפור, לאוטו שלנו אין מגב מאחור אבל יש לו חור, בבוקר נוסע לוקח את ברק לגן, בערב הוא שב ומחזיר את ברק משם! (_בנעימת ניצחון מאושרת_)
*גיבור* - אמא! הגענו!!! (_מסב את תשומת ליבי לעובדה שאנחנו כבר עומדים בחניה של הבית מספר דקות_...)
אמא! הגענו!!! (מסב את תשומת ליבי לעובדה שאנחנו כבר עומדים בחניה של הבית מספר דקות...)
צחקתי. הגיבור מקסים. האמא גם!
אפשר לשלוח אליו את הקטניה לשיעורים פרטיים בענין הנשיכות?
kiss
וואו! אלודאה, איזה דף מקסים!
מזכירה לך לבדוק בשבילי על רופא/ת ילדים בגישה טבעית בכללית.
תודה flower
Maiayani#zahav.net.il
ניסיתי למצוא דרך לסכם את השעה האחרונה בתורנות האחרונה במיון בסטאז' (יש עוד 5-6 בפנימית בחודש הבא). הנה, מצאתי:
ברפואה הסינית למשל טוענים שחשוב לישון לפני 11 בלילה, כי אם ערים אחרי זה יש איברי גוף שאמורים לנוח ולא זוכים במנוחה, ואז הם יוצאים מאיזון וגם משפיעים על איברים אחרים לצאת מאיזון, ונכנסים למעגל של עייפות שקשה לצאת ממנו
בשמת מתוך - איך_מפסיקים_הנקה_לילית‏
רוצה הוסיף משהו.
רוצה להסביר למה אני עדיין במיון, כמעט שעה לאחר סיום התורנות.
בחודשים האחרונים אני במצב סיכום מתמיד. מה למדתי, מה שכחתי, מה קיבלתי, ומה השארתי מאחור.
חוזרת לילדות המוקדמת, מנסה להזכר באהבה הראשונית לכתיבה, לדיבור, למשחקים.
צופה בגיבור מהצד, באבא שלו.
רוצה, רוצה, רוצה.
זקוקה לחיבוק חזק מאהובי, מחברי, מחברה. לחיבוק של אמא, אוהב, מזוקק.
צריכה שמישהו יקח על עצמו אחריות, שיקום ויחליט בשבילי מה טוב לי.
הולכת לאיבוד ללא תוכניות, אבל מסרבת לשרטט אותן.
הולכת לאיבוד מרוב דיבור.
ושתיקה.

צריכים רופא - לא אני.
אני אחרי תורנות.
הולכת הביתה.

חזרתי אתמול מארוחת צהריים, ועל השולחן חיכה לי פתק עם מילים כחולות מחבקות, וצעצוע מצפצף מאחד התינוקות במחלקה (ואמא שלו גם).

שאלה -
שמונה תורנויות בחודש זה גדול, קטן או שווה חיוך של ילד חולה?

תשובות

פיצה_והתוספות? (21.12.2005 12:33):
הולכת לאיבוד ללא תוכניות, אבל מסרבת לשרטט אותן.
תסיימי תתרחקי ואז תעשי חשבון מחדש. מנסיוני זה לוקח זמן. זה תהליך. את תגיעי בסוף להחלטה!

שמונה תורנויות בחודש זה גדול, קטן או שווה חיוך של ילד חולה?
זה גדול מאוד. כי חיוך של ילד חולה אפשר לקבל במרפאה ללא התורנויות. ובצד השני של משוואת התורנויות נמצאים ברק הגיבור נטול אמא, אבא שלו נטול בת זוג ובעיקר את מרוקנת ממחשבות, מתוכן ומהאישיות הנפלאה שלך. כשלא ישנים גם לא מצליחים לחיות. ככה זה.
חיבוק ממני hug

דנה_ה‏* (21.12.2005 18:39):
שלום לחברתי הרופאה היקרה (כמה מחבריי הטובים ביותר הם רופאים..)
את מתכוונת לאיך הלך במבחן? אם כן אז הלך בסדר. קיבלתי משהו כמו 93 (המורה לא בדקה חלק מסויים ועברנו עליו ביחד ככה שזו ההערכה שלי).
מצד שני, הכרתי חלק מן השאלות. מצד שלישי, גם במבחן הממשלתי אכיר...
בכל אופן, יש לי עוד חודש את המבחן האמיתי ואז נראה.

ומה שלומך? אחרי שאסיים לכתוב לך אקרא קצת מה קורה איתך...
ביי

*חלון_לים‏ (21.12.2005 20:07):
hug

8 תורנויות זה הרבה יותר מידי!
<חלון עם דלקת בשד בעקבות תורנות מטורפת במיוחד>

פאפא_דוק‏ (27.12.2005 11:29):
אלואדה חביבה,
ההתלבטות שלי היתה זהה. רפואת ילדים מול רפואת משפחה בה בחרתי עם מעט תורנויות.
זה לא שהמשפחה שלי לא נאלצת לשלם מחיר על המקצוע הטוטאלי הזה שבחרתי בו גם היום.
אבל היום, כששליש ויותר מהמטופלים שלי ילדים, אבל, אני מטפל גם בהורים שלהם, בסבא סבתא ולעיתים בארבעה דורות בעת ובעונה אחת, אני חושב שההחלטה שלי היתה טובה.
ביום שהבנתי שאחד השיקולים התת מודעיים שלי (יש מילה כזו?) הם שיותר "קול" להיות רופא ילדים, שיש יותר אקשן הייטקי במחיר של וויתור כמעט מוחלט על אקשן אנושי במקצוע בית חולים, עשיתי את ההחלטה.
אני מרוצה. ואת מוזמנת לשאול אם את רוצה, אבל בסופו של יום זו החלטה מאוד אישית.
היום אני נמצא יומיים בשבוע עם התינוקת שלי, והיכולת שלי להגמיש את סדר היום כך שתמיד יהיה הורה בבית היא יכולת שכמעט ולא קיימת בבית חולים.
היום כשאני מסתכל על חברי שבחרו ברפואת בית חולים, אני רואה אנשים שהזדקנו בעשור תוך שלוש ארבע שנים, שבורי גב ורוח, והכי חשוב עם ירידה דרמאטית בשאר הרוח. אני מכיר אותם עוד מקודם. עולמם הצטמצם. כמובן שלא כולם כאלה. אפשר למצוא תמיד את הסופרמן שגם מצליח לקרוא ספר הגות, גם להתנדב למען הקהילה, וגם לעבוד שמונים שעות בשבוע. אה, כן, וגם להריץ איזה מחקר ולפרסם שלוש פעמים בשנה. מצטער, אני לא כזה. כדי להספיק לקרוא ספרים, לגלוש קצת באינטרנט, להתנדב למען האנושות, ולהיות פעיל בקהילה ובחברה אני צריך זמן.
זמן בשביל שהנשמה שלי תוכל לרפא נפשות אחרות.

פאפא_דוק‏ (27.12.2005 11:55):
כתבתי לך עוד תגובה על משהו שאמרת בספטמבר בהגיגים_על_רפואה_ואמהות?

*פלוני_אלמונית‏* (27.12.2005 15:03):
מצאת לך את מי לשאול. אני ויתרתי. אני ופאפא נעים במעגלים מקבלים. מאוד רציתי רפואת ילדים. הייתי בטוחה שזה היעוד שלי. החלטתי שהמשפחה שלי יותר חשובה לי. אח"כ עשיתי אלקטיב ברפואת משפחה אצל מלך מלכי המלכים שמנהל מרפאה באמצע המדבר ושמחתי מאוד. שלא הלכתי לרפואת ילדים ושפגשתי אותו. הוא הראה לי שרפואת משפחה מתאימה לי יותר ופתח לפני שער לעולם חדש ומופלא שלא הכרתי לפניו. כבר כתבתי לך בעבר. אם תרצי המלצה רק תגידי.
לגבי המעבר- עדכונים בהמשך ובמייל.
<פיצה ממחשב אחר>

קודם כל, ממש לא רמז. לא בוער שום דבר.
חוצמזה, חגיגות - אחותי, בכיף. העניין הוא שמאז שאבד לי הטלפון הנייד אין לי את מס' הטלפון שלך. אני אנסה לחפש באימיילים עתיקים את טלפונך. או שאבקש אותו מ זוהר_אור‏ או משהו. ואת טלפוני אשלח לך במייל. אנחנו פנויים בכל ערבי החג להדליק אתכם נר. אני מתנדבת להביא סופגניות ולטגן אצלך (אפשר להפיל על ר', הוא חזק בטיגונים והוא לוחץ עליי כל הזמן להכין סופגניות).
אפשר גם אצלנו אם תעדיפו.

נשיקות.

אוי, זמן...
אף פעם אין לי זמן...הנה היום ביטלתי את כל העבודה שלי וביליתי עם אמא שלי 10 שעות במיון ... (בסוף אושפזה עם כולציסטיטיס).
אז עכשיו מחקים לי מחר ומחרתיים גם כל אלו שבוטלו היום.
אבל אני אעשה כל מאמץ להתקשר. אולי תתקשרי שוב למרפאה ותשאירי שם את מספר שלך? אני אחזור אליך.
אחותי, קודם כל balloons cake present carrot balloons present
(נכון, אני לא טועה?)
בקרוב אעדכן קצת מהחזית.
אגב, עשיתי את כל מה שהצעת - פשוט כנראה זה היה מעט מידי, מאוחר מידי...
אה, לא עשיתי תורנות לבד (זה באמת מלחיץ!). רק השאירו אותי כמה שעות לבד בזמן שכולם ירדו לניתוח, המתמחה הבטיחה לי שתהיה זמינה (מה שהסתבר כלא נכון...), אבל כן היתה רופאה מהמחלקה במיון שהתייעצתי איתה (הייתה תורנות על טהרת המין הנשי happy). הדבר היחיד שהיה קצת מלחיץ זה פרפור שהופיע אצל אחת המטופלות, אבל היא הייתה סה"כ יציבה והמשיכה כהרגלה לשיר שירי עם ברוסית (הזמנתי יועץ פנימאי), שאר העניינים היו די שגרתיים. באופן מפתיע היה בזה משהו מספק.
הגרניום שלנו נובל. העברנו אותו לחלון דרומי, ושכחתי להשקות אותו, והוא נובל.
קשה להרוג גרניום.
זה צמח אמיץ, אבל אפילו הוא לא שורד ללא מים וחום.

אצבעות אוחזות את העט שלי כמכחול.
הן כותבות "את הרופאה"...מתקנות..."את הרופא והמראיינת הטובה מכלם".
בגאווה הוא מושיט לי את הנייר - "את רואה? אולי אני סנילי אבל את זה אני לא יכול לשכוח!"
ואני לא מעירה לו שחסרה ה', או שהכתב מצטמצם לקראת סוף המשפט, נשמט מבין השורות.
מציינת V קטן וממשיכה למשימה באה.

הוא היה מורה למתמטיקה. הוא לימד כמה ממנהלי המחלקות בבית החולים הזה, כך סיפר לי ב ח' וע' גרוניות. "עד היום הם קוראים לי 'המורה'" הוא שוחק - "לא מעזים לקרוא לי בשמי הפרטי..."
אצבעות חזקות יש לו - כפופות למרותו כבר עשרות שנים. קולו רועם, ממלא את החדר בסיפורים נוטפי עסיס על מבחנים, על ילדיו, על עצמו.
זקנו לבן וסבוך, מזכיר את איורי אליהו הנביא מספרי ילדותי.

אבל אליהו הוביל עם שלם לקרב, ואילו הוא לא מסוגל להזכר מה התאריך, או בשם העיר בה אנו נמצאים. הוא ענה על 18 מתוך 30 שאלות. לפני שנים פגשתי אישה שענתה רק על 12 שאלות, והיא כבר נסוגה לשפת ילדותה ולא ידעה את שם ביתה הבכורה.

נפשו בוהקת - זוהרת לעומת הנשיה המתקרבת.
הוא רואה את התהום, אך מסרב להכנע. ממציא סימנים ורמזים אשר מנהלים את חייו - "יורד גשם בחוץ, משמע שחורף כעת." וגם - "בכל בוקר כאשר אני הולך למכולת אני חוצה את רחוב הרצל. שם אני גר! במספר 60".

ואין דבר, אין אף לא דבר אחד אשר יכול לגרום לי להגיד לו שהחשיכה ממנה הוא ירא כבר עוטפת אותו.
שהרי - הוא לא יזכור זאת.

ועוד תובנות

פיצה_והתוספות? (14.01.2006 23:01):
מתי יצא הספר? את כותבת נפלא!
כל כך הרבה כאב וכל כך הרבה אהבה! מכירה ומזדהה.
אולי בכל זאת רפואת משפחה? אז תוכלי ללוות את המורה. לא לרפא, כן להקל. לכבד, לעטוף בתשומת לב, לתכנן ביחד מה עושים ומתי. הוא לא יזכור, אבל את תהיי שם בשבילו. עד הסוף...

פיצה_והתוספות? (16.01.2006 15:49):
אלודאה מאוד מבינה את ההתלבטות. לא אדע לענות לך, זאת שאלה שאת צריכה לענות עליה בעצמך. אכן, לכל מטבע יש את הפן הפחות סימפטי וזה קשה. אני מצאתי את עצמי מנסה לאתר אנשים בקהילה לאחר השחרור, מרימה טלפונים לרופאי המשפחה שלהם ומתענינת בשלומם. לא יכולה בלי ההמשכיות הזאת. לכן זה מתאים לי. יש פה דף על המוות, אני לא זוכרת את שמו שאמא_ל_5? כתבה שם על לווי החולה שהולך למות. ראיתי דברים מדהימים גם בעינין הזה. למדתי שתפקדנו בדרך כלל, וזה אבסורדי לגמרי, אינו לרפא אלא להקל ולהקשיב ולהכיל. לא בטוחה שבסדר הזה. אשמח לדבר איתך, לספר לך מנסיוני, זה סיפור ארוך. אחד מרגעי השיא שחוויתי היתה לוויה של חולה מהמחלקה. הלכתי כי רציתי, לא כי יצגתי מישהו או הייתי חייבת. מאוד שמחה שהלכתי, זה נתן לי פרספקטיבה אחרת על מה שקרה. בקיצור תכתבי לי מייל pizza6610 ביאהו נקודה קום. מחבקת אותך בהרבה חום ואהבה חיבוק עדין שיתן לך כח להמשיך בכוון שלך.
נ.ב. את מדהימה בעיני ואת תמצאי את הנישה או הנישות שבהם תוכלי ליישם את כישוריך הרבים. אומרת לא כדי להחזיר או להתחנף. אני באמת חושבת ככה.

פאפא_דוק‏ (16.01.2006 18:53):
הי אלדואה,
בנוגע למה שכתבת אצל פיצה.
זיקנה ומוות הם חלק מהחיים. כרופא משפחה אני רואה הרבה יותר את החיים מאשר את המוות, והימים והרגעים לפני המוות גם הם שעה יפה מאוד של הרפואה. אני מלווה את חולי במסע הזה לסוף החיים, ורואה את הטוב שבהם, את החלש, ואת הרע. ברגע שמכירים את האנשים רואים שיש להם ילדים, ושנולדה גם נכדה, או, הנכד מתחתן בחודש הבא, ומעגל החיים נמשך ומתעצם כל הזמן. התענוג ברפואת המשפחה הוא שאתה רואה לא רק את הקשישה החולה במנותק מהקונטקסט כמו בבית החולים. אתה רואה אותה בקונטקסט הטבעי. בג'ונגל של החיים.
מטופל שלי שוכב כעת בין שמים וארץ. הוא חי יותר משמונים שנים נפלאות. רק לפני כשבועיים בזמן ביקור בית שמתי את ביתי התינוקת על ברכיו ושוחחנו על אבהות, ועל אהבה. הוא העמיד שושלת מכובדת, ואני מטפל בחלק ממנה, שלושה דורות. את כל ילדיו אני מכיר באופן אישי, יודע במה הם עובדים, על חייהם. אני יודע גם שמוות מכובד בא כברכה לעיתים ומנסה ברוב הפעמים להגן על המטופלים שלי מהפיכתם לפרה X בקצה המסדרון.
אצלי הם לא יהיו פרה X לעולם. הם אנשים עם שמות. אני גם לא מרגיש עצב כשאני מלווה אותם בדרכם. אני מרגיש זכות גדולה שמתאפשר לי לחוות את הרגעים החשובים ביותר יחד עם אנשים. אני מודה להם שהם מכניסים אותי לביתם ופותחים בפני את ליבם ומשפחתם. ברור שיש רגעים קשים. בשבת חשבתי שאני מתפוצץ כמעט בכיתי מאהבה ודאגה. אבל, כשאת במחלקה את רואה רק את הזיקנה המכוערת, את העלה שקמל, ולא את השורשים האדירים.
זה בדיוק ההבדל בין סטוץ חד פעמי בבית החולים, לנישואין או רומן ארוך ורב מימדים בחוץ.
היום ביקרתי קשישה שלי מאושפזת. ביום שישי לפני ששלחתי אותה לשם ליטפתי לה את השיער. מתי בפעם האחרונה נגעו בה בחיבה ואהבה? מאוחר יותר ביקרתי נערה מאושפזת, ועוד צעירה, והרגשתי שבכל מקום נגעתי עם מטה קסמים של אור וטוב. גם תרמתי לטיפול הרפואי שלהן, כי אני המומחה בחולים שלי, גם אם לא במחלה הספציפית שלהם. וגם קיבלתי כל כך הרבה אהבה בחזרה. האם אין אומללות? יש, ולפעמים זה קשה. אבל זה שווה את זה.

פיצה_והתוספות? (18.01.2006 23:34):
העברתי את ההודעה שלך לפאפא, היא מכוונת אליו, נכון?
אני לא חושבת שמישהו יכול לתת לך ביטוח שפה או שם לא תהיי מתוסכלת. תעשי מה שאת חושבת שנכון לך וטוב לך. תלכי לאן שליבך אומר לך ללכת. רק, לפני שאת מחליטה תוודאי שכיסית את כל האפשרויות, ראית את הכל ואת בטוחה בהחלטתך. בגלל זה אני מעלה שוב את נושא מלך מלכי המלכים שיושב במרפאה נדחת בלב המדבר ועושה רפואה אמתית- כנה, אמפתית מאוד, התערבותית מאוד וידו בכל. הוא שינה לי את ההסתכלות על העולם המקצועי, אני חייבת לו את הבגרות המקצועית שלי. שוב, אם תרצי פרטים, את יודעת איפה למצוא אותי.
יצא לי פעם אחת בלילה להתקשר להמטולוג ילדים בגלל ילדה על מרפס בולט שהיתה מטופלת שלו (אוסטאופטרוזיס). היא היתה בת מספר שבועות. הוא אמר לי שהמרפס הבולט הוא חלק מהמחלה הבסיסית שלה ושנעזוב אותה בשקט. הוא גם ביקש שנתערב כמה שפחות כי היא הולכת למות ואנחנו ממלא לא יכולים לעזור, רק לדקור אותה ולהכאיב לה. כשחזרתי למחלקה המתמחה אמר לי שהוא כבר עשה LP כי הוא פחד. התשובה חזרה שלילית. בכיתי בכי מאוד מסכן באותו לילה. גם כשאני נזכרת בה עכשיו הלב נחמץ. בשום מקום לא מלקקים דבש. תבחרי את "הלא דבש" שמתאים לך.

רציתי לספר לו על היובש שהתגבר אחרי כל שטיפת ידיים, ועל האחות שצעקה עלי מול חולה, ועל המשפחה שלא הצליחה לקבל את הגסיסה של אמם שהיתה בריאה באותו בוקר, ועל האינטובציה בשלוש לפנות בוקר, ועל 14 חולים חדשים שהציפו את המחלקה, ועל ההחייאה שנדונה לכשלון, ועל כל התורנות הארוכה, המייגעת, האומללה, העייפה.

אבל כאשר הוא שאל מה שלומי התחלתי לבכות כי האוטובוס לא עצר בתחנה בדרך הביתה.

חיבקי קווץ'

פיצה_והתוספות? (26.01.2006 16:22):
אבל כאשר הוא שאל מה שלומי התחלתי לבכות כי האוטובוס לא עצר בתחנה בדרך הביתה.
חיבוק גדול- גדול ורך. בלי מילים. hug

רונ_צ'ה‏* (26.01.2006 23:54):
לא רציתי להפריע אצל דנה_ה‏, אז באתי לכאן... קראתי את ההודעה האחרונה שלך, ונהיה לי מין קווץ' בנקודה הזאת מתחת לסרעפת...sad. אמא שלי קוראת לה "הנקודה של האיכסה" והיא טוענת בתוקף שאם מחבקים ממש חזק ומנשקים את הנקודה הזאת - כל האיכס עובר. אני בת 27 והיא עדיין עושה לי את זה בכל פעם שרע לי ואני אצלהhappy
אצלי? סביר. מבחנים, לא צריכה לספר לך איך זה, וכמה זה יכול לטרוף את סדרי החיים (והבית... הבעל אוכל פתיתים ושניצל כבר שבוע...), אבל לפחות ביום ראשון ייגמר סיוט האנטומיה, ואולי, רק אולי יהיו לי קצת חיים....
תודה שחשבת עלי.

*פאפא_דוק‏ (28.01.2006 22:34):
הי אלדואה,
אני רואה מוות ברפואת המשפחה. לא הרבה, ולרוב גם לא עצוב, אלא, הדור ועטוף בהשלמה ואהבה. החולים שלי ברובם מתים בית כחלק טבעי של החיים שנעים קדימה. רובם סוגרים מעגלים, ומסיימים באהבה. אני שומר עליהם מהמוות הנורא של בית החולים ככל שמתאפשר לי. מוות כזה הוא לא רע. הוא פשוט שם. הוא גם לא כישלון. הוא שעה יפה של המקצוע שלנו שעוטף את החיים לכל אורכם מהלידה ועד הסוף.
הרבה רופאים מפחדים ממוות. כאילו הוא כישלון. הבעיה שהמקצוע שלנו הפקיע את החיים. הלידה והמוות שני הקצוות שהיו נחווים בעבר בבתים כחלק טבעי מהחיים הופקעו אל בית החולים. הוצאו מהחיים. מוות היום הוא דבר נורא. לא טבעי. אנחנו גם מחונכים שתמיד יש מה לעשות. לקחנו מהמטופלים שלנו גם את כל מנגנוני ההתמודדות שלהם עם המוות כי הפקענו אותו. הפכנו אותו לסטייה.
בכל מקרה בחירת התמחות היא דבר מאוד אישי. וחשוב.

התג שלי מצורף לדף לבן עם שלוש חתימות.
ותמה לה שנה.

נתתי עציץ של תות למזכירה שלנו. "העציץ הוא כמו סטאז'ר" הסברתי לה - "הוא צריך שידברו אליו הרבה, שילטפו אותו וישקו אותו לפחות פעמיים בשבוע".

לא ליטפו אותי, לא דיברו איתי, ולא השקו אותי, אבל עברתי את זה.
ארבעה חודשים בפנימית (אחד מהם מבחירה).
חודשיים בילדים (אחד מהם מבחירה)
חודשיים בכירורגיה.
חודש במיון.
חודש ברפואת משפחה.
שבועיים בטיפול נמרץ ילדים.
שבועיים במיון ילדים.

חודש חופש.

שנה.

תרועת חצוצרה לא נשמעה, גם לא הלמות תופים. אבל לא יכולתי שלא לפזם I DID IT MY WAY עד שהגעתי לאוטו.

סוף

נורית* (06.02.2006 12:57):
את כותבת מקסים.

אני אומנם מישהי זרה לחלוטין אבל מכל הלב - כל הכבוד

flower cake balloons

*רונ_צ'ה‏* (06.02.2006 22:34):
קודם כל מזל טוב - מגיע לך.
אילת נשמעת פשוט נפלא עכשיו. במקום זה יש לי פנימית מחר... ומחרתיים... ובשבוע הבא.... ובעוד שבועיים, וגם בעוד שלושהhappy
ומועד ב'? אין אפשרות. לא נכשלתי, אז לא נותנים לי. הנפש הפולניה תצטרך להתמודד עם ציון נמוך באנטומיה (ואוי לבושה, כמה נמוך....)

*שירין (07.02.2006 16:20):
יקירתי,
רוצה לברך אותך גם כאן. ולהוסיף תרועת חצוצרה והלמות תופים כיאה וכנאה למעמד שכזה.
שמעתי אילת? מקווה שאת מבלה שם נהדר.
נשיקות לקטן וחיבוק לך.

חלון_לים‏ (08.02.2006 18:55):
יואו, סיימת! מזל טוב!!
מה עכשיו?
מקווה שאת נותנת לעצמך קצת מרווח לנוח, לקרוא, לכתוב, להיות בבית....
רק טוב hug

מיצי_החתולה‏ (08.02.2006 20:16):
קולולולולו! צהלולים, ומזל טוב, וסופסוף ואיזה יופי!
מקווה שאת נותנת לעצמך קצת מרווח לנוח, לקרוא, לכתוב, להיות בבית....
אוהבת אותך מאד.

דשא_ירוק?* (09.02.2006 11:26):
מזל טוב מותק.
אוהבת המון.

*פאפא_דוק‏ (09.02.2006 20:53):
מזל טוב!!
לגבי המוות, קצת באיחור. תהליך שמתרחש במאה האחרונה. המוות תמיד היה חלק אינטגרלי גם אם סופי בחיים. מוות לרוב היה מתרחש בבית מאחר ולא היה ניתן לעשות הרבה ברוב המקרים כדי להציל אנשים שסבלו מגידולים, מחלות זיהומיות, התקפי לב, ושאר מריעין בישין. המוות היה נפוץ מאוד, ולמרות שהיה עצוב וסופי בדיוק באותה המידה כמו היום, לאנשים, משפחות היו מנגנוני התמודדות עם גסיסה של אדם בחדר הסמוך, עם מותו ההדרגתי אם כי בלתי נמנע. בתהליך קצר יחסית של מאה שנה בערך הפך המוות לסטיה. כישלון. אירוע שלא צריך לקרות. רוב מקרי המוות מתרחשים בבית החולים גם כאשר האירוע ידוע מראש כמו אצל חולים אונקולוגיים, קשישים בני מאה עם דלקת ריאות, או, פגים עם סיכויי חיות זעומים. ההיכרות האינטימית עם המוות נלקחה מהקהילה והתהליך כולו נעטף בחדרי חדרים ומסדרונות בבתי החולים. מנגנוני ההתמודדות של אנשים עם המוות נשחקו לאט, ובעצם מוות הפך מאירוע בלתי נמנע לדבר שניתן למנעו, וגם אם לא - חייבים לקחת את הגוסס לבית החולים כי אולי הוא צריך אינפוזיה, או, אנטיביוטיקה, או, לאכול, או, פשוט שלא נראה אותו. שלא נהיה ליד מוות.
התהליך נקרא מדיקליזציה של החיים ובאותה מידה הרפואה גנבה גם את תהליך הלידה והפכה אותו לפרוצדורה רפואית למהדרין.
רוב המטופלים שלי נפטרים בביתם. רוב מקרי המוות ידועים מראש, וקורים אצל אנשים בערב חייהם. אני לא רואה סיבה לאשפז שוב ושוב אישה בת תשעים עם UTI שחוזר על עצמו, שאינה בהכרה, באי ספיקת לב קשה, כשאני יודע שזו תקופת חייה האחרונה. אני מעדיף לעבוד עם המשפחה והקהילה כדי לבנות את החוזק לאפשר מוות מכובד, בחיק האהובים, במיטה של החולה, עם המוזיקה שאוהב, ובלי להעביר את הרגע האינטימי הזה לחיק המנוכר של המוסד הטוטאלי שנקרא בית חולים.
העבודה הזו קשה. כי גם אני כרופא אקטיבי בחינוך שלי ותמיד אולי אפשר לעשות משהו. איך אפשר להשאיר איש עם מחלה גרורתית ומלנה בבית? אולי הוא צריך מנת דם? אולי יעשו קולונוסקופיה ויעצרו את הדימום? אולי?? המשפחה גם לא יודעת להתמודד, פוחדת לראות את רגעי הגסיסה. עם הכנה נכונה ועבודה ממושכת אפשר להפוך את המוות לאירוע מחזק. אחד ממטופלי שכב על מיטתו בלילה האחרון לחייו. בשקט ובעיניים עצומות. כל ילדיו היו עמו ושכבו לידו בתורות. הם ליטפו אותו וחבקו. הוא היה בבית שהיה שלו. כשעלתה השמש, הוא פשוט עבר מן העולם. בשקט. באהבה. הילדים חיבקו אותו, זה את זה, ואת ילדיהם שלהם. ברור שזה היה עצוב, אבל, לא דיברו כאן על פשלה, ולא החדירו עירוי כואב, לא קשרו למיטה, ולא הנשימו. הרפואה גזלה את המוות מהאנשים, הפכה אותו לסטייה כי תמיד יש מה לעשות. היא גם גזלה את המוות מאיתנו הרופאים, כי אנחנו חווים אותו ככישלון במקום לחוותו כהצלחה בהתקדמותו של הטבע.

פלוני_אלמונית‏* (09.02.2006 23:29):
אלודאה המון מזל טוב!
עכשיו יש לך את הזמן לשבת בלילה לבד עם עצמך ולחשוב.
מה הלאה?
תני לזמן לעשות את שלו.
הכאב ירפה ויתטשטש, ההחלטות יציפו אותך מבלי שתזמיני אותם.
אנחנו נושאים איתנו חותם של האישיות שלנו שמחליטה עבורנו אם נרצה או לא נרצה.
תני לאישיות שלך שכרגע הלומה מהעומס הרגשי והפיזי להרגע ולנוח ותראי שהיא תדבר איתך בצורה מאוד ברורה.

לגבי המוות- פאפא כתב מצוין (גריינתי את שני המשפטים האחרונים). יש דף נפלא וקשה הנקרא למות_בבית‏.
בין שאר הדברים, נושא המוות נידון שם ע"י שלושה רופאים (אני בטוחה שתצליחי לזהות).
<פיצה שכנראה מצאה כוון כותבת ממחשב אחר>

*דנה_ה‏ (21.02.2006 00:37):
אלודיאה -
מזל טוב לסיום השנה.
עכשיו אני הולכת להוסיף את הדף הזה למועדפים שלי.
איך לא עשיתי את זה קודם?....

שולחת לך חיבוקים, במיוחד לנקודת האיכסה.

"בעצם...טוב לי שאת בבית. זה בסדר?"
הוא מסתובב אלי ומחייך. נבוך קצת - לא מתאים לו להיות אנוכי.
אנחנו ביחד יותר משתים עשרה שנים. הוא היה בטירונות ואני בתיכון. אחר כך שנינו היינו באנגליה, ואז בטכניון, ואז מתחת לחופה, ועכשיו - באותה מיטה, הילד שלנו ממלמל בשקט על קנגורואים בחלום.
הוא עדיין מחייך.
אני משועשעת.
בתקופת הבחינות הראשונה הוא הקריא לי את הסילבוס של מקצועות אחרים, כדי לעודד אותי. אחרי שעברנו למרכז הוא היה קם איתי לפנות בוקר ומסיע אותי בכל בוקר לתחנת הרכבת כדי שאגיע ללימודים.
הוא גם הכין לי קפה כל בוקר.

בשנה האחרונה הוא חזר מהעבודה מוקדם חמישים ושלוש פעמים כדי לקחת את הגיבור מהגן, להכין לו ארוחת ערב, לשחק איתו, להפשיר לו חלב, להשכיב אתו לישון, לחבק אותו בלילה, להעיר אותו בבוקר, לקחת אותו שוב לגן וליסוע לעבודה באיחור.
הוא דחה פגישות כדי שיתאימו ללוח התורנויות שלי.
הוא עודד אותי ללכת לטיפולי שיאצו, לדיקור סיני ולנטורופתית - כדי שארגיש טוב יותר.
הוא אפילו הסכים לאכול פנקייקים מחיטה מלאה ומים כאשר אסרו עלי לאכול מוצרי חלב או קמח לבן.
הוא גם הכין לי תה צמחים כל בוקר.

הוא אוהב אותי בגלל כל מה שאני, ולמרות הכל.

ואתמול הוא שכב במיטה והיה נבוך כי טוב לו שאני בבית....

תלונות מאוהבות

מיצי_החתולה‏ (15.03.2006 12:36):
את כותבת מקסים, זוגך נהדר ואני לא מבינה איך זה שאת בבית ואת לא קובעת להיפגש איתי happy.

שירין (15.03.2006 14:43):
מקווה שטוב גם לך בבית. ומצטרפת ל-
את כותבת מקסים, זוגך נהדר ואני לא מבינה איך זה שאת בבית ואת לא קובעת להיפגש איתי

פיצה_והתוספות? (15.03.2006 16:47):
איזו אורחת מקסימה ביקרה אצלי בדף!
התקשרתי וענה לי המענה הקולי בקול מקסים. הוא מנה את כל בני הבית מהקטנים לגדולים. מה שגרם לי להרגיש שרק אנשים טובים ורגישים יכולים לחיות בבית כזה.
לא השארתי לו הודעה כי נבוכתי. אנסה שוב בערב.
מחקתי את ההודעה שלך כדי שמספרך לא יופץ בכל העולם.
flower

דשא_ירוק?* (15.03.2006 17:59):
ואני לא מבינה איך זה שאת בבית ואת לא קובעת להיפגש איתי
כנ"ל.

*מיצי_החתולה‏ (15.03.2006 18:14):
יקירתי, קפצתי לשאול האם עדיין עוברים, ולאן ומתי.
יש שינויים בתכניות, המעבר נדחה לטובת טיול בחו"ל בעוד כמה חודשים, ונעבור כבר אחריו happy.
החלפתי נייד, ולכן לא עניתי לך בישן, שהלך לאיבוד לפני כמה חודשים. אני אתקשר אלייך בערב. ואם לא אתפוס אותך - בערבים אנחנו בטל' הישן באופן די קבוע, ול זוהר_אור‏ יש את הנייד העדכני שלי.

ואפשר אולי לעשות מפגש פסגה, כולל דשא, באיזה בוקר. אני לא ממונעת בשבועות הקרובים, אז אולי בפארק הירקון או אצלנו בבית?

אלף נשיקות.

רונ_צ'ה‏* (15.03.2006 19:10):
תודה על הגיחה אליhappy
אני קוראת שוב את מה שכתבת לי, וגם את מה שכתבו דנה ופיצה, ואז גם את מה שכתבתי אני, והאמת? זה מרגיש כאילו החודש הזה קרה למישהי אחרת, ולא לי. לא יודעת להחליט האם זה לטובה או לרעה. אני יודעת שלקחתי משם כמה חוויות מאד מאד משמעותיות. יצא שבשובע האחרון להתנסות שלי, אמא שלי איבדה חברה טובה אחרי צינתור והבעל איבד את סבא שלו - היה עצוב, והמון כאב ופתאום הייתה לי פרספקטיבה נורא מעניינת. הסבא נפטר בבית בגיל 98, מתוך שינה, מוקף באנשים שאוהבים אותו, והחברה נפטרה בבית החולים, אחרי צינתור שהסתבך בגלל הרופא (שהודה באחריות לחלוטין), מחוברת למכשירים מכל כיוון, והילדים שלה ביקרו בתורנות כי אין לילדים בייביסיטר. לא יודעת מה הפואנטה פה. היה לי מוזר לעמוד ולחוות את הכל מהצד. אני לומדת כל יום (עכשיו חזרה בכיתה, עד יוני), אני מגלה כמה אני יודעת, וכמה אני עוד לא יודעת שום דבר, אני מרגישה טוב, וזה שינוי מאד מרענן, כי ההתנסות ישבה עלי וממש הכבידה על הנשימה, על השיחות שלי עם האיש, על הקשרים שלי עם אנשים אחרים, כי אייך מסבירים למישהו אחר את הדברים שאתה חווה?
ובקיצור - תודה. עכשיו הרבה יותר טובhappy

*חלון_לים‏ (15.03.2006 22:46):
אלודאה היקרה,
רציתי לכתוב לך איזה עדכון, כמו שביקשת, אבל בסוף יצא שקראתי שוב את כל הדף שלך מהתחלה (כבר אמרתי לך כמה אני אוהבת את הכתיבה שלך?) ועכשיו אני כבר עייפה ומחר שוב תורנות במיון. אז אני רק אגיד שהכל ממש בסדר, וארחיב בהמשך. מבטיחה.
בדיוק חשבתי עלייך לפני כמה ימים ותהיתי מה קורה איתך אז אפשר איזה עדכון? מיני-עדכון? מבזק חדשות מהיר?

חיוך קטן, להזכיר לי שחייגתי, והיא ענתה, והיתה נמרצת ומהירה, והיתה לה שיחה אחרת באמצע שהעמיקה את החיוך שלי יותר.
ואולי, אולי, אולי...
היום גיליתי שאני מתגעגעת לתורנויות.
לא באמת, לא לריצה להחיאה או לליווי אינסופי.
לחבר'ה, לישיבה סביב שולחן שחור עם כיסאות מתנדנדים, לחצי ביצה, לחם אחיד וגבינה לבנה בשתיים בבוקר.
לשיחות מטופשות עם האחיות במיון. לחיוכים, שחוזרים אלי רק כי חייכתי ראשונה.
לקפה מהדוכן בכניסה.
לרעש של מכונות ההנשמה במסדרון, בדרך למיטה המאולתרת.

אני חושבת שאני בעיקר מתגעגעת לחזרה הביתה. לפיצוי על הלילה החסר.

הגיבור היה חולה השבוע. בהתחלה חום, אחר כך נזלת ושיעול גרוני. אחרי שאבחנתי אותו בצורה מבריקה (זה וירוס...), נשארתי איתו בבית. "עד שירד החום" הפך ל"עד שהשיעול ירגע" שנגמר ב"קמנו מאוחר הבוקר, אז כבר נשאר בבית...".
בהתחלה הייתי מרוצה - הנה, אני נשארת עם הילד והכל בסדר, השמיים לא נופלים, אני לא מטפסת על הקירות, או "משתגעת", או כל כינוי אחר למה שקורה לאמהות עובדות שנשארות עם הילד בבית.
בימים הראשונים הוא ישן כל הזמן, או סתם התרפק עלי. אז היה כיף.
אבל היום....
קמנו מאוחר, והוא לא רצה לצאת מהבית, והוא היה מלא מרץ (כי הוא ישן המון בימים האחרונים), והורדתי את העוגיות מהשיש, אז הוא גם התמלא בסוכר (וגם אני...).
איפושהו לקראת הצהריים גיליתי שאני סרוחה על הספה, רואה תוכניות טלויזיה משעממות, יש לי בחילה, וכל מה שאני רוצה הוא לשלוח את הגיבור לגן כדי שיהיה לי קצת שקט.
בום.
שמעתם את זה?
את הרגע שבו ההבנה ש'להשאר בבית עם הילד' זה יותר מ'להשאר בבית עם הילד'?
איזו מין אמא אני שלא רוצה להיות עם הבן שלה? איזו מין אמא אני, אם אחרי ארבעה ימים אני רוצה להפטר מהיצור הזה שמסתחרר לי בבית בלי סוף?

אבל זה לא באמת היה בום של שבירת תקות וניפוצן.
זה היה בומצ'יק. אפילו לא ממש זה, יותר צלצול של אסימון שנופל (לצעירות ביננו - זה דומה לרעש של צג של סלולרי שפוגע ברצפה).
הצעתי לו ללכת למיטה.
"לא רוצה לישון!!"
"לא, אתה לא תלך לישון. רק נשכב במיטה ונסתכל על התקרה, טוב?"
אחרי הבכי המנדטורי נכנסנו למיטה המשותפת, התכרבלנו, התכסינו.
התעוררנו כמה דקות לפני שראש המשפחה חזר הביתה מעוד יום של ציד במשרד.
שיחקנו, קראנו, אכלנו ארוחת ערב, והוא הלך לישון קצת לפני 11 בלילה.

מסתבר שאני לא באמת מתגעגעת לתורנויות.
אני מתגעגעת לשנת הצהריים ביום שאחרי.

חצאי התכתבויות

פיצה_והתוספות? (23.03.2006 06:50):
<בתגובה למה שכתבת בדף של חלון_לים‏>
והעיקר! העיקר! מי הבריז לי?!
אלודאה יקרה מאוד מבינה לליבך. בתור מי שבילתה שנה וחצי בבית וספגה על כך ביקורת מכל הכוונים. המשפחה המבולבת, בעיקר של בן- זוגי היקר, פשוט התקשתה להבין למה אני מתבטלת בצורה כזאת במקום לספק להם מקור לגאוה וקצת נחת.
יש לך כסף לקנות מהירקן? פירושו שאת ממלא את חלקך בעיסקה.
את רוצה לחשוב קצת איתי ביחד? אז תבואי לבקר. או שתתחילי בקטנה- תרימי טלפון.
אוהבת אותך מאוד ואת סגנון הכתיבה שלך ושותפה ללבטים,
פיצה
נ.ב. החתולים מוסרים ד"ש.

שימשי_ג'ה? (23.03.2006 13:28):
אז קראתי אותך בבת אחת את כל הדף המרתק שלך ו...
מהצד, מרחוק ומתוך הכרות רק על-פי מה שסיפקת את משאירה בי תחושה של בן-אדם שניזון מהדרמה
עם כל הרצון לשקט את חיה ויוצרת מתוך ה"אקשן" ומכאן מבינה את החשש שלך לבחור ברפואת משפחה
עם השעות המסודרות והקליניקה הקבועה וכו'...
כילדה אני זוכרת את אמא שלי מתקשרת איתנו מתוך מצב תמידי של התנצלות. היא כל הזמן חייתה בתחושה של לא נוכחת מספיק
לא אוהבת ונותנת מספיק וכו'. ואני בתור ילדה סופר רגישה ביליתי את הילדות שלי בניסיונות להראות לה כמה היא נותנת מספיק וכמה היא טובה.
אני חושבת שהאמא שאת היא בדיוק האמא שמתאימה לבן שלך! את מצויינת כמו שאת
וזה המסר העיקרי שצריך לעבור לילד שלך. תודה לאל יש לך בן-זוג תומך ואוהב
ונשמע כאילו יחד עם כל העשייה המקצועית שלך הצלחת לבנות קן מלא אהבה...
מפסיקה באמצע, קוראים לי...
שיהיה סוף שבוע מלא שימחה

חלון_לים‏ (23.03.2006 23:06):
אלודאה יקרה, אני יודעת שזה קשה, אבל זה הזמן להשיל מעליך את כל הציפיות של כולם ממך. בכל מקרה, לרוב אלו ציפיות מדומות. אני מאוד מבינה אותך, גם אני כזאת, כנראה שזה גם מה שהביא אותנו למקצוע הזה - מין תחושת אחריות מוגזמת מהולה באיזה רצון בסיסי לרצות את כולם. עכשיו את בחופש. מגיע לך קצת לפרוק עול. תנסי להתענג על זה. זה דורש קצת אימון.

ועכשיו לעדכון מהחזית: אני בקרוב מסיימת את החודש השני שלי בפנימית, כלומר שליש סטאז' מאחורי. אני במחלקה ממש סימפטית, עובדת כל יום מ-8 עד 3. מתחשבים בי אם יש לי בעיה עם סידור לטנטן, ובכלל הם די מקסימים. זו לא מחלקה "אקדמית" במיוחד, אבל גם אף אחד לא מנסה לגרום לי להרגיש קטנה ובורה. אווירה שונה מאוד מ"הממלכה" בה למדתי. אני אפילו קצת מצטערת שאין לי שלושה חודשי פנימית ברצף כי אני רואה שלוקח לי בערך חודש עד שאני מרגישה ממש בנוח במחלקה. לא נורא, אולי אני עוד אחזור למחלקה הזאת לחודש השלישי. גיליתי בחודשים האלו שאני בסה"כ אוהבת להיות רופאה, זה שונה מהלימודים. נוסף לי איזה גוון של ביטחון, כבר לא מרגישה ילדה בתחפושת של רופאה (למרות שאולי עדיין נראית ככה happy), אני חושבת שזה גם קשור לשינוי שבא עם האמהות (טוב, אולי זה יותר מתאים לדף הגיגים על רפואה ואמהות). אני לומדת המון על רפואה, על בני אדם ועל עצמי. לימוד שהרבה ממנו מתרחש ברבדים בלתי מודעים - מין מאגר אינטואיציה שבנוי מריחות, תחושות, קולות, דברים שאי אפשר לקרוא בספרים. התורנויות במיון מטורפות, אבל גם מהנות באיזה אופן (את בטח יודעת על מה אני מדברת). גם בבית הכל בסה"כ מתנהל על מי מנוחות. אבא וטנטן נהנים ומבלים ביחד בבקרים וכמעט כל יום יש גם תגבור סבתא, ואני חוזרת מספיק מוקדם הביתה (וגם הימים מתארכים - איזה כיף) כך שאני לא מרגישה מחוץ לעניינים. הבעיה העיקרית באורח החיים הנוכחי היא שכשאני חוזרת הביתה א' לרוב הולך לעבוד ויש ימים שאנחנו בקושי נפגשים... (קשה להתפרנס רק מה-16.7 ש"ח שאני מרוויחה לשעה).
אז זהו, יצא עדכון קצת ארוך (את מוזמנת למחוק או להעביר לדף אחר אם זה מכביד לך על הדף).

אולי תבואו באיזה יום חם לשחק איתנו בים?

פיצה_והתוספות? (24.03.2006 07:42):
מבריזני! צריכה להתיעץ איתך לגבי פרק הזמן הדרוש להתאקלמות לילדה בת שנה וחצי להתרגלות לשהות נטולת ציצים במשך 6-8 שעות ביום בממוצע.
וגם לגבי פרק הזמן הדרוש לציצים ולמי שנושאת אותם. נראה לי שהשותפה השניה בעיסקה עלולה לעשות יותר בעיות.
אולי תתקשרי בכל זאת? אשלח לך חתול וירטואלי!

חלון_לים‏ (31.03.2006 14:36):
זהו חזרתי מהפינה... אני באמת מרגישה שקצת רימיתי עם הפנימית הזאת.
התורנויות בסך הכל בסדר. המיון הפנימי מאוד עמוס ובקושי יוצא לי לישון שעה-שעתיים בלילה וגם זה בד"כ על מיטת מיון באגף מתהלכים (לפחות הוא סגור בשעות האלו blink). מסתבר שאני אוהבת את העבודה במיון. אוהבת את המגע הטרי הזה עם אנשים שבאו מהבית עם הבגדים שלהם והאמונות שלהם והדאגות שלהם והכאב שלהם, לפני שמושמשו ונבדקו ונדקרו ואובחנו והולבשו בפיג'מות אחידות בורוד (או כחול). בבית גם התורניות עוברות לרוב בקלות. טנטן כבר רגיל להרדם בלעדי ולא מתלונן יותר מידי. אבל ביום אחרי התורנות אני מרגישה שזה בכל זאת קשה לו - הוא נוטה לבכות יותר, לא נותן לי לצאת מטווח הראייה שלו, וכמובן משלים שעות הנקה.
אז זהו, היום בדיוק שליש סטאז' מאחורי. חודש הבא במיון הכירורגי/אורטופדי. אמור להיות די קליל.
סופשבוע נעים ומשמח flower

צהריים, השמש במרום.

קר לנו.

השמים והים כחולים, האופק מסביב בגווני שקיעה.

"עוד דקה!" מישהו צועק.

אני אוחזת את התינוק, ורצה לשמיכה - שכחתי את המשקפיים המיוחדים.
אני עומדת ליד בעלי, מספיקה לקלוט סהר דק בשמים, הולך וקטן.
התנועה כבר איננה איטית.

הגיבור מתכרבל עם המוצץ. הוא מסתכל אלי.

בעין בלתי מזוינת רואים חרמש במקום עיגול, משהו מוזר קורה לשמש.

"אני לא בטוח שאצליח לצלם את זה, כי אני הולך להסתכל רק על השמש." מילים אחרונות למצלמה.

"רואים את נוגה!"

קר לי כל כך.

חושך.

בעשרים ושמונה השנים האחרונות בכל בוקר השמש זרחה ושקעה, ובכל רגע יכולתי להביט למעלה ולראות אותה שם - עיגול בוהק ומסנוור שמשאיר כתמים מהבהבהים על העפעפיים העצומות.

אין ועטרה.

אין שחור ועגול, וסביבו עטרה בוהקת, כתר יהלומים לוהב, מתפרץ אל הריק הכחול.

שאגות שמחה ומחיאות כפיים דועכות במהירות. אושר וחרדה מהולים עד כי לא ניתן להפרידם.
שקט מקיף אותי. נדמה כי אפילו הגלים אינם נעים עוד.

שמש ערומה משקיפה עלי ממרום, ולראשונה אני יכולה להביט בה חזרה.

קשתות אור מתנפצות אל העיגול השחור, מקיפות אותו, רוקדות אל השמיים.

גלגל מבהיק ובטבורו חושך.

ובאחת, קרן ראשונה נגלית.
השמש חוזרת, מופיעה במלוא הדרה הקורן.

אני נזכרת באזהרה ומביטה דרך המשקפיים השחורים - סהר דק וחוור, לבן ונפלא.

מחיאות כפיים נוספות, זעקות אושר, מצלמות מתקתקות.
האסטרונומים, אנשי הרציונל, מאושרים כילידים אשר חשבו שהשמש נבלעת על ידי דרקון ענק.

אני שומעת ציפורים.

הגיבור מחייך ואומר - "שמש כתום חזר!"

שלוש דקות וחמישים ואחת שניות על שפת הים בסידה, תורכיה.

אנחנו קודחים מחום. יש לנו שפעת מגעילה ונזלת. בלשון רבים, כי יש לשתינו.
<קשה, קשה>
משלומך?
אני מתגעגעת. דיברתי עם דשא_ירוק? על מפגש פסגה. מתומרת? בכל בוקר שתגידו בשבוע הבא, אבל באזורנו כי אני לא ממונעת - נניח ים, פארק הירקון. אפשר א"כ להמשיך אליי הביתה וממש לעשות מזה בילוי של כל היום.
אנחנו טסים בעוד חודשיים ואני חייבת לראות אותך לפחות פעם אחת קודם, וגם את דשא.
הי אלדואה,
כבוגר שנת חופש לפני הסטאג' ושנת חופש אחרי אני חושב שאין תחליף לזמן הזה בבית בעולם.
הזמן המאושר ביותר בעולם. הזמן היחיד בו הרגשתי שאני לא צריך ריגוש, בית חולים, חולים ובלאגן כדי לחיות חיים מלאים ולחוש מלא מלא.
אני חושב שאת צריכה להיות גאה על הזמן הזה שאת נוטלת מהחיים, ואצלי כבר בתכנון שנת החופש הבאה.
למדנו להסתדר עם משכורת אחת ובעצם, בזכות החזרי מס אם החופש מאמצע השנה ועד אמצעה, אפשר להרוויח המון בלי לעבוד דקה.
מעבר לכסף, הזמן הזה עם המחשבות מכניס לפרופורציות. אני הבנתי מה חשוב בעיני, מהם הקווים האדומים שלי למקצוע הזה שמרגיש לפעמים כמו עסקה גרועה עם השטן, ופעמים אחרות כעסקה נפלאה עם אלוהים.
חזרתי היום מבית חולים, ממיון ילדים, ואני לא מתחרט לרגע על כך שאני מבלה את ימי עם חולים שהם בני אדם, ואת לילותי עם יקירי במיטה, גם אם הם בועטים, הם הרבה יותר נחמדים.
בזכות החופש הרווחתי מחדש את הילדים ואת הגברת.
החופש נתן לי את היכולת לחשוב בצלילות על מה שאני רוצה מהחיים. כאדם הישגי בבסיס אני חייב הפסקות יזומות כדי להתנתק מההתמכרות הזו לעבודה שלנו הממכרת.
בהצלחה.
לגבי פנימית - אני מצאתי פנימית שהסכימה לכל השגעונות שלי.
הגעתי סביב שמונה ועשרה, סיום לא אחרי שלוש וחצי, וכשהיה צורך סיימתי אפילו לפני כן.
צריך לזכור שכרופאת משפחה את מגיעה למחלקה פנימית מעל התקן, את מתנה שלא משלמים לה משכורת אפילו מכיס בית החולים או המחלקה, ובמקומות מסויימים ניתן לתרגם את המתנה הזו לעבודה שפוייה.
יותר מכך, בחרתי מחלקה שבה הבכירים באמת עובדים, והביקורים מסתיימים בשעה סבירה ויש מספיק זמן כמעט בכל יום לפתוח ספר ולקרוא על אחד החולים.
למרות שפנימית היא החלק האהוב פחות מבחינתי, צלחתי את השנה הזו בלי יותר מדי נזקים לרוח ולנפש. אולי אפילו התחזקתי קצת באמונתי שרפואה נכונה אפשר לעשות רק מתוך מערכת יחסים עמוקה אמיתית.
פרסמו סיפור שלי שנקרא "התפוררות" ‏http://www.blipanika.co.il/?p=1166‏ במסגרת פרויקט סיפורים שמתבסס על שירת תור הזהב בספרד בשם "בין הזמנים" ‏http://www.blipanika.co.il/?p=1138‏ .
זו הפעם הראשונה שפרסמו משהו שלי, ואני די מתרגשת....
אז הנה - ציון דרך ספרותי בחייה של רופאה מתחילה happy
תגובות לסיפור (איזה כיף לכתוב את זה!)

רונ_צ'ה‏* (25.04.2006 20:29):
קראתי והגבתי לך שם, אבל רציתי להגיד גם פה שזו הייתה אחת מחוויות הקריאה החזקות ביותר שלי בזמן האחרון.

*מיצי_החתולה‏ (01.05.2006 20:42):
קראתי את הסיפור שלך, והוא פשוט נפלא.

בשבוע הבא: בכל בוקר שתבחרו את והדשא (אם היא באה, אני מוכנה לקבל אותך גם לבד happy), פרט ליום רביעי (למרות שאם דווקא יום רביעי הכי נוח, נסתדר, אבל עדיף שלא).

ניצן_אמ‏* (06.05.2006 11:03):
פרסמו סיפור שלי שנקרא ‏התפוררות‏ במסגרת פרויקט סיפורים שמתבסס על שירת תור הזהב בספרד בשם ‏בין הזמנים‏ .
זו הפעם הראשונה שפרסמו משהו שלי, ואני די מתרגשת....

כתבת נהדר. קראתי כבר לפני כמה זמן אבל התביישתי להגיב blush, אף פעם לא ממש הוצגנו רשמית hilarious

בקשר לדגלאס, אם עוד לא קראת את סדרת Thursday Next של Jasper Fforde, עכשיו הזמן. כל מי שהפניתי עד כה הסכים שקם יורש ראוי (ע"א שיש גם הרבה קוי שוני)
The Eyre Affair
Lost in a Good Book
The Well of Lost Plots
Something Rotten
הני הרבה.

*ניצן_אמ‏* (09.05.2006 19:07):
nice to make your acquaintance
how do you do
pleased to meet you
ועוד כאלה רשמיים שכאלה... hilarious

תודה על הבראוניז! הייתי צריכה את זה...
cake

*חלון_לים‏ (13.05.2006 20:23):
הי,
שמחה לשמוע שאת מסתגלת לחיים בבית happy
עוד לא אמרתי לך שנהניתי לקרוא את הסיפור שלך וכל הכבוד על הפרסום!
אני ממש בטוב, אין מה לדאוג. אני נהנית מהסטאז' הרבה מעבר למצופה, אפילו מהתורנויות לא נעים לי להגיד, למרות שהפרידה מהקטן לא הופכת יותר קלה עם הזמן ואפילו להפך (אולי כי הוא כבר מבטא את עצמו יותר ומבקש אמא אמא מה שדי קורע אותי).
אני אשמח מאוד להפגש. השבוע יום רביעי אחה"צ הכי טוב לנו.

אני רוצה לחבק אותו ולשמור עליו.
להחזיק אותו קרוב קרוב, ולא לתת לו להתרחק.
לשאוף ולנשוף ולתת לריח החול והאמבטיה למלא את הריאות באהבה.

וכל צפירה גורמת לי להזכר עד כמה אני שבירה.

<נכתב ביום הזכרון 2005>

אחי הצעיר למד לרכוב על אופניים בגיל שבע. הורי קנו לו זוג אדום ללא הילוכים ועם פעמון, והוא רכב עליהם במגרש הכדורסל מתחת לבית.
עיגולים שהלכו וגדלו, עד שיום אחד הוא יצא מהמגרש לעולם הגדול.

אחותי מעולם לא רצתה לרכוב על אופניים - זה פורע את השער ואי אפשר ללבוש חצאית קצרה-קצרה.

ואני?
נורא רוצה.
מאז ומעולם, אני חושבת.

אחי עכשיו בחו"ל, מתבגר בקצב שונה, לומד את העולם דרך הגיטרה והשירים.

אחותי כאן, לומדת לתואר ראשון במקצוע אהוב עליה מילדות. היא כבר אחרי הטיול הגדול, אחרי החבר הראשון, ובדרך לפרוח מהבית לחיים משלה בדירה קטנה עם שני חתולים והמון אהבה.

ואני?

נורא רוצה ללמוד לרכוב על אופניים.
רוצה את החופש הזה - היכולת לעלות על שני גלגלים ומוט מתכת, ופשוט לסוע.
רוצה להרגיש רוח על האף ולהזיע מתחת לקסדה.
רוצה שפשופים על הברכיים מהנפילות החוזרות.

צופה מהמרפסת על אהובי מרכיב את הילד שלנו על הכסא הקטן, רואה אותם מפליגים לגן השעשועים. הילדון מצחקק אל הרוח, ויקירי מדווש בחוזקה במעלה הגבעה הקטנה.
רוצה גם.
נורא רוצה.

כאשר הייתי ילדונת קטנה, עם קוקיה ונמשים, ביקשתי מהורי מתנה ליום ההולדת - אופניים.
הם סירבו.
גרנו ביישוב קטן, על צלע הר. בשנה הקודמת ילד התהפך במורד ההר ונפצע.
שנים מאוחר יותר ביקשתי שוב. עברנו בחזרה לעיר האפורה העמוסה, והפעם לא היה הר שעלולים ליפול ממנו.
הם סירבו.
יש כבישים בעיר הזאת, אפשר להדרס. מסוכן מאד.
שנה לאחר מכן ביקשתי שוב. אני ילדה גדולה כבר, אני יודעת להזהר.
הם סירבו.
עוד מעט אוכל ללמוד נהיגה. בשביל מה אופניים?

תירוצים שמטרתם להגן על בתם הבכורה, לשמור אותי עטופה ברכות בקופסא קטנה ונעימה.

די.

רוצה ללמוד לרכוב על אופניים.
והפעם אני לא תלויה בהסכמה של הגבוהים ממני.

אוקיי, עכשיו זה דייט! לפני כחצי שנה עזרתי לחברה עם חרדות איומות והיסטוריה של נפילות להגשים את חלומה לרכוב לפני גיל 30. היא היתה החברה השניה שעזרתי לה בעניין הזה, שתיהן בגיל דומה. יש לי טכניקה שלי, מאד שונה מהמקובל. מאד מפתחת בטחון.
אז... מתי את באה? happy
רק רציתי להגיד תודה על אתמול - היה לנו מאוד כיף!
פעם הבאה אצלנו - בתפריט ים וחומוס (אתם אוהבים?)
בשבת התחלתי להוציא את כל הבגדים מארון.
ערימה אחת לנעליים, ערימה אחת לחולצות וערימה אחת לסוודרים.
כל מה שמריח מאבק, רפוי בקצוות, או שנקנה בגלל אמא שלי ("תראי כמה זה מתאים לך! את נראית מצוין!", ואני מדדה על עקבים, מכווצת בסוודר מגרד עם פסי זהב).
כל מה שלוחץ באגודל או גורם ליבלות על העקבים.
כל מה שנלבש פעם אחת וחזר לאחורי ארון, או מה שנלבש כל כך הרבה עד שלא ניתן לזכור מה היה צבעו המקורי.

שמרתי שלוש חולצות מהילדות וחולצה אחת עם כתם שלעולם לא אלבש שוב.

הבוקר המחזור השאיר שלוש טיפות ורודות על התחתונית, והמפלצת חזרה להתכרבל עם שאר סיוטי הלילה.

העולם צלול יותר.
אני יכולה לחבק בלי לשרוט, ולהניק בלי לכאוב.
יש לי חיוך לבוקר, ועטפתי כבר חיוך לאחר הצהריים, כאשר הוא יחזור מהעבודה ויזדקק לו.
יש לי מדפים ריקים בארון.
יש לי מקום לנעלי הבית על הרצפה.

חודש חדש, הירח שוב מתרוקן.

את עושה לי צמרמורות בכתיבה שלך.
מחר בבוקר יש חגיגות פרידה מכמה חברי הומסקולינג, רוצה להצטרף?
היי, תודה תודהhappy
יום הולדת זה יופי. צריך לעשות את זה לעיתים יותר קרובות (וגם לבקש מאבא שלי להכין את עוגות השוקולד שלו בעוד הזדמנויות, שחיתות מה שהלך אצלנו בבית...)
גמני מאד נהניתי! הילד שלך משגע... (גם אתhappy)
מקווה שנתראה בקרוב!
חצאית לבנה.
חולצה ורודה.
יחפה.
על הדשא.

המון ספרים.
אחד בכל שקית, ואז שניים, ואז הפסקנו לספור.
ובכל דוכן ממששים, מריחים, נאנחים בהנאה מריח דפים שטרם הופרדו.

אני רוצה את שני הכרכים של הרומן שהחלטנו לא לקנות, וגם את הספר של הבחור הצעיר שפגשנו פעם, וגם את האגדות שקודמות לאלו שכבר קראנו.
הוא מתעופף ממני ויוצא לחפש ספרי היסטוריה, בזמן שאני נוברת בספרי הבישול.
אנחנו מתאחדים ליד ספרי הילדים. מחפשים את האחד שנרצה לספר לילד שלנו.

ריח שוקולד מסיח את המחשבה.
עוצרים לטעום מתוק.
מלקקים את האצבעות והשפתיים.

הוא מחייך באהבה, משחרר אותי לחפון את כל הספרים שלא יחזרו איתנו.
אני חוזרת אליו. משלבים ידיים בין השקיות הכבדות.
מוצאים אינטימיות שקטה ברעש הקהל שדוחק סביבנו.

חוזרים הביתה, פורשים בגאווה את השלל על השטיח.

חמישה ספרי קריאה.
שלושה ספרי ילדים.
ספר בישול אחד.
בציר 2006.

התכתבות עם רונ_צ'ה‏

*רונ_צ'ה‏* (17.06.2006 17:36):
אני מקנאה בך כל כך...
השנה לא הלכנו, מתוך ידיעה ברורה שלא נצליח לא לקנות ויש כל כך הרבה סיבות לא לקנות:
הבית עמוס ספרים - אין מקום לספרים נוספים, ויש עוד ספרים שלא קראתי, ויש לימודים שצריך לעשות (ואני, מלכת האסקפיזם, רק תני לי הזדמנות להתרחק מספרי הפרמקולוגיה הארורים...), ואין כסף ויש הרבה דברים אחרים שצריך יותר, אבל מה לעשות ששנינו כאלה תולעי ספרים????
מה קניתם?

*רונ_צ'ה‏* (18.06.2006 23:07):
אוי, כמה שאני אהבתי את המלך צבצב....
מדע בדיוני ופנטזיה קלאסית? איזה? יש לי אהבה עצומה גם לאלה וגם לאלהhappy

*רונ_צ'ה‏* (19.06.2006 15:25):
לא צוחקת בכלל, אני קונה ספרים לפי העטיפה... (נו, יותר רדוד מזה, אין...)
הסילמריליון מתורגם לא רע (אם אנחנו מדברות על אותה מהדרות תרגום. שלי כחולה עם קישוט צהוב על השער, זה זה?). מאד נעימה לקריאה וממש לא מעייפת, במיוחד אם קראת את הטרילוגיה בתרגום הישן שלה. אני אוהבת את הפלפספויות של טולקין, ואת הירידה שלו לפרטים. אנני מאד נהניתי, למרות שיש לי כמה חברים טולקינאים שממש סבלו (והאמת, כשאני חושבת על זה - הגיבור צודק! זה באמת דומה, איזה מותק הילד הזה...)
שלום לנצי מעולה. לא מגלה לך כלום עליו. אני מאד מאד מאד אהבתי. השאלה היחידה היא לגבי התרגום, כמו תמיד בעניני מד"ב. באנגלית הוא היא תענוג.
כתוב כשד משחת לא מצלצל מוכר, תחלקי חוויות?
סיפורי הארץ הגוועת - קראתי. אהבתי את השני יותר מאשר את הראשון (ואין שגיאות, לפחות לא כאלה שאני ראיתי....)
מרשה לי להמליץ?
אם עוד לא קראת את הספרים של ניל גיימן - קוראלין (כאילו ספר ילדים, אבל ממש לא), עולם-לא-עולם, אלים אמריקאיים (שעכשיו יצא לו המשך ואין לי מושג מה שמו), אבק כוכבים ובשורות טובות - מדהימים, כולם. קצת מפחידים, קצת (מאד) הזויים. אני מכורה להם לחלוטין
ועוד - פיליפ חוזה פארמר. יש לו שתי סדרות - סדרת עולם הנהר וסדרת עולם המדרגות. את עולם הנהר אין בעיה (יחסית) למצוא, את עולם המדרגות נורא קשה להשיג, אבל ממש ממש שווה.

*רונ_צ'ה‏* (20.06.2006 13:40):
היפריון וטבעת כארון על המשכיהם. מד"בי מעולה, עם תרגומים מצוינים. קראתי, גם בשפת המקור (היה סיוט, הייתי קטנה מדי) ואז בתרגום ואז שוב בשפת המקור. מעולים לחלוטין ומפחידים נורא....
יצא לך לקרא את פולמן? טרילוגיית "חומריו האפלים"? (באנגלית זה נשמע יותר טוב - HIS DARLK MATERIALS). ממש מוצלח, ומאד זורם וכייפי.
וכמובן, אהובתי האחת והיחידה - אורסולה לה גווין (לאמא שלי יש בבית את כל מה שהיא כתבה אי פעם, עכשיו גמרתי את החלק הרביעי של "EARTHSEA SAGA"), ואהובי האחד והיחיד - רוברט היינליין.
את אלים אמריקאים יש לי.. אם תרצי בהזדמנותhappy

*רונ_צ'ה‏* (20.06.2006 13:54):
ג'ינג'ית מבקבוק נחשב?
מתי שתרציhappy - אני בת"א. אם בא לך לתאם, את יכולה לשלוח לי מייל ל- RONILAZAR ב - GMAIL, וגם "חומריו האפלים" (באנגלית) שוכב אצלי על המדף...
אסימוב זו אהבתי הישנה. יש לי פינה חמה בלב אליו ואל כל סדרת הרובוטים, אבל חייבת להודות שבאיזה שהוא שלב התעייפתי
את אורסולה אני שודדת מאמא שלי, היא מצאה את כולם בחנויות יד שניה בירושלים, אני יכולה לברר איפה, אבל זה לא אומר שיהיה. מצד שני, בירושלים יש חנות שנקראת "מוטי ספרים" (אם אני לא טועה) והבחור הזה יכול להשיג כל ספר שעולה על דעתך. שווה בדיקה.

*רונ_צ'ה‏* (20.06.2006 16:20):
מכיוון שיש לי חיבה עזה למרובעים (התחתנתי עם חננת מחשבים COME ON....) - זה ממש בסדרhappy

*רונ_צ'ה‏* (22.06.2006 17:01):
את קוני ויליס אני מתכננת להגיע לקרוא, פעם... כששוב יהיה לי זמן לקרוא משהו חוץ מ"המדריך השלם לפרמקולוגיה" happy (גועל נפש הפרמקולוגיה הזאת, פשוט נורא) (תודי שהרבה זמן לא קיטרתי על הלימודים שלי...)

*רונ_צ'ה‏* (23.06.2006 17:30):
אז כן קראתי משהו של קוני ויליס - את המשכוכית, ואהבתי מאד מאד מאד.
אני תמיד בעד החלפותhappy

*רונ_צ'ה‏* (24.06.2006 12:50):
ביום שני. ואני מרגישה שאני לא יודעת כלום. זה נורא. סיכמתי את הכל, אני זוכרת בגדול את המנגנונים של כל תרופה, אבל השמות הגינריים והמסחריים - סלט אחד גדול. אתמול בערב גיליתי שעירבבתי מקרולידים עם SSRI... לא ברור מה חשבתי לעצמי, אבל נאלצתי לתקן חצי סיכום באמצע הלילה (וכמה דמעות נשפכו עליו...) פשוט מייאש. אני צופה מבחן דומה למבחן באנטומיה בסמסטר הקודם (יענו, רק תנו לי לעבור את הזוועה הזאת, זה הכל....)

*רונ_צ'ה‏* (27.06.2006 17:16):
טוב, היה מזעזע ברמות קשות. כיתה של 30 איש, וכולנו יצאנו עם פרצוף תשעה באב. אז מה - "צרת רבים?"...
חזרתי הביתה כדי לשמוע מהאיש שסבתא שלו נפטרה בבוקר. לא מפתיע, היא דעכה כבר חודשים, אבל עדיין עצוב. מאד אהבתי אותה.
אז, הייתה לוויה אתמול, רחוק מאיתנו, בשיא החום (ואני מתעבת לוויות, הטקס כל כך מכוער בעיני), ואז עוד שהיה לא קצרה בבית האבלים, ואז נסיעה חזרה, והיום ב - 7 בבוקר התחילה התנסות מספר 2 (בכירורגית! כל כך הרבה יותר נעים מפנימית! ומדריכה מקסימה שאני מאד מאד אוהבת! ממש נהנתי היום).
ביום חמישי - פתולוגיה....

*רונ_צ'ה‏* (29.06.2006 14:02):
טוב, המשוואה שלך הוכיחה את עצמה.... אכן קיבלנו איזה שהוא פקטור (לא אמרו, אבל חישבנו והגענו למסקנה שויתרו על כמה שאלות...). לא ציון מבריק, אבל עבור בכבוד, ובכלל - נראה לי שהפרקטיקה הרבה יותר רלוונטית בענין הזה.
תמיד הסטודנטיות נראו לי כאלה שבריריות ושקופות_ אני לא שברירה ושקופה, אבל אני מודה שאני הרבה יותר שקטה במחלקה מאשר בחיים ה"אמיתיים". חלר מזה אני מניחה זה ענין של מרות, ו(שוב, מניחה) הניסיון נותן ביטחון. אתמול ליויתי את אחת האחיות (מקסימה, אדיבה, מסבירה, מחייכת הרבה - איזה כיף) להכנסת והוצאת קטטרים. היה תענוג להיות איתה (פחות תענוג לחולה אני מניחה...נורא ארוך, הקטטר הזה....). אני חושבת שהמהפך הוא תהליך. יש אצלי בנות בכיתה שכבר עושות את זה, וזה מקסים. אני עוד לא שם, עדיין קצת מפחדת לסמוך על הידע שלי (וגם יש ענין של אגו, קשה לי לא לדעת ולא להבין את הכל מיד...)
פתולוגיה היה נהדר. עכשיו אנטומיה...(נו, אחרי פרמקולוגיה הכל נכנס לפרופורציה....)
תודה על העידודhappy

*רונ_צ'ה‏* (01.07.2006 01:01):
_מה אנטומיה - חשבתי שכבר עשית את זה!
עשיתי חלק א', עכשיו חלק ב'...
_ מתי את מסיימת את הלימודים בכלל?_ ינואר 2008. ההסמכה באפריל, אינשאללה, טפו, טפו, שומים, בצלים וחתולים שחורים...
נורא ארוך, הקטטר הזה - הוא גם אמור להכנס למקום נורא ארוך... אם לא שמת לב... (אייקון מסמיק ודוחף מרפק עם חיוך ממזרי בו זמנית) נו, זה כבר תלוי אצל מי, את יודעת... (אנחנו איומות ונוראות, פויה עלינו)
על הנושא של האופי אפשר לפתוח דיון פילוסופי ארוך וממושך. אני חושבת שהשינוי נובע בחלקו גם מהסיבות שמביאות תלמידי סיעוד למקצוע מההתחלה. יש את מי שרואה בזה שליחות, ואז השינויים שהוא עושה בעצמו ובתפיסה שלו את המקצוע במהלך השנים, שונים מאלה שעושה מישהו שבוחר (ותהרגי אותי, אני לא מבינה איך אפשר) לעסוק בסיעוד "כדי שיהיה מקצוע ביד". זה גם ענין של שכנוע עצמי. המדריכה שלי אמרה משהו מאד נכון לגבי הצורך שלנו להרגיש, או לפחות להראות כאילו אנחנו יודעות מה אנחנו עושות בכל רגע נתון, זאת אומרת - להמנע ממצבים שבהם ברור שאין לנו מושג ממה אנחנו עושות ולהמנע בעיקר מתחושת הפניקה שמצבים כאלה גורמים, כי זה משפיע על החולה בצורה מאד לא חיובית. אני לא מתכוונת להעמדת פנים שאנחנו יודעות מה אנחנו עושות במקרים שלא, אלא לדרך שבה אנחנו מתנהלות - לא להכנס להסטריה, לא לפעול בחופזה, לא לעשות טעויות.. כשמתאמנים על זה מספיק, מתחילים להאמין בזה, ולאט לאט גם צוברים ניסיון, והתוצאה היא שנוצר איזה שהוא בסיס של ביטחון עצמי בעשיה שלא קיים אצל סטודנטים בתחילת הדרך. מי שמתייחס לסיעוד רק כאל מקצוע, ודרך להכניס את הכסף לבנק בסוף החודש, לא ממש מתענין עד הסוף בצרכים של החולה, כי זה פחות רלוונטי מבחינתו, ולכן גם ההתמודדות שלו מול החולה שונה, ואולי כאן טמון ההבדל. לא בטוחה לגבי מה שכתבתי עכשיו. מאוחר, והייתה לנו ארוחת ערב גדולה ורוויית אלכוהול....happy

*רונ_צ'ה‏* (02.07.2006 14:02):
יש הבעת פנים כזאת, הבנאדם נראה כאילו יש לו עצירות ושלשול בו זמנית, הוא מחוויר ומזיע, ואומר בנון-שלאנטיות "זו שאלה מענינת מאד, יש כמה דרכים אפשריות לענות עליה....", ואת יכולה לשמוע את הגלגלים מתרוצצים באטרף אצלו במוח....
מכירה?
בטח מכירה. ברגעים כאלה, גם את מה שאני יודעת, אני שוכחת..happy
ולצערי, בכיתה שלי יש כמה וכמה אנשים שנראה שבחרו לעסוק בסיעוד רק כדי שיהיה מקצוע ביד. אישית, אני לא מבינה איך אפשר, אבל מכיוון שההערכה הכללית שלי לאנשים האלה לא גבוהה במיוחד גם ככה (מוסר לימודים נמוך, ואז העתקות נמרצות בבחינות וכאלה...) - אני גם לא מנסה להבין מה בדיוק עומד מאחורי המניעים שלהם. אני לא מנסה לתקן את כולם, רק את עצמי.

*רונ_צ'ה‏* (04.07.2006 19:09):
אז גם רפואנים מעתיקים על ימין ועל שמאל?
פרמקולוגיה 75, פתולוגיה 92. אני מרוצה.
מה אני עושה? בעיקר רצה אחרי אחיות כדי לתפוס עוד פרוצדורה, רצה אחרי רופאים כדי לא לפספס את הסיבוב אצל החולים שלי, ורצה אחרי גליונות מטופלים כדי לא לפספס רישומיםhappy - החלק של הרישום נוראי, ויש המון ניירת... לא צריכה לספר לך על זה. אני עדיין מרגישה קטנה וטיפשה, וחייבת לחזור בדחיפות על החומר באורולוגיה (יש לך שעות ספייר ביום לתת לי? חסרות לי איזה כמה שעות...).
אני נהנית, זו מחלקה יותר רגועה מחד, ומאידך - נותנים לנו לעשות הרבה יותר בעצמנו, וזה טוב - למרות שאני מפחדת, אני יודעת שככל שאני עושה יותר, יהיה קל יותר (ולכן, אני מוציאה קטטרים בכל הזדמנות שנקרית לי או במילים אחרות - הרבה יותר מדי....)

*רונ_צ'ה‏* (14.07.2006 11:35):
מעצבן_לראות_מסביב‏ - בהחלט מעצבן! עכשיו כשנגמלתי סופית מהסיגריות הארורות (אינשללה, טפו, טפו, טפו, חמסה, חתול שחור) - זה כל כך מפריע לי... מבינה ומזדהה עמוקות.

*רונ_צ'ה‏* (14.07.2006 22:15):
תהרגי אותי, אין לי מושג ירוק למה התכוונתי. זו בטוח פליטת מקלדת (זה מה שקורה כשרואים טלויזיה ומקלידים במקביל, אבל אני לא מצליחה לשחזר מה רציתי להגיד שם...)
פורום אורט מקום משעשע למדי - הייתי טובה, קראתי הן את ההתלהבות והן את הדיון התיאולוגי המעמיק - היה מצחיקhappy. התואר הראשון שלי הוא (גם) באומנות ותיאולוגיה של ימי הביניים, אם תרצי פעם לפתוח דיון בנושא, רק תגידי, אני אשמח לנער את האבק מעל החלק הזה במוח שלי....
וביוכימיה ופרמקולוגיה ממש לא מעניינים אותי יותר.... פיחסה. עכשיו אני עמוק בעניני RPP, TURP, PSA, ושאר מחלות אורולוגיות...(והנה עוד מקום שבו אני בחיים לא אעבוד מבחירה. בלי להיות וולגרית מדי אני אגיד שבשבוע האחרון ראיתי מספיק מפשעות לשארית חיי) (ואני דווקא מחבבת מפשעות, אבל מאד ספציפיות, IF YOU KNOW WHAT I MEAN...) (איך אני מדברת, לשטוף לי את הפה בסבון מיד, פויה עלי, ועוד בערב שבת....)ההוא באמת משכיל. אני אוהבת אנשים משכילים אונליין - תופעה נדירה ומשובבת נפש בפני עצמהhappy
את אנדר קראתי - את כל הסדרה. אהבתי את השינוי בכיוון בספרי ההמשך של המשחק. הם מוזרים נורא, לוקחים לכיוונים מאד שונים ויש בהם משהו מעד מעורר מחשבה ומטריד - שווה לאללה. היחיד שלא עד הסוף מצא חן בעיני הוא צילו של ההגמון. קצת מאולץ ומיותר לטעמי.
וספרים להחלפה זה תמיד טוב - אני בעד (ממש, פלוס פלוס)

*רונ_צ'ה‏* (04.08.2006 21:35):
שלוםhappy מזמן לא דיברנו....
מקווה שאצלכם הכל בסדר, אצלנו עדיין שותים אספרסו (עזבי, אני מאד צינית בימים אלה, כשכל החברים וחצי משפחה נמצאים בצפון...).
עוד שבוע אני חוזרת לחיים (מבחן אחרון), סיימתי את ההתנסות ותהיתי אם את עדיין רוצה לממש את מועדון הספרים להחלפה....

*רונ_צ'ה‏* (09.08.2006 11:26):
סליחה על ההעלמות. נכשלתי במבחן (אוי לבושה) - מחר מועד ב', ומבחינתי שבוע הבא, שבוע לאחר מכן - מתי שנוח ומתאים לך, אני בחופשhappy

*רונ_צ'ה‏* (26.08.2006 18:00):
סליחה על ההעלמות...
היה אצלנו מטורף לגמרי.
קודם כל - אפשר לשחרר, עברתי את סיעוד המבוגר (לא בהצלחה גדולה במיוחד, אבל עברתי, עכשיו אפשר גם ללמוד את החומר ולא רק לשנן אותו כמו תוכי...)
מיום המבחן ועד היום היה פשוט טירוף. בהתחלה, שני המחשבים שלנו פרצו בשביתת מחאה והתחרבו סימולטנית. אחד היה סופני ונאלצנו להחליף אותו, והשני (שלי, עם כל החומר הלימודי...) בילה אצל ה"רופא" שבוע, עם השתלת חלקים, אינפוזית חשמל ממושכת ופירמוט מלא (שלא נדע מצרות, טפו...)
ואז - הגיעה השמחה הגדולה באמת....
בתחילת החופש אמרתי לעצמי שזו הזדמנות טובה לצבוע את הבית. צבעתי חצי בית בעצמי, והלך אחלה, ואז הגעתי לסלון... מסתבר שבחלק הזה של הבית (סלון, חדר עבודה, מקלחת) לא קילפו את הקירות מאז שהבית נבנה (ב - 1936...) ולכן - הצבע לא נתפס. כמובן שאת העובדה הזאת גיליתי אחרי שצבעתי קיר שלם בשכבה מלאה והוא פשוט התקלף כמו טאפט.... זה עצוב לראות בחורה מבוגרת יושבת באמצע הסלון המבולגן, מכוסה צבע ובוכה בדמעות שליש....
בקיצור, הזמנו איש מקצוע, שקילף את ה-כ-ל, חידש בטון, חידש סיד, וצבע את הכל מחדש. לקח שבוע וחצי, המון עצבים מרוטים וימבה של כסף, אבל עכשיו יש לי בית מקסים כל כך, ובתור פרס - אנחנו נוסעים לשבוע לחו"ל בסופ"ש הקרוב.
אז... אני צריכה עוד דחיונת קטנטנה, אבל עדיין מאד מאד מאד רוצה להיפגש.......
מה אצלכם? ראיתי שביקשת לא למחוק את "לידה מכשירנית כאונס" - וטוב שכך, כל כך חשוב וכל כך מזעזע אותי לשמוע את הדברים שנאמרו שם (במיוחד מה שכתבה POOH, שהיא חברה קרובה ואהובה מאד מאד מאד, ובכל פעם שאני שומעת ממנה על הלידה הראשונה יש לי דמעות בעיניים....)

*רונ_צ'ה‏* (06.07.2006 17:35):
הרישום זה אסון. ברור לי שזה ענין של ניסיון, אבל אתמול כבר הצלחתי לעשות פאשלה ברישום תרופה, ואני כל הזמן בטוחה שאני שוכחת משהו...
חדרי ניתוח בתכנון, אבל לא בהתנסות הזאת (למרות שלאור העובדה שאנחנו בכירורגית כרגע, זה היה מתבקש...). אנחנו אמורים לקבל 18 שעות חדר ניתוח מתישהו במהלך הלימודים, וזה כנראה יידחה. בשאיפה, אם אני אצליח לקמבן את זה, אני רוצה להגיע לחדרי ניתוח במסגרת ההתנסות ביעוד האיה. אם כבר ניתוחים - שיהיה רלוונטי לתחום שמעניין אותי....

*רונ_צ'ה‏* (16.09.2006 14:06):
שבוע אני מחכה שהאתר יחזור כדי לכתוב לך.
סליחה על ההעלמות, הייתה אצלנו בבית חגיגה שלמה (מה שהתחיל כצביעה פשוטה הסתבך למיני שיפוץ די מסיבי שנמשך כמעט שלושה שבועות) ואז נסענו לחו"ל וחזרנו (הוא חזר) עם ברונכיט מטורף... היה שמח.
עדיין רוצה לעשות מפגש ספרים? שעות קצת יותר מוגבלות, אני חוזרת מחר ללמוד...
אני פה, או ב - RONILAZAR בג'ימייל. קום.

*רונ_צ'ה‏* (17.09.2006 19:39):
חוזרת לבילינסון, למעשה חזרתי כבר היום, ליום קצר במיוחד (התחלנו סיעוד הילד, טוב מאד, ואונקולוגיה - פחות טוב מבחינתי כרגע)
היינו שבוע באמסטרדם, והיה נפלא ומשחרר ונעים, וחופשי, ובלי טלפונים, ועם המון ביחד שהיה מאד נחוץ אחרי שנה של לימודים אינטנסיביים ועבודה עוד יותר אינטנסיבית.
רק הברונכיטיס הזה בסוף היה מיותר ביותר (חום מוטרף, אינהלציות, ביקור במוקד, סטרואידים לוריד - THE WORKS, האיש שלי לא עושה חצי עבודה...)
השבוע הקרוב טיפה עמוס (תחילת לימודים, ואני בראיונות עבודה כל יום, צריך להתפרנס קצת...), אבל שבוע הבא? תגידי מתי נוח לך, אני חוזרת הביתה בסביבות 5-6 ככה. (והבית מקסים לגמרי, מבולגן, אבל מקסים, לפחות זה...)

המון חברות

חלון_לים‏ (29.06.2006 18:13):
רציתי להזכיר לך שההזמנה לים וחומוס עדיין בתוקף
<רמז עוד יותר דק> blink
החודש האחרון בילדים היה איכשהו די עמוס. לא הצלחתי למצוא זמן לכלום.
חודש הבא משפחה - אז בטוח ניפגש. אני אכתוב לך כשאדע את הלו"ז.
בינתיים סופשבוע נהדר למשפחת הגיבורים hot

פיצה_והתוספות? (30.06.2006 19:20):
הי, הי! אולי בכל זאת תשתמשי בפתק ההוא? happy
זכית בתשובה תוך פרק זמן קצר למדי ורק מהסיבה שהקטנה הביאה וירוס בטן מהגן וכולנו משלשלים ומקיאים. אז מצאתי את עצמי מול המחשב.
החיים שם בחוץ מעניינים בהרבה מהוירטואלים, לפחות כרגע. מאוד עמוסים רגשית ולא משאירים מקום לשום דבר נוסף.
אשמח לדבר בטלפון, אני עדיין מציצה מדי פעם בסקרנות, אבל לעתים מאוד רחוקות . ככה שפיצה אחרי יומיים זה מאוד מהר happy.
הרבה אהבה וגעגועים בחזרה. וחיבוק גדול.
פיצה

ניצן_אמ‏* (10.07.2006 14:35):
בחיי שהסמקתי... blush
blink

היה ממש כיף. heart

אותי עצבנה גם הזאתי עם השני-שקל למכוניתָדוּמה... היא מתכוונת לשים מטבע! היא לא סתם "מבזבזת" זמן מכוניתדומה יקר! שיתפנה הפעוט לאלתר!

*ההולכת_בדרכים‏ (10.07.2006 18:29):
הי אלודאה!
היה נעים לדבר flower
האם תוכלי לתת לי את המייל שלך?
<המייל שלי עושה קצת אאוטינג אז אני מעדיפה לא לכתוב אותו כאן>

ההולכת_בדרכים‏ (12.07.2006 16:18):
הי, תודה! blush
מה שקרה בסוף הוא שהפסקנו בהדרגה להתעסק במשקל שלו.
זה נהיה מעצבן להפליא, הוא ממילא השתולל על המשקל הביתי וטכנית זה הפך לבלתי אפשרי.
כשהוא הגיע לגיל חצי שנה הנחנו שאם יחסר לו משהו הוא ישלים במוצקים- רעב הוא לא יישאר!
טיפלנו בו בקינסיולוגיה ומכאן והלאה בחרנו להאמין שהוא בריא ושהכל בסדר.
כמובן גם ראינו שהוא מרגיש טוב, יונק טוב וגם גדל קצת מדי פעם...
הוא עדיין תינוק רזה, ואני בטוחה שהוא מחוץ לעקומות, אבל הוא כל כך מלא חיים ומבסוט שזה הפך לפחות חשוב.
<הוא כל הזמן היה כזה, אבל ברגע שבעיית היניקה ובעיית השתן נפתרו, הרגשנו יותר רגועים.
מה גם שלתינוק קטן ממש תמיד דואגים יותר, לא?!>
לאחרונה הוא גם מגלה סופסוף התלהבות אמיתית מאכילת מוצקים, שזה בכלל נחמד!
הוא פשוט עבר ישירות מיניקה מלאה לאוכל אצבעות, בדילוג קליל מעל שלב המרוסקים...

א_ל_א_ן‏ (12.07.2006 16:23):
תודה רבה.
את מוזמנת לקרא עוד משהו שלי מ_ר_א_ה? , כשיש לך זמן.
תמיד כיף שקוראים... ושאוהבים

א_ל_א_ן‏ (14.07.2006 17:10):
תודה שאת קוראת.
איזה בלוג מקסים יש לך בעצמך.
ניתי להיכנס לסיפור שכתבת, שהתפרסם, ולא הגעתי,
פרסמו סיפור שלי שנקרא ‏התפוררות‏ במסגרת פרויקט סיפורים שמתבסס על שירת תור הזהב בספרד בשם ‏בין הזמנים‏ .

ובכלל, בשבת התחלתי להוציא את כל הבגדים מארון. למי העברת את הבגדים?

אני שוטפת את החדר האטום, מפנה קופסאות מיותרות.
סופרת בקבוקי מים ותחתונים.
צריך דלי?
(עדיין זוכרת את אמא שלי מצהירה שהיא לא מוכנה להשתין בדלי מול הילדים, ויוצאת מהחדר האטום ב 91' כדי ללכת לשירותים).

איזה אוכל מכינים?
הגיבור כבר לא יכול לינוק ארוחות שלמות, וגמרנו את הביגלה אתמול
(עדיין זוכרת את אמא שלי אוגרת בקבוקי מים וקופסאות שימורים שלא נהיה רעבים).

מפרקת את הבלגן למרכיבים.
שוכחת מה חיפשתי באמצע הדרך וחוזרת אחורה.
מזיזה כסאות ונתקלת בהם.
(עדיין זוכרת את אמא שלי מאורגנת, מסודרת, מפנה את הדרך לגישה מהירה למרחב הבטוח)

ועכשיו?
פתאום התראה של דקה לא נראית מספיק זמן - צריך לדאוג לילד ולחתולה.
ולסגור את הגז.
ושלא ישארו ברזים דולפים.

חוזרת על הרשימות לפני השינה. מתפללת אותן כתפילת מגן מפני הכאוס מסביבי.

ואין אף אחד אחר שיעשה את זה במקומי - אני האמא עכשיו.

אני האמא.

<נכתב בזמן שטילים עפו על חיפה, והבית הישן שלנו נהרס>

דברים חכמים של מי_מה‏

*מי_מה‏* (17.07.2006 23:14):
ולסגור את הגז
וואו, לא חשבתי על זה. כל השאר נראה לי קצת וודו. בכל האזעקות האחרונות בחרתי לא לעשות כלום. מתחיל באמת להזכיר לי את מלחמת המפרץ. הרי אם חוטפים פגיעה ישירה זה לא ממש משנה באיזה חדר נמצאים , ואם לא- אז ניצלנו וכבר עדיף להמשיך בשגרה ולא להלחיץ את הטף בכל מיני פעולות שגרת חירום. מרגישה שרוב הפעולות הננקטות נועדו לתת תחושה של עשיה כדי לא להרגיש אידיוטים וחסרי אונים.
מוזמנת בחום להצטרף לבועה (נשאר לי עוד המון סבון מהיומולדת - אפשר להתפרע חופשי עם שוקולד וחלב) וכן, זה באמת יותר קשה כשאת אמא.
לחתולות לא צריך לדאוג - הן יודעות כל כך יפה לדאוג לעצמן והן הרבה יותר יעילות בזה מאתנו.
ניצני משתוללת
*ניצן_אמ‏* (24.07.2006 19:14):
שומשום!!! hilarious

*ניצן_אמ‏* (04.08.2006 08:00):
התגעגעתי אלייך. וזה בזכות ובחסד והכל עובר עלייך happy heart
ועכשיו אפשר ללמוד לרכוב על אופניים! הרי בכל מקרה אני לא רודפת אחרי מי שאני מלמדת אלא רק מדברת.
ובכלל, רציתי להציע שתבואו לבקר אותנו, הבית כבר ממש במצב נורמלי!!

תמרוש מבקרת, בעדינות

תמרוש_רוש‏* (09.08.2006 04:50):
היי.
שלום, שמי תמר. לא נפגשנו עדיין, גם לא וירטואלית.

קראתי והתרגשתי.
אף פעם לא רציתי להיות רופאה, אבל תמיד רציתי להיות קרובה לעולם הזה.
בסוף יצאתי מרפאה בעיסוק בבתי ספר, בקהילה, מאוד טוב לי, ועדיין אני רוצה להיות קרובה לעולם הזה.
עכשיו אני לומדת מסאז' וחולמת לעבוד בבתי חולים, ללמד את הצוות לעניק מגע זה לזו, לחולים ולעצמם.
לעזור להומניזציה של המקום המוזר והמופרך הזה.
בית הספר שלי ממוקם ממש ליד בית חולים גדול. אני מסתכלת עליו כל פעם אחרי שיעור ואומרת לעצמי: לא הייתי רוצה לעבוד שם. יותר מדי קירות, יותר מדי חלונות, יותר מדי אורות, והבניאדם הולכים לאיבוד.
ועדיין, הייתי רוצה.
דווקא כי אנשים שם הולכים לאיבוד.

קראתי את מה ש פאפא_דוק‏ כתב לך על המוות, וזה הזכיר לי את הספר "סרטן כנקודת מפנה" של לורנס לה-שאן. קראת? מומלץ...
יש שם פרק על מוות נשגב.
כדאי.

*תמרוש_רוש‏ (16.08.2006 07:56):
אוי, כל כך תודה על התגובה.
אכפת לך אם אני אבקש ממך משהו? קפצי לבלוג שלי, נפילה_מצוינת_בלוג_אוסי_אופטימי‏‏ (הוא כבר נהיה די ארוך, את יכולה להתעלם מההתחלה) רק תקראי את ההודעה האחרונה ותשאירי לי איזה פרח. רק פרח אחד. כן, אני מחפשת עכשיו עידוד מתחת לבלטות hilarious. תארי לעצמך.

החלפת חוויות ואנרגיות עם מי_מה‏

מי_מה‏* (20.05.2006 22:54):
נכנסתי כדי להגיד לך תודה ונשארתי כי את נהדרת hug

*מי_מה‏* (15.07.2006 09:54):
חן חן לך על הברכות והאיחולים.
מחזקת את ידייך בענין ה מעצבן_לראות_מסביב‏ . משום מה מעשנים חושבים שבאויר הפתוח העשן לא מסריח ובדלי הסיגריות אינם לכלוך...
<בשביל הגילוי הנאות - גם מימה מעשנת מדי פעם אבל תמיד לאחר רדת החמה ולעולם לא תשאיר בדלים על הארץ>

*מי_מה‏* (16.07.2006 23:28):
קפה נטול עם חלב סויה - בחיים לא! אם כבר אז אספרסו כפול עם חלב מוקצף 3% שומן לפחות! hilarious
אה וגם שתי כפיות סוכר (או.קיי. שיהיה סוכר דמררה אורגני)

*מי_מה‏* (18.07.2006 23:26):
<מימה לא יכולה לותר על שעורי יוגה כי היא המורה happy >

*מי_מה‏* (03.08.2006 18:37):
צריך להיות 37 + 4/365 אחרת זה יוצא שאני בת 37 שבועות....
תודה על האיחולים flower

*מי_מה‏* (26.08.2006 21:45):
תודה, יקרה על מה שכתבת. אין לך מושג איזה קטעים ארוכים נכתבים לי בראש ואני לא כותבת אותם רק כי נראה לי שזה לא מענין אף אחד. בשביל מה לכתוב את זה? אבל נהינת כל כך לכתוב. ודוקא כאן. וגם לקרוא.
חיבוקים ארוכים גם לך ושבוע טוב.
נכנסת כבר לדף על אחריות_שלמה? ? כדאי.

*מי_מה‏* (30.08.2006 13:31):
לא התכוונתי שאת *צריכה
לקרוא את הדף על אחריות_שלמה? , זאת אומרת לא חשבתי שאת זקוקה לו, כמעין השתלמות מקצועית, אלא פשוט כי זה מענין.
חייבת לרוץ (מתחילה שיעור בעוד חצי שעה אבל לא התאפקתי מלגלוש מעט).

*מי_מה‏* (03.09.2006 15:37):
ברכות על הבלוג החדש

*מי_מה‏* (05.09.2006 13:57):
תראי מה זה, נכנסתי לבלוג שלך לפני שנכנסתי לשלי! לא נראה לי שאהיה בפארק הירדן. רוצה מאוד אבל חוששת. נכתב רבות על העזרה שמוגשת לאמהות יחידות אבל אני יודעת שבסופו של דבר ההתמודדות האמיתית עם הצרכים של ילדי היא שלי. את יכולותי להתמודד עם מילוי הצרכים בבית אני מכירה וכרגע חוששת מלנסות בתנאי שטח. אולי בשנה הבאה.

*מי_מה‏* (23.09.2006 10:47):
ואולי....מתישהו...ניפגש.
בנתיים מוזמנת לכתוב לי "למייל"‏[email protected]

מקווה שהחג שמח.flower

> אצלנו רוגש עד גבה גלים (תוספת של סערה הורמונלית מתקרבת לא עוזרת לרגיעה ), אבל נחמד ברובו.<

גם אני בבלוגיסטים -
365_ימים_דף_בלוג‏
וזה מה שעשיתי למען עצמי היום (המרגיעון שאל, אז עניתי).
בין לבין

חלון_לים‏ (04.09.2006 23:10):
גם ממני ברכות על הבלוג החדש!
יאללה בואי נפגש - הים עדיין פתוח.
אבל אבוי, השבוע שתי תורנות, חתונה אחת ופגישת מחזור קטנה (אצלי בגינה).
רק ביום א' אדע מה קורה שבוע הבא, אז נקבע.
אצלי ימים עמוסים כל טוב בסימן מעברים, תמורות, שיטוטים וחילופי עונות.
אעדכן ביתר פירוט כשנפגש (אז הפעם באמת נפגש).
בינתיים, שיהיה שבוע מלא שמחה flower

אמא_אדמה‏ (17.09.2006 20:10):
flower

דגנית_ה‏* (17.09.2006 21:00):
אני בספק אם נפגשנו.
הייתי באדמיניסטרציה רפואית ולפני כן ברכש (תקופה קצרה, החלפתי מישהי בחופשת לידה).

אהבתי לעבוד שם, אם כי העבודה באדמיניסטרציה לא היתה ממש my cup of tea. כלומר, היה נחמד אבל לא ממש מעניין.tongue

*חלון_לים‏ (17.09.2006 22:26):
אין לי מושג בקשר לתחבורה ציבורית אלינו, אז נראה לי שאוטו עדיף. אם יותר נוח לכם אפשר גם להפגש באיזה גן באמצע הדרך.
אצלנו בחוף מאוד כיף אבל הטנטן הפך לאמפיבי נטול עכבות, אז לא בטוח שנצליח לשוחח בשלווה בעוד הנערים משחקים לפנינו (אבל אפשר לנסות...)

*דשא_ירוק?* (18.09.2006 19:47):
בשבת אנחנו מדרימים עד מכתש רמון - בא לך להצפין עד שם?
אני חושבת שזה יאלץ גם אותנו להדרים, לא? או שאני כזאת פתטית בגיאוגרפיה?
אנחנו אמורים לא להיות כאן בשבת, אבל אני ממש ממש שמחה שאת חושבת עלי כשאתם באים לאיזור. עד מתי תישארו?

_וחברה טובה צריכה מהלצה על נטורופת בסביבה, אחד שמבין בקנדידה ובהנקה_
באיזו סביבה? ומהי מהלצה?

ועוד משהו, דיברתי היום עם חברה טובה של מיצי (זאת שמחר יש לה יומולדת 200) והיא טוענת שמיצי והחתולים אמורים לחזור בינואר ושהם מחפשים אולי באיזור שלנו! בקיצור, אני רוצה שתבואי ותתלהבי ותמליצי למיצי גם לגור כאן.

*דגנית_ה‏* (18.09.2006 21:02):
כן, האוכל... השתדלתי למחוק אותו מזכרוני... happy

הביתחולים הזה באמת ממשלתי... מכל הכיוונים.
שם התוודעתי לראשונה למיהם או מהם עובדי מדינה... (הרי הייתי אחת מהם...) ומהי בירוקרטיה... וזה כזה פיכסה כשמדובר בחיים, חולי, מוות...

אני באמת זוכרת סטז'רים מציצים לחדר שלנו ושואלים על רחל...
אגב, עד היום אני לא יודעת איך היא נראית... hilarious , רק כיוונתי אותם אל חדרה...

בסוף יוצא לחם. תמיד.
לא משנה אם טועים בכמויות של הקמח, לא חשוב אם שוכחים להוסיף סוכר.
בסוף תמיד יוצא לחם.
פעם חשבתי שילדים נולדים, וההורים מגדלים אותם, מעצבים אותם.

טעיתי.
אין מתכון לגידול ילדים.
הילד שלי נולד כשהוא מכיל כבר את הכמויות המדויקות של אהבה ותבונה, זהירות וצחוק.
אני לא האופה.
אני רק התנור. התפקיד שלי לחמם אותו ולהגן עליו עד שיהיה מוכן לצאת.
שלא יפול בקור, ושלא יסדק בחום.

הפעוט שלי יגדל, וילמד, ויצא אל העולם.
יהיה לו מקצוע, ובת זוג, וילדים, ובית.
אולי גם חתול.

בסוף תמיד יוצא לחם.
השאלה היא האם הוא טעים.

מעברים

ניצן_אמ‏* (19.09.2006 16:48):
איזו מחשבה מקסימה.
ושלך כזו לחמניה טעימה ואיכותית!
שיזהר רק שלא יירטב לו הבגד-ים tongue

*א_ל_א_ן‏ (20.09.2006 06:32):
בסוף תמיד יוצא לחם.
שם לספר.

א_ל_א_ן‏ (20.09.2006 22:55):
יותר הרב מכר של האשה הצעירה וההורים.
חבל לבזבז את המטאפורה המקסימה הזו על ספר בישול, לדעתי.
תעשי מייד זכויות יוצרים על השם הזה.

א_ל_א_ן‏ (23.09.2006 09:23):
נמאס_לי_להיות_אמא‏ השתמשתי ב- בסוף תמיד יוצא לחם שלך, כדי להסביר משהו. אם את רוצה לקרא, ולראות מה אני הבנתי מהמשפט שלך את מוזמנת לשם.

חלון_לים‏ (27.09.2006 15:35):
אין בעיה, אל תרגישי לא נעים.
אנחנו ניפגש בזמן המתאים.

שבוע הבא: חודש חדש, מחלקה חדשה.
הפעם פנימית. שוב.
עוד לא יודעת איך הימים שלי יראו.
כשאדע ננסה לקבוע.

שיהיו ימים יותר קלים וזורמים

דגנית_ה‏* (28.09.2006 14:23):
מגניב - זה בקטנה hilarious


מה שהכי משגע אותי (בחינוך ביתי ולטובה) זה לראות כמה הילדים שלנו חכמים... הלסת התחתונה שלי נשמטה לא פעם מהתגובות של עדי שלעיתים לא ידעתי מה לענות לה או איך להגיב...

מה שניקרא סיעור מוחות hilarious

*סוף_מעגל‏* (03.10.2006 17:05):
ברוכה הבאה
רוב תודות, בוודאי שאמשיך לבקר !

*אורי_קורי‏ (03.10.2006 21:37):
כידוע, כאשר אושיה מדברת על מישהי גם היא הופכת מיד לאושיית באופן
ואני בדיוק חשבתי כך עלייך... blush

פיצה_והתוספות? (05.10.2006 21:52):
שלום מתוקה! מה שלומך?
גומאויר נורא יקר, נראה לי נלך על משהו פחות יקר. איזורנו שופע נגריות, לא נצטרך להרחיק כל כך.
וגם- אגלה לך בסוד- אני לא עושה תורנויות! בכלל! וכנראה שאצליח להמנע מהתענוג הזה גם בהמשך.
נשיקות ממני!

מיכלונת (06.10.2006 22:56):
אני לא האופה.
אני רק התנור. התפקיד שלי לחמם אותו ולהגן עליו עד שיהיה מוכן לצאת.

אהבתי את הניסוח happy

פיצה_והתוספות? (07.10.2006 16:44):
נורא פשוט. עושים התמחות ברפואת משפחה והולכים לאחד מביה"ח הפריפריים. עד כמה שאני יודעת זה תקף לבוגרי הארץ, רצוי שיהיו נשים, אך אני מכירה גם גבר אחד שקיבל תנאים כאלה. שווה, נכון?!
מה את עושה בימים אלה?

פיצה_והתוספות? (08.10.2006 06:56):
צריך לבדוק. בעיקר לדבר עם אלה שנמצאים בהתמחות שם ולשאול. אני יודעת על ביה"ח נהריה וברזילי באשקלון. יתכן בהחלט שיש בעוד מקומות.
אשתדל להגיע לבלוג שלך בהקדם happy.
יום נעים ותחילת שבוע טוב happy.

אלודאה_בלבן‏ (08.10.2006 09:48):
מיכלונת - תודה hug

אורי_קורי‏ (08.10.2006 11:10):
אני אשמח מאוד לפגישה שכזו happy

א_ל_א_ן‏ (15.10.2006 16:58):
_<a href="‏‏‏http://he.shvoong.com/humanities/416642-זונה-מונולוג/">זונה‏‏‏ (מונולוג)</a> מה דעתך?
מה דעתך על זה?
אם גם את רוצה להפנות למקום הזה חומר אפשר גם חומר מדעי, אפילו רצוי, נראה לי תיכנסי מכאן : ‏‏‏http://he.shvoong.com/aff-E88E/‏‏‏

מי_מה‏* (17.10.2006 00:07):
ברכות גם לך. התגעגעתי. אהיה בתל אביב בשבת וביום שני (עוד סדנאות של דייויד סאי - ככה זה כשמכורים) רוצה להפגש? flower

*דו* (17.10.2006 19:24):
אלודאה, מצטערת אם אני נדחפת. תרגישי חופשי למחוק או להתעלם, אבל אם בא לך תעני לי כאן. כתבת בדף אחר על הבן שלך, שהולך לגן ונהנה מזה, אבל כתבת משהו כמו "חזרו התקפי הזעם וחוסר הסבלנות". האם תוכלי לפרט ולספר. הסיבה שאני שואלת היא שבתי, בת 3, הלכה בשנה שעברה לגן, באופן מאד לא סדיר, תמיד אמרו שהייתה נהדרת שם, נראה היה שטוב לה, אבל כבר בדרך הבייתה היו מתחילות ה"סצנות".
השנה החלטנו שהגן יהיה סדיר יותר, היא התחילה במקום חדש. כולם אומרים לי שהיא מאושרת שם, מתפקדת נפלא, והכל יופי. גם היא אומרת שטוב לה שם, ובניגוד לשנה שעברה, גם הולכת בשמחה בבוקר, ללא כל מחאות או תהיות. אבל מהרגע שהיא נכנסת לאוטו בדרך חזרה הביתה (בצהריים) הזוועות מתחילות. התקפי זעם, בכי בלתי פוסק, ואפילו אלימות פיסית. וכל זה כשלנו לא ברור מה בדיוק הטריגרים. מקווה שלא הלאיתי אותך ושבא לך לענות.

*מיכלונת_פה‏* (18.10.2006 01:44):
איזה כיף החיבוק שלך... בטח שהיה שווה בשביל זה... happy
וגם לך hug

*אלודאה_בלבן‏ (21.10.2006 01:34):
דו,

ברק היה במסגרת מגיל חצי שנה עד גיל שנתיים ועשרה חודשים. הוא תמיד נהנה ללכת לשם (חוץ מתקופה קצרה שבעקבותיה החלפנו משפחתון). הוא תמיד שמח, תמיד חזר עם עבודות יצירה, ותמיד לא רצה ללכת הביתה בסוף היום.
א-ב-ל....
מאז שהוא בבית איתי יש הרבה פחות התקפי זעם, הוא בוכה פחות, הוא נרגע מהר יותר אחרי בכי, ובכלל - הוא 'מרגיש' רגוע יותר.
קשה לי להסביר בדיוק, אבל אני חושבת שאת מבינה למה אני מתכוונת.
מצד שני, יש לי חברה שהבת שלה פורחת בגן. היא ההיפך מברק - בחופש הגדול היא היתה עצבנית יותר, צעקה יותר, ורק אחרי שחזרה לגן רמת האושר שלה עלתה. כך שהפתרון של חינוך ביתי מתאים רק לחלק מהילדים, לא לכולם.

ברק הוא ילד מופנם, שלא קיבל מספיק 'זמן אמא' כאשר היה צעיר, ועכשיו אני מרגישה שאנחנו צריכים להשלים את הזמן שלנו ביחד. במידה מסוימת אני מתייחסת אליו קצת כמו תינוק, מגוננת עליו. אבל אני מרגישה ששנינו זקוקים לזה, ואחרי שהקשר שלנו יתחזק - גם הוא יוכל לחזור למסגרת כאשר הוא מחוזק יותר.

אני מקווה שעניתי.
אם לא - אשמח להרחיב עוד (אבל תמקדי אותי לגבי מה שאת רוצה לשמוע).

רונ_צ'ה‏* (27.10.2006 14:58):
סליחה.
גם לעצמי קצת נעלמתי.
תקופה קשה.
הרבה בלאגן משפחתי שעכשיו נראה שולי לחלוטין.
סבתא מאושפזת במחלקה שבה אני עושה התנסות. אתמול אמרו לנו שאין מה לעשות יותר. עכשיו חושבים על טיפול תומך. יהיה קשה (סרטן של האנדומטריום. אובחן ביוני ב - STAGE1, היום כבר STAGE4...)
קשה. לא קוראת פה כמעט בכלל. דווקא היום נכנסתי במקרה לראות מה חדש.

*POOH_והתוספות‏ (01.11.2006 08:29):
אנחנו תמיד שמחים לארח חברים
happy

בת_ההרים?* (06.11.2006 19:27):
בטח!!! וגם בכלל,אם תצטרכו עזרה לאימהות מאיזור שדה בוקר-אפשר לפנות אליי.אני כבר 4 שנים עושה תמיכת הנקה כאן באיזור ומקווה להפוך את זה ליותר רשמי בעתיד הקרוב.

*מי_מה‏* (06.11.2006 21:58):
בדיוק היום תהיתי מה איתך ובאמת שכבר ממש התגעגעתי ויצא שהקדמת אותי והפצעת כאן...
נראה שהלחם שלך עולה ותופח לתפארת!
hug

*POOH_והתוספות‏ (07.11.2006 09:32):
שני וחמישי יש כאם מפגשי חינוך ביתי.. אתם כמובן מוזמנים להצטרף.
אבל גם לא אכפת לי לוותר על מפגש אחד בימי חמישי אם תבואו..

ושאר הימים אין לנו תוכניות קבועות מראש...

ותודה...
תבואו בקרוב [לפני שפומיקי יהרוס את כל השרשראות] אז תראו את הבית עוד בקישוטי יומולדת...

ליאת_Skippy‏ (07.11.2006 15:42):
שאלות של איך עוסקים בלהיות רופאה וגם עושים גן אמא בו זמנית.

בת_ההרים?* (07.11.2006 19:54):
תודה על הלינק. אם נשמעתי בבוקר "קצרה" זה בגלל שהיה המון רעש מסביבי וזה הקשה עליי להתרכז.
תהיי איתי בקשר כשיהיו לך עוד פרטים.
flower

*בלה_שנדמה_לה‏* (13.11.2006 03:21):
אוי, נורא ריגשת אותי.
רק עוד חודשיים וחצי!! hug
(לשלוח לך תמונה שלי?) blink

*חלון_לים‏ (13.11.2006 13:31):
היי!
מה שלומך?
אצלי הכל טוב, עוד שבועיים סוף הסטאז' - הריח המשכר של החופש כבר מסחרר אותי לגמרי, יש לי תוכניות וחלומות בלי סוף...
את באה ליום עיון לרופאים בכנס הנקה של ג'ק ניומן?

חלון_לים‏ (14.11.2006 22:37):
לא כתבת אם את באה...
<תבואי, תבואי>

בת_ההרים?* (15.11.2006 15:55):
נדמה לי שירד לי האסימון לגבי מיהי היולדת.אם זו מי שאני חושבת שזו,אז היא תהיה בסדר.....

*אמא_בלמידה_מתמדת? (17.11.2006 00:14):
הי אלודאה,
ראיתי עכשיו את ההערה שלך בדף שלי. נעים להיפגש כאן. אני עוקבת אחריך בעניין ואהדה עוד מהפורום הקודם flower (שם היה לי כינוי עם הרבה נוּנים).
יש לי כמה חברות קרובות שהן רופאות, כך שהעולם שאת מתארת באופן חי ומרגש כל כך, מוכר לי וקרוב אלי.

חלון_לים‏ (20.11.2006 17:21):
יופי!
אז ניפגש מחר happy

*מי_מה‏* (20.11.2006 21:49):
הי יקרה,
תודה על המחמאות, שמחה שאת איתי. מתמעטות לי המילים בימים האחרונים אז אסתפק בחיבוקים.

*בת_ההרים?* (21.11.2006 20:40):
הי,
אני יודעת מיזו. ככה זה יישוב קטן. היא מקבלת עזרה ותמיכה ובישולים. גמאני הבאתי משהו לשבת. בקיצור,הכל טוב.ונקווה להמשך כזה.
תודה flower

*מי_מה‏* (26.11.2006 18:11):
נעים לשמוע - תודה לך. לא מרגישה נפלאה כל כך בימים האחרונים...

רק שתדעו איך אני מצליחה לכתוב משהו -
החלון של 'באופן' מוקטן בתחתית הדף, ולמעלה רץ הסרט ‏הזה‏ (צריך ללחוץ על האייקון עם הציור השחור) . הגיבור יושב על הברכיים שלי ומדי פעם מרביץ לי בטעות, כאשר הוא מרים את הראש להסתכל למעלה (כלומר - עלי).

וברק רוצה לכתוב גם -
בבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבאאאאאאאאאאאאאאאא אאבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב בבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב

הוא חמוד כאשר הוא לא צועק....

flower

ככה מספרים בשקט בשקט?!!?
לא יפה!!!

אתמוליומולדת אתמוליומולדת אתמוליומולדת לאמאהכימקסימה!
אתמוליומולדת אתמוליומולדת אתמוליומולדת לסורגתבפוטנציהשלהמאה!
חגלה שמייח וזרלה פורייח אתמוליומולדת ל-טווווווו-המדהימה! (לא חושפת שמות באיטרנט)
חגלהשמייח וזרלהפורייח אתמוליומולדת, עד מאה ועשרימשנה!

קראתי בשלוק אחד את הסיפור (דוקא תיכננתי לחלק למנות קטנות אבל לא התאפקתי) וכל כך נהינתי! תודה על הקישור.
<הגוף מקווצ'ץ' קצת עכשיו >
אפשר לפגושותכם בשבת? מתגעגעת...
יש קצת חדשות בחזית הביתית, וכל אחת מהן גרמה לי להשתפך ולרעוד ולצחוק, אבל הצירוף של כולן הופך אותי לנטולת מילים.
הכל טרי מהשבועיים האחרונים:

קיבלתי את הדוקטורט.

סיפור שכתבתי זכה במקום הראשון בתחרות סיפורים.

ואני בשבוע 11 (תל"מ - אי שם בערפילי נובמבר).

הנה, אני מעדכנת גם את הבלוג האישי, לא רק של הילד.

מזל טוב...
happy

חייבת לומר שחשדתי כשהיית פה ולא העזתי לשאול.. [וגם הגדולה שלי שאלה משהו אחרי שהלכתם..]

ומזל טוב גם על הזכיה...

עכשיו שארני קוראת אני נשמעת לעצמי כמו פולניה טובה "ידעתי"...
אבל אני בכל זאת משאירה את זה..

מזלטוב אישה מקסימה שכמותך
|אין אייקון של השפלת ראש על ההעלמות הממושכת...|
על הכל, ושיהיה הכל, ושיהיה באושר ובשמחה גדולה
|NOTE TO SELF: לא להתקרב לנסיכה של POOH כשאת בהריון, אלא אם את רוצה שכולם יגלו - היא תמיד יודעת....|
וואו, דר' אלודאה, אין לי מילים ! (טוב, מילים תמיד יש לי) מזל טוב flower
ברור שסיפור שלך יזכה מקום ראשון, עכשיו אולי תגלי איפה אפשר לקרוא אותו?
שיעבור בקלילות ובנעימים.
המון אהבה ממני heart
עלתה לי שאלה - אם לא מתאים לך שהיא פה את מוזמנת למחוק..

זה אומר שהחתיך שלך ישאר בבית עוד שנה?
ונוכל לפגוש אתכם יותר?

זה אומר שהחתיך שלך ישאר בבית עוד שנה? - לא. החתיך מבקש ללכת לגן, ואחרי דיונים ביננו החלטנו לכבד את הרצון שלו. אבל מדובר בעוד חצי שנה - בינתיים אפשר לפגוש אותנו המון (ואת לא פולניה בכלל. כל מי שסיפרתי לו אמר שאני כבר נראית הריונית. רק אני מסתכלת במראה ורואה סתם בטן שמנה...)
מתי תגיעו לכאן?

עכשיו אולי תגלי איפה אפשר לקרוא אותו - אי אפשר בינתיים. אין אליו לינק ישיר. אבל יהיה אפשר, לא לדאוג happy

|אין אייקון של השפלת ראש על ההעלמות הממושכת...| - לא צריך. מקבלת אותך באהבה וחום. הנה - hug. את רואה?

ותודה לכולכן על האיחולים. אושר לא מושלם אם אי אפשר לחלוק אותו עם הקרובים לי, וירטואלים ככל שיהיו.

רק אני מסתכלת במראה ורואה סתם בטן שמנה...
בדיוק הפוך מאיך שאני הייתי, שתמיד בשלבים הראשונים היה נדמה לי שאני הריונית לתפארת והתמונות הוכיחו שנראיתי סתם שמנה...
ועוד לא אמרנו כלום על הכוּסיות בחודש תשיעי שיום אחרי הלידה חוזרות לג'ינס כאילו כלום, ימח שמן.
מה חשוב, העיקר הבריאות!
כל מי שסיפרתי לו אמר שאני כבר נראית הריונית_
דווקא לי בכלל לא נראית הריונית..
רק נשמעת כזאת - שאלת על איך זה עם שניים? וכל מיניש אלות כאלה שגרמו לי לחשוד שאו שאת כבר ממש בדרך
או שאת מתחילה לחשוב על זה..

_מתי תגיעו לכאן?
לא יודעת.. בעצם כן - בערב יום עצמאות [כלומר ביום הזיכרון]. אבל ביום עצמאות עצמו אנחנו מוזמנים למשפחה..
אבל אל תדאגי עוד נתאם..
ומתי אתם תגיעו שוב לכאן? [יש כאן שבלול שמחכה לכם..]

ואני בשבוע 11 (תל"מ - אי שם בערפילי נובמבר).
oh וואו וואו וואו! שיהיה המון טוב וילך בקלות!!
|אין אייקון של השפלת ראש על ההעלמות הממושכת...|
וגם אחד לPOOH נצל"ש.
מה זה בדיוק נצל"ש, אם אני כבר פה?

נהר השתלטה לי על המסך ואוטוטו על המקלדת... -."|B

Vצילו
]]]]]]]]]]]\\\\\\\\\\\\וןHYJMמ
שמישה ולחץלמציל צאותי.ץ

הכוּסיות בחודש תשיעי שיום אחרי הלידה חוזרות לג'ינס כאילו כלום, ימח שמן_
צריך להוציא אותן מחוץ לחוק, או לפחות להצמיד להן מישהי כמוני שתשדל אותן לגמור את כל עוגת השוקולד התלת-שכבתית עם הקצפת מצלחת...

_בערב יום עצמאות
אז אפשר להפגש בטיול הסטנדרטי של יום העצמאות, לא? אולי נלך לראות זיקוקים, ולדעתי זה קרוב אליכם (יחסית).

וניצני - את מקבלת hug גדול. מגעגועים.

אני בשבוע 11 (תל"מ - אי שם בערפילי נובמבר). מזלטוב!
רק נשמעת כזאת - שאלת על איך זה עם שניים? וכל מיניש אלות כאלה שגרמו לי לחשוד שאו שאת כבר ממש בדרך
או שאת מתחילה לחשוב על זה..
כנ"ל
אפשר קישור לבלוג של הילד?
ונשמח מאוד מאוד לביקור, מתי שתבואו, ואם תבואי בשבת יהיה לך קל לנהוג (ביחוד כשהבנזוג נוהג לא?)
הי!

מזל טוב על כל הדברים המשמחים יחד!
יקירתי!
בשעה טובה! ומזל טוב! איזה כייף לשמוע.
אז הפעם לא נוכל להמר מי מאיתנו תלד קודם...
וגם אצלנו הנסיכה הצביעה ברגליים ודרשה ללכת לגן. הסכמנו. היא כבר כמעט חודשיים שם ונהנית מכל רגע. היית מאמינה?
מקווה לראותכם מתישהו. מתגעגעים.
תודה תודה!

הנה - חיבוק אחד לפיצה hug

וחיבוק אחד לשירין hug

יש לי עובר קטן בבטן, והוא שוחה שם, מנפנף בידיים, בועט ברגליים, וכלל לא מודע לקיומי. אני מכילה אותו בתוכי, מהווה את עולמו, אבל הוא לא מכיר אותי. יחסים חד צדדיים יש ביננו - אני מתחייבת להגן עליו, פנים וחוץ, והוא רק צריך להתקיים.

ואלי זאת היא?
ילדה קטנה, עם קוקיות ושמלה, שתרצה לטפס על עצים כמו אחיה הגדול, או לרוץ בחול, צוחקת אלי?

ברק חושב שיש לי חתול בבטן. זה נשמע לו הגיוני באותה מידה.

ואני?
אני חושבת שיש לי יצור חי בבטן, והוא יגדל עד שיבשיל, ואז יצא לעולם, שבו הרבה יותר קשה להגן עליו. אני רוצה לידה קלה יותר, הנקה ארוכה יותר, להיות סבלנית יותר, מכילה יותר, אוהבת יותר.
אבל בעיקר רוצה לצאת שלמה יותר, ולא שבורה, כמו בלידה הקודמת.

ואני?
אני חושבת שיש לי יצור חי בבטן, והוא יגדל עד שיבשיל, ואז יצא לעולם, שבו הרבה יותר קשה להגן עליו. אני רוצה לידה קלה יותר, הנקה ארוכה יותר, להיות סבלנית יותר, מכילה יותר, אוהבת יותר.
אבל בעיקר רוצה לצאת שלמה יותר, ולא שבורה, כמו בלידה הקודמת.

מאחלת לך את כל אלה ויותר...
עגבניות ומלפפונים אני לא מסוגלת לאכול מההתעברות
רק לפני שבוע חזרתי לאכול את הנ"ל, מאז שהריתי את הינוקא...
יש לי את הספר לידה פעילה, רוצה שאשאיל לך?
אני יכולה להביא איתי למפגש אצל פו...
אני עוקבת אחרייך...
מתי המפגש הקרוב אצל פו? אולי באמת נצטרף (אני כמהה למפגשי חינוך ביתי).
מתיש תבואו... רק תגידו מתי ומייד קובעת מפגש..

חוץ מזה חשבתי עלייך היום המוןן... למרות שהיה יום די מעייף..

שבוע הבא יש ערב יום השואה ויום השואהsad
עוד שבועיים יום העצמאות
אולי אחרי יום העצמאות, נגיד יום חמישי ה26 לאפריל? (פו את גם קוראת כאן נכון? ולא שלחת לי את הטלפון של ענת המפעילה עדיין...)

שני בלוגים? הישן והחדש או ההדר והבאופני?

רוצה גם להצטרף למברכות:
המון מזל טוב על החדשות המרגשות!
שיהיה מסע מלא באור ושמחה.
אכלתי סלט חסה לארוחת ערב. וקולורבי.
ואורז עם עוף אצל אמא שלי, אבל זה לא נחשב.
ובכל המולת היום שכחתי לקחת את הויטמינים, אבל לא נורא, נכון?

משהו מוזר קורה לי בהריון הזה. מצד אחד אני מסוגלת לטבול לחמניה לבנה ברוטב שמנת (שני הדברים ש דשא_ירוק? אסרה עלי לגעת בהם לעולם ועד), ומצד שני - משתבצת מזה שהחסה לא אורגנית.

נו, איך אני אוכל להיות מושלמת אם כבר בשבוע 12 אני מזייפת?
וביחוד אחרי שקראתי את בלוג ההריון של לוטם_מרווני‏, ועכשיו התזונה שלי בכלל נראית לי מזעזעת.

יקירתי, באמת שחשבתי שבמצבך עדיפה הגרסה המקוצרת והמרוככת. כך או כך , תודה על היותך ועל תמיכתך hug
תודה על ההזמנה happy
היום הודיעו לי שסופסוף מחסום עבודת הגמר הוסר וכנראה אתחיל לעבוד ממש ממש בקרוב.
קצת מלחיץ.
אנחנו די בתזזית, השבוע בקושי היינו בבית וכנראה גם בשבוע הבא.
מקווה שבכל זאת ייצא להפגש...
לקח לי כמה קריאות חוזרות כדי להבין מה זה "ליגג" hilarious חשבתי שזו טעות הקלדה עד שהבנתי שזה (והנה באה השווצה ביכולת הניקוד) ליַגֵג.
<החיים שלי מחכים בערמות מחוץ לדלת, שאני אסדר אותם ואני פה נטפלת לזוטות ברשת על הבוקר>
כנראה?
blush שמלות מלמלה ורדרדות וסרטים בשיער...
שאלנו את ברק האם זה תינוק או תינוקת.
הוא ענה, "תינוקת."
"למה אתה חושב ככה?" אני שואלת.
"אני לא חושב." הוא ענה ברצינות, "אני יודע."

ומאוחר יותר הניח את ידו על בטני המתעגלת והסביר, "התינוקת מפחדת, ואני שומר עליה."
ממה היא מפחדת?
מהדם, לדבריו.

"איך התינוקת נכנסה לבטן של אמא?"
וגם - "איך היא תצא אחרי שהיא תהיה גדולה מספיק?"
בעלי ואני נבוכים, מצחקקים, מנסים לחשוב על הסבר מתאים שיכבד את השואל ואת השאלה, ואז ברק מפשיל את החולצה שלי, מצביע על הטבור וצוהל "אה! מכאן היא נכנסה!"

הראינו לברק תמונות של אחותו (או האח, או החתול. הבעל הזכיר לי שעדיין לא הוחלט סופית על ידי הרופאים מה יש).
הבוקר הוא צייר על לוח מחיק עיגול גדול מקושקש, בפינה העליונה קשקוש נוסף, ועוד שני קשקושים בפנה התחתונה.
"אמא," הוא מסביר לי, "ציירתי את עצמי בתוך הבטן שלך. זה הראש שלי, אלו הידיים, וזו הבטן".
צודק - ככה באמת נראית תמונת אלטראסאונד.
קודם כל עדיין מחכה לדעת אם אתם באים מחר..

חוץ מזה הקושי הגדול באמת הוא ללמוד איך לא להתעצבן מכל הזרים המרגיזים האלה.
להגיד לך שלמדתי? נו בערך..

דווקא לגבי הליטופי בטן - באיזשהו שלב למדתי פטנט מעולה - הייתי מלטפת חזרה.
לקח לי הרבה זמן לאזור אומץ אבל אחרי פעם פעמיים - זה כבר היה יותר קל. ותאמיני לי זה היה שווה כל מבט על פני האנשים ש"החזרתי" להם על ליטוף הבטן שלי.

לגבי הילדים..
נו.. מה לעשות...
הכי נחמד זה כאלה שאין להם ילדים בכלל אבל יודעים יותר טוב ממך ובכלל מכולם איך לחנך ילדים..
אני תמיד חושבת שיהיה ממש מעניין לפגוש אותם שנה- שנתיים אחרי לידת הילד הראשון עם הקלטה של מה שאמרו...
אגב - יש לי חברה שעשיתי את זה - לא ממש הקלטתי אבל הזכרתי..

היה לי סיוט הלילה.
חלמתי שבגלל מקרה חירום רפואי אני יולדת בניתוח קיסרי, ואחר כך מפרידים אותי מהתינוקת. לא נותנים לי אפילו לגעת בה, ומעבירים אותי לבנין מבודד, רחוק כל כך שאני אפילו לא יכולה לשמוע אותה. החזה של נפוח וגדוש, ואני דולפת חלב ואין לי את מי להניק. אחרי שלושה ימי בידוד חמותי מגיעה, נלהבת כולה מהתינוקת המקסימה, ואני ממררת בבכי ומתחננת שיתנו לי לראות אותה. היא מתנהגת בריחוק נוראי ואומרת , "אלו רק ההורמונים, זה עוד מעט יעבור לך. אל תדאגי, אנחנו נטפל בה טוב יותר ממה שאת יכולה."

אפשר לקרוא לחלום הזה המון פרשנויות, וכולן נכונות.

אפשר גם לא לתת לחלום שום פרשנות, רק לשמוח שזו לא המציאות!
מאחלת לך מציאות ורודה ופרחונית flower flower flower
תודה. הדף צריך להיות שם, אבל השגתי אותו בקובץ אקסל שכן נפתח.
אפשר לקרוא לחלום הזה המון פרשנויות, וכולן נכונות.
hug
למרות שיש לי מאה מטלות מתפקעות מלחץ של דד ליין...
קוראת וקוראת את הבלוג שלך ואת זה של ברק בנשימה אחת (באיזו תחרות זכה הסיפור שלך במקום הראשון, ואם להיות פולנייה- אפשר לקבל קישור?).
באיזו תחרות זכה הסיפור שלך במקום הראשון - בתחרות סיפורים של כנס מדע בדיוני בפסח. אני לא יכולה לתת קישור היות והוא קבור כרגע בין שאר 39 הסיפורים האחרים בתחרות, אבל אני כן יכולה להגיד שהמקום השני היה מעולה, לדעתי, וגם כמה מהסיפורים שלא זכו.

ו...hug חזרה, נעים כל כך להיקרא happy

הריון, רשימה זמנית:
  • העייפות, אוי העייפות הנוראה הזאת. אני מסוגלת לשהות במיטה שעות, ועדיין לא להתעורר לגמרי.
  • עצירות של ברזל - לא ממש שכחתי, רק שכחתי עד כמה זה כואב. ולכבוד ההריון, גם החברים (אלו שמתחילים באות ט' ונגמרים רק חודש אחרי הלידה) יצאו גם כן.
  • הרגשנות המופרזת - אתמול בכיתי כי דמות אהובה בסדרת טלויזיה מתה. יופי לי. עוד מעט אחזור לבכות בגלל הכלבלבים החמודים בפרסומות לנייר טואלט. וביחד עם זה - התפרצויות רגשיות בלתי פרופורציונליות לחלוטין. השבוע רבתי עם חמותי עד כדי דמעות מכיוון שהיא אמרה שההריון של הבן הבינוני שלה היה ארוך יותר מההריון של ברק. באמת.
  • שרירי הבטן שלי החליטו שהם מיצו את הקטע של הריון ולידה. נפגש בעוד חצי שנה, כך הם הודיע במכתב ההתפטרות הנחמד שהם ניסחו לי השבוע, כאשר ניסיתי להתרומם דרך הבטן מהמיטה.
  • לא אוכלת מלפפונים ועגבניות, בולסת כמויות של קמח (משתדלת שלפחות יהיו מאפים מקמח מלא), לא מסוגלת להתקרב לדברים חמוצים יום אחד, ולמחרת לא אוכלת מתוק בכלל. הטעמים המשתנים וההשתוקקות למזון מוזר מתעצמים הפעם.
  • רוצה להרגיש אותה (אותו?) כבר. רוצה שברק יוכל להניח את היד שלו על הבטן שלי ולהרגיש את העובר פועם בפנים. מצד שני - הוא כבר מדבר איתה, מנשק אותה, מחבק אותה, ומסביר לי דברים לגביה שאני לא מבינה.

הכל טוב, הכל משתפר. הבטן כבר מציצה מתחת לחולצות, ועכשיו העמסתי מכונה בבגדי הריון. הגיע הזמן, אפילו שאני עדיין נכנסת למכנסיים הרגילים שלי. אבל אני רוצה להרגיש בהריון, אז קדימה - מכנסיים של 'רמי לי' וחולצות של אמא שלי.
בהתחלה חשבתי שזה לא לענין לתת לך עֵיצות כי את הרי רופאה ויודעת הכל, אבל אז נזכרתי בחברתי צביקי, שכבר על סף סיום הלימודים ותחילת הסטאז', ואת כל מה שהיא יודעת על תזונה היא למדה ממני...
אז ככה, יש כל מני סוגים של ברזל, עצירות היא לא משהו שאי אפשר בלעדיו. לי היתה עם סוג אחד עצירות מזעזעת ועם סוג אחר ממש שום כלום. לגבי החברים ט' - דיקור מאוד עוזר אבל אני לא יודעת אם מותר בהריון, אני בכל אופן מוצאת שנקיון יסודי ואחריו למרוח טיפה אחת של שמן אתרי לוונדר מאוד מקל.
ואם נעבור איזה חצי מטר כלפי מעלה, לרגשנות אין לי שום פתרונות חוץ מללכת על זה בגדול! אצלי הדמעות הגיעו בערך בשלב התחלקות התאים בהריון הראשון ושבע שנים אחרי הן עדיין כאן. התרגלתי, אני אפילו חושבת שזה חינני tongue
ואיזה מזל שיש מי ש מסביר לך דברים לגביה שאת לא מבינה.
(ציטוט עם התערבויות)
heart hug heart
אז את החלפת סוגי הברזל ניסיתי בהריון הקודם, והדבר היחיד שעזר היה הלידה... באופן כללי הצ'או או הפאו בגוף שלי חסום (לא זוכרת את המונח הטכני), וטיפול עקבי בשיאצו משחרר ועוזר לזה. אבל, בשלושת החודשים האחרונים הבנזוג הלך לשיאצו במקומי, וכל הצ'או נתקע מחדש... לא נורא - נתחיל שוב בעוד שלושה שבועות.
הבעיה מחריפה, כמובן, מכיוון שאני כמעט ולא נוגעת בירקות לאחרונה מפאת גועל נפש (וזה אחרי חודשים שבהם היינו אוכלים סלט גדול כל ערב).
אבל את העצה הזאת אני מתכוונת לאמץ - נקיון יסודי ואחריו למרוח טיפה אחת של שמן אתרי לוונדר מאוד מקל.
דרך אגב, בהתקפה האחרונה, משכלו כל הקיצין ניסיתי משהו מוזר שעבד כמו קסם - בייבי פסטה. כן, כן, עמוס הנפט הרדיואקטיבי והחומרים הנוראיים שאני תמיד נמנעת מהם. אבל זה עבד, הוריד את הכאבים כמעט מיד, ואת הנפיחות בתוך מספר שעות זעום.

ובלי קשר, כאשר סיימתי לימודי רפואה באמת ידעתי הכל, אבל מאז ילדתי, והעולם שלי השתנה. אם את רוצה לדעת על החלפת המסתם המיטראלי - אשמח להסביר לך, אבל לגבי תזונה, תנועה ואהבה - אני לא מבינה בזה כלום, ולשם שינוי - גם לא מפחדת להודות בכך hug.

מתגעגעת נורא.
בטח...

ואפילו נשמח ביותר..
בעיקר אם זה אתם...

וגם יש מלא אוכל בבית - אז את לא חייבת להביא כלום!!

בייבי פסטה.
מה זה?
משחה לבנה נוראית שמורחים על טוסיקים של תינוקות שגדלים עם חיתולים חד פעמיים. מכילה חומרים מסרטנים ושאר מרעין בישין, אבל מעולה להורדת נפיחות וכאבים בכלל.

ורק לידע כללי - השיטה של מי_מה‏ עובדת. שמן לוונדר אתרי מקל על הכאבים כמעט מיד.

זהו, די לדבר על בעיות מהת_ת?.

יקרה, אילו בשורות נהדרות!
אני ב- delay עצום, מדביקה פערים בקצב צב. התקדמתי קצת בדף המקסים שלך, ורק קפצתי להגיד שלום לרגע.
hug
מתי ניפגש? flower
היא זזה!
ממש ממש עכשיו הרגשתי אותה, עדיין מרגישה למעשה.
בליטה קטנה בחלק התחתון הימני של הבטן, ורכות בחלק התחתון השמאלי של הבטן שמאשרים - היא זזה, והיא דוחפת אותי מבפנים.
הנחתי את היד על הבטן, מחממת אותה מבחוץ, מספרת לה שאני כאן, אמא שלה, ואני שומרת עליה, ואוהבת אותה, וכאשר היא תוולד אני אחזיק אותה ואחמם אותה ואוהב אותה אפילו יותר.
אני עדיין מרגישה אותה, והיא נפלאה כל כך.

הלכנו היום לקנות בגדי הריון, וברגע אחד הפכתי מסתם שמנה עם מכנסי ג'ינס רחבים לאשה בהריון, עם הבטן והכל.
כאילו היום הזה הבשלנו שתינו, לקבל אחת את השניה, לאותת אחת לשניה שהנה - אנחנו כאן.

ואולי היא זזה בכל אחד מהלילות הקודמים, ודוקא הלילה מכל הלילות נשארתי ערה עד מאוחר (בולעת את "אשתו של הנוסע בזמן", דרך אגב - ספר החודש של מועדון הקריאה ביוני), ובזכות זה הרגשתי אותה?

היא מתקפלת חזרה, תחושת המשיכה הפנימית נמוגה באיטיות.

זה בסדר, אני ארגיש אותה שוב, ובינתיים - חיוך ולישון.

hug בשבילך, תינוקת אהובה שלי.

לא יכולה להתאפק, "אשתו של הנוסע בזמן"! איזה ספר נפלא!!! גם אני בלעתי אותו - מצד אחד להוטה להמשיך ומצד שני לא רוצה שיגמר - סימן בדוק לספר טוב.
יופי תהני.
ברוכה הבאה לדף תינוקת אהובה flower
לא הצלחתי לפתוח את הלינק sad ודוקא אשמח מאוד לקרוא מה את חושבת על הספר. אני השאלתי אותו מחברה שהיא לא רגשנית בעליל, והיא סיפרה כמה התיפחה כשקראה אותו. אני לא בכיתי אפילו קצת ולבכות אני דוקא יודעת. אולי זה בגלל שגם היא היתה אז בתחילת הריון. ככה או אחרת באמת ספר כל כך מהנה ועושה לחשוב.
(אז אולי גם לך, כמו לה, תהיה לידה שניה קלה-קלילה, אחרי לידה ראשונה איומה ונוראה?)
הפעם זה הצליח!
(תראי באיזה שעות אני כותבת היום. מחר בית משפט ומשהו בתוכי מפרפר. זה לא פחד, זו לא עצבנות. פירפור. אז בכל פעם שאני עוברת על יד המחשב אני עושה איזו ריפרוש קטן. נחה לרגע במקום בטוח)
הי אלודאה,
קראתי את מה שכתבת בבלוג שלך על "אשתו של...", וחוץ מזה שנהניתי ושמחתי לקרוא עוד משהו שכתבת, רציתי לכתוב לך גם את זה-
את מספרת על זה שיש לך דמויות ואין לך עלילה, ושזה לא מספיק.
נכון, כמובן שזה לא מספיק, אבל מנסיוני (גם אני כותבת)- זו בהחלט יכולה להיות התחלה, נקודת מוצא לעלילה שעוד תגיע. כל מה שנדרש הוא שתרצי בזה מאוד, תאמיני ותמתיני.
(ואת כל זה אני כותבת גם ממניעים אנוכיים של מישהי שאוהבת מאוד לקרוא אותך ומאמינה שכמו שאת מספרת כל כך יפה על חיי היומיום שלך, את בטח יכולה לספר מאוד יפה כל דבר אחר) flower
אני מקווה שזה בסדר לכתוב את זה כאן, אם לא אז כמובן תמחקי או תעבירי.
תפסיקו לבקש ממני למחוק!
אתן כותבות דברים כל כך חכמים ומענינים, למה שארצה למחוק אותם?

שמחה שנהנית מהבלוג, בואי לבקר בו עוד.

אני מחכה שהעלילה שלי תגיע. בסוף היא תבוא, כאשר אני אהיה מוכנה לזה, וכאשר אגיע לרגיעה מספקת כדי לשמוע (לראות?) אותה.

ומאד אשמח לקרוא דברים שלך, אם את מוכנה.

hug לפני השינה והמון אהבה,

ממני.

בדיוק השלמתי קצת קריאה בבלוג שלך...תענוג flower

אשמח שתקראי דברים שלי happy - שילחי אלי מייל ואגלה לך באילו שמות כתבתי (כאן באתר).
לילה טוב hug

פתאום חשבתי על זה-
איזה כיף זה האינטרנט הזה, שאפשר לקרוא משהו שמישהו כתב, להנות ולהתרגש ואז מיד לספר לו על זה happy .
אתמול סקירה מוקדמת. יש מוח, יש כליות, יש לב, העורקים יוצאים מהמקום הנכון ונכנסים למקום הנכון.
יש קיבה, יש מעיים, והכל מתחת לסרעפת.
יש שתי ידיים ושתי רגליים, בכל כף חמש אצבעות.
ו...
זו בת, זו בת זו בת happy
והרי הגיבור ידע כל הזמן שזו בת. וגם את.
איזה יופי flower
והרי הגיבור ידע כל הזמן שזו בת. וגם את.
איזה יופי

מזל טוב...
מזל טוב, בעצם ידעת כל הזמן אבל אישור רשמי ומדעי תמיד מעורר גל של התרגשות- כן, יש תואם בין תחושת הבטן לבין המדע- הידד!
עכשיו את צריכה להכין קמע הריון לכבודה.
נו, גם אני ידעתי כל הזמן...
זאת הולכת להיות האחיינית הכי מפונקת בעולם!!
אין, אין, היה ממש כיף היום!!
נכון נשמע הזוי, לרשום את זה פה?
אבל אמרת שאת שמחה שאני מגיבה כאן אז הנה... :)
בכל אופן, אני עכשיו מחכה שמיסטר נו-גיימס יבוא לאסוף אותי, בסוף אזרתי אומץ והזמנתי אותו!! ההתרגשות!!
עדכונים יגיעו מחר, וויש מי לאק!
ולילה טוב, וגם הרבה כיף שיהיה לשניכם היום.
מה שלא נכנס לדף של ברק (365_ימים_דף_בלוג‏), ואני מרשה לעצמי לפרוק כאן הוא התחבולה שהכינו לי.
זו חברה שלי, אשה מקסימה ונחמדה עד מאד, מחבקת, מחובקת, ונפלאה, שרק רוצה בטובתי.
אבל בכל זאת.
הגעתי לשם, וחיכתה לי אשה, חברה של החברה שלי, במטרה לתת לי הרצאה של שעה על סאן ריידר (חברה לשווק מוצרים שעובדת בשיטת הפירמידה).
אז - אני גם שונאת את שיטת הפירמידה, וכל מה שמאחוריה (הם יכולים לקרוא לזה שווק רשתי - זו עדיין פירמידה).
וגם לא אהבתי את ההסתרה של מטרת הפגישה. הרי באתי להנות, להתארח אצל חברה, לא לשמוע על "העסק המדהים" שהיא גילתה, או על "איך לתת לכסף לצמוח בלי לעבוד" או כל אחת מהססמאות שנזרקו אלי במשך השעה הזו.
הייתי מאד מנומסת, לקחתי את העלון שהיא נתנה לי, חייכתי, אבל ההורמונים השתוללו בתוכי.

טוב שאחרי הצהריים נפגשנו עם אחותי, אחרת זה באמת היה יום נורא.

(ויקירתי - גם לנו היה יום נפלא, ואני שמחה שגם את חודלת קצת את המשחקים. הוא נשמע אחלה בנאדם)

ולגבי מה שכן היה טוב היום -

  • שמעתי המון מוזיקה בדרך הלוך ובדרך חזור.
  • התינוקת זזה כאשר אחותי היתה לידי, והיא הצליחה להרגיש אותה.
  • גם ברק, ומאז הוא דוחק את הבטן שלי, מנסה לגרום לה לזוז שוב.
  • אני מתנהגת כמו הריונית מתקדמת - קשה לי לקום, לזוז, ללכת, וכל תנועה מלווה בכאבי מתיחת שרירים. אז זה לא כיף, אבל אחרי הקיטורים מהחודש הקודם שלפיהם אני לא מרגשיה בהריון, נעים לי להרגיש עכשיו את ההבשלה שלה.
  • ושלי.
  • עצות לתנוחות יוגה לתרגול ביתי / תזונה תתקבלנה באהבה.
מתי אנחנו יכולים -

ראשון אחה"צ
שני - אחה"צ בטוח ואולי גם בוקר (לפעמים הילדים בבית ביום הזה. אבל אני רוצה להתחיל יוגה ביום שני בבוקר, אז אני לא יודעת אם זה יסתדר. אוכל להגיד לך ביום ראשון בערב)

על השאר יש לי אולי תוכניות, אז אדע יותר טוב לקראת שבוע הבא...

עצות לתנוחות יוגה לתרגול ביתי
(את לא ציפית שאעבור על זה לסדר היום, נכון?)
קצת קשה לתת הנחיות באינטרנט אבל אני אנסה. נתחיל עם משהו ממש קטן. ויראסנה בכפיפה קדימה: את עומדת על הבירכיים, מצמידה כפות רגליים ופותחת את הבירכיים לצדדים הכי רחב שמתאפשר בנוחות. ישבן על העקבים. מניחה ידיים על הרצפה ומתחילה להחליק אותן קדימה עד שהראש יכול לגעת ברצפה. נוחי ככה לאיזה זמן (אם התנוחה לא ברורה מההסבר הזה, חישבי על תנוחת "עובר" עם הברכיים פתוחות לצדדים והידיים פשוטות לפנים). ואז למתוח זרועות, לפרוש אצבעות ולהעביר את הכפיים אל מעל לכפות הידיים. עכשיו לסובב את אצבעות הרגליים קדימה ולשלוח את עצמות הישיבה אחורה ולמעלה עד שתיהיי בכלב עם הראש למטה. גם שם נוחי קצת ושהי כמה זמן שנעים לך ואז שוב כתפיים מעל הידיים, להצמיד כפות רגליים , לכופף ברכיים ולהחזיר את הישבן אל העקבים. את יכולה לחזור על זה כמה פעמים או להסתפק בפעם אחת, לפי כמות האנרגיה שיש לך.
אם לא ברור תגידי, ואני אסביר שוב.
כלב עם הראש למטה (ADHOMUKASVANASSANAׂ) זו תנוחה שמחדשת אנרגיה, אז יכול לעזור עם העייפות, ויראסנה עוזרת "לפתוח" את האגן ואת הכתפיים, אז נראה לי שהשילוב יכול להתאים.
שאני אוסיף את ההסתיגות "מידע זה אינו בא להחליף טיפול רפואי " וכו'?
(איתך בהתנגדותך הצודקת למכירות בשיטת הפירמידה , ואם כבר אז גם למכתבי שרשרת.)
אגב, את יודעת שהספר שמונח על שולחן המחשב שלי נקרא " מִנחות בודהיסטיות - 365 ימים "
נצחון קטן וטבעי על הנמלים -

השבוע גיליתי נמלים מזדחלות בצלחת האוכל של החתולה. הן גם המשיכו לנדוד אל תוך הסלון, מחפשות אוכל מתחת לשולחן הקטן שעליו ברק אוכל את הקורנפלקס שלו, וכמובן שב-ד-י-ו-ק השבוע שואב האבק שלנו התקלקל.
בעבר הייתי שוטפת את הרצפה ומטביעה את הקן, ולאחר מכן - מרססת היטב את הסביבה במשהו שיהרוג סוסים (אם הם במקרה מתחבאים מתחת לספה שלנו בתוך קן נמלים).
ברק עזר כמיטב יכולתו - הוא צד את הנמלים שנכנסו לסלון והחזיר אותן אל הפינה בין שתי הספות שבה נמצא האוכל של החתולה, תוך קריאות - "לא, אסור לכן להכנס לסלון שלנו! תשארו בחדר של נמש!"
על הקיר מאחורי הספה כבר היו שני עכבישים, אבל שיטת ההדברה הטבעית שלהם איטית מדי - הם לא מסוגלים להתגבר על קן נמלים שלם.
ממש לא רציתי לשטוף את הרצפה או לרסס.

where there's a will there's a way, נכון?


מחשבות פזורות לגבי עלי דפנה ושאר עצות טבעיות עלו במוחי, אבל אז, בגלל אזכור מקרי של חבר, נזכרתי בשיטה של ריצרד פיינמן.

הרמתי את האוכל על קוביה פינתית שמשמשת לאכסון החול של החתולה, אבל לא הנחנו עליה שום דבר עד היום.
הזזתי את הספה (אי אפשר להתחמק מזה, בכל זאת), וניגבתי את שביל הריח של הנמלים עם מטלית רטובה (וגם כמה נמלים בדרך).
טיטאתי קצת סביב השטיח, את שאריות הקורנפלקס.

וזהו.

במשך יום אחד עוד נמלה או שתיים יצאו לסיור, אבל הן כנראה חזרו אל הקן והודיעו שאין מה לחפש אצלנו בבית, האוכל הטעים נעלם.
החתולה אוכלת עכשיו בגובה של שלושים סנטימטרים מהרצפה, והילד למד שלא לפזר אוכל על השטיח.

החל מאתמול, לאכזבת הברק, הבית שלנו חפשי מנמלים.

(ומזל שזה קרה לפני שאמא שלי הגיעה לביקור אתמול, כי אם היא היתה רואה נמלים מטיילות אצלי בבית.....)

יש מצב שהילדים ישארו מחר בבית (חמישי). את מומזנת לבוא אלי אם זה מתאים. אני אדע סופית בערב... (במבי)
עוד, עוד, רוצה עוד.
נראה לי קצת לא אחראי לתת שיעורים באינטרנט, בלי לראות גוף, בלי להרגיש את הניצבת מולי. אז עוד אחד ודי. טוב?
(את מתכוונת לבוא ליום עיון? כי אם כן, אז אני אוכל לתת לך סדרה קטנה ומצוינת שכל הריונית שלמדה אצלי קיבלה.)
אז היום נעשה שתי תנוחות ישיבה. גשי בבקשה , מותק שלי, לחדר השינה והביאי משם הכי הרבה כריות שאת יכולה. הבאת? יופי. נתחיל.
נתחיל עם תנוחת הפרפר, באדהקונאסנה, שבי על הרצפה (אפשר על שטיח, מזרון יוגה, או שמיכה דקה) והצמידי את כפות הרגליים זו לזו כשהן רחוקות ככל הניתן מהאגן, כך שרגלייך תיצורנה מעוין. אחזי בשוקיים וגלגלי את האגן לפנים עד שתחושי את עצמות הישיבה "ננעצות" ברצפה. עכשיו אפשר להתחיל לקרב את כפות הרגליים אל האגן בזהירות, מילימטר אחר מילימטר , כדי לא לאבד את תחושת ההשתרשות של עצמות הישיבה. כשאת מרגישה שעוד רגע תתגלגלי חזרה ל"זנב" זה הזמן להפסיק לקרב את כפות הרגליים לאגן. נשמי נשימות אוג'אי ארוכות ואיטיות שממלאות את הגב (דיון ארוך בנשימת אוג'אי בדף ועכשיו_הוראת_היוגה‏ ). עם כל שאיפה העמיקי את ההשתרשות וחושי התרחבות והתארכות בגב, עם כל נשיפה נסי להטות את הגוף קדימה כל פעם קצת יותר. אם מפרקי הירך שלך מתלוננים שימי כרית מתחת לכל ירך. כשימאס לך נעבור תנוחה.
זהו? נמאס? טוב אז עכשיו נעשה אוּפַּוִישטהקונאסנה, או במילים אחרות, ישבת פישוק. שבי בפישוק נוח והניחי ערמת כריות מולך. הידיים יכולות לתמוך על הרגליים או על הרצפה. כמו בתנוחה הקודמת - עם כל שאיפה - השתרשות, התרחבות, התארכות, עם כל נשיפה-עוד טיפונת כפיפה קדימה. את יכולה להשעין את הראש או אפילו את כל הגוף אם הוא מגיע, על הכריות.
תהני!
לגבי תזונה, אני ממש לא מומחית , אבל בשביל זה יש כאן את ורד_לב‏ ובשמת_א? blink
נזכרתי בשיטה של ריצרד פיינמן.
להגביה את מקור האטרקציה שלהן?
נזכרתי בשיטה של ריצרד פיינמן.
לא. הוא יצר להן מקור מזון חליפי, והוביל אותן אל מחוץ לדירה שלו. יש שם תיאור מאד יפה של הדרך שבה הנמלים יוצרות את שביל הריח שלהן, ובזה השתמשתי.

אבל זה לא עזר. אתמול היתה מתקפה מתוגברת (הן הביאו חברות לעזור להן לסחוב פירורים מהשטיח). בסוף כן הייתי צריכה לשטוף את הסלון, והבנזוג הלך לחפש חומרי הדברה בלתי אקולוגים להחריד...

השבוע הקרוב כלומר? או זה שאחריו?

בכל אופן השבוע למעט ערב שבועות אנחנו בבית.
ובשבת אנחנו מוזמנים ליומולדת..

שבוע הבא יש את היום עיון - ב- 29 - יום שלישי [שאנחנו מתכננים לנסוע]
יום לפניו אנחנו בבית עד סביבות 15:00-16:00 ואז צריכים לנסוע לאזכרה
וביום ראשון באותו שבוע אנחנו בבית מהצהריים

[בבוקר יש לנו תור להומאופטית לקטן - הפריחה שלו החמירה והוא ממש מסכן..]

יש סיחכוי שתבואו?

לא קיבלתי ממך מייל...
תהיו ביום עיון?
אני מקווה שאינך כועסת על דבריי בבלוג. אם כן תמחקי חופשי...
ו- נווווו?
נתראה ביומעיון? קל"ב לך לא?
מצטרפת ללחץ החברתי.
אשמח להכיר אותך ביום עיון, כלומר אם אצליח לשכנע את המשפחה להגיע ואגיע- ואם אצליח מבין מאות הפנים למצוא אותך- -
אז תיהי שם?
לפי הפירורים, התרשמתי שהיה לכם חג נעים ורגוע בבית...
אני מרשה לעצמי (נו, בטח, מה החוכמה?) לא לדאוג בקשר לתכניות שלכם לעתיד. מי יודע מה יהיה בספטמבר? ובנובמבר? ובחודשים שיבואו הלאה? את יכולה עד אז לשנות את דעתך מליון פעמים, הנסיבות יודעות, גם הן, להשתנות בכל כך הרבה אופנים בלתי צפויים. אז אני לא רואה טעם לדאוג או להתעצב כבר מעכשיו. הרי באותה מידה קיים גם הסיכוי שהכל יהיה נפלא.
אז אני אחתום בזה שאני מאחלת שהכל, אכן, יהיה ממש נפלא.
שולחת הרבה אהבה וחיבוקים בחזרה.
מצטרפת ללחץ החברתי.
גם אני גם אני..

וגם רציתי לספר שיש לנו משחק חדש שנראה לי שהבן שלך יאהב מאד..
אז מתי אתם באים?

אתן נפלאות, אתן. כולכן.
תודה על החום והאהבה, והתמיכה, והדאגה hug
רציתי להגיד שוב המון המון המון תודה על אתמול...
עזרת המון...

תודה..

עדכון הריון

בשבועיים האחרונים כמעט ולא הרגשתי את התינוקת זזה. זה מפחיד, כי אין בעצם מה לעשות. או שהכל בסדר, או ששום דבר לא בסדר, ובשני המקרים - אני לא רוצה לדעת.
מעדיפה את חיי כמו החתול של שרדינגר, עד שלא פותחים את הקופסא יש אפשרות לתקווה.
אני מניחה ת ידי על הבטן מדי פעם, מרגישה את השליה פועמת, מזרימה חום לתינוקת שלי.

מאתמול הבטן שלי כואבת, מתיחות ומשיכות, והיום כמעט ולא הצלחתי לזוז. טוב שלא הגעתי ליומיון, לא הייתי נהנית. ביליתי את רוב היום בישיבה או כריעה, נושמת ומחכה שהכאבים יעברו.
עכשיו מישהו דוחף לי רגל לכוון הצלעות מבפנים, ואני יודעת - הכל בסדר.

_עכשיו מישהו דוחף לי רגל לכוון הצלעות מבפנים, ואני יודעת - הכל בסדר_
יופי flower hug
טוב שלא הגעתי ליומיון, לא הייתי נהנית.
ולו רק בגלל שהיה באמת חם ולח כמו שרק רמת גן ות"א יכולה לספק.
ראינו את "שודדי הקריבים 3".
סרט מטופש עמוס באפקטים, בכיסאות נוחים וסאונד טוב.
מעולה, מעשה, שכן כל בום הרעיד את התינוקת, ובמשך רוב הסרט היא התהפכה בבטני, בועטת בהתאם לקצב המוזיקה.
היה כיף.

מסקנה - כדי להעיר תינוקות ישנים אפשר לאכול משהו מתוק או לקחת אותם לסרט אפקטים.
שוקולד אמנם זול יותר, אבל סרטים נמשך יותר זמן blink

שוקולד אמנם זול יותר, אבל סרטים נמשך יותר זמן
סרטים יותר שווה ושוקולד לא תמיד משפיע על עוברים. ליה לא הגיבה לשוקולד ברחם, רק עכשיו. היו דיסקים שריקדו אותנו ביחד. אולי תמצאי גם מוסיקה שהעוברית תרקוד בשמחה.
היה לי כל כך כיף ביום חמישי!
פגשתי את המכשפה, ואת הכוסמת, וכולנו היינו בבית של הדובה, והיה נפלא!
והילדים הסתדרו בינהם, והאוכל היה מצוין, וכאשר חזרתי הביתה התחלתי להצטער שהשבוע הזה עמוס מדי ולא נספיק להפגש שוב.

למה אי אפשר לשנות את השעות ביממה כך שימים נעימים ימשכו יותר, וימים נוראים יתקצרו?

את צריכה גם לבקש את רשותה..
happy

ולא סיפרתי אבל הגדולה הייתה אצל סבא סבתא עד הבוקר עם בכי די קצר באיזשהו שלב..
וכבר אמרה שהיא רוצה מתישהו שוב..

"ואני אבכה גם כשאני אבוא שוב אבל זה רק כי אני אתגעגע אליכם ואז אני ארגע ושוב יהיה לי כיף ויפנקו רק אותי.."

היה לי כל כך כיף ביום חמישי!
גם לי...
"אמן, כך נעשה."
שישים ושמונה קולות עונים בשקט, לא בטוחים במילים הארכאיות.
נשבענו.
לעמוד לצד החולה, להקשיב לו, לא להפלות בין עשיר לנקלה, לא לחרוץ משפט, לכבד את עמיתנו למקצוע, ללמוד ולהרחיב דעת.
להיות רופאים.

יש לי שתי תעודות - אחת שאומרת שסיימתי את לימודי הרפואה, ואחת שמרשה לי לעסוק ברפואה.
קיבלתי גם עלון שמסביר איך למלא תעודת פטירה.
הוא לא אומר איך לדבר עם בני המשפחה, איך לעצום את עיניו של הנפטר, איך להתמודד עם חיים שאבדו.

ועכשיו אני צריכה לצאת לעולם, חמושה בשתי תעודות ועלון, ולהיות רופאה.

ובין כל הקורסים, וכל העבודות, לא לימדו אותנו את זה.

אבל נשבעתי.
בפני המורים שלי, ההורים שלי, בעלי, והתינוקת בבטני שאני אהיה הרופאה הטובה ביותר שאני יכולה להיות.

אמן, כך אעשה.

hug יש ויש ויש ויש!!!! hug
רק ש... אני חולה במונו. ונוסעים בעוד חודש. אז צריך למצוא זמן אחרת יתפספס וזה מאד (!!!) יצער אותי.
אה, וגם אני לא אוכלת עוגות ולא שותה קפה. אבל אני אשמח לענבים ומים. happy
אמן ואמן hughug
ריגשת אותי, אלודיאה יפהפיה בלבן.
flower ברכות ואיחולים ומשאלה שתרבנה רופאות כמוך. flower
כואב לי.
כואב לי, כואב לי, כואב לי, ונמאס.
כבר יום שלישי ברציפות שאני מתעוררת בבוקר עם כאבים בחלק הקדמי של עצם האגן, המפרק שנפתח בזמן הלידה, ואני כמעט לא מסוגלת ללכת.
לצאת לטיול עם הפעוט - בטח שלא.
מקסימום לשכב על הספה ולראות איתו תוכנית שיפוץ בתים.
הכאבים עוברים אחרי כמה שעות של שכיבה, אבל אז כבר חם, וצהריים, ומגיעה השעה ללכת לישון צהריים, וכל היום מתפקשש.

אוף.
הייתי אתמול בסקירה, והרופא חייך בנימוס ואמר שחוץ ממנוחה אין הרבה מה לעשות.
לך תנוח אתה עם ילד בן שלוש וחצי בחינוך ביתי!

משהו אני עושה לא נכון, ואני לא יודעת מה. נכון שהיו לנו כמה ימים עמוסים בקמח לבן וגבינות, אבל זו לא סיבה למכאובים כאלה.
ואין מה לדבר על יוגה, לא עכשיו.
אז מה לעשות?

אוף.

אלודיאה, אני עוקבת, נמצאת כאן בשבילך. את יכולה להתקשר או סתם לעצום עיניים ולהרגיש חיבוק ארוך וטוב שנשלח אלייך מכאן hug
ואין מה לדבר על יוגה, לא עכשיו.
דוקא בדיוק הזמן. תנסי לעשות קצת "חתול" ונראה לאן זה לוקח אותך.
וגםhug ממני
הי אלודאה,
השארתי לך חתול בדף של מימה happy
אולי את עושה הכל נכון, ובכל זאת מרגישה לא טוב? גם זה קורה, כידוע.
אם יש לך אפשרות לקבל עזרה עם ברק, נראה לי שזה הזמן.
תרגישי טוב flower.
ראית איזו תותחית אמא בלמידה מתמדת? את כל זמן המחשב הפנוי שהיה לי היום (לא המון, מודה) הקדשתי לחיפושים של תמונות של "חתול" וככה היא באה כאילו כלום ושמה תמונות מעולות.
בעצם אני אעביר אותן לכאן ואז אוסיף הסברים.

אז ככה בשאיפת אויר פנימה את מרימה ראש וזנב ומקשתת את הגב תוך קירוב השכמות זו לזו ומשיכת הכתפיים אל הגב. בנשיפת אויר החוצה את מקמרת את הגב, האגן מתגלגל אל עבר הבטן והידיים משתרשות באדמה, כשהשכמות מתרחקות זו מזו והכתפיים נעות לעבר הידיים.

מחודש חמישי להריון מומלץ לתרגל כל יום כי זה עוזר לתינוקת להתארגן על מצג ראש. בנוסף לתנוחה השפעה מרגיעה (SOOTHING ) על מערכת העצבים, ממריצה את מערכת העיכול ומפעילה את ריצפת האגן. מי צריך יותר מזה?
אז באמת - תרגישי טוב!
(תזכירי לי מי זאת היתה שאמרה שלא נראה לה ללמד יוגה באינטרנט? מי? אני???)
hug

אז ככה, מסתבר שהגוף שלי ואני לא ממש מתקשרים לאחרונה.
היום התעוררתי בבוקר פחות כאובה מכרגיל. מעולה, אפשר לצאת לטיול, נכון?
אז זהו, שלא.
אחרי רבע שעה של הליכה (עם סנדלי שורש, לא נעלי עקב), פרק הירך הימני שלי הודיע על פרישה. דידיתי כמו אווזה נטולת מפרקים, וקרסתי על הכסא הלא נוח של בית הקפה.
טוב שהייתי עם אחי ששיחק עם הגיבור, וכך לא הייתי צריכה לדאוג לפעוט, אלא רק לעצמי.
בבית הלכנו לישון לארבע (!) שעות, מה ששיפר לאין ערוך את מצב המפרקים שלי.

אוף, מה יהיה?
אני צריכה להגיע ללידה במצב טוב, לא גרוטאה נטולת מפרקים.

פיציתי את עצמי בשוקולד מריר, ומחר יהיו גם קציצות ברוטב עגבניות-חומוס-גזר-אצה.
אני מקווה שזה יעזור, אחרת...

המון קינואה והפסקת הברזל ("ההמוגלובין שלי תקין, נכון?" "כן." "אז אני יכולה להפסיק לקחת את הברזל ולחזור על הבדיקה בעוד חודש?" "כן." מי אמר שלגניקולוגים אין שכל ישר?) הביאו סוף סוף להסדרת היציאות ולהעלמות החברים הט' שלי.
אני מקווה שלא נפגש בכלל שוב, או לפחות לא עד אחרי הלידה.
הפיצית פעילה, הרגל שלה כרגע בצלעות שלי, והיא מתופפת בקצב סמבה על הבטן התחתונה מבפנים.
מצחיקה אחת, לא שמעה שאמורים לבעוט באמא, לא לנגן...
שוקולד מעיר אותה.
גם קפה.
או יסורי המצפון שנלווים לכל אחד מהמאכלים הנ"ל. אני לא בטוחה.

ותובנה אחרונה ודי -
הגיבור מוסיף המון לחווית ההריון. הוא מדבר עם התינוקת, מחבק אותה, מנשק אותה, מדבר איתי עליה.
אני חווה את ההריון פחות, אבל יותר, דרכו.
כמו כל דבר, אני חושבת, מאז שהוא נולד.
לדוגמא - הוא בא אלי ומתחיל לנער את הבטן. מנער, מנער, מנער, ואז מנשק אותה והולך.
"מה אתה עושה?"
הוא מסתובב אלי ומחייך, "הערתי את התינוקת."
נו.
איך העברתי את ההריון שלו בלעדיו?

איך העברתי את ההריון שלו בלעדיו?
hilarious
פיצית בועטת באבא!
מציינת כדי לזכור. כבר שבוע צופים מבחוץ יכולים להרגיש אותה.
וככה, קצת, מבלי להרגיש, נפרץ המחסום שאומר שהיא רק שלי, ואני צריכה להתחיל לחלוק אותה עם כולם.
חברה שלחה לי את ‏המשחק הזה‏, והתמכרתי אליו.
זה משחק מטופש להחריד - מפוצצים בועות באותו צבע, והמטרה היא לנקות את הלוח מהבועות. אם מפעילים את הרמקולים, יש גם קולות פיצוץ נחמדים.
כבר שלושה שבועות בערך שאני שמחקת במשחק הזה, ורק היום התפניתי לשאול למה.
מה מושך אותי בריצודים הצבעוניים?
אני אדם חושב, אינטילגטי, והמשחק הזה לא מספק שום צורך אינטלקטואלי אצלי.
למעשה הוא מדכא כל מחשבה יצירתית, או בכלל.

ואז הבנתי.
המשחק הזה משקיט את כל הקולות הפנימיים. הוא הפך אותי לזומבי נטול מחשבה, שרק לוחץ על בועות צבעוניות במשך שעה.
שעת מנוחה מוחית.
ואז יש אפשרות להתמלא מחדש במחשבות, ברצונות, ברגשות.

ממליצה בחום על המשחק הזה לכל ההורים - שעה של מירוק נפשי, מדיטציה בעזרת כדורים צבעוניים מתפוצצים.

לא מעזה לפתוח את הקישור למשחק. רק זה חסר לי עם הנטיה שלי להתמכרות בשילוב עם דחינות_כרונית? ואני אשב פה בכל רגע פנוי ואפוצץ בועות.
הולכת לעשות דברים מועילים. אין ברירה.
אתמול בלילה הגיבור התעורר בחמש, ודידה לשירותים.
אי הבנה ועייפות גרמו לבכי וטרוניות שלו (לא רוצה ללבוש את המכנסיים מחדש, לא רוצה לשטוף ידיים, לא רוצה לחזור לישון...)
פיצית, שישנה עד אותו רגע, התחילה לבעוט כאשר הוא התחיל לבכות, וככל שהבכי שלו התגבר הבעיטות שלה התחזקו. רק כאשר הוא נרגע, גם היא חזרה לישון.

אפשר לומר שזה נובע מההורמונים שלי שמופרשים בתגובה לבכי שלו, ואפשר לומר שהיא שמעה את המצוקה של אחיה הבכור.

אני מעדיפה את ההסבר השני.

לידה.
הריון מסתיים בלידה.
ואחרי הלידה מגיע הפוסט פארטום, שבפעם הקודמת התנדנד על גבול הדיכאון, וכעת אני מפחדת שהוא יחליק אל מעבר לתהום.
מפחדת?
מבועתת.

ואם זו (שוב) לא תהיה לידה טבעית?
ואם אני אקרע ולא אצליח לזוז?
ואם זה יגמר בניתוח קיסרי?
ואם...ואם...ואם...

מי יטפל בגיבור שלי? מי יחבק אותו? מי יכיל אותו, כך שהוא ידע שהאחות החדשה היא לא עול אלא שמחה שצריך לחלוק בה עם העולם?

אם אני לא אצליח, מי תהיה האמא של הילד שלי?

אחרי שקראתי את הבלוג שלך הצצתי גם פה וראיתי להפתעתי ולשמחתי שגם פה את כותבת מיני בלוג. וכל ההקדמה הזאת היא כדי להסביר מה אני עושה פה בדף בית שלך.
מה שבעצם רציתי להגיד זה שאני כל כך מזדהה עם מה שכתבת עכשיו. מפחיד מפחיד מפחיד.... גם לי היה
הפוסט פארטום, שבפעם הקודמת התנדנד על גבול הדיכאון, וכעת אני מפחדת שהוא יחליק אל מעבר לתהום.
מה שאני תמיד אומרת לעצמי זה שגם אני יודעת מה היה קשה לי אז, והפעם אדע לא ליפול למלכודות האלה (אצלי זה היה בדידות, שעות ארוכות ארוכות לבד עם הילדה בבית, בלי לצאת בלי לראות אנשים, הנקה אין סופית שכנראה נבעה מבעיות בתפיסה של הפטמה, פליטות אינסופיות שכנראה נבעו מאלרגיה לחלב פרה שאני שתיתי)
וגם שהמון אנשים כבר עשו את זה אז גם אני יכולה,
וגם עובדה שהצלחתי בפעם הראשונה למרות שהיה נורא קשה, ואני מזכירה לעצמי שרק כשהילד נולד את פתאום יודעת מה לעשות למרות שקודם לא ידעת כלום כי התפקידים האלה זה תפקידים שגדלים אליהם ואיתם.
וזהו. נגעת לי בלב עם המשפט הזה ורציתי להגיד שגם אני. אז חיבוק גדול (כתשובה לחיבוק לקוראות האנונימיות) ואני מזכירה לך ולעצמי שאין מה לדאוג עכשיו לאח"כ.
כתבתי משהו ארוך ומבולבל. מחקתי. מה את צריכה עכשיו את הבלבלות שלי. אני איתך. חיבוקים ואהבה.
ושבת שלום flower flower flower
קבלי חיבוק בתור התחלה , עם חיוך גדול ואופטימי.
בחזרה אלייך.
למרות שאני מאחלת לך לידה טבעית וקלה, והתאוששות מהירה, רציתי להגיד לך שגם אם זה לא יקרה - זה לא נורא. אולי זה לא נשמע כ"כ טוב, ובכל זאת, התשובה שעלתה לי לאם.. ואם.. ואם.. זה - אז. אז מה. עם הכוחות שלך, והבן זוג שלך, והילד המקסים שלך, שכבר עכשיו שמח מאחותו ואוהב אותה, את בטוח תצליחי להתמודד, ולעבור את הכל בשלום. ואין שום סיכוי שאת לא תצליחי להיות אמא של הילדים שלך, גם אם לא תהיי בשיא כוחותייך. כי זה מה שאת.
<וציטוט שלא מתאים לי לצטט: "והעיקר, והעיקר, לא לפחד כלל, לא לפחד כלל...>
דבר ראשון, אני לא מכירה אמא יותר טובה ממך, וזה כולל את אמא שלי.
דבר שני, אין דבר כזה "מה אם לא אצליח" , את תצליחי, כי אין לך ברירה.
כי זה מה שאת ומי שאת, את אמא, בכל מובן המילה.
דבר שלישי, אתמול קצת לא חשבתי כמו שצריך... נראה לי שאני צריכה לשקול את כל העניין בכובד ראש...
יש מצב שכבר תביאי לי את "המדריך"? ואז אולי אני אחליט? (את יודעת על מה אני מדברת כן?)
דבר רביעי, יש לך את כל העזרה שבעולם ואת יודעת את זה.
וזה אנחנו, ומשפחת ל', וחברים והכול... את לא פה לבד, אףפעם.
היי *מנפנפת* קראתי את הדף ההוא. משעשע...
חיבוקים למחבקות, ואהבה לאוהבות, ומקווה שאם, וכאשר...אני אזכור שאתן כאן.
כי זה החלק הכי קשה.
לזכור שאני לא לבד, שלכולן רע, שכולן נאבקות, ושתמיד יש כתף בסביבה וחיבוק שמחכה רק לי.

תודה.

בישלתי פירה כתום, והסטרטר של לחם השאור תוסס בקערה על השיש.
הבית ריחני ושקט, הבנזוג והגיבור ישנים את שנת הצהריים, ואני הערמתי פירה חם על קציצות עוף קרות והתיישבתי מול הטלויזיה לראות את אן רובינסון מתללת במתחרים בריטים.

שבת.

מה פתאום שוקולד?

רק במבה... ביסלי.. ביגלה.. ועוד כמה דברים עם סוכר.. אבל רק כאלה מקמח לבן...
את יודעת שלא ירגיש מסכן ונטוש..

אז כבר אכלת היום שוקולד? או רק גלידה? או אולי מתוק אחר?
הכל מותר....
שוקולד עם המון אחוזי קקאו, 70-80 אחוז. גלידה - עדיף שמנת, בשביל לעשות פקעלאך בלחיים. אכלת כבר?
כמה?
תאכלי, מותק, את בהריון, תאכליblush
<ממושמעת>
סימני דרך

  • אני מכריזה בזאת על פתיחת עונת הצרבות. זהו - הפיצית גדולה מספיק בשביל לדחוף את האוכל שלי חזרה למעלה.
לא קשור לאוכל, לא קשור לתנוחה, לא קשור לשתיה.
רק להריון.

  • פו אמרה שהדכאון ששרר סביבי בימים האחרונים קשור להורמונים של סוף שליש. היא כנראה צודקת - זה מתחיל לעבור.
הבוקר קמתי עם חיוך וסבלנות בשונה מהשבוע הקודם.
יופי יופי.

  • סימני המתיחה הופיעו. עדיין לבנים, רמת ההורמונים לא גבוהה מספיק בשביל לצבוע אותם עדיין, אבל הם כבר שם. סביב הטבור, על הירכיים, בשולי הבטן. בקרוב הם יאדימו, והקו החום היפהפה יופיע לאורך הבטן.

ואז לידה.
בסוף רמת גן יש מקום מיוחד שם אפשר לעמוד ולהריח שוקולד..
שוקולד קטן ושוקולד גדול,
שוקולד יקר ושוקולד בזול.
שוקולד אגזוים ושוקולד סתם,
שוקולד לעשירים ושוקולד לכולם.
והריח בחינם.
וכל האזרחים עוצרים ומריחים.

<אוהבת'ך>

אלודאה,
קוראת אותך זמן רב, שמחה לשמוע על ההתעגלות....
בקשר לסימני המתיחה - חפשי בפארמים את השמן הריון של חב' וולדה.
מפנק ריחני נעים ומצמצם את כמות הבורדו המזעזע באופן משמעותי.

וכן, אנחנו מכירות מעידן אחר, זה שהיה, רגע לפני בואו של הגיבור.

מוזיקה ללידה

התחלנו לדבר על זה, והתחלנו לחייך, ולצחוק, ומתוך הבדיחות עלו האפשרויות הבאות (כולן של REM, כי זה מה שאנחנו שומעים לאחרונה)-

  • everybody hurt
  • it's the end of the world (as we know it)

והאחרון -

  • try not to breath

אפשרויות נוספות (משעשעות בלבד!) תתקבלנה בברכה happy
אפשרויות וליטופים

מי_מה‏* (05.07.2007 06:48):
try (just a littele bit harder) - J. Joplin
בכלל אין על ג'ניס ג'ופלין אם את במקרה שוכחת לצרוח...

*אינדי_אנית‏* (05.07.2007 16:21):
היי באתי שוב...
אני תמיד אוהבת לקרוא את מה שאת כותבת אז עקבתי אחריך והגעתי לדף הבית של פו..
קצת נבהלתי ממנו, (בהקשר של מה שדיברנו ) אבל אפילו אצלה בסוף הכל בסדר הא?
אצלי דרך אגב הקטנה תיכנס לגן בספטמבר ומחודש לפני הלידה היא גם תישאר שם עד 16:30, כך שרוב הזמן אני לא אהיה עם שני ילדים בבית.
מקוה שזאת בחירה נכונה, בשבילי ובשבילה.
הבנתי שגם את בעצם לא תהיי עם שניהם בבית לא?

*חלון_לים‏ (05.07.2007 21:54):
קופצת לרגע להגיד שלום happy
ממשיכה לעקוב בשקט אחר עלילותיכם.
אצלנו הימים עמוסים, ולפעמים הפרידות קשות, אבל בסה"כ אני מאוד נהנית מהעבודה.
חוצמזה, אני כבר בגודל של לוויתן קטן...
שיהיה סופשבוע נפלא,
hug
<מחפשת עוד שירים...>

זהו.
הורדתי את טבעת הנישואין.
שתינו גדלות, ועכשיו כבר חם מדי, והגוף מנופח מדי, ואי אפשר לנשום.

אז, לכל אוהבותי ודורשות שלומי - הבנזוג ואני ביחסים תקינים, הכל טוב, והטבעת ירדה.
שבוע נפלא happy

ובנושאים רציניים יותר -
העמסת סוכר ראשונה (50 מ"ג) לא תקינה.
148.2 מ"ג%, כאשר הגבול העליון הוא 140.
עכשיו אני צריכה לעשות את העמסת הסוכר המלאה, 100 מ"ג סוכר, 4 בדיקות דם במשך 3 שעות, בחילה, סחרחורת, הרגשה גרועה.
קיוויתי שבהריון הזה אני אתחמק, כי יחסית אני אוכלת טוב יותר מאשר בהריון הקודם, אבל הגוף שלי לא מסכים איתי.
אני מקווה שלפחות הלידה תהיה נעימה יותר הפעם...
שלחתי לך מייל. מקווה שהגיע..

אני מקווה שלפחות הלידה תהיה נעימה יותר הפעם...
בטוח תהיה...
מחשבות חיוביות...

ולאיזה יום קבענו שבוע הבא?

את עוד תקבלי את ג'ניס ג'ופלין, אבל בינתיים הנה סטיבי וונדר
(אחד השירים הכי נפלאים שלו בעיני)
http://www.Clipim.Tv/?sid=2852
ועכשיו מצאתי את TRY (בנסיון הקודם פשוט הקלדתי לא נכון את השם)
אז הנה היא במלוא הדרה ואת יכולה להתחיל להתאמן על הצעקות
http://www.Clipim.Tv/?sid=1930
אומרים לנו שאנחנו צריכים ליחצ"ן את *ה*אירוע של השנה.
אז הנה.

לכל התוהים היכן אהיה ברביעי ובחמישי - אני אהיה "שם" ‏http://fantasy.sf-f.org.il/2007/‏, בכנס הראשון מזה מספר שנים שמוקדש רק לפנטסיה.
במסגרת הכנס אני מעבירה הרצאה על התבגרות הדמויות בנרניה, מועדון קריאה (בחינם!) על "הסיפור שאינו נגמר", מוכרת סיפור שלי במכירת כשרונות (הרעיון הוא לקנות סיפור שטרם נכתב, לתת לי את הנושא ולקבל סיפור כתוב. הכסף הולך "לאגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה" ‏http://www.sf-f.org.il/‏), מנהלת תחרות הסיפורים של הכנס, ועוזרת במאית בהפקת מקור של "חלום ליל קיץ" ‏http://midsummer.sf-f.org.il/‏, בגרסא מיוחדת.

יש הקרנות סרטים, הרצאות, חיפוש מטמון (גם כן בחינם), והמון פעילויות שמתאימות לילדים בוגרים (כלומר, לא לבני שלוש ארבע).
ההצגה מתאימה רק מעל גיל 16. היא מצוינת, מצחיקה עד דמעות, מקורית ונפלאה.

בואו, בואו, ותראו גם אותי, מתרוצצת בין הפעילויות happy

תודה יקרה, על האיחולים. שמחתי לקרוא שהאירוע עבר בשלום. לגבי שנה הבאה - מי יודע, אולי אבוא?
נשיבוקים רביםkiss hug
כן, נדבר בשלישי (או רביעי בבוקר happy).
סימני לחץ שלאחר כנס:
  • חברי הטובים שמתחילים ב ט' ולא נגמרים חזרו להופעת אורח. לפחות הדיקור הקטין אותם לרמה נסבלת.
  • פצע הרפס מכוער על הסנטר, כואב ומגרד. אני לא מצליחה לישון מרוב שמגרד לי.
  • עצירות. המון ג'אנק פוד וקפה הופכים להמון עצירות וכאבי בטן.

מסקנות -
לא להתנדב לכל כך הרבה דברים בפעם הבאה! אפילו שזה כיף....

ולמי שהפסיד, הנה קטע קצרצר של המחרוזת המסיימת את ההופעה - ‏http://midsummer.sf-f.org.il/?p=14

קישור | העבר | מחק *מסמפטת* (03.08.2007 10:14):
אני לא מכירה אישית, אבל מזל טוב ועצה אחת בלבד: די עם היסורי מצפון וההשואות לכל המושלמות.
מי יטפל בגיבור שלי? מי יחבק אותו? מי יכיל אותו, כך שהוא ידע שהאחות החדשה היא לא עול אלא שמחה שצריך לחלוק בה עם העולם?
אם אני לא אצליח, מי תהיה האמא של הילד שלי?

כל כך מזדהה עד בכי... עם כל מה שכתבת באותה פסקה.
<קוראת את בלוגך ככה בשקט מעת לעת>
יש סכרת הריון.
לפי ההגדרה בספר - שתי בדיקות מעל הנורמה, ולא משנה שהתינוקת בגודל תקין, ולא משנה שרמת הסוכר בצום תקינה, ולא משנה שאין שום סימן אחר לסכרת.
אני מכירה את המדדים - הם נועדות למצוא את כל הסכרתיות האמיתיות, ובאותה רשת נופלות גם אלו שהגוף שלהן משחק קצת עם האינסולין.

דיברתי עם תזונאית, ועם גניקולוג, ועם מיילדת, ועם חברות, ועם הבנזוג, וכל אחד אומר משהו אחר, וכולם מנסים לעודד אותי, ואף אחד לא ממש מצליח כי אני מפחדת.
וזה עמוק, ואי אפשר להגיע לשם במילים או בחיבוקים.
מפחדת נורא.

אולי כדאי לעשות את הבדיקה של המוגלובין מסוכרר? היא תתן תמונה רחבה על משק הסוכר בגוף או איך שקורים לזה, בשלושה חודשים האחרונים.
היי,חיכיתי לראות מה יצא עם זה. אז יש סכרת הריון?

חשבתי שאם יש סכרת הריון פשוט צריך לשמור על דיאטה מסויימת לא? אין פחד יותר גדול ממשהו בהריון שלא מסתדר.. גם אצלנו לא הכל עובר חלק הפעם... אבל אני בטוחה שאת תהיי בסדר, תשמרי על מה שצריך ואולי זה גם ישפיע לטובה על דברים אחרים....
(עצירות. המון ג'אנק פוד וקפה הופכים להמון עצירות וכאבי בטן ) happy
היי אלודאה,
לסכרת הריון יש גם יתרונות!
חברה שלקחה לק מהסכין בו מרחה שוקולד לפני העמסה מלאה, זכתה בונוס על התנהגותה האחראית, בחודש וחצי אחרי לידה בגוף שהיה לפני ההריון במינימום מאמץ.
מה מפחיד? יש לך עוד דיי והותר זמן עד ללידה, כרגע הגודל נחשב לתקין. וכן גם תינוקות גדולים יכולים להוולד.
אפשרות נוספת לטיפול היא באמצעות רפואה סינית, לא רק דיקור. צמחים עושים נפלאות בכיבוי חשקים מזיקים ובהסדרת ביקורים בשרותים.
מה מפחיד, אתן שואלות?
אני לא יודעת.
ההגיון שלי אומר שאין לי סכרת הריון - הרי הכל תקין, עליתי בהתאם למדדים, התינוקת בגודל תקין, וממילא אחת הבדיקות הלא תקינות נמצאת בטווח הטעות של הבדיקה, אז למה להתרגש?
כי אני בהריון, וההורמונים שלי כבר משתוללים, והיכולת שלי להפעיל את ההגיון מצטמצמת עם החמסינים.

הורדתי הוראות תזונה, שלחתי פקסים למרכז לבריאות האשה, אני ילדה טובה ומחכה לתור לתזונאית, לאחות ולרופא.

ההמוגלובין המסוכרר (לא ידעתי שככה קוראים לזה בעברית) לא ישנה את ההגדרה של סכרת הריון. הוא יהיה תקין, כמובן, אבל ההגדרה מדברת על תוצאות של העמסת סוכר, לא על תוצאות HbA1C. וגניקולוגים, מה לעשות, הולכים לפי מה שכתוב בספר.

אוף אחרון ולדברים אחרים...

אתמול התינוקת החליטה לרקוד. היא ניענעה את הישבן, הזיזה את הידיים ואת הרגליים, ועירבלה את כל הבטן שלי. בנזוגי והגיבור נשכבו על המיטה משני צדיי וליטפו את הבטן, והתינוקת כמובן התנועעה עוד יותר, מגיבה לנוכחות שלהם. הגיבור צחקק, הבנזוג ליטף, והתינוקת רקדה.
היה נהדר.

היום הייתי אצל אחות ודיאטנית להדרכה לגבי סכרת הריון.
קיבלתי מחשב קטן, ודוקרנים, וסטיקים למדידת סוכר, ורשימת מאכלים, והסברים על כמה חשוב להקפיד על שעות הארוחות.

ורק עכשיו, בבית, אני מתחילה להפנים שאולי זה לא פשוט כמו שזה נשמע, ואולי אני צריכה להקפיד על מה שאמרו לי, ואמא'לה.

חיבוקים וחיזוקים. זה משהו שנכון רק לתקופת ההריון, הסכרת הזו? מאחלת לך הרבה כוח להקפיד על כל מה שאמרו לך...והמשך הריון בריא וקל, שבסופו תוכלו לרקוד עם התינוקת כשהיא בריאה, ומחוץ לבטן.
תגידי, את גם בענייני קומיקס? אם כן, שמעתי שיש ארוע בסינמטק ת"א החל מסופ"ש הקרוב, ורציתי לשאול אם את מכירה, ויודעת אם שווה להגיע...
חיבוקים וחיזוקים.
גם ממני.
לא נורא בכלל.
אחרי שיגלו שאת מאוזנת, יורידו את הבדיקות למינימום הכרחי.
חוץ מזה - חברה שהייתה בסרט דומה אמרה שאין כמו 'כוננות סוכרת' לחזרה לגזרה אחרי הריון.

עוד לא הרבה זמן נשאר למפגש ההיסטורי עם הפלא שמתחולל בתוכך, ואני בטוחה שאחרי - תחייכי ותאמרי שהדקירות והתפריטים הם כסף קטן...

והנה הזדמנות לקופ"ח להראות כמה הם יכולים להשקיע בבריאות שלך!

דוקרים.
ארבע פעמים - בבוקר, ושעה אחרי כל ארוחה.
הגיבור כבר מתורגל. התפקיד שלו הוא ללחוץ על הכפתור שמשחרר את המחט, ולהכניס את הסטיק למקומו.
אני ממלאת את הטבלא - מה אכלתי בכל ארוחה, מה ערך הסוכר, מה התאריך, מה שמי.
הדבר היחיד שחסר בטבלא הוא איך אני מרגישה. כמה זה כואב להדקר שוב ושוב באצבע, כמה זה מפחיד להמתין לתשובה. שלושים שניות עד שהמכשיר אומר שהערך תקין.
מה קורה אם הערך לא תקין? פשוט אוכלים פחות סוכרים לארוחה הבאה לא?
את כזאת מצחיקה... כל פעם את רושמת את השם שלך בטבלה? את מתארת דברים בצורה כל כך חיה שאני ממש יכולה לראות את זה מול העיניים happy
  • מגיבה לעיפרון פחם:
כן, יש, זה נקרא פסטיבל הקומיקס והאנימציה, וזהו באמת ארוע חובה.
המון הרצאות, סרטים ופעילויות, ובכלל כיף גדול.
פרטים נוספים: ‏http://anicomfestival.co.il/
אנג'וי!
מותק,
רק עכשיו נכנסתי והתעדכנתי אחרי היעדרות ארוכה מהאתר.
קודם כל - hug
ותרשי לי להתרגש קצת איתך, באיחור - זו בת! איזה כייף!
נדמה לי שלזהר (כרמי) יש הרבה מה להגיד על סכרת הריון. אולי תפציעי בקומונה או במסר?
וחוץ מזה - מתגעגעת.
hug
hug
hug

<פה און-אנד-אוף>

והיו לי המון תגובות להגיב אבל לויעדת אם הן עוד אקטואליות...
אז שיהיה:
א. כואב הגוף וכל הצירים חורקים והליגמנטים ממוסטלי-רלקסין ואין צ'אנס ליוגה? נסי שיטת אלכסנדר, זה עדין יותר, וזה עובד.
ב. סוכרת... לא היה לי צ'נס לחוות, אבל זה נשמע נאחס. מה שכן, היה לי צ'אנס ללוות ידידה עם סכרת הריון, עם ההקפדה על האוכל (בחנוכה!!!) והדקירות והכל, והתוצאה - אחרי ההריון היא המשיכה לשמור על הדיאטה הזאת מרוב התלהבות, כי זה ממש עזר לה להרגיש טוב, לפני ואחרי הלידה.
ג. אוי כמה שאהבתי את הוויכוח-עד-דמעות עם חמותך! ("ההריון שלי ארוך יותר"). קלאסה. הלוואי ואני הייתי יצירתית כל כך במצבי הרוח שלי. אני סתם מתרגזת על הבעל כי הוא לא רחץ כלים. ולכן קשה לגחך תוך-כדי.
ד. קראתי את סיפור הלידה של ברק... hughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughughug
זו תגובה הולמת מספיק?

ד. וכעת עדכון אישי:
שבוע 11, אין בחילות, אין הקאות, אין צרבות, אין עצירות, אין כאבים (קרעכצן של האגן ודקירות בבטן זה עדיין לא נחשב), אין מצבי רוח כמו בהתחלה, אין רופאים (מעקב של מיילדות, א-מחייה), אין עדיין משקל-עודף של פילים, עוד אין סכרת (טפוטפוטפוחחמסהמזוזה), מרגישה הרבה יותר טוב מאז שהתחלתי לאכול בשר, באמת באמת שאין כמעט תופעות לוואי, ממש להוציא את העיניים לכל ההריוניות האחרות - ועדיין לפעמים זה יותר מדי בשבילי. כבד, עייף, לאה, מתיש. תנו לי להיות חודש במיטה, אני לא יכולה יותר להתמודד עם החיים-תוך-כדי.
היום קמתי בבוקר, התלבשתי, הכנתי קופסת אוכל לעבודה, סידרתי רבע נייר מפה לשם, גנחתי "אני לא יכולה יותר" וחזרתי למיטה.
....
רחצתי קצת כלים, כשהתעוררתי בצהריים, ואחרי שגמרתי נתתי אנחה מרעידת עצמות, כאילו עבדתי יום שלם בבניין.
מה עושים????

אהלן!
גם אני לא מבינה בקומיקס, אבל נשמע לי מגניב. אולי אני אבוא בתחילת השבוע הקרוב. אם כן אני אחפש אותך ואת ברק...
טוב.
עדכון סכרת ותובנות שיגרמו לכל הגולשות כאן להגיד "אבל זה ברור".

יש לי תפריט נטורופתי כללי לסכרת הריון, ואת התפריט שהדיאטנית הכינה לי באופן אישי כאשר היינו אצלה.
התפריט הנטורופתי מדבר על שילוב קטניות שונות, אכילת אך ורק חלבונים במשך היום, ופחמימות מורכבות רק בארוחת הערב, ורק אם ממש רוצים. בין לבין - יוגורט, אגוזים וכאלה. אם רוצים פירות חייבים לאכול אגוזים ביחד עם זה.
התפריט של הדיאטנית מדבר על מנת לחם+מנת חלב בכל ארוחה, ופרט לכך מנת חלבונים בצהריים. בין לבין פירות.

טוב.
דוקרים, דוקרים, דוקרים.
החלטתי שאם אני כבר נדקרת, כדאי לי לעשות קצת ניסויים על עצמי ועל התינוקת.
יום אחד אכלתי לפי התפריט הנטורופתי (שנראה ביזארי לפי כל קנה מידה רפואי), ויום אחד לפי התפריט של הדיאטנית, שמותאם במיוחד לסכרת הריון.

תנחשו באיזה מהימים איזון הסוכרת היה טוב יותר?
אנחנו מדברות על 4 בדיקות - בצום, ושעה אחרי כל ארוחה גדולה.

הפסקה להגברת המתח...

עוד הפסקה...

נו, ניחשתם?

כן.
ברור.
ביום שאכלתי לפי התפריט הנטורופתי הסוכר היה מאוזן נהדר. ביום שאכלתי לפי התפריט של הדיאטנית הסוכר כל הזמן קפץ, ומה שיותר גרוע - הייתי פעם אחת על גבול היפר גליקמיה (יותר מדי סוכר) ופעם אחת על גבול היפוגליקמיה (פחות מדי סוכר), שניהם מצבים לא בריאים בהריון, *שהתפריט אמור למנוע*.

אוף.

ועכשיו חיבוקים.

אינדאנית - אני עושה שתי רשימות, אחת של מה אכלתי בכל ארוחה ואחת של רמת הסוכר שעה לאחר האוכל. אם הרמה גבוהה או נמוכה מדי זה מחייב לשנות את התפריט. למשל, אחרי ארוחה של דייסת סולת הסוכר היה ממש גבוה, מה שאומר שכדאי להוריד את המנה הזאת מהתפריט.
ותודה על המחמאה happy

עיפרון פחם - סכרת הריון היא מצב שמופיע בהריון בגלל הורמונים שמופרשים מהשליה. אין לי סכרת הריון. יש לי בדיקת דם שנעשתה בשבוע מאוחר מדי של ההריון ולכן התוצאות שלה מחוץ לסקאלה. העוברית שלי בגודל תקין, הסוכר בדם מאוזן מעולה, והעליה במשקל מתאימה לגיל ההריון. בקיצור - הם מטפלים בבדיקות הדם שלי במקום בי. מצד שני, הקפדה על אכילה נכונה היא תמיד במקום, אז לא אכפת לי להמשיך.

אחותי!! מתגעגעת אליך. לא מאמינה שפיספסתי אותך היום.... תקפצי לבלוג של העפרונית - בלוג_לימודים_בלגנים?. לדעתי תמצאי שם קצת מהמשותף בין שתיכן....

שירין - מתגעגעת גם. כמה טוב שקפצת! לא יוצא לי להגיב בקומונה כל כך, אני מרגישה שהתנתקתי ליותר מדי זמן, ועכשיו מפחדת (קצת) שיסתכלו עלי מוזר אם אנסה לכתוב שם. בכולופן - כן, בהריון, שבוע 31, וזו בת. hug

תמרוש - את תמיד רצויה כאן, ואהובה עד מאד. אם את רוצה, אפשר לעבור לאימיילים, אני ב barak 231 אשר בממלכת zahav בכתובת net.il. ותודה על החיבוקים, והאהבה והנפלאות שזורמת ממך בכל מילה (כן, שבוע 11 הוא בהחלט מספיק מתקדם כדי להרגיש נאחס גופני, ואני מקנאה עד מאד במעקב ההריון ביבשת הדרומית).

מותק שלי, שלחתי ללך מייל ועכשיו ראיתי גם את ההודעה בדפבית. חס וחלילה שאני אצחק על אשה הרה באוגוסט...
יום אחד אכלתי לפי התפריט הנטורופתי (שנראה ביזארי לפי כל קנה מידה רפואי), ויום אחד לפי התפריט של הדיאטנית, שמותאם במיוחד לסכרת הריון.
תנחשו באיזה מהימים איזון הסוכרת היה טוב יותר?

hilarious hilarious ענק. פשוט ענק.
בא לך לפרסם את הממצאים?

יש לי בדיקת דם שנעשתה בשבוע מאוחר מדי של ההריון ולכן התוצאות שלה מחוץ לסקאלה.
ברוכה הבאה למועדון!
<שמחה שגם למישהי אחרת קורות פאדיחות. בואי אספר לך למה>
אתמול, סליחה, שלשום הלכנו לאולטרסאונד ראשון, שבוע 12, לראות את העובר וגם באותה הזדמנות חגיגית לעשות שקיפותעורפית.
אז טוב, זה היה נורא מרגש לראות אותו/ה קופץ וזז ולב פועם והכל, וכל האיברים מפותחים להפליא (עצם ירך באורך סנטימטר וחצי! איזה מרגש), והכל יופי טופי -
חוץ מהשקיפות שאי אפשר לעשות כי אני, מסתבר, בשבוע 16.

16??
לאיכוליות
כן, 16.
(אבל אני יודעת מתי היה יום הביוץ, ויום ההפרייה והכל!)
<את זה לא אמרתי לטכנאי, יש גבול לפאדיחות>
אתה בטוח?
כן, כן. כל האיברים והפרמטרים מתאימים זה לזה - ולשבוע 16.
הממזרה הקטנה, סידרה לי דימום-הריוני בדיוק בתאריך של המחזור, כדי לבלבל את אמא, להתגנב לה בחשאיות מאחורי הגב ולהתחיל לזלול ממתקים (אנרגיה, ברזל, ויטמינים) בסתר, בלי שאפחד ידע.

אין ספק שהיא מהמשפחה.

סל? האיסוף השבוע יהיה כנראה בשישי, כי אנחנו מנסים לאפשר גם לחברי הקואופ להזמין מבלי שהירוקים שלהם יהפכגו ל רסק_ירוק‏ בשביל הגישה לבית שלנו...
_אין ספק שהיא מהמשפחה_
LOL hilarious

התחלה מעולה להריון, לדעתי. תראי, כבר ירדו לך 4 שבועות מהספירה, לא שווה?

שווה, אני מניחה... hilarious
אם בא לך בספונטני:

אני נוסעת לפארק רעננה עם הילדים בבוקר. כניסה שניה (של הבית קפה, ליד אגם הברבורים). אם בא לכם להצטרף (נהיה שם עד 11 וחצי בערך). אני עם בת 5 ובן 3 וחצי, ואהיה כנראה מתחת לעץ מצד שמאל (נכנסים, מצד ימין יש בית קפה, ומצד שמאל מתחיל להיפרש הפארק, אני אהיה בעץ הראשון או השני, שקרובים לאגם הברבורים).

(העתקתי מככר השוק)

אתם מסתלסלים השבוע?

(וחיבוק על התחלות חדשות)

הסל יגיע כבר בצהריים בסביבות 12. אין לי את הטלפון שלך, שלחתי מייל מקווה שתראי פה או במייל.
מה שלומך? (= "נווווווו??????" ששואלים לפני לידה. יש לי הרגשה שאולי את כבר אחרי?).
לא ילדתי...די, תפסיקו :)

אבל כן היה לי יום בריקסטונים מציק במיוחד לפני יומיים. זה עבר רק אחרי שתיה מרובה וסרט מעולה.
שתינו תופחות, ומתנעעות עד כמה שהמרחב הקטן מאפשר לנו.
וחוץ מזה - טוב שמזג האוויר מתקרר והלילות נסבלים.

מה, את כבר כל כך קרובה? מה התאריך שלך?

באתי לספר לך מה היה כל הסיפור של הודעתי התמוהה. הייתי חולה שבוע, ביום שני החלטתי בחכמתי ללכת לרופא והסתבר שיש לי דלקת ריאות. התקשרתי אליך כדי להתייעץ איתך אם כדאי לעשות שיקוף ריאות לפני שאני מתחילה אנטיביוטיקה, האם זה מדבק (שכחתי לשאול את הרופא, והיה לי איזה זכרון על נגיפית מידבקת וחיידקית לא) ועוד כהנה וכהנה, אבל בינתיים נזכרתי שיש אינטרנט, וקיבלתי את כל התשובות.

שנה טובה ונשיקות.

ורק הערה על תפריטי הסוכרת: אני קיבלתי תפריט לא נטורופתי בכלל מהדיאטנית של מכבי, והייתי מאוזנת לחלוטין, בלי שום קפיצות, אלא אם באמת חרגתי מהתפריט. נראה לי שזה תלוי באדם.
למרות שנשמע שהתפריט הנטורופתי הרבה יותר מחמיר ולכן הגיוני שהוא יתאים לקשת רחבה יותר של נשים ללא התאמה ספציפית (אצלי נניח, כל חריגה מכמות הפסטה המותרת היתה משתקפת מיד בתוצאות הבדיקה, וכל מה שרציתי לאכול מחודש חמישי היה פסטה, פסטה ועוד קצת פסטה, אם אפשר).
רסק ירוק טעים - מנגו עם בזיליקום
רסק ירוק מגעיל - מנגו עם מנגולד וכרישה
רסק ירוק נסבל - מנגו עם פטרוזיליה.
מי תצליח לנחש איזה פרי היה לנו בסל האורגני השבוע blink?
מחוכמות הדיאטנית -
הדיאטנית - "את לא אוכלת מספיק פחמימות, את צריכה להוסיף לפחות לאחת מארוחות הביניים שלך 15 גר' פחמימות."
אני - מהנהנת.
הדיאטנית - "יש כל מיני מזונות שמכילים בדיוק 15 גר' פחמימות, ואת יכולה לאכול אותם בתור ארוחת ביניים."
אני - ממשיכה להנהן, מחכה למשהו כמו רבע פרוסת לחם מלא, או פריכית אורז וחצי.
הדיאטנית - "למשל, *שוקולד מקופלת* מכיל בדיוק 15 גר' פחמימות, את יכולה לראות על האריזה של השוקולד."
אני - מצחקקת.
הדיאטנית - "את צריכה להוסיף 15 גר' פחמימות לתזונה, וזו דרך טובה לעשות את זה."
אני - (כובשת את הצחקוקים) "אני מסכימה, כולם צריכים מדי פעם קצת שוקולד."

עוד מישהי רוצה לסנגר על הדיאטנית?

מסכן המנגו!
לא יותר פשוט להפוך אותו לעמבה?

ולגבי הדיאטנית, אני חושבת ששווה להקליט ולשנן בימים קשים בהם החשק לשוקולד מנצח כל הגיון.

שיהיה בקלות ובשמחה,
וגם שנה טובה טובה!

הדיאטנית - "למשל, שוקולד מקופלת מכיל בדיוק 15 גר' פחמימות, את יכולה לראות על האריזה של השוקולד." נראה לי שדיאטניות להריוניות סוכרתיות נתקלות הרבה בנשים שמתקשות להשלים עם רוע הגזרה של לא להיענות לגחמות שלהן בתחום האוכל בהריון, אז אם הן יכולות לאשר לך קצת שוקולד, הן הולכות על זה. למרות שהיתה יכולה לומר 3 תמרים או משהו. ואני די בטוחה שהדיאטנית שהיתה לי לא היתה מעלה דבר כזה על דל שפתיה.
<מיצי לא מסנגרת יותר על הדיאטנית שלך>

אני זוכרת שממש הופעתי לראות במכון לבריאות האישה או איך שלא קראו לזה את אלה שדקרו את עצמן ובכל פעם הספירה היתה בשמים כי הן פשוט התעלמו לחלוטין מהתפריט. וגם ממש הופתעתי כשבחודש תשיעי הדיאטנית אמרה לי: את כבר בחודש תשיעי, כבד לך, נמאס לך מהדיאטה, את אומרת לעצמך: נו, מה זה כבר משנה א אני אפשל פה וש בדיאטה. זה כמובן היה פתיח שאחריו עודדה אותי להמשיך, אבל אני לא העליתי בכלל בדעתי לחרוג ולו כפסע מהדיאטה עד שהיא ךא אמרה את זה. ואז אמרתי לעצמי: אני בחודש תשיעי, מה כבר יקרה וכו', והתחלתי יותר להתפרע, וגיליתי שבראוני או חטיף שוקולד אחרי ארוחת הצהריים לא משפיע, משום מה, על השעון הקטן של הסוכר. אח, איזה כיף היה לי ולפסק זמן קראנצ'י/בואנו כל צהריים!

מותק, סוף אוק' תחילת נוב' זה אוטוטו. זה פחות מחודשיים!

שלחתי לך שנה-טובה במייל אבל שיהיה גם כאן hug
_אם הן יכולות לאשר לך קצת שוקולד, הן הולכות על זה_
אבל זהו בדיוק. היא לא שאלה אותי בכלל אם אני רוצה קצת שוקולד. למעשה, היא לא שאלה אותי בכלל מה אני אוכלת, ממה אני נמנעת - כל הדברים שהכרחיים בבנית תפריט למישהו. אני מבינה את הלחץ ואת המהירות שבה עובדים בקופת חולים, אבל זה כבר מוגזם. היא מניחה דברים עבורי שהם לא בהכרח נכונים. בגלל זה אני מזלזלת בה, לא מכיוון שאני חושבת שהיא לא מבינה את החומר. פשוט כי היא מסתכלת עלי דרך המספרים במחשב שלה ודרך דעות שיש לה לגבי "מה הריוניות רוצות", במקום לדבר איתי ולשאול אותי מה אני רוצה.
גיסתי היקרה hug
אין לי מושג איך הופכים מנגו לעמבה, או מה עושים עם העמבה אחרי המהפך (פולניה, מה לעשות...)
וחוץ מזה, אצלי השוקולד לא מנצח את ההגיון, אני פשוט מכופפת את ההגיון כך שיכיל את השוקולד בתוכו blink
_היא לא שאלה אותי בכלל מה אני אוכלת, ממה אני נמנעת_ טוב, אז זה פשוט מחדל ואולי שווה לדווח עליו. הדיאטנית שלי (במרפאת הנשים של מכבי בבלפור) בזמנו שאלה על הרגלי האכילה שלי, כמה ארוחות ביום, כמה ירק ופרי, כמה שטויות, באילו שעות, מה אני אוהבת לאכול - בקיצור, חקירת שתי וערב על הרגלי אכילה, לפני שהיא תפרה לי תפריט, תוך התייעצות עמי והתאמתו לצרכיי.
אני בכלל מצהירה שהתינוק שנולד לא היה מצופה בוורניקס אלא בקרמבו (זכר לפשעי האיומים מחודש הזירוזים הלא מועילים שעברנו, "כי מה כבר קרמבו יכול לעשות? אני אמורה ללדת כל רגע, לא?" ואת התשובה אחסוך ממך כדי לא לגרום למגה דיכאון).
מזל שלא הייתי מתוקה מידי, מזל שלא היתה לי דיאטנית שהציעה לי איזו מקופלת לגיוון (לא מספיק ארגז קרמבו ואף לא אדם שפוי, או לא, אחד שיסכים לעמוד בדרכי?)

חוץ מזה נשבעתי שאני לא מגיעה למרכזים האלה יותר. בפעם האחרונה שהייתי שם, איזה רופא "חכם" שלא היה בסוד בענינים, הסתכל על מימדי ואמר "נו טוב, תאומים זה כבד!" ולגבי הרופא שביצע את הסקירה אני לא רוצה להגיד דבר, למעט שהוא יודע להעריך משקל לא רע... (אבל לא את עומק השריטה של זו שיושבת מולו).

ולגבי העמבה, גם אני לא יודעת. בעוונותי גם אני לא עיראקית (ושונאת להכנס למטבח אלא למטרות נקיון אחרי פוגרום), אבל אלה יודעים לשנות את המנגו לעמבה. בטח מומחי הסביח (יש איזה דיון הזוי על סביחים וחשקים בהריון אם את רוצה) ידעו לומר בשבחו של המישמש הנורא הזה ולגלות את שורשיו הכתומים (ואז תוכלי לכתוב ספר מתחרה לזה של מאיר שלו 'איך האדם הקדמון המציא את הקבאב הרומני' או משו דומה).

באמת תהיתי איך את מסתדרת עם כל הכמויות לבד... תודיעי לי אם את כן רוצה. אם יהיה מישהו שירצה להתחלק - תרצי שאשדך?
עדכוני הריון

היא בועטת, הילדה. כבר עם הראש למטה, אבל עדיין מסתובבת מצד לצד, בעיקר כאשר אני מנסה לישון.
דברים משתנים בין הריונות.
פחות מפריע לי להתעורר באמצא הלילה לשירותים, למשל. כבר כמעט ארבע שנים שלא ישנתי לילה מלא, אז מהי עוד הפרעה?
קל לי יותר להגיד לאנשים "אני בהריון, תתעלמו מהתפרצויות מצבי הרוח שלי."
בהריון הקודם שמרתי על פוזת "הריון זה לא מחלה". עכשיו ברור לי שאני אמנם לא חולה, אבל אני גם לא כתמול שלשום. הקרסוליים נפוחים, וקשה לי ללכת, ואני צריכה לעשות פיפי כל שעה. שמישהו אחר עם אותם סימפטומים יגיד לי שזו לא מחלה.


עדכוני ילדים

הגיבור היה חולה, והבריא, אבל אתמול בלילה הוא התעורר בבכי שכואב לו הגרון והאוזן והוא לא מצליח לישון. אחרי החיבוקים והליטופים הגיע תור השמת הגבולות (לכולנו כואב הגרון עכשיו, ואין מה לעשות), ובסופו של דבר הילד נרדם שוב. בבוקר הוא קם, כולו חיוכים ואושר, והודיע שהגרון שלו כבר לא כואב. כאשר הסתכלתי מקרוב גיליתי שמהאוזן הכואבת של אתמול יצאו היום המון הפרשות צהובות. יכול להיות שנפתח לו פקקון, או שסתם הלחץ השתחרר. בכל מקרה - הוא מרגיש טוב יותר, וגם אני.

היי, שמחה לראות שמרגישים יותר טוב... אצלנו גם משתפרים העניינים, כבר לא חולים למרות שעדיין יש נזלת.
בכל אופן המחלה היתה ביחד עם הרבה התקפי בכי, לא לא, מרדנות וכל מיני מיחושים שונים ומשונים אז אני קצת מותשת.. אבל- אחרי החגים יתחדש הכל... איך להיות שוב בבית כל היום? אני מאוד נהנית להיות איתה למרות שגם כשהיא בגן כיף לי קצת להיות בחופש...
הבנתי שעכשיו את עובדת מהבית? אני בבית מחכה ללידה הבאה ויש לי עוד די הרבה זמן כי אני אמורה ללדת רק בסוף דצמבר. אז בנתיים אני די מבלה ונחה אחרי שנתיים בלי דקה לעצמי שאינה גנובה..
שלחתי לך שנה טובה, ראית?
שמחה לראות שאתם בריאים ומשתפרים...
אצלנו לפני הלידה הגדול חטף איזה וירוס עם חום גבוה כאבי בטן ושלשול, כאילו כדי לאסוף עוד קצת תשומי לפני בואו של המצופה (גם) קרמבו. נצלי את הזמן הזוגי הזה.
"הריון זה לא מחלה"

הריון זו לא מחלה, זה מצב קיצון פיזיולוגי

תחשבי על זה: כל הזמן הגוף פועל באיזו תפוקה מסוימת, נניח 50 או 60 או 70%, מדי פעם קופץ למעלה בשביל אירועים מיוחדים, ובהריון הוא עולה ל- 90-95% *ונשאר שם*.
כששאלתי את בעלי אם זה נשמע לו הגיוני, הוא אמר שמבחינה אבולוציונית זה חייב להיות ככה (הריון כממצה את מקסימום הפוטנציאל מהגוף), כי אם הוא היה מנסה לעלות עוד יותר - הגוף היה מתמוטט (ולא זוכה לדור חדש), ואם הוא היה חוסך ומשקיע פחות - מישהי משושלת אחרת כבר היתה מוצאת דרך להשקיע יותר, זוכה ליתרון הישרדותי לאורך זמן, ואנחנו לא היינו שורדים בתחרות.

(ובשביל זה עדיף לא להיות רופאה וכן להתחתן עם ביולוג. הפרספקטיבה רחבה הרבה יותר blink)

ok,

אני רוצה שננסה לקבוע משהו עם הילדים אחרי החגים

סימני דרך

התחלתי להתאמן עם אפי נו. אמנם אני כבר לקראת סוף 37, אבל עדיף מאוחר, לא?

היום היו די הרבה ברקסטונים, חלקם אפילו כואבים. זה הספיק בשביל לזרז אותנו להשלים את הקניות ללידה. עכשיו התיק לבית החולים כבר מסודר בארון ובגדי התינוקות מסתובבים במכונת הכביסה.

וזהו. בתוך חמישה שבועות לכל היותר נהיה משפחה של ארבעה בני אדם וחתולה אחת.

וואו.

וואו את כבר ממש קרובה לסוף ההריון... איך זה עובר מהר אצל אחרים..
נראה לי שאת כבר מתחילה להתגעגע אל הגיבור בשביל אח"כ לא?
אני רק חושבת על התינוק ובא לי לחבק את הילדה שלי חזק חזק בשביל לצבור איתה שעות חיבוק...
hug
סלסלתי אותך... השבוע עדיין לא ברור בדיוק מה קורה איתנו, אבל בינתיים לפחות האחה"צים פנויים, אם בא לכם. שבוע הבא אנחנו לא כאן.
כן! ואני רואה שאת שוקלת להתפגש עם במבי, אפשר לערוך מפגש פסגה משולב. מהר, לפני שאת יולדת. שבוע הבא?
מה 37?!?!

_איך זה עובר מהר אצל אחרים_
happy

שלחי תמונה!!!
מתגעגעים גם...

הכנה ללידה

"אמא אני רוצה לראות סרט איתך."
"איזה סרט אתה רוצה לראות?"
"על האמא שכואב לה, והיא הולכת, ואז יוצא לה התינוק."


"אמא, תקריאי לי שוב את הספר."
"איזה ספר?"
"עם התינוקות ההפוכים." ("לידה פעילה", עם איורי התינוקות ברחם ושלבי הלידה)


"אמא, איפה הראש של התינוקת?"
אני מצביעה על הבטן התחתונה. הוא מתכופף ולוחש "אני אוהב אותך."


אני נושמת עמוק (מי אמר שברקסטונים לא כואבים?) ורוכנת לפנים.
"אמא, נכון שכואב לך עכשיו?"
"כן חמודי."
"נכון שכואב לך כי התינוקת שלנו בועטת?"


אנחנו רואים ביחד את "חלב של אמא". הסרט נפתח בתמונה של תינוק שזה עתה נולד.
"אמא, למה התינוק עצוב?"
"הוא לא עצוב, הוא נולד עכשיו."
הגיבור מסתכל וקובע, "לא, הוא עצוב."
מי אני שאתווכח איתו.

בונבון הגיבור שלך. נשיקות לבטן. מתי נפגשות?!
<לילה טוב. הולכת לישון מוקדם>.
בבוקר היו שלושה צירי אימון (כאלה שכואבים, מקרינים לגב התחתון, אבל לא אמיתיים). אחר כך ראיתי שהבטן שלי ירדה עוד קצת.
הפעוט מתעקש שהתינוקת תוולד ביום ההולדת שלו (עוד שלושה ימים). אולי הוא צודק?
השבוע לא נהיה. מי מכם שירצה להזמין סל יכול להתקשר לערן 0546307111 ולהזמין באופן עצמאי, והוא ישאיר כרגיל אצלנו בחניה
יש הסתברות לא מבוטלת, מן הסתם. וואלה, יום הולדת עוד 3 ימים? כמה קרובים הם בתאריכים!
בדיוק תהיתי אם להתקשר לברר אם ילדת. בואי ננסה לדבר מחר, ואולי נספיק להיפגש עוד לפני.
אויש, מתוק!
(זיהיתי אותך בדף של הקבוצה.)
שיחה בדרך לעבודה

"אמא את נוסעת עכשיו?"
"כן, אני ברכבת."
שקט מהצד השני של הקו.
"חמוד שלי, הכל בסדר?"
"כן, אמא, אני פשוט מקשיב."
"אתה מקשיב לאמא?"
"לא, לרכבת."


סוף הריון

צירים באים והולכים. אתמול הם אפילו העירו אותי. עדיין מרווחים מאד (פעם בחצי שעה-שעה-שעתיים), אבל כבר מתחילים לכאוב.
לאט לאט, לידה מתקרבת.


*פתרונות*

מחר יום ההולדת של הגיבור שלי. הוא ביקש עוגת שוקולד עגולה ליום ההולדת, ולהזמין את כל הילדים מהגן. הסברתי שהבית שלנו קטן מכדי להכיל בתוכו את כל הילדים.
"אבל אמא," הוא מסביר ברצינות, "אנחנו צעירים עדיין, וקטנים. נעמוד כולנו בשורה, וככה יהיה מספיק מקום לכולם."


הוא נפל, ובכה, והתינוקת התחילה לבעוט. הוא בא אלי, התכרבל ונרגע, והתינוקת שקטה.
ואני תוהה - קשר כל כך חזק? כבר מעכשיו?
כנראה.

ואני תוהה - קשר כל כך חזק? כבר מעכשיו?
בהחלט בהחלט...
גם אצלי היה ככה ועדיין [לא שזה מונע מהם גם לריב ולכעוס אחד על השני אבל הקשר בינהם מדהים גם היום ואפילו מעורר קנאה..]

חכי שהוא יסביר לך מה היא רוצה ולמה היא בוכה אחרי שרבע שעה ניסית להבין מה מפריע לה - והיא יסתכל יקשיב לה שניה אחת ויפתור את הבעיה.

מקסים הבן שלך, ממש, ממש! flower
בהצלחה בהמשך.
מקסים הבן שלך, ממש, ממש!
flower מתרגשת לקראת הלידה?
קיטורי סוף הריון

שבוע 39 מהבוקר. עשר דקות אחרי חצות, וזה סופי - הגיבור שלי טעה. התינוקת לא נולדה ביום ההולדת שלו.
תקועה על 7 ס"מ באפי נו, צירים כל שעה-שעתיים-עשר דקות בעוצמה משתנה. כואב לי לקום מהכסא, לשכב, לנשום.
תאבון שבא והולך בגלים, ובעיקר רצון לאכול הרבה קמח לבן ונטול ערך תזונתי. כתוצאה מכך מתקפת הטחורים מתחזקת, והכל, הכל, הכל...
הכל אוף.


יקירותי - אני קוראת, ומקבלת אימיילים ורק נטולת זמן לענות חזרה. תודה על החיבוקים ועל האהבה הנשפכת. זקוקה להרבה מזה כרגע....

עתידות של בזוקה

"בתוך שבועיים תלדי."
ירד הפקק הרירי. האח הידד.
ושלושה צירים העירו אותי עכשיו, בשביל שאני אלך לשירותים והפקק לא יצא על המיטה החדשה נטול מגן המזרון (כי עדיין לא מצאתי אחד בגודל המתאים).
מאד מתחשב מצד התינוקת, לא?

צירים, כואבים, כל 10 דקות.
הפעוט מחבק את אחותו בין הצירים, הבנזוג חופר לי בגב.
אולי?
יאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא............. בהצלחה בהצלחה בהצלחה..
אולי?
אולי...

תוך חודש את בטוח יולדת..
happy

הילדה שלי נהנתה נורא אתמול.
והכי היא נהנתה מזה שבסוף הילד שלך הסכים לשחק איתה בארגז חול.
"אמא ראית שאנחנו כבר חברים? אפילו שאני בת והוא בן אנחנו חברים טובים."
שכבתי לישון לשעתיים-שלוש. היו צירים באמצע, אבל לא יכולתי לקום. עייפה מדי.
הם נחלשו וכמעט נעלמו.
עכשיו קמתי, סיימתי לסדר את הכביסה, להעביר הכל למייבש, והגיבור ואני ישבנו לאכול שאריות עוגת שוקולד מיום ההולדת שלו.
עכשיו הצירים חזרו, עדיין פזורים, אבל שוב כואבים.

כאב זה טוב, נכון?

כאב זה טוב, נכון?
זאת חתיכת שאלה פילוסופית. עזבי אותך מטוב או רע כאב זה כואב. יאללה שימי מוזיקה ותתחילי לרקוד. נסי לסובב את הצלעות במעגלים זה עוזר לקטנטנים לרדת למטה... את יכולה לעשות את זה בעמידה זקופה או בישיבה או על ברכיים וידיים (מה שקוראים עמידת שש). והנה שיר לתת לך קצב ולהזכיר לך שאין שום פסגה גבוהה מדי בשבילך... ‏http://www.Clipim.Tv/?sid=6258
הצירים עדיין מרווחים מאד, אבל יותר כואבים. הרבה יותר.
יצאנו לבית קפה. היה טעים.
עכשיו שוב בבית, מנסים להחליט מה לעשות בלילה....
מנסים להחליט מה לעשות בלילה....
אם את יכולה לישון קצת - הכי טוב...
את_יולדת_כמו_שאת_חיה‏ - אני כנראה חיה מאד לאט, ובמרוחים גדולים, ואם לא עוזרים לי - אני לא מתקדמת.
שבע עשרה שעות והצירים עדיין במרווחים של 10 - 8 דקות. הם קצת יותר חזקים, אבל...

אוף.

לכי תעשי שיאצו או משהו כזה..
תבקשי מהאיש או מהילד שלך מסג' מפנק..

תסתכלי על הילד שלך ישן ותחשבי על זה שעוד כמה ימים הקטן הזה הופך לאח גדול?
תסתכלי על האיש שלך ועל עצמך.. את מאמינה שעוד כמה ימים/שעות תהפכו להורים לשניים?

שבי ותכתבי לקטנה מכתב..
שבי ותכתבי לגדול מכתב..
שבי ותכתבי לעצמך מכתב..

תזכרי שאני אוהבת אותך...

יו, איזו התרגשות. מזל טוב ליום ההולדת וקריאות עידוד לתינוקת! ו-ק-דימה! ו-ק-דימה!
אני אגיד לך מה אמרו לי בלידה שלי ונורא נורא עצבן אותי, אבל היה מאד נכון:
עוד מוקדם. נוחי. הרגעי. שני כמה שאת יכולה.
אל תמדדי.
וזכרי שכולנו כאן (או שםhappy) איתך, עם ברק והאיש, ועם הקטנה.
אוהבות אתכם, ומאחלות כל טוב..
flower
מה?!!??! וואו!!!! מזל טוב!!!!
balloons baby flower heart hug balloons baby flower heart hug balloons baby flower heart hug balloons baby flower heart hug
איזה שם מקסים!!
ומה זאת אומרת "בבית המשפחה"?! פרטים פרטים לדודה מאמריקה שצמאה למידע ויכולה רק לקרוא בדפבית...
אוי, הלב מתרחב משמחה לידיעה שהמשפחה המקסימה שלכם התרחבה.
מאחלת את כל הטוב שבעולם, ופוסט פרטום הכי טוב שיש (צריך משהו לאיזון הפ"פ הקודם tongue)
נשיקות והמון אהבה כבר אמרתי? חיבוק אמיץ (כמו שרק לך יש!) כבר אמרתי?
ברוכה הבאה קשת!
flower heart hug
טולוללולו קולולולולו flower hurray flower

מזל טוב לנו!
ותודה לדודה ט' על העדכון המהיר.

מזל טוב!
מאחלת לכם ימים של חסד flower flower flower
מאמינה שאחותי הגיבורה כבר תעדכן בקרוב לכן אשאיר לה לפרט את הסיפור.
בינתיים אפשר לספר שדיברתי איתה אתמול והיא נשמעת מותשת, כואבת, ומאושרת כפי שלא נשמעה כבר 4 שנים...
מזל טוב מזל טוב מזל טוב! אז כמעט ביום ההולדת של ברק. שם מקסים!
קולולולושששששששש
flowerflowerflowerflowerflowerflowerflowerflowerflowerflowerflowerflowerflower
|בלון||בלון||בלון||בלון||בלון||בלון||בלון||בלון||בלון|
יו ראיתי את ההודעה של אחותך וישר דמעות וצמרמורת.... מזל טוב תרגישי טוב וכל הברכות בעולם וחיבוקים ונישוקים..
מזל טוב!!!!
balloonsflower balloons
שיהיה לכולכם המון כיף ביחד. נשיקות וחיבוקים...
heart heart heart
מזל טוב להולדת קשת
שפע חלב ושינה...happy
מזל טוב להולדת קשת
שפע חלב ושינה...

flower flower flower
מזל טוב, חמדתי, איזה כיף! שפע חלב ושינה נשמע כמו ברכה משובחת עבורך.
נשיקות ואהבה לארבעתכם.
ועוד תוספת קטנטנה, עכשיו חזרתי מביקור:
אחותי... ווואו!
לא ייאמן שעברה לידה לפני פחות מיממה.... יושבת, מדברת, צוחקת... הכל!
פשוט מדהים!
וקשת מושלמת. פשוט מושלמת.
מזל טוב וחיבוק עוטף לך, לברק ולקשת (ולאישך, נו מה).
אם את צריכה משהו, אוכל, קניות, טיול לברק – תגידי.
שמחה שאתם אחרי. בטוב, בשלווה ובשלמות

(המרגיעון שולח את חלקו "כולנו משפחה אחת")

מזל טוב להולדת קשת
שפע חלב ושינה...

balloonsballoons
מזל טוב, אלודיאה מקסימה!
מרגש לקרוא את הדיווחים של אחותך...סקרנית לקרוא את סיפור הלידה שזור בכתיבתך הנפלאהflower
מנוחה טובה, הנקה נעימה, הסתגלות זורמת ורכה לתוך הורות לשניים. נזכרתי איך גילית לי ולפו שאת בהריון אחרי שהתבוננת שעה ארוכה בחיוך בהתנהלות שלנו כאמהות לשניים...
babyballoonschickלקשת- ברוכה הבאה לעולם!
hug ענקי לכולכן, אושר ואהבה בחזרה happy

מתישהו אני אכתוב את סיפור הלידה, אבל התמצית שלו אומרת שלידה זה כואב, מאד, ולידת בית זה מדהים, מאד, ולידת בית עם בן הזוג שלי, והילד שלי, והחברה הטובה שלי, והמיילדת שלי זו חוויה שאין בי מספיק מילים כדי לתאר.

יקירותי - תודה על כל החיבוקים והאהבה, זקוקה להם מאד לחודשים הקרובים. שומרת את כולם מקופלים היטב.

ואחותי הנפלאה, שהגיעה אלינו עם ערימת דברים ורודים וחיבוקים ואהבה - אוהבת אותך המון המון בחזרה happy

זו חוויה שאין בי מספיק מילים כדי לתאר.
התאמצי. stam

hilarious
נשמע מדהים... אני אשלח לך עוד מלא חיבוקים מאמריקה הרחוקה והקרה...

ולידת בית עם בן הזוג שלי, והילד שלי, והחברה הטובה שלי, והמיילדת שלי
עוד כמה מילים ויש סיפור לידהhilarious
קחי זמן לנשום, קחי זמן לישון, קחי זמן להסתגל והרשי לעצמך להיתמך ולהעזר. וחוץ מזה- אם את צריכה משהו- רק בקשי...
יקרה, אמאלה אמאלה בטח יעמדו לרשותך עם עזרהblush אני כבר מתנדבת...
הי, מזל טוב!!! רק עכשיו גיליתי! (טוב שלא נכנסתי ושאלתי "סל" מבלי לקרוא מה שמעלי)... איזה כיף לכם! \

(אם בכל זאת אתם רוצים סל - נסלסל אתכם בחמישי)

נשיקות

חיבוקים גם ממני והרבה אהבה ושמחה!
hug flower baby present balloons
hilarious
עם כל כך הרבה חיבוקים, ובלונים ופרחים - איך אפשר שלא לחייך?
hug
מזל טוב להולדת קשת
שפע חלב ושינה...

flower happy flower
מזל טוב להולדת קשת
שפע חלב ושינה...

present flowerpresent flower present
מזל טוב ,
הרגע קראתי את הדף מתחילתו 2005 ועד סופו 2007...
מקסים!
מזל טוב אושר ובריאות!
תודה על האיחולים החדשים happy
והנה, hug למצטרפות האחרונות...
שני ילדים

"רוצה לשחק עם קשת?"
הגיבור רץ אלי - "כן! כן!"
אני מניחה את התינוקת על המיטה הגדולה, פורשת את המגבת ומראה לו כמה דברים שאני זוכרת מחוג לווי התפתחותי שעשיתי איתו. קצת הרמת רגליים, קצת הצמדת רגליים לידיים, דברים קטנים, עדינים.
"עכשיו אני!"
אני מפנה לו את המקום והוא אוחז ביד ורגל בעוצמה ומצמיד אותן. תוצאה צפויה - התינוקת בוכה.
"חמוד שלי, קצת יותר בעדינות, בסדר?"
אני לא דואגת שהוא ישבור אותה, אבל לא כדאי שהוא יכאיב לה יותר מדי, נכון?
הוא מסכים, "אני רוצה לגלגל אותה!"
אני שוב מפנה אלו את המקום, והוא מגלגל אותה. אוחז אותה בראש ובגב ופשוט...נו...מגלגל אותה.
אני מצפה לבכי, אבל היא נהנית מזה. מצחיקה שכזאת - היא לא יודעת שבתינוקות צריך לנהוג בעדינות. מסתבר שהילד שלי יודע טוב יותר מכולם איך להתנהג עם תינוקות. להחזיק אותם ולגלגל.

ולכל הרוצות לקרוא - לידת_הבית_שלנו‏.
מוקדש באהבה רבה לניצני שגרמה לי לחשוב על לידת בית, לפו, שהכירה לי את ענת והביאה אותי להחלטה על כך, ול זוהר_אור‏.
happy מעולה! יאללה המחתרת האנרכיסטית בגן הדמוקרטי!
שאלות של אחרי לידה -

  • "אמא, למה ענת הכאיבה לך?"

  • "אמא, למה ענת דיברה אל התינוקת?"
    "מה ענת אמרה לתינוקת?"
    "יופי, יופי, ככה..." (מחקה את הקול השקט של ענת בזמן ההנחיה בצירי הלחץ)

  • (ביום אחרי, ברגע שהמיילדת נכנסה אלינו הביתה) - "ענת, תראי, זאת התינוקת שלנו! היא נולדה כבר!"

  • "אמא, למה קשת לא שוטפת ידיים אחרי שהיא עושה קקי?"

  • "אמא, למה צריך חזה גדול בשביל להאכיל את התינוקת?"

ואולי הכותרת צריכה להיות - "שאלות של אח גדול"?
אמא, למה קשת לא שוטפת ידיים אחרי שהיא עושה קקי?" hilarious.
תודה - אני ב-2300, בפיגור של יום (לא כולל היום).
זהו, מיציתי.
היה נחמד, לשחק בלהיות אמא של שניים, עכשיו, אם אפשר, שמישהו יבוא ויקח אחד מהם, כי יש גבול לכל בדיחה. שניהם חמודים והכל, אבל ראבאק - יש לי טחורים, אני לא ישנה בלילה, ואני אמורה להכיל את בעיות הגן של הגדול והגזים של הקטנה. לא הגזמנו?
hug יש משהו שאת חושבת שאפשר לעזור לך בו?
לא הגזמנו?
הגזמנו בענק. מה אני אגיד? שזה יעבור? זה באמת יעבור אבל עכשיו הבדיחה הזאת , אין לה שום גבול והיא אולי קורעת מצחוק אבל לא אותך.
שולחת לך סימפטיה , אמפתיה, וחיבוק גדול (יותר גדול מהאייקון).
זה באמת יעבור

יש משהו שאת חושבת שאפשר לעזור לך בו?

hug
מקווה שעכשיו רגע טוב יותר (מה שבטוח- אחר).
רציתי להציע משהו שאולי יכול להתאים - אולי תבואי הנה אחרי הגן של ברק (לי הכי יתאים רביעי, אבל גם מחר יכול להיות בסדר). נקווה שהילדים ימצאו קצת יותר עניינים משותפים (אפשר לגייס גם הדיוידי לטובת הפשרת האווירה), ואני אכין לך (ולקטנה happy) אוכל טעים וקפה. בקיצור, להעביר קצת זמן ביחד. זה יכול להתאים לך?
עכשיו הבדיחה הזאת , אין לה שום גבול והיא אולי קורעת מצחוק אבל לא אותך.
מצטערת שצחקקתי מזה.. happy
יפהפיה! לנשום עמוק, להפיל את שניהם על יוד לשעה ולשבת לנוח, לקרוא, להתעצץ, להתקלח, לוחשובמה!
למלא מצברים טיפטיפטיפה ולצלול שוב hug
heart
היה נחמד, לשחק בלהיות אמא של שניים, עכשיו, אם אפשר, שמישהו יבוא ויקח אחד מהם
ספרי עוד.
אני בולעת בשקיקה סיפורים על שניים.
בעיקר טריים.
בעיקר מההתחלה.
*טלי_מא‏*
חכי חכי עוד מעט גם את תוכלי לספר סיפורים משלך
<חשבת לפתוח פעם בלוג?>
אני מציעה את אותה ההצעה של במבי, ואני מוכנה גם לבוא אלייך, אם את בלי אוטו, אבל רק בתנאי שאת מוכנה לא לארח אותי. אני באה עם שני ילדים, שישמשו - אני מקווה - בייביסיטר לשלך, אני אביא משהו לאכול, אני אכין לך קפה ואני אנקה אחרינו לפני שנלך. אני מפהקת הרבה בימים אלו, אבל נשארתי די נחמדה happy.
hilarious

יש כמה בלוגים שאני מכורה אליהם.
לא יכולה להשתוות בכלל לרמת הכתיבה, התיאוריות והיכולת להציג באור מופלא ומרתק אפילו את הדברים הקטנים ביותר ואפילו את הקשים ביותר בחיי היום-יום.
flower

על הקופסאות של פיצה האט צריכה להיות כתובה אזהרה, כמו על קופסאות של סיגריות - "לאמהות טריות, שימו לב - מוצר זה עלול לגרום לגזים אצל ילדכם!".
וגם על בקבוקי קולה, וגם על קופסאות גלידה של בן וג'רי.

אוף.
אם אני אתפוס את מי שהמציא את הקוליק אני אסגור איתו חשבון.
וגם עם מי שהמציא את קפיצות הגדילה.

ותודה על החיבוקים ועל הנוכחות בדף. זקוקה לזה מאד, בייחוד בלילות כמו אלה, בהם אני צריכה תזכורת לזה שיש עוד אנשים אחרים בעולם, שלא חיים מדקת הנקה לדקת בכי להחלפת חיתול.

hug-sad חזרה.

ולמציעות לקפוץ / להפגש / לשתות - מאד מאד אשמח, רק שאין לי בכלל משהו שקרוב לסדר יום נורמלי.
איך השעה ארבע וחצי לפנות בוקר נשמעת לכן? כי בדיוק עכשיו היא נרדמה ויש לי הזדמנות לשתות משהו ;)
אם אני אתפוס את מי שהמציא את הקוליק אני אסגור איתו חשבון.
יש לי תיאוריה- שהקוליק הזה זו הדרך של העולל לסמן שהיא צריכה קקי-פיפי. בצרחות האלו או קצת לפני, הייתי מפשיטה אותו בסבלנות ולוקחת אותו לשירותים. או לסיר. או לאמבטיה. או לכיור. שיותר קשה לעולל לחרבן בחיתול כשכל החושים שלו עומדים ומודיעים "הי אמא אני צריך להתפנות- אנא שחררי אותי מהדבר הזה (חיתול?)". אבל זו התיאוריה שלי.
הימים הראשונים (אצלנו- השנה הראשונה) דורשים סבלנות, כוח והרבה הרבה שעות שינה. אם יש מי שיבוא ויעזור לך- אפילו חצי שעה ביום- זה המון!
hughughug
דוקא יכולתי לשתות איתך בשעה הזאת הבוקר, בדיוק סיימתי עוד סבב. שני הקטנים חולים, אז עבר עליי לילה דומה לשלך שכמה דקות אחרי שנירדמתי, כל פעם, מישהו או שניהם העיר(ו) אותי...
אין דבר, הנה אני שותה לי פה קפה בספל אדירים, לגמרי לבד (הקטנים שותים להם תה במיטה).
תשמעי, קוליק זו באמת המצאה מנובזת של אבא טבע (לא יכולה להעלות בדעתי שאמא טבע היתה ממציאה דבר כזה). אותי זה תפס כל כך לא מוכנה בילדה השלישית. עד אז סברתי, שלשני הבנים שלי לא היה קוליק , כי פעלתי לפי עקרון הרצף, הם היו במנשא רוב הזמן וינקו, ועל פי ליידולף ליאקוונה לא היה קוליק אף פעם. וכך התנשאתי בסתר לבי על אמהות טרורטות עיניים שמתלוננות על הבכי הבלתי פוסק הזה. ואז באה הקטנה שלי והראתה לי מה זה!
שני דברים שקצת עזרו: האחד להניח אותה שכובה על הבטן(שלה) על אמת היד (שלך) וביד השניה לעסות בתנועות סיבוביות עם כיוון השעון את שקע כף הרגל (זה בדרך כלל היה גורם לה לשחרר נפיחות קולניות, דבר שהיא מצטיינת בו עד היום blink ). השני היה תנועה - טיול בעגלה או בימים גשומים נידנוד בסל קל (רוב היה הופך לנדנדה אנושית נישען על הקיר ביד אחת ובשניה מניף את הסל-קל מעלה-מטה). על הידיים היא היתה צורחת, גם במנשא.
הכי עזר שהיא גדלה, אבל את זה את יודעת וזה לא מקל בכלל...
ואם את כבר מתנסה בהשפעות של מזון מהיר - הישמרי מפלאפל!

hug flower
אני מאוד אשמח להיפגש איתך - את מוזמנת להיות מאוד ספונטנית. אנחנו יכולים לבוא אליך או שתבואי לכאן, מה שיהיה לך נוח ומתחשק. אני עסוקה ברוב הבקרים (עבודות לאוניברסיטה), אבל מהצהריים פנויה ברוב הימים.

לגבי הסל - כמובן. את יכולה גם לנסות להתקשר לערן היום, כי לפעמים הוא יכול להוסיף עוד סל. 0546307111

התבכיינות בבלוגים נחשבת!
מאד מאד מאד מסכימה עם לוטם. נסי. מ'כפתלך?
היי גם אני כאן.... אין לי הרבה מה להגיד אבל תחזיקי מעמד, זה ישתפר.....אתן כבר יוצאות מהבית?
אה ועוד דבר , אולי הכאבים זה מרגישות למוצרי חלב שאת אוכלת? אצלנו היתה אלרגיה די קשה לזה....
שלחי לי מייל ותקבלי צרור תמונות של קשת בענן...
godisshe בגימייל נקודה קום.

היה תענוג לפגושותך היום, הילדה שלך כזותי מתוקה וקסומה וחמודה ו..ו..ו... הסברתי לך, אני באמת מנסה שלא יתחשק לי עוד תינוק, ואז את באה עם המתוקית הזו על לחייה העסיסיות והרכות הזו העוברית מעט..אוי אוי לפחות צילמתי אותה מכל הכיוונים שהצלחתי. שוב מזל טוב!

הייתי היום אצל שכנה שילדה שבועים אחרי. אפידורל, קיסרי (בגלל מנח לא תקין של העובר), בעיות הנקה, עייפות מכלה.
הסתכלתי על התינוקת שלי, והבנתי - אצלנו קצת יותר טוב.
עדיין מחכה לשקיעה של הפוסט, עדיין לא הגיעה.

חדשות טחורים (חשוב לציין) - הייתי בדיקור, החבר'ה נעלמו. בסוף אני אשתכנע לעשות טיפול כמו שצריך.

hug

בפעם הבאה - את לא תהיי בנתניה ונאכל סופגניות ביחד (כלומר, אני לא מבזבזת על הבצק הזה מקום בבטן, אבל הילדים כן, ובכיף). אם את מכירה מקום עם קפה טוב + סופגניות באיזור של הככר (ארנו אולי? זהבה?), אולי נשב שם ואז גם נוכל ליהנות ...

אולי בחמישי, תבואו לביקור ותצאו מסוסלים? את מוזמנת לבוא אחרי הגן, הילדים כאן מ 1 וחצי. והסל מגיע מתישהו אחה"צ. מתאים? או כמובן להגיע אחה"צ אם גיבורך עדיין ישן בצהריים.

חוצמזה, מחר אני נוסעת אחרי הגן עם הילדים למשהו בבית ברל, איזה הפנינג ירוק או משהו בסגנון, עם דוכני יד שניה. זה מ 12 עד 4 אחה"צ, ואני בטח אהיה שם בסביבות 1 וחצי בערך. אם בא לך להצטרף, אשמח מאוד. אולי גם עוד כמה חברות יצטרפו... נראה. בכל מקרה, נשמח להתראות גם וגם happy

רציתי להוסיף עוד הודעת קיטור לפני שאני יוצאת להביא את הגיבור מהגן, אבל חיכו לי כאן הודעות מחברות נפלאות, והעלימו את הקיטורים.
תודה לכן hug
אז חמישי, מעולה
הי אלודאה
אני עוקבת וקוראת אותך פה באתר ומאוד נהנית לקרוא את הבלוגים על הגיבור המתוק שלך
ועכשיו את הודעות הקיטור (שגם אם לא התכוונת יוצאות לך ממש מקסימות happy)
קפצתי לומר מזל טוב גדול ולאחל הקלה ואיוורור וכוחות
ונעים מאוד happy
וגם אני גרה בסביבה ואשמח לעזור ולהכיר (*באמת*)
flower
יקירתי..

ואני בכלל בקושי במחשב ולא קראתי כל מה שכתבת...

ועכשיו אני אפילו עוד יותר מעריכה את המאמץ שעשית בלבוא.. [וכבר אמרתי לך קודם כמה אני מעריכה את זה..]

ומצטערת נורא שאני לא יותר קרובה..

שולחת אלפי חיבוקים וירטואליים ..
ואני זמינה טלפונית.. ניסיתי לתפוס אותך כמה פעמים אבל לא הצלחתי.. בכל אופן אני מצויינת בלשמש אוזן לקיטורים - את מוזמנת מאד להשתמש בזה..
happy

אז עכשיו גם heart אחד בשביל להגיד תודה על שאת כותבת למרות העיפות והכל.
אין בעיה. ראשון יכול להתאים נראה לי. שני כנראה לא. שלישי, רביעי וחמישי גם נראים פנויים.
היי מתוקה, אצלי הכל בסדר כבר בחודש שמיני ומחכה בתערובת של חוסר סבלנות ללדת כבר ולראות את התינוקי החדש, עם געגועים לזמן שלי לבד עם הילדה שלי.
איך את מסתדרת? מקוה שעובר לך בסדר יחסית. אני רואה פה שאת מצליחה כבר להפגש עם חברות וזה לדעתי הכי חשוב בתקופה הזאת אז hug ענק ותמשיכי לספר..
תודה על החיבוקים. המון בחזרה, במיוחד לשעות לילה מאוחרות, ולרגעים בהם גם ילד אחד נראה יותר מדי...
אני אשמח אם תספרי גם על הרגעים הטובים, בהם הגיבור וקשת גורמים לך להרגיש שזה שווה את זה...
heart
שלחתי לך מייל עם מלא תמונות- קיבלת?
hug)

אני? הריון נחמד ומשעמם להפליא.
כרגע אני עסוקה במשבר בעבודה - ארוך ומייגע מדי... טוב, נו, אני אספר... אני לא חושבת שאני מקבלת שם מספיק תמיכה מקצועית.

לכי תהיי מרפאה בעיסוק יחידה בבית ספר, כשכל מערכת התמיכה מכוונת למורות, ולכי תתחילי להתווכח עם האחראית על קונספציות (איפה מתחילה ואיפה נגמרת האחריות שלי) ולכי תקבלי ממנה את התמיכה המקצועית שמגיעה לך, אבל הם לא נותנים לי לצאת לביקור בבי"ס אחר למרות שהתחייבו על כך בתחילת השנה "כי זה כבר סוף השנה והילדים לא יספיקו להפיק מזה הרבה, אז זה לא כדאי, ואת ממילא לא תהיי פה שנה הבאה אז לא שווה להשקיע בך" (הופה! באמת? ולמה לא מספרים לי שום דבר? מוזר, אני חשבתי לתומי שהמנהלת כן הזמינה אותי להעמיד מועמדות חוזרת למשרה כשהיא תיפתח שוב שנה הבאה [מין פרוצדורה אוסטרלית כזאת, כי זו משרה על חוזה ולא on-going], והבטיחה שהם ידאגו למחליפה לחופשת הלידה אם אתקבל, ולי היו כל הכוונות לעתור - עד שהפוצית הזאת העמידה את הדברים אחרת, והוציאה לי את החשק לחזור), ולכי תעשי את כל זה בראש צלול ובסבלנות יתרה כשגם ככה כל המשאבים הרגשיים ובעיקר הפיזיים נגמרים די מהר, כי הריון.

(הייתי יכולה להביא את כל העניין למנהלת, כי לדעתי יש לי קייס, אבל ראיתי שזה מעצבן אותי ומעמיד אותי במקום נורא רגשי וסוחט, אז ויתרתי. אני פשוט הולכת להבריז שבוע הבא, לקחת יום מחלה, וכן ללכת לביקור המתוכנן)

אבל פוצקיונת רוקדת לי בבטן, בעדינות, ועכשיו אני מרגישה אותה אפילו כשאני עסוקה במשהו אחר, ואפילו הבעל מרגיש happy. בהתחלה הוא היה על תקן רס"ר: כל פעם שהוא שם שם יד - היא עברה לדום.
עכשיו היא כבר ממשיכה להתגלגל, אם כי פחות. בכל זאת, אבא. צריך לתת כבוד blink.
(ולנסות להבין מי זה)
אתמול היא נתקעה לי לרוחב, לכמה דקות. נורא מצחיק לראות את הבטן נהיית בלתי-סימטרית-בעליל.

פעם אחרונה שהייתי אצל המיילדת למעקב במרכז הלידה היא עצבה אותי, התחילה לדבר על הבדיקה של העמסת זוכר. אני כבר הייתי כמעט סגורה על עצמי שאני לא עושה אותה, והמיילדת האחרת בפגישה הקודמת עודדה אותי לקרוא את החומר המקצועי בנושא ולהחליט לבד (שאמנם לא הספקתי לקרוא את כולו אבל היה די ביקורתי לגבי כל הקונספט של "סוכרת הריון" ושל הבדיקה), ופתאום זאת באה ומתחילה לדבר אתי על סוכרת-כמצב-בריאותי, ועל איך שאין סימפטומים שאפשר לראות, ועל תינוקות מקרוזומיים (!!!), בחיי, לא הבנתי מאיפה היא נפלה.
ועוד קוראים לה ברונוון. אני שואלת אותך! איך אפשר בכלל לסמוך על מיילדת בשם ברונוון?

בכל אופן, אני עדיין לא עושה את ההעמסה. ולזכותה ייאמר שהיא כיבדה את ההחלטה.

דבר אחד טוב יצא לי ממנה, שהיא דיברה על חמש ארוחות ביום כקונספט יותר מתאים לשמירה על רמת סוכר נאותה מאשר שלוש גדולות. אז אני ממילא עומדת רוב הימים על ארבע-ארוחות-וקצת, אבל זה עודד אותי במאמת להקפיד על זה ולא לפספס ארוחה.

היי יקרה,
רק עכשיו נכנסתי לדפבית וראיתי את הודעתךhappy
אני מצפה, עוד אין תוצרים בשטח. הבנתי שהתוצרת שלך משובחת במיוחד (POOH הלשינה...)
איך את מחזיקה מעמד?
אה, תודה. אבא לקח אותם לגן, אז אני בבית בינתיים, לא יוצאת בשעות הקרובות.... אח"כ דווקא יוצאת לכמה סידורים, אבל בטח כבר לא תהיו שם
מתגעגעת מאד..
לא מצליחה להשיג אותך בטלפון להגיד לך את זה ולשאול מה שלומך אז כותבת לך כאן..
כל פעם שאת כותבת בבלוג של הגיבור אני קוראת ובוכה...

את מקסימה והילד שלך מקסים ואני כל כך מזדהה עם מה שאת כותבת...
וחוץ מזה מה שלומך?
לשואלות - שלומי כצפוי.
כלומר, בכי רנדומלי לאורך שעות היום, עייפות בלתי נגמרת, וריח של פליטות וחלב יבש.
"את לא הראשונה שיולדת, את יודעת?"

זה המשפט הכי מעצבן שיש בעולם, לגבי לפחות. הוא לרוב נובע מאנשים שמכירים יולדת אחרת שכבר מטופחת, על עקבים גבוהים, מאורגנת, והילדים שלה ישנים לילה שלם, ואותו דובר לא מבין למה אני כל כך מתקשה.
האחרון שאמר לי את זה היה המדקר שלי, בתגובה לזה שאני לא ישנה כמו שצריך, לא אוכלת מסודר, ולא יכול לעשות אמבטיות (כל ההמלצות לטיפול בטח...ים). הוא הוסיף ואמר שבלי שגרת יום מסודרת הטיפול שלו הוא כמו אקמול, ושהטח...ים יחזרו אם אני לא אשן כמו שצריך או אוכל כמו שצריך.
ואעשה אמבטיות, שכחתי את החלק הזה.
אבל זה לא רק הוא, זה גם הבוס שלי ("שבעלך יתן לה בקבוק בלילה, ותוכלי לישון טוב, מה הבעיה?"), ואפילו אנשים רנדומלים ברחוב.

כל כך טפשי שהאדם היחיד שמבין אותי הוא השכנה שלי, שלפני שילדנו בהפרש של שבוע וחצי לא החלפנו יותר משלוש מילים בחודש, וגם זה כי הילדה שלה והגיבור שלי נהנים להיות אחד עם השני.

*דילמה*

היא ישנה עכשיו. מה לעשות קודם? לאכול, לישון, להשלים קצת עבודה או לגלוש בבאופן?

פתרון הדילמה

זה בסדר, היא התעוררה - אין זמן לעשות את כל הנ"ל.

הכי אני שונאת את האנשים האלה שיודעים מה טוב לך. בוסים, אנשים ברחוב, כאלה. שימותו.
טוב, לא מילולית, שלא ממש ימותו עכשיו, אבל שישתקו.
ורק עכשיו ראיתי שכתבת לי. ובכן, אפשר להשאיר תגובות, לא לכל רשימה אבל לדף הראשי - מעצבן אבל יותר טוב מכלום.
שני ילדים שלמים - אכן! blink
מה לעשות קודם? לאכול, לישון, להשלים קצת עבודה או לגלוש בבאופן?
העבודה יכולה לחכות. להכין משהו שאפשר לאכול ביד אחת מקערית אחת (סלט, דייסה, מרק ובכל אחד מהללו לשים כמה שיותר דברים מזינים, אגוזים וקישקושים טעימים כל מיני) ולאכול את זה מול המחשב תוך כדי גלישה בבאופן. להקפיד על זה שיד אחת תישאר פנויה ואז כשהתינוקת מתעוררת אחרי דקה להמשיך בזה יחד אתה. לא לחינם המציאו פה את האיקון 1hand .
hug
הרסת אותי מצחוק... אני אחרי הלידה הראשונה טיפלתי בידידנו ט. (ביטוי שאת בעלת זכויות היוצרים עליו ושמצחיק אותי כל פעם שאני חושבת ועליו ,וזה הרבה כי הם התחילו כבר בחודש רביעי בערך הפעם) ע"י ישיבה לפני המקלחת בתוך גיגית עם חומר שנקרא קאלי. קצת צובע את הטוסיק בסגול חום אבל מחטא ולי עזר. וחוץ מזה גם כיווצים של המקום כמו שעושים עם שרירי רצפת האגן. אפשר גם תוך כדי הנקה בשכיבה- למרות שזה בעצם לא בטוח שמותר לך כבר...
ובאמת-עוד לא התחלת לישון מסודר- ממש מוזרה...
ועוד משהו. המשפט הזה: שלומי כצפוי. כלומר, בכי רנדומלי לאורך שעות היום ... נשאר איתי והעלה בי כמה מחשבות שאני רוצה לחלוק איתך (את זוכרת זה אתר חופשי ואת יודעת מה לעשות עם זה אם זה לא מתאים לך).
יש לי הרגשה שאת כל כך מתיראת מהפוסט ומרוב חרדה הוא מתנפל עלייך. לא בכל עוזו, אבל ככה, בקטנות (יותר או פחות). מרוב שאת פוחדת להיות בדכאון, את נבהלת גם מטיפטוף דמעות שיגרתי, כאילו זה הטפטוף שמבשר את המבול. זה לא משהו שאני יודעת איך עוצרים אבל היום קראתי פה עצה מאוד נבונה שנתנה קטקטית בדף איך_אוזרים_כוחות_ללדת‏ . היא כתבה על החרדה לפני הלידה, שכשהפסיקה להילחם בה (בחרדה) ופשוט השלימה עם מותה המתקרב בלידה ונתנה לעצמה להתאבל ולהתכונן למוות פתאום יצא האויר מכל בלון החרדה הזה (קטקטית ניסחה את זה הרבה יותר יפה...). אני אתן לך דוגמא מעצמי בענין אחר לגמרי. התחלתי עכשיו קורס למורים (סופר דופר גיבורי על) ליוגה . יש שם בחור שמוצא חן בעיני (בטח נשוי עם עשרה ילדים אבל זו לא הנקודה). בשיעור האחרון הוא התמקם מאחורי ואני מצאתי את עצמי עסוקה בו במחשבותי. רוצה למצוא חן וכאלו. ואז התחלתי לנזוף בעצמי . זה נראה מתוך הראש שלי בערך ככה: מתחילים ברכה לשמש (בתוך הראש: נו די שילמת 6000 שקל על הקורס ועכשיו את לא מרוכזת וחושבת על בחורים) כלב עם הראש למטה (בתוך הראש:דוקא יש לו זרועות חסונות ויפות) ממשיכים ברכה לשמש (בתוך הראש: אחרי כל המאמצים לצאת בזמן בבוקר ולארגן את הילדים לצהריים את מוותרת על הלמידה שלך. נו די תתאפסי. תפסיקי לחשוב עליו!) שוב כלב עם הראש למטה (בתוך הראש: יו! הוא מגיע עם העקבים לרצפה. גמיש!) וככה הלאה והלאה. עד שבת קול שפויה בין הבטן לראש ולהורמונים הגועשים אמרה בשקט (גם כן בתוך הראש): אם השקעת כל כך הרבה לא חבל לבזבז את הזמן על לנזוף בעצמך? תני לעצמך לחשוב על בחורים כמה שאת רוצה ושזה לא יפריע לך להתבונן בזה קורה. גם זה לימוד.
אז אולי תני לעצמך להיות בדכאון. אבל ממש, בלי לנסות לעצור אותו. מה יכול להיות? אולי פתאום בכלל תשמחי?
יצא מאוד אישי. היה ראוי לכתוב את זה במייל אבל מתעצלת לנעתיק. אז מקסימום תמחקי.
אוהבתותך
אז אולי תני לעצמך להיות בדכאון. אבל ממש, בלי לנסות לעצור אותו. מה יכול להיות? אולי פתאום בכלל תשמחי?
yes

אני חושבת שלי הגישה הזאת עזרה מאוד להעביר את הדכדוכים והפאניקות של השליש הראשון (כן, נו, לא בר השוואה. אני יודעת). הייתי בטוחה שהכל יהיה קטסטרופה, והזוט בכלל לא ניסה לשכנע אותי שיהיה טוב, פשוט צחק וחיבק, וגם אני לא ניסיתי להילחם בזה או להתווכח עם זה או משהו. פשוט הנחתי לעצמי לחוות, בלי להיאחז ובלי לברוח מהרגשות האלה... והם עברו.
hug

"את לא הראשונה שיולדת, את יודעת?"
גם לי אמרו את זה גם אחרי הלידה השניה..
באחת הפעמים כשהייתי די לא מחוברת לעולם באופן אינסטקנטיבי עניתי: "לא. לא ידעתי.. הגדולה שלי הגיעה מהחסידה ישר לכרוב,
לא ידעתי שאצל אחרות זה לא ככה"
ובחיי שלקח לי זמן להבין למה הסתכלו עלי במבט הזוי ומרחם משהו..

ולגבי כל השאר - [בנוסף למה שכבר הציעו] -מה עם לצאת קצת מהבית?
לפגוש אנשים? לדבר עם אנשים ידידותיים בטלפון? זה לא עוזר קצת?

<כאב בגוף sad מטרף את הנפש.>
מאחלת לך החלמה מהירה וכוחות להמשךflower
*קוליק*

בניגוד לדעות הרווחות - קוליק הוא לא כאבי בטן / גאזים / מצוקה נפשית.
קוליק הוא שם לתינוק שבוכה במשך שעות ואף אחד לא יודע למה.
אם מפשפשים את התינוק והבכי נעלם - זה לא קוליק. כך גם לגבי כל התנוחות לשיפור כאבי הבטן / הוצאת גרפסים וכו'. אם עשיתן משהו, והתינוק הפסיק לבכות - זה לא קוליק.
תחשבו על זה לרגע - התינוקת שלך בוכה, ואין לך מושג מה לעשות כדי להקל על הכאבים שלה. היא מסתכלת עליך, דומעת, הפה שלה מעוות בצרחה נטולת קול כי היא כבר עייפה מלזעוק, ואת לא יכולה להקל עליה. זה אחרי שהחזקת אותה מעל הכיור, ואחרי שליטפת לה את הבטן, ואחרי העיסוי, ואחרי הקפיצות על הכדור, ואחרי שהורדת מהתפריט שלך כל דבר שאת אוהבת ועושה לך טוב.
והיא עדיין בוכה.
ואת עושה את כל הסבב מחדש - נותנת לה לינוק, אבל היא יורקת את הפטמה, מחזיקה אותה לקקי, והיא רק ממשיכה להתפתל, מלטפת, מקפיצה, שרה, מחבקת - וכלום, כלום, כלום לא עוזר. הייצור הקטנטן הזה, שאת הבאת לעולם, שאת דחפת החוצה, בוכה, ואת לא יכולה לעשות כלום, חוץ מלהכיל את הבכי שלה ולחכות שזה יעבור.

קוליק, לדעתי, הוא הדרך של הטבע ללמד את האמא שהיא לא יכולה לפתור הכל, ושלפעמים כל מה שאפשר לעשות הוא לחכות שזה יעבור.
לעזאזל.

היא בת ששה שבועות וארבע שעות.
זהו, באופו רשמי נגמר משכב הלידה. נכון שרואים עלי שנחתי נהדר בששת השבועות האחרונים ולא התאמצתי בכלל?
לעזאזל
כן.

תודה. זה היה פוסט בשבילי flower

מא (למה אין לך דפבית?) flower
חחח.......זה נראה לי החלק הכי קשה!!!! (פעם בגינה שאלתי ילדה שניסתה לעשות משהו אם זה קשה ואמא שלה תיקנה אותי , זה מאתגר זה לא קשה... מאז יש לי חררה מהמילה הזאת. קשה קשה קשה!!!!!!!!!!!!! לי אחרי הלידה הראשונה היה קשההההההההההההההההההההה...)
לפחות ממה שאת מספרת נשמע שמזל שיש לך ילד כל כך מתוק שאוהב לעזור עם הקטנה.... וחוץ מזה מה נשאר חוץ מלתת (( )) ו- hug .
חושבת גם עלייך המון...
איפה אני מדברת על ברית מילה? זאת אומרת, בהחלט יוצא לי לדבר לא פעם על ברית מילה, אבל לא הבנתי על מה ספציפית דיברת.
לגבי קוליק, אני מצאתי את הפתרון המושלם. זהו הדיסק הראשון של סוזן וגה, הנקרא, ובכן, "סוזן וגה". שני התינוקות שלי היו נרגעים בהליכה לילית הלוך ושוב בסלון לצלילי Marlenna on the Wall, ואם לא היה לי כח להפעיל את הרדיו-דיסק, אז בשירה. אני מסוגלת לשיר אותו מההתחלה ועד הסוף בעל פה עד היום.
It's a one
time
thing
It just happens
a lot.
(עכשיו תגידי שאם_ משמיעים לתינוק סוזן וגה _והבכי נעלם - זה לא קוליק.)
וברצינות, גם אני הרגשתי שלפעמים כל מה שאפשר לעשות הוא לחכות שזה יעבור.
אם משמיעים לתינוק סוזן וגה והבכי נעלם - זה לא קוליק hilarious

תודה לכן, יקירותי על החיבוקים והמחשבות הנעימות. גם אתן במחשבותי.

לגבי שלישי אחה"צ - לא בטוח. שלישי בבוקר הגדולה אצל חברה (מ 11) וחשבתי אולי לקפוץ אליכם, או שתבואו הנה. לגב אחה"צ, אני אבדוק ואגיד לך.
אני די בטוחה שאני יודעת במי מדובר... אני מקוה שאראה את הגיבור מחר. בטח לא אזהה אותו!
סתם נכנסתי להגיד שמתגעגעת..
ומקווה שכולכם מרגישים טוב...
תוכניות לחנוכה?
אין הרבה מיוחד..
יום ראשון אבא כנראה בחופש וטאולי ניסע לאיקאה - רוצים להצטרף?
ויום שלישי אחה"צ אני והגדולה בהצגה..
חוץ מזה באופן כללי אנחנו בבית..
רוצה לבוא לבלות איתנו יום?
לא קיבלת את המייל כי בכלל אין לי המייל שלך blush בכלאופן האם במבי העבירה לך? חמישי בערב אצלי לכל אלו ששמן מתחיל בע' יש המייל שלי, הטלפונים שלי, והוראות הגעה אלי happy
יום רביעי אנחנו באזורכם... [רק ךא יודעת כמה זמן פנוי יהיה לנו כי יש לנו המון השלמות לעשות..]
אבל יום חמישי אתם מוזמנים אלינו...
וחוץ מזה אני מתגעגעת...
כן, נגמר sad

סלסלתי אתכם

מה, ירד גשם? לא שמתי לב, ודווקא הייתי בחוץ בדיוק בחצי שעה שלקחתם את הסל (יצאתי לקנות תותים וחשבתי להקפיץ לך אותו, וכשחזרתי כבר לא היה כאן). איפה ירד גשם? אצלנו לא ירדה טיפה... (ובתיאבון ובבריאות!)
אתמול ישבתי עם התינוקת על הבירכיים וחייכתי אליה. פתאום, משום מקום, הפציע חיוך ענקי (כזה - hilarious) על פניה. היא חייכה לכולנו - אלי, אל אחיה, אל החתולה, אל אבא שלה שהנציח את הרגעים...
זה נמשך במשך כמעט חצי שעה, עד שהיא נרדמה.
אחר כך בלילה היה לנו אירועי קוליק במשך שעתיים (כנראה שאכלתי יותר מדי אשכולית).

עכשיו השאלה - האם חצי שעה של חיוכים מפצה על שעתיים של בכי?
או שזה בעצם לא משנה, וצריך לקבל הכל באהבה?

אני חושבת שזה מפצה. ובעיקר, יש לי רושם שזמני החיוכים ילכו ויתארכו על חשבון זמני הבכי. עוד קצת סבלנות...תנסי לחשוב על זה ככה: ביחס לכל החיים שלך, ולזמן שבו תהיו יחד, כל העניין הזה הוא רק רגע קצר, שישכח. לא משהו שאת לא יכולה לעמוד בו. hug
לא משהו שאת לא יכולה לעמוד בו.
והקטנה?
מה עם התחושה שהיא זועקת ואני לא יכולה לעזור לה?

אבל האמת היא שזה בעצם לא משנה, וצריך לקבל הכל באהבה.
happy
כי... טוב, אני מפסיקה לצטט אותך לעצמך. הכל כתוב למעלה.
זאת אני שבאה לפה כדי להתנחם... tongue

שלי גנחה כל הלילה, מתוך שינה.
גזים. ברור שגזים.
בבוקר היו לה כמה סשנים של בכי. וכמה מהפשפושים נגמרו בפליטות מרוב מאמץ, במקום ביציאות מלמטה.

אבל איזו מקסימה וחמודה התינוקת שלנו, הא?
happy

<סליחה שעניתי למעלה בשמי. אם לא טוב- תמחקי. אני יודעת שלעפרון לא יהיה אכפת, זה במקום שהיא תבוא לכאן לעזור לי...mischievous >

שום דבר לא מפצה על בכי אבל טוב שיש בחיים גם חיוכים. ועפרונית החכמה צודקת, בסך הכל של החיים שעתיים זה רגע קצר, גם אם בזמן אמת מרגיש כמו נצח.
hug ועוד אחד hug
באמת מזמן לא ראיתי אתכם, וצריך לעשות משהו בנושא.
hug תודה flower

האמת המשונה היא שאני נהנית (לא מהבכי, כמובן, אבל מכ--ל השאר).
אני חושבת שלמרבה המבוכה אני אפילו עשויה להיות מאושרת... oh
(מצב שדי קשה לי לזהות ובעיקר קשה לי להודות בנוכחותו... tongue)

לסלסל אתכם השבוע?
גיליתי משהו מעניין השבוע -
אני "מייחצנת" הנקה ארוכת טווח-שינה משפחתית-שימוש במנשא בכל הזדמנות, עד לרמת ההנקה במנשא בזמן טיול מהגן של הגיבור שלי. אני אפילו מייחצנת בלי_חיתולים? במקומות מסוימים.
הדבר היחיד שנעדר מהמשוואה הוא הלידה הביתית. להפך - אני מצניעה את העובדה שילדתי בבית בשיחות עם אמהות אחרות. גם כי לרוב הלידות האחרות הן טראומטיות מאד, ואני לא רוצה להשמע כמתרברבת, אבל בעיקר כי הלידה הוא הדבר היחיד שנראה לי אישי מכדי לשתף בו.
כלומר - לינה משפחתית היא בסך הכל להכניס את התינוק למיטה שלך. והנקה *לרוב* היא קלה יותר משימוש בפורמולות, ותמיד זולה יותר, ומנשא זה הרבה יותר נייד מעגלה.
אבל לידת בית היא...
כואבת, ויקרה מאד, ומחייבת את האשה להתחייב לדרך מסוימת כדי שזה יצליח. ואני בעצמי לא משוכנעת שההחלטה ללדת בבית היתה הגיונית מספיק. היא היתה החלטה כל כך רגשית, בניגוד לכל ההחלטות האחרות, שאני לא מסוגלת לנמק אותה בפני אחרים.

אני מאד גאה שאני מניקה את הקטנה, שאנחנו ישנות ביחד, שהיא נכנסת למנשא, שהיא לא לוקחת מוצץ. אבל אני לא גאה שילדתי בבית, כמו שאני לא גאה שאתמול עשיתי קקי. זה המהלך הנורמלי של הענינים.

זה הגיוני?

האמת שאני מאוד הופתעתי(וקינאתי) שילדת בבית.. אולי גם את עדיין מופתעת מעצמך ולכן רגיש לך לדבר על זה?
הלידה הוא הדבר היחיד שנראה לי אישי מכדי לשתף בו.
מבינה אותך, ולכן יהיו מצבים שבהם תרגישי נוח לדבר על הלידה ויהיו מצבים שלא.
אני מרגישה כך כמעט בכל תחום, אני משתפת ברגע שאני מרגישה שיש הקשבה, טון דיבור שאינו עצבני/תוקפני ומוכנה גם לספוג ביקורת סבירה.
קרה גם ששוחחתי על לידה מסויימת, ביוזמתה של אחת האמהות שפגשתי במתנ"ס, בזמן שהמתנו לסיום החוג, כי פשוט היה נעים לדבר איתה, אך מצד שני החד פעמיות הזו לא מתאימה לי.
טוב אני הולכת לקרוא שוב את הסיפור לידה שלך לראות אם היית שם בכלל happy.. סתם
נראה לי שזה פשוט עדיין מופלא מדי מכדי להוריד את זה למילים או לסכן את זה באיזה ביקורת צוננת שעלולים לקבל. הלוואי עלי.
מצבך טוב ממצבי...
הייתי מאושרת ללדת בבית, ולא יכולתי.
סיפור הלידה שאני סוחבת הרבה יותר מסובך מ"סתם" ללדת בבית
(גם בזמן אמת וגם בדיעבד)
ולצערי, גם כשנחליט על הפעם הבאה, אופצית הבית לא תהיה רלוונטית לנו.
וכן, ששואלים, אני מספרת, ואז מביטים עלי במבט כזה שנע על הסאקלה בין 'את עובדת עלינו?!' ל'יא אללה איזה גיבורה', כשבעצם בכל התהליך הזה, הקרוי לידה, רציתי רק להגיע הביתה בשלום...
ולגבי ההחלטה ללידה בית, או כל לידה אחרת, היא לא רק רגשית. הסיכון שסיפור לידה ביתחולימי יחזור על עצמו בבית - קלוש, הסכנה שלא תכירי את המיילדת שתגיעה לילד אותך - לא קיים. ללדת בבית זו לא רק בחירה רגשית, זו בחירה הגיונית מאוד, בדומה להנקה לטווח ארוך, לשימוש ברב-פעמיים, למחזור אשפה ולאכילת אורגני.
בעיקר מפני שרוב האנשים (מה לעשות יש כ400-500 לידות בית מתוכננות בשנה, לא?) לא מכירים נשים שילדו בבית (ואם נגזים, גם לידת בי"ח ללא אפידורל, כיום נחשבת כיוצאת דופן),זה הופך ל'מרשים' או 'חריג' ככול שזה יקרה יותר, זה יהפוך לפחות 'ענין'.
(ובהחלט ניתן להשוות לשינוי בתפיסת האם המניקה ב7 השנים האחרונות)
זה המהלך הנורמלי של הענינים.
לידה היא מהלך טבעי מבחינה ביולוגית/פיזיולוגית אך לידה בבית היא לא מהלך נורמטיבי (וגם לגבי העניין השני שהזכרת - יש שבוחרים בדרך ידידותית לסביבה happy )
<מזדהה איתך בעניין הקונפליקט בתחושות הגאווה והחשש מההתרברבות.>
וגם לגבי העניין השני שהזכרת - יש שבוחרים בדרך ידידותית לסביבה מה, לקמפסט אותו ;) ?

נראה לי שזה פשוט עדיין מופלא מדי מכדי להוריד את זה למילים או לסכן את זה באיזה ביקורת צוננת שעלולים לקבל_ אולי את צודקת. אני לא יודעת. אני צריכה לחשוב על זה, אבל כמו כל דבר -זה יתברר עם הזמן.

_סיפור הלידה שאני סוחבת הרבה יותר מסובך מ"סתם" ללדת בבית אני יודעת, ואת אמיצה ונהדרת hug

בנוגע לעניין הגאווה - לפעמים כשבוחרים בדרך לא נורמטיבית מרגישים התרוממות רוח, הצלחה, ערך העצמי עולה (במקביל עם הקשיים).
כך בעניין דברים שכתבת -
התמצית שלו אומרת שלידה זה כואב, מאד, ולידת בית זה מדהים, מאד, ולידת בית עם בן הזוג שלי, והילד שלי, והחברה הטובה שלי, והמיילדת שלי זו חוויה שאין בי מספיק מילים כדי לתאר.
אני מאד גאה שאני מניקה את הקטנה, שאנחנו ישנות ביחד, שהיא נכנסת למנשא, שהיא לא לוקחת מוצץ
הקונפליקט הוא שלפעמים אנחנו כל כך רוצים לספר ולשתף בהצלחה האישית, אבל חוששים שיבינו אותנו אחרת (והאינטרנט מהווה פתרון טוב לכך).

וגם לגבי העניין השני שהזכרת - יש שבוחרים בדרך ידידותית לסביבה מה, לקמפסט אותו ;) ?
אני לא מבינה גדולה בתחום, אבל מתארת לעצמי שיש כאלה שבחרו בדרך לא נורמטיבית בעניין הזה וגאים בעצמם (וייתכן שגם הם לא מרגישים נוח לדבר על זה).

בקיצור - לדעת לפרגן לעצמנו ולא רק בינינו לבין עצמנו אלא גם מול אחרים זו משימה לא פשוטה.

אמנם לא נפגשנו וירטואלית אבל אני קוראת אותך (בשקט ובאהבה)...

מה הם מחפשים אחרי לידה?
לראות ש"הכל בסדר" - שאין צניחת איברים לנרתיק, שאין בעיה בשליטה על סוגרים, שהתפרים החלימו כמו שצריך, שאת יודעת באילו אמצעי מניעה להשתמש, לעשות פאפס סמיר אם כבר הגיע הזמן...שטויות כאלו.
האמת, שגם אני לא הלכתי לרופא נשים אחרי הלידה (האמת שאין לי שום רופא נשים. הכי מוצלח שבהם זכה לביקור שני עד שפסל את עצמו מסיבות שונות..), ואת כל הדברים שכתבתי אני רק מניחה שזה מה שהם עושים. אם את רוצה אני יכולה גם לשאול את אחד הרופאים אצלנו.

רגע, קראתי שוב את השאלה שלך והרי תשובתי המתוקנת:

בזאת הריני לאשר לך לא ללכת לבדיקה אצל רופא נשים אחרי הלידה.
על החתום - דנה ה. מיילדת מוסמכת.

אז היא עלי, מתפתלת קצת, משמיעה קצת קולות, ואז נרגעת וחום מתפשט באיזור החיתול שנוגע בירכיים שלי.
ולמה לא לקחתי אותה לפשפוש?
אין לי סיבה טובה. נוח לי בינתיים רק לקייק אותה ולא להתחיל גם לפשפש. זה כבר יותר ממה שעשיתי עם הגדול (הנה מתחילות ההתנצלויות)
מתארת לעצמי שיש כאלה שבחרו בדרך לא נורמטיבית בעניין הזה וגאים בעצמם
ואחרי שכתבתי עם האייקון המצמץ המתנשא הזה פתאום הבנתי שאול יש באמת כאלה שבוחרים לקמפסט את התוצרת, או לעשות בגינה (אם יש) כי זה יותר טוב לסביבה, ואולי אחד מהם קורא כאן ונעלב מהגישה שלי.
אז - להבהרה עתידית - אני מאד אשמח לגלות דרך יעילה להשתמש בתוצרי הפסולת של הגוף שלנו. ולראיה - השבוע קייקתי את הקטנה בתוך דלי והשקתי עם זה את העציצים. (מצד שני - הקקי שלה הרבה פחות מסריח משלי, בתדירות טובה יותר, בחתיכות קטנות וניידות יותר, ובאופן כללי - באיכות טובה יותר, היות והיא ניזונה גם מאוכל באיכות טובה יותר ממני)
שטיפת רצפות כאנלוגיה לקירצוף הנשמה

מה יש? אם ל מי_מה‏ מותר לדבר על ניקוי המקרר כאנלוגיה לחיים, לי מותר לדבר על הרצפות, לא?

שני הילדים ישנים. חתיכות בלגן בכל הבית. צריך לנקות.

קודם כל - התזמון.
אני לעולם לא שוטפת את הרצפה לפני שההורים באים. זאת אחרי פעם בודדה שבה ניקיתי את כל הבית ואמא שלי בכלל לא שמה לב כמה המקום מצוחצח. אני גם לא מנקה לפני שמגיעות חברות שהן אמהות בעצמן. מצבורי האבק ליד הספה הן אחת מהזכויות אותן קיבלתי ביחד עם התפרים והפוסט פארטום.
למעשה, אני מנקה רק אם אני רוצה או אם מגיעים לביקור חברים ממש טובים. לא כי אני חוששת ממה שיגידו עלי אם הבית שלי יהיה מלוכלך, אלא כאלה שחשוב לי שירגישו בבית.
אז שוטפים.

עכשיו כמובן עולה השאלה - האם להוסיף משהו למים איתם שוטפים, או שמא להשתמש במי הברז מלאי הכלור הרגילים. ואחרי ההחלטה להוסיף דבר מה - מה להוסיף? את המנקה האורגני דמוי האקונומיקה, את החומץ או את שמפו הרצפה הלא-אקולוגי-בעליל-אבל-עם-ריח-טוב. הדיאלוג הפנימי מתנהל בעוז, עד שההרגל מוסיף את השמפו.

הדלי מלא, אני מעיפה מבט נוסף לחדר השינה לוודא שהשניים עדיין נמים בעוז, ואז מתחילה את הנקיון - מרימה כסאות, מקפלת את השטיח, אוספת את תומס הקטר והפסים שלו לקופסא גדולה.
מביאה את המגב.
מעיפה עוד מבט לחדר הילדים.
נזכרת ששכחתי את סמרטוט הרצפה.
טובלת, מקשיבה למים מפעפעים אל הבד, מתחילה.

הבנזוג מעדיף לנקות את החדרים קודם ולסיים בסלון. אני אוהבת להתחיל מהסלון והמטבח ולסיים בחדרים. קודם הדברים הגדולים, אחר כך הקטנים. מתפתה לרגע להזניח את המקרר והתנור, שהרי - מי יראה את הנקיון שם? אבל לא. אם כבר מנקים - אז עד הסוף.

ויש מספר שיטות לטוף את הרצפה - אני מהמציפים. שופכת הרבה מים, מתיזה לכל הפינות הנסתרות, ואז אוספת עם המגב הגדול וחוזרת עם סמרטוט סחוט כדי לייבש.

מתישהו באמצע הנקיון מתחשקת לי מוזיקה - משהו לשיר איתו קצת. רוקנ'רול לועזי ישן. הזמן שר בקול סיגריות מבוגר, ואני מפזמת איתו מילים מוכרות.

כתמים הם חלק חשוב בנושא נקיון הבית והנפש. יש את הכתמים שיורדים בקלות - רק מעבירים את המגב והם מתנקים. יש את הכתמים שצריך לקרצף היטב, יש את אלו שאפשר לנקות רק עם סכין, ויש את הכתמים שאני הכי אוהבת - את כתמי הילדים. המקום שבו נשפך צבע או טפטף נר. כתמים שאם אנסה אצליח לנקות, אבל אני לא רוצה. שהרצפה תזכור שיש ילדים בבית הזה.

ואחרון חביב הוא כמובן הלכלוך הנאסף בזמן השטיפה - כדורוני אבק שהופכים לעיסה אפרפרה במים, שברי צעצועים נשכחים, משחקים של החתולה שאני מעבירה למקום חדש עד שהם יאבדו שוב מתחת לספה, רימה שלא בקעה, וחלקי מזון יבשים קטנים שלא מתקשרים לשום דבר שאכלנו אי פעם.
הכל נאסף ומושלך לביוב ברעש מים מקציפים משמפו לא אקולוגי.

אני לא אעשה לכם חיים קלים - אני לא משלימה את כל האנלוגיות, רק את זאת:
בכל זמן ניקוי הרצפה, מהרגע שבו החלטתי שצריך לעשות את זה, ועד עכשיו הדבר העיקרי שניקר במחשבתי הוא - "איך אנסח את זה בבלוג?"

המקרר שלי מג'ויף לאללה. אני לא דוגמה לכלום וטוב שכך. אבל היי, יופי שניקית - לנקת את הרצפה זה באמת קירצוף הנשמה .
נשיקות
אחלה!
יש כמה מאמרים ב ‏פורום שלנו‏ (הקישור מקטגוריית הדייאטות אבל יש עוד).
אשמח גם לדבר.
תגידי, אין לך עבר קיבוצניקי, נכון? איך זה שאת לא מטאטאת לפני שאת שוטפת?
איך זה שאת לא מטאטאת לפני שאת שוטפת
שואבת לפני, אבל שונאת לעשות את זה, אז שוטפת את כל כדורוני האבק הסמויים (ואלה שלא כל כך). ממילא הכל מגיע לביוב בסוף...
היום לא היה מנוס ופיניתי כל מיני דברים נשכחים מהמקרר.
נשבעת לך שאם הייתי מתעלמת מהם עוד קצת הם היו פותחים את דלת המקרר ומתגנבים החוצה בכוחות עצמם...
כולי קנאה על הניקיון המשותף.
לאחרונה אני לרוב עושה עבודות כפיה כאלה כששניהם לא בבית ולרוב אני עם עצמי.
הפיתוי להשאר במצב זומבי מול המחשב הוא גדול.
מה שמוציא אותי לרוב זה הדיסק של מאדנס, שיש בו המון נוסטלגיה וקצב שעוזר לתקתק את הבית הלא מתוקתק שלנו.

ושטיפה בהמון מים עברה יחד עם הקיץ שנגוז והשטיחים שנפרסו.
(ואולי גם לאט הוכחדה מיום שחטאנו בדירה קצת יותר גדולה מקיבוצית ממוצעת).

ולגבי האומץ, אני חושבת שהרבה יותר מפחיד להכנס לח. ניתוח מאשר לח.לידה או טוב מזה, לח. השינה שבבית!

הייתי היום בעבודה. הבוקר עבר בנעימים - היא ינקה קצת, צחקה קצת, והיתה רגועה וחמודה.
הבוסית שלי נכנסה, והתינוקת התחילה לבכות. זה היה קקי, אחר כך פיפי, ואחר כך קושי בהרדמות.
יצאתי מהעבודה לאכול צהריים עם חברות. ברגע שנכנסתי למעלית היא נרדמה, וישנה עד שהיינו בדרך חזרה הביתה.
עכשי היא ישנה כבר שעה וחצי, חמודה להפליא.

אני מגדלת עוד מראה קטנה בבית.

מלאכים, בטח מלאכים!
פשוט את כותבת "אמהות סורגות שרועות על הספות" ואח"כ איזו אמא חדשה תמה וברה חושבת שמשהו אצלה לא בסדר כי היא לא מצליחה להשתרע על הספה לסרוג hilarious
אני פשוט העמדתי דברים על דיוקם,
את יודעת
לטובת התמימות הללו hilarious

וכן גם לי היה כיף מאוד ואני מקווה לעוד כאלו
ואפילו סרגתי 4 שורות שלמות (אה, זה היה באוטו כשחיכית שיתעוררו - זה נחשב שסרגתי במפגש? )
הולכת לצפות בילדי הישנים בחדר החדש
אוי מה עבר לי בראש כשהוצאתי אותם מהמיטה המשפחתית?
מה היה לי רע לעושת את זה כשיההיו
בני ....
18 ?!

סליחה על הקצרנות, לא יכולתי להקליד. הזמנתי לך סל, אם בא לך אתם מוזמנים לבקר
כנס לה לצ'ה זה כיף.
חיתולי בד זה פחות כיף, בייחוד אחרי שמתברר שאבקת כביסה אקולוגית לא מורידה את כתמי הקקי, והם יוצאים מהכביסה נקיים אך מוכתמים...
יש חומר אקולוגי להסרת כתמים קשים. ממש כזה עם מברשת והכל, ועובד לא רע - אמנם לא ניסיתי על קקי.

השמש מורידה אותם יופי טופי.
אני מחכה לשמש... tongue
השמש מורידה אותם יופי טופי. בדיוק. זה מאוד מרשים, כמו קסם: תולים חיתול מוכתם בשמש, ואחרי כמה שעות הוא הופך לצחור.
בתגובה לזה החדר של הגיבור התמלא בערימות צעצועים נטולי דורש ("משאית בעשרים ש"ח בלבד")
אשמח לשתף עוד, אם מישהו רוצה לשמוע...
מישהו רוצה לשמוע וישמח אם תשתפי עוד. אצלנו סבא (שלא אמרתי לו את זה) הפתיע ונתן במתנה לגורה משחקים שמצא - חבל קפיצה(מזל שלא קניתי כי יותר משמח לקבל מציאה), חבילת קלפים עם אותיות ומשחק ילדות (שלי) שנראה כמו מסך קטן שבו ניתן לצייר (ולמחוק ע"י ניעורו).
אני מחכה לשמש...
וחוץ מזה - כאשר היו כתמי קקי לגיבור (אי שם לפני ארבע שנים...) השמש לא הוריד אותם. כנראה שהילדים שלי מייצרים כתמים עמידים לשמש. בינתיים גיליתי שאם מכבסים בטמפרטורה של 60 מעלות זה מוריד את הכתמים הטריים, אז למרות חוסר האקולוגיה שבכביסה במים חמים - אני מרשה לעצמי סיבוב מכונה אחד ביום עם מים כאלה.

אנחנו כבר כמעט שבוע עם חיתולים רב פעמיים, ובינתיים הילדה משתפת פעולה יופי. מבחינתה ההבדל היחיד בין לעשות פיפי על פלסטיק או על בד הוא שעכשיו מחליפים לה בתדירות הרבה יותר גבוהה, ולכן היא זוכה לפגוש פעמים רבות את התינוקת החמודה שבמראה באמבטיה. היא מאד אוהבת את התינוקת הזאת, שבאופן מפתיע תמיד נמצאת שם כאשר קשת מגיעה לעשות קקי בכיור. הן מחייכות אחת אל השניה, מדברות אחת עם השניה, ומדי פעם מסתכלות אל מברשות השיניים שתלויות על המראה, ומחייכות אליהן.

היחיד שיש לו בעיה עם החיתולים החדשים הוא הגיבור שלי, שעד היום היה אמון על החלפת הטיטולים, וכעת הוא לא יכול לעשות את זה (בגלל התיקתקים שבחיתולים הרב-פעמיים), "אמא, אני לא אוהב יותר את החיתולים הרב-פעמיים. אני רוצה שנחזור לחיתולים רב-חד פעמיים".

אני קוראת אדוקה כידוע של ילד_בית_הולך_לגן‏ והיום מאיזו סיבה נכנסתי לדף הזה וגליתי עוד עולם ומלואו.
בקרוב אכנס לפה בניחותא. אני מתריעה.
הזמנתי לך, כמובן
התינוקת שלי שוכבת עכשיו על הגב בעגלה, ומושיטה ידיים אל הפרפר שמתנופף אליה מצעצוע תלוי מ"שילב". לפעמים אני מחזיקה אותה מעלי, ואז היא מושיטה ידיים ומחככת את השדיים שלי, שלא עשויים מפלסטיק, ולא צבועים בכחול-ורוד-צהוב-ירוק תינוקי.
ובשני המקרים היא מאושרת, ומתפתחת, ורק אני צריכה לזכור שלפעמים גם פלסטיק זה בסדר.
הי, את כאן!
מתגעגעת.flower
אישי זה הכי הכי!
flower happy
כל הכבוד על הכתבה!!!
אבל התגובות......... אוי וי... מתה על הרופא שמדבר על הצבע פנים של המיילדת... כי בבית חולים הדברים האלה לא יכולים לקרות נכון?
נכנסתי שוב לכתבה "שלי", וגיליתי שאושיות באופניות רבות הגיבו שם, ואמרו את כל מה שאני רוצה להגיד לאנשים שכתבו שם, וכל כך נחמד לי עכשיו happy
תודה לכם - אנונימים (וכאלה שלא) hug
הי נהדרת אחת! יופי של כתבה, יופי של תמונה. נכנסתי והיגבתי .
אז מה את הולכת לכתוב שם עכשיו באופן קבוע?
נשיקות ושבת שלום flower
כתבה מצויינת! כל הכבוד!
משהו טוב עובר על NRG לאחרונה - הנה כתבה על בלי חיתולים - ‏http://www.nrg.co.il/online/43/ART1/688/144.html‏ (לא שלי, אבל מותר להכניס את זה גם, נכון?)
הי אלודאה.
גם אני קראתי את הלינק עם מה שכתבת, ונהנתי מאוד מהבהירות והפשטות של דברייך. נהנתי גם לקרוא ולזהות את דבריהן של אושיות מהאתר happy
גם אני קוראת כאן ובבלוג ילד_ בית_ הולך_לגן? ומאוד נהנית מהרגישות וההומור שלך
זהו...שבת שלום flower
אחותי שולטטטטתתתתת!!!!!111

D:
בשם האג'נדה - ‏‏http://www.nrg.co.il/online/43/ART1/688/094.html‏‏
כל הכבוד על האומץ שבחשיפה. לדר' קרן יש חיוך מקסים happy
שלושה שבועות מאז שכתבתי כאן לאחרונה. גם את בלוגו של הגיבור אני מזניחה.

אז קצת עדכונים - אני חולה, התינוקת חולה, הבנזוג חולה. הגיבור דוקא בריא (באופן מפתיע, היות והוא היחיד שהולך לגן מביננו).

אה, ופירסמו עוד סיפור שלי happy הנה, כאן - ‏http://www.blipanika.co.il/?p=1509

(והמון תודה לזאת שעזרה לי במחקר. מוזמנת להחשף אם את רוצה, ואם לא - hug. אוהבת'תוך).

תהיו בריאים! אולי תתחילו ללכת גם אתם לגן, אולי זה יעזור. אצלי רק הקטנה הגדולה חולה. הולכת לקרוא את הסיפור!
אעדיף שלא להיחשף, מפאת צנעת הפרט.
מה גם שאני חוששת שכל אימהות הפורום הנכבדות יוקיעוני מיד, על רקע עמדותיי השנויות במחלוקת.
אויש רגע.

יופי של סיפור אחותי, את גאון.

flower

עברתי רק כדי לקרוא...

הי, תודה happy


נמאס לי להניק. די, מיציתי.
אני מרגישה שהיא יונקת בלי סוף, ואני לא יכולה יותר. אוף. די. כמה אפשר? אני מוצאת את עצמי מסתכלת אל התינוקת המדושנת והישנונית, ובמקום לשמוח כמו אחרי ההנקות של הגיבור אני רק חושבת שעוד חצי שעה-שעה היא תתעורר, ואני אהיה חייבת להניק אותה שוב.
נמאס לי להיות מקור המזון וההרגעה היחיד. נמאס לי להמנע מהדברים שאני אוהבת כי אני מניקה, נמאס לי שעל חצי כוס מיץ תפוזים מסכנה אני משלמת אחר כך בבכי של שעות.
אילו היה תחליף - הייתי גומלת אותה.

hug
(מציעה בזהירות שאולי אפשר להתחיל לתת לקשת לטעום קצת אוכל, נכון שהיום לא מקובל להתחיל לפני גיל חצי שנה, אבל פעם היו מתחילים בגיל שלושה חודשים והיא עכשיו באמצע בין שני המועדים האלו. לא שמה שעשו פעם הוא מדד אבל בכל זאת... אולי איזו כפית קטנה של דיסת אורז דלילה [אורגני, בטח אורגני]?)
אין תמונות בספר, ואני לא יודעת עד כמה הילד שלי נהנה ממנו, אבל זה זמן ביחד שהגיבור מנצל כדי להתרפק עלי.
מדהים!
בדיוק לפני יומיים בן הזוג שלי אמר שהוא לא בטוח שהספר - 'מסביב לעולם בשמונים יום' - באמת מעניין את איתי, אבל איתי לא מוותר על הבילוי הזה עם אבא. ההיצמדות לספר מבטיחה לו זמן נטו עם אבא כל ערב, גם כשאבא מאוד עסוק ועובד גם כשהוא חוזר מהעבודה, ואין לו זמן לכלום - חוץ מאשר לספר "שלהם". tilted
הי חמודה
מה עם איי-פק?
מחולל פלאים, לא תאמיני עם מה זה איפשר לי להניק... (אחרי טיפול אחד!)
<אני לא חושפת פה מפאת צניעותי הפרטית והפאדיחה הציבורית>
שכחתי hug
זה באמת יכול להיות קשה ומתיש ההנקות האלה. תחזיקי מעמד....
היי מותק אל תתייאשי, תיכף היא לא תינק כל כך הרבה לא? מצטרפת להמלצה על איי פק, אני טופלתי וגם הילדה שלי וזה מאוד עזר.
אח"כ כשהיתה בת חמישה חודשים פתאום לא הבנתי למה היא יונקת כל כך מעט....
כתוב לי במרגיעון מותר לכעוס וזה מזכיר לי שאולי בעצם את סתם רוצה לפרוק ולא לקבל עצות..אז (( )) גדול והלוואי ויהיה לך פחות קשה.
טובלא יצא לי החיבוק אז הנה hug
הבנזוג לקח את הילדים ליום שלם. הם היו בסלון, ראו טלויזיה, שיחקו, דיברו, אכלו. קיבלתי את התינוקת להנקות בלבד, ובין לבין ישנתי. ישנתי, וישנתי וישנתי, וכאשר התעוררתי סוף סוף, פתאום העולם נראה נורמלי.
רק רציתי להגיד שאני מתגעגעת..
ושאני לידך מיום שני עד חמישי בבוקר..
אם יהיה לך כוח לבוא אשמח מאד..
איזה כיף לראות אותך סופסופ! (באופן_טבעי_בתקשורת‏)
יופי של טור!
אהבתי את מה שכתבת. hug
flower
לתינוקת יש כפתורי צחוק פזורים בכל מיני מקומות בגוף - אחד על הסנטר, אחד בבטן, אחד על הצלעות, שניים מתחת לבתי השחי, אחד על כל כף רגל, ואחד על האף.
בכל פעם שלוחצים על כפתורי הצחוק - היא פוערת את פיה נטול השיניים ומגעגעת בצחוק תינוקי, וכלנו נמסים.

הלוואי שידעתי לאן כפתורי הצחוק האלה נעלמים כשאנחנו גדלים.

את עוד ערה?
(יצאנו לסידורים מאוחרים וחזרנו עכשיו)
מדהים, הפוסט האחרון.
נמאס לי שעל חצי כוס מיץ תפוזים מסכנה אני משלמת אחר כך בבכי של שעות.
לפעמים שווה לנסות את תורת הצירופים, ראי צירופי_מזון‏
כיון שלפעמים הבעיה היא לא המזון הספציפי אלא צירופו עם מזונות אחרים

בקיצור, תנסי לאכול פירות לחוד, בהפרש של לפחות חצי שעה מארוחה, עדיף יותר. כלומר מיץ תפוזים, לא עם ארוחות ולא בקרבתן או בקרבת כל מזון אחר.

תנסי גם להפריד פירות, במקום לאכול סלט פירות. כל חצי שעה אפשר פרי אחר.

כ"כ מצחיק לגלות פנים מוכרות ב"כובע" אחר.
הגבתי בזמנו לכתבה שלך, NRG, ועכשיו, בשיטוטיי באתר, אני מחברת את הניק לשם.
נ.ב. הסיפור שלך מדהים, יותר ממדהים - מצמרר. במובן הטוב של המילה. ו ואו.
אני מתכננת נסיעה ברכבת אליכם, מתישהו, אולי באחד מימי החופש שיגיעו בקרוב (פורים כאן, הידעת?)
מתאים מאוד בעיקרון, אבל פורים יוצא ביום שישי, ואנחנו לא פה כי יש מסיבת פורים רחוקה, ואז אולי נישאר במרכז....
ביום חמישי, תענית אסתר, אני עוד לא יודעת. יכול להיות שנרצה לנסוע אל סבא וסבתא לקריאת מגילה.

פסח?! tilted

אהלן
לא בטוחה שיש לי את מספר הטלפון שלך, אז כותבת כאן...
יקו אצל טריניטי ואתמול היא התקשרה לספר שמתישהו לפני הצהריים נכנס לה מקל בשעת משחק לעין. הרבה בכי, אבל בלי דימום או איזה הפרשה אחרת. דיברתי איתן שוב אחה"צ והעין היתה קצת אדומה ונפוחה אבל שוב, בלי דימומים או הפרשות. יקו אמרה לטריניטי כמה פעמים ש"העין בסדר" והלכה לישון בסדר. וכנ"ל הבוקר. אדימות ונפיחות אבל הילדה לא מתלוננת. נראה לי שאפשר להסתפק בעדות של הילדה ובמראה עינים. מה את חושבת???
וחוצמזה, לא נפגש יותר בחיים?... אולי שישי הבא כשנבוא לקחת את הדברים שלנו מהקואופ???
נשיקות
אורית (אם במקרה תראי את ההודעה הבוקר, ותחשבי שצריך לראות רופא אשמח אם תרימי טלפון... 054-4919855)
מפגש על לידות בית
אם את נרשמת תרשמי אותי גם וניסע יחד...

וחוץ מזה היה לי ממש כיף לראות אותך סוף סוף - אם כי צריך מפגש ארוך יותר פעם הבאה...

קראתי את כל דף הבית שלך וגם את בלוג הימים. את מקסימה! וכותבת נהדר. תודה. מרגיעון: "מילים טובות מסלקות עננים שחורים"
קודם כל, קראתי את הסיפור שכתבת - מרתק, מצמרר...מעורר חשיבה!
שנית, לגבי ההנקה - מזדהה איתך מאוד. אצלי היו תקופות ברורות ולא ברורות של קושי ושל נועם (הנקתי תקופה ארוכה מאוד מאוד, כי אצלי הגוזלים סרבו לתחליפים + קשר הדוק לציצי).

הפתרונות הם אישיים - תמשיכי לבדוק מה שטוב לך ולתינוקת.flower

תודה למבקרות החדשות, הישנות, והמקסימות בלי קשר hug
התינוקת ישנה בעגלה לידי. אנחנו מנצלים את העגלה הזו הרבה יותר מאשר עם הגיבור שלי - אפילו יצאתי איתה לשני טיולים כבר.
אני כמעט ולא מנצלת את התינוכיס האהוב שלי. אנחנו כמעט בלעדית עם הינוקא (שזה כמו אובר דה שולדר אבל פחות נוח).
היא יונקת, זה כן כמו אחיה הבכור, אבל היא יונקת אחרת, בצברים במקום במפוזר על כל היום, ויש לה סדר יום קבוע בערך מגיל שבוע, כולל זמנים קבועים לפיפי וקקי. היא מצייתת לכל הכללים שהלוחשת לתינוקות מכתיבה, ושנראו לי מופרכים לחלוטין עם הגיבור שלי.
היא מסתכלת על דברים במשך דקות ארוכות, אבל המבט שלה שונה משל הגיבור שלי. הוא היה חושב על מה שהוא רואה, היא הוגה בדברים שהיא רואה.
אני עוברת את הימים בהתבוננות - בוחנת אותה, ואז אותו, ושוב אותה. אני אל משווה בינהם, אבל מוצאת קווי דמיון, ולא מחפשת הבדלים אבל הם ברורים לי. ואיכשהו, מבלי לשים לב, אני מתאהבת בשניהם מחדש.
מה שלומי? שאלה מורכבת..
באופן כללי בסדר.
היינו אצל הרופא אתמול והחתול במצג ראש הערכת משקל הייתה בערך 400 גר' מתחת לזו של ענת.
והוא בכלל היה קצת משועשע ממני שדווקא עכשיו כשכבר כמעט סיימתי יש לי כל מיני דאגות..
היה ביקור משעשע...

ולא הבנתי אם את הולכת או לא לכנס ברידמן?

תודה תודה
אני ראיתי אותה ביום שבת והמצב כבר היה יותר טוב. נפיחות ורגישות קלה, אבל עכשיו זה היה כלא היה, אז אני מניחה שכבר לא אלך לרופאה הפעם...
אשמור את מספר הטלפון שלך כמובן על מנת שאוכל להטריד אותך באופן אישי בפעם הבאה...
הפוסטים שלך כל כך מדהימים. כל פעם מחדש.
את האמא הכי טובה בעולם. נקודה.
(מסמיקה ומחבקת חזרה)
הבנזוג לקח את הילדים ליום שלם. הם היו בסלון, ראו טלויזיה, שיחקו, דיברו, אכלו. קיבלתי את התינוקת להנקות בלבד, ובין לבין ישנתי. ישנתי, וישנתי וישנתי, וכאשר התעוררתי סוף סוף, פתאום העולם נראה נורמלי.

אח - איזה יופי! כן ירבו ימים כאלה (טוב, חצאי ימים גם בסדר happy)
ומנצלת את ההזדמנות לד"ש ולחיבוק. מתגעגעים!

התינוקת מצחיקה אותי.
עד לפני שבוע-שבועיים היא היתה בוכה אחרי כמה דקות על הבטן, ואם לא היו ניגשים אליה מיד היא היתה מתייאשת, מניחה את הפנים על המשטח עליו היא היתה שוכבת, ומחכה עד שמישהו יבוא ויחלץ אותה.
עכשיו היא בוכה אם מניחים אותה על הגב. בבת אחת (ככה זה נראה מהצד) שרירי הגב והזרועות שלה התחזקו מספיק, והיא עכשיו יכולה לראות הכל. כשהיא שוכבת על הבטן נקודת התצפית שלה טובה בהרבה מזו שבשכיבה על הגב, והיא בוכה רק אם היא מתגלגלת בטעות אל הגב, ומוצאת את עצמה מסתכלת לתקרה במקום לצדדים.
היעד הבא - גלגול, ואז זחילה, ושוב כרבולת קטנה תתרוצץ בבית, מתחת לגובה השולחן בסלון. אני כבר לא יכולה לחכות ולראות איך הגיבור יגיב לאחותו הזוחלת.
*איזון*

אני עומדת בתור לקופה בסופר וסוקרת את ערימת המוצרים שעל הפס הנע. יש שם יותר מדי מוצרי חלב, שוקולד, מסמנת בראש א תכל הדברים שעוד צריך להתנקות מהם.
האשה שלפני בתור מסתובבת אלי ואומרת בהתפעלות - "יו, כמה שאתם אוכלים בריא יחסית אלינו."
"סליחה?"
היא מצביעה על המוצרים שלנו, "הכל מקמח מלא, ואוכל אורגני..."

אה, צריך קצת פרופורציות בחיים...

על האיזון ,כמה שזה נכון!
גם אני התחלתי להשוות את הקניות של אחרים לקניות שלי, ולפעמים מציינת ש"הם" יותר בסדר, ולפעמים שאנחנו!
הסתכלות חיובית כבר אמרנו?!
שבוע נפלא,
ממטפחת ירוקה
איזו מקסימה את, רק עכשיו ראיתי את מה שכתבת לי, מרוב מעברים ובלגנים. תודה! hug
אה, נו, בסדר.
חטפתי שם עצבים גם אני. שיהיה בכיף למי שרוצה.
אנחנו מאוד בטוב, אני מאוד נהנת. פנימית כרגע, אבל לקראת הסוף, ופנימית לגמרי נסבלת. עוד כל מיני שינוים אישיים שהאינטרנט רע להם, אשמח לכתוב לך במייל אם תשלחי לי. אני מאבדת אותם.
עוקבת אחריך ואחרי קורותיך וקורות הפיצקים. גם אם אני לא מגיבה אני הזבוב שעל הקיר. הזבוב שעל המסך happy.

וזכרת נורא טוב את הקטע שכתבת אחרי תורנות במיון. עם הילדה בת ה- 5 (5?) שאף פעם לא היתה חולה. עם הפרכוס וה- CT עם הגידול במח. מוחשי. חי. אמתי. מה איתך עכשיו?
הרבה אהבה, תכתבי לי.
אני
pizza6610
שטרודל
יאהו נקודה קום
happy
אהלן.
אני בקפיצות קטנות, כי עסוקה ועובדת על המחשב אז...קשה לנוח איתו.
בכל אופן כל כניסה מחפשת אותך.
את הדף הזה עוד לא קראתי במלואו (רק את ילד בית)
אבוא בקרוב שוב.
המשיכי לפזר פנינים...ותודה לך ולמשפחתך המתוקה.
לילה טוב
התקדמות

בשבוע האחרון התינוקת עושה "וווו" ומשפריצה רוק על עצמה ועל הסביבה. היא גם אומרת "אההה" כאשר אנחנו מדברים, כמנסה להשתלב בשיחה, אבל את זה היא עושה כבר כמעט חודש. אלו "חדשות ישנות". היא מתהפכת מהבטן לגב ומהגב לבטן. היא תופסת את כפות רגליה, ומחייכת לעצמה במראה.
ואתמול הלבשתי את כולה בוורוד וצחקתי לעצמי.

נחשוב חזק ונמצא דרך... hilarious
_ציטטו כתבה שלי בדף מכתב_גלוי_לרופאים‏‏. מגניב_
זה בערך הדבר היחיד שמגניב בדף הזה....
אחלה כתבה. מאד אהבתיhappy
_ציטטו כתבה שלי בדף מכתב_גלוי_לרופאים‏‏. מגניב_
הכתבה מגניבה. הדף פחות happy
אני רק בשביל חיבוק. אפילו לא שאלה.
hug
היי happy
'כפת לך להציץ לי בבלוג? תודה
נו, אז תתחתני שוב happy. מה שלומך?
אפשר, אבל קפה נמס, כי אין לי מקינטה happy. מאוד נשמח. יום שני בחוה"מ תפוס שלנו, השאר פנוי. מתי תבואו. יש! איזה כיף!
<רצה לעשות פאנלים>.
<נראה לך?!>
_ציטטו כתבה שלי בדף מכתב_גלוי_לרופאים‏‏‏. מגניב_
??
איזו כתבה?
נו, אז מתי? בואי נקבע, לפני שהיומן יתמלא.
היי דוק' happy

אשמח לעצות וטיפים בדף דרוש_מזון_בריא_ומרוכז‏
מה עושים כשאין תאבון? מה אוכלים כשרוצים להאכיל את הגוף ביעילות והוא בכלל מתבלבל לו?

מאז שסיפרת על גישתך לחלב במפגש אצל דרור לא הפסקתי לצטט דבריך
כולי תקווה שתכירי דרך יותר יעילה משלי לאכול בריא ומרוכז

באותו המפגש סיפרת על תוצאות מחקר שבדק קשר בן צריכת חלב פרה לפיתוח סכרת. דיברת על חלבונים דומים ועל הרעיון שבאכילת מוצרי חלב אנו מלמדים את גופנו להרוס חלבונים שקשורים ליצור האינסולין.

אשמח להפנייה למחקר עצמו, זה מחקר שיהיה טוב לשלוף מפעם לפעם happy

איך לא ראית אותי? שאלה מצוינת, בסך הכל את זו שגרמה לי לבדוק מה השתנה כאן באתר אחרי שנים רבות שלא הצצתי.

וציטוט נוסף שלא נשכח? "סליחה?! את טועה ומטעה! אין הבדל בין ילד לחתול, נ-ק-ו-ד-ה!"
נאמר אחרי שהעזתי לטעון כי הטיפול בתינוק בן שבועיים כמעט וזהה לטיפול בגור חתולים בן שבוע blink

תטרידי תטרידי!!

יום שישי אנחנו אצל הורי - יש סיכוי שיהיה לך זמן לקפוץ?

אני מוצפת בשבועות האחרונים, וההצפה הולכת ומתגברת.
אני הולכת להרצות "בכנס הזה" ‏http://www.olamot-con.org‏ , ומנהלת את "הפקת המקור" ‏http://midsummer.sf-f.org.il‏ שתעלה (בפעם האחרונה!) בכנס (וגם אני אופיע בגרסת הבמאי!).
בואו בואו ותראו אותי ואת התינוקת מסתובבות ומחייכות לכולם happy

נתראה אחרי הכנס...

אנשים תוהים על קשר שהעלת בין שייק ירוק להנקה ב דרוש_מזון_בריא_ומרוכז‏‏‏

נתראה בעולמות

או יותר טוב, תוכלי להשיג לי כרטיסים בשורות טובות?
ממתינה לגירסת הבמאי happy

כנראהש_נתראה? בעולמות_....
תגידי, מתי את מספיקה לעשות הכל?????
אין מה לאמר, את מקיימת הבטחות. אמרת שבפעם הבאה שהמחזה יעלה לא יהיו לי תירוצים ובאמת אין לי (הולכת לחשוב על תירוץ או לחילופין להתארגן על יום במרכז). מי יודע, אולי אפתיע אותך.
נשיקות וחיבוקים. אוהבתותך.
יעל שדרגה אותי לחברת עמותה בעולמות הקודם happy

נתראה שם happy

נראה לי שאבוא לעולמות ביום שלישי. הייתי שמחה לשמוע אותך ביום שני, הנושא חביב עליי, אבל אהיה בטיול.
אז אראה רק את גרסת הבמאי, אבל - מעולם לא ראיתי את "חלום ליל קיץ", וגם לא ראיתי יותר מפרק או שניים של "דאפי" (הז'אנר לא חביב עליי) - ואני חוששת שמעולם לא ראיתי את מופע הקולנוע של רוקי במלואו - את חושבת שאצליח להבין משהו? אם כי בטוח אהנה בכל מקרה...
את צריכה להזמין כרטיס מראש?
לקח לי קצת זמן להבין לאילו מזרחנים את מתכוונת. אצלנו המזרחנים הם אולו שלומדים בחוג למזרחנות (המזרח התיכון, את יודעת...)
תודה על ההזמנה!
נתראה..
הכנס היה לחוץ, וכמעט לא הצלחתי לראות אנשים. העפרונית הבריזה, וגם רונ_צ'ה‏. את אלה ראיתי, והיה כיף.
התינוקת כיכבה בתור פיה בגרסת הבמאי(ת) של המחזה שלנו, ולפיכך היא מוכתרת בזאת לקשת הפיה!


הפיה כבר זוחלת, מושיטה ידיים לכל דבר ודוחפת לפה. היא אמנם עדיין לא יושבת לגמרי, אבל מכיוון שכבר אי אפשר לאכול לידה, נתתי לה לאכול קצת מוצקים. אבוקדו, בננה, קישוא. האבוקדו והקישוא יצאו כלעומת שבאו (אבל מהצד השני). הבננה היתה שוס רציני, אבל הפכה את הקקי הנוזלי ממילא למימי עוד יותר. היום היא לא קיבלה אוכל מוצק, בתקווה שהקקי שלה ישתפר קצת.
עד כאן האיכס.


הפיה מנשקת. היא פותחת פה גדול, מוציאה לשון, ודוחפת את כל הלחי / הסנטר של המנושק לפה שלה. יוצאת נשיקה רירית וחמימה משהו, אבל חמודה מאד.


כבר שלושה ימים יש לנו מסורת חדשה בבית - הגיבור והפיה עושים אמבטיה ביחד. הגיבור יושב, הפיה עומדת על שש, והגיבור שוטף לה את הגב, משחק איתה, ומעמיד פנים שהם עובדים ביחד בחנות ש"לא מוכרים בה שום דבר אבל מצילים את העולם, כי אנחנו גיבורים" (הסבר מפי הינוקא).
אוי, כמה שהם חמודים.


אחוות אמהות

טיילנו בקניון עם אבא שלי וסבתאסבא. הפיה היתה בינוקא שלה והסתכלה על העולם. אמא מולי הגיעה עם תינוק במנשא קשירה דמוי יאמו. החלפנו מבטים, נעמדנו, והתחלנו לדבר על אמהות ומנשאים. שאר המשפחה שלי הלכה לחכות לנו בצל.
אחרי עשר דקות בערך נפרדנו. התנצלתי בפניהם ואבא שלי אמר, "זה בסדר, סבתא שלך בדיוק התפעלה מאחוות האמהות שלכן."

שלום אני קצת חדש פה אז שלום לכולם
בחנות ש"לא מוכרים בה שום דבר אבל מצילים את העולם, כי אנחנו גיבורים"
זה מרגיע אותי לדעת. hug
מי הבריז (אייקון של הריונית חבולה...) - בצקות מחד, ו - POOH עם שלושה ילדים מאידך.......
איך היה????
ולכל המשתמטות מההופעה:
זה ‏הפרומו
זה "קטעים מקסימים שערוכים ביד אומן" ‏http://www.youtube.com/watch?v=z9Bo_EoREUI
ואלה "תמונות מהגנרלית" ‏http://www.flickr.com/photos/brrb_show/‏ (כן, התינוקת היא התינוקת!)
איזה מותק קשת! וגם אמא שלה!
heart
יווו איך היא גדלה!!!

ממש חוצפה שעוד לא באתם לבקר!!!

יש סיכוי שתגיעי ליום עיון?

אהה וגם ביום השיכרון [ערב יום עצמאות] אנחנו אצל ההורים שלי...

מדהים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
מודה בחטא ומכה על פשע. נראה שהיה נהדר.
חשבתי שאת קוראת לקשת "הגנרלית" tongue
מתוקת על...
רעשי גדילה

התינוקת זוחלת. היא מתרוצצת בבית אחרי הצעצועים של אחיה הגדול, רודפת אחרי החתולה, ומדי פעם מושכת את עצמה לישיבה. אני נהנית מרעש כפות הידיים הטופחות על הרצפה, והיא מהעצמאות החדשה, ואושר בבית.


הצגת מוצקים

פעם בשבועיים מגיע לביתנו סל ירקות אורגנים, ולרוב, בשל דחיינות_כרונית‏, הסל נשאר בחוץ עד שהירקות נבלסים עד תומם. בשבועות האחרונים בזכות הזחילה הנמרצת, התינוקת החלה לפשפש בתוכן הסל, לשלות ירק אורגני כלשהו ולנגוס אותו בחניכיים ורדרדות ומחייכות.
בין החביבים עליה הם הגזרים, ומעט רחוק יותר הפלפלים האדומים שמעוצבים בדיוק כמו כל צעצוע נשיכה שהוא.
אבל האהובים ביותר הם העלים הירוקים. לפיכך בשבועות האחרונים אני מוצאת ביציאות שלה שלל שאריות - עלי שמיר, פטרוזיליה ומדי פעם גם עלה מנטה.
במקביל אנחנו גם עושים הצגת מוצקים "לפי הספר", כלומר - היא כבר טעמה בטטה אפויה, אבוקדו רך ובננה מזדמנת. אבל נראה לי שבליסת עלים ירוקים רק יכולה לשפר את כמות הברזל ומצב בלוטות הטעם שלה, כך שבינתיים אני לא מונעת את זה ממנה, ורק משתעשעת מהמרקמים המוזרים שיוצאים מהצד השני שלה...

סליחה דוקטור, אבל אני דוקא הייתי נזהרת עם העלים, מחמת החנק שהם עלולים לגרום לו.
וחוצמזה תמיד שמחה לראות את שמך מפציע במה חדש...
נשיקות, שבוע טוב!
שיחה ביני לבין עצמי:

"מה את רוצה?"
"אני לא יודעת."
"ברור שאת יודעת, את רק צריכה להחליט. מה את רוצה?"
"אני רוצה להשאר עם הילדים בבית."
"אז תוציאי את הגיבור מהגן."
"אבל דוקא נוח לי שהוא בגן. ככה אני יכולה להקדיש את כל הבוקר להתפעלות מהתינוקת, בלי לסייג ולהסביר לגדול שגם ממנו אני מתפעלת עדיין."
"אבל גן עולה כסף, את צריכה לעבוד."
"מצאתי עבודה!"
"זאת לא עבודה. את לא רוצה לעבוד במה שלמדת? את לא מתגעגעת לרפואה?"
"מאד."
"אז תתחילי להתמחות."
"אני לא רוצה להתמחות עכשיו. אני רוצה להשאר עם התינוקת שלי בבית."
"עד מתי?"
"עד גיל שנתיים -שלוש, לפחות."
"ואז מה? אז תתחילי כבר לחשוב על עוד ילד. איך תתחילי התמחות כשאת בהריון?"
"אז אני אשאר עם הילדים בבית."
אבל מה עם כסף? והתקדמות במסלול המקצועי? ולהוות דוגמא לילדים שאשה יכולה למצוא סיפוק מחוץ למשפחה?"
"אז מה לעשות?"
מה את רוצה?"
"אני לא יודעת!!"

הממם.
אני מקוה שזה בסדר שאני כותבת את זה: להוות דוגמא לילדים זה, נו, למה לך את זה? מה, את דוגמא רעה כמו שאת עכשיו? הם לא נתקלים ויתקלו בנשים עם קריירה חוץ ממך? אם כבר לתת דוגמא, למה לא לתת את הדוגמא הנגדית למה שהם יראו בכל מקום אחר? וחוץ מזה, למה את צריכה להעמיס גם את זה על עצמך? לא מספיק מסובך לדעת מה את רוצה בלי להוות דוגמא? בהנחה שהיית יודעת מה את רוצה (ואני בטח שלא מתיימרת לדעת במקומך!), והיית עושה את זה והיית מאושרת באופן יחסי, היש דוגמא טובה מזה?
אילו הייתי נהנית לעבוד, אני חושבת שהייתי מהווה דוגמא נפלאה לאישה שמוצאת סיפוק מחוץ למשפחה. אבל אני לא (לפחות, היום לא). אז אני דוגמא לאישה שיצאה מחוץ למשפחה ולא מצאה שם סיפוק.
אלודיאה - זו אכן דילמה.
אני לא אקדמאית, ולא קיבלתי עידוד ותמיכה רגשית על מנת שאוכל להתפתח באופן אינטלקטואלי (הבנתי שזה מאוד חשוב אבל לא היה לי ביטחון עוד כשהייתי בגן הילדים),
תמיד ידעתי/הרגשתי שהקשר עם ילדיי יהיה עבורי מאוד משמעותי (תיקון והשלמת החוסר שהיה בי).
במשך השנים, במקביל לטיפול האוהב והמספק בילדיי, לעיתים חשתי תחושות של פיספוס, של ריקנות, ומחנק (ציפור כלואה...).
בסופו של דבר בחרתי במה שכרגע הכי חשוב לי (וקל לי יותר לעשות) - להיות עם הילדים שלי כי הם עדיין קטנים ומתחנכים בבית.
אני חושבת שההחלטה שלך קשה יותר, כי הילדים שלך הגיעו אל חייך כשאת היית במצב שבו כבר מצאת משהו בתוכך שאת אוהבת לעשות, משהו נוסף שמאפיין אותך.
לפעמים אני חושבת על ילדים שמתחנכים בבית (וכמובן שלא רק עליהם) שעבורם לגדל ילדים בבית יהיה דבר יותר טבעי ומובן - מה הם יעשו עם דילמה מסוג זה בעתיד? הרי החברה מאוד זקוקה גם לנשים מוכשרות ומקצועיות בתחומים כל כך רבים...י

אלטר_אגו‏: אילו הייתי נהנית לעבוד, אני חושבת שהייתי מהווה דוגמא נפלאה לאישה שמוצאת סיפוק מחוץ למשפחה. אבל אני לא (לפחות, היום לא). אז אני דוגמא לאישה שיצאה מחוץ למשפחה ולא מצאה שם סיפוק.
ואפשר גם: "דוגמא לאישה שנשארה בבית ומצאה שם סיפוק" .

אפשר. רק שאי אפשר. happy
אלודאה, אחותי גם למדה ברפואה ולא עוסקת בזה- יש הרבה דברים אחרים שאפשר לעשות (במקרה שלה היא עורכת פטנטים).
היום לקחתי את התינוקת לאופטופטריסטית (כמו אופטומטריסטית אבל עם רשיון לתת טיפות עיניים ולכן לבצע בדיקת ראיה מלאה).
היא לא פוזלת.
בזאת מצאתי עוד משהו ש"רק אמהות שהן רופאות עושות לילדים שלהן".


היא זוחלת, ומנקה את הבית מכדורי אבק טועים, תופסת את הזנב של החתולה ומכניסה בטטות מהסל האורגני לפה. היא מדברת עם הגיבור, ועם החתולה ואיתנו, אבל בקולות שונים לכל אחד, ויש לה בכי של "כואב לי", בכי של "אני רעבה" ובכי של "לאן כולם נעלמו?", כאשר כולנו מתפזרים בבית והיא נשארת בחדר אחר. היום גיליתי שהיא מסוגלת לטפס על מדרגה נמוכה, ולרדת ממנה חזרה. היא נעמדת על הברכיים, קופצת במקום וצוחקת בפה מלא חניכיים ורדרדים. כאשר מושיטים לה כפית היא מכניסה אותה לפה, והיא טורפת בטטות מעוכות, גזרים מבושלים ובננות.
היא גם אוהבת אגסים, אבל את זה עדיין לא הזדמן לי לתת לה יותר מפעם אחת. לא אוהבת עוף. בכלל. יורקת אותו בשאט נפש.
"נשיקה" מבחינתה מתפרשת ללעיסת סנטר או ליקוק לחי של אמא. חיבוק מספיק חזק מוציא ממנה צחוק מעומעם.

והיא שלי. כולה שלי.

מתחילה לחשוב - איך יראו החיים שלנו בעוד שנה? בעוד שנתיים? ומתברר לי שהגן של הגיבור הוא פתרון נוח ונעים, עם מבוגרים שאני סומכת עליהם. ואם הוא בגן, הרי שצריך לעבוד כדי לשלם על הגן, ולכן הפיה תצטרך להכנס למשפחתון גם כן.
אז בינתיים אני מאריכה את הזמן שלנו ביחד, מתענגת עליו יותר מכיוון שאני יודעת שהוא קצוב, וכבר מעכשיו מתחילה להתגעגע.
וכבר מעכשיו מתחילה להתגעגע.
יופי, אז עכשיו את מבינה מה אני מרגישה, שכבר כל כך מזמן את לא פה!
עזבי, חפיף, אוהבת אותך!
התכוונתי לשלוח פרח (משום מה לא מצליח לי בעריכה),
אולי הפעם כן,
flower
זאת מצאתי עוד משהו ש"רק אמהות שהן רופאות עושות לילדים שלהן".
לא מסכימה בכלל..
גם אנחנו עשינו לגדולים לפחות..
לקטנה עוד לא..

וחוץ מזה מתגעגעת...

היינו אצל חברים. התניוקת זחלה בדשא, ליחכה אבנים וחול, בלסה חתיכות קישואים, ורדפה אחרי כלב גדול ממנה פי 4.
היא גדלה מול עיני, ואני משתאה - זאת התינוקת שלי? היא לא תינוקית בכלל, רכה, ורדרדה וחמודה, אבל לא תינוקת.
ילדה.
לתינוקת יש משחק חדש במיטה הגדולה - היא מתיישבת על הברכיים (כמו הישיבה הסינית), מחייכת, נופלת לאחור, מתגלגלת לבטן, מתיישבת על הברכיים, ומהתחלה...
צחוקים ושיגועים.


הלכתי לשירותים והשארתי את שני הילדים על המיטה. אחרי דקה הם התחילו לצווח ביחד בצחוק גדול. הגיבור גלגל את התינוקת, דגדג אותה, כיסה אותה בשמיכה, ועוד ועוד, כיד הדמיון הטובה עליו, והתינוקת לא הפסיקה לצחוק, מה שהצחיק את הגיבור וגרם לו להמציא דרכים חדשות להצחיק אותה.
ולרגע, רק לרגע, קינאתי בהם. כי אני לעולם לא אוכל יותר להשתולל עם האחים שלי על המיטה הגדולה של אבא ואמא.

וקצת על עצמי...

העודפים מההריון התמקמו היטב בין הירכיים למתניים, ולא רוצים לצאת משם. הבטן משתפלת מעבר לקו הג'ינס. אני יודעת שרק אני רואה את זה, אבל הייתי רוצה להסתכל על עצמי ולראות גוף נשי ונעים ולא הררי שומן וסימני מתיחה.


מניקה, וגאה בכך, כבר שמונה חודשים. גם הפעם אני מתכננת להניק עד שימאס לי, או לה. בינתיים זה בסדר, אבל מתיש. כאילו כל האנרגיות שנצברות לי מהשינה הארוכה של התינוקת במשך הלילה, והיותה סבלנית להפליא לשגיונות אמא שלה (כלומר, אני), זורמות דרך החלב ומשאירות אותי נטולת יכולת וצמודת רצפה. אז במקום להנות מההנקה הקלה ומהתינוקת הרגועה, אני עצבנית ועייפה רוב הזמן. והלחות הזאת לא עוזרת. יותר קל לי להיות "אמא טובה" כשנעים בחוץ.
והנה חיבוק גדול גם כאן.
אוהבת אותך heart
סיפור חתולי קטן -

יש לנו גור חדש בבית. קוראים לו סמוג, על שם הדרקון של ההוביט. הוא בן שבעה שבועות ואוכל אוכל מוצק למהדרין. ניסיתי לתת לו קצת לאכול פורמולה מבקבוק, אבל הוא סירב בתוקף, ואפילו הוטרנירית אמרה שבגיל הזה הוא לא זקוק יותר להנקה.
הבוקר הנקתי את התינוקת במיטה, והגור הקטנטן התחיל לטפס עלי ולרחרח אותי ואת התינוקת. הוא ליקק את הבטן שלי, ואז טיפס עוד ועוד, עד שהיה ברור שהוא לא סתם מרחרח, כדרכם של חתולים, אלא מנסה לינוק, כי הוא מריח את החלב.
הוא היה כל כך נואש, שכאשר התינוקת התיישבה כדי לצחוק אלי, הוא טיפס עליה והתחיל ללקק לה את השפתיים.
השפרצתי חלב על חיתול בד ונתתי לו למצוץ, והתינוקת חזרה לינוק מהמקור. הם שכבו אחד ליד השני וינקו, ובלבי בכיתי על הגור הקטן הזה, שזקוק כל כך לאמא כלשהי, עד שהוא מוכן להסתפק בתחליף.

ובלבי בכיתי על הגור הקטן הזה, שזקוק כל כך לאמא כלשהי, עד שהוא מוכן להסתפק בתחליף. - רק עכשיו כשאני מניקה בעצמי אני מבינה כמה זה עצובsad
אוף, גורי חתולים קטנים זה הכי מכמיר לב שאפשר...
אוף, גורי חתולים קטנים זה הכי מכמיר לב שאפשר...
לגמרי....! כמה טוב שהוא לפחות מצא בית חם, שעוד שוקל לספק לו שרותי הנקה happy שזה הרבה יותר ממה שיש לרוב הגורים ברחוב.

ואגב,
גם אני בקוראות הסמויות בבלוג המקסים שלך flower

הו אלודאה יקרה.
תודה שעזרת לי לעבור ליל שימורים (בתי הגדולה הלכה לראשונה לישון אצל אבא- אנחנו פרודים טריים ומאוד קשה הייתה לי הפרידה ממנה בלילה...),
קראתי את דף הבית שלך, את המאמר שפרסמת על לידת בית- בקרוב אכתוב לך על זה כמה דברים, והיה נחמד להתארח ולהריח עוד ניחוחות שלך ושל בני ביתך.
להתראות בינתיים. כיף לקרוא אותך. שבת נהדרת לכם flower flower flower flower - זה לכל משפחת אלודאה
יש לה שלוש שיניים שצומחות בו זמנית.
אין פלא שהיא לא הצליחה להרדם בלילות האחרונים.
hug לכל יקירותי הנודדות happy
שש שיניים. שתיים למטה, ארבע למעלה. בתוך פחות משבוע.

עומדת, ונעמדת לבד (תוך החזקה בשולחן / כסא / חתול - מה שקרוב יותר).
ארבע הברות ברורות - בה, גה, דה ו-טה.
משחקת עם החתלתול, דוחפת דברים ענקיים לפה, אוכלת מלפפון בישיבה ליד השולחן, שרה לעצמה ב"להלהלהלהלה" נטול לחן.
שפת גוף מפותחת להפליא - ישיבה על הברכיים וקיפוצים במקום אומרים "תרימו אותי על הידיים". הושטת ידיים והפלה לפנים אומר "קחו אותי מהאיש הזה". חיוך ממזרי אומר "אני עושה משהו שאסור לי."

בת תשעה חודשים וקצת.

she's brilliant!
כפרה עליה,וגיבורות אתן שתיכן - שש שיניים בשבוע!
נשיקות. יומרביעי הבא יהיה בסדר גמור palm
לילה שני של התעוררות כל חצי שעה למיני-הנקה. היא סובלת, ולא מצליחה להרדם, ואני סובלת, ולא ישנה, ואוף.
תובנות של בוקר

אחרי שבוע של התעוררות כל חצי שעה פתאום גיליתי שהיא עושה פיפי בהתעוררות הראשונה של הלילה. כאשר ישנים עם חיתול רב פעמי זה משפיע....
הלילה החלפתי לה חיתול, והפלא ופלא - ישנה כמו תינוקת את כל שלוש השעות הרציפות הרגילות.

ממש כמו תינוקת...תסבירי לה שחוץ מלישון ולפשפש ולהוציא שיניים ולינוק...גם יש חובות פה. שתדע כבר מעכשיו. מה היא חושבת לעצמה??
יש דף נפלא, רופאים_גניקולוגים_החוצה‏, שמראה בדיוק למה הרופאים כאן (ואני בכללם) מרגישים מותקפים באתר הזה. למי שעדיין לא הבין, אחרי המכתב הגלוי לרופאים (לא זוכרת את שם הדף המדויק).
אוף.
דרך נהדרת לפתוח את הבוקר.


הזרת שלי החלימה, אחרי ארבעה שבועות עם פלסטר שהחזיק אותה מקובעת לאצבע שלידה, ועכשיו אני יכולה לדרוך על הרגל ולהכנס לנעליים סגורות. לכבוד זה הלכנו אתמול לגן החיות התנכ"י בירושליים, וכשחזרנו נשכבתי במיטה עם רגל זועמת. עכשיו כבר לא כואב, ואני מבינה שאפילו שאני מעמידה פנים כאילו הבנתי כבר שאני לא יכולה לקחת על עצמי יותר מדי - עדיין לא הפנמתי את זה.


תינוקת קטנה זחלה עלי הבוקר. אח שלה הצטרף. כולם תקעו לי מרפקים, ידיים וברכיים בכל מקום, וזה כאב.
אז נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי - "איזה כיף לי! אני אמא לשני ילדים שאוהבים אותי!"
כן, זה עבד.

אני שמחה שעשיתי לך את השבת, אבל אולי תגלי לי איך עשיתי את זה....(אם אדע אוכל לעשות זאת שוב, אז כדאי לך!)
נשיקות יקירתי.
מה קורה, אתם באים? אם לא השבוע אז כבר בעוד שבועיים כי בשבוע הבא נהיה בסיני!
תודה שהזכרת לי את הלידה של הבכורהblush
הי אלודאה,
רציתי להתייעץ אתך באיזה עניין רפואי. הסיפור בקצרה- חברה שלי ילדה בבית, אחרי שלושה ימים הזמינה רופאה לביקור בית, וזו אמרה שהתינוק צהוב וכדאי לקחת אותו לבדיקה. בביה"ח התברר שהוא במצב קשה מאוד (רמת בילורובין 27 ), החליפו לו את הדם, הוא היה מאושפז כמה ימים ועכשיו הם חזרו הביתה. התינוק יונק, ומתפקד נורמלי (בוכה, ישן, מפריש).
העניין הוא, שחברתי מרגישה אשמה מאוד גדולה, כי בביה"ח אמרו לה שיש סיכוי שהילד נפגע מוחית. רציתי לשאול האם ידוע לך מה הסיכויים לפגיעה מוחית עקב צהבת ברמה כזו?
תודה, אני ממש מקווה שזה בסדר שאני פונה אליך, ניסיתי למצוא מידע דרך גוגל אבל לא הצלחתי flower
"יו, תראי מה יש לזאתי על הגב. זאת, נו, עם השמלה הירוקה, בקצה השורה."
ובלי להסתובב אני יודעת שהן מצביעות עלי ועל התינוקת שלי, אז אני מתרכזת חזק יותר בשורת הדיאודורנטים והולכת משם, בלי לקדם את האג'נדה של מנשאים והורות טבעית, כי לפעמים היחס של אנשים פשוט מעליב.
תודה happy
חברתי קצת יותר טוב. החליטה להתרכז בכאן ועכשיו ולא להשקיע אנרגיות באשמה. בעוד כחודש יעשו לתינוק בדיקת שמיעה ואז יידעו אם נגרם נזק.
עדיין, אם יש לך נתונים לגבי אחוזי הפגיעה - אשמח להעביר אותם אליה כדי שתתעודד (אם הנתונים אכן מעודדים, כלומר שמדובר במקרים נדירים).
הי אלודאה,
הבנתי שכמעט יצא לנו להיפגש ביום ד' האחרון
באתי לעשות פגישה וירטואלית במקום happy
שוב להגיד תודה רבה על יום חמישי.
בסוף השגתי בטלפון רופאת עיניים שאמרה שאצל ילדים זה מאוד נפוץ, שאין מה לדאוג לפני שעוברות 48 שעות, ושזה יכול להיות רק בעין אחת אם שם נשפכה טיפה יותר.
זה היה נראה כל כך מפחיד, וזה מביא ישר לחשוב על הנזקים האפשריים של תרופות.
אי אפשר לבדוק ראיה בלי זה????

את מקסימה ואני מתה עליך, גם אם אנחנו לא מצליחות לדבר הרבה זמן!

אני אנשא לעשות עוד דפי בית אישיים
תחושת הישג

כבר יומיים שאני יוצאת מהבית רק עם חיתולים רב פעמיים, והתינוקת מסתדרת עם זה בכיף. אם אנחנו יוצאות לשעתיים-שלוש, היא בכלל לא עושה פיפי, רק אם היציאה מתארכת היא משתמשת בחיתול.
זה עוזר (קצת) לתחושת ההפסד בגלל הפסקת הפשפושים היזומים.

הי יקרה אהובה,
אני כל כך על הפנים שאפילו אין לי כוח לדבר בטלפון, אז עונה לך פה. מחר לא נוח לי, אני מלמדת בצהריים (זה בהנחה שמצבי ישתפר) אבל יום רביעי אפשר.
נו בואו כבר לבקר אותי!!
דברי עימי, אני מתגעגעת...
*שיחה אופיינית*

אמא: בה
תינוקת: בה-בה-בה
אמא: בה-בה-בה-בה
תינוקת: בה (הפסקה לרגע) אאה
גיבור: כן! תגידי בההה-ררר-ק!
תינוקת: בהבהבהבה

אמא: מתגלגלת מצחוק

ומתי נזכה לראות/לשמוע שיחה כזו בשידור חי?
מחכים.. מחכים...

ובנתיים נהנית לקרוא עליכם..
אל תפסיקי לכתוב!!

קטעים happy
תודה.
כתבתי. blink
ימים לא כל כך טובים עוברים על כוחותינו. החופש הגדול נגמר, ואני מתחילה כבר עכשיו להתגעגע אל הילדים. שניהם הולכים לגן החל מיום שני הבא. הגיבור לגן ה"חובה" הדמוקרטי (למרות הכל - אנחנו שלמים עם ההחלטה), והקטנה למשפחתון שבו הוא היה.
ואני?
אני הולכת להתחיל עבודה חדשה החל מאמצע ספטמבר, במשרה מלאה.
ומה עם ההנקה? ומה עם הילדים? ואיך היחסים שלי ישתנו איתם כשלא אהיה לידם כל הזמן?

החששות משפיעים על מה שקורה איתנו עכשיו. מצד אחד אני מחבקת ומנשקת את שניהם יותר, ומהצד השני אני נותנת להם להסתדר לבד, כדי לאושש את מה שאני יודעת - הם מסוגלים להסתדר בלעדי.

תינוקת הלכה לגן היום, לבדוק את המשפחתון החדש. גיבור הלך איתה. הוא היה אמור ללכת אל סבא בזמן שהיא במשפחתון (כדי שלאבא ולאמא יהיה קצת זמן לבד), אבל במקום זאת הוא בחר להשאר במשפחתון הישן.
אחרי שעתיים קיבלתי טלפון שקורא לי לחזור. לא היא - הוא. רוצה להספיק להיות עם סבא בכל זאת.
להלן הדיווח -
"לתינוקת היה מאד כיף, והיא שרה, אבל התינוקת מ' משכה לי בשער, והיא בכתה הרבה. ואז נתתי את התפסן שלי (צעצוע בצורת זרוע שמאפשרת לתפוס דברים מרחוק) ל-ר' (הבת הצעירה של המטפלת, מבוגרת פי 2 מהגיבור), והיא הציקה איתו לכלבה, אז לקחתי אותו בחזרה, ולא הרשיתי לה לקבל אותו שוב."
"ונהנית?"
"כן."
"והתינוקת?"
"כן, אבל משכו לה בשיער."
"את זה כבר סיפרת לי. יש עוד משהו?"
"לא. רק שמשכו לה בשיער."

דיווח המטפלת - התינוקת מחאה כפיים, שרה, דיברה עם כל הילדים במשפחתון, כולל עם ילדי המטפלת, זחלה, ישנה, אכלה שזיף.

מצד אחד - הגיבור דיווח רק על ההצקה והשמיט את הדברים החיוביים.
מצד שני - הוא מגונן עליה, מסתבר, גם כשאני לא שם, ואפילו אם נראה שקשה לו עם נוכחותה - הוא עדיין שומר על אחותו הקטנה.

הוא עדיין שומר על אחותו הקטנה.
לא לחינם קראת לו גיבור!
נשיקות לכולכם kiss kiss kiss
חופש גדול

הייתי היום לבד, בלי אף ילד, במשך המון שעות. ישבתי בבית קפה עם חברות ולא הייתי צריכה להתווכח עם אף אחד לגבי קינוח כן או לא, ולא הייתי צריכה לחפש כפיות כדי לטפוח איתן על השולחן או לצוד עגבניות מהסלט (כי זה מה שהתינוקת אוהבת במיוחד).
כאשר המטפלת אמרה שהתינוקת כמעט נרדמה והגיבור מסתדר מצוין בלעדי, החלטתי, ככה סתם, ספונטנית, לנסוע עם חברה לתל אביב לחנות ספרים חבויה בתחנה המרכזית הישנה. ולא הייתי צריכה לדאוג לילדים שנרדמים במושב האחורי, ולמים לדרך, או לענות בפעם העשרים שנגיע בעוד כמה דקות.
וכאשר היינו בחנות, יכולתי להסתכל על הספרים, ולשלוף מה שרציתי, בלי לנענע תינוקת, בלי לעזור לילד גדול למצוא מקום ישיבה, ובלי להעסיק אותו בספר לילדים ("אבל אני רוצה ש*את* תקריאי לי, לא רוצה להסתכל לבד!").
ואחר כך נסעתי הביתה, אל המטפלת, ולקחתי את התינוקת, וחיבקתי את הגיבור ופתאום הבנתי כמה החופש הזה היה חסר לי, כי פתאום היתה לי מספיק סבלנות לכל מה שהגיבור דרש ולכל מה שהתינוקת רצתה.
טוב, לא להכל. התעצבנתי עליו כאשר הוא לא שיתף פעולה במקלחת.

אני לא מבוגרת

בשבת אמא שלי אמרה על התינוקת ש"מאז שהיא אצל המטפלת היא ממש התפתחה", ואני נעלבתי, מאד, וגם אמרתי לה, אבל לא נראה לי שהיא הבינה על מה המהומה.
אוף!
קיויתי שנגמלתי מהצורך בחיזוקים, שהתגברתי על זה שאת כל ה"תקלות" מייחסים לי ואת כל הדברים הטובים לגן / למטפלת.

מאוד מזדהה,
אנחנו בחינוך ביתי,
במשך שנים לא קיבלתי מילות הערכה וחיזוק אלא רק לאחרונה (ורק בהקשר של היותי אמא ולא ביחס לחינוך הביתי).
ההתמודדות שלי היתה (ועדיין) להתמקד בהערכה שלי כלפי עצמי, לתת לעצמי חיזוק ועידוד - להסתכל על ילדיי, לנשום ולנשום אותם, להתמלא בהמון אהבה ולהרגיש שחלק מהם מכיל אותי ובזכותי, והרי לחלק הזה משמעות מאוד רבה כי הוא יגדיל את הסיכויים לחלקים אחרים באישיותם להתפתח ולהתבטא.
אחרי רגעים כאלה נפשי יותר חזקה.
בהצלחה.
היי,
תוכלי בבקשה בבקשה להיכנס לבלוג שלי? נפילה_מצוינת_בלוג_אוסי_אופטימי‏. הייתי רוצה לשמוע את דעתך...
קיויתי שנגמלתי מהצורך בחיזוקים, שהתגברתי על זה שאת כל ה"תקלות" מייחסים לי ואת כל הדברים הטובים לגן / למטפלת.
קראי במבטא יידישיי כבד -
שוין, שייחסו... תפנימי. happy

זה אומר בעיקר על המייחסים. וזו אפילו לא אשמתם, מסכנים. התרבות.. התרבות... אוח.
hug

את יודעת, גם ילדים שעוברים מחלה קשה או ניתוח (וכאלה בודאי כבר ראית כמה בימי חייך...), נותנים פתאום קפיצת התפתחות, מתבגרים. אז מה? זה הופך את הדבר שהם עברו לדבר טוב? לא! הם פשוט התמודדו והתמודדות מבגרת. את יכולה "לנפנף" בזה בפעם הבאה, מתוקף סמכותך המקצועית יאמינו לך.
(ואני בשום פנים ואופן לא רומזת פה שהמשפחתון = טראומה, רק שזו עוד התמודדות חדשה ובתור שכזאת , יש לה השפעה)
אח...אח...
טוב, היום אמא שלי אומרת - "מאז שהיא אצל המטפלת היא הרבה יותר קשורה אליך, לא?"
ואפילו שהיא צודקת, רק מכיוון שהתעצבנתי עליה עוד ממקודם, אמרתי לה "מה פתאום? היא רק שבוע שם, אי אפשר להסיק כלום."
ואחר כך גם לא התנצלתי.
אוף, אני בת רעה.
hug
תודה, ניצני, מימה והפלונית החדשה happy
"מאז שהיא אצל המטפלת היא הרבה יותר קשורה אלייך, לא?"
גם לפני כן היא הייתה קשורה אלייך,
כעת המציאות שלה השתנתה, וזה הגיוני מאוד שהיא תיצמד אלייך יותר (לא צריך להיות גאונים כדי להבין את זה).
גם תינוקות/פעוטות שלא נמצאים בגן/מטפלת ניצמדים אל האמא, כל שינוי בשיגרה יכול להתבטא בהצמדות/הנקה ממושכת/בכי וכדומה.

אוף, אני בת רעה.
את ממש לא....
את לפעמים לא בהקשבה, חסרת סבלנות, עייפה, מרוגזת....
את פשוט אנושית!

<טיפ (משהו שעוזר לי): לפני שמגיבים - לשאול "למה את/ה מתכוונ/ת?" - השאלה הזאת נותנת עוד קצת זמן, משהה את התגובה האימפולסיבית>

תודה, יקירתי.
הכעס שלי על אמא שלי מורכב משכבות שנצברובמשך שנים. לפחות היום אני יודעת לזהות אותו ולהרגיע אותו, כאשר אני בעצמי בסיטואציה רגועה, מה שדי נדיר עם שני ילדים ומיעוט שינה.
למי שצריכה אותי בזמן החופשה של האתר -
elodea.weed
בג'ימייל דוט קום.

ותהנו בפארק hug

הי מותק,
'צטערת שלא מעדכנת בבלוג. מנסה לחשוב בפחות מילים. מן דיאטה כזאת . זה עושה לי טוב. גם היה שבוע מאוד אינטנסיבי. מאוד. חוזרת עכשיו מסוף שבוע בחוף הבונים. היה כייף, אבל לא רגוע. כמה שאני לא מתכננת להרגיע ככה בסוף יוצאים לי אירועים רבי משתתפים ועתירי שתיות ועישונים. מה יהיה? חבל שהחיים שלי לא יכולים לצאת לחופשה עם האתר. ככה לדמום לאיזה עשרה ימים.
אבל שמחה מאוד ושמחה בחלקי. אפילו שעייפה, קראתי מישהי איפשהו שכתבה ש "שינה זה לחלשים" blink
אני לא יוצאת לפארק ואת המייל שלי יש לך.
נשיקות
היי, כרגיל שאלות... תוכלי להיכנס לי לבלוג? על החתום, אמא צעירה והיסטרית.
[נשיקה]
כל הסיפורים שמועמדים לפרס גפן 2008 הוקלטו ועלו לרשת בפורמט של פודקאסטים. אפשר לשמוע אותם ‏כאן

כן, גם ‏"הסיפור שלי‏" ‏http://www.blipanika.co.il/?p=1509‏ שם happy

השלום והברכה.
אני מבקשת את כתובת המייל שלך עבור אחותי הקטנה.
היא מסימת לימודי רפואה וקרועה רגשית ונפשית מהמקום של רופאה ואמא לשתי בנות קטנות.
היא לא מוצאת חברה קרובה או קולגה שעוברת את חיבוטי הנפש והקשיים שהיא עוברת.

למיטב הבנתי (הרפה משהו בימים אלו), אני מבינה כי את רופאה.
יותר מאשמח לשדך ביניכן.

תודה תודה מראש ושנה טובה ונפלאה ובריאה לכולנו.

והנה, חודשיים עברו, כמעט שלושה. איפה אני ואיפה הבלוג שהתעדכן תדיר בשעה שהייתי בבית?
התשובה, כמו שמורותי אוהבות לומר, בגוף השאלה.
אני לא בבית. אני לא בבית אלא בעבודה במשרה מלאה, וטוב לי, וטוב למשפחה, אבל לא טוב לבלוג. זמני הפנוי מוקדש לחיבוקים, טלויזיה ולעיתים לכתיבה, וזמן לעידכוני בלוג - אין. כתוצאה מכך איבדתי את הקשר העיקרי עם החברות הוירטואליות שלי, ופיספסתי ציפורי ניכר שקפצו לביקור מולדת.
hug לכל מי שפיספספתי.
hug לכל מי שעדיין כאן.
ו - hug לסבלניות שמוכנות להמשיך לשמוע עלי.
היי, כיף לראות אותך במה חדש...
היי, כיף לראות אותך במה חדש
לגמרי.
hug גם כאן
_לסבלניות שמוכנות להמשיך לשמוע עלי_
(אה, זאת אני) hug בחזרה!
צילמו אותנו בעבודה במסגרת קורס, וגיליתי שזה לא שהמכנסיים שלי התכווצו - זו אני שהשמנתי. יש לי המון תירוצים - ילדתי לא מזמן (שנה ושלוש), ואני עסוקה מכדי לעשות ספורט, וקשה לאכול נכון כשעובדים במשרד שלא מביא ארוחות צהריים בריאות, ואין לי זמן להכין לעצמי אוכל. המון המון תירוצים, כולם פתירים, ואף אחד מהם לא פותר את הבעיה המרכזית - אני עייפה מכדי לדאוג לעצמי, ומשום מה אף אחד אחר לא דואג לי.
מעיון חטוף בדפים שלך נראה לי שיש יותר מאף אחד שדואג לך.... ספרתי פה כמה וכמה אפים.אבל הדאגה שלנו לא תעזור לך להרגיש טוב יותר עם עצמך.
אני מציעה לך קודם כל להודות על השפע. על שפע המזון שמאפשר יותר שפע ממך.... כן, לאהוב את זה. ולא להתחיל עם דיאטות כי זה משמין נורא. לנסות לאכול פעם ביום משהו מהמון ירקות חיים או מבושלים. לי, סלט אחד גדול ביום עושה סדר. לא צריך לעשות ספורט בשביל לזוז, אבל אפשר להכניס תנועה לשיגרה הכי בנעימים שאת מצליחה. לרקוד, לטייל, לעלות מדרגות. פעם חשבתי שרק בסרטים רוקדים תוך כדי בישול או צביעת קירות, אבל נוכחתי שעם המוזיקה התאימה, אפשר באמת לרקוד תוך כדי ביצוע מטלות כמו בישול ונקיון. אני לפעמים הייתי מניקה בשכיבה במיטה ועושה כל מני תרגילים לרגליים תוך כדי. לא משהו מובנה, סתם מרימה את הרגל לאויר ובודקת מה היא יכולה לעשות שם. זה כייף ומחזק את השרירים באותו זמן.
עוד חיבוק אחד. שירבו האור והניסים.
(יש לי חברה שהתחטבה ממש רק מזה שאמרה לעצמה במשך כל יום לאיזו תקופה "אני בריאה, חטובה וחזקה!" )
אני רציתי שיגידו לי "כן, את צודקת, את מתחילה לחפש עבודה אז אין לך זמן אליו ופתאום הוא מטרד, וזה עוד לפני שהכנסת אותו לגן. נכון נאחס?". ואז שיגידו: "אבל זה רק זמני. תמצאי עבודה קטנה-קטנה (הו, 10 ש"ש, חלום חיי!!) ושוב יהיה לכם גם המון זמן ביחד (נטול הפרעות, כי כבר יש עבודה ולא צריך לחפש) וגם עם קצת חופש ממנו וגיוון ועניין".
נו, את מתנדבת לומר? happy

(הצרה היא, טוב לא חשוב יש הרבה צרות. כרגע הצרה העיקרית היא הבעל שלי שחולה וחולה וחצי חולה כבר שבועיים. בא לי להרוג אותו)
<המשך בבלוג>

תוכלי לבקר אצלי בבלוג? תודה
flowerflowerflower
טסתי לאילת. מי הים קרובים עד נגיעה. חיפשתי את הבית שלנו מהאוויר, אך הוא הסתתר בינות לבנינים זהים. מהאוויר לא מפרידים בין הערים, המובחנות כל כך באופין על הקרקע. מישור החוף מתחלף בגבעות פזורות, ועליהן בתים חד קומתיים, גגות אדומים מצפים לשלג. הקרקע היקרקרקה הופכת לטרשית, עצי זית עתיקים נראים כצעצוע ילדים שהונח בתשומת לב, ונשכח לאחר המשחק. הגבעות מתקפלות, החריצים בינהן נעשים עמוקים יותר, והכבישים מופחתים. כביש אחד מוביל למספר בתים מועט על ראש גבעה, וסביב רק שקט וטבע.
מאחורינו תל אביב, לפנינו המדבר. העצים מתמעטים עד שנעלמים כליל. הנוף בראשיתי, מצמיא. הדיילת מחלקת מיץ תפוזים ואני מסתכלת על הרים שטוחים, מלוחים. איש לא דרך עליהם מעולם. באיזו זכות אני מתבוננת בהם מלמעלה, מפריעה לשלוות ההסיטוריה?
ים המלח מתמעט מתחתי, עליות סדום מאיימות פחות מהאוויר. אני במערב המטוס, צופה על מדבריות ישראל נמתחות תחתי. המדבר המלוח מתחלף במדבר הררי, זויות בכל כוון, חום וצהוב מושיטים אצבעות אל הנוסעת בשחקים, מדמיינת שיירות עתיקות צועדות. היכן היו גמלים? נשים כורעות ללדת? כמה ילדים רצו בחול החם בשעת ערב, מפזזים בין צללים מתארכים?
אדום, ושחור, והצבעים מספרים שאילת קרובה. לחץ באוזניים, ולפתע - כבישים, משאיות, מסעדות, נמל תעופה, והגענו.
שלחו אותי לכנס באילת למשך יומיים. לילה ראשון לבד מאז שהתינוקת נולדה. כאשר אמרתי שאני צריכה זמן לעצמי - לא לכך התכוונתי.
אני עוברת בין אנשים, מדברת, מחייכת, אבל לא חלק מהם. אני החדשה, עדיין לא הפנמתי את הכללים.
בלילה אני שואבת לבקבוקים נטושים. חלב אהוב מתבזבז בבית מלון. אני מדברת עם הגיבור לפני שהוא נרדם, שולחת הודעות טקסט לבנזוג,שומעת מוזיקה צורמנית בסלולרי, ואני לבד, כל כך לבד.
ביום למחרת אנחנו חוזרים הביתה. ירדן יפהפיה מהאוויר - רמת הרים בלתי נגועים, כבישים הפורצים אל הבקעה, נושאים עליהם מכוניות פזורות. אני מגיעה הביתה אחרי שש בערב. התינוקת מתנפלת על השדיים המתגעגעים, הגיבור פורץ בשטף מילולי על המשחקים בגן, ולאחר רגע חוזר אל המחשב להמשיך את המשחק שנקטע. הבנזוג מחבק אותי, ולא מרפה.
ואני? אני מדמיינת את הפוסט הזה, וכותבת אותו באיחור של שבועיים.
hug

ולמרות שמזמן מזמן לא דיברנו - מתגעגעת...

גיבורה אחת!
hug
חודש.
התינוקת הולכת. רק כמה צעדים בכל פעם, אבל הולכת!
שאפו לתינוקת!
הי, מה קורה? איך התגעגעתי אליך! את לא מאמינה. םפתאום ראיתי משהו שכתבת בבלוג שלי לפני איזה שנה או יותר, ואצתי לבדוק מה שלומכם. ברכות על התינוקת הצועדת!!!
flower מוזמנת לבקר (סתם, אין שם כלום כבר כמעט שנה tilted)
מזל טוב לצועדת הקטנה...

ומקווה שמתישהו ניפגש בכל זאת... [אולי עד אז גם שלי תצעד כבר?]

hey אלודאה
את מרמזת שאת מכירה אותי מאיזו תקופה?
עניין הפרחים היה רמז? את חותרת אל הוורדים יצוא ליפן?
או שאני בפנטסיה.
מה שלומך?
hug
ברור שנצליח. אנחנו כמעט שכנות happy
hug בחזרה
אני לא זוכרת שנתתי לך רשות להשתמש באי הכתיבה שלי כדי להשקיט את המצפון שלך. חוצפה! blink
hug
(לך לפחות יש סיבות נעלות כמו עבודה ופרנסה... אני רק מכינה אוזני המן ועוגות, תופרת תחפושות ומקשטת קופסאות למשלוחי מנות) happy
קשה לי. כל הזמן. ורע, ואני עצובה, וזה משפיע על הילדים. הגיבור הולך לאבא, והתינוקת נצמדת אלי ולא מרפה. אוף.
אני פנויה לשיחה אם את רוצה לדבר, אם לא בא לך על טלפון (רגש שאני מזדהה אתו בשעות שאחרי הילדים) אז קבלי חיבוק מצויר hug אבל עם הרבה heart
hug
קשה לי. כל הזמן. ורע, ואני עצובה,
מוזמנת לדבר.hug
אהלן
איזה כיף למצוא hug ואפילו flower ממך אצלי בדף.
מקווה שהיום מוצא אותך במצב פחות קשה.
וכמובן, ממשיכה לייחל, לזמן המתאים, במקום המתאים שיפגיש אותנו happy
hug בחזרה (נועד לשיעתוק בלתי מוגבל)
אהלן אלודאה.
מה קורה? קראתי מעט פה במעלה הדף, מבינה שאת בתקופה עייפה , אולי חסר משהו? שקט?
בינתיים על קצה המזלג, ללא קריאה רבה שולחת לך חיבוק ומזכירה לך שאחרי כל ירידה מגיע או מישור או עוד עליה - חוק פיסיקלי, אי אפשר להתחמק...אז זכרי זאת בימים קשים וזכרי שהכל כל הזמן נתון לשינוי - איזה מזל!! הילדים גדלים, התינוקת הקטנה והמתוקה שלך גדלה וגם את וזוגך גדלים, ברור, יבואו ימים טובים ומהנים ואת יצירתית שכמותך , תדעי למצות happy
בינתיים שבת שלום ונתראה פה, אולי גם לא פה....
הי חמודה, איזה כיף איתך.
אני יודעת שיאמו זה טוב, מכירה. אני מחפשת מנשא לאחותי שילדה בת שלישית אחרי שני בנים שלא חיבבו מנשאים. אני יודעת למצוא יאמו חדש אבל קיויתי לחסוך ולקנות יד שניה....
שלומנו טוב. גדולים גדולים. עושים חיים. הכל טוב.
נשיקות flower
גם אני...
אפילו חשבתי עלייך היום... [לפני שראיתי שכתבת לי]
וואו התרגשתי למצוא ממך מסר אצלי בדף בית..
שלומי בעקרון טוב. עדיין בבית עם הקטן. יש ימים טובים יותר ויש פחות.
(השבוע שאלתי את בעלי אם הוא בטוח שהוא רוצה שלושה ילדים כי אולי אנחנו לא כל כך טובים בזה, אחרי התקפת עצבים של הגדולה tongue )..
ספרי קצת מה קורה איתך. את מאוד חסרה פה לאחרונה....
קודם כל מאחלת לך חוזק, בהירות ושימחה (אולי נופש עם המשפחה...) flower
דבר שני, בדיוק נזכרתי לפני כמה ימים שפעם כתבת שיש אתר מוסיקה שמאפשר לשמוע שירים לפי הגדרה של טעם אישי - רציתי לדעת איזה אתר זה?
תודה.
עכשיו ראיתי שכתבת לי בבלוג. תודה! hug בקרוב אכתוב לך אימייל.

קשה לי. כל הזמן. ורע, ואני עצובה,
בלי לדעת מה ולמה, אני שולחת לך המון חום וחיבוק. מקווה שיהיה לך יותר קל בקרוב.
hughug-sadhug
(את רואה את זה? זו מי_מה‏ מצד אחד שלך ואני מהצד השני. חיבוק סנדוויץ)

שאלה,
פעם כתבת שיש אתר מוסיקה שמאפשר לשמוע שירים לפי הגדרה של טעם אישי - רציתי לדעת איזה אתר זה?
Pandora
אבל אם אני זוכרת נכונה, כבר אי אפשר לשמוע אותו מחוץ לתחומי ארה"ב, מטעמי זכויות יוצרים.
בדף מוזיקה_סבבה‏ יש קישורים לאתרים מגניבים מהסוג הנ"ל (מתעצלת להיכנס לחפש בעצמי.... דוקא התקנתי אחד על המחשב אבל כשהמחשב קרס, הוא קרס יחד אתו ואינני זוכרת איך קראו לו tongue ).
אוי מותק, מה קרה? סיבה טובה להתקשר אליך מחר.
אז התחלתי לעבוד. בהתחלה זו נראתה כמו סביבת העבודה המושלמת - בוס מבין, מקום נעים, אנשים מסבירי פנים. ואז שינו את מבנה הארגון, והכל התהפך. יציאה מהמשרד לפני שבע בערב לא מקובלת, והלחץ עלה לרמת היסטריה משתוללת. יום חופש משמעו יום שבו עובדים מהבית, ויום מחלה אומר שצריך לקחת אקמול ולהרתם למאמץ "כי על כולם מופעל לחץ ואת לא מיוחדת".
ואני דוקא כן מיוחדת. הרי ויתרתי על הרפואה כדי לא לחיות בעולם שסובב סביב העבודה. כדי לא לעבוד בסופי שבוע, וכדי להיות מסוגלת להשאר בבית עם הילדים סתם ככה כי רוצים.
"את חביבה מאד, אבל לא מקצועית מספיק". המילים מפריעות לי. אני? לא מספיק מקצועית? אני - שניהלתי החייאות, שאיבחנתי צללי רנטגן לא ברורים, שמכתבי תודה מחולים עדיין מתויקים אצלי?
הכל כואב, וצובט, ושורף, ואני מוצאת את עצמי מותשת ומרוקנת, מחפשת מילוט בסופי שבוע קצרים מדי, ולא מצליחה להתמלא מחדש. אני צריכה לעבוד, אבל במקום שבו המשפחה שלי תמיד תבוא במקום הראשון. אחרת כבר עדיף שאלך להתמחות, ואחרי חמש שנים נטולות משפחה לפחות אסיים עם תואר שיביא נחת להורים.
עשיתי סיבוב פרחים וחיבוקים, אצל מי ש(אני חושבת)זוכרת אותי.
ואם את זוכרת אותי ולא חיבקתי אותך - להגיד מיד! ואני אבוא. מבטיחה.
היייי אלודאה
את מוכרחה לעשות סיבובי חיבוקים יותר, כי זה כ"כ כיף למצוא אחד כזה ממך.
מה עם סיבוב חיבוקים בחו"ל? לא הגיע הזמן?
ודבר אחרון... מה עם איזו פגישה? מה את אומרת, יש משו באופק?
hug
איזה כיף לשמוע ממך...

חושבת עלייך המון..
בעיקר כל פעם שאנחנו מגיעים לאזורך..
אולי באמת הגיע הזמן לקבוע איזו ארוחת בוקר שישי יחד?

וגם היינו בבאר שבע ולא חשבתי להרים טלפון ולהפריע לכם
לא היית מפריעה כי אנחנו כבר כמעט שנה ברחובות, ועד שתגיעו נספיק גם לישון צוהריים וגם לבשל.. tongue

באיזה דף עדכנת?!
את חושבת שאני זוכרת איפה היית כותבת לפני עשרים שנה?! נו טוב, שנה וקצת...flower תני כיוון

מה יוצא לי מזה שאת חושבת עליי, אם את לא מתקשרת ולא מבקרת |אייקון זועם|?
סתם, סתם. אולי בחופש הגדול? אני עם 3 ילדים ואוטו.

נשיקות הרבה. אוהבת.

מעניין מה שלומך?
אני לא מכירה אותך, רק קוראת אותך כאן.
ראיתי ציטוט שלך, כשפתחתי מה חדש. ולחצתי על קישור לדף שלך.
קראתי שאת עובדת באיזו שהיא עבודה, שאינה המשך הרפואה.
נראה לי שלא וויתרת על רפואה- רק דחית אותה.
יביא נחת להורים???-
יותר לדעתי- יביא נחת לך. ובעקבות כך לכל הסובבים אותך.
בהצלחה בכל בחירותייך....
האזנתי לפודקאסט, זהירות נשות הזבוב עוד יגיעו לנקום happy
חשבתי להגיע ולעדכן קצת... כל כך הרבה עבר, וכל כך הרבה השתנה, ואני לא מצליחה לתפוס את הרוח שבה התחלתי את הדף הזה.
אני מתמחה עכשיו, באפידמיולוגיה ובריאות הציבור, שזה ענף של רפואה שמתעסק במספרים הגדולים. מכאן נכנסים למערכת מהצד המנהלי שלה ומשנים אותה באמת, במקום רק לרוץ אחרי הזמן במיון ולנסות להשפיע על חולה אחד בכל פעם.
אני לא ידועת אם זה יותר טוב, ויש הרגשה שאני זונחת את הרפואה ה"אמיתית", אבל מסיימים בשעה נורמלית, ואף אחד לא מת בידיים שלי, כך שהנשמה קלה יותר.
ואני מתגעגעת, המון המון, לימים בהם המקום הזה היה המפלט שלי, השפיות בים של טירוף מסביב.

ואני מתגעגעת, המון המון, לימים בהם המקום הזה היה המפלט שלי, השפיות בים של טירוף מסביב
אולי הטירוף, ויחד איתו הצורך במפלט ממנו, קטנים יותר עתה.
תמיד כיף לקרא דברים שלך.
ואנחנו מתגעגעים אלייך! hug
פציעת עבודה חמורה - paper cut ביד שמאל. אני אוהבת את העבודה שלי happy
מה שלומך?flower
שתיהיה לך שנה דבש!
את רואה, ועכשיו אני מחייכת גם. אות חיים הוא דבר נהדר!
הנה, עוד בלוג. אני פשוט לא יכולה בלי, הא?
אמא_לומדת_להתמודד‏
וגם - זמן לא קל עובר על כוחותינו. בחזית החיצונית אני במחלקה טובענית, למשך שלושה חודשים נוספים. בחזית הפנימית - ילדים זה המון עבודה שלא נגמרת, וכאשר צריך להתמודד עם החוץ, קשה להתמודד עם הפנים.
ובזווית הכי פנימית - כאב גב בא לבקר ולא עזב. הצטרף אליו כאב ירך. יוגה לא עוזרת. לפזיותרפיה אין תורים, ובינתיים איה.
אז פתחתי בלוג חדש לילדים, בערך. כאן כי פה אני מרגישה הכי נוח, ויודעת שכאן יהיו עצות וחיבוקים.
הי אלודיאה
שלומי טוב. המייל שלי באמת השתנה - hoffer.dana ב- gmail.com

אשמח להתכתב!

אז עדכון משפחה, בכל זאת:

הגיבור, הגדול, כבר בן שבע והולך לכתה ב' בגאווה רבה.
הנסיכה (ניק זמני עד שנמצא לה אחד קבוע) כבר בת שלוש והולכת לגן טרום-טרום חובה בגאוה לא פחותה.
הבנזוג בן שלושים פלוס וכבר לא צריך ללכת לשום מסגרת.
ואני... אני התחלתי התמחות פרווה, כזו שמנצלת את התואר שרכשתי ותאפשר לי לעסוק במקצוע שאני אוהבת, אבל מרחוק. בלי הדם, היזע והדמעות. ויתרתי על התענוג שבהכרת התודה של המטופלים תמורת האפשרות לחזור כל יום אל המשפחה שלי, להכין להם ארוחת ערב, לחבק אותם ולקום איתם בבוקר. במקביל - תואר שני, ובנוסף עדיין אמא.


הגיבור: אני רוצה שהנסיכה תלך לגן בבית הספר שלי!
אמא: למה? (ובסתר לבה מקווה שהוא יתאר עד כמה הוא אוהב אותה, מתגעגע אליה, רוצה להיות קרוב אליה...)
הגיבור: כי אז היא תעצבן את כולם ולא רק אותי!
--
הנסיכה: אני רוצה להתחפש לאפרוח. אמא, תקני לי תחפושת של אפרוח.
אמא: אבל יש לנו בבית תחפושת של טיגריס. אולי את רוצה להתחפש לטיגריס?
הנסיכה: כן! אבל קודם לאפרוח!

ולפעמים.... הם קמים מוקדם בבוקר שבת, והוא שם לה סרט, והיא מוציאה אוכל, ובמשך כמה שעות הם שקטים ושמחים ביחד.
ולפעמים... הוא מקריא לה ספר וגוער בה "או שאת יושבת בשקט או שאני אפסיק להקריא לך!", והיא מיד מתישבת בשקט, או שהוא מפסיק להקריא לה.

(שיחה ששמעתי מחדר אחר)
הגיבור: איפה הנסיכה? איפה הנסיכה? אוי! אין לך ראש! אוי, איפה הידיים שלך? אוי! מי ראה את הנסיכה שלנו?
(הנסיכה מתפוצצת מצחוק)
אבא הולך להרגיע את הילדים ומגלה שהגיבור במסגרת היותו גיבור-על וגם חמוד החליט לעזור לאחותו להתפשט לפני המקלחת והראש שלה נתקע בסווצ'ר.

כפתורי הדגדוג נותרו במקומם, למי שדאג (חפשו את התיאור שלהם אי שם למעלה).

הנסיכה: אמא, את שומעת איך הגבינה חורקת לי בשיניים?
(תוך כדי בליסת גבינת חלומי מטונגת, שמאד לא בריאה, אבל עושה את הקולות המצחיקים ביותר שאפשר להוציא מאוכל).

והיום...
הכנתי פיצה לפי המתכון המשובח של במבי, והנסיכה צבעה את האצבעות בטוש ירוק. הרשיתי לה לנקד לעצמה את כריות האצבע, אבל במהירות כל כף היד הקטנה התמלאה בצבע, והנסיכה החלה לבכות "אמא! אני לא רוצה להיות ירוקה!"
(נפתר על ידי אמבטיה ארוכה והרבה סיפורים על החיות שחלקו איתה את האמבטיה).

אמבטיה משותפת זה פק"ל, ונוח להפליא. הוא מסבן אותה בגב, בבטן, ואפילו חופף לה ראש, ואז היא, במיומנות של פיל בחנות חרסינה, מסבנת לו רק את הרגליים ואת הגב, בדיוק בנקודות שהכי מדגדגות לו. מסכן שלי.

הגיבור: "אמא, בולבול זו ציפור. קוראים לזה פין!"

שיבושי לשון אהובים של הנסיכה -
ננתקים = ממתקים
כפית מגולגלת = כפית עגולה (קנינו כפיות שהקצה שלהם קטום. זה יפה, אבל מסתבר שלא כפית לפי הגדרתה של הקטנה)
גנֵן = גננת ממין זכר
חומק = מוחק (וברבים - חומֵקים)

הנסיכה (בתרעומת): אמא! לא אומרים אקובדו! אומרים א-ב-ו-קדו!"

אח, כמה מתוק!!! עוד! flower
)מזל שהלכתי לבדוק מה את מחביאה שם בדף שלך)
ועוד כמה עבור בשמת:

הנסיכה: "אמא, אני רוצה לראות את הסרט עם פיונה כשהיא עדיין נסיכה."
(שרק 1-3)


אצל הנסיכה הכל הוא תינוק - אם היא מצאה אבן קטנה היא תינוקת, אם היא מצאה חוט קצר הוא תינוק וכן הלאה. השיא היה באכילת תפוחי אדמה אפויים, כאשר היו אבא, אמא, תינוק, ילד גדול, עוד אבא, עוד אמא, עוד אמא, עוד תינוק, עוד ילד, דוד אחד, ותפוח אדמה פגום שהושלך הצידה בבושה בליווי ההסבר, "זה פיסכה. כולם צוחקים עליו".

היינו באיקאה (טרום השריפה) לקניית ערימת דברים שלא צריך ועולים יותר מדי כסף. ליד הקופות נזכרתי שצריך גם מפצלים. שני הילדים כמובן התחילו לריב לגבי הצבעים, עד שהחלטתי שנקנה שניים - אחד כחול ואחד צהוב.
בערב הנסיכה ישבה עם שני המפצלים, והתברר שהם אבא ואמא שמאד אוהבים אחד את השני, ומתנשקים, אבל גם מרביצים מדי פעם. הם גם קיבלו שמות - כחולי וצהובי.

וגם שכחתי ש"שוחך" הוא חושך.
_ועוד כמה עבור בשמת_
happy
נחת, נחת.
סליחה מאוד, כן? למה עבור בשמת? עם כל הכבוד , ויש כבוד, יש פה עוד כמה שמחכות
אז בשביל האלה שמחכות, הנה אחת טריה מהבוקר:

אמא: רוצה ללמוד עוד כמה תנוחות שלמדתי ביוגה?
גיבור: כן!
אמא: אז נתחיל בחימום. להרים ידיים למעלה, לשאוף, להתכופף קדימה (אתן מכירות את התרגיל...)...
גיבור: ו...?
אמא: מה ו...?
גיבור: זה לא נחשב חימום.
אמא: זה החימום של היוגה.
גיבור: אמא, (בטון נוזף) חימום זה כמו בג'ודו, כשרצים, ועושים מתיחות!
(הולך בזעף)
אמא חושבת לעצמה - כמה טוב שלא סיפרתי לו שמתחילים בעשר דקות של ישיבה במקום.


יוגה בכלל היא שוס רציני אצלנו בבית. הילדים עושים תנוחות מסובכות בשיא הקלות, נושמים בלי בעיה, ואני בקושי מתנשפת מאחוריהם. כמה גמישות יש בגוף שלהם, ואיפה איבדתי אותה במהלך החיים?

בארוחת הערב:
אמא: מה אתה רוצה לאכול?
גיבור: טוסטים.
אמא: אבל הם עוד לא מוכנים. אתה רוצה סלט?
גיבור: לא.
אמא: רוצה גבינה?
גיבור: לא.
אמא: אז מה אתה רוצה?
גיבור: חביתה.
(הילד לא נגע בביצים כבר שנה. אמא בולעת את התדהמה ורק שואלת בזהירות): אבל חשבתי שאתה שונא חביתה.
גיבור: כן, אבל אין כאן שום דבר אחר טעים.

ואחד מגרד:

הראשים שורצים שוב, ולפיכך נגזר על שני הילדים מסדר סירוק. הגדול עבר אותו בסדר, עם 5 כינים וכמה-עשרה ביצים. הקטנה לא הפסיקה לייצר כינים תוך כדי פליה (וסיפרתי במקום אחר ששלפתי לה מהראש גם שתיים שהיו באמצע מעשה אהבה סוער, כנראה לרגל וולנטיין).
בכי, בכי, בכי, וכמובן "אמא, אני לא רוצה שתסרקי אותי יותר!"
אמא: את רוצה שאספר לך על הכינים, ולמה חשוב להסתרק?
נסיכה: כן. (משיכות באף של אחרי בכי)
אמא: יש לך כינים בשיער, ואם לא נוציא אותן, הן יטילו ביצים. מה יוצא מהביצים של הכינים?
נסיכה: אני לא יודעת.
אמא: מה בוקע מביצה של תרנגולת?
נסיכה: אפרוח!
אמא: נכון, ומביצה של כינה גם בוקע אפרוח?
נסיכה: לא!
אמא: נכון! מביצה של כינה בוקעת כינה!
(כמעט מסיימים מחצית ראש)
אמא: ומה יקרה אם יהיו לך המון כינים על הראש?
נסיכה: מה יקרה? (בלי בכי בכלל)
אמא: כינים עוקצות. והן יעקצו אותך וזה יגרד מאד מאד.
נסיכה: (פורצת בבכי תמרורים) אני לא רוצה שיעקצו אותי!
אמא: אז מה נעשה כדי שהכינים לא יעקצו אותך?
נסיכה: נעביר אותן לגיבור!

(הערת שוליים - השיחה הנ"ל לא התנהלה תוך כדי איומים, אלא בטון מאד רגוע ועניני. לפני שמישהי כאן קופצת שאני מאיימת על הילדה... וגם - מסרק יש, רוזמרין יש, גם ילדים אחרים בגן יש, והם מקור ההדבקה.)

למה עבור בשמת?
מה זה למה? כי אני הכי חמודה! flower

השיחה הנ"ל לא התנהלה תוך כדי איומים, אלא בטון מאד רגוע ועניני
שומעים שומעים...
(מזכירה לי איך במשך כמה שנים סירקתי את הילדה עם סיפור על נסיכה אחת שהיה לה שיער ארוך ארוך, עד הברכיים... אורך הסיפור כאורך הסירוק...

שוויץ נסיכה - הביטוי המשובש החדש - "אמא, אני מחגרת את הדובי!"
וכל מיני החלפות של פ' רפה ב-ס'. "בסנים" במקום "בפנים", למשל.
היום היא הסכימה לחלוק איתי את הצימוקים שלה. אחד לי, כל שאר החבילה עבורה.

שוויץ גיבור -
צריכים להמציא סיפור על פי תמונה (מטופשת) של ילדה אוכלת בחוץ ודבורה מציקה לה. כתבתי במקום אחר על ההתמודדות, כאן החלק המשעשע של ההמצאה:
אמא - מה הבעיה? פשוט תכתוב מה שאתה רואה.
גיבור - אבל אין לי רעיונות! זה מסובך מדי!
אמא - הילדה ישבה בחוץ, ואז באה דבורה, והילדה גירשה אותה.
גיבור - לא טוב.
אמא - (מבינה מה הוא אוהב) - טוב, הילדה ישבה בחוץ, ואז באה דבורה ועקצה אותה.
גיבור - ואז היא מתה!
אמא - הדבורה?
גיבור - לא, הילדה!

(כותב באושר. אמא מקווה שהמורה לעולם לא תקרא את זה...)

או, ושכחתי לספר שהילדה מאד אוהבת את האלי פוטר.
hug
את יודעת שלא נפגשנו אף פעם? oh
כן! זה ממש לא תקין - תעשי משהו!
היי מותק.
רק מפה נעלמתי, אני עדיין בהמון מקומות אחרים.
התעייפתי ממאבקים, במיוחד עכשיו כשאני חלק מה"מערכת הרשעית"blink
פנינים מהיום:

אמא: הי! תראו! חתול!
הנסיכה: איפה?
אמא: אוי, הוא ברח.
הנסיכה: הוא בטח חשב שאנחנו זומבים.


אמא: רוצים לשמוע שיר?
שני הילדים ביחד: כן!
אמא: איזה שיר?
הנסיכה: על שני האנשים שקברו אותם מתחת לרצפה!

(שתי נקודות למי שיזהה את השיר לפני שהוא מציץ בקישור - ‏http://www.youtube.com/watch?v=5AbiKMBrT5Q‏ )


ויכוח סוער בבית בקשר לסנה הבוער - האם השיח הוא אלוהים (שניהם פסלו), האש (הצעת הנסיכה), השיח והאש ביחד (הסכמה כוללת בין הילדים), או שהשאלה לא רלוונטית כי אלוהים לא קיים (הצעת הגיבור).

ועוד כמה:

בשיר "טנגו צפרדעים" כוורת טוענים שהקרפד לא דומה לשום דבר. עונה הגיבור - "לא נכון! הוא דומה לקרפד זומבי!"


אין גאווה גדולה יותר מאשר לשמוע את הילדים שרים בצוותא את "גוליית".
_שתי נקודות למי שיזהה את השיר לפני שהוא מציץ בקישור_
since I left you?

הולכת להציץ בקישור.

אני ניחשתי נכונה בלי להציץ! נשבעת! אוי.. איך שהם רוקדים זה משגע... אחלה שיר
יאי מימה! לא היה לי ספק שתנחשי, אשת שיר השבוע happy

הנסיכה משוכנעת שמי שמקריין את השיר מאד מנומס כי הוא כל הזמן אומר בבקשה ("תנו לי בבקשה מוזיקה של בוקר"). הגיבור, לעומת זאת, ביקש שנשנה את השם של החתולה ל"פוגי", ושניהם ישבו מרותקים למסך כשחפרתי עבורם שירי כוורת בשחור לבן מיוטיוב.

האמת, הקליפ מתאים מאד לארי ודרצ'י happy
קיצור תולדות היום -
יצאנו מוקדם מהבית. פגשנו חברה. הלכנו לבית קפה. נפרדנו מהחברה במרחק של דקה וחצי הליכה מהבית. עברה עוד רבע שעה עד שנכנסנו הביתה, בגלל חמש עצירות - אחת כדי לאכול לחם ערבי ("אמא! קוראים לזה חוביזה!" תיקן הגיבור), אחת כדי לדבר עם פרחים מצליבים, אחת כדי לאסוף חילזון ולשיר לו ("חיל, חיל, חילזון, לה-לה חילזון, בוא נטייל בגשם". מילים ולחן - הנסיכה). אחת כדי לנשוף על סביונים, ואחת כדי לשחרר את החילזון בין השיחים מתחת לבית.

עכשיו עייפים.

אני בפרדס לא מעט
ובמייל ronilazar בג'ימייל . קוםhappy
הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

שלום שמי דבי
האם עדיין יש מפגשים כפי שראיתי בהתכתבויות? אם כן היכן? אני מת"א.
יש לי אתר בפייסבוק בשם סריגת שטיחים ותיקים.
מאד אשמח אם יש פורום סורגות.
מוכנה להציע את הבית שלי למרות שהוא קטן.
יש לי גם מלאי יפה של חוברות סריגה בעיקר תיקים

קישור | העבר | מחק אלמוניתא (03.08.2014 16:56):
היי, את עוד פה לפעמים?
יש לך מה להוסיף? עריכת כל הדף
אפשר לפתוח דף_חדש, או לכתוב כאן בדף אלודאה_בלבן:
אין אדם שיכול להכיל את כל זה, וכל אדם הוא גם חלק מכל זה

מאת:

כדאי לקרוא שוב את מה שכתבת לפני ההוספה.