דף_פתיחה‏ leaf מה_חדש‏ leaf מפתח_נושאים‏ leaf הוראות_שימוש‏ leaf חיפוש:
ההבנה שההתנהגויות שמזיקות לנו הן לא הבעיה אלא הן הפיתרון לבעיה שחבויה מתחת מאפשרת את הצעד הראשון - קבלה. (אורנה_שפרון‏‏ מתוך אורנה_שפרון‏)

ברוך בואך לאתר באופן_טבעי‏ flower

ביקור ראשון שלך?
אלימות_וטלוויזיה  left הפניות_לכאן‏, דפים_דומים‏
אני זקוקה להפניה למאמר בנושא.
איך הסרטים האלימים משפיעים על ילדים. (אפילו סרטי ג'ימס בונד...)
ולמה כדאי שהם לא ייצפו בהם, גם אם הם רק מסתובבים באותו החדר ומרימים את הראש מידי פעם....
את הילד הגדול לימדנו די הרבה על פעלולים באמצעות סרטים אלימים. כל פעם שיש קטע אלים בסרט הוא אומר עכשיו "זה פעלול, נכון?".
אם את קוראת אנגלית היטב, חפשי מאמרים של חוקר בשם גרבנר - טענתו העיקרית היא שבניגוד למה שנהוג לחשוב, צפייה באלימות אינה מביאה בהכרח להתנהגות אלימה. הרי כולנו נחשפנו לאלימות בטלוויזיה כילדים ורובנו לא גדלנו להיות מבוגרים אלימים. ההשפעה, לטענתו, היא אחרת ובמידה רבה חמורה יותר: חשיפה לאלימות כה רבה הופכת אותנו לאדישים אליה ולסבלו של הזולת. היא הופכת אותנו לכהי חושים. כמו כן, הוא הגדיר מושג שנקרא "תסמונת העולם האכזר": לטענתו, צופים "כבדים" באלימות בטלוויזיה יוצרים לעצמם דימוי מעוות של המציאות. על פי תפיסתם העולם הוא מקום אלים ואכזרי מאוד שבו רק לחזק פיזית יש סיכוי לשרוד. אנשים אלה חיים בפחד תמידי ולכן יקנו בקלות רבה פתרונות אלימים ששליטים מציעים ויחשבו שאלימות היא פתרון ראוי לכל סכסוך.
החמור באלימות בטלוויזיה ובקולנוע הוא שסרטים אלה אינם מציעים לילדים פתרונות אלטרנטיביים לישוב סכסוכים למעט הפתרון האלים. המצב מחמיר כאשר לא רק הדמות השלילית אלימה, אלא הדמות החיובית בסרט משתמשת אף היא באלימות כדי להכריע את המצב, והאלימות אכן משתלמת. כלומר, האלימות מוצגת כדבר חיובי. הגיבור הטוב מרביץ, הורג, מפוצץ ומעשיו מוצגים כנכונים שכן מטרתם היא לחסל את הרע. עוד לא ראיתי סרט הולוודי בו הגיבור עוצר באמצע ההפצצה ושוקל אם להידבר עם האויב ולנסות להגיע להכרעה בדרך של משא ומתן.
בסרטים רבים מאוד האלימות מוצגת כדבר מצחיק - למשל , בסרטים מצוירים יש אלימות קשה והבעיה איתה היא שאין לה תוצאות ארוכות טווח. כלומר, הילדים רואים את תום החתול (מתום וג'רי) מקבל פטיש בראש, אך אין דם ותוצאות ממשיות למכה כי שתי שניות אחר כך, קם תום וממשיך לרדוף אחר ג'רי. האלימות הזו היא בידורית ומצחיקה ולכן נתפסת על ידי הילדים (ועל ידי ההורים) כלגיטימית.

יש חוברות של תקשורת המונים שכתב פרופ' דן כספי בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה בהן ניתן לקרוא דיונים בנושא בעברית. גם בספריות האוניברסיטאיות למיניהן תוכלי למצוא המון חומר, כי הנושא של אלימות בתקשורת ההמונים הוא הנושא הנחקר ביותר בתחום של חקר תקשורת ההמונים. יחד עם זאת, חשוב לדעת, שכל החוקרים תמימי דעים על כך שיש קשר בין צפיה באלימות בטלוויזיה לבין התנהגות אלימה. הם לא מצליחים להסכים, לעומת זאת, על כיוון הקשר - יש הטוענים שבעלי נטיות לאלימות יבחרו לצפות בתכניות אלימות ויש הטוענים שתכניות אלימות יוצרות נטיות אלימות. כדאי לדעת שמחקרים על טלוויזיה בכלל מצביעים היום על השפעות שליליות שיש לצפייה בה על ילדים - למשל, נמצא קשר בין צפייה מרובה לבין בעיות ריכוז וקשב ולהשמנת יתר.
באינטרנט יש המון חומר על כך, בעיקר של עמותות אמריקאיות למיניהן ששמו לעצמן מטרה להפחית את האלימות בטלוויזיה, יש לחפש על פי מילות המפתח הרלוונטיות.

חשוב לשים לב שכמעט כל התוכניות לילדים הן אלימות במובן שיעל הזכירה: צד אחד כופה את דרכו על הצד השני באמצעים כוחניים (לאו דווקא מכות), צד אחד מפסיד מוחלט והשני מנצח מוחלט וכו'. החריגים הכמעט יחידים הן תוכניות כמו טלטאביז ובארני...
אני חושבת שהדרך להתמודד עם הגישה האלימה הזאת לחיים היא לדבר איתם על מה שהם רואים (אבל לא להטיף להם יותר מדי), ולנסות ללמוד בעצמנו דרכי התמודדות לא כוחניות - אין כמו דוגמא אישית.
תודה לכן שחידדתם את מחשבתי.
אין לנו כבלים בבית. ורוב זמן הטלויזיה מורכב מצפיה בקלטות של סרטים של וולט דיסני או הופעות מוסיקה/ריקוד/שירים וכד'.

חששותי :בזמן האחרון הסרט מפלצות בע"מ הוא להיט ענק אצלנו.
בימי שישי, בפגישה המשפחתית המורחבת לארוחת ערב אצל הורי, לאחר הסעודה, הגדולים הולכים לחדר וצופים לעיתים בערוץ הסרטים המצויירים.
באופן מאוד אינטואיטיבי, ובלי הרבה הסברים ביקשתי שלא יאפשרו לביתי בהעדרי צפיה בערוץ זה. ראשית, יעל, תודה שהארת את עיני. תום וגרי היו ללהיטים לפרק זמן קצרצר, אצל הורי.
גם סרטי וולט דיסני מרגישים לי לפעמים אלימים מדי. ואם לא אלימים מדי, אז לפעמים עמוסים מדי רגשית.

וולט דיסני הם משוברי השיאים בענין האלימות
לעומת זאת seasemy street מוצאים דרכים מדהימות לתקשר בהומור וללא אלימות
מסיבות אלה מוגבל החינוך הליברלי שלי ברגע שמגיעים לטלביזיה ולסרטים.
לא הרשיתי לגלות לה את קיומה של "טלביזיה לילדים" עד גיל מאוחר, אם כי אבא שלה - בניגוד מוחלט לדעתי - פתח לה מדי פעם תוכניות ילדים כשנשאר איתה לבד. לצערי, קשה לי בבית שבו אבא צופה כל ערב בטלביזיה (קולנוע וטלביזיה הם גם חלק ממקצועו ומעבודתו) להעלים לחלוטין את קיומה.

בחודשים של ההקאות הקשות שלי איפשרתי לה לראות ערוץ "הופ" כשהיינו לבד בבית.
זה ערוץ נסבל יחסית, נטול תוכניות אלימות (אם כי פה ושם יש גם שם רעים וטובים ונצחון). היא אוהבת את "דליק" ושות', את "בארני" (התרגום שלהם הורג אותי), את "דפנה ודודידו" ואת "נדי" ו"פדינגטון" יותר מכל התוכניות. יש תוכניות שהיא לא רוצה לראות ואפילו מכבה כדי לא לראות.
בכל אופן, ראיתי שזה משפיע עליה לרעה.
היא נעשתה קצת "היפר אקטיבית" ולא-משתפת-פעולה.
גם כשבעלי מגיע הביתה וישר פותח טלביזיה ונותן לה ארוחת ערב מול הטלביזיה (אצלנו שולחן האוכל היחיד הוא השולחן בסלון שמול הספה, ומול הטלביזיה - רק שהיא לא מוכרחה להיות פתוחה!!) היא נעשית נורא עצבנית ו"קשה". אבל לא עוזר כמה שאני מנסה להסביר לו שזו השפעת הטלביזיה עליה. הוא פשוט לא מאמין שהרעש (ותכני החדשות!!) מהטלביזיה יכולים להשפיע עליה.

בשבת היו פה גם בעלי וגם אמי, שניהם משוגעי חדשות, פתחו טלביזיה כשהילדה משחקת שם, ופתאום אני שומעת מחדר השינה משהו על בעל שרצח את אשתו בדקירות סכין, על מישהו שנרצח במדבר - ושני ה&%$#@ האלה לא מעלים על דעתם אפילו להחליש את עוצמת הקול! וגם כשאני כבר צועקת להם לכבות מייד את הדברים האלה בפעם השלישית, הם בכלל לא זזים, ובעלי אומר לי "אבל היא בכלל לא שומעת" - ממש לא, ילדה בת 4.5 ששומעת וזוכרת כל דבר שנלחש בסביבה וגם חושבת עליו אחר כך ומדסקסת אותו ...

לגבי סרטים: צנזורה חריפה מצדי, ואני קובעת.
היא רואה את "צלילי המוסיקה" ואת "מרי פופינס" באנגלית (הגירסאות המקוריות).
היא ראתה בעבר את "ספר הג'ונגל" בגירסה המצויירת המדובבת.
את הסרטים התחלתי בערך מגיל שלוש.
חוץ מסרטים אלה רק קלטות מוסיקה, שאותן איפשרתי במנות קטנות אחרי גיל שנה (וגם זה בלחץ אחרים. אני לא ראיתי בזה שום נחיצות. פשוט, כשבעלי או חמותי טיפלו בה בשעות שאני עבדתי, היה להם נוח להשתמש בטלביזיה. למרבה המזל, לפחות הם הסכימו להראות רק קלטות, ורק את מה שאני אישרתי). דיג דיג דוג (למרות הסתייגויות רבות), אריק איינשטיין (אהבה פחות בילדות, פחדה מהקוסם נורא), ואח"כ "אצבעות" ולאחרונה קלטת של חני בארץ הצבעים. זהו.

הרוב המכריע של סרטי דיסני מלאים מסרים ריאקציונריים וסטריאוטיפים כל כך איומים, שאני מצנזרת אותם לחלוטין.
את "פנטסיה" הישן הייתי מראה לה.
מה שאיננו דיסני בכלל לא מגיע לסף בדיקה, בדרך כלל.
יש סרטים סקנדינביים יפהפייים לילדים, אבל אין להשיג בארץ.

אה, שכחתי להגיד, שדיברתי איתה כמה וכמה שיחות על השפעתה הרעה של הטלביזיה עליה.
סיכמנו שאין יותר טלביזיה, מרגע שנגמר חופש פסח.
ואכן אין.
מצבה השתפר לאין ערוך. פשוט קיבלתי בחזרה את הילדה שלי.
אני יודעת שלא משנה איזה תוכנית יש בטלויזיה, עם אלימות, בלי אלימות, ברגע שהם צופים בטלויזיה, הם נעשים בלתי נסבלים. הם מתפרעים, מרביצים אחד לשני (כדאי לקרוא מה שפעם כתבה חדוה כשר באחד מ"באופן" על הצורך לפרוק את האנרגיה שנאצרת אצלם כאשר עושים פעילות כל כך פסיבית), לא מקשיבים לי ועוד.
יש לי בעיה דומה כמו עם רני של בשמת. חולה חדשות, על כל סוגיו והשפות בהן הוא משודר. הוא מסוגל לראות את המבזק בחמש, אח"כ בשש, בשבע וחצי ולהמשיך באלו של שמונה, אם אפשר להעביר לערוץ 10 בשעה 10 בלילה, הוא יעשה את זה גם, ובחצי שעה לפני חצות יש סיכום היום עם גבי גזית ואחר כך בחצות בערוץ אחד דבר דומה.
ניסיתי להסביר לו שאם כבר חדשות ואקטואליה, עדיף ברדיו. הרדיו לא תוקע אותנו מול הקופסא, אפשר לעשות דברים נוספים, יש גם מוזיקה, והדיבורים לא מחייבים ויזואליות, כלומר דיבורים על רקע מראות, לרוב מזעזעים. יש ימים ששנינו בבית בשעות הבוקר זה מה שקורה, וזה באמת מוצלח, והוא אפילו מודה בזה, אבל לרוב הוא אוהב לשכוח.

כשהוא היה במילואים כמעט ולא הדלקנו טלויזיה, פרט לאיזה סרט ששמתי להם מדי פעם (יש לנו גם שעות של טום וג'רי מוקלטות וזו צפיה משפחתית), והמצב כל כך השתפר, הם פנו לשחק יותר במשחקים בחדר, במשחקים דמיוניים, בחוץ וכו'.
כשחזר ממילואים, למרות שהסברתי כמה זה היה כיף, לאט לאט חזרה השגרה האיומה הזו מול הטלויזיה.
אני די נואשת.

בשמת/שגית אני מזדהה באופן מלא.
אני לא מבינה מה מביא את בני הזוג להתעלם מהשפעת הטלויזיה על הילדים. שמירה על ה"מקום" שלהם? עניין טריטוריאלי? הרי לבעיה בזו יש המון פתרונות. אנחנו, בשלב מסויים, רכשנו אזניות לטלויזיה, משוכללות, על חוטיות-ניידות. X בן זוגי היה שוכח להשתמש בהם, ואני הייתי צריכה להזכיר לו שיש בעניין הזה הפרעה - כניסה ברוטאלית לרצף העיניינים שהיה כאן קודם כניסתו לבית. הויכוח היה ללא סוף: מצידו - הוא מגיע הביתה עייף ורצה לנטרל את הראש מול הטלויזיה. אבל כל יום? עד השינה?
בתחילה היו לנו גם כבלים, ואחרי מאבק ממושך ביטלנו.
לי יש בעיה עם טלויזיה. אני יכולה לשבת מולה שעות ולשכוח מה קורה מסביבי. כשאני צופה אני מנותקת מהסביבה, לכן כשהיא דלוקה קשה לי להתרכז בדברים אחרים, אני לא יכולה להתעלם. מכאן עלה רעיון האזניות ואיתו הפרדה של שתי פינות ישיבה בחלל המחייה.
כמו שאמרתי עניין האזניות נתפס יותר כגימיק - כי זה ניתק אותו ממה שקורה בבית (לו דווקא יש חלוקת קשב מצויינת).
ובקרוב החידוש: בית ללא טלויזיה!!! ואם כן, רק לוידאו.
אגב, אני מסכימה עם מה שנאמר כאן לגבי הדיבור עם הילדים על החומר הנצפה.
אנחנו מנותקים מהכבלים כבר הרבה זמן והטלויזיה עברה מהסלון לחדר המחשב. בהתחלה היה הרבה זמן פנוי ולא ידענו מה לעשות... התחלנו לדבר על דברים ופתאום גילינו שהמכשיר הזה עזר לנו להדחיק הרבה דברים שהיו צריכים לצאת.
אחרי שהכל יצא התעוררה בעיה. בעלי עובד בתחום הטלויזיה וחייב לצפות בה - במיוחד בקטע המצויין והמומלץ של הפרסומות. אנחנו אחד הבתים היחידים שאני מכירה שמגבירים את עוצמת הקול בפרסומות... הילד שלנו יודע לשיר את כולן בעל-פה ויודע גם לזהות מעולה לוגואים של חברות ומה בדיוק הן מיצרות. וכולו בן שלוש... נגד זה אין מה לעשות. זה חלק מהעבודה והויתור על הכבלים היה בעייתי גם ככה.
מבחינתי, יש דברים גם טובים בטלויזיה, תוכניות טבע והיסטוריה, שאליהן גם אני מסוגלת להיות מכורה.
אבל לא לחדשות. אפשר לספוג חדשות בכל מיני מקומות.
לבן זוגי קשה לקרוא, לכן הוא לא יישב לקרוא ספר היסטוריה כדי לקרוא על המהפכה התעשייתית, ואני מקבלת את זה כל כך, אבל קשה לי עם הצורך הבלתי פוסק בחדשות.
אני כל הזמן אומרת לו (בקשר לחדשות): אתה רואה? גם אם אני לא יודעת על זה, זה קורה. (אגב, זה מטריף אותו).
הלוואי ויכולנו להיפטר מהטלויזיות, כולן, ואם לא, להיפטר מכל הערוצים ולהשאיר את דיסקברי, היסטורי, נשיונל ג'יאוגרפיק.
הלוואי.....
הנה "מאמר" ‏http://www.sciam.com/2002/0202issue/0202kubey.html‏ מסיינטיפק אמריקן על ההתמכרות לטלוויזיה.
היה סכום שלו בהארץ אצל רוגל אלפר כשהוא יצא. (יותר קל בעברית)
שווה קריאה. והקראה למכורים.
הד
אני מנסה למצא את המאמר, כלומר, מקליקה על המילה, ומגיעה לדף שגוי. אשמח אם ניתן להגיע בדרך אחרת
תודה ובוקר נעים
מוזר מאוד.
אם תלחצי על enter בשורת url יופיע המאמר.
אבל בפעם הראשונה הוא לא עולה. אני אשסה את יונת בlink הזה.
מדהים! אני ממש לא מבינה למה זה קורה. תנסי להעתיק את הכתובת אולי: ‏http://www.sciam.com/2002/0202issue/0202kubey.html
קישור | העבר | מחק *יונת שרון* (24.04.2002 09:04):
עוד אופצייה היא
  1. להיכנס לאתר של העיתון ‏http://www.sciam.com
  2. לכתוב בsearch (צד שמאל למעלה) Television
  3. המאמר השני בתוצאות הוא הרלוונטי
לא יודעת אם זה מתאים לדף הזה אבל אני חייבת לפרוק: סבתא של חברה שלי שלחה לפונפון קלטת וידאו של 100 שירים ראשונים. ציפי שביט ונתן דטנר. מדובר בקלטת איומה בכל קנה מידה אבל מה שהכי זיעזע אותי הוא הביצוע האכזרי לשיר "אמא יקרה לי". להלן תיאור: ציפי שביט בתפקיד האמא, משוחחת בטלפון בתנועות מוגזמות ולא שמה על הילדים שלה. לשמאלה, מבוייש, אוחז זר פרחים, שר הילד (גם אותו מגלמת ציפי שביט) כל כולו נרגש להעניק לה את הזר. כשזה קורה, מיותר לציין, היא אפילו לא מסתכלת עליו וממשיכה לפטפט בטלפון כאילו כלום.
חטפתי דיכאון. השלכתי את הקלטת.
לא מבינה למה מבוגרים פגועים רגשית צריכים ליצור קלטות לילדים.

> ברונית הצליחה להתאפק מלחשוף את הילד לנפלאות הוידאו במשך שנה וחצי. כעת נפל עליה סטוק מאחת השכנות ומה אומר - חליע לבמבה <

בכלל דמות האם הגועלית בספרי ילדים זה משהו מדהים
למשל בלהיט "הבית של יעל"
אמא אטומה ומגעילה: בהתחלה הורסת לילדה את הבית מתחת לשולחן, לא קולטת בכלל שיש לה שם בית
לא שמה לב מה קורה עם הילדה, שלוקחים אותה בטרקטור
ובסוף - אני מצטטת מן הזכרון - "למעלה , למטה, מה את מקשקשת יעל"
שום שותפות, שום קרבה, שום אהבה
והסוף המלהיב: יהיה לילדה בית בחצר, חשוך ואפל ושקט לגמרי, בלי אמא גועלית ומתנכרת ובלי אף אחד. יחי הבית של יעל!
ברונית, נכון אכן מזעזע, ושמת לב שבשיר אל תכה ציפי שביט מתנהגת ממש באלימות כלפי שני הילדים שמצטלמים איתה?
*מי* אני גדלתי על הקלסיקה הזו, ומאוד אהבתי את הספר, הזדהתי מאוד עם יעל ועם הצורך שלה לבית משלה ,רק שלה, כשהקראתי לבתי בפעם הראשונה את הסיפור באמת הרגשתי לא בנח עם המשפט הזה של האם, בתי שאלה אותי מה זה מקשקשת? ואמרתי לה שהיא לא מבינה את דבריה.
באופן לא מפתיע גם בתי (וילדים רבים אחרים) מאוד אהבה את הספר, כי לדעתי הוא עונה על הפנטזיה של מקום פרטי רק שלה, שבו לא חלים גבולות וחוקים, אמאבא,אחים וכו'.
שום שותפות, שום קרבה, שום אהבה אני לא רואה את האם ככה, ובטח לא גועלית ומתנכרת.
ברונית, אז מה אם נפל סטוק? גם עלי נפלו לפני שנה כעשר קלטות. כל קלטת נצפתה פעם אחת למשך חמש דקות לפני שהועפה אחר כבוד לפח (טוב, לא ממש לפח, לגניזה). כמעט הכל עד כה היה בלתי נסבל. יש עוד שתי קלטות שלא בדקתי ואחת של פו הדב של דיסני שלמעט הדיבוב כמובן חביבה. פשוט תתעלמי.
מאז שהנשיא בוש הראשון נהיה נשיא, כל הטלוויזיה נהפכה לזבל. כל הסרטים הטובים עברו לתחנות כבלים בתשלום.
לא אשכח את זה שבשנות השמונים היה מלא סרטים בשתי תחנות בין שעה 6 בבוקר עד 9 בבוקר.. ובצהרים בין 2 עד ל5. לא שהסתכלתי על כולם אבל עכשיו? פחס מה שמראים עכשיו זה: יוגי-הו, הפוקימונים הסרטים שחוזרים על עצמם, המכשיפה בגיל העשרה, זה סרטים? זה קישקושים! מה שחוזר על עצמו ברוב הסרטים האלו שמפלצות נלחמות במפלצות והמנצחים מקבלים נקודות זה הכל. בעעע!
אוף אני מתחילה להשמע כמו זקנה שמקוננת על השנות העשרים וכמה שאז היה 'יותר טוב' אם זה ככה כבר עכשיו, אז מה יהיה כאשר זה יהיה בשנת 2050?
זה לא נכון. הילדים שלומדים בחינוך ביתי בסופו של דבר מגיעים לבגרות ולאונברסיטה יותר מוקדם מאשר ילדי בית הספר. גם כן בבתי הספר יש הרבה אלימות. אם ילד לבוש לא ב'פירמה' או מרקע שונה או גבוה מדי או נמוך מדי הוא כבר מטרה ללעג ולהצקות. אני עברתי את הגהינום הזה בבית הספר ולדעתי בתי ספר הם קיני צרעות לפגועים נפשית.
להיות בחינוך ביתי לא סותר אפשרות להיות עם חברים. זה לא חייב להיות מוגבל לבני אותו גיל סגורים בתוך תא, עם מורה שעומד על הראש כמו שוטר ומלמד את כולם מה שמשרד החינוך קובע, ולא מה שרלוונטי לחיים או מעניין את הילדים
אם כבר מדברים על הבית של יעל...
בקריאה חתרנית הטקסט הזה מתפרש אצלי כסוג של הטרדה מינית: "לאן אתם לוקחים אותי? לאן אתם לוקחים את הבית שלי? הבחורים לא שמעו את קולה של יעל, הם הרימו את הארגז על העגלה ונסעו" .

> לשמחתי אנחנו כרגע בהפוגה מהקלטת הזו, שנצפתה שוב ושוב רק בשביל הקטעים המלהיבים של הטרקטור <

ניל פוסטמן, כתב מאמר על הילד הפוסטמודרני וגם על השפעת הטלויזיה. בעיקר התייחס לוולט-דיסני, שנחשב איכותי, אך מלא באלימות וסטריאוטיפים.
אני מחפש סרט של וולט דיסני אשר יש בו הרבה סצינות שמציגות סטריאוטיפים לגבי תפקידי המין, יאלא רק תנו שמות, תודה חברים טובים
יש מאמרים בנושא באתר כיפה.
שימי לב שהבקשה נרשמה לפני שנה. טוב מאוחר מאשר לעולם לא....happy
אצבעונית

אין לי מילים לאמר כמה זה סרט נורא.
מלא סצינות חטיפה של אצבעונית הקטנה על ידי כל מיני גברים מגעילים שרוצים להתחתן איתה.
לא יאומן.

הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

מדוע הקטנים לא מקשבים למאומה במשך הצפיה כאילו מנותקים מהכל

יש לך מה להוסיף? עריכת כל הדף
אפשר לפתוח דף_חדש, או לכתוב כאן בדף אלימות_וטלוויזיה:
אין ידיעה נקנית אלא בהתבוננות פנימה

מאת:

כדאי לקרוא שוב את מה שכתבת לפני ההוספה.