אני מכורה למתוקים ולא מצליחה להיגמל.
הבוקר מתחיל בחיפוש אחר משהו מתוק. גם אם אין עוגיות עוגות ושוקולד בבית אני תמיד מצליחה לאלתר אייזה פיתה עם שוקולד,להכין קקאו חם על האש ,או כל רעיון יצרתי אחר העיקר שלא יהיה קריז.
ניסיתי להתחיל את הבוקר עם לחם עם גבינה והירגשתי בעונש ואחר כך כל היום שלי סבב סביב החיפוש אחר המתוק.
אין אפילו יום אחד שאני לא אוכלת בו עוגה/ממתק.ואפילו בבישול בשרי אני תמיד מעדיפה לתבל בבהרט-קינמון-סוכר מאשר בתבלינים מלוחים.
יש לי ממש סטייה כזאת, כל פעם שאני עוברת ליד מאפייה אני חייבת לקנות לעצמי אייזה 2-3 קוראסונים קטנים, זה מרגיש ממש כמו צורך ריגשי עמוק שאני לא מצליחה לעמוד על מקורו.
אם אני עוברת ליד מאפייה ומחזיקה את עצמי לא להכנס ,אני כל היום מסתובבת עם תחושה של החמצה ונרגעת רק כשאני "נכנעת" וקונה לי קוראסונים.
אנחנו מארחים הרבה ואני לא יכולה להוציא לחלוטין את כל המתוקים מהבית וחוצמזה יש מלא מתוק גם בעבודה וברחוב.
אני בריאה מאוד אבל יש לי עודף משקל קבוע של אייזה 5-8 קילו.
אבל אני לא עושה את זה רק ממניעי דיאטה, זה מרגיש לי לא בריא התלות הזו במתוק וחוסר הפרופורציה שלי סביב נושא זה, הייתי רוצה לטפל בנושא לעומק ולהפסיק להיות מכורה למתוק.
אני אשמח לשמוע ממכם טיפים, שיקופים ועצות אייך להיגמל מהמתוק?

על פניו נשמע כמו התמכרות פיזית חד משמעית. לא רק לסוכר לבן אלא גם לקפאין (שבקקאו) וככל הנראה לקמח לבן.
ניסית פירות יבשים? אפשר להכין סלטי פירות, גלידות מבננה וקשיו או מפירות אחרים, קרטיבים מפירות מרוסקים, גרנולה ביתית שבה מלא צימוקים ואגוזים ועוד כאלה.
קודם תוציאי את האלמנטים הממכרים הסינתטיים, אח"כ, מתגלה למי שמצליח (מנסיון סביבי, יותר מאדם אחד, לא מחקר או משהו) שהחלק הכפייתי בעניין פוחת דרמטית.

דווקא הסוכר נראה לי החלק שהכי קל להתגבר עליו כי יש תחליפים טריים ובריאים משובחים ומספקים, אם יש לך גם בעיית רגישות לגלוטן או התמכרות לגלוטן זה יהיה הרבה יותר קשה.

מוסיפה:
(בקצרה)

• מה שניצן אמרה
• עקרון שמנחה אותי אישית: קודם להוסיף ואחר כך לקצץ. לנסות לראות איפה יש חסר (קודם כל בתפריט, ואחר כך בחיים בכלל) ולספק אותו. ירקות ירוקים? סידן? ויטמינים כלשהם? חברה טובה? עיסוק מעניין? משהו אחר? ברגע שאת מוסיפה את החסר (אפילו חלקית) יותר קל להיפטר מהמיותר.
• אם את ממש מרגישה מכורה - עוצמת הרכות בתור טיפול תומך. היא מסייעת למצבים של התמכרות, מסייעת (תכלס, ברמה הפיזיולוגית) לניקוי ופינוי רעלים ושאר זבלה מהגוף.

אנחנו מארחים הרבה ואני לא יכולה להוציא לחלוטין את כל המתוקים מהבית
אני מתחילה להתרגל לארח עם קערית אגוזים וקערית צימוקים וקערית תמרים משובחים. זה נראה לי לא פחות מכובד ונאות - וגם לא פחות מתוק, אבל איזה הבדל!

תנסי לקרוא בפורום "הרזייה ללא דיאטה". קראתי שיותר חשובה לך הגמילה מהתלות ופחות המשקל, זה מטפל בשניהם. ‏http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-1353,m-Doctors,a-Forums.html‏
המון פעמים שואלים על עניין השוקולד. שוב, תקראי כמה שיותר.

זה נראה לי לא פחות מכובד ונאות - וגם לא פחות מתוק, אבל איזה הבדל!
לא פחות מכובד? את מתכוונת למשהו הרבה יותר בריא, הרבה יותר טעים ומזין, והרבה יותר יקר? למה שזה יחשב לארוח פחוּת?!?? בעיניי זה נחווה כהשקעת יתר . הרבה יותר (*הרבה* יותר) מאשר אם היו פותחים חבילת <נו, איך קוראים למאפים האלה הקטנים המגולגלים עם השוקולד שכולם מגישים? בלעכס..>

רוגלך? את באמת חושבת שהם בלעכס? (שואלת בכנות... )
טוב, לא כאלה שבאים בחבילה סגורה מהסופר אבל כאלה ביתיים מוצלחים או ממאפייה משובחת?
אישית אני לא רואה איך חופן פיצוחים יכול להחליף אצלי (מבחינת טעם) מאפים טעימים ושווים.
יכול להיות שאני צריכה לעשות את זה מטעמי בריאות, אבל קשה לי לשכנע את עצמי שזה מטעמי טעם..

חופן תמרים יכול להחליף.

החלטתי_להיגמל_מסוכר‏‏

זו גמילה של ממש. והימים הראשונים לא קלים בכלל. אבל אחרי שהגוף מתנקה, הקרייבינג נעלם. ממש. באמת.

גם אני צריכה לעבור את זה שוב. הייתי בתזונה בריאה ובלי חשק למתוקים שכאלה עד השליש השלישי של ההריון האחרון, ועד עכשיו (5.5 חודשים אחרי לידה) עוד לא יצאתי מזה. סחרור אחד גדול. טעים אבל אני מרגישה בכל הגוף שזה לא טוב.
אם את מניקה, אז גם להתנקות_מסוכרים_בהנקה_מלאה‏. (וגם אם לא. יש שם טיפים ומתכונים).

כן רוגלעך. פעם חשבתי שהם טעימים. היום (ולא מסיבות תזונתיות ורציונאליות) לא תצליחי לגרום לי להכניס את זה לפה. זה ממש מבחיל אותי. יש לזה טעם של פלסטיק.

אני גם סובלת מהבעיה. אצלי זה פחות המאפים, אלא שוקולד (תמיד) וגלידות (עניין חדש אצלי). עם השנים יש שיפור הדרגתי, ובשבועות האחרונים קפיצת מדרגה.
בשבילי הדרך היא כמו שתמרוש אמרה: קודם להוסיף ואחר כך לקצץ.
בהדרגה הפכתי את התזונה שלי ליותר ויותר בריאה, אך במקביל במשך תקופה מאד ארוכה לא וויתרתי גם על המתוקים.

עוד הרגל שאימצתי לעצמי - לנסות לאכול רק את הכי טוב וטעים, ובאמת להתענג עליו. לדוגמה, לא לקנות איזה שוקולד זול מעפן, אלא את הכי מעולה. לא להתפתות לאיזה מאפה במאפיה סוג ז' (ולאכול תוך כדי הליכה), אלא להטריח עצמי למאפיה מדוגמת ולהתפנק כדבעי עם כוס קפה ליד. אצלי ממש לא עבד לנסות בכח לדכא את התשוקה, אלא להיפך, לתת לה יותר מקום.

כאמור, בשבועות האחרונים יש קפיצת מדרגה. לא ברור מה פה הסיבה ומה התוצאה, אבל זה מה שקורה עכשיו: הבית פשוט מוצף פירות וירקות, ממש "שפע", נראה פה כמו שוק. וגם התחלתי לבשל. וגם - מרגיש לי קשור אבל לא בטוחה - התחלתי לקבל זריקות B12.

בהצלחה ובהנאה .

יש עוד דברים:
לקנות באמת רק דברים משובחים - מאוד מסכימה. אם כבר עוגה - אז שתהיה הכי איכותית שיש. קרם ברולה אמיתי במאפייה ההיא-ההיא שעולה שבעה דולר לכמות קטנטנה (עושק מחפיר, אבל שווה את זה), ולא איזה עוגיית-חומרי-שימור ארוזה בשקית, שאלוהים יודע מתי אפו אותה.

לשים את הפירות והירקות גלוי לעין, על שולחן המטבח, ולשטוף את כולם ברגע שהם מגיעים הביתה (אני גיליתי שהרבה מהרתיעה שלי מלאכול ירקות זה בטרחה שבלשטוף בדיוק כשאני רעבה)

לקנות תמרי מג'הול או מדג'ול, איכשקוראים להן, עסיסיות ואיכותיות, ולא היבשות והמעפנות.
להתחיל לשים לב למתיקות האמיתית שיש בכל כך הרבה מזונות! בעגבניה, בפלפל צהוב, בשקד מקולף, בגבינת קוטג' טרייה טרייה, בחלמון של ביצה רכה, בבצל (ירוק, יבש, מטוגן או חי - כולם מתקתקים), בנענע טרייה.
להתחיל *להגיד* לעצמך כל פעם, בכל ביס: הבצל הזה חריף-מתקתק. העגבנייה הזאת מתוקה. הטחינה המלאה האורגנית הזאת מתוקה להפליא (חמי פגש אותה פעם ראשונה בצנצנת ללא כיתוב והיה בטוח שזה חמאת בוטנים. בלי צחוק). הלחם המלא הזה מתקתק. הקוקה-קולה הזאת, אפעס, מרה מרוב סוכר, ומשאירה טעם לוואי נורא בפה.

יש לתכנת מחדש את הדיסקט שלנו בכל הנוגע למושג "מתוק", שהתעוות מאוד עם השנים.

<אפשר להעז, לקחת כפית וצנצנת סוכר לבן ולהתחיל לאכול. לאט. ולשים לב, באמת לשים לב לטעם. זה מר. נסו ותיווכחו>

תודה.

אתמול החלטתי שלא אוכל יותר מתוקים/אפחית מתוקים ובעלי העיר אותי בבוקר עם צלחת פנקייקים ומלא צנצנות מתוקות (דבש,ריבת חלב, שוקולד,ריבות,סירופ מייפל וכו'),לא עמדתי בזה :(
אבל ברגע שאחליט סופית (בקרוב!) אני מאמינה שכן אעמוד בזה וגם שאבקש ממנו להפתיע אותי עם אוכל טעים ולא מתוק.

אני כבר מתיישבת לקרוא את הקישורים שצירפתם,דברים שהיתחברתי אליהם ואני מתכוונת לנסות:
1.קודם כל בכלל לא חשבתי על זה עד עכשיו שההתמכרות עלולה להיות גם לקמח לבן,כי רוב האובססיה שלי היא למאפים מתוקים עם שוקולד.תודה על ההבנה הזו.
2.התחברתי גם ל"להוסיף ורק אח"כ לגרוע" (אני לוקחת את זה לעוד תחומים בחיים...זה גאוני),
3.אם כבר לאכול מתוק אז רק טוב ואיכותי ועם אכילה מודעת.פתאום הבנתי שתמיד נורא בא לי,למשל, קוראסון,אבל בתכל'ס כשאני קונה ואוכלת אותו "זה לא זה" , הפנטזיה מתנפצת,אני מודעת רק לביס הראשון ,אני נרגעת מהידיעה שיש לי שקית עם קוראסון יותר מאשר הצורך בקוראסון כולו.ממש כמו מכור לסיגריות שמודע רק לרגע ההדלקה ולשכטה הראשונה וסתם מעשן את שאר הסיגרייה.
או כמו מכור לסמים שכל חייו מנסה להגיע לשיא של החוויה שהוא חווה בשימוש הראשון שלו בסם, כל הזמן מנסה להגיע לשיא הזה,שאין לו סיכוי להגיע אליו.

העצות שלכם מעולות, אשמח לשמוע עוד.

יש אפשרות אחרת שדומה למה שכתבה לך תמר. לא לוותר על ההתמכרות הזאת כרגע, אלא להתחיל בתהליך כולל של תזונה ממש טובה, יתכן שאת אוכלת בריא - תמיד יש מה לשפר. רק לחם מלא (רצוי כוסמין), להכניס הרבה הרבה פירות וירקות, אגוזים, דגנים מלאים (לא רק חיטה ואורז - להגדיל את המגוון בבית), קטניות, להפחית מוצרים מהחי (לא בהכרח להוציא כליל), כמה שפחות מעובד, ולהכין לעצמך את המתוקים הכי בריאים כמו עוגות או עוגיות עם פירות, אגוזים, כוסמין מלא, קוואקר וכו'. כל התזונה כולה תהיה טובה, אבל עדיין עם סוכר, ויתכן שכבר תפתרי חצי מהבעיה, יכול להיות שההתמכרות לסוכר תפחת מעצמה. עוגת בריאות ממכרת הרבה פחות מעוגה תעשייתית. היא גם טעימה ומספקת יותר (אחרי שמתרגלים). בהתחלה תצטרכי את התמרים, העוגות הביתיות ויתכן שבהמשך באופן טבעי גם התשוקה להם תפחת.

זה מה שאני עשיתי. החלטתי להשאיר את הסוכר לסוף, והבעיה נפתרה מעצמה. היום המתוקים לא מושכים אותי כל כך. אני גם מסוגלת לאכול ביס או שניים ממתוקים ולהרגיש לגמרי מסופקת ולעצור, דבר שאף פעם לא היתי עושה. גם פחות טעים לי התעשייתי. יכולה לקחת ביס מקרואסון ולומר, לא תודה. ולא השקעתי בזה מאמץ ישיר. אני דווקא כן מתבלת כמוך בסוכר (קצת) בתבשילים, ויחד עם הפירות זה מספק לי את כל הצורך במתוק, כמעט. זה תהליך ארוך.

בהצלחה

מתחברת למה שאת (סאלוש) אומרת, התחלתי לקרוא את "להתנקות_מסוכרים_בהנקה_מלאה‏" וזה היה נראה לי קיצוני מידיי עבורי : אני מתכוונת להחליף את הסוכר הלבן והקמח הלבן והשוקולד התעשייתי במזונות מתוקים כמו : תירס , דלעת, עגבנייה . . . ועוד כל מיני ירקות בעלות ערך גלוקומי גבוהה.
אם לא אעשה לעצמי את "ההנחה" הזו אין סיכוי שאצליח להתמיד. העיקר שיהיה שיפור ושדרוג בתזונה,ונראה לי שגם תירס מתוק במיוחד הוא בריא יותר מקוראסון תעשייתי ממאפייה גרועה
ובאמת רציתי לשאול - האם הבנות שכתבו שם עדיין מחזיקות מעמד עם התזונה הזו? כייצד זה נראה שנה או שנים אחרי שמתחילים? מה מזה נשאר ? ומה חלף? האם אתם ממליצות מניסיון אישי לעבור את התהליך הזה?

אני יכולה להעיד על עצמי, שחוץ ממה שכתבתי למעלה (אכן, התקלקלתי. אני מאשימה את ההורמונים ), נשאר והמון.
לא קונה לחם לבן לעולם. עדיין אוכלת יותר ירקות ופירות ממה שאכלתי לפני התהליך. אורז לבן גם לא נכנס הביתה. שאר הדגנים גם מלאים.
מה שמבושל בבית, תמיד בריא. תמיד עם שמן זית, ולרוב ללא סוכר לבן. זה סוויץ' במוח שהצלחתי לשמור עליו במקום הנכון, לגבי מה שאני מבשלת ומאכילה את בני משפחתי.

ולגבי המתקה של אוכל ושתיה, ממליצה בחום על נקטר אגבה. למרות מתיקותו (והוא טעים טעים), הערך הגליקמי שלו נמוך והוא מומלץ גם לסוכרתיים.
כלומר, המתוק הזה לא יגרור עוד חשק למתוק. אולי כדאי להתחיל שם.

ומצטרפת להמלצות על תמרים ואגוזים. קשיו (לא קלוי) הוא מתוק מאוד ומספק צרכים שכאלה, ותמרים הם לפעמים מתוקים מדי כך שאחד או שניים מספיקים.

יש לי שאלה לגבי שם הדף - גמילה_ביתית_ממתוקים‏ האם השינוי שאת רוצה לעשות כולל את שאר בני המשפחה, או שזה תהליך רק שלך?

אתמול החלטתי שלא אוכל יותר מתוקים/אפחית מתוקים ובעלי העיר אותי בבוקר עם צלחת פנקייקים ומלא צנצנות מתוקות (דבש, ריבת חלב, שוקולד, ריבות, סירופ מייפל וכו'),לא עמדתי בזה :(
אבל ברגע שאחליט סופית (בקרוב!) אני מאמינה שכן אעמוד בזה וגם שאבקש ממנו להפתיע אותי עם אוכל טעים ולא מתוק.
אני חושבת שפה הופיעה נקודה חשובה, שציינת אותה בשם הדף: בתחילת הגמילה צריך שיתוף פעולה מבני הבית. זה מאוד חשוב. לקח לי המון זמן לשכנע את בן זוגי שפשוט לא יביא לי דברים מתוקים, שזה לא משתלם כי אני תמיד מצטערת אחר כך. גם ככה היה קשה לי שנשארו חתיכות מהבראוניז שקנה לעצמו.

האם אפשר לשנות את שם הדף ל גמילה_ביתית_ממתוקים‏ (במקום "בייתית")?

ובעלי העיר אותי בבוקר עם צלחת פנקייקים ומלא צנצנות מתוקות (דבש, ריבת חלב, שוקולד, ריבות, סירופ מייפל וכו'), לא עמדתי בזה :(
ממממממממממממממהההההההההההההההה???????????????????????.

אנחנו מארחים הרבה ואני לא יכולה להוציא לחלוטין את כל המתוקים מהבית
אני מתחילה להתרגל לארח עם קערית אגוזים וקערית צימוקים וקערית תמרים משובחים. זה נראה לי לא פחות מכובד ונאות - וגם לא פחות מתוק, אבל איזה הבדל!
אני התחלתי לארח עם ענבים ופיצוחים. או תמרים אם יש.
זה ממש כיף, כי קל לנשנש אותם.
גם האורחים נהנים יותר לנשנש ענבים, פיסטוקים ובוטנים.

וגם - מרגיש לי קשור אבל לא בטוחה - התחלתי לקבל זריקות B12.
אוהו כמה שזה קשור!!!!! אוהו!!!

ועל זה תמרוש כבר כתבה ממש בהתחלה: לבדוק מה חסר. חוסרים של ויטמינים ומינרלים בהחלט גוררים התמכרות למתוק. בהחלט. אפילו ברמה הכי פושטית, שתינוקות יונקים שחסר להם ברזל מעדיפים לינוק (חלב אם מתוק) מאשר לאכול אוכל.

קצת בלת"ק.
משפטים כמו "אצלי זה שוקולד" מבחינתי אומרים "כולם מכורים, אצל כל אחד זה למשהו אחר, החיים הם התמכרות. אני מכורה לזה."
המלצות (שאני באמת מבינה, באמת.) כמו "רק שוקולד איכותי" לי נשמעות כמו "אל תפסיקי לעשן, אבל קני רק סיגריות יקרות והכי 'טובות'"
אז ההמלצה שלי היא לקרוא את הספר "הדרך הקלה להפסיק לעשן" שכתב אלן קאר. אני לא מעשנת וקראתי מתוך עניין. אני חושבת שמה שהוא כותב שם נכון להבנת כל התמכרות פיזית ויכול לעזור מאד גם באכילה התמכרותית.

דווקא בשוקולד יש הבדל בעניין הזה.
ככל שהשוקולד מריר ומוצקי הקקאו גבוהים, כך יש בו פחות סוכר. זה לא נכון לסיגריות וניקוטין.
אצלי מה שעשה את ההבדל זה דווקא החלב. ומדי פעם אכלתי בהנאה ובמידה שוקולד מריר 70% (לינדט. הכיטעים).

שיניתי את שם הדף...

קצת בלת"ק.
מה זה בלת"ק? (יא אמריקאית ראשי-תיבות'ניקית ... )

אני התחלתי לארח עם ענבים ופיצוחים. או תמרים אם יש.
אני אפילו בלי פיצוחים. פירות ולפעמים ביסקוויטים מקמח מלא אורגניים כשיש ילדים שכמהים לממתקים (או דורשים אפילו...). הם גם יותר מדי מתוקים לטעמי, אבל לפחות לא מאוד זבליים. בנוסף, אני קונה לבת שלי ממתק ביום (בדרך כלל גלידה, אף פעם לא חטיפים מלוחים כמו ביסלי או במבה, לא שגלידה זה מדהים... . אבל היא מטורפת על גלידה מאז שנחשפה לזה). אם בדיוק באה חברה לשעת הממתק אז אנו כולנו יוצאות לטיול לקנות קרטיב או ארטיק. אבל זה נדיר ולא נמצא בבית כחלק מהאוכל או הכיבוד
החברות של הפיצית אוכלות כולן הרבה הרבה יותר ממתקים ממנה. או כל מיני ממתקים דמויי אוכל (קורנפלקס עם 25% סוכר לארוחת הבוקר, יוגורט פירות שהתברר שיש בו 6 כפיות סוכר!)
מבוגרים לא מקבלים כלום! מים וקפה (לא מצליחה להיגמל מקפה, זאת משאת נפשי!) ופרי.
בדיוק צחקו עלי על שאני לא מגישה דבר עם הקפה או המים.

בכל אופן הגמילה צריכה להיות *ביתית* בהתחלה. מאד קשה לפתוח את המקרר בזמן נחיתת אנרגיה, לראות עוגת שוקולד מחייכת ולבחור תפוח
ולא רק שוקולד וממתקים, גם קורנפלקס מתוק ושאר דברים מסוג זה.

בלי לקרוא תגובות קודמות, וזה תפוזי לגמרי. ממש לא אמריקאי.
בקשר לשוקולד, הסוכר זו לא ההתמכרות שם לצערי, אצל המכורים ספציפית לשוקולד. אז להגדיל את כמות ה"ניקוטין" או החומר הממכר על חשבון סוכר אולי מועיל להורדת כמות הסוכר, אבל מזיק ברמת ההתמכרות.

ומה עם הדברים הטובים שבקקאו? (מכורה שכמותי)

מבוגרים לא מקבלים כלום! מים וקפה (לא מצליחה להיגמל מקפה, זאת משאת נפשי!) ופרי.
בדיוק צחקו עלי על שאני לא מגישה דבר עם הקפה או המים.
גם אני לא. כי פשוט אין לי בבית.
לפעמים אני מציעה אוכל, אם יש משהו מוכן.
בקיץ פשוט הכנתי שייקים מפירות ומים או חלב וקרח לכל האורחים שהגיעו. זה היה להיט! גם משקה וגם ממלא.

בלי לקרוא תגובות קודמות, וזה תפוזי לגמרי. ממש לא אמריקאי.
אה, סליחה, תודה.

בקשר לשוקולד, הסוכר זו לא ההתמכרות שם לצערי, אצל המכורים ספציפית לשוקולד.
נכון. אני חושבת שמה שממכר כל כך בשוקולד זה השילוב של קפאין וסוכר.

רוגלך? את באמת חושבת שהם בלעכס? (שואלת בכנות... )
אני כן. לא בא לי על זה. רק לחשוב על המרגרינה והיציקה של הקמח הלבן... ואחרי שאוכלים אותם יש כזאת הרגשה מגעילה בבטן, כי הם יושבים "כבד".
???
טעמתן רוגלך משובח? מבצק שמרים-עלים ברמה גבוהה מאוד? רוגלך או שתיים עם כוס אספרסו זה האושר בהתגלמותו . וכותבת את זה מי שאוהבת סלטים וירקות יותר מכל.

אני מכורה לשוקולד.
(אבל לא זקוקה לכמויות גדולות).
לפעמים אין, או לא בא לי שגם הילדים יאכלו איתי, אז אני מסתפקת בשקדים עם הקפה.
זה מצליח למלא את הצורך.
(או לפחות - אחרי שהזרקתי קפאין, השוקולד פחות חשוב, והסוכר - נו - אחרי חופן שקדים אני שבעה...)

חייבת לומר משהו בזכות הקונספט של "אם שוקולד, אז רק הכי טוב".

בד"כ הממתקים שקופצים עלינו מכל עבר אצל השכנה, אמא, מכולת, סופר הם די גרועים. רוגלעך לא טובים ולא טריים, עוגיות שנאפו לפני שנה ומלאות בחומר משמר ש"יחזיק" אותן, דברים כאלה לא מוצלחים. ונדיר לפגוש את המעולים שבמעולים - בד"כ רק במסעדה טובה או אם מוכנים לקנות משהו יקר מאוד. אז אם מחליטים שאוכלים רק ממתק אם הוא באמת משובח וטרי במיוחד, זה מקטין מאוד את ההיצע. זה גם לי אישית נותן תחושה טובה, שזה לא שאני לא יכולה לאכול את הדברים האלה, אלה שאני אוכל כשזה באמת יהיה מאוד טעים. וכשאני באמת ארצה.

זה היה שלב ביניים שעברתי. החלטתי לאכול ג'אנק רק אם הוא יהיה משובח ורק אם הרצון שלי יהיה חזק. זה הפחית את כמויות הג'אנק שאכלתי בצורה ניכרת. בהמשך החשק לכל הג'אנקים כולם ירד, גם למשובחים, אבל השלב ביניים הזה היה טוב ועזר לי. היום פרי מתוק טוב (כמו האנונה של עכשיו...) מושך אותי יותר משוקולד משובח. בד"כ.

טעמתן רוגלך משובח? מבצק שמרים-עלים ברמה גבוהה מאוד? רוגלך או שתיים עם כוס אספרסו זה האושר בהתגלמותו yummy. וכותבת את זה מי שאוהבת סלטים וירקות יותר מכל.
לו רק היה לך מושג לאילו רמות של קולינריה גבוהה ופלצנית שאנחנו הגענו...

מה שמביא אותי להבנה שממילא לא הייתי מספקת צורך כזה בדברים ירודים (אני מכורה לפיצה כבר 4 חודשים (כמעט) לא נגעתי בגלוטן. אני עדיין חולמת על זה בלילה. אבל בחיים לא הייתן תופסות אותי אוכלת פיצה זבלית רק אורגנית בתנור לבנים ועץ, עם המוצרים הכי טובים, דקה ומושלמת... אם אני כבר בוגדת באמונות שלי ומקשה על תהליך הגמילה שלי ומסכנת אותו ככה, לפחות שהחוויה תהיה מושלמת מבחינת התחושה אח"כ פיזית ונפשית. ואני נגד נגד נגד להמשיך לצרוך אחרי שמבינים את הבעייתיות. אלן קאר. לא יכולה להמעיט בחשיבות הספר הזה.)

סאלוש, הוצאת לי תמילים מהפה, כולל האנונה .
עוד בזכות הקונספט של "אם מתוק אז רק איכותי". אצלי, העניין הוא לא רק הצורך במתוק, אלא גם צורך בתענוג. שמתי לב שאם המתוק שאני אוכלת לא מענג אותי, אז הצורך בעצם לא בא על סיפוקו, ואני ממשיכה לאכול עוד ועוד עד אחרי שנמאס. וההיפך, כמובן. אצלי לא עובד ללכת ראש בראש נגד החשק. אני מבינה שעם סוכר יש מעגל קסמים של התמכרות שבשביל להיחלץ ממנו צריך לחתוך. אבל השיטה הזו מתעלמת מהצורך הנוסף בתענוג. ניסיתי לחתוך, הצלחתי למשך תקופה וחזרתי, כי זה לא היה טיפול עומק בבעיה. השיטה שלי (שלנו) מחדדת את חוש הטעם ומעודדת התבוננות מעמיקה בהרגלי האכילה ובחשקים שלי. ככל שאני נהיית יותר אנינת טעם, אני נמשכת יותר לפירות כתענוג מתוק, ולאוכל בריא בכלל.

דוגמה של חידוד חוש הטעם: שמתי לב לאחרונה שכשאני אוכלת אוכל מתוק מעובד, גלידה/שוקולד/מאפה, גם כשהוא הכי מעולה ומענג בשעת האכילה, נשאר לי אח"כ טעם אחר בפה, "אפטר טייסט" מגעיל. זה קורה אפילו אם אכלתי ממש מעט ולא קורה אחרי פרי. וגם, ככל שעובר הזמן אני יותר מרגישה את ההשפעה הרעה של זלילת סוכר על הגוף שלי. אחרי שאני יורדת על חבית האגן דאז, אני מרגישה את הגוף שלי סובל מזה. נראה לי שגם קודם היו לי תחושות כאלה בגוף, אבל לא עצרתי להקשיב להן.

זה עיקרון ידוע של לא להתנגד למשהו, אלא לזרום איתו ולהשתמש בכח שלו.

באמת באמת שאפשר להתענג על סלט פירות עם שבבי קוקוס מלמעלה, ועם גרנולה ביתית עם הרבה צימוקים, שקדים וקשיו. אפשר לעבור לאגאבה (לא כתחליף, פשוט טבעי מתוק ובריא) ואז הבעיה של התמכרות לסוכר כמעט ונעלמת אחרי תקופה. <חשוב שהסלט יהיה בטמפרטורה הנכונה. לא קר מדי!>

ההתמכרות היא לסוכר מזוקק ומולבן.
מי שחושבת שהיא מכורה לסוכר כשהיא אוכלת מאפים, עוגות ועוגיות, זה כנראה רק חלק מן האמת. יש שם גם התמכרות לקמח לבן ולגלוטן.

אני מסכימה מאד עם מימד העונג. מרגישה שהוא חסר לי ברמות עכשיו. מה שמחזיק אותי זה כל מה שהשגתי עד היום, והאמונה שזה עניין של זמן ושל התמדה ואז אחווה את השחרור הנכסף.

בנימה אישית מאד - אישי היה מהמכורים קשה ביותר למתוקים ולקינוחים, מאלה שמתעוררים באמצע הלילה ויורדים על כל השאריות שנשארו בבית. כמויות לא נתפסות של גלידות ועוגות בכל פעם שהיתה אפשרות. חוסר יכולת לשלוט בעצמו בכלל בכלל. לראות איש מבוגר ככה, אומר גבר אחד ואחרי חמש דקות נכנע באופן טוטאלי ומוחלט ובעיקר מביש... <הוא היה מבוייש מזה. לא אני התביישתי בו. בעיקר בגלל שאני ממש מסוגלת להבין את זה מכיוון הפיצה..>
כבר שנה לפחות שהוא אוכל רק אוכל טרי וחי (כולל מן החי) לפני כמה זמן שאלתי אותו אם "בא לו" עוגה. הוא אומר שכלום. אפס. אין לו שום ערגה ושום געגוע. רק איכס.
מעורר תקוות

מי שחושבת שהיא מכורה לסוכר כשהיא אוכלת מאפים, עוגות ועוגיות, זה כנראה רק חלק מן האמת. יש שם גם התמכרות לקמח לבן ולגלוטן.
נכון! אני למשל יותר נמשכת לעוגיות ומאפים מתוקים מבצק (לא אכפת לי לבן או מלא) מאשר לשוקולד. בטוחה שיש משהו בגלוטן שעושה את זה.

מה שמחזיק אותי זה כל מה שהשגתי עד היום, והאמונה שזה עניין של זמן ושל התמדה ואז אחווה את השחרור הנכסף.
הלוואי. עדכני.

וגם, אפשר, אני חושבת, לחלק באופן די גס אך ברור את הכמהים לשוקולד מול הכמהים לדברי מאפה.
ובחזרה לגמילה ביתית: הכי טוב, לא להחזיק את הדברים המסוכנים בבית. אני מנסה כבר שנים לחנך את עצמי להיות מסוגלת להחזיק עוגיות בבית בלי לחסל חבילה. לא מצליחה. ואני ממש לא אכלנית גדולה. כשאני מותשת ומורעבת, זה פשוט גדול עלי. אבל, כבר שנים רבות שאין לי עוגיות ומאפים מתוקים בבית (קצת ביסקוויטים אורגניים לפיצית, שגם זה מפריע לי לפעמים).
ניצן, אשרייך שבן זוגך איתך בעניין. זה ממש נפלא.

אני לא אוהבת מתוק בכלל. ממש מעדיפה פיתה או פיצה או שווארמה בלאפה על פני קרואסון. אני אדחה קרואסון. זה ממש לא עושה לי את זה.
אם אני כבר אוכלת מתוק? פאדג' הארד קור כמעט בלי סוכר בכלל. אז לא לחשוב שאני לא מבינה אהבה לשוקולד. זה ה"מתוק" היחיד שאני ממממממש אוהבת. אבל אם כבר, אז אני אומרת שצריך גם את זה לפרק לסוכר ולקפאין ולדברים שממכרים ספציפית בשוקולד. לעבור לשוקולד יותר איכותי יכול אמנם לעזור למי שמרכיב הסוכר יותר חזק בהתמכרות שלו, אבל למי שהשוקולד עצמו ממכר? זה רק לעבור לניקוטין יותר טהור. בעיניי זה יותר מזיק ממועיל...

ממ, תודה.

וד לא הספקתי לקרוא הכל...אבל ראיתי כבר שתי הערות לגבי השם,אז כן ! אפשר לשנות את הטעות כתיב שבו.
ואגב - כשכתבתי גמילה ביתית לא התצכוונתי לבית/משפחה אלא למושג גמילה ביתית בתור מושג מיקצועי שמדבר על מכורים לסמים שמחליטים "לשבור קריז" בבית ולא ללכת למכון לגמילה פיזית (ולכן הגמילה נקראת ביתית...).
אגיב על השאר ואספר על היום בהמשך...

אני מבינה היום יותר מתמיד שההתמכרות שלי הוא לא למתוק אלא למאפים מתוקים: עוגות ועוגיות שמשלבים גלוטן,קמח לבן סוכר לבן ושוקולד.
אני אנסה להתמקד בהורדה שלהם, אם אצליח אז בהורדה טוטאלית שלהם.
בסופשבוע היו לי הרבה פיתויים,מלא סוגים של מאפים מתוקים עם הרבה מאוד כוסות קפה ותה,פעם אחת אכלתי בקלוואה טקנטנה ומיותרת שהייתה לי מתוקה מידיי וביתר הזמן סירבתי, לא הרגשתי כל כך החמצה.
אבל אכלתי מלא מתוקים - בננה, קלמנטינות (4,בל הסופשבוע) 4 סות תה עם סוכר ושלוק ממיץ רימונים....מתכננת להוריד קצת בכמות המתוקים...בהדרגה...
כבר נהייתה לי רגישות למתוק, וקלמנטינה,למשל, מרגישה יותר מתוקה לי מאשר בדרך כלל.
לאט לאט אני מפלסת לי מסלול נוח ובריא של תזונה עבורי.
וגם אחזור לקרוא את "הדרך הקלה להפסיק לעשן" הספר שאיתו הפסקתי לעשן לפני כמה שנים ...בהצלחה ובקלות.
תמשיכו לכתוב,אני לומדת המון.

נשמע מצויין!
הייתי מוותרת על סוכר בתה והולכת על דבש או על אגאבה.
כשאת ממש משתוקקת למתוק, אני ממליצה בחום על תמרים לחים. זה פצצת סוכר וזה טעים טעים. אפילו לי

יש לי מלא תמרים לחים בבית אבל אני לא אוהבת את סוג המתיקות הזו (מוזר אבל -זה מתוק לי מידיי למרות שאני יכולה לטחון קילו קוראסונים בקלות...).
כשאני ממש גובעת ברעב גיליתי שלכרסם חרוב ממש מרגיע לי את הרעב , למרות שגם על סוג המתיקות הזו,אני לא מתה.
אני באמת אנסה להחליף את הסוכר הלבן בדבש.
אחד מהדברים שאני הכי הכי אוהבת זה תפוחי עץ מיובשים,קניתי בשבוע שעבר תפוחי עץ מיובשים של הרדוף וזה היה ממש טעים ומתוק,על המרכיבים לא כתוב שזה מכיל סוכר סוכר, יכול להיות שכל המתיקות היא מהפרי עצמו?

גם אני לא אוהבת את המתיקות הזו!
נתתי לך את העצה שעזרה לאיש שאוהב מתוק-רעל. זה דווקא טעים לי מאד, אבל לא יכולה לאכול יותר מאחד.. בד"כ אני תוקעת באמצע אגוז או שקד כדי לאזן את המתיקות מעט. אני משתמשת בהם להמתקה של חלבים או גלידות ביתיות, פחות בשביל אכילה ישירה.

תפוחי עץ מיובשים נותנים לך שני דברים - אחד סוכר, והשני זה עונג תחושתי שדומה מעט לתחושה של בצק. זה עונג שהרבה מאיתנו זקוקים לו בגלל האופן שהמוח שלנו והתחושתיות שלנו התפתחה סביב תזונה שהיתה מורכבת הרבה מעמילנים. אפילו אלה עם ההורים המודעים שבינינו שאכלו בכל ארוחה סלט מגיל אפס (למשל אני) אז זה נשמע לי מצויין.
אני לא יודעת אם במוצר הספציפי של הרדוף יש תוספים. עם כל הכבוד למקור (הרדוף) היום זה תנובה, אני חושדת בכל דבר שהם נוגעים בו ומעורר התמכרות. הם גם ידועים בכך שהם כבר שיקרו לציבור יותר מפעם אחת, וגם יש דברים שפשוט לא סבירים בייצור המוני (כמו להצליח להגיע לסטייקים רכים עם טעם אחיד לגמרי *תמיד*, כשכל מה שהם כותבים עליהם זה "יישון". איך יישנתם? זה לא כותבים.)
הם יכולים, למשל, להוסיף סוכר מרסק תפוחים וככה לא לכתוב שזה מומתק. הכי טוב/בטוח זה לייבש בעצמך.

עוד בקשר לעונג התחושתי, אם לא היה ברור למעלה. אכלת בארוחת עשר סנדביץ'? פסטה בארוחת צהריים? עוד פרוסה בארוחת ערב? <כשאני חושבת על כמות הקלוריות שרצה שם... יא אללה. ילדים קטנים!> הלשון, החיך, השיניים, החניכיים... כבר מורגלים לאיזו תחושה רכה מסויימת שנקשרת עם כל תחושות העונג של החומרים הממכרים. אז כל דבר שיכול לספק את זה, הוא מעולה.

ניצן, אשרייך שבן זוגך איתך בעניין. זה ממש נפלא.
מצטרפת לכל מילה.
זה כל כך חשוב לא להיות לבד בתהליך ושבן הזוג ידע מה מכניסים הביתה ובעיקר מה לא. אנחנו באמצע הדרך בינתיים... אני עוד עובדת על זה.

וגם - מרגיש לי קשור אבל לא בטוחה - התחלתי לקבל זריקות B12.
בדיוק רציתי לכתוב שהיום קראתי שצורך במתוק קשור לחוסר ב B12

אני לא סגורה על העיניין של שיתוף בן הזוג בתהליך.
אני מעדיפה לא "להצהיר הצהרות" שאני לא יודעת באייזו מידה אעמוד בהם, מעדיפה לעשות את זה בשקט ובלי עיניים בוחנות של הסובבים אותי.
לבעלי יש ממש גישה טובה לאוכל, לא אוכל ביס אחד אפילו אחרי שנהייה שבע ומעדיף מתוק של פירות על פני מתוק של ממתק ולכן הוא כוסון, כך שגם אם לא אשתף אותו הוא לפחות לא יהרוס לי עם פיתויים.
זאת אומרת שאם בדרך כלל אנחנו אוכלים לארוחת ערב-לחם עם גבינות ת וסלט והוא אוכל יותר מהסלט ואני יותר מהלחם, אז מבלי להצהיר הצהרות על שינוי אורח חיים אני מתכוונת להכין יותר מהסלט ולחתוך פחות מהלחם- כמוהו.
מצד שני הוא מבשל מדהים, זו אני שדירדרתי אותו לפנקיקים מתוקים בימי שישי בבוקר, אני יכולה בקלות לשדרג אותו למעדנים בריאים יותר...

אה...וזה בדיוק זה עם התפוחים היבשים...התחושה של הבצק המתוק בפה, זה המרקם שלהם שעושה לי את זה.
ואייך מיבשים לבד?משתמשים בתפוחים ירוקים?
ולגבי B12 נראה לי שהיה חסר לי בהריון, יש לי בופיה מבדיקות דם אז אין מצב שאני עושה, אבל אולי אנסה לתגבר B12ולראות אם יש שיפור,באלו מזונות יש B12?

בדיוק רציתי לכתוב שהיום קראתי שצורך במתוק קשור לחוסר ב B12
איפה קראת? אפשר לקבל הפניה?

גם אצלי הורדת מוצרי החלב (בגלל רגישות של היונקת) עשו את ההבדל הגדול מאוד הקרייבינג.
משום מה עכשיו אני לא מצליחה לעשות את זה שוב. אולי כי היונקת הנוכחית לא רגישה כמו אחותה הגדולה.(רק קצת, ואין לי מושג למה).

אוי, באמת לא צורכת מוצרי חלב כבר שנים. שנים שנים. (מקסימום גבנ"צ מותכת על פיצה פעם בהרבה זמן. פה יש אופציה לפיצות טבעוניות!)
הבדל ענק. (אף פעם לא אהבתי אבל היו תקופות שממש הכרחתי את עצמי לאכול בגלל האמונה שזה בריא )

אצלי קורא משהו מוזר - מרגע שמתחיל החורף אני לא יכולה לסבול מוצרי חלב וכשהאביב והקיץ באים אני חוזרת לרצות ולצרוך מוצרי חלב, בחורף אני רק משתמשת במוצרי החלב כמרכיבי יסוד לפשטידות, רטבים ולכוס הנס היומית שלי.
היום התחלתי את היום במקום בארוחת בוקר מתוקה בסנדוויץ עם ביצה קשה, זה הפחית באופן משמעותי את הצורך שלי במתוקים(למרות שמוקדם מידיי לעשות סטיסטיקה אחריי פעם אחת...).
והתחלתי לשתות תה עם דבש במקום עם סוכר.
אני כבר מתחילה לראות שיפור במערכת העיכול ,בתחום היציאות :)
שמחתי לשמוע שלחלקכם הפחתת המתוקים גרמה לשינוי ארוך טווח בצריכת המזון, כי אני לא רוצה שזה יהיה עוד אחד מהדיאטות הזמניות האלו,רוצה שינוי מתון שיישאר לתמיד.
עוד טיפים ודוגמאות אישיות ממכורות שנגמלו ייתקבלו בברכה...

אתמול החלטתי שלא אוכל יותר מתוקים/אפחית מתוקים ו "לא לאכול" בכלל נראה לי כמו החלטה... עצומה מידי ולא כ"כ ראלית (מנסיון שלי בכלאופן)

כמוך אני מכורה למתוק אבל בארבע השנים האחרונות אני מפחיתה עוד ועוד את הצריכה של סוכר ומתוק.
המוטיבציה התחילה עם ההריון - לידה במיוחד חשוב לי שהילדים שלי לא יהיו מכורים כמוני.

• אז התחלתי להפריד את הקינוח מהארוחה (שלא יראה להם "טיבעי" לאכול ממתק בסוף האוכל ולפעמים הייתי שוכחת לאכול אותו )
• עוד דבר שעשיתי זה להפחית את המתיקות - לאט לאט פחות סוכר בקפה (היום שותה בלי) כשאני אופה עוגויות ועוגיות מכניסה פחות סוכר ממה שרשום במתכון
• עברתי ליותר אוכל מלא (למרות שגם קודם אכלתי מלא וירקות, וחוץ מזה ממתקים ממלא הם לא הרבה יותר טובים ממתקים ה"ריק" )
• יש מתכונים שאני לא מחליפה את הקמח הלבן והולכת על כל הקופה... כי קמח מלא פוגע בעדינות שלהם.
• עוד דבר - אני מכינה מנות יותר קטנות עוגיות קטנות , פרוסות עוגה דקות וכו'
• משתדלת לא להחזיק ממתקים בבית (וזה אומר שאני לא עוברת במעבר הזה בסופר) שלא תביני לא נכון בכל רגע נתון יש בבית משהו מתוק (כרגע 15 עוגיות + 2 חטיפי במבה נוגט שהאיש אוהב + פירות יבשים + קורנפליקס + ריבה במקרר ושוקולד במקפיא (לעוגות וגם סירופ מיפל , ואולי עוד משהו) אבל בגדול אין פה סטוקים של ממתקים שיש אצל ההורים שלי ואצל הרבה שאני מכירה. אני לא מרגישה חסר אבל גם אין פיתוי שלא אוכל לעמוד בו - לקח לי זמן למצוא את הנקודה הזו של איזון.
• למדתי לזרוק ממתקים שקניתי מכורה כמו מכורה הייתי קונה במאפיה קוראסון (על מי אני עובדת ?! קוראסונים ) / בסופר 2 חבילות של ופלים / ממתקים בכמות גדולה. לאט לאט "עבדתי" על עצמי לזרוק את זה . ז"א את חטא בזבוז הכסף על משהו מיותר כבר עשיתי לא צריך להוסיף על זה את פשע האכילה של המזון הרע הזה. אז אני שמה במטבחון של המשרד (ככה זה מתחלק בין הרבה אנשים) או ממש זורקת לפח!!!!.
• בעלי התגייס התגייסות מלאה, הוא איש רזה ובסה"כ פחות אכלן מתוקים ממני אבל זה בהחלט מאמץ משותף.

גם אצלנו היה בהתחלה קטעים שהוא היה מפנק אותי במתוק וביקשתי כמה פעמים שלא יעשה את זה ושלא יציע לי ובטח ובטח שלא ישכנע אותי ואחרי כמה פעמים היה אצלו השינוי - זה קשה כי אנחנו רגילים שפינוק = מתוק. ואנחנו רגילים להתחלק במה שטעים לנו עם מי שאוהבים וקשה לא להציע לאשתך האהובה אני מציעה לדבר עם בעלך (ואפילו להראות לו את הדף הזה) לא כשהו מכין לך משהו וכמובן לא בכעס כי הוא בא ממקום טוב.

לקח זמן ואחרי שנתיים - שלוש שמתי לב שיש דברים שהם "מתוק לי מידי" ונשבעת לך ששלוש שנים קודם לא היה דבר כזה בלקסיקון שלי ולא הבנתי אנשים שאמרו את זה. (מה ז"א יותר מידי מתוק?" )
והנה קוביה של שוקולד משביעה את החשק שלי (לפני כן הייתי אוכלת חבילה בלי להרגיש אותה בכלל) וגם היום כשאני "מתפרעת" אז אני אוכלת שתי שורות ומסוגלת להפסיק (יכולת שלא היתה לי בעבר!)
ויש שמציעים ממתק ואני לא רוצה ולא אוכלת אותו, ובאופן כללי יש לי תחושה טובה של שליטה בעניין . רוב הזמן ....

יחד עם זה חשוב בלי מיוחד להבהיר שמדובר בתהליך איטי ולא לינארי.
הנה פתחת את הדף בתקופה שאני דווקא אוכלת יותר מתוקים ואני יכולה להעיד שצריכה של מתוקים מעלה את החשק לעוד מתוקים. ובוקר אחד השבוע פתחתי בקפה ו 6 עוגיות ויום אחר אכלתי הרבה שוקולד ו...
ז"א שיש נסיגות.
הדף שלך הזכיר לי שנעים לי כשאני אוכלת הרבה פחות ממתקים ואני מודה לך על כך

ולגבי האיש - כתבת שאת לא רוצה להתהיר הצהרות
אני מסכימה איתך לא להצהיר הצהרות אבל אולי לשתף בכוונות? אני בטוחה שהוא יישמח ואם הוא יידעת אולי יוכל לעזור לך ברגעי משבר? לא יודעת אם זה יעבוד אצלנו למשל האיש פשוט לא מבין בכלל! את עניין האכילה הריגשית. הואלא מבין למה אנשים אוכלים אם הם לא רעבים. ובשיחה עם חברים שבה כ"א סיפר מתי הוא אוכל (רעב / עייף / עצבני וכו') האיש שלי ישב פעור פה והתקשה להאמין.
אז אני מודה שלא תמיד קיבלתי אמפטיה כשהייתי בקריז אבל כן יבלתי תמיכה
ולאחרונה כשציינתי באזנייו תראה איזה שינוי ופרטתי הוא בפירוש התרשם וזה היה לי נחמד.

מוצרי חלב הם "קרים" ע"פי הרפואה הסינית וכנראה בגלל זה בחורף
אין לך חשק לאכול אותם.

בדרך הקלה להפסיק לעשן, הוא מסביר בדיוק למה תהליך איטי מייצר סבל גופני ונפשי עמוק ומקשה על תהליך הגמילה המלא.

אגב, רק למקרה שזה יעלה, <מקדימה רפואה למכה> התמכרות לרכיב מזון דומה להתמכרות לסיגריה. טענת הנגד היא שהתמכרות לרכיב מזון היא קשה עד בלתי אפשרית להפסקה בניגוד לסיגריות, כי את המזון אנחנו צריכים וחייבים לצרוך יומיומית והסיגריות הן רק תוספת. אלא שההקבלה צריכה להיות - הגוף זקוק למזון מדי יום וזקוק לנשימת אויר צח מדי שאיפה. הגמילה איננה ממזון כי אם ממרכיבים בעייתיים בו, ודומה לגמילה מסיגריות כי התקווה היא להגיע לאויר צח ומזין את הגוף והנשמה ולא לסחי ומי אפסיים שמרעילים את הגוף במקום להזין אותו.

הבעיה היא במישור פסיכולוגי לגמרי של הפרדת המונח "מזון" (כלומר דבר מה שנועד להזין את הגוף ולתת לו אנרגיה שבמהותה בריאה ולא גורעת מן הגוף דבר) ממוצרים בתעשיית האוכל המערבית שבמקרה הטוב חלקים קטנים מן האוכלוסייה מסוגלים לעכל בלי להזיק לעצמם אנושות, שבעיקרם מהווים חומרים קשים וממכרים, שכבר ידוע שגורמים למחלות קשות ולמגיפות אמיתיות בעולם המערבי.

בראש ובראשונה סוכר לבן, קמח מולבן, בפרט גלוטן, וקפאין <וגם מה שזה לא יהיה בשוקולד>

לתפישתי יותר הגיוני שבחורף הגוף יימשך לדברים שאפייניים לתזונה חורפית, כלומר שורשים, אגוזים, ובכלל תזונה עתירת קלוריות שעוזרת להגדיל את מאגרי השומן בגוף וכך לעזור לו לעבור את החורף. שאיפה גופנית לתזונה בעלות מינימלית ובתועלת קלורית מקסימלית.
רוצים לקרוא לזה "מזונות חמים"? לבריאות

לגבי B12 קראתי את זה בדף מודפס שראיתי אצל מישהי שהגיע ממטפל אלטרנטיבי.
לגבי טיפים נוספים: סטיביה יכול לעזור קצת (צמח ממתיק), מצטרפת ללהוריד את כמות המתיקות - בשתיה, בגודל המתוק שאוכלים...
לי מאוד עוזר לצחצח שיניים בסוף הארוחה. אחרי כל ארוחה. די מהר מתרגלים שהפה נקי ולא מנשנשים. בכלל לשים לב לטעם ולהרגשה שנשארים אחרי מה שאוכלים. דווקא אחרי מתוק הטעם לדעתי לא משהו...
כמו שכתבו: תכנון, ארגון הסביבי, כוח רצון ועם הזמן זה בא באופן טבעי ואז יש את הדילמה ההפוכה: מה אוכלים בחוץ / אצל חברים? עם מה מארחים?...

ניצן ההבדל בין גישתך לגישתי (האישית, לא של א שפתחה הדף) הוא שאני לא רוצה להיגמל לגמרי.
כן סוכר - קמח לבן - ... הם מזיקים אבל לי הם גם טעימים, מפנקים וכו'
לפיכך אני לא רוצה (ולא רציתי) להיגמל מהם במובן של לא לאכול עוד לעולם אלא רציתי (ורוצה עדיין) לשפר את השליטה שלי באכילתם.
לא לאכול סוכר בהתקפת לחץ למידה לקראת מבחן אלא כי זה מפנק אותי
לא לאכול עוגת קרם ליד הקפה גם כשאני מלאה כי יש לי התניה כזו וכו'.
(וכן גם מקפה אני לא רוצה להיגמל)

ועוד דבר *שאני* רוצה זה לחיות בשלום עם מעידות תזונתיות / תקופות שבהם יש לי פחות כוח וחשק להקפיד.
האוכל גם זה שאינו מזין הוא לא אויב *בעיני*
האכליה הלא מבוקרת היא משהו שהייתי רוצה לצמצם ואף להעלים.

ולכן *לי* כן התאימה הירידה ההדרגתית בצריכת הסוכר.

הוא מסביר בדיוק למה תהליך איטי מייצר סבל גופני ונפשי עמוק ומקשה על תהליך הגמילה המלא.
ואצלי ההפך הוא הנכון דווקא בסיבוב הזה של תהליך איטי וממושך אני מרגישה תחושת הישג והצלחה ולגמרי לגמרי לגמרי לא נגרם לי סבל גופני / נפשי

(ספר על תהליכים איטיים דרך הקייזן "‏http://simania.co.il/bookdetails.php/?item_id=60549‏" - והנה יש לנו טיעונים מענינים דווקא על לאט )

לייט (למקרה שטרם היה ברור )

בעיניי זה פשוט לא מזון. לא אוייב. (היי מותק )
מפנה אותך גם לאלן קאר. הנחמה היא אשליה של התמכרות. הרצון להמשיך לצרוך חומר ממכר פיזית ורק לשלוט בצריכה ובכמויות הוא שאיפה מכאיבה וחסרת תוחלת.

החליפי את כל מה שאמרת על סוכר לבן במילה סיגריה ושימי את דברייך בפיו של מכור ותביני על מה אני מדברת.

כמו שרבים אמרו לפני-נסי פירות. גם יותר בריא וגם תרדי במשקל(פירות לא משמינים בניגוד למה שחושבים)

בנוסף כדאי לך לדאוג שבכל מקום בבית יהיו פירות זמינים. "משהו כזה"‏http://www.youtube.com/watch?v=6OtIrHyX4qE‏ יעשה את העבודה

נעניין לשמוע את השיחה בניכן - לייט(פלונית) וניצן_אם^?‏ - מעורר לחשיבה.
אני בנתיים במקום של לייט ומרגישה שנכון לי יותר ואף קל לי יותר להפחית ולאזן מאשר להוריד ולהתנזר אבל נראה מה יוליד יום...
אני מנסה לאתר למי השאלתי את הספר של אלן קאר כדי "לעשות איתו עבודה"...
מעניין גם הדיון על ההבדל בין התמכרות למזון מתוק לבין ההתמכרות לסיגרייה, שתדעו לכן שאני חושבת על כל מילה שנאמרת כאן.
גם היום לא נגעתי בכלל במאפים מתוקים ועוגות ועוגיות...לא קשה לי בכלל, אבל אכלתי מתוקים :דבש בתה, חלבה ופירות ומילקי שאני רגילה לאכול כל יום שני ויום רביעי(סיפור ארוך...) ואולי אוריד בהמשך.
הסנדוויץ עם ביצה קשה לארוחת בוקר במקום פיתה עם שוקולד ( או חבילת עוגיות טבולות בנס קפ)ה,עושה את העבודה ומפחית אצלי את החשק למתוק שבדרך כלל מלווה אותי במשך כל הבוקר.

היה לי יום מתוק בעבודה מבחינת סיפוק אישי ומיקצועי אז אני לא יודעת אם אני בהיי מהמתוק הזה או מהחוסר מתוק הזה :)

ועוד משהו (מתעדת לעצמי, לרגעי שבירה) מאז שאכלתי את המילקי אני מרגישה טעם ממש מגעיל בפה, אייך זה שאף פעם לא הירגשתי את זה עד היום?!?!
לא שאם יראו לי עכשיו עוד מילקי אני לא ארצה אחד, אבל אני ארצה אותו למרות שמצאתי לו חיסרון גדול וחדש בדמות טעם דוחה בפה...ויהסס חצי שנייה לפני שאבחר לאכול אותו.

א, מה שאת עושה זה מעולה מעולה. לא צריך לא לאכול מתוק בכלל. אפשר לאכול המון מתוק ולהגמל מסוכר לבן. פשוט להקפיד לצרוך אותו ממקורות טבעיים ולא מעובדים (הכי טוב פירות, דבש, אגאבה, תמרים לחים, מיובשים אורגניים.)
האם את מרגישה שאת "מכורה" ללחם בבוקר? או שזה היה יותר אמצעי להגיע לשוקולד? כי אם זה השני, אז סבבה, אבל אם הלחם הוא גם התמכרות, אולי כדאי להשקיע בלחם עם פחות אלמנטים ממכרים. מחמצת במקום שמרים, שיפון, קינואה במקום קמח חיטה, קמח מלא ולא מולבן, אפייה ביתית במקום ככר קנויה, ועוד.

מילקי. פעם הייתי מכורה לגמרי. היום זה ממש מגעיל אותי. אני חושבת שאת בדרך הנכונה יישר כח!
זה תהליך. יום אחד את תוכלי בקלות ובהנאה לאכול תמר או גרנולה במקומות האלה. את מעוררת השראה!

לאלן קר יש עוד ספר שנקרא "הדרך הקלה לרדת במשקל". שם הוא מדבר ישירות על ההתמכרות לרעלים במזון, ללא קשר ישיר למשקל דווקא.
תכלס זה על מעבר לתזונה חיה, גולמית וטריה, שבאופן טבעי תורמת לאיזון גם במשקל (כלומר, השם שהוא נתן לספר מטעה לדעתי ).

באמת באמת שאפשר להתענג על סלט פירות עם שבבי קוקוס מלמעלה, ועם גרנולה ביתית עם הרבה צימוקים, שקדים וקשיו
רק רגע, אני כבר חוזרת...

לאלן קר יש עוד ספר שנקרא "הדרך הקלה לרדת במשקל".
וואלה? מצויין! אז אני לא צריכה להמשיך לשלוח אנשים לדרך הקלה להפסיק לעשן?
אני אחפש את זה, הוא חכם הבחור. אמריקאי טרחן, אבל עלה על משהו מהותי במנגנון הרגשי בהתמכרויות פיזיות.

דברייך מחזקים אותי - ניצן_אמ‏.
לא יודעת אם אני מכורה ללחם, זו צורת אכילה שמאוד נוחה לי, אני מכינה בבוקר 3 סנדוויצים עם ביצה/טחינה וחסה ועגבנייה ועלים אחרים והם משמשים אותי למשך כל היום בעבודה,במסגרת השינויים בתפריט השבוע עברתי ללחם שאור והחסה גדלה והלחם קטן.סנדוויץ זה סוג מאכל גאוני לדעתי ,לא יודעת אם זה בא אצלי ממקום של התמכרות או של נוחות ופרקטיות .

אני לא זוכרת אם סיפרתי אבל - בזכות "הדרך הקלה להפסיק לעשן" היפסקתי לחלוטין ובקלי קלות להיגמצל מסיגריות כשהייתי מכורה "כבדה" ,אייזה כייף לשמוע שיש גם ספר שלו על אוכל, האם גם אותו ניתן לקרוא באינטרנט? לקנות בסטימצקי?

היום עבר לי בסבבה, היו מלא "כביכול פיתויים" בדמות עוגיות ועוגות ושוקולדים לא נגעתי בהם,ולא הרגשתי שום החמצה.
אכלתי שתי בורקס תפוחי אדמה שחילקו בעבודה אבל זרקתי את שתי הסנדוויצים שהיו אמורים להיות ארוחת צהריים שלי כי הרגשתי שזה יותר מידיי בצק בשבילי.
היה לי טעים עם הבורקסים (הם היו,יחסית,איכותיים) אבל מאז אני מרגישה כבדה ובצקית (מרגישה שהבטן שלי רפויה ודביקה מבפנים כמו בצמק מקמח לבן).
שוב,אני לא יודעת אם זה אומר שמחר אגיד לא לבורקס אבל לפחות הבחנתי לראשונה ב"מחיר" שיש לאכילת הבצק הזה.

ממשיכה לעדכן ואשמח להמשיך ולהיתמך.

‏http://readingmachine.co.il/home/books/1198081370/1198082093‏
זה לטובת הנגמלים העתידיים ממתוקים שיקראו בעתיד את הדף -פרק מתוך הדרך הקלה לרדת במשקל" של אלן קאר...

זה מאד מאד חשוב מה שאת עושה. תימלול התחושות שעולות בך אחרי שאת אוכלת דברים לא מזינים ותיעוד התחושה הזאת. אבל בראש ובראשונה זה שאת מחזקת ומפתחת את הקשב שלך לתחושות שעולות מן הגוף כשאת מתייחסת אליו לא בצורה אופטימאלית... זה כל כך חשוב!

הערות ככה בגדול גדול על מה שסיפרת: בורקס פחות טוב מסנדביץ'. יש בו גם קמח לבן והרבה, גם מוצרי חלב מותכים, גם שומנים מחוממים... בקיצור, התחושה שאת מתארת ממש מתאימה למה שאכלת...

אני, האמיני או לא, הייתי מכורה קשה לסנדביצ'ים. זה היה מרכיב מרכזי בתזונה שלי.
אז אני מרימה דגל אדום קטן במקום הזה - הזהרי לבל תחליפי התמכרות אחת באחרת!

יש לחמים איכותיים ונפלאים עם כל התכונות שתיארתי, אפשר גם להכין לחם בבית (יש פה המון אופות, אפשר לשאול אותן) אבל הזהרי שלא לפול בפח הזה שלא תצאי קרחת משני הצדדים

המשיכי לעדכן.

אגב, בקשר ל"לא אופטימאלית" אני חלילה לא מתכוונת שאת לא מתייחסת יפה לגוף שלך! אני מתכוונת לכך שכל גוף מכוונן אחרת, מגיב אחרת, ויודע להגיד בקול מסויים כשזה לא אופטימאלי *לו*. ולפתח את הקשב לזה, זה ממש ממש חשוב.
מקווה שברור.
<בגדול אם אני נשמעת לא מפרגנת, שאלי אותי. זה בד"כ יהיה בגלל ניסוח מחורבן... לא בגלל שאני לא מפרגנת... >

זה ברור ומובן כפירגון.תודה.

אני כבר כמעט שבוע לא אוכלת קוראסונים,וזה לא מפריע לי כמעט ב-כ-ל-ל , אני מופתעת מזה.
אתמול היינו בארוע עם אוכל גורמה,היו קינוחים מטורפים לקחתי ביס אחד מכל אחד מששת הקינוחים ואחרי כל ביס עצמתי עיניים והתרכזתי בטעם ובתחושה (מחזקת את תפיסת הקשב לתחושות שעולות מהגוף...מדוייק).
מודה בייני לבין עצמי שהגלידת סורבה מלון הייתה יותר טעימה מהשוקולדים העשירים אך עדיין נשארה אצלי תפיסה שמתוק של שוקולד יותר "שווה" ממתוק של פרי ואם ,נגיד, הייתי צריכה לבחור רק קינוח אחד היום,אני יודעת שהייתי בוחרת בשוקולד המריר,אני מודעת לזה שזה לא הגיוני, המוח שלי מתוכנת לחשוב שמתוק מסוג טיבעי/פרי=פחות טעים,בשנייה של ה"מבחן טעימות" הרגשתי שהמלון עדיף על השוקולד אבל היום כשאני מדמיינת את שניהם השוקולד נראה לי טעים יותר מהמלון,..לא יודעת אם אני מצליחה להסביר את עצמי...יש פה משהו עמוק.
היה שם ביס אחד של שוקולד מריר מאוד עשיר שתוך כדי ביס הרגיש פשוט אלוהי אבל מייד אחרי הבליעה הרגיש מתוק מידיי ומשתלט ,אחריו הרגשתי צורך לשתות הרבה הרבה מים .

היום חשבתי להכין עוגת תפוחים לשבת, אני חוששת שעוגה שזה עתה יצאה מהתנור תהייה אוייב ולא אוהב,אבל רוצה שיהיה משהו בייתי וטעים לבעלי ולאורחים,עצות?

א, חשבתי עליך...
גם אני וגם הבת שלי סובלות מכל מיני התמכרויות לאוכל ומנסות להתמודד עם זה בימים אלה ממש. הבן לא מכור - למרות שהתפריט שלו דומה מאד לזה של הבת. כנראה בנוי קצת אחרת או שעדיין לא הספיק... אחרי אינצידנט בעצמה בינונית-פלוס בארוחת ערב השבוע, הגעתי לפה עם תובנות (לא משהו חדש, אבל לחזק דברים שכבר נאמרו):

1. צריך ללמוד לזהות את תחושת הקרייבינג של ההתמכרות, ולהבדיל בינה לבין צורך אמיתי.
2. להכיר את האויב - לדעת מה מעורר את התגובה ההתמכרותית.
3. אם כבר הגעתי למצב ההתמכרותי, לעשות החלפה - אני חתכתי לי תפוח, שפכתי עליו יוגורט עיזים וגרנולה ביתית. סיפקתי את הצורך שלי בטעם, במרקם, ובהרגשה של פינוק חגיגי. הבת שלי נזכרה בסלט הטרי שבצלחת שלה ושהיא שכחה לאכול קודם, ובבננות הבשלות-בדיוק-במידה שהיא אוהבת.

לגבי עצמי אני יודעת, שאוכל שטוב לי גורם לתחושת סיפוק, ואוכל שרע לי גורם לי לרצות עוד ועוד גם כשאני כבר לא רעבה.

אני כבר כמעט שבוע לא אוכלת קוראסונים,וזה לא מפריע לי כמעט ב-כ-ל-ל - כל הכבוד על ההתקדמות היפה. יש דברים מסויימים, סוגי מאכלים, שאני מרגישה שכבר "ניצחתי", כי אין לי יותר את הרצון והחשק לאכול אותם - לדוגמה, מיצים ממותקים, "מעדני חלב" (איכס! ופעם אהבתי מאד!), קורנפלקסים, חטיפים מלוחים. יש דברים שעדיין קשה לי להתאפק ומדי פעם אני נופלת - בעיקר מתוקים. בהצלחה לנו!
פתאום חשבתי, שכל השקיות המרשרשות והגביעים הקטנים האלה קצת מגעילים אותי היום, וזה אחד הדברים שעוזרים לי לא לרצות את הדברים שבתוכם.

מזדהה עם מה שכתבת : "לגבי עצמי אני יודעת, שאוכל שטוב לי גורם לתחושת סיפוק, ואוכל שרע לי גורם לי לרצות עוד ועוד גם כשאני כבר לא רעבה" מעניין למה זה ככה?
כבר שבוע יש חצי קילו חלווה במקרר ,פעם אחת אחלתי חתיכה קטנה והיפסקתי כי זיהיתי שזה לא ייגמר עד שזה לא ייגמר (חצי קילו!!!)זה נאכל על ידי אחרים לאט לאט והבוקר ראיתי שנשארה חתיכה קטנה יותר, אבל עדיין משהו בגודל של, נגיד, חבילת חמאה.
אז טעמתי והיה לי מתוק מידיי אבל כל פעם חזרתי עד שגמרתי הכל.
מתוק -מגעיל לי עכשיו,ממש מגעיל ולא נעים, למרות שעברו שעתיים מאז(!!!!)
מעניין אם זה ששמתי לב לזה וכתבתי את זה יימנע ממני לעשות את אותה טעות שוב?
בא לי לאכול בצהריים עדשים עם טחינה גולמית...אייזה חשק מוזר...הולכת לחפש פה מתכון.
אלטר_אגו‏ אולי תעדכנו גם פה ואני ואחרות יוכלו ללמוד ממכם,זה לא דף בלוג אישי שלי.

מעולה, אפשר לעשות קבוצת גמילה!

שכחתי לכתוב, שאני גם מאד מזדהה עם זה:
_עדיין נשארה אצלי תפיסה שמתוק של שוקולד יותר "שווה" ממתוק של פרי_
גם אם בפה אין דבר שטעים לי יותר מפרי טרי, ואני בכלל טוענת שכל התחום של קינוחים התפתח מתוך הניסיון לייצר משהו שישתווה בטעמו לאבטיח טוב... עדיין יש לי בראש תפיסה חזקה ששוקולד ועוגה יותר טעימים מפירות. זה לא קשור לטעם! מעניין עם זה משהו תרבותי, או שזו ההתמכרות!

"לגבי עצמי אני יודעת, שאוכל שטוב לי גורם לתחושת סיפוק, ואוכל שרע לי גורם לי לרצות עוד ועוד גם כשאני כבר לא רעבה" מעניין למה זה ככה?
כי הגוף מתמכר?

יש איזו סברה שמה שקורה זה שאצל מישהו מכור או רגיש, יש חסר במשהו (לדוגמה, אנזים מסויים שעוזר לפרק משהו) ומשהו בחומר שאנחנו מתמכרים אליו צריך מהגוף בדיוק את הדבר שאין לו, וכאילו "משקר" לגוף ואומר לו שיש לו חלקים מזה. אז מה שקורה זה שכדי לפרק את זה, הגוף מאמין שהוא צריך עוד ועוד מזה. ואז בעצם פוער פצע יותר גדול.

אני לא בטוחה שזה נכון. בהתמכרויות לסמים למשל, נוצר איזה צורך פיזי מאד גדול בחומר חיצוני, או בגלל שהוא מחליף חומר טבעי שיש לנו בגוף ומעלה את תחושת העונג שלנו, או בגלל שהוא גורם לחומרים הטבעיים שיש לנו בגוף לפעול בצורה הרבה הרבה יותר יעילה לרגע. אבל מה שקורה בתגובה לצריכה של החומר החיצוני, זה שהגוף לא מייצר את החומרים הטבעיים או מייצר הרבה פחות. ואז פתאום מאושר או מרוגע, אנחנו נופלים למקום הרבה יותר נמוך. אז נוצרת תלות פיזית בחומר החיצוני.

המקום הזה שבו יש תלות בחומר חיצוני (באכילה או בנשימה או בשתייה או לא משנה איך) הוא מקום שנשאר פתוח כמו פצע. כשמנסים להגמל לאט, מה שקורה זה שמשאירים את הפצע פתוח לאורך הרבה זמן, מגדילים את הסיכוי לצלקות... כשמפסיקים באחת, יש סדר גודל של בין 3 ימים ובין שבועיים של סבל פיזי אמיתי. ממש משגע את הגוף והמחשבות, אבל אח"כ הפצע *הפיזי* נסגר ומחלים לגמרי. רגשית עדיין יכול להיות מצב שניפול לרצונות האלה, מתוך אמונה שזה יפתור לנו את הצורך הרגשי, כי כבר "אימנו" את הגוף להאמין שהשניים הולכים יד ביד. אבל אם זוכרים כל הזמן את הסבל הגדול שהדברים האלה גורמים לנו, יהיה יותר קל לאהוב את עצמנו ואת הגוף שלנו ולא לעשות לו את זה

בקשר לקינוחים, עם כל הכבוד לכוחה ההרסני של התרבות, ויש כבוד , אני די בטוחה שזה לא משהו תרבותי אלא התמכרות. <מה יקרה אם ניתן שוקולד לילידים שמעולם לא טעמו?>

אנחנו מארחים הרבה ואני לא יכולה להוציא לחלוטין את כל המתוקים מהבית
מעבר למה שאמרו לך בענייני תמרים ואגוזים למיניהם – אני רוצה לומר שעצם האקסיומה של אירוח=מתוק אולי דורשת איזושהי בחינה מחדש.
אפשר להכין סלט ירקות מטמטם שאורחים יתנפלו עליו בשצף. אפילו הסלט הכי פשוט (חסה-עגבניה-מלפפון) יכול להמריא לגבהים סטייליסטיים בעזרתה של, למשל, גרנולה מלוחה (מכינים כמו את המתוקה, רק בלי צימוקים ובלי סוכר/דבש אלא עם מעט מלח ותבלינים כמו פפריקה, זרעי כוסברה, זעתר, מה שבא, ואם רוצים אפשר להוסיף עגבניות מיובשות על תקן צימוקים), גבינה מלוחה אורגנית אם אין לך בעיה עם מוצרי חלב – ולא צריך כמות גדולה, קרוטונים – אם הם ביתיים ומקמח מלא, ושוב, לא צריך כמות גדולה וכו'. ואם רוצים להשקיע עוד אפשר גם להעשיר את הסלט ברכיבים מעניינים כמו נבטים או קטניות מונבטות, אבוקדו, עגבניות צהובות, הרבה עשבי תיבול, ביצים קשות ליד. כשאני מארחת זה מתחסל הרבה יותר מהר ובהנאה מאשר מתוקים, ונראה לי שהרבה אנשים דווקא מעדיפים להתארח כך גם אם הם לא מודים בזה, כי יוצאים עם תחושה נעימה ולא עם פיכסיות כבדה בבטן. עוד צורת אירוח שאני אוהבת – ירקות חיים חתוכים לגפרורים עם מטבלים שונים (על בסיס טחינה, יוגורט עזים, או שמן זית שמוסיפים לו אגוז כלשהו ועשב תיבול כלשהו ליצירת מטבל-סטייל-פסטו). אפשר גם לחם שיפון מלא ליד – ממילא כשיש הרבה ירקות בעסק אוכלים ממנו פחות, ובכל מקרה אוכלים ממנו פחות ממה שאוכלים מלחם חיטה לבן. או סלט/תבשיל עשיר יותר על בסיס, נגיד, קינואה. כשאירחתי כך, הרבה פעמים לאנשים "לא נשאר מקום" לקינוח, אף על פי שדווקא היה (ואת זה אפשר לפתור כמו שאמרו לך – תמרים, אגוזים, פירות טריים חתוכים, או להכין סלט פירות בעל עוקץ – קינמון, ציפורן, ג'ינג'ר, נענע ואפילו בזיליקום – לאו דווקא הכל ביחד...). ואף אחד לא הרגיש "מקופח מזונית", על דברתי. להיפך.
עכשיו הדיסקליימרים:
א. אני מאד מאד אוהבת שוקולד (מריר 85% אם אפשר, תודה ), אבל לפי כל התיאורים כנראה לא הייתי מכורה לו מעודי. לא יכולה לחסל חבילה במכה. גם לא חצי. בנוסף, מאז שנישאתי והתחלתי להכין אוכל לעצמי ולבני הבית, גיליתי שמתוקים הרבה פחות מעניינים אותי קולינרית, ולכן קל לי לייעץ למישהו אחר להשקיע בהם פחות, כי זה הרי "לא אוכל", וזה לא מגוון מבחינת הטעם, והחומרים – גם המשובחים שבהם, בסופו של דבר די חוזרים על עצמם וזה משעמם. וכששוחחתי על זה עם אמא שלי הסתבר שגם היא – אף על פי שהיא יודעת ואוהבת לבשל – לא מוצאת עניין בהכנת מתוקים ונהנית הרבה יותר מלהכין סלט+פשטידה מאשר עוגה. במלים אחרות – אני לא מכורה למתוק ולכן לא יכולה לייעץ מתוך החוויה של התמכרות למתוק.

ב. כן, זה דורש השקעה של זמן ועבודה. אני לגמרי מבינה שהרבה הרבה יותר קל (וזול ) פשוט לפתוח איזו אריזה ולרוקן אותה לתוך ביסלייה. אבל זו מיומנות נרכשת, וזה ילך ויהיה קל ומהיר יותר ככל שתתרגלי. נראה לי שחבל להחזיק בבית דברים "רק בשביל אורחים" כשאת יודעת שנוכחות הדברים האלה בבית לא עושה לך טוב, גופנית ונפשית. האורחים, בסופו של דבר, באים כדי ליהנות מחברתך, ואם את מגישה כיבוד – הבונוס הוא האהבה שהושקעה בו, לא כמות הסוכר שהוא מכיל.

סמדר _נ אפשר להתארח אצלך : ) ?
רייריתי כאן על השולחן מהתיאור של הסלט,לא האמנתי שזה יכול לקרות לי מסלט :)

באמת בתפיסה שלי עד היום היה ברור שאירוח זה קפה ועוגה או עוגיות (פתאום קלטתי -אני אפילו לא מציעה חטיף מלוח, מסכנים אוהבי המלוחים שהתארחו אצלי...).
אני גרה באזור כפרי ואצלינו רוב האירוחים הם "קפיצות" לקפה , היתארחויות קטנות וספונטניות כאלו ולא ארוחות ממש אז זה נראה לי מוגזם לפרוש להכנת סלט כמישהי רק קופצת.
יהיה לי גם מוזר לקפוץ לשאול משהו את השכנה ולאכול איתה סלט...למרות שזה בטח רק עניין של הרגל.

בכל מקרה החלטתי השבוע לא להכין עודת תפוחים,קרוב מידיי להתחלה של הגמילה ומפתה מידיי, בשבוע הבא אכין עוגת תפוחים עם קמח מלא ופחות סוכר ואחתוך חתיכות גדולות לאורחים כדי שתיגמר יותר מהר וואשתדל לאכול ממנה רק קצת.

ומשהו אחר - בצהריים אכלתי עדשים חמים עם רוטב טחינה קר ואח"כ היו לי מעין עוררות פיזית מוגזמת שהתבטאה בתחושה של דפיקות לב מואצות (כמו התקף חרדה קטנטן, אך הוא הרגיש לי לגמרי פיזי וללא שום חרדה) הירגשתי בתוך תוכי שהתגובה הפיזית הזו קשורות לעדשים והטחינה שאכלתי,(ואכלתי די הרבה מזה), מישהי מכירה ?

(זה קרה לי פעם כששתיתי מיץ עם סלק ואח"כ אמרו לי שיותר מידיי סלק נותן "שוק" לגוף)

זו הייתי אני א ....

הירגשתי בתוך תוכי שהתגובה הפיזית הזו קשורות לעדשים והטחינה שאכלתי
יורה באפלה לחלוטין: אם זה קורה שוב, אולי כדאי לבדוק את הנושא של אבנים_בכיס_המרה‏. קורה משהו לא טוב לטחינה כשהיא מתחממת (במקרה זה, על העדשים) – לא יודעת בדיוק מה אבל זוכרת שכיס המרה המאובן שלי הגיב לזה רע מאד. והתקף קליל ומינורי יכול להרגיש כמו שתיארת. אם זה העניין, יכול להיות שעדיף פשוט לחכות עד שהעדשים יתקררו ורק אז לשים את הטחינה.
אבל שוב, זה לגמרי באפלה, ואני לא רופאה ולא תזונאית, ובטח יכולות להיות עוד מיליון סיבות שאין לי מושג ירוק מהן.

זה נראה לי מוגזם לפרוש להכנת סלט כמישהי רק קופצת.
אולי, אבל חיתוך כמה ירקות עם מטבל זו עבודה של דקות ספורות, כשמיומנים.

אצלנו גם לא מגישים "כיבוד".
בזמן האחרון כשחברים מתארחים אצלנו זה איכשהו תמיד מתפתח לבילוי של יום שלם, אז פשוט אוכלים ביחד. הם יודעים שהם מוזמנים להנות מהפירות והאגוזים שיש אצלנו בכמויות בקערות גדולות (אני מדי פעם שואלת אם רוצים, רק כדי שלא ירעבו לי בטעות מרוב נימוס ) ואנחנו מכינים תמיד תמיד סלטענק.

אפשר פשוט להניח כמה פירות בקערה ולהגיש. או ירקות. זה מאד מפשט את החיים.
באופן אישי, אני מפיקה הנאה מהכנת אוכל ומשיתוף בו, אז סלט וטחינה כמו אצל סמדר בא לי בכיף לגמרי.
_{כמעט בכל סופש בזמן האחרון יש אצלנו אורחים לצהריים...}

מזכיר לי שכשהייתי מאושפזת אחרי הלידה (סה"כ כשבועיים) העברתי כמויות עצומות של רוגעלך לחברותיי לחדר, התענגתי על המאכלים של אמא שלי, ולא היה *שום דבר* שהביא אותי להתרגשות יותר גדולה, לשמחה יותר גדולה, ולהנאה יותר גדולה מסלט גדול חתוך דק.
מאז ועד היום, כשיש לי חברה שיולדת, או שאני שולחת לה סלט כזה, אורגני. שמה בצד קופסה אטומה עם לימון ושמן זית, קופסה קטנה עם אגוזי מלך...
או שאני מביאה בעצמי. ממליצה לכולן. לוקח בענק את כל הממתקים והשוקולדים.
<כן כן, יש לי פטיש לקופסאות. SUE ME>

פלונית - תודה אבדוק את עיניין האבנים במרה...

ניצן_אמ‏ אייזה כייף לך ! מאחלת לעצמי להגיע לאהבה כזאת לסלט כמו שיש לך , למרות שהתיאור סלט של סמדר עשה לי חשק זמני שבטח אממש בקרוב, סלט עדיין נחשב אצלי לסוג של תרופה ,אם יש בצלחת פחמימות ,בשר/פשטידה וסלט,הסלט תמיד יהיה האחרון שאגע בו,לאחר שאסיים את כל הצלחת,וסלט הופך להיות מפנק עבורי רק אחרי שאני מרפדת אותו בדברים שהם לא סלט : פסטה מסולסלת צבעונית.גבינה בולגרית, טונה , ביצה, אגוזים וזרעונים,דבש ברוטב וכדומה (מכירה את את סצינה של מרק כפתור ברחוב סומסום ?)
וניצן_אמ^?‏ בתור מישהי שגם קשובה לגוף וגם אוכלת בריא,יש לך מושג מה זה היה מה שהירגשתי אחרי שאכלתי עדשים וטחינה?

בנוגע לכיבוד לאורחים: כבר כתבתי שאצלנו מבוגרים לא מקבלים דבר (!). כדי שלא ירעבו או יתביישו, יש תמיד כמה פירות על הצלחת של המטבח ואפשר פשוט לאכול. אם נשארים לזמן ארוחה, אז פשוט מכינים סלט ענק עם נבטוטים או עם גבינת פטה ומי שרוצה גם מקבל לחם אורגני מלא (אני לא אוכלת לחם עם הסלט).
חשבתי על זה שרוב האנשים שאני מכירה, נשים וגברים, מנסים לשמור על משקלם או אפילו נאבקים בכמה קילוגרמים עודפים. על כן, זה אולי נחמד לאכול עוגה שלא תוכננה עם הקפה אצל חברה, אבל זה גם מוסיף איזה 300 קלוריות שלא תוכננו. אז באיזשהו מקום אנשים שמחים על כך שאצלי לא דוחסים תוספת לתפריט היומי.
יש לי חברה טובה מאוד עם ארון עוגיות פשוט הורס. עוגיות משובחות ממיטב הקונדיטוריות. זהו מכשול רציני בשבילי. כי עוגיות עם הקפה זה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם, חוץ מסלט. כל פעם, לפני שאני באה אליה, אני צריכה להכין עצמי נפשית לא לגעת בעוגיות וגם לא בסוגי הלחם שיושבים להם בסלסלה שעל השיש.
אז, מצד אחד כיף להתארח אצלה, ועלי כולם צוחקים. מצד שני, כשאני אצלה ואני במצב חלש יחסית (עייפה, כאב ראש) העוגיות תמיד הורסות לי את תכנון האוכל היומי. כל החברות שלי נאבקות בכמה קילוגרמים, וזה נראה לי נחמד שאצלי הן לא נתקלות במכשולים.
והדבר הכי מצחיק הוא שמהיומולדת של הבת שלי מה שהכי זוכרים זה את סלט העלעלים והנבטוטים הענק שהכנתי. פשוט טרפו אותו. בזמן המסיבה הוספתי עוד ועוד עלעלים ורוטב (ויניגרט תפוזים שהכנתי) כי היה לזה ביקוש עצום. לאחר מכן, כולם ביקשו את המתכון. אז, הנה, יצאו ממסיבת יומהולדת בלי מאות קלוריות מיותרות ותחושת פיכסה בבטן.

מה שהכי זוכרים זה את סלט העלעלים והנבטוטים הענק שהכנתי. נשמע מפתה במיוחד, גם אני רוצה את המתכון .

טוב, זה תלוי איזה סלט... חובה להוציא את הירקות מהמקרר לפחות שעה לפני שאוכלים אותו. הם צריכים להיות בשלים וקשים, לא רכרוכיים. אורגניים פשוט פי מיליון יותר טעימים!
לחתוך בכוונה גדולה חיתוך דק ואחיד בסכין חד מאד (שלא יהיו קוביות מעוכות ומעפנות. קוביות קטנות, מוצקות ואחידות.)
הכי פשוט וישיר, מה שחברהשלי מכנה "סלט קיבוצי" - מלפפון, עגבניה, חצי בצל קטן. KEEP IT SIMPLE

מערבבים בעדינות. אם הירקות טובים והחיתוך טוב, הסלט לא יגיר כמעט נוזלים בשלב הזה.
סוחטים מעליו חצי לימון טרי, מוסיפים שמן זית בנדיבות (כבישה קרה) מעט מלח (עדיף מלח ים גס, זה עושה הפתעות בפה אח"כ ) ולגרוס מעל פלפל טרי.
אני עז אם את לא אוכלת את זה לפני כל דבר אחר

בקשר לעדשים ולטחינה, לי זה נשמע אולי כמו רגישות לקטניות. זה דבר מאד נפוץ. עצם הCRAVING מעניין פה. רצון עז לטחינה (רצוי כמובן מלאה ואורגנית ששם יש פי כמה יותר מינרלים!) יכול לבטא מחסור בסידן או בברזל (או לא מחסור, סתם צורך בהם, להתחזקות. למה זה צריך להיות בגלל חסר?)
עדשים זה מעניין. אני הייתי מפרידה בין השניים ובודקת שוב את התגובה שלי. אם אין לך רגישות (שימי לב ליציאות, לתחושה הכללית בגוף, לעור, לריריות... אני יודעת שלך אפשר להגיד את זה, כי את נשמעת לי מאד קשובה לגוף, וזה פשוט נכס אדיר שיש לך. חזקי אותו!!! ) אם את רק מרגישה עוררות, זה לא בהכרח רע, לכי ועשי איזו פעילות יותר נמרצת (סקס? כביסה? ) אבל אם זה מלווה בתחושה רעה, אז ותרי על העדשים הספציפיות האלה.

אני והבת שלי נורא רגישות לעדשים ולסויה, אני לא כל כך רגישה לשעועית, שתינו לא רגישות לחומוס ולפול. קטניות זה תחליף מעולה לגלוטן למישהו שאוכל מבושל!

מערבבים בעדינות. אם הירקות טובים והחיתוך טוב, הסלט לא יגיר כמעט נוזלים בשלב הזה.
סוחטים מעליו חצי לימון טרי, מוסיפים שמן זית בנדיבות (כבישה קרה) מעט מלח (עדיף מלח ים גס, זה עושה הפתעות בפה אח"כ ) ולגרוס מעל פלפל טרי.
אני עז אם את לא אוכלת את זה לפני כל דבר אחר

מאוד טעים גם לערבב שן שום קצוצה עם השמן והלימון... יאמי.

אני אוהבת את הסלט שלי דוקא חתוך גדול!
אצלנו במשפחה יש מסורת של ימי הולדת לילדים שלנו - אנחנו מזמינים את ההורים שלנו, את האחים והאחיינים וזה כולל כיבוד וארוחה וקינוח. יש לנו במשפחה סוכרתיות, צמחוני אחד וענף משפחתי אחד שבו מקפידים על בריאות (זה אנחנו, נעים מאד (ושמענו הבוקר את "אנדנדינו")). כשאני מזמינה אלי, אין ביסלי ואין במבה, יש פיצוחים לא קלויים ותבשילים טעימים וסלט או שניים.
מדי פעם אנחנו אופים עוגת גזר - הבן אוהב נורא לאפות וגם לאכול. לאחרונה החלפנו מתכון במשהו מהאתר של קרין גורן - עוגת גזר עם טחינה ושומשום (אבל בלי השומשום (והאגוזים והצימוקים)). באופן כללי, כשאני אופה עוגה לפי מתכון, קודם כל אני מחליפה את כל הקמח בקמח מלא, את הסוכר בסוכר חום, ומפחיתה את הכמות שלו לחצי. אוטומטית. במקרה של עוגת הגזר, כיוון שהילד לא מוכן להכניס אגוזים וצימוקים (לצערי!), הסוכר הוא שני שליש.

ממ, ממש צודקת ! אף פעם לא חשבתי על זה ככה , בגלל שאני מאלה שאף פעם לא סופרות קלוריות ואף פעם לא עושות דיאטה אז נראה לי שאליי תמיד מגיעים בידיעה שהולכים לאכול את כל מה שאף פעם אין להם בבית .אבל אני אוכלת אותה (תרתי משמע) מזה כי אני נשארת עם השאריות ומתפתה.דברייך לגבי האירוח שמטיב עם האורחים ומתחשב בהם זורעים אצלי מחשבות. שיובילו אותי לקונספט אחר של אירוח, תודה.
זו כבר הפעם השנייה בחיים שמתחשק לי דווקא עדשים עם טחינה...בפעם הראשונה עוד הייתי עיוורת לגוף ,אני באמת אעקוב אחרי זה.
וניצן_אמ^?‏ ממש מפתה התיאור של הסלט אנחנו לא יכולים להרשות לנו כלכלית לאכול אורגני אבל שתלנו חסה ובכל מקרה אנסה את "הטריק" של הוצאת הירקות מהמקרר, הם באמת לא טעימים כשהם קרים וגם את שיטת החיתוך שלך אאמץ...עוד היום.

ולעידכונים על אתמול - בדרך כלל אני מתעצלת לחתוך סלט, אבל אצל חמותי אני מקבלת אותם שטופים וטריים ואורגניים . וממש כייף לי "להתעסק" איתם, יש להם גם מלא מלא סוגים של אגוזים (יקרררר!) והפתעות (יקרות) כמו עגבניות יבשות,פטריות וכו'. אז אתמול עזרתי להם להתארגן לארוחת ערב והכנתי סלט חסה ע-נ-ק וממש ממש טעים , יותר טעים מסלטים של בתי קפה (תיבלתי בדבש וחרדל),הסלט בהחלט היו הדבר הכי טעים על השולחן למרות שהיה אוכל מדהים!!!! אבל - למה הייתי לעזעזל צריכה לאכול בסוף שורה וחצי של עוגות בסקוויטים (5-4 חתיכות) ? ולמה לעזאזל כשהגענו אח"כ לבקר חברים הייתי ח-י-י-ב-ת לטעום את העוגת בסקוויטים שלהם כדי להשוות לשל חמותי :) ?
גם בהשוואה לעוגת הביסקוויטים הסלט לוקח בגדול אבל אני נשבעת לכם שאם תביאו בפניי ברגע זה, שנייה אחרי ששיחררתי לאוויר העולם את האמת הפשוטה הזו ,2 צלחות עם 2 האופציות ותגידו לי לבחור היד שלי פשוט תלך אוטומטית עוגת ביסקוויטים.חייבת להודות בכנות, ולא מצליחה לרדת לשורש של זה....
וגם - אתמול בבוקר אכלתי יותר מידיי במסעדה ואח"כ יותר מידיי בארוחת ערב והכל היה טרי ובריא ונעשה באהבה אבל הרגשתי כבדה כמו טנק,בפעם הבאה אפסיק ברגע שאשבע.

עבר כבר שבוע, אני מרגישה טיפ טיפה יותר טוב בבטן ,לא נראה לי שירדתי גרם אחד אפילו. ממשיכה לשבוע חדש.

חייבת להודות בכנות, ולא מצליחה לרדת לשורש של זה....
אני אגיד את זה בלי להתעייף עד שתביני - את מכורה. מכורה. מכורה.
את מבינה את זה?
את לא חלשת אופי, את לא חסרת הגיון, את לא מפגרת שלא מבינה את הדברים שהראש שלך אומר.
הגוף שלך מכור.
אם הייתי מציגה בפנייך כשעוד עישנת, בלון חמצן טהור או סיגריה, מה היית לוקחת? ואומרים שהחמצן הזה זה פצצות לגבות אני חושבת שאת גם ידעת בראש מה עדיף, גם לו התנסית היית אומרת שאין אין אין על החמצן הזה, ולא היית מצליחה להסיט את היד מהסיגריה.
האנאלוגיה ברורה?

הגרמים הם פועל יוצא של סיום ההתמכרות. ברגע שלא תאכלי יותר גלוטן, סוכר לבן וקמח לבן (להכל יש תחליף בריא וטרי!) אין מצב שהגוף לא ייפטר מן העודפים המעיקים שהוא סוחב עליו. אין. באחריות.

<וכמובן מוצרי חלב, שוקולד ועוד דברים שאני אף פעם לא הייתי מאלה שמתמכרים אליהם, אז אני לא זוכרת לציין אותם ברשימת הדברים שאחרים עשויים להיות מכורים אליהם >

ניצן_אמ‏ האנלוגיה ברוורה,אבל אני לא קולטת את ה "את מכורה" הזה,כי קצת קשה לי איתו, להגיד אני ככה כי אני מכורה מוריד את האחריות שלי מהעניין ,הופך אותי לחסרת אונים ופסיבית, זה ישר מתקשר לי ל "אין מה לעשות ,אני מכורה" אבל יש מה לעשות,ועשו לפניי בהצלחה רבה וגם אני מתקדמת לאט לאט ובסוף אצליח !
היום שוב קצת בא לי עדשים עם טחינה (אולי זה בגלל שאין שום דבר אחר בבית?!...) היום אני אנסה שוב לבדוק את העניין על עצמי,להקשיב לגוף ולבדוק מה הוא אומר לי.
קניתי את הספר "הדרך הקלה לרדת במשקל" של אלן קאר,עוד לא הספקתי לקרוא בו, מוזר אבל - אני מתביישת בו והסתרתי אותו בפני בעלי /חברות, נראה לי שקשה לי להגיד בקול רם שאני רוצה גם לרדת במישקל כי אני תמיד נתפסת כמישהי ששלימה עם עצמה.
אבל הנה - אני מודה ומתוודה אני עושה את זה גם כדי להוריד במשקל,כדי להיות שונה מעכשיו,רזה יותר.
צריכה עוד לברר עם עצמי את המקור של הבושה הזו?זה עמוק יותר ממה שכבתי כאן...
בתחילת הדף סיפרתי שאני שונאת את המתיקות של התמר,אז זה השתנה ואני כבר ממש אוהבת את סוג המתיקות הזה,אולי אפילו אעדיף אותו על פני שוקולד.
ממשיכה בדרך, מסע איטי ומאוזן למען הגוף שלי, עדיין לא ירדתי במשקל בכלל אבל מערכת העיכול שלי מתפקדת טוב מתמיד.

א, לשבור התמכרות קשה אבל אפשר! ונראה לי (לא מנסיון) שיש סוגי התמכרות שקשה יותר לשבור. כך שיש מה לעשות, ולפיכך זו כן אחריות שלנו.

להגיד אני ככה כי אני מכורה מוריד את האחריות שלי מהעניין ,הופך אותי לחסרת אונים ופסיבית, זה ישר מתקשר לי ל "אין מה לעשות ,אני מכורה"
אני מצטערת שאת מבינה את זה ככה.
מבחינתי זה דווקא עוזר לפשט את הבעיה. את לא במערכת יחסים סבוכה רגשית עם אוכל באופן כללי, את מכורה למרכיב מזון. כל מה שאת צריכה לעשות, זה להגמל ממנו ואת אשה חוופשיה <לא טריוויאלי! אני מודה ומזדהה! אבל לפחות יש לנו מושג ברור מה הבעיה ובמה להתמקד!>

היית מכורה לסיגריות, נגמלת. איך האויר הצח והנקי? לא הרבה יותר טוב?

בתחילת הדף סיפרתי שאני שונאת את המתיקות של התמר,אז זה השתנה ואני כבר ממש אוהבת את סוג המתיקות הזה,אולי אפילו אעדיף אותו על פני שוקולד.
וואו! נהדר!

ממשיכה בדרך, מסע איטי ומאוזן למען הגוף שלי, עדיין לא ירדתי במשקל בכלל אבל מערכת העיכול שלי מתפקדת טוב מתמיד.
את מדהימה וחזקה! פשוט כיף לשמוע!

תודה על החיזוקים !

יכול להיות שמזונות שונים גורמים לצורה שונה של השמנה?
שמתי לב שרזיתי קצת בפנים שבדרך כלל נראות כמו סופגנייה קטנה אבל השמנתי בבטן, בעיקר בבטן העליונה,אף פעם לא השמנתי בצורה כזו , תמיד רק אחרי ירידה מסיבית בכל הגוף מתחילים לראות ניצנים של ירידה בפנים.
אני קוראת ת'ספר של אלן קאר, הוא מעצבן אותי ומעורר בי התנגדויות, הכתיבה עצמה שבלונית ומעצבנת וגם ההשוואה התמידית שלנו לחיות בר,אני כל הזמן מוצאת עצמי מחפשת סתירות לטענות שלו (למשל,חיות לא מתות מסכרת,אני מכירה חתולה שכן...ומזריקים לה אינסולין...וכאלה)בכל מקרה אני ממשכיה לקרוא ולקחת מהספר את מה שמדבר אליי.
היום בישבית צוות היו קוראסונים ,אחרי שבוע של התנזרות אכלתי חצי קוראסון ,חייבת להודות שקיוויתי שאגעל אבל דווקא היה לי ממש טעים ולא הרגשתי רע אח"כ ,אולי בגלל הכמות הקטנה? בכל מקרה -ברור לי שאם לא הייתי יוצאת לדרך החדשה הזו הייתי אוכלת אייזה 4 קוראסונים ולפחות טעמתי רק אחד,קצת התאכזבתי מעצמי שלא התאפקתי ,אני אוכלת מלא חרובים ותמרים ובננות למה לעזאזל לא יכולתי להתאפק מול החצי קוראסון המסכן הזה?!?!?!
בערב בעלי הציע לעשות פסטה אך הרגשתי שהגוף שלי מעדיף ירקות ,בסוף הוא הכין לעצמו פסטה ואני הכנתי לעצמי כרוב מאודה עם רסק עגבניות ,שלי יצא יותר טעים ,ולא פחות משביע מפחמימות.
אני ממשיכה לעשות הליכה עם העגלה כל ערב, עדיין קשה לי לעשות טיול של 20-30 ד' ,אני מתעייפת באמצע,כושר לא אמור להשתפר עם הזמן?

חתולת בר שמתה מסוכרת? אני בספק... בטוח חתולת בית.
אגב, הספר כתוב בצורה שטוחה וטוחנת מים בכוונה. עברי את המשוכה הזאת. בחייך, המשיכי לקחת את מה שאת צריכה ממנו. את מה שאת צריכה. לא יותר, לא פחות.
הקרואסון זה מכמה סיבות - אכן הכמות הקטנה זה אחד. סיבה אפשרית אחרת זו העובדה שאת כבר הרבה זמן לא אוכלת את זה (זה קצת כמו לקחת יום מנוחה אחד אחרי שמתאמנים יום יום באופן אינטנסיבי כמה שבועות... אז עדיין מרגישים נפלא, זה לא אומר שמעכשיו אפשר להפסיק לגמרי לעשות כושר ולהמשיך להרגיש נפלא... )

לא יכולת להתאפק מול חצי הקרואסון המסכן הזה כי את מכורה פיזית. כמה פעמים תשאלי את השאלה הזאת עוד?
תפסיקי כבר לנסות למצוא בזה איזה הגיון שכלתני או רגשי. זה הגוף שלך. מכור. מוצא כל כביש עוקף הגיון אפשרי שיש בנמצא.

ממש עשית לי תאבון עם הכרוב! אני לא יכולה לחשוב לאכול פסטה היום. לחשוב שכשהייתי ספורטאית (לפני חצי חיים שיחקתי בליגה לאומית והתאמנתי 1.5 שעות ביום כל יום בשבוע... לפעמים 3 שעות..) הייתי אוכלת חבילה שלמה של פסטה לארוחת צהריים...

כושר אמור ומשתפר עם הזמן. יכול להיות שחסרים לך כל מיני מינרלים? או סתם אנרגיה? את אוכלת כשעתיים לפני היציאה? את דואגת להיות רוויה בנוזלים?

<ממשיכה לעקוב בעניין ולהחזיק לך אצבעות!>

אני רוצה להוסיף על דברי ניצן
מעבר להתמכרות הפיזית יש גם "התמכרות התנהגותית" - הרגל. ומאוד קשה להימנע מהדברים האלו שאנחנו רגילים לעשות
(עוגיה עם קפה, קוראסון בישיבה וכו')
אני לא יודעת איך בעבודה שלך אבל אני ניסיתי בכמה ישיבות להביא ירקות פירות לכולם במקום הקוראסונים - עוגות - בורקאס שמקבלים מהעבודה.
אמנם זה יצא יקר אבל הרגשתי טוב עם זה
ואם אפשר לגייס את החברים לעבודה לשינוי הכיבוד זה בכלל נהדר.
ואת צריכה לראות את החצי המלא - הצלחת לאכול 3.5 קוראסונים פחות מבעבר - זו הצלחה!! לא כישלון.

אני דווקא בתקופה רעה וממש מרגישה איך האכילה של מתוקים תורמת ל... אכילה של עוד מתוקים אחרי שנתיים או יותר של ירידה משמעותית בחשק (יכולה לראות אחרים אוכלים ולא להצטרף) כבר כמה שבועות שאני שוב אוכלת הרבה סוכר מעובד. מבאס.
משתפת אותך כדי שתזכרי שיש משברים ונסיגות בדרך
הדף שלך מעודד אותי לחזור לעצמי הלא מתוקה.

אגב אני מאוד מאוד מאוד אוהבת להכין קינוחים בשונה מסמדר_נ^?‏ מצאתי לי דרך - אני אופה ומחלקת לאחרים (בעבודה וכאלו ) כאמור עוגיות קטנות עוגות עם קמח מלא ופחות סוכר זה תמיד יוצא להרבה אנשים משמח את כולם (אם כי עושה לי קצת רגשי אשם שאני מחטיאה אחרים )

לייט

או קיי, ניצן_אמ‏ נראה לי שאני מתחילה להפנים את עניין ההתמכרות...אל תתייאשי :)
התחברתי מאוד למטאפורה של ה"לעשות/להפסיק לעשות כושר" ,גם אלן קאר מדבר על זה בספר, הגוף שלנו מצליח לשרוד למרות כל הג'אנק פוד שאנחנו דוחפים לו כי הוא גאוני אבל זה לא סיבה לאתגר אותו להמשיך לדחוף לו כמויות אדירות של זבל.
היום הייתה ישיבת צוות מפתיעה: היו בה לחם קל,גבינות רזות וירקות חתוכים.
כבר שנים שבמקצוע שלי יש בישיבות רק בורקסים וקוראסונים,מתברר שבמפגש הקודם היה דיון על זה ובגלל שהרבה בעיניין של בריאות החליטו להשתדרג לארוחה קלה ובריאה,אני מאמינה שזה לא קורה סתם, ושזה השתקפות של מה שקורה לי, כמו כשהייתי בהריון וכולם נראו לי בהריון, או שזה פשוט היקום החמוד שרוצה לעזור לי.
היום,משעה 15:00 מתוק לי מידיי עד שבא לי להקיא, קניתי תפוחי עץ מיובשים ואכלתי חבילה שלימה (200 גרם!) בממש מעין בולמוס של אכילה, הרגשתי דחף לסיים את כל החבילה, אני לומדת מזה שגם מתוק של הטבע (לתפוחים לא הוספו סוכר) יכול להיות דוחה ברמות על כשהוא בא בכמויות גדולות יותר.
אני מתכננת "לשטוף" את ההרגשה המגעילה עם סלט חסה ,אבוקדו ואגוזים.
בעלי באהיום מהעבודה עם מארז שווה של כל מיני סוגי שוקולדים איכותיים,טעמתי אחד או שתיים ולא רציתי יותר, זה יושב מולי עכשיו ולא מפתה אותי, נראה לי שאני בכלל אתן את זה במתנה למישהו שנמצא איפה שאני הייתי לפני כשבוע וחצי,הוא בטח יישמח.

לייט /פלונית_אלמונית‏
אני מודעת גם להתמכרות ההתנהגותית שלי : קשה לי בעיקר לא לטבול חבילה שלימה של פתיבר בתוך כוס נס, אני מכורה לתנועה של הטבילה יותר מאשר לטעם עצמו
(הייתי קונה את הפתיברים הכי מגעילים אלו שמיוצרים על ידי החברה של הסופר ועשויים מחומרים פחות איכותיים אך יותר זולים,לא פלא שהייתי צריכה כוס קפה כדי לטשטש את הטעם).
מעודדת אותך לחזור לעצמך המתוקה ללא מתוקים, את מוזמנת להצטרף לדף ולהתהליך.

בעלי באהיום מהעבודה עם מארז שווה של כל מיני סוגי שוקולדים איכותיים,טעמתי אחד או שתיים ולא רציתי יותר, זה יושב מולי עכשיו ולא מפתה אותי, נראה לי שאני בכלל אתן את זה במתנה למישהו שנמצא איפה שאני הייתי לפני כשבוע וחצי,הוא בטח יישמח.
א, מותק, אני אגיד את זה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים
להעיף את זה מהבית, כמה שיותר מהר!
כרגע את חזקה. אבל זה כמו לנופף בד אדום מול פר!

ומה שכתבת על הארוחה הקלה בעבודה? ווואו! אדיר!!
איזה כיף!
_{(האמת? מה זה חשוב אז זה החיים, היקום, או כל השאר? חבקי את זה בשתי ידיים, פרגני למי שארגן, תמכי בהתלהבות ברעיון המשובח! שימשיך כך!)}

בעלי באהיום מהעבודה עם מארז שווה של כל מיני סוגי שוקולדים איכותיים
חוזרת על עצתי ממקודם - לבקש ממנו עזרה שלא יבוא פיתויים

מעודדת אותך לחזור לעצמך המתוקה ללא מתוקים, את מוזמנת להצטרף לדף ולהתהליך.
תודה
היום באמת נמעתי ממתוקים. נחמד.

ניצן_אמ‏ . את צודקת באמת עכשיו פתחתי עוד סוג במארז והוא דווקא היה יותר טעים ואכלתי ממנו ,עכשיו העפתי את זה.
לפחות "עשיתי עם זה עבודה" והתרכזתי בטעם, פעם ראשונה בחיים ששוקולד מתוק לי מידיי אפילו כיחכחתי בגרון כמה פעמים מרוב מתיקות.
ארוחת הערב באה לי ממש טוב בבטן : סלט חסה אגוזים ואבוקדו. ובכלל - יש חסות מ'זה יפות בזמן האחרון.
אני מנסה ממש לבחון את הניואנסים הקטנטנים של השינוי שחל בי כי אני מאמינה שזה משפיע בכל המישורים.
אמרתי כבר שרזיתי רק קצת ורק בפנים ושזו צורת הרזייה שלא מוכרת לי מניסיון קודם,אני עדיין לא יודעת מה זה אומר ,אבל התשובה מתגבשת אצלי בתודעה.
אני מסתכלת על עצמי וגם סוקרת את השבוע האחרון שהיה לי ורואה בו יותר שמחה ויותר קלילות, מצד שני - יש פחות מתיקות במראה החיצוני שלי ובמה שאני משדרת וגם קיבלתי פחות תגובות שמעידות על זה (כבר שנים שאנשים כל הזמן אומרים עליי שאני מתוקה,זה מדהים - זה כמו שתראי 2 אנשים שהיו מכורים לסמים, אחד לקוקאין ואחד לגראס וגם אם לא יצרכו סם אם תעמדי בפני שתיהם תוכלי לנחש מי מכור למה כאילו האדם נהייה דומה למושא ההתמכרות שלו , או כמו שאומרים על אדם וכלבו או ,להבדיל ,על אדם ואישתו :) .
בכל מקרה - זה שנהייתי פחות חמודה זה לא בהכרח רק רע, אני רק מציינת את זה לעצמי בפניכם.

לא פחות חמודה חו"ח! פחות מתוקה. שני דברים שונים מאד!
את יותר חמודה!

נהנית לקרוא בדף הזה וחושבת על התוכן.

הבנתי שבעיקר שיתפת בנושא החצי קוראסון, ופחות ביקשת עצות אבל אני מרשה לעצמי לשתף: כשאני יודעת שצפויה לי מלכודת - אני משתדלת קודם כל להגיע שבעה, או לפחות לא מאוד רעבה, או להביא איתי אוכל בשבילי / לכול,ם וחוצמזה לצחצח שיניים לפני (נראה לי שכבר כתבתי כאן לגבי צחוצ השיניים).

בעניין הזה לאחרונה נראה לי שכשהשתמשנו במשחות שיניים "רגילות" כימיות - גם העדפנו טעמים יותר חזקים וסינטטיים. נראה לי שהמשחות הטבעיות עוזרות לאיזון התחושה, החשקים, הטעמים (יש על זה כמה דפים בבאופן, כרגע אני עם ימלין בעקבות ההמלצות ומאוד מרוצה).

אני רוצה להתייחס רגע לעניין בולמוסי האכילה, ולספר שכשאני מרגישה צורך לאכול שאני יודעת שלא ממש נובע מרעב, מעין חשק כזה שבא בטח מנפילה של רמת הסוכר בדם או משהו, אני מנסה להשקיט אותו בדברים מזינים. בא לי מתוק? אני אוכלת תמרים ואגוזי קשיו. בא לי מלוח? אני מכינה לעצמי סלט, או מקפיצה ירקות בשמן זית.

אני יכולה להגיע לאותה תחושבת קבס מאכילת יתר שתיארת, אבל בגלל שאכלתי טוב, מזין, זה לרוב שובר את המעגל הזה של נפילה-רצון להקפצה של רמת הסוכר עם עוד משהו וחוזר חלילה. וגם אם לא, עדיף להתפרע ולרדת על שתי קערות של סלט (או כל מזון מזין אחר, כמובן) מאשר על חבילת עוגיות.

ברור שלפעמים אני נוהה אחרי העוגיות ולא יעזור כלום. אבל ככלל, זה עובד אצלי לא רע.

דף הזה ממש עוזר לי, שילוב של יומן פרטי עם קבוצת תמיכה.

תודה ניצן_אמ‏.

אלמונית - כשקראתי את עצותייך חשבתי לעצמי שהייתי רוצה שהאכילה הנכונה תבוא ממקום נקי ועמוק יותר , בלי כל מיני מניפולציות של משחת שיניים ולהתארח על קיבה מלאה,כאן גיליתי שיש אנשים שהם אשכרה רואים בקוראסון משהו מגעיל, מעובד ומזוקק. אני כבר בראש יודעת שזה כך,אבל עדיין מנסה לטעום,רק שעכשיו אני טועמת ומתאכזבת מהטעם כי פתאום נהייתי מודעת לטעם.
אתמול בערב התארחתי והייתה עוגת שוקולד טעמתי טיפה מהחלק עם הציפוי והתרכזתי בטעם, לא היה טעים, הפסקתי. אח"כ עוד פעם ניסיתי, התרכזתי והשארתי את העוגה על המפית, לא בדקתי יותר,יום אחד אני מקווה לא אצטרך לבדוק בכלל. ממש תודה על ההתייחסות הדברים שלך חידדו אצלי את מה שכבתי עכשיו.

מיצי_החתולה‏ התחברתי מאוד ומה שאת מתארת חדש לי אך נשמע לי מאוד הגיוני,זה גם מה שעשיתי בפועל, הייתי בסופר שיש בו הכל (אפילו מאפיית קוראסונים!) אך בחרתי "לרדת" על חבילת תפוחי עץ מיובשים ובאמת בזכות זה בערב רציתי (!!!!)לאכול רק סלט חסה.

היום הייתי בבית, בבוקר אכלתי מלא פסטה מאתמול עם ירקות ברוטב וקלטתי שבגלל שאני כל היום בבית אני הולכת לזלול סתם מלא מהתוך הרגל של ניצול הקירבה למקרר, המודעות הספיקה לי, בצהריים הכנתי פסטה_נאה^?‏ מקישוא עגבנייה ושום וכשסיימתי התחשק לי לקינוח את אותו הדבר בדיוק אז הכנתי עוד מנה כזאת היה טעים ברמות על ! ובערב שניצל ונודלס איטריות וירקות מוקפצים ועכשיו מילקי לקינוח, מילקי זה גם סוג של הרגל , כבר תקופה ארוכה כל פעם שבעלי עובד בקצה השני של הארץ ואני לבד עם הילד המון שעות עשינו לנו הרגל שהוא מפנק אותי במילקי שהוא מביא מהעבודה, זה נהיה קטע כזה (אני הרי יכולה לקנות לעצמי מילקי בכל רגע נתון) ניואנס קטן של המערכת יחסים שלנו, ייקח לי עוד קצת זמן לוותר על זה /להחליף את ההרגל.

שיביא לך זר תפוחי עץ במקום.
בקיצור, מה שחשוב פה זה המחווה, לא המילקי.
זה בר החלפה.

כל כך נהניתי ממה שסיפרת על הפסטה!

זר תפוחי עץ...ואני מוסיפה - מיובשים (יאמי!), אגב הרעיון הזה נתן לי רעיון למתנה ליולדת זר פירות יבשים (ראי מתנה_ליולדת^?‏ ).
נראה לי שזה יהיה הדרגתי יותר, השלב הבא יהיה לבקש ממנו להחליף את המילקי ביוגורט איכותי מאוד ,אולי אפילו יוגורט עיזים.שוויה שוויה.
היום פתחתי את הבוקר באכילת פירות כמו שממליץ אלן קאר , קאר ממליץ להתחיל כל בוקר בפירות ופירות בלבד, אני בהחלט יכולה לעמוד בזה + .
אכלתי בננה שלא הייתה בשלה מספיק (לזכור לא לאכול פירות אם הם לא מספיק בשלים!) ולקחתי תפוז לדרך אבל לא הספקתי לאכול אותו כי הרעב נרגע בדרך ושכחתי שאני אמורה להיות רעבה אם אני אוכלת רק בננה :)
בצהריים אכלנו בספגטים,הייתה לנו ארוחה זוגית חינם ב 150 ש"ח בלי יכולת לקבל עודף, ידעתי שבטח אפול בקינוח כי הצד הפולני של דור שלישי לשואה לא ייתן לי להשאיר לספגטים קינוח מתנה ואני בטח אוכל אותו.
אכלתי ארוחת שקשוקה היה די טעים אבל שבעתי באמצע ונתתי לבעלי את השאר, היה גם סלט ירקות פשוט,שהתחלתי לאכול אותו רק אחרי שגמרתי אתהלחם (עדיין לא נגמלתי מההרגל הזה של הסלט בסוף ,כאילו שסלט הוא החלק הפחות שווה בכל הארוחה) בתכל'ס הכי נהניתי בסוף מהסלט.
לקינוח הציעו רק דברים שיש בהם שוקולדים, שאלתי אם אולי בכל זאת יש משהו עם פירות במקום שוקולד , מתברר שיש פאי תפוחים חם עם גלידה שבכלל לא מופיע בתפריט, הזמנתי ,אחרי דקה ביקשתי שיגישו ת'גלידה לאייזה תינוק שהיה במסעדה ויארזו ת'פאי, הייתי שבעה מידיי.
עכשיו הפאי במקרר למחר ואני שבעה מכמות שפעם לא הייתה אפילו מדגדגת לי.
לא קשה לי בכלל והגוף שלי חוגג.

אנחנו מבקשים שלא יביאו את הלחם לשולחן בכלל.
הפאי מלא סוכר, יש לך אומץ לזרוק אותו לפח או לתת למישהו?
הבחירה בשקשוקה?
העוול שעושים לסלט במסעדות, אני אומרת לך...

אבל הנה נקודה למחשבה, אולי תנסי, כמו שאת מתאמצת עם הפירות בבוקר, להתחיל תמיד בסלט? ממש לבקש שיגיע קודם ובנפרד, כשאת עוד ממש רעבה?

לא קשה לי בכלל והגוף שלי חוגג.
ת ע נ ו ג!

מה שהכי זוכרים זה את סלט העלעלים והנבטוטים הענק שהכנתי נשמע מפתה במיוחד, גם אני רוצה את המתכון
סליחה על התשובה המאוחרת. מדובר בסלט די פשוט. קודם מנביטים שעועית מש (מאש?) שמאוד מתאימה לסלטים. כשמגיעה לרמת הנבטוט (לא יותר) אני חולטת אותה לחצי דקה-דקה במים רותחים: מרתיחה מים, זורקת פנימה את השעועית לדקה ומוציאה. אוכלי האוכל החי לא חולטים, אבל בעבורי זה כבד מאוד, וחליטה קלה או אידוי הם נחשבים בסדר בעבור טבעונים. הסלט מורכב מהמון עלי בייבי מכל הסוגים, חסות, רצועות גזר שנוצרות באמצעות קולפן ונבטוטי מש חלוטים ומקוררים. הרוטב הוא ויניגרט תפוז: שמן זית בכמות שווה למיץ מלימון ותפוז, חרדל גרגרים משובח (יש אורגני נהדר), מעט חומץ בלזמי, מעט דבש, פלפל שחור גרוס. מערבבים הכל היטב עד שיוצא די עכור, ויוצקים על הסלט ממש לפני ההגשה כדי שהסלט יישאר פריך.
אפשר להוסיף פירורי גבינה בולגרית או פטה או פרמזן משובחת. לא חובה. אני 70% טבעונית, וכן אוכלת גבינה בולגרית וצפתית (רצוי מחלב עזים).

כמו שעניתי לאלמונית, אני מחפשת פתרונות טובים יותר מ"אומץ לזרוק ת'פאי לפח או לתת למישהו" , הפיתרון הזה יותר מידיי מזכיר לי את הדיאטות הקונבנציונאליות שבהם פשוט מעיפים את מקורות הפיתוי ואז - כששוברים את הדיאטה טוחנים את כל "האוייבים" שהעפנו זמנית מהבית.
אני מחפשת פתרונות עמוקים יותר גם אם זה אומר שהם יהיו איטיים יותר, העולם, בעיקר העולם שבו אני חייה במיין סטרים מלא ב"אוייבים" כאלו, רוצה לדעת לחיות לצידם בשלום ובאדישות כלפם.
לא בטוחה שהצלחתי להסביר את עצמי היטב... (???)
בכל מקרה היום הייתה אצלינו ארוחת ערב בריאה וטעימה (שלא אני הכנתי)סלק מבושל ממולא בצנוברים ובשר בקר , שקית קוקי עם אורז בסמטי עגול מלא ועוף וסלט ירקות גדול, הוספתי גם סלט שאני המצאתי שיצא סוף הדרך :
שעועית אזוקי מבושלת היטב, לימון,שמן זית, שום קצוף ופטרוזילה טרייה מהגינה, חצי שעה במקרר ,יאמי.
לקינוח הגשתי לאורחים את השוקולדים מהמארז של בעלי ולא טעמתי מהם אפילו אחד כי כבר זכרתי שבפעם האחרונה הם לא היו לי טעימים כמו שהם בפנטזיה שלי.
והיגשתי את הפאי תפוחי עץ שלקחתי בטייק אווי מספגטים,זה פאי בגודל מפינס אישי וחילקנו אותו לשש ביסים ,ביס לכל אחד,באמת היה מתוק מידיי,ותוך כדי אכילה שלו ציינתי לעצמי שזה טעים אבל תפוחי עץ בתנור עם קינמון צימוקים ואגוזים זה טעים יותר, מקווה שבפעם הבאה אזכור את זה כמו שזכרתי הערב שהשוקולדים לא משהו.

ממ הסלט נשמע ממ.

הסברת היטב והסכמתי איתך לגמרי. אני מדברת על זה מהכיוון ההפוך בכלל. תראי, אם היית עכשיו בגמילה מסיגריות, ומישהו היה נותן לך סיגריה חינם, היית לוקחת? היית שמה במקרר לאח"כ?
אני פה כדי להזכיר לך שוב ושוב את השם שבחרת לדף - *גמילה*. ממשהו שאת מכורה אליו. לא הפסקת מזון, לא דיאטה חס וחלילה!
גמילה.

זה הפוקוס על העניין.

הפתרון הכי טוב שאני יכולה לתת לך זה לא לקחת את הפאי לכתחילה. לשאול את עצמך למה באמת לקחת אותו?
הרי אקולוגית סביבתית עדיף שבכלל לא יכינו לך אותו

כשקראתי את מה שכתבת על הפאי שנשאר למחר דווקא התחשק לי להגיד לך, תאכלי אותו בכיף, *אם יבוא לך* . ההישג בעיני הוא בהקשבה לגוף, באכילה לא מתוך הרגל או מתוך כך שהסיטואציה מביאה אותנו לכך (מסעדה, חברים וכו') אלא רק מתוך רצון וחשק אמיתי. זה ממש ממש בסדר לאכול משהו לא בריא שממש מתחשק מדי פעם, ואני באמת חושבת כמוך שכשנמנעים מזה בכוח עלולים ליפול לבולמוס זלילה בשלב מסוים. אני חושבת שדווקא מתוך הידיעה שמותר לאכול הכל וזה בסדר יותר קל לעשות את המעבר ההדרגתי הזה לעבר תזונה בריאה יותר (כאשר בד בבד לומדים להקשיב לגוף ולטעום באמת את מה שאוכלים).
נראה לי שעדיף לאכול בצורה מגוונת ומאוזנת תוך הקשבה מתמדת לגוף, במקום לצמצם את קשת מרכיבי המזון באופן קטגורי מדי. אני למשל ממש לא מהמכורים למתוק וכמעט ולא אוכלת מתוקים מעובדים. אבל לפעמים כן קורה לי שנורא בא לי לאכול פתאום עוגה, או שוקולד. קורה לעתים נדירות ביותר, אבל קורה... ואז אני בהחלט עושה את זה ובלי לחשוב יותר מדי. בעיניי גם זה חלק מההקשבה לגוף. ואני חושבת שהחשק לדברים לא בריאים לא בא רק כתוצאה מהתמכרות, אפשר לרצות אותם או ליהנות מהם גם בלי להיות מכורים.

מקווה שאני ברורה, התקשיתי מאוד בניסוח...

כאן גיליתי שיש אנשים שהם אשכרה רואים בקוראסון משהו מגעיל, מעובד ומזוקק
אחרי שנים שקוראסון היה ארוחת בוקר, בורקס ארוחת צהריים וקוראסון ארוחת ארבע, גם אני חושבת כך.
אז יש תקווה והשינוי איטי מאוד והדרגתי. אצלי 8 שנים בקרוב מתחילת השינוי.

בהצלחה!

דברים שעוזרים לי להשאיר את השוקולד והמתוקים התעשייתיים מאחורי:

• להכין רוטב של טחינה (שומשום מלא) וסילאן (לשים לב שמדובר בסילאן ללא תוספת סוכר) מעל פרי (תפוח, בננה...).
• המון תמרים מכל הסוגים (כיף לשים תמרים לחים במקפיא ולאכול אותם קפואים)
• במקום יוגורט ממותק אני קונה יוגורט רגיל וממתיקה עם דבש ואבקת חרובים
• דברים קנויים- אני קוראת את רשימת הרכיבים ולרוב זה עוזר לי להשאיר את השוקולד בסופר (חוץ מטים טם - אני ממש ממש אוהבת טים טם. אין על טים טם עם כוס קפה חם בערב כשצופים בסרט אחרי שהקטנה נרדמה.... ).
• התחלתי לפתוח את הבקרים עם רסק ירוק (עם המון תמרים שיהיה מתוק) וזה עוזר לי להמשיך את היום בלי כמעט צורך במתוק.

שמתי לב שככל שאני דואגת לספק את יצר המתוק שלי בתחליפים ביתים - התשוקה למתוק יורדת.

אני למשל ממש לא מהמכורים למתוק וכמעט ולא אוכלת מתוקים מעובדים. אבל לפעמים
אבל קיזי, זה בדיוק העניין
את לא מכורה
אנחנו כן (בכי בקהל)

לכן את אוכלת *מידי פעם* עוגה כי בא לך.
אצלנו (המכורים) 1 ה"פעם" של מידי פעם מאוד קרובה ל"פעם" הקודמת ..ו 2 אחרי שאכלנו את העוגה מידי פעם בשלב שבו את מרגישה סיפוק שובע, אצלנו יש ..... "בא לי עוד עוגה" ועוד. אה, מה? אכלתי 4 קוראסונים? איכסה.
לייט

ניצן_אמ‏ - הבנתי את דברייך אבל אני לא לגמרי מסכימה איתם לגבי המקרה שלי, כשהפסקתי לעשן עם הספר של אלן קאר, היו לי סיגריות בבית ובסביבה ולא נגעתי בהם ולא רציתי לגעת בהם. הם היו בבית למקרה שמישהו ייבקש סיגרייה או למקרה שאתחרט זה איפשר לי לבחור מידיי יום ביומו מחדש בבחירה שלא לעשן יותר, זה מצב אידיאלי מבחינתי.מה גם שגמילה ממתוקים היא שונה מגמילה מסיגריות, לדעתי גמילה מסיגריות צריכה להיות חד משמעית ,(לא לגעת באף סיגרייה יותר לעולם!) ובגמילה ממתוקים זה יכול להיות תהליך איטי וממושך של הקשבה לגוף והתרגלות של כל החושים לאוכל פחות מעובד, והרבה הרבה ניסיונות ולמידה מהם, גם נסיונות על עוגות פאי.
קיזי_הילדה^?‏_ הצוענייה - ממש מסכימה איתך, אלן קאר קורה לאכילה של ג'אנק מידיי פעם "השוליים של הג'אנק" ומתייחס לזה בספר,אני באופן אישי הייתי מעדיפה בסוף בסוף להגיע למצב שבאמת לא מתחשק לי שום דבר מתוק-מעובד אבל הדגש צריך להיות על לא מתחשק לי ולא על לא לקחת/לא לאכול/להתאפק.
יש _לי_אוצר^?‏ - רשימה חשובה, כי הבנתי שהדרך שלי להפחתת סוכרים מזוקקים צריכה לעבור דרך החלפתם בפירות ומתוקים טיבעיים, המתוק הטיבעי לא פוער אצלי בור של חשק כמו המתוק המזוקק,אני אאמץלימי המחזור הקשים את התמרים והתמרים הלחים והיוגורט בדבש. וגם הראשון נשמע ימי.

רגע של עברית (?)
קרואסון, קרואסונים
croisson

וואלה ? אייזה קטע ....עכשיו אני גם שמה לב שהמילה אסון מופיעה במילה קרואסון...

בנוגע לדרכי גמילה: אני סבורה שזה מאוד שונה בין מכורים שונים.
למשל,
אני מחפשת פתרונות עמוקים יותר גם אם זה אומר שהם יהיו איטיים יותר, העולם, בעיקר העולם שבו אני חייה במיין סטרים מלא ב"אויבים" כאלו, רוצה לדעת לחיות לצידם בשלום ובאדישות כלפיהם.
כשזה נוגע לעוגיות פריכות ומתוקות, למשל, אני לא מצליחה לחיות לידן באדישות. אני חפצה עד מאוד בפתרון עמוק של אדישות. אבל, שנים של טבעונות והתנסויות הראו לי שאין ברירה, אסור לי להחזיק כאלה בבית. בוודאי שזה כך בתקופות גמילה. אחרי הגמילה, כשהגוף לא כמה לפחמימות מתוקות, יותר קל, אבל לא כדאי להסתכן.

אבל,
מה גם שגמילה ממתוקים היא שונה מגמילה מסיגריות, לדעתי גמילה מסיגריות צריכה להיות חד משמעית ,(לא לגעת באף סיגרייה יותר לעולם!)
כמעשנת קלה בעברי (עם התמכרות קלה, של צורך דחוף בסיגריות בזמן מצוקה או לחץ), אין לי שום בעיה שיהיו לי סיגריות בבית! הן בקושי מזיזות לי. ואם אדליק סיגריה (פעם בשבועות או חודשים), אחרי שאיפה או שתיים אכבה אותה בלי בעיה.

בקיצור, הפתרון העמוק האולטימטיבי לא תמיד יימצא. תלוי בהתמכרות, בסיטואציה. יש לי חברות שמקנאות בי על שפיתחתי אדישות לסיגריות. אני מקנאה בהן שהן יכולות לחיות עם דברי מאפה מתוקים בבית (לא שהייתי מחזיקה כאלה בכל מקרה, כי אני לא רוצה שבתי תחיה לידם, אבל כשבעלי קונה כאלה, ממש קשה לי).

ניצן, האם תוכלי לפרט במה בדיוק יש גלוטן? בשום מקום, למשל, לא מצוין אם בכוסמין (אם החיטה, SPELT) יש גלוטן.

רגע של צרפתית? croissant
ממ. יש. זו חיטה. אבל יש פחות. חפשי בגוגל גלוטן וכוסמין יחד. אפילו בעברית.
"גלוטן"‏http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%9C%D7%95%D7%98%D7%9F‏ יש בהמון דברים, משתמשים בו המון בתעשיית המזון בכל מיני צורות ולהרבה צרכים.

א, אני מבינה אותך יותר טוב. זה עניין גם של אישיות בהחלט. כנראה שלך מספיק להפנים עד הסוף את הנזק שאת סובלת ממשהו שממכר אותך. כדי להצליח לשלוט אפילו בצורך גופני עז. האמת? אשרייך!
השתמשי בזה כדי למקד את הנחישות שלך. בדקי עם עצמך מה תכלית הניסויים החוזרים והנשנים בטעימת מתוקים...

_וואלה_ ! צודקת. התפלצנתי כאן כדי לתקן את הביטוי בעברית

ממ. יש. זו חיטה. אבל יש פחות. חפשי בגוגל גלוטן וכוסמין יחד. אפילו בעברית.
תודה. אז את אוכלת אורז ותירס, למשל (כלומר, אורז בטח פחות, או שאת משרה ואז טוחנת)?

אבל קיזי, זה בדיוק העניין
את לא מכורה happy
אנחנו כן (בכי בקהל)
דווקא הרבה יותר מסכימה עם זה מאשר עם קיזי.
בדיוק כמו שממ אמרה על סיגריות. הגוף שלה לא נוטה להתמכרות חזקה לניקוטין.
כשאני אוכלת פיצה, אני עושה ממש ריסט לתהליך שלי. לוקח לי שבועות אם לא חודשים לחזור למצב שבו אני לא עורגת לזה כל דקה מדקות היום.
כשיש בבית זה כמו תליין. אין לי שום סיכוי. אפס. שום הבנה רציונאלית לא עוזרת.
מה שכן, אני האחרונה שתאכל את זה תוך רגשות אשם או הלקאה עצמית! אם כבר אז כבר!

אני עושה הפרדה מאד ברורה בין התהליך הגופני והתהליך הנפשי. מה שלא יהיה, באיזה קצב, באיזו צורה, אין מקום להלקאה עצמית! אין. הכל לעשות בהנאה ובלי שנאה עצמית, גם להזיק לעצמי גופנית.
אבל חובה לעשות את ההפרדה הזאת! תהליך רגשי עם טונים שליליים יזיק לתהליך גופני. תהליך גופני יותר מדי מתפנק, לא יגיע לשום מקום.
אז למנף את שני אלה יחד בבקשה, לא להשתמש באף אחד כתירוץ בשביל השני.

אנחנו בעקרון לא אוכלים דגנים. אז אם יש תירס אורגני (פה מאד קשה להשיג, והלא אורגני זה אחד מפצצות הרעל הכי גרועות שיש) אוכלים חי עושים ממנו טורטיות במייבש ועוד. בעקרון, אני לא רגישה לאורז. אבל כשאני כבר כן אוכלת, היום זה מרגיש כל כך כבד אח"כ כאילו אכלתי סיר חמין. פעם התחושה הזו היתה יומיומית ממש. כובד מגעיל כזה בקיבה. "רעב" היה שווה אצלי ל"הבטן שלי לא מפוצצת עד בחילה אפשר להכניס משו".

הצורה היחידה שאני עוד נהנית מאכילת אורז בלי להרגיש ככה זה במנות אטריות אורז תאילנדיות. אני מכינה בבית.

תפודים ממש עושים לי בחילה קשה לאחר האכילה (סולניים לא?) מבושלים כמובן.

כשאני אוכלת פיצה, אני עושה ממש ריסט לתהליך שלי.
מעניין. חוץ מעוגיות, הדבר המלוח היחיד כמעט שאני לא יכולה לאכול ממנו מעט הוא פיצה. אם אני אוכלת פיצה (פעם בחודשים, אם בכלל), אני חייבת לאכול עד ש הבטן שלי לא מפוצצת עד בחילה אפשר להכניס משו אני לא עורגת לזה, אבל כשאני מול זה, זה חזק ממני.

אנחנו בעקרון לא אוכלים דגנים. אז אם יש תירס אורגני (פה מאד קשה להשיג, והלא אורגני זה אחד מפצצות הרעל הכי גרועות שיש) אוכלים חי עושים ממנו טורטיות במייבש ועוד. בעקרון, אני לא רגישה לאורז. אבל כשאני כבר כן אוכלת, היום זה מרגיש כל כך כבד אח"כ
אני לא מצליחה להיפטר מדגנים. אבל לאחרונה זה ממש בשליטה--כי חזרתי לעשות כושר! באמת. מדהים. עכשיו למשל דחסתי די הרבה דגנים (חצי פיתה מחיטה מלאה, סיריאל משיבולת שועל מלאה אפויה, כמה קרקרים) הכל מלא, אבל עדיין, הרבה יותר מדי דגנים לארוחה אחת. יש לי נחיתת אנרגיה ומיגרנה קלה, ואז אני פונה לדגנים, וזה כמובן לא ממש עוזר. אבל, מה שלא יהיה אעשה כושר אחרי הצהריים וזה יסגור את הסיפור להיום.
מה שכן, התזונאית המופלאה שלי, הראשונה בארץ שדיברה על רגישויות למזון, על התמכרויות לסוגים מאוד מסוימים של אוכל (לטענתה ההתמכרות היא לדבר שאליו רגישים), בכל אופן, היא אמרה לי דבר ראשון להימנע מחיטה רגילה. אם כבר, אז שיפון מלא, ואחריו כוסמין.
אולי אנסה להסתפק רק בפריכיות אורז מלא (יש אורגניות, רק אורז בלי כלום).

(לטענתה ההתמכרות היא לדבר שאליו רגישים)
אהמ אהמ! אני לא יודעת אם שמת לב, אבל אני חוזרת ואומרת את זה בכל דף שאפשר!
ואני מסכימה מאד עם המלצותיה.
למרות שחושבת שהכי טוב תפוח, ועכשיו יש תפוזים מזן טבורי

אהמ אהמ! אני לא יודעת אם שמת לב, אבל אני חוזרת ואומרת את זה בכל דף שאפשר!
שמתי, שמתי

_למרות שחושבת שהכי טוב תפוח_
ייקח לי שנים, אם בכלל, לוותר על דגנים. צריכה להתחיל בוויתור על חיטה.

אני עובדת על זה כבר שבוע שבועיים את יודעת. לדעתי אני מתקדמת המון עם כל יום שעובר!
<בייחוד שאבא שלי פה עכשיו, ואני רואה איך הוא אוכל (והוא צמחוני ורזה ויחסית בריא טפו טפו.) ואני בשוק מזה. ככה אני אכלתי.>
יש לי המון תובנות, אני אשמח אם תרצי שנדבר על זה. נעשה לנו דף תמיכה, ואף אחד לא יוכל להתווכח עם המסרים החתרניים שנפזר שם!

הדבר המלוח היחיד כמעט שאני לא יכולה לאכול ממנו מעט הוא פיצה.
אני לא מבינה את אלו שמסתפקים במשולש אחד. גם אני אוכלת פיצה עד שבא כבר להקיא. יש בפיצה משהו ממכר.

חוצמזה, דברים נוספים ששמתי לב שעוזרים להעלים לי את הצורך במתוק-

• לבשל אוכל טוב ומזין (הרבה קטניות, הרבה סלטים) שאם כבר אני רוצה קינוח, הקינוח הכי מתאים הוא קינוח קליל במיוחד (תמרים קפואים לדוג')
• בטטות - אני אוכלת בטטה כמעט כל יום (זורקת בטטה לתנור ואחרי כמה זמן מוציאה). גם טעים, גם משביע וגם מתוק.

אני לא מצליחה להיפטר מדגנים.
גם אני לא. אני יודעת שחיטה לא טובה לי ומשתדלת לצרוך דגנים אחרים. אני מאוד אוהבת אורז מלא למרות שאני יודעת שיש לי רגישות לאורז.
מה לגבי קמוט? יש בו גלוטן? זו גם אופציה.

בטטות.
וגם דלורית. יופי של תחליף לתפו"א. גם מתוק וגם טעים.

מה לגבי קמוט? יש בו גלוטן? זו גם אופציה. לדעתי קמוט זה כוסמין.

יש בפיצה משהו ממכר.
מתפקדת! ואני בכלל לא עורגת על פיצה ואם אין פיצה היא לא חסרה לי בכלל. אבל אם מתחילים איתה, יש בה משהו ממכר ללא ספק!

לדעתי קמוט זה כוסמין
לא זה לא. (אוף אני נשמעת כמו הבת שלי).
הכוסמין (spelt) קרוב יותר לחיטה. הקמוט (kamut) הוא שונה. טעם שונה וגם המרקם בקמח. מה שאני לא בטוחה הוא לגבי הגלוטן ומה בעצם יותר בריא למי שכנראה רגיש (ואין לו ציליאק).

טוב, אז מי מרימה את הכפפה ופותחת דף לרגישים לגלוטן (שהם גם מכורים לגלוטן, לאסונם) ?

מעניין למה הטבע עשה שדווקא מה שאתה הכי רגיש אליו אתה הכי כמהה אליו. סוג של הרס עצמי כזה...?
כתבתי פה כבר כמה ימים שרזיתי רק בפנים ושרזיתי באופן שונה מפעמים אחרות שבהם הייתי מרגישה את ההרזייה בבטן. פתאום אני רואה שגם הטבעות קצת גדולות עליי וטיפ טיפה המכנסיים ומה גיליתי ? זה לא שלא רזיתי בבטן אלא שאני רגילה שהרזייה מגיע עם תחושה פנימית שהבטן נדבקת לגב מרוב רעב וזה מה ששונה הפעם אני לא מרגישה רעבה.
בכל מקרה רזיתי מעט מאוד, משהו כמו קילו וחצי בשבועיים אבל יותר חשוב לי התהליך שאני עוברת.
אתמול אכלתי לפי צורך ומתוך מודעות עד שבערב אכלנו סחלב שהיה מתוק מידיי הבוקר קמתי עם בחילה מאוד חזקה ממש כמעט הקאתי,לא יודעת אם זה קשור כי הריי אתמול לא הרגשתי בחילה?!
מלחיץ אותי שאולי זה הריון.
לפי אלן קאר מומלץ לאכול רק פירות(כמה שרוצים) בבוקר כתבתי לפני כמה ימים שאני יכולה לעמוד בזה בקלות, אז זהו שלא, לא בא לי טוב פירות על הבוקר, אני צריכה לחם או לפחות משהו חם... אני צריכה להחליט מה לעשות עם זה , הוא אומר לא להקשיב לאף מומחה שאומר לי לעשות משהו שנוגד את אמא טבע ,אני תוהה האם הוא לא המומחה הזה שאומר לי משהו שנוגד את מה שהגוף שלי מסמן לי שרצוי שאעשה (לא לאכול רק פירות על הבוקר) או שאולי זה רק הקושי שלי לשנות הרגלים???

לא בא לי טוב פירות על הבוקר, אני צריכה לחם או לפחות משהו חם.

גם אני ככה, ואחרי פרוסת לחם בבוקר אני לא מרגישה בכלל כבדה אלא להיפך, קלילה ומלאת אנרגיה. עם פירות אני מרגישה רעבה וחלשה, ועם קשיי עיכול.
אבל במהלך היום אני לא אוכלת כמעט לחם, ואוכלת הרבה פירות על בטן ריקה (כלומר לא אחרי ארוחה אלא בין ארוחות או לפני ארוחות). לדעתי זה אינדיווידואלי מאוד וכדאי שתקשיבי לתחושת הבטן שלך. גם אני ניסיתי לפתוח את היום בפירות וגיליתי שזה פשוט לא מתאים לי. בכלל, בכל מה שקשור לתזונה אני מקשיבה בעיקר לגוף שלי ולאיתותים שלו, לא אעשה משהו שנוגד לחלוטין את התחושה שלי כי כך אמרו מומחים.

אם זה ממש חשוב לך כן לעשות את זה, אולי תנסי להוסיף שקדים או אגוזים ותראי אם זה עוזר לך.

ודרך אגב, אני גם לא אוהבת את העניין הזה של הפירות בבוקר כי אני אוהבת לאכול מלוח בבוקר (ובכלל אני מאוהבי המלוח כאמור...). קשה לי עם המתוק הזה על הבוקר, זה לא מרגיש לי טבעי (לי). אולי גם אצלך זה קשור לזה?

הקמוט (kamut) הוא שונה וואלה. שכחתי שכומסין זה spelt. תודה.

אני צריכה לחם או לפחות משהו חם... אני חושבת שכשנמנעים מדגנים, צריך לאכול הרבה יותר. בקיץ, אני הרבה פעמים יכולה להתחיל את הבוקר עם ארבעה פירות, ועדיין אהיה רעבה למשהו "ממשי" כעבור שעתיים. יש לי איזה רעיון בשבילך - מה עם פירות חמים? דווקא מאד מתאים לפירות החורף.
את יכולה להניח בתבנית פרוסות תפוחים, אגסים ובננות, ועוד מעט גם תותים, ולאפות עשר דקות בחום בינוני, עם קצת קינמון מלמעלה (אמא שלי היתה מכינה לנו נשנוש חורפי כזה, רק שהיא היתה זורה מלמעלה גם סוכר חום ומזליפה שמנת מתוקה. על אלה את יכולה לוותר ).

אוי, זה נשמע לי כל כך טעים!

אוי, זה נשמע לי כל כך טעים!

גם לי... אבל לא בבוקר: ))

עכשיו ראיתי שאת בעצם לא אוהבת מלוח בבוקר... אז כנראה שזה לא קשור לזה דווקא.

אה, ו *ממ*, תודה על המתכון.

לי לא יושבים טוב פירות בשום שעה. יותר מדי נוזלים, יותר מדי סוכר, הרבה רגישויות. יוצאי דופן הם אגסים ותפוחים שהם דחוסים יותר.
אני גם ממש לא אכלנית בוקר. הקיבה שלי לא אוהבת לקבל משהו לא סופג כשהיא ריקה.
גם אני נוטה חזק לאוכל מבושל וחם ב"חורף" (פה בחוץ מינוס תשע, עוד לא דצמבר אפילו. אז אנא אל תנסו לשכנע אותי שחורף אצלכם. אנחנו מחממים את הבית לטמפרטורת החוץ בישראל ומסתובבים בגופיות ארוכות...)
בקיצור, אלטרנטיבות נטולות גלוטן, חלב וסוכר מעובד -
ביצים - חביתה, ביצה רכה או קשה.
פריכית אורז מלא עם חומוס, או טחינה, או ממרח אבוקדו.
גרנולה ביתית עם חלב צמחי שאת אוהבת (אני מכינה בשניה חלב קשיו בבית)
רסק_ירוק‏
חלב בננות (בננה, חופן קשיו ומים בבלנדר)
סתם בננה
פלפל ירוק
_{בעקרון עדיף לא לבשל פירות, אבל אם זה עוזר, זה עוזר...}

פתאום עלה לי רעיון שאני לא יודעת איך ליישם - אולי אפשר להכין ממרח בננות ולמרוח על לחם? למשל, עם קינמון וקצת אגוזים או שקדים? ככה את מקבלת את הלחם שאת זקוקה לו (ואני אישית ממש לא רואה בפרוסת לחם מלא אסון לגוף, להיפך...) וגם נמנעת מכל מיני ממרחים עם סוכר לבן ושוקולד. אף פעם לא הכנתי ממרח בננות אבל זה נשמע לי כמו משהו טעים: )

ואני אישית ממש לא רואה בפרוסת לחם מלא אסון לגוף, להיפך
קיזי, אני מבינה מאיפה את באה. אבל את חייבת להבין משהו ממש מהותי פה:
לי אישית ולרבות אחרות זה אסון לגוף. פצעים, כאבי בטן, מיגרנות, גרד בכל הגוף, פטריות, התנפחות ואגירת נוזלים זה רק על קצה המזלג..
כן, זה מבודד היטב, כן, זה מאד מאד נפוץ באוכלוסיה, (אם כבר את חריגה פה.) כן, זה יכול לקרות מחשיפת יתר גם אצל מי שאין לו נטייה לרגישות לגלוטן.

אז אם את אוכל את זה ולא סובלת מחלק או מכל אלה אשרייך. ממש לא אציע לך להפסיק. אם כבר, אני מקנאת בך
אלא שלא הייתי ממהרת לומר "להיפך" למישהי שמעידה שיש לה קצת בעיה שם (זו לא הבעיה המרכזית, זה ברור.)

סליחה שאני מגיבה על הודעה ישנה, אבל בקשר לפאי: אני דווקא רואה ערך מוסף מהותי בלזרוק אותו לזבל, מהמקרר.
זה אקט שיש מאחוריו שינוי תפיסה קיצוני: מה"לא זורקים אוכל" המסורתי, שכבר הפיל חללים, ל"הדבר הזה לא ראוי לתואר *מזון*, ולכן הפח הוא המקום היאה והנכון ביותר לערימת סוכר מבחילה שכזו". וזו תפיסה שנמצאת רק צעד אחד ממשהו בסגנון, המממ, "מגיע לי להזין את עצמי אך ורק ב *מזון* אמיתי, עשיר, מזין, טעים וטוב". לזרוק את הפאי המתוק-מדי לפח זו פריווילגיה, מתנה לעצמי, זכות בסיסית ששמורה לי. וגם אם מישהו נותן לך חבילת שוקולד שלמה, נחמד כמובן לתת אות לאנשים אחרים שכן ייהנו ממנה, אבל אם במקרה אין איזה מישהו-אחר זמין, הפח הוא רעיון לא פחות טוב. אז מה אם בתרבותנו העקומה זה נחשב "אוכל"?

אני מסכימה עם קיזי. צריך לבחון טוב ובזהירות את הנושא של חיטה מלאה, ולראות (אינדיווידואלית) אם יש אתה בעיה גם בצורתה היחסית-לא-מעובדת.
אני אישית יכולה לצרוך דגנים מלאים במידה ולהרגיש טוב מאוד עם זה. אני לא רואה שום צרוך לוותר עליהם. הרגשת הנאחס מתחילה אצלי רק אם אני צורכת יותר מדי לחם (שתי ארוחות ביום ומעלה שבהם החיטה דומיננטית, וזה קורה לי רק עקב התארגנות בישולית / קניות כושלת, לא עקב "פיתוי"), או אם זה דגן דל (לחם לבן, אורז לבן וכו'). דגן דל בהחלט מעלה אצלי תסמונות התמכרות, חוסר סיפוק וחוסר שביעות רצון, גם אחרי מנה אחת ממנו.

לגבי הקמוט, מצאתי בוויקיפדיה וכתוב שם ככה:
There is anecdotal evidence that some people who have wheat allergy, and thus avoid wheat, are able to eat Kamut.[5] However, as a wheat species, it is definitely unsuitable for those with coeliac disease.

כלומר, יש סיכוי שזה מתאים למי שרגיש לחיטה אבל יש בזה גלוטן לכן לא מתאים לחולי ציליאק.

קראתי ה-כ-ל אבל לא אספיק כרגע לענות על הכל...
אני לא בהריון(קיבלתי) אבל מזמן לא הרגשתי כל כך גרוע,אני כבר 24 ש' עם בחילות מטורפות כל הזמן ממש על סף של הקאה אבל לא מצליחה להקיא (יש לי מחסום פסיכולוגי להקאה, שונאת את התחושה של חוסר שליטה על הגוף שמתרחשת בזמן הקאה).
ההרגשה הרעה מאוד מערערת אותי בתהליך שלי : אולי חטפתי הרעלת פירות? אולי הרעלת בריאות :) ? או שאולי זה קריז פיזי לקוראסונים? ואני קצת כועסת על הגוף שלי ומאוכזבת ממנו על כך שלמרות שהתנהגתי אליו כל כך יפה בשבועיים וחצי האחרונים הוא "מחזיר לי" בהרגשה הכי מגעילה שהייתה לי אי פעם?שואלת את עצמי האם המודעות העצמית והאכילה המודעת משתלמת? אם אתחיל לסבול ממיחושים מכל דבר קטנטן אז לא בטוח שכן...
אתמול כל היום הייתי מורעבת ועם בחילה וגועל מאוכל במקביל, כשהרעב הכריע אכלתי ארוחות קטנות שחשבתי שיעבירו לי ת'בחילה (בהריון זה עבד)אבל זה לא עבד, ממשיכה בתהליך אבל עושה אותו אפילו מתון יותר ממה שהיה עד עכשיו עד שאראה לאן פניי מועדות...

קצת ממהרת אז עונה בישירות:
ההרגשה אולי קשורה להתמכרות, אולי למחזור ואולי בכל זאת זה הריון עם דימום קל.
לגבי רק פירות בבוקר ממש נשמע לי שהקושי נובע מההתמכרות וחוצמזה לדעתי מאוד עוזר:
א להאמין שזה טוב
ב לצרף אגוזים / שקדים / פקאנים
ג אם חייבים פחמימה רצוי לחכות מעט (תחושת השובע מגיעה אחרי כעשרים דקות) ואם צריך אז לחם קטן איכותי מלא משיפון / כוסמין עם טחינה / אבוקדו או קרקר מזין או פריכיות
ד להתמיד: לפי הרבה עדויות שקראתי אחרי כמה ימים מתרגלים

כשאני אוכלת פיצה, אני עושה ממש ריסט לתהליך שלי. לוקח לי שבועות אם לא חודשים לחזור למצב שבו אני לא עורגת לזה כל דקה מדקות היום.
כשיש בבית זה כמו תליין. אין לי שום סיכוי. אפס. שום הבנה רציונאלית לא עוזרת.
מה שכן, אני האחרונה שתאכל את זה תוך רגשות אשם או הלקאה עצמית! אם כבר אז כבר!

וואללה ניצן. אצלי זה עם שוקולד.
לא רק שוקולד בעצם - קקאו.
גם קקאו במעבד מזון עם תמרים ממכר אותי.
אחרי קצת מהחומר הזה - אני אתקשה לעמוד בפיתוי של כל שוקולד שהוא...
אבל אם כבר - אז בהנאה.
בקיצור - כל מילה.

~לגבי קמוט, כוסמין, כוסמת ועוד - מזכירה את הדף ממה_זה_עשוי_שאלות_על_דגנים‏~

אולי חטפתי הרעלת פירות? אולי הרעלת בריאות :) ? או שאולי זה קריז פיזי לקוראסונים?
אולי קלקול קיבה?
אולי וירוס?

אולי וירוס?
בהחלט יש "משהו כזה שמסתובב עכשיו".
לי אישית אגוזים או שקדים עושים טוב כשיש לי בחילה.

אתמול היה לי יום גרוע. המון פיתויים ולא עמדתי בהם. בהתחלה היתה לי הרגשה שאני עושה בחירה מתוך עמדה של כוח, שאני בוחרת עכשיו להנות ממשהו שבעיקרון הוא לא טוב לי, ושזה לא בהכרח יגרום לי לאבד שליטה. עד שזה גרם לי לאבד שליטה.
לפחות היה טעים.
היום אני סתם רעבה כל הזמן. תשע בבוקר וכבר הספקתי להיות רעבה ולאכול כמה פעמים (טוב, קמתי בחמש וחצי). יכול להיות שזו תגובה מרושעת למה שקרה אתמול, אבל אני מנסה לא להילחם בזה, אלא לספק את זה בדברים טובים. התאוששות הדרגתית.

בכל מקרה רזיתי מעט מאוד, משהו כמו קילו וחצי בשבועיים אבל יותר חשוב לי התהליך שאני עוברת.
קילו וחצי בשבועיים זה המון!!!!!
הקצב הרצוי הוא עד חצי קילו בשבוע.
מתון.
יכול להיות שאת לא אוכלת מספיק קלוריות בתזונה החדשה?

מעניין למה הטבע עשה שדווקא מה שאתה הכי רגיש אליו אתה הכי כמה אליו
זה לא הטבע עשה בכלל.
הרגישויות והאלרגיות האלה הן תוצר של המזון המתועש והמוכלא המודרני.
זו ההתנגדות של הטבע לרעלים ולהרעלה.

זה לא הטבע עשה בכלל.
הרגישויות והאלרגיות האלה הן תוצר של המזון המתועש והמוכלא המודרני.
זו ההתנגדות של הטבע לרעלים ולהרעלה.

אחד הדברים החשובים שגיליתי, הוא שאם אני רוצה לוודא שאני אוכלת טוב ומזין, אני צריכה לדאוג לעצמי לאכול טוב ומזין וזמין כל הזמן. קל לי מאוד להגיע למצב של רעב כבד (כי אני עושה כלמיני דברים ולא מספיקה לאכול), ואז אני הולכת למטבח ולוקחת מכל הבא ליד.

לכן רצוי שתהיה על הדלפק במטבח קופסא עם ירקות חתוכים, בקופסא במקרר ירקות קשים חתוכים מוכנים להקפצה במחבת, נתחי עוף במרינדה שיחברו לירקות, איזשהו דגן או קטניה מבושלים, לחם מלא במקפיא (למי שלא נמנע מגלוטן).

כשהקטנה היתה קטנה אף יותר (היא בת 6.5 חודשים עכשיו), והייתי מגיעה הרבה לסיטואציה של סף-גוויעה-מרעב-ואין-לי-כוח-להכין-כלום, הייתי מוצאת את עצמי יורדת על שתי שורות שוקולד מריר, נניח, מה שלא ממש פתר את בעיית הרעב וסיפק פתרון לאולי עשר דקות, בשילוב עם תחושת קבס קלה. או שהייתי יורדת על חצי תבנית אינגליש קייק של עוגה (ממרכיבים אורגניים ומלאים, אבל סוכר הוא סוכר, והוא לא נעשה יותר מזין בעוגת גזר אורגנית, לצערי ).

אלמונית - זה כנראה וירוס או תגובה לגמילה/תפריט חדש , כי המחזור אף פעם לא לווה בתחושות כאלו קשות וזה גם דימום כבד מידיי בשביל להיות הריון.
אני כבר למעלה משבועיים בשינויים של הרגלי תזונה לא הייתי אמורה כבר להתרגל?
אני אמץ את הרעיון דשל האגוזים עם הפירות אבל אני עדיין לא בטוחה שרק פירות על הבוקר זה מה שמתאים לי ,ובכלל- לא נראה לי הגיוני שאותו כלל יהיה נכול לגבי כל עונה ולגבי כל אדם .
בנתיים אני הולכת על העיקרון של להחליף מתוק תעשייתי במתוק טיבעי ,כל פעם שבא לי שוקולד/קוראסון אני לוקחת פרי במקום.

טלי_מא‏ זה באמת כנראה וירוס, היום אני מרגישה הרבה יותר טוב...תודה.

אלטר_אגו‏ - חבל שרק היום ראיתי את מה שהצעת לי כי נראה לי שבאמת אגוזים ושקדים היו יכולים לעזור לבחילה..נקווה שלא תהייה פעם הבאה לבדוק את זה...שתהיה לך התאוששות הדרגתית נעימה וקלה, תמשיכי לשתף...

בשמת_א‏ בשבועיים הראשונים של דיאטה כשיש עודף משקל ובעיקר כשקדמה לדיאטה עלייה מהירה במשקל אז קילו וחצי זה מעט, תמיד בהתחלה יורדים בקלות כמה קילוגרמים ואח"כ מתחילה התקיעות ומתחילים בקושי רב לגרד את החצי קילו בשבוע...ככה לפחות זה היה אצלי עד היום...בכל מקרה אני באמת יותר מחוברת לתהליך של מעבר לאוכל בריא יותר מאשר לקילוגרמים,למרות שיש לי עניין מסויים גם בהם.

ניצן_אמ‏ ובשמת_א^?‏ - לא הבנתי איך המשפט האחרון ב : "זה לא הטבע עשה בכלל.הרגישויות והאלרגיות האלה הן תוצר של המזון המתועש והמוכלא המודרני.זו ההתנגדות של הטבע לרעלים ולהרעלה".
ז"א אם הבנתי אתכן נכון - הרגישות ואלרגייה למזון זה משהו שהטבע יצר כדי להגן על האדם מחלק מהמאכלים המתועשים המודרניים?
אם לזה התכוונתם אז אני עדיין אז אני שואלת את עצמי מדוע הטבע לא יצר מנגנון חכם יותר מאשר אלרגגיה או רגישות? כי במנגנון האלרגייה/רגישות יש כמיהה למה שהכי מזיק,למה,למשל, הוא לא יצר מנגנון אחר שבו יש דחייה למה שמזיק?זה מנגנון הרבה יותר הגיוני...

מיצי_החתולה‏ - בקטע הזה אין כמו פירות...בשבועיים האחרונים תמיד יש לי אייזה פרי זמין בסביבה.

ובכלל- לא נראה לי הגיוני שאותו כלל יהיה נכול לגבי כל עונה ולגבי כל אדם .
ברור, כל אחד ומה שטוב לו. אני בכלל הגעתי למסקנה שאני לא רעבה בבוקר. אני מתעוררת שותה חליטת תה וזהו עד בערך 12.
אם אני כן רעבה בבוקר בקיץ יש לי המון חשק לפירות בבוקר, מתחילת הסתיו קשה לי מאוד עם פירות בבוקר, מעדיפה פרוסה עם משהו.

בעניין הבחילות, לי עוזר תפוח עסיסי. בכלל אם התפתתי למשהו ג'אנקי, אני אוכלת אח"כ תפוח וזה עושה לי הרבה יותר טוב.

ודבר אחרון, בקיץ שהיה הפחתתי את כמות הלחם בצורה מאוד מאוד משמעותית (מ 3-4 פרוסות ליום לפרוסה פעם פעמיים בשבוע) היו לי המון המון כאבי ראש וחולשות (מירב_ב‏ תעיד ). עשיתי בדיקות דם והברזל היה אולי קצת נמוך. לא עשיתי עם זה כלום, וכעבור כמה זמן, אולי חודש-חודשיים, זה עבר מעצמו (הברזל עדיין אותו הדבר).

המזון המעובד, הלבן, התעשייתי וכו' - הוא רעל לגוף שלנו.
הגוף מגיב לרעל בתגובות שונות ומשונות. אלרגיות, רגישויות, פריחות ועוד.
נוסף לכך יש עוד מנגנון, שקשור ישירות להתמכרויות:
במזון שמעורר רגישות יש חלק חסר (משהו במולקולות) והגוף כל הזמן מחפש את החלק החסר. זה מרגיש כמו "רוצה עוד מהאוכל הזה", אבל הגוף רוצה עוד כי הוא כל הזמן רוצה להשלים את החלק החסר, וזה לא עוזר, זה רק חסר...
ויש עוד מנגנונים שלא הסברתי, ופועלים במקביל.

מוסיפה לדברי בשמת.

כדי להסביר את המשפט הזה, אני אתן דוגמה ממש קיצונית, לא מתחום המזון בהכרח...
הטבע לא יצר תגובות של רגישות לכימיקלים, פשוט כי לא היו כימיקלים מסונתזים מסוג זה בטבע. לכן אין כאן תהליך טבעי של הסתגלות של אלפי שנים או מליוני שנים למשהו, כלומר, בעצם, היכולת להפיק ממשהו בסביבתך המיידית תועלת.
<למשל, חוזרת לרגע למזון, יש היום אנשים שיש להם גנים מפרקי חלב. זה כי אלפי שנים אחורה היתה חשיפה לא מיטבית, ובסוף הצאצאים מצליחים לעכל את זה ברמה מסויימת ואפילו להפיק מזה משהו טוב. אפשר גם היום לשתות מעט אקונומיקה מדי שבוע, ולהנחות את הצאצאים ואת צאצאי הצאצאים לעשות זאת, ובסוף, אולי בעוד כמה עשרות אלפי שנים, יהיה לך צאצא רחוק שיוכל לשתות את זה לארוחת בוקר, וממש להפיק מזה משהו חיובי. כי הגוף נבנה בתגובה לזה ולא להיפך. זאת אם הוא לא מת מזה קודם, כי הוא במקרה לא המוטציה שיכולה בכלל לסבול מעט כל שבוע...>

לכן, חומרים חדשים כאלה, כימיקלים רעילים מסונתזים, זה אנטיביוטיקה - נגד חיים. זה הורס את החיים בכל מיני רמות. מהרמה המולקולרית, דרך רמת התא, דרך רמת האיברים, ועד לרמת האורגניזם השלם.
זו היתה תשובה לשאלתך, בלי קשר אבל גם עם קצת קשר למזון.

לא נראה לי הגיוני שאותו כלל יהיה נכון לגבי כל עונה ולגבי כל אדם
נכון לגמרי.
אותו כלל עובד גם בכיוון ההפוך, כלומר, לא כל מה שרע לאחד רע לאחר, זה ממש מוזר לי שזה לא ברור כשמש מדבריי עד כה לחלק מן האנשים...
אלא שכשיש בעיה, אני חושבת שהכי טוב זה ללכת לכיוון של מכנה משותף כלשהו, ולנסות לעשות בדיקות ממנו. להתחיל להוסיף בעדינות דברים ולבדוק מה עובד ומה לא, מה טוב ומה רע. מה המכנה המשותף הזה? האם הוא קיים בכלל? לדעתי יש כל מיני דברים שהם יותר בטוחים מאחרים, ברמות שונות של "בטיחות" נקרא לזה.
אוכל מעובד ומלא חומרים משמרים, כנראה רע לכולם..
אוכל אורגני עדיף, אוכל מלא עדיף. אורגני מלא עוד יותר עדיף... וכך הלאה.

פירות אין בכל מקום, אבל ברוב המוחלט יש, כך גם עלים, זרעים, שורשים.. נורא תלוי במזג אויר, בגאוגרפיה ובגנטיקה האישית. למשל, לאינואיט, אין הרבה פירות ועלים. כנראה שזה לא יעשה להם טוב לפתוח את הבוקר עם רסק ירוק... אז אני בכל זאת חושבת על גנטיקות יהודיות טיפוסיות כשאני מציעה דברים מסויימים.

אני רוצה גם להתייחס למה ששאלת על הגברת הרגישות הכללית, זה ממש לא איך שאני רואה את זה. אבל אח"כ..

אתמול אכלתי רק דברים "טובים", אבל באמת בכמויות מופרזות. גם הייתי רעבה מאד, וגם אכלתי עד התפקעות. היום אני מנסה לחזור להתייחס יותר יפה לגוף שלי, להקשיב לרעב ולצמא (אני מתעלמת מצמא שזה נורא).

אני מתעלמת מצמא שזה נורא
אוף גם אני.
לפעמים כשאני זוכרת, באחד מהביקורים במטבח, אני פשוט שותה כוס מים והרעב הקטן שנדמה שהביא אותי למטבח מלכתחילה נעלם.
וכשאני לא זוכרת זה נגמר בפרי או אגוזים או במקרה הרע בפחמימה מיותרת.

בשמת_א‏ - ההסבר שלך היה מרתק , ידעתי שחייב להיות הסבר יותר הגיוני לתופעה הזו ! תודה על שאת עושה לי סדר בראש בזמן שאני עושה לעצמי סדר בגוף...ובאמת כשבא לי מתוק ואני לוקחת פרי אז שמתי לב שבחשק למתוק נגמר בעוד ששוקולד רק עושה חשק לעוד מתוק.
ניצן_אמ‏ - ההסבר שלך מדהים ! אבל - מרוב שהוא מדהים אני מתקשה להאמין ורוצה לשאול אותך קודם כל ,למה הכוונה "חשיפה לא מיטבית"? ובאופן רחב יותר - האם זה בדוק מדעית שזה ככה? (הדוגמה של האנטיביוטיקה,למשל, תעמוד במבחן המציאות?)אייפה למדת/אפשר ללמוד על התופעה הזו ? הספק אצלי לא נובע חס וחלילה מחוסר אימון בך אלא מכך שקשה לי להאמין שהגוף האנושי עם כל הכבוד לו (ובשבועיים האחרונים סוף סוף אני עושה לו קצת כבוד!) הוא עד כדי כך מתוחכם,יכול להיות שאני עושה לו עוול ומפחיתה בערכו....

לא הספקתי לקרוא עד הסוף והגיע לי אורחת,אמשיך בקרוב...

זה נשמע לך כל כך מופלא כי את חושבת על הגוף האנושי. יש אינספור ראיות לכך במיקרוביולוגיה - למשל חיידקים שמסתגלים לרעלים (אנטיביוטיקה) ספציפית ונהיים "מוטנטים אלימים" כאשר זה בסה"כ (בהסתכלות שאני מביאה פה) כח החיים. כח החיים שמתגבר על תנאי סביבה קשים ורותם אותם לטובתו.

"מוטנטים אלימים" זה ביחס לאדם. לא ביחס לעצמם. ביחס לעצמם חיידקים כאלה הם סה"כ יצורים שורדים.
דוגמה יותר טפשית ושטחית... איך יתושים נהיים יותר אלימים בסביבה עירונית? כי אלה שחלשים ואיטיים מתים מחומרים כימיים, מצליפות מהירות עם מגבות, מזצים חשמליים. אלה שלא, מתרבים בינם ובין עצמם. מי נשאר? אלה שמתאימים יותר לתנאי הסביבה. לא "החזקים" שורדים. פשוט אלה שיותר מתאימים לסביבה שלהם, אלה שיש להם יותר יתרון סביבתי בסביבה קיימת נתונה. זה כולל ג'וקים וסביבות רדיואקטיביות, זה כולל צמחי מים במים, זה כולל פנדות שבכלל לא בנויות לאכול (אני מקווה שאני לא טועה שוב במבוק אלא בשר, זה כולל אבל איכשהו עברו אדפטציה כזו כי זה מה שהיה בסביבה... וכך הלאה וכך הלאה. כולל בני אדם.

זה בכלל לא תחכום כזה גדול. זו פשוט התאמה לסביבה. מתוך מוטיבציה אחת, לא רצונית בכלל - לשרוד.

על רגל אחת: סדרת_ישמעאל‏, ספרים על אבולוציה, קריאה מדעית, ובעיקר המון חשיבה עצמאית

לגבי התעלמות מצמא - גם אני,בעיקר בחורף, אלן קאר ממליץ לאכול הרבה ירקות ופירות כי יש בהם ,יחסית,הרבה נוזלים...
היום היה סבבה,הייתי בישיבת צוות עם עוגיות והרגשתי שאני באמת באמת באמת לא רוצה לקחת עוגיה, לא התחשק לי !!!! לא הרגשתי שאני מפסידה כלום!!! בשיא הכנות,נשבעת לכם!!! זוהי הרגשה חדשה וטובה.
אני אמורה להתחיל להנחות איזושהיא קבוצה לנשים שעוסקת באופן עקיף בנשיות ביחד עם עוד מרצה וחשבנו ביחד על כיבוד (דל תקציב ומהיר הכנה) למפגש הראשון, רצינו "כיבוד נשי",ההצעה הראשונה שלנו הייתה שנכין עוגות במקום להגיש עוגת הבית ,ביגלה ועוגיות כמו שנהוג אצלינו בדרך כלל.אני,לעומת זאת, הצעתי ללכת על קונספט של לחם קל/כפרי/מלא עם גבינה 5 אחוז ופלטות ירקות ממש ממש שווה ומושקעת ומלא סוגים של עלים לתה מהגינות שלנו.הקולגה שלי חשבה שיש משהו מאוד נשי ומנחם ב "comfort food" , דיברנו קצת על המסר של כל אחד מהכיבודים ווהחלטנו כנראה ללכת על הרעיון שלי (או לפחות לשלב הכיבוד שהצעתי ועוגת תפוחים אחת).פתאום נראה יש משהו יותר מכבד בלהגיש אוכל בריא ומרענן ופחות מעובד,ואני שואלת את עצמי איך לא ראיתי את זה קודם?!?!?!
אני גם פתאום מבינה שהתהליך הזה שהתחלתי פה הולך להיות בעל השפעה מכרעת על החיים שלי, כי גם אם,למשל, פעם אחזור לאכול קוראסונים או לא אתמיד באכילת רק פירות בבוקר אז עדיין יש דברים שתמיד יישארו אצלי - למשל, דברים שהשתנו אצלי לגבי אירוח, כמו המסקנה לגבי המשוואה אירוח מכבד=אירוח בריא שמכבד את הגוף של האורחים שלי. זה לא משהו שאוכל פתאום לשכוח או למחוק מההבנה שלי !
זהו...אני לא מצליחה להזכר בעוד סוגיות שעלו אצלי היום שקשורות לנושא בגמילה הבייתית ממתוקים, אולי זה בגלל שזה מתחיל להיות חלק טיבעי ובילתי נפרד מהחיים שלי? ואולי פשוט כי היה לי יום ממש ממש מעולה כי כל מיני חלומות מיקצועיים קטנים שלי שעבדתי עליהם במשך הרבה הרבה זמן מתחילים להתגשם :)

בא לי לצאת דרך המסך ולחבק אותך! את מדהימה!

בקשר לצמא, יש לי וידוי, עד שאבא שלי הגיע לביקור, הייתי נקייה לחלוטין מגלוטן ומדגנים למשך 4 חודשים. כמעט ולא שתיתי! (אכלתי המון ירקות כל יום.) מאז שהגיע, שילוב כנראה גם של רגשות ילדות וגם של כמויות הזויות של פיצה/פסטה/לחם מסביב לשעון, שנפלתי בפיצה. מאז שהגיע אני גונבת חצי משולש ביום בערך.. או שאוכלת פתאום מנה אורז. אחרי זה? אני שותה כמו גמל. התחושה היא פיזית לגמרי ועולה מן הגוף. כאילו הגוש הדחוס הזה לא הגיוני לו, וצריך לדלל את זה עם המון נוזלים. התחושה שלי מהגוף שלי, היא שמזון צריך להיות הרבה יותר אורירי... חומרים מזינים ביותר, בתוך הרבה נוזלים. ירקות, פירות, בשר חי. אני אישית לא משתגעת על פירות יבשים, דחוס לי מדי, כנ"ל אגוזים. אישי ממש אוהב ואוכל המון מהם. בקיצור, אני לא אוהבת לשתות, וכשאני אוכלת באופן מסויים, אני מקבלת המון המון נוזלים בלי לשתות הרבה מים.
בספר שכתבה שרה חמו "שביל הזהב לריפוי טבעי" (נדמה לי שזה שמו) היא מספרת שבהקפדה על תזונה מסויימת (ממש לא טבעונית) היא שותה 12 כוסות מים *בשנה*. לא שאני ממליצה על זה, חלילה, אבל זו בהחלט נקודה למחשבה, או להטלת ספק.

אני בפירוש מרגישה צמא, ובוחרת להתעלם מזה כי צמא לא דחוף לי ולא חשוב לי כמו רעב. לעומת זאת, רעב - בשנייה הראשונה שיש איזשהו רעבון קל זה "יש! אני רעבה! מותר לאכול!".
כל ה"מותר" וה"אסור" הזה, זו תפיסה כל כך שגויה בעיני, תפיסה של "דיאטה" במובן של ה"דיאטות" שהייתי עושה כל השנים מאז גיל ההתבגרות. כמו הקינוח אחרי האוכל. מכל ה"חינוך" שקיבלתי לאכילה "מסודרת" ומכל הדיאטות המחרידות של כל השנים התרגלתי שאחרי הארוחה "מגיע" לי קינוח - יכול להיות גם פרי - ואני אוכל אותו גם אם אני לא צריכה אותו כי עכשיו "מותר" לי סוף סוף. ולא משנה שאכלתי פירות כל היום ואמשיך לאכול אותם אחרי הארוחה, יש לי כזו תחושה של הכרח לאכול עכשיו כי אחר כך אולי לא יהיה או שיהיה "אסור"... זה דפוק. ולהבין את זה לא עוזר בכלל.
אתמול החזקתי מעמד עד הצהרים. אחר-כך התחלתי שוב עם הבולמוס. לא אכלתי את הדברים שאני מרגישה שרעים לי, אבל ממה שטוב לי, אכלתי בבולמוס ובלי שום קשר לצרכים הגופניים שלי. היום אני אחזיק מעמד קצת יותר זמן... לאט לאט.
הנצחונות הקטנים: גם בשיא הבולמוס, כשערגתי על צנצנת העוגיות במטבחון, לא ערגתי לרגע על צנצנת הקרקרים. וכשחשבתי על זה, בדקתי את עצמי, וגיליתי שגם אילו היו מניחים לפני משהו מהדברים שפעם הייתי טורפת, אבל אני מרגישה ש"ניצחתי" אותם ולא רוצה אותם יותר, זה לא היה מקשה עלי. עכשיו אני רק צריכה להעביר לטור הזה עוד ועוד דברים... עוגיות תעשיתיות הן הבאות בתור.
חייבת לתת לעצמי את הטפיחות הקטנות האלה על השכם, כי אני עייפה כל כך מהמאבק הנצחי הזה שלא נגמר. רוצה קצת לנוח.

את בדרך הנכונה. את עושה לגופך.
אולי במקום גישה סגפנית תתירי לעצמך? להחזיק את עצמך ככה לפי שעות מזכיר לי את ההוא שניסה ללמד את הסוס שלו לא לאכול....
אני באמת חושבת שהדרך הנכונה לתחושה טובה פיזית ונפשית היא להגביל את המה ולא את האיך או הכמה. לאכול כמויות, מתי שרוצים, בלי שום התחשבנות. אבל שום דבר שיכול לגרום לך לתחושה רעה פיזית, או לגועל מעצמך.
נגיד, קופסת עוגיות? יכולה לגרום את זה. שתי קערות סלט? מאד מאד קשה שיצליחו מה רע בבולמוס סלט? האם תוכלי להלקות את עצמך אחרי בולמוס כזה?

הנצחונות הקטנים: גם בשיא הבולמוס, כשערגתי על צנצנת העוגיות במטבחון, לא ערגתי לרגע על צנצנת הקרקרים. וכשחשבתי על זה, בדקתי את עצמי, וגיליתי שגם אילו היו מניחים לפני משהו מהדברים שפעם הייתי טורפת, אבל אני מרגישה ש"ניצחתי" אותם ולא רוצה אותם יותר, זה לא היה מקשה עלי.
חייבת לתת לעצמי את הטפיחות הקטנות האלה על השכם, כי אני עייפה כל כך מהמאבק הנצחי הזה שלא נגמר. רוצה קצת לנוח.

זה נצחון "קטן" אצלך?? וואו את מוכרת את עצמך בזול!
אמרתי את זה כבר בעשרות דפים, אבל חשוב גם פה - את התהליכים התזונתיים שאנחנו עוברים (חלקנו (אני) עדיין) אנחנו עוברים לאט לאט כבר קרוב לשמונה שנים. זה לא לוקח ימים וגם לא שבועות. סלחנות ומידה לא מבוטלת של שמחה ושל הישג חיוניים פה.
אז עזבי אותך מ"קטן". זה ענק זה! כל דבר שעובר לטור הזה זה תהליך שלם, ומשהו עצום! זה לא הולך ברגל!
(א, זה גם בשבילך! שתדעי לך!)
כל הכבוד! טפיחה *ענקית* על השכם!

אבל אני לא מחזיקה את עצמי לפי שעות ולא מגבילה את עצמי בכמויות, אני מנסה לאכול לפי האיתותים של הגוף ולא להיסחף לבולמוס (אני יודעת לזהות את תחושת הבולמוס). יש ימים שבהם אני צריכה איפוק מיוחד כדי לא לאכול עד בחילה.
הבעיה עם סלט היא טכנית בעבודה: מסובך לי לעמוד כמה פעמים ביום ולחתוך סלט. אחרת כנראה שבאמת הייתי אוכלת בימים אלה סלט אחרי סלט אחרי סלט... ואני אוכלת את הסלט הזה בהמון שמחה והנאה. זה סלט כל כך טעים!
תודה על הטפיחה, זה נחוץ מאד, אלה תהליכים קשים. ולכי לישון כבר!

*א*
"קבלי קישור שנוגע בעניין ההסתגלות האנושית לחלב." ‏http://www.mazon-izun.com/site/Library_Article1.asp?cat=55&a_id=98‏

ניצן_אמ‏ תודה על החיבוק והמחמאה ועל שאת ממשיכה לקרוא אותי ולהתייחס.

אלטר_אגו‏ אני מזדהה עם העיניין של ההמנעות מלהגיע לתחושת רעב ולעומת זאת התעלמות מוחלטת מצמא שמלווה אותי לפעמים כל היום.
יש לי הרגשה שאצלי זה קשור לינקות,ינקתי רק חודש (יותר נכון-הונקתי רק חודש) ומאז קיבלתי בקבוק כל X שעות, כשהX כמובן תלוי באחות התורנית בטיפת חלב ונשמר בדביקות כאילו זה חוק בל יעבור, אז בין ארוחה לארוחה בכיתי הרבה מרעב, יש לי הרגשה שגוועתי מרעב לא מעט בשנה האחרונה לחיים שלי ושמישם נובע אצלי הפחד מלהרגיש רעב וכל הניסיונות להמנע ממנו.עשיתי על זה פעם קצת "עבודה" בריברסינג אבל יש עוד הרבה על מה לעבוד שם. קבלי טפיחה על השכם וגם שכם לנוח עליה.

הולכת לקרוא את הקשור של טלי-מא...וכבר חוזרת....

מרתק , מה שכתוב בקישור, עכשיו אני מבינה למה הבן שלי לא מסכים לגעת במוצרי חלב...

היום הביאו לעבודה מגש של סופגניות חמות וטריות מהמאפייה כמו שהביאו כל יום השבוע, רק שהפעם טעמתי, סתם ברגע של חוסר מחשבה היד לקחה לשם על אוטומט, אז לקחתי רבע ועוד רבע ועוד ועוד ובערך כשהגעתי לסופגנייה- סופגניה ורבע עצרתי והזכרתי לעצמי מה שלמדתי ומה שאני יודעת והיפסקתי לנשנש רבעי סופגניות .עד חנוכה רצוף תמיד יהיה שם מגש כזה ,אני מתתכוונת לא לגעת בזה, אם יהיה צורך ,בגלל שהריח המתוק קצת מפתה אותי אז אולי אכין פרוסה עם דבש ואשים בתיק ל "מקרה חירום".
בטח אתן שואלות עצמכן "מה זו לעזאזל העבודה הזו ,עושים שם משהו חוץ מישיבות צוות על רקע אכילת בצקים מתוקים" :) ?!?!?!
היום שוב קניתי תפוח מיובש ולעסתי להנאתי כל הדרך הבייתה, רק שהפעם הפסקתי כשהתחלתי להרגיש שזה שורף בפה מרוב שזה מתוק, אז גם אין לי בחילה הפעם וגם נשאר לי חצי חבילה למחר.
בערב -בעלי שאל אותי אם בא לי ארוחת פנקייקים,אבל כבר כמה ימים נורא בא לי מרק מיסו אז ביקשתי והוא הכין מרק מיסו אלוהי ( הוא טחן קצת קשיו אל תוך המרק עצמו) אכלתי אייזה 2-3 צלחות והיה לי ממש טעים ונעים.
עכשיו הוא מטגן ברקע מלא פנקייקים למסיבה בעבודה, בא לי לקחת אחד (בלי סירופ/רוטב כי הם כבר ממש מתוקים לי כמו שהם ) ואחר כך לישון. אבל ול אחר אומר לי לכי לישון עכשיו מהר מבלי לטעום וקול שלישי אומר לי שזה סתם "לעשות שריר" וזה דפוס דומה לכל אותן סתן דיאטוות שבהם בזמן הדיאטה מתנזרים מדברים שרוצים לאכול ואני לא רוצה להיות במקום הזה, זה לא נראה לי שינוי עמוק ולא מאוזן,נראה לי יותר מאוזן והדרגתי כן לאכול אחד, ללא סירופ ומתוך מודעות לתהליך האכילה וללכת לישון עם חיוך על השפתיים ושמחה על כך שיש לי בבטן מרק מיסו ופנקייק אחד טריוללא רוטב במקום ארוחת שחיתות של פנקייקים ומגוון סירופים וממרחים. (נשבעת שהמיסו היה שווה יותר).

אז תבקשי מיני פנקייק - מאז שהתחלתי בגמילה שלי שמתי לב שמנות קינוח הן ענקיות! במסעדות זה ממש טירוף וגם אנחנו - מגישים הכל בגדול.
נדמה לי שאמרתי כבר שהתחלתי להקטין את המנות העוגיות שלי יותר קטנות, אני פורסת עוגה יותר קטן, מגישה בקערוות קטנות (קורנפליקס לילדים למשל) בקיצור, פנקייק קטן מהרגיל.
ואני מסכימה ש וללכת לישון עם חיוך על השפתיים ושמחה על כך שיש לי בבטן מרק מיסו ופנקייק אחד טריוללא רוטב זה מצ ויין!

אני באמת חושבת שהדרך הנכונה לתחושה טובה פיזית ונפשית היא להגביל את המה ולא את האיך או הכמה. לאכול כמויות, מתי שרוצים, בלי שום התחשבנות. אבל שום דבר שיכול לגרום לך לתחושה רעה פיזית, או לגועל מעצמך.

לא בהכרח. מנסיוני האישי, יותר חשוב להגביל דווקא את האיך והכמה, כי משם נבנים הרגלי אכילה נכונים, ולדעתי זה משפיע בדיוק באותה מידה כמו ה *מה* (מלבד מקרים קיצוניים של אנשים שבאמת אוכלים הרבה ג'אנק על בסיס יומיומי). יותר חשוב לשים לב לאיך וכמה אוכלים: באיזה קצב, האם מתוך רעב או מתוך שיעמום, האם בצורה מסודרת, האם מצליחים לזהות את נקודת השובע של הגוף וכדומה, מאשר לדקדק ברכיבי המזון. לפחות בשלב הראשוני. לא נראה לי בריא לאכול כמויות גדולות מדי בבת אחת, גם לא של משהו בריא. ותחושה רעה פיזית יכולה בהחלט להיגרם גם מאכילת כמות גדולה מדי של סלט.

אני כופרת בהרגלי אכילה "נכונים", עוד לא אמרתי את זה פה? מה נכון בארוחות מסודרות? בחלוקה מדוייקת לפי אבות המזון? תראי לי שימפנזה אחת או שבט אחד שאוכלים בו ככה. ההגיון בזה הוא הגיון של חברה תעשייתית חקלאית ואין בזה שום הגיון גופני אינהרנטי שמוכיח את עצמו.

אנחנו אמורים לאכול מן היד לפה, ולא אמור להיות כזה שפע.
אמורים לאכול בנשנוש בלתי פוסק ממש, של אכילה יחסית דלת קלוריות טריה וטבעית, עם ארועים מיוחדים בדמות בשר ציד, ארוחה שבטית פעם במלא זמן עם בישול ארוך, כמה ביצים מאיזה קן אקראי שנמצא בסביבה, דבש, וכך הלאה. בלי שום דקדקנות. מה שיש בסביבה, בלי אפליות כמעט (להוציא צמחים רעילים) בלי חשבון, בלי כמויות, בלי כלום.
אלא מה? בעידן תעשייתי, אין לנו כמעט גישה למרכיבי המזון הטבעיים לנו, אין לנו מושג מה אנחנו אמורים לאכול, אין לנו מושג למה בדיוק הגנטיקה שלנו מתאימה, אין לנו מושג למה אנחנו רגישים, יש לנו, לעומת זאת, גישה בלתי פוסקת וחסרת גבולות להמון המון "שפע" של מוצרים חסרי כל הגיון תזונתי. ומתוך זה, הסתכלות על תזונה באופן יותר "שבטי" נתפשת כדקדקנית. על זה יש לי לומר רק דבר אחד - טעות_הייחוס_הבסיסית‏.

תחושה רעה פיזית יכולה בהחלט להיגרם גם מאכילת כמות גדולה מדי של סלט.
מה יש בסלט?! האם הגוף יאפשר לך לאכול יותר מדי מסלט בריא? או שהדוגמה הזאת שנתת היא תיאורטית למי שיכריח את עצמו בכח לאכול בשביל להוכיח את הטענה הזאת? הטענה שלי היא שסלט "קיבוצי" פשוט אי אפשר לאכול יותר מדי, לא כי אי אפשר, אלא כי מגיעים לרוויה אמיתית ובריאה. ומפסיקים.

תודה על הדף הזה. אני עסוקה בעניין ההתמכרות לסוכר בתקופה האחרונה, ובהחלט מזהה אצלי דפוסים של התמכרות כזאת. כרגע אני בעיקר מתבוננת - בדפוסים, בתחושות אחרי שאוכלת דברים מסוימים, בכמיהות. בהחלט מרגישה שהקור מאד משפיע על הרצון לאכול דברים מסוימים (יותר פחמימות) ועל האי רצון לאחרים (פירות למשל, שעד לפני כמה שבועות פתחתי איתם את הבוקר באופן קבוע).

יש לי תהייה על עניין האכילה ה"שבטית" (לא קשור ישירות לנושא הדף, אבל אשמח להפניות בנושא אם יש). נראה לי, שאחד הדברים שהשתנו בנו כבני אדם מאז ימי האכילה הנ"ל (ליקוט וכו') הוא שיש הרבה יותר פעילות קוגניטיבית מאשר בעבר. והתפקודים המוחיים היומיומיים של אדם מודרני ושל גורילה נראים לי שונים למדי. אני תוהה איך זה משפיע על הצרכים התזונתיים שלנו (אפילו אם נשארים במסגרת המזון הטרי והטבעי, אולי פעילות מוחית כזאת צורכת יותר קלוריות? יותר מזון מסוג מסוים ופחות מסוגים אחרים? יותר סוכרים גם אם הם נובעים מפירות בלבד? ועד כמה בכלל יש סנכרון בין הגוף למח בעידן הזה של שינויים כל כך חריפים.....). מחשבה קצת גולמית, אשמח לשמוע התייחסויות אליה.

אני פשוט אוכלת המון,בדרך כלל מזון מלא, (חוץ מטבלת שקולד אתמול-יום קשה ומתסכל במיוחד)
אני מתחילה לחשוב שאני מרגישה סוג של חרדה כשאני קלילה בבטן,
המון פסטה מק.מלא, אורז מלא , זה משרת איכשהו את החסכים הנפשיים,
הייתי מאד רוצה לזכור מה זה סתם לאכול כשרעבים, פשוט-איזון.
לא להסתובב עם המלאות הזאת,
איך עושים את זה?

א, גם אני חושבת שזה קשור גם להנקה ולהאכלה לפי צורך. ודרך אגב, אם הייתי שמה לי פרוסה עם דבש (נניח, או משהו אחר) למקרה חרום הייתי אוכלת אותו בטוח, כי הוא שם...
הדרך להזיז דבר לטור של הדברים שבכלל לא מגרים אותי, היא להחליט באופן חגיגי שאני לא אוכלת את זה יותר בחיים. אז פעם היה לי קשה להחליט את זה לגבי דברים מסויימים, אם היית אומרת לי שעכשיו אני לא אוכלת יוגורטים עם פירות (תעשייתיים) עד יום מותי לפני כמה שנים הייתי אומרת לך שזו גזירה שהציבור (אני) לא יכול לעמוד בה. אבל בתהליך שאני עוברת יש יותר ויותר דברים שאני יכולה להחליט את זה לגביהם. הנה אני עושה את ההחלטה הזאת עכשיו לגבי עוגיות תעשייתיות. מותר לי (בינתיים?) עוגיות ביתיות או עוגיות מיוחדות מקונדיטוריה שווה. מהיום עד יום מותי, לא נוגעת בעוגיות תעשייתיות. יקח קצת זמן, אבל תוך שבוע אני צופה שהצנצנת בקפיטריה לא תזיז לי יותר. אבל אם יביאו שוקולד מריר איכותי או שהשותפה לקיוביקל שוב תאפה בריושים, אני בהחלט אוכל.

אני כופרת בהרגלי אכילה "נכונים", עוד לא אמרתי את זה פה? מה נכון בארוחות מסודרות?
גם אני.
הטענה שלי היא שסלט "קיבוצי" פשוט אי אפשר לאכול יותר מדי, לא כי אי אפשר, אלא כי מגיעים לרוויה אמיתית ובריאה. ומפסיקים.
אז אני מסוגלת. כי אני בבולמוס, או כי לא גמרתי מהצלחת ו"אסור לזרוק אוכל". אני עושה מאמץ מיוחד! וגדול! כן, זה דפוק.

אני כופרת בהרגלי אכילה "נכונים", עוד לא אמרתי את זה פה? מה נכון בארוחות מסודרות?

אני חושבת (כתבתי את זה גם לאלטר אגו בדף), מניסיוני - שארוחות מסודרות זה כמו תוכנית חירום כשהקשב לגוף נדפק. אני אוכלת כשאני רעבה. אבל אם אני לא אהיה רעבה יום שלם, אז אני אנסה באופן יזום ליום-יומיים לאכול ארוחות מסודרות פחות או יותר. כי זה מחזיר את הגוף שלי לבאלאנס על התחושות הנכונות שלו, ולא איזה פיקציה שהוא נכנס לפעול על-פיה. רעב-יתר או שובע-יתר אלה פיקציות. כשחוזרים לאיזון - יודעים להרגיש מתי רעבים. אני נגד נגד נגד נשנוש בלתי פוסק. לי זה עושה בחילה, וגורם לי לתחושה שאני עוד רגע מקיאה. אצלי זה משבש את כל המנגנון הבריא של לדעת מתי אני רעבה (כי אני הופכת להיות ללא רעבה בכלל, אבל מהכיוון הלא טוב. מהכיוון של איכסה אחד גדול).

אני יודעת שיש לי גוף רגיש - כשעישנתי לא יכולתי יותר מ 5 ליום, אחרת הייתי מרגישה בכל תא גועל נפש. כשאני שותה קפה - ואני מכורה - בקפה הרביעי ביום אני ארגיש מין לאות בל תא בגוף (לכן אני לא שותה 4 קפה)... כנ"ל עם אוכל.

א* תראי מה כתבת
יש לי הרגשה שגוועתי מרעב לא מעט בשנה *האחרונה לחיים שלי ושמישם נובע אצלי הפחד מלהרגיש רעב
מעניין לא?
קוראת אתכן. מזדהה. לומדת.
_אבל אם אני לא אהיה רעבה יום שלם_ קרוב לסיינס פיקשן אצלי..

חייבת לספר לכן מה קרה לי היום (בשל הבושה אני בעילום שם- השם החדש הומוריסטי משהו אבל המצב מאד רציני... )
הקדמה- עשיתי לאחרונה גמילה ממתוקים, קמח לבן וקפה במשך עשרה ימים והיה נהדר. הכוונה הייתה להמשיך כך כל החיים אך מוחי הערמומי גרם לי לחשוב שאם הצלחתי עשרה ימים תמיד אוכל להתחיל מחדש וכך קרה שאני אחרי שבועיים של אכילה נוראית.
אז היום, הרבה בזכות הדף הזה (תודה) החלטתי ללכת לקנות את אלן קאר- "הדרך הקלה לרדת במשקל". יצאתי לטיול עם התינוק, הכלבה והעגלה כשאני מרחפת בקלילות ועם המון אנרגיה לעבר חנות הספרים.
ואז... החלטתי לפני זה להכנס לסופר רק בשביל כמה דברים בריאים- חסה, פטרוזיליה, בורגול, פירות וירקות..
ואז.. חשבתי שאם אני הולכת לקנות את הספר אז מגיע לי ארוחת שחיטות אחרונה וקניתי לחם, חמאה, גבינה צהובה, ועוגת שמרים גדולה
אחר כך שילמתי ואז החלטתי שהכל כל כך יקר אז איך אני יכולה להרשות לעצמי לקנות את הספר?!
ועכשיו אני אחרי כיכר לחם עם חמאה, קפה והמון עוגה- עם בחילה נוראית והבנה ענקית של כל עיוותי המחשבה ושאני מכורה מכורה מכורה!!!
אז מה הצעד הבא?
ברשותכן, מזמינה את עצמי לשבת כאן קצת ולהנות מחמימותכן, אולי גם לכתוב.
מבטיחה לעצמי לקנות אל אלן קאר מחר ולהתחיל מחדש.
בהצלחה לכולנו

- שארוחות מסודרות זה כמו תוכנית חירום כשהקשב לגוף נדפק.
או שזה מה שדפק את הגוף מלכתחילה. זה נורא אינדיבידואלי, במביק.
ככלל, זו טכניקה. היא עשויה לעזור לחלק. בגדול? היא לא טבעית.

אלטר, מה שכתבת על הסלט... אני מבינה. אפילו מזדהה. אני רק שואלת אם זה יכול לקרות אם אכלת *רק* סלט בארוחה הזו, או שזה מה שאת דוחסת מלמעלה של האוכל בכח... כבר היו פה קולות שמתנגדים לתפישה הזו, אבל מנסיוני האישי, מנסיונם של עוד כמה אחרים (לא הכל אפשר באינטרנט) הבולמוסים האלה הם תגובה להתמכרות ולרגישות. לא משהו באישיות שלך, לא משהו בהרגלי האכילה המחורבנים, לא משהו רגשי. משהו פיזי לגמרי. הבעיה, לדעתי, היא לזהות מה הם הדברים האלה שדוחפים אותך לכיוון הזה.
לא מוציאה מכלל אפשרות, שמה שקורה לך עכשיו הוא תוצאה של זה שקר יותר (או ליתר דיוק במקרה של ישראל - שהגיע החורף ) ושמשהו בגנטיקה שלך תובע לזלול כל מה שבסביבה כדי לא לגווע ברעב. עד כדי כך. כי אם הגנטיקה שלך היא של איזור שמושלג בחורף, אז זה מנגנון הגנה מצויין. לזלול לזלול ולזלול כשיש אוכל. כי אחרת, בשבועות הקרובים לא יהיה אוכל בכלל. זה בד"כ הולך גם עם נטייה לאגירת שומנים. <יש רזים שיכולים לאכול בולמוסית ולא להשמין. הם קוראים לזה "מטבוליזם מהיר" אני קוראת לזה "גנטיקה של איזור שופע במזון.">
מה עושים? דואגים שיהיה שפע אוכל בסביבתך, למשל המון סלט והמון עלים. ואם זה באמת נכון מה שאני אומרת, אז כנראה (ולא תשמעי אותי ממליצה על זה!) שבגנטיקה הזאת יש ציפייה לצומות, אפילו ארוכים. אכילה בולמוסית, צום, אכילה בולמוסית, צום. פשוט כי הגוף בנוי לאכילה באיזור ללא שפע. אז כשיש, זוללים, ואז יש תקופה שאין... וכך הלאה. זו איננה המלצה ואין זה מגובה מחקרית. התייחסי אל זה כאל תובנה בלבד!

ג'מילה, קודם כל קחי
שנית, קראי מה אלטר כתבה פה. שום ארוחות פרידה, לא להפרד משום דבר לכל החיים. בואי נתחיל בלא לאכול את זה *היום*.
מה את אומרת?

א, מה קורה? זה הדף שאת פתחת, זוכרת? תראי מה התחלת פה!

שפע אוכל בסביבתך, למשל המון סלט והמון עלים
אצלי עלים וסלט בכלל לא נכנסים תחת קטוגריית האוכל סלט בשבילי זה עונש ואני עובדת על עצמי כל הזמן לנסות ולאכול ירקות טריים.
בנתיים הצלחתי רק עם מלפפון ועלים ירוקים, אבל עדיין בשבילי זה לא נקרא ארוחה.

אני קוראת את הדף הזה כל הזמן כי גם אני במכורות הסוכר...
פעם הייתי מכורה ממש כבדה (תרתי משמע ) ואוכלת כמויות אדירות של סוכר לא משנה באיזה צורה, צבע ומרקם.
וכמובן שגם מיני בצקים, עוגיות ועוגות.
לפני שנתיים מצאתי במקרה פתק שכתבתי לבעלי מה חסר בבית וצריך לקנות. הייתי מזועזעת! מילקי, בוטנים אמריקאיים, שוקולד (שלושה סוגים שונים), במבה
וקישואים למרק
וגם הייתי מעשנת כבדה. קופסא+ ביום, בסופ"ש לפחות 2 קופסאות כי יושבים עם חברים עד השעות הקטנות של הלילה ומעשנים בשרשרת.

לפני שמונה שנים החלטתי שאני מפסיקה לעשן כי תיכננו הריון וזה ממש לא הסתדר לי ביחד.
כשאני חושבת על זה אני נדהמת מהקלות שבה הפסקתי לעשן (עישנתי 12 שנה בערך) ובכלל לא שמתי לב שאני עוברת שינוי אדיר במחשבה, בגוף וברוח.
יכול להיות שאכלתי יותר במקום לעשן, אני לא זוכרת, אבל הרעיון הוא שעשיתי שינוי! ולא חשבתי על זה בכלל!

עם השנים המשכתי לשנות את אורח החיים שלי וביחד איתו גם את התזונה שלי.
יש לי ימים יותר טובים ויש פחות, יש מזונות שאני לא נוגעת בהם ולא מרגישה עם זה בעיה (קמח לבן) ויש מזונות שברור לי שאני רגישה אליהם ועושים לי רע
ועדיין קשה לי להתעלם מהם... (שוקולד)

בקיצור, הדף הזה הוא תזכורת מצויינת לכך שכולנו בדרך הנכונה ואנחנו רק צריכות חיזוקים ותמיכה!

תודה

ככלל, זו טכניקה. היא עשויה לעזור לחלק. בגדול? היא לא טבעית.

כן, לגמרי. אני יודעת שלמדתי מה טוב לי. ורוב הזמן אני יודעת מה טוב לי. כשאני לא רעבה יום שלם, ואני מיניקה - אז אני יודעת שאמנם הגוף אומר לי שהוא רעב, אבל זה בטוח אל טוב לי. אז אני פועלת בצורה מאלכותית כדי לחזור ל

לפני שמונה שנים החלטתי שאני מפסיקה לעשן כי תיכננו הריון וזה ממש לא הסתדר לי ביחד.
אני מאד מאד מבינה את זה ומסכימה עם זה.
אלא שאני חושבת שזה שאנחנו כאמהות (כולל אני, שלא יהיו פה טעויות) עדיין מתייחסות לתזונה לא מיטבית כאל משהו שלא חובה* להפסיק לפני ובמהלך הריון... זו בעיה.

רק כדי שזה לא יישאר תלוי ככה כאמירה קיצונית כל כך, אני אסביר למה אני מתכוונת.
קודם כל, שיש בפירוש ויכוח או ערפל או עודף מידע היסטרי ומבלבל לגבי מה זו תזונה מיטבית. (אני צריכה למצוא היכן כתבתי את ההבנות שלי לגבי מה היא תזונה מיטבית בשבילי, וזה שזה ממש לא טבעונאות... <יש דמיון מסויים בחלק מהעקרונות המנחים, אבל האמת היא שזו השוואה קצת מצחיקה.>)

שנית, שבקשר למה זו תזונה *לא* טובה, הולך ומתגבש קונצנזוס מסויים, מצומצם, אפילו בלב המיינסטרים...

אני ורב מי שסביבי, בפרט ובוודאי פה, לוקחות את התזונה ברצינות, במיוחד בהריון. אבל אתן יודעות, מדי פעם מתבלמסות על משהו פה, או חוטפות משהו אחר שם, שהם, בלשון המעטה, לא אידיאלים. הלא מה על כל החומרים המשמרים שיש בזה, או תהליך הייבוש, או תהליך ההימגון, או תהליך הייצוב של מה שיש במה שאני אוכלת? אז באמת היום חוקרים את החומרים האלה יותר ויותר ויודעים, למשל, שלא מעט מהם קרצינוגנים (מחוללי או מעודדי סרטן) ויודעים שהם יכולים לגרום או לעודד מחלות אחרות קשות (במיוחד בפעוטות ובתינוקות.) אלא שאני חושבת שמכייוון שההנחה היא שזה "מזון", ויש נורא קצת מזה במילקי (קריצה לא'...1-)) אז לא חושבים על זה באותה רצינות שחושבים על סיגריה.

כי סיגריה.... חונכנו שזה רק סם ורק רע ושזה הרגל מגונה, ופינוק בלבד ואין בזה שום דבר טוב.
אבל אם היינו חושבים על זה כעל "נשימה עם חומרים מזיקים" ואת ההפסקה של זה כעל "מעבר לנשימה נקייה וטבעית" היה יותר קל לראות את האחריות שיש לקחת גם בהריון, על "אכילה עם חומרים מזיקים" ולעבור ל"אכילה נקייה וטבעית"

אני לא נגד קפה פעם ב... נגד סיגריה פעם ב... נגד סוכר פעם ב.. נגד כוס בירה פעם ב.. בחיי. הכל תלוי בידע האישי על הגוף האישי, במידת היכולת לצרוך פעם ב... (אני למשל, יכולה לשתות כוס בירה פעם בשבועיים, להנות ממנה ולא לחשוב יותר על אלכוהול בכלל. אין לי את הפריבילגיה הזו עם פיצה. אני בטוחה שיש שניים שלושה אלכוהוליסטים שהם ההיפך הגמור ממני...) והכל תלוי ביכולת של הגוף לנקות את עצמו. שזה קורה כשהגוף ממילא נקי ולא בעומס רעלים תמידי.

איכשהו, הרבה אנשים מתייחסים לתזונה טובה ובריאה כאל איזה מותרות חביבות שיעזרו להם לגזרה ולתחושה יותר קלילה (ממממש לא מדברת על פה!) אבל בראייה נטורופתית, בראייה של הגיינה טבעית, בראייה אבולוציונית, בראייה שאני מביאה לפה, זה הדלק של הגוף. מזה אנחנו עשויים. מהאוכל שאנחנו אוכלים. נבנים, נוצרים מאלף ועד תו. זה מה שבונה את האיברים שלנו, את הדם שלנו... האם אני רוצה שהאיברים שלי ייבנו מאיזה E? מחומרים מסרטנים? ומה על אברי העובר שלי?

שוב, רק כדי שלא יווצר רושם של מושלמות שוב... אני אישית? לא במקום הזה. אני בהחלט חושבת על זה, אני בתהליך של שנים לשם, עם שיפור מתמיד, במגמה חיובית ביותר עם הרבה מאד למידה ורווחים אישיים בלתי רגילים. אני ממש לא מאמינה בהלקאה עצמית כשלא עושים מושלם. לא בבלי חיתולים, לא בחינוך בלי גבולות, לא בתזונה ולא בכלום. *אני מאמינה במודעות, ובאהבה עצמית גדולה. שזה אומר, לאהוב את עצמי מספיק כדי לשאוף בלי הרף לתת לגופי (ולמשפחתי, ולסביבתי) את האופטימום מצד אחד, ומצד שני, לאהוב את עצמי מספיק כדי לא לקחת את זה לכיוונים של הלקאה או אשמה כשאני (או משפחתי, או סביבתי) לא מושלמת. אני לא מושלמת, וזה ממש מושלם.

_{<במבי, נקטע לך באמצע. מחכה להמשך דברייך.>}

איך אני נהנית מהדיון פה.

נקטע,

אבל עוד לפני שנקטע, יש שגיאות...

_כשאני לא רעבה יום שלם, ואני מיניקה - אז אני יודעת שאמנם הגוף אומר לי שהוא רעב, אבל זה בטוח אל טוב לי. אז אני פועלת בצורה מאלכותית כדי לחזור ל_

צ"ל - הגוף אומר לי שהוא לא רעב, אל זה בטוח לא טוב לי..

אמשיך אח"כ

במביק, אצלך זה נשמע פשוט כמו טיפוס גנטי כמעט הפוך. אנשים רזים באופן טבעי, בהכללה גסה כן? אלה ששוכחים לאכול, לא מרגישים רעב, במיוחד... אלה, להבנתי, אנשים שבאו מאיזורי שפע. אין להם מנגנון אכילה כפייתית, כי מנגנון אכילה כפייתית היה הורג אותם. באיזור דל במזון, מנגנון אכילה כפייתית הוא מנגנון שורד*. באיזור שפע, זה מנגנון *הורג (כמו בחברה המערבית. סוכרת, מחלות לב, מחלות כלי דם ועוד ועוד עוד)

מי שרזה באופן טבעי (לא חווה בולמוסים, כשהוא אוכל, הוא מעכל מהר וטוב, שוכח לאכול לפעמים, אין לו יותר מדי התמכרויות וכך הלאה) בנוי לאכילת שפע. מסתדר טוב גם במציאות המודרנית ההזויה. הוא בנוי לבחירה. לא קופץ על כל מה שהוא רואה. להם, הבעיות הן אחרות. ממוקדות הרבה יותר במה* אוכלים, ובאיך מעודדים אכילה. כי שם, הכל נכנס, מעובד בצורה יעילה, ויוצא. צריך אפילו יותר להקפיד שזה יהיה מזון עתיר ויטמינים ומינרלים ולא מזון ריק. מזון ריק יחזיק אותם בחיים בלי להשמין, אבל לא יתרום לבריאותם. אלה באמת יהיו אנשים שנשנוש לא במאה אחוז מדבר אליהם. אכילה מהיד לפה, יכולה להתפס אפילו כטורח, כשעמום. יאללה אתכם! פעם ביום מורידים קוקוס שלם פעם ביום יורדים על כמה מנגואים, וזהו. למי יש כח להתעסק עם אוכל??? מה זה הכפייתיות הזאת?! הרי בטוח מחר יהיו עוד קוקוסים. לא צריך להתאמץ פה. למה לעשות מזה עניין?

להם, ארוחות מסודרות יכולות להוות מנגנון מצויין *לזכור לאכול בכלל. שלא לדבר על זה שזו אכילה שיותר תואמת את הטיפוס.

אלא מה? האם יש עדיין טיפוס גנטי "נקי" וחד משמעי בעולם הזה המערבי המעורבב? לדעתי ממש נדיר אם בכלל. ולכן, צריך איזה בסיס של "מה כן לאכול", בסיס של "מה לא לאכול", מעל זה להבין מה בתחום האפור והענק של "מה אולי לאכול", ולעבוד עם זה. לראות מה עושה טוב לגוף האישי, זה תהליך.

מרתק לי וכייף לי שהדף שפתחתי מדבר אל עוד רבים...מקווה שיצא לי להתייחס בסופשבוע באופן נקודתי לדברים שנגעו.

ומה היה לי היום:
בעלי השאיר מאתמול אייזה 20 פנקייקים,אז לארוחת בוקר אכלתי 3 עם ריבה כי מיברתי ולא הצלחתי לפתוח ת/פקק של הדבש,וקלטתי שבגלל קמתי מאוחר ושאין לי זמן להכין אוכל בריא כל היום שלי הולך להיות בסימן פנקייקים ושטויות כאלו ,אז קודם כל הקפאתי את כל שאר הפנקיקים ,לקחתי לעבודה ח' פריכיות אורז מקמח מלא וקלמנטינה ורצתי לעבודה.
כשחזרתי בצהריים ידעתי שיש לי רק חצי שעה לגלוש בשקט בבאופן טיבעי והתבאסתי לבזבז זמן על הכנת סלט/אוכל מושקע ובריא, חשבתי סתם להכין משהו מהיר (פיתה עם ממרח ללא ירקות) אבל ברגע האחרון התחרטתי וחתכתי בטילים חצי כרוב בחיתוך גס תיבלתי בסויה והוספתי מלא קשיו וזה היה ארוחת הצהריים שלי והרגשתי טוב מאוד עם עצמי וגם היה לי ממש טעים, בערב אכלנו פיצה בייתית ממוצרים טריים ובצק דק שנעשתה עם המון אהבה (אני ממש ממש לא בשלב של להוריד גם פיצות...ההדרגתיות אצלי הדרגתית).
השמנתי חזרה את הבקושי קילו ורבע שירדתי ,ואני באותו משקל כמו שהייתי כשהתחלתי לפני 20 יום,אני קצת מבואסת מזה אבל בגדול - מרגישה טוב עם עצמי.

בהצלחה לכל הנשים שעוברות תהליך דומה, תמשיכו לשתף זה תומך ומעניין.

אני רק שואלת אם זה יכול לקרות אם אכלת רק סלט בארוחה הזו, או שזה מה שאת דוחסת מלמעלה של האוכל בכח אני חושבת שכן. ואני כן חושבת שבמקרה שלי יש לזה אלמנט רגשי-פסיכולוגי חזק, אפילו תגובה פסיכולוגית לעצם החלטה לאכול אוכל יותר טוב. וחוץ מזה, כתבת נהדר ומסכימה איתך מאד.

שנית, קראי מה אלטר כתבה פה. שום ארוחות פרידה, לא להפרד משום דבר לכל החיים. אבל אני כתבתי שאני כן נפרדת מדברים לכל החיים. אבל אני עושה את זה בלי צער. אם יש משהו שאני מרגישה שקשה לי מדי להיפרד ממנו לכל החיים, אני דוחה את זה וממשיכה את ההתמודדות היותר קשה של לאכול-רק-לפעמים. מנסיוני האישי, ואני מדגישה - זה אישי מאד, זה מגיע עם הזמן ופתאום אני מרגישה שאני כן מוכנה לזה.

ג'מילה, הצחקת אותי ונגעת לליבי. כל כך מבינה ומזדהה.

מעניין מה שכתבת ניצן, יכול להיות. באמת היום תהיתי (כי הרי נקטעתי באמצע, ולא יכולתי להמשיך, אז חשבתי על זה בזמן שלא כתבתי) אם בכלל יש לי מה לתרום, בתור אחת שלא מבינה בכלל מה זה בולמוס. הדבר היחיד שאני יכולה לאכול בלי הגבלה (אני חושבת) זה סורבה, וגם אז רק אם הוא יהיה ממש טוב ולטעמי. הגעתי למסקנה (עוד לפני שקראתי מה שכתבת) שכנראה דברים שמאוד ברורים לי, לא בהכרח נכונים לאחרים. ואז כתבת הסבר מעניין. מעניין גם שאמא שלי כן אחת שאוכלת לפעמים בצורה שנראית לי ממש לא אחראית, הרבה מעבר לשובע, וגם אם היא ממש מלאה ויהיה משהו טעים ומפתה - אז לפעמים היא תרצה לטעום וכלמיני דברים שלא נראים לי נכונים. אבל היא גם אחת שכבר התקדמה באמת הרבה עם הקטע הזה ואוכלת את רוב התזונה בצורה מאוזנת ובריאה, ורק בזמנים יותר חלשים אוכלת ככה. מצד אבא זה ייקים. סבא שלי היה בשלן מדהים ובבית שלהם בשנות השבעים היה אוכל איכות אמיתי והרבה אהבת אוכל ובישול. מעניין על איזה גנטיקה אני יושבת.

היום אני מרגישה חולשה במוטיבציה וחוסר אימון ביכולת שלי לעמוד בתהליך הגמילה.

קמתי בבוקר עם התחושה שהייתה לי כל בוקר במשך שנים שאני קוראת לה "תחושת החיפוש" אי שקט שיבוא על סיפוקו רק לאחר אכילה של X (הפעם: X =פיתה עם שוקולד).מי אמר קריז?
הצלחתי להעביר את הבוקר עם כמה פרוסות לחם קל טבול בביצת עין וכמה ירקות וכוס קפה ולקינוח סנדויץ עם דבש שהרגיע אך לא העביר את הכמיהה לפיתה עם שוקולד.
לא אוהבת את ההרגשה הזו, הרגשה של התאפקות אינטנסיבית ,הרגשה של "לעשות שריר" , זה דורש ממני המון אנרגיות ומעלה רגשות קשים של חסך ואומללות והלקאה עצמית, חושבת לעצמי שאולי היה כבר יותר בריא לאכול ת'פיתה הזו וזהו.
ומצד שני - חושבת לעצמי שזה לא רק "הפיתה הזו וזהו" זה הרבה מאוד Xים שיהיו כל יום במשך שנים ,בור ללא תחתית,לא רוצה לזרוק ת'תהליך שעברתי במשך יותר מ 20 יום לכל הרוחות.חושבת לעצמי שאולי זה מין "כאב גדילה" ושאם אעבור את היום הזה מחר ארגיש אחרת ואצא מחוזקת מהמשבר הזה.

התוכנית שלי: בעלי מכין עכשיו קובה סלק עירקי טעים אז לאכול ממנו כמה שאני רק רוצה ולישון צהריים וכשאקום - לעשות טיול של שעה בשדה והמנה האחרונה של ארוחת יום שישי (בדרך כלל עוגת ביסקוויטים) תהייה תפוח עץ ירוק עם קינמון וצימוקים.

מקווה לקום מחר ללא קריז, טיפים ועצות יתקבלו בברכה.

_מקווה לקום מחר ללא קריז, טיפים ועצות יתקבלו בברכה_
בכל התקופות בהן אני מפסיקה לאכול קמח, אורז לבן וסוכר שמנפחים, משמנים, מעייפים וכו -
אם זה לא מאה אחוז, זה לא עובד!
(בעצם,סוכר בקפה מידי פעם)

אלא אם טעמתי ואני עוברת לגור באוהל במדבר. אם יש בסביבה, אני אחפש את זה ואחשוב על זה.
מהעוגה של יום שישי לכף אורז בשבת,פיתה, "נשיקה" של לחם ביום ראשון וכך הלאה.

דגנית_ב‏ אני יודעת שאת כותבת לי מכוונה טובה לעזור מניסיונך האישי אבל מה שאת אומרת קצת מייאש אותי...כי אין לי שום רצון וכוונה להוריד קמח ומוצריו, אני ממש לא במקום הזה, אני אדם יצרי ואוהב אוכל והנפש והגוף שלי רוצים ואוהבים לחם, החיים שלי יהיו סיוט ללא קמח ומוצריו !!!! אני מעדיפה להיות נפוכה,שמנה ועייפה מאשר אומללה,חיה בתחושת חוסר מתמיד ,מרגישה בעונש וכל הזמן מתחבא מכל האוכל שאני רואה מסביב ורוצה.
אולי לך ,במקום שלך ועם האופי וההרגלים והגוף שלך זה נראה מוגזם אבל כרגע, אני מעדיפה למות ולא לחיות ללא קמח ומצריו.
אני בסך הכל רוצה להוריד לגמרי קוראסונים,ולהפחית משמעותית מוצרים תעשייתיים מעובדים המכילים קמח לבן וסוכר לבן.
אז הפסקתי קוראסונים שהייתי אוכלת באופן יומיומי ועברתי לקמח מלא וללחם שאור וגם ירדתי קצת בכמויות הלחם,אבל זה הגבול שלי, לא רוצה מעבר לזה ,רוצה להצליח להחזיק בזה....!

מקובל עלי שמה שמתאים לך לא מתאים לי ולהיפך.
כי אני למשל חיה בתחושת חוסר מתמיד אל אם כן אני מפסיקה עם הקמח.

אני מרגישה שזה בא חזק מהגוף. גם הנזקקות וגם ההקלה.
יש גם גרעין של חוסר שקט נפשי, זה גם נתמך בשגרת יום כזו או אחרת, ילדות או הרגלי אכילה של פעם אבל כל כך ברור לי שאפילו 2 כפות בפשטידת דלעת
שולחת אותי (הסוגדת כמוך למאכלי בצק) לחיפוש מחודש אחרי החום, הקראנצ'י, הרך והספוגי הזה. כמו כלב אחר זנבו.

אבל! אין יאוש בעולם, שכחת ?

אני אדם יצרי ואוהב אוכל והנפש והגוף שלי רוצים ואוהבים לחם, החיים שלי יהיו סיוט ללא קמח ומוצריו !!!! אני מעדיפה להיות נפוכה,שמנה ועייפה מאשר אומללה,חיה בתחושת חוסר מתמיד ,מרגישה בעונש וכל הזמן מתחבא מכל האוכל שאני רואה מסביב ורוצה.
אוי מתוקה... החיים שלך סיוט בלי סיגריות? כשעישנת, לא חשבת שכשלא תעשני תהיי בחוסר מתמיד? שאת מעדיפה להיות עם סיכון לסרטן הריאות ולא להרגיש בעונש?

יש חיים מצויינים ומלאים בלי קמח חיטה. לא חייבים להפסיק כל קמח שהוא לגמרי.
אם לא היית כותבת את זה, הייתי אומרת לעצמי, "זותי? יש לה קצת בעיה עם גלוטן. אבל לא משהו קשה כמו המתוק." אבל תראי למה התאווית? לא לשוקולד נקי בלי כלום. לא ללחם חי ומלא עם שוקולד. התאווית לפיתה. פיתה זה האמא של הגלוטן והקמח הלבן. התגובה הרגשית שלך, למחשבה על חיים בלי זה, היא כל כך קשה, שקשה לי להאמין שאין שם מרכיב פיזי התמכרותי חזק מאד.

אני מזדהה עם כל מילה של דגנית (שסיפרה על עצמה, סה"כ... לא אמרה לך מה לעשות...) גם אני ככה. אסור לי לגעת בזה. אסור שזה יהיה לידי, אסור לי להריח את זה. כמו אלכוהוליסטית קשה - אם אני לוחת ביס אחד, הכל מתחיל מהתחלה. אני. לא את. אבל על פניו, עכשיו נראה יותר ברור, שכנראה גם את.

עברת שלושה שבועות. כנראה שיש אלמנט של קריז. בשתי החזיתות הרי את צמצמת בצורה דרסטית את צריכת המתוקים, ושינית הרגלי אכילה של עמילנים ומוצרי קמח בצורה משמעותית. עכשיו השדים הפנימיים מתחילים להבין שאולי הם לא יקבלו את מבוקשם, חיכו, ישבו בסבלנות, חשו שאולי שכחת, אולי התבלבלת... אבל פתאום הם מבינים שהבחורה רצינית! אז הם מוציאים את כל התותחים הכי כבדים - הגוף זועק, הנפש מתייסרת... עמדי איתנה. את מסוגלת להם. זה הקריז. זה אומר שאת בדרך הנכונה.

אוי איזה דף חכם!
אני מצטרפת לניצן ולדגנית שמסבירות על הקריז. זה בדיוק זה.
ואם תעברי את הקריז - הכל נראה אחרת מהצד השני.
זה פיזי לגמרי.
מצד שני, מי אם לא אני (ואנחנו ) אבין, שאת עדיין לא במקום הזה, שבאמת רוצה להיגמל ובאמת מוכן לעבור את הקריז אז חזקי ואמצי, אנחנו איתך, את באמת עושה את זה בקצב שלך. כשתהיי מוכנה.

אצלי זה גם או הכל או כלום.
מתחילה ממחר (למרות שעדיין לא קניתי את הספר של אלן קאר ומשוכנעת שהוא יעזור לי בתהליך)
מתיחסת לזה כמו שניצן כתבה- בדיוק כמו לגמילה מסגריות- תחושת ההנאה מהסיגריה היא אשליה וכך גם תחושת ההנאה מאוכל ג'אנקאי- תחושת ה"הנאה" היא בעצם הרגע של שבירת הקריז ומייד אח"כ ממשיכים להרגיש שזה לא מספיק ורוצים עוד מהמתוק ו / או המעובד הזה
עד שמפסיקים באופן מאולץ (כמו שכתבה א) או שמפסיקים כשמגיעים לבחילה-
שתי האפשרויות לא משהו...

תודה, דגנית_ב‏ .
ניצן_אמ‏ את שוב חוזרת להסבר על ההתמכרות הפיזית ועכשיו אני פתאום מבינה למה כל פעם היית צריכה לחזור ולהסביר לי,זה לא שאני לא מבינה את מה שאת אומרת, אלא אני לא לגמרי מסכימה עם זה, כנראה זו האשת טיפול שבי שלא יכולה להסתכל על זה כאל משהו פיזי בלבד,על הכל אני מסתכלת במשקפיים של רגש או של גוף נפש ואף פעם לא רק של גוף (התמכרות פיזית טהורה,כפי שאת מתארת).
לפיתה עם שוקולד, למשל, יש אצלי משמעות מאוד עמוקה בהקשר של מאכל ילדות, סנדוויץ בית ספר , מהתקופה שבה הכל היה פשוט ותמים וקל (לא שהיום רע, היום מדהים,אבל אחרת).
אני מאמינה שהכמיהה שלי לפיתה עם שוקולד לא נבעה(רק) מהתמכרות פיזית בלבד אלא גם ממרכיב ריגשי.
קרעת אותי מצחוק כשכתבת על השדים הפנימיים, ממש יכולתי לדמיין את כל הסיטואציה מתרחשת לי בתוך הגוף (הקרנתי לעצמי את זה בראש עם דמוייות מתוך הסידרה האגדית "החיים"), זה גם נשמע לי מאוד הגיוני ומאוד חיזק אותי בתהליך.
אני גאה להגיד שעברתי את היום הזה בשלום,וכמעט לפי התוכניות. אמנם לא עשינו טיול ברגל בשדות כי ירד גשם אך גם לא אכלתי מתוקים למעט מעט גרנולה עם פירות יבשים, אכלתי מהקובה כפי שתכננתי לעשות "כמה צלחות שרק ארצה" אך מאחר והקשבתי לגוף זה הסתיים בחצי צלחת ממש טעימה. וגם כשחילקו שוקולד פסקזמן מריר לכולם לא התפתתי כי ידעתי שזה סתם יגרור רצון לעוד ורצון לעוד, קיווי אחד עשה את העבודה יופי.
הולכת לישון גאה ומרוצה, המשבר מאחוריי.
מחר תכננתי פיקניק מושקע, אמרתי לכל אחד מהאורחים להביא משהו אחד פשטידתי (פשטידה כלשהיא) ומשהו אחד ירקתי (סלט, ירקות חתוכים),כך שיהי מגוון של ירקות בכל מיני מצבי צבירה ואני גם התנדבתי להביא את המנה האחרונה (שתהיה פירות ותמרים) כדי שלא יפתיעו אותי עם מנה אחרונה שלא אוכל לסרב לה :)

ג'מילה - שיהיה בהצלחה,

אני אגב קניתי את הספר וקראתי אותו (פעם אחת מהר, מתכננת להתחיל שוב לאט השבוע) אני התאכזבתי מהספר הוא הרב פחות "חזק" מהספר שלו על עישון , הייתה לי אפילו באמצע הקריאה הרגשה שהספר של העישון היה יכול לעזור לי יותר בנושא תזונה כי אני בעצמי הייתי עושה את ההתאמות וההקשות המתבקשות, הספר של קאר על התזונה לא מספיק עוצתי, כתוב מעצבן ו...לא מספיק אמין.
יהיה מעניין להתכתב יחד אחרי שתיקראי אותו ואולי אצליח לרדת לשורש האכזבה שלי ממנו.

א, אהובה. ברור* שיש קשר גוף נפש. שלא תביני אותי חלילה לא נכון! אני ממש לא מזלזלת בהקשר הנפשי פה. אני מדגישה את ההקשר הפיזי, כי לדעתי הוא מוזנח מאד בתפישה המודרנית של קשיי אכילה ורגישויות תזונתיות. מתייחסים אליו כאל שולי לרגשות ילדות. בראייה שלי הוא מרכזי מאד. הוא משפיע על הנפש מאד מאד. הנפש שוכנת בגוף, הרגש, הוא בסופו של דבר *גם סינתזה של הורמונים. אילו הורמונים? מה משפיע על שחרורם ועל הכמות והקצב? הופה. נכון. האוכל.

עוד דבר קריטי ממש, זה שרגשות הילדות האלה? למה הם כל כך חזקים? זה רק רגש? או שיש כאן מרכיב פיזי *ענק* שמתעלמים ממנו באלגנטיות? לי נתנו דייסות סולת לא ממותקות מגיל 3 חודשים. עזביי עכשיו רגש (ויש רגש) מה על אופן האכילה פרופר? התחושות שהמוח מעבד כ"ככה זה מזון"? רך, נימוח, בכמויות גדולות, לא ללעיסה, לבליעה... וכך הלאה. מה על הRUSH הלא צפוי של הסוכרים המעובדים למוח הצעיר והנבנה? והרגש? מה באמת על הרגש? הרגש שאומר "זו אהבה, זו הזנה, זו אמא, זה בטחון, זה הכי טוב בעולם ואין יותר מזה"? עכשיו לכי ותבני מדינה עם חסה! קר, לא נימוח, לא בליע, לא אמא ולא בטיח! איך אפשר לחיות ככה בלי אהבה?!!

אז אני אומרת לך פה, שאפילו הרגש הזה משקר לי! זו לא אהבה! זו התמכרות! זו לא הזנה! זה שקר! לאיזה עומק של קלקול גופני ונפשי הגענו שסלט לא עושה לנו את זה ופיתה עם שוקולד (או פיצה. באמאשלך, אני מבינה אותך עד העצם!!!) הדבר המזיק הזה, זו אהבה והזנה? מה? זו אהבה והזנה? זה מזין זה? זה מה שאני רוצה לבנות איתו את הגוף שלי? את הבית הפיזי של הנפש שלי? נפש בריאה בגוף בריא. קודם כל הבית הפיזי, הבסיס.

עוד התייחסות רגשית גדולה, זה שהאוכל הזה משפיע מאד על הרגש. עצבנות, מתחים, עודף אנרגיה, עייפות יתר, מה שנקרא FOOD COMMA, תחושת כבדות (פיזית אבל גם רגשית) יש אפקט רגעי קצר וידוע של תחושת שלמות, שמחה, אהבה, ואז נופלים שוב לבור הרגשי של החסרים האלה שתיארת פה למעלה. כאילו אם אני לא אוכל את זה אני לעולם לא אחוש יותר שלמה ואהובה ומלאה ונינוחה!
מנסיון אישי - שטויות במיץ עגבניות. מעולם לא הרגשתי שלמה יותר ונינוחה יותר מאשר בתקופות הארוכות שבהן לא צרכתי את האוכל הזה.

חשוב לי לומר שאני יותר מסלחנית כלפי אמי שרצתה רק את הטוב ביותר עבורנו והשקיעה המון המון בתזונה שלנו מתוך אמונה שלמה שזה מה שתינוקות צריכים. אין בליבי עליה. האשה היתה מוציאה לאבי את הנשמה שיסחט לנו תפוזים רק שניה לפני השתיה, שלא יברחו הויטמינים! אבל אני רוצה גם לעזור לעצמי של היום, זו שמבחינתה התחושה הכמעט קבסית בגוף של מלאות נפוחה ומגעילה מעודף של פחמימות (שלי הן ממש מזיקות!) זו אהבה.

נראה לך שאני לא מתייחסת לרגש? זה הכל מעורבב. הכל ביחד.
נפש בריאה בגוף בריא.

---

ג'מילה, הרבה הצלחה! זהו היום הראשון של שארית חייך!

אפשר להצטרף לקבוצת התמיכה? כי אני צריכה הרבה
איפה מתחילים? אני מסכימה עם כל מה שניצן כתבה בדף הזה, יודעת את זה, מרגישה את זה,
אבל זה כל כך רחוק מיישום אצלי, ברור הרי שחלק מהמעשנים גם יודעים את הנזק אבל איך הופכים הלכה למעשה?
מכירה אחות ראשית במחלקת ריאות שמעשנת כמו קטר.
אני כמוה רק עם אוכל.
בראש אני יודעת ומבינה מה טוב ומה רע. כל פעם שאני אוכלת משהו רע (שזה רב האוכל שלי ) אני יודעת שהוא רע וכמה הוא מזיק ועדיין...
אין יום שאני לא חושבת שהגיע הזמן לעשות את המהפך, אבל לא מצליחה.
ואגב לחזור לאוכל בבית אמא- אצלנו היה רק גאנק. בוקר צהריים וערב.

אשמח לתגובות

מה, הגוף לא זקוק לפחמימות?

ברור שזקוק לפחמימות. איזו שאלה?
אלא שפחמימות לא שווה עמילן שמגיע מחיטה מולבנת בניגוד לכל מה שלימדו אותנו מגיל אפס.
בתפוח בינוני (180 גרם) יש 25ג' פחמימות, שזה 8% מהתצרוכת המיינסטרימית המומלצת, מתוכם, 4ג' סיבים תזונתיים. אין שומנים, אין כולסטרול, יש הרבה ויטמין C. סוכרים טבעיים הם פחמימות. עמילנים שונים ומשונים הם גם פחמימות. אני מטילה ספק בעצם זה שצריך לצרוך דגנים מבושלים עתירי עמילן כמו תירס, אורז, ואחרים. ואפילו ככה אני חושבת שרוב הצריכה הקלורית היומית צריכה לבוא מפחמימות. אבל נניח שרוצים לצרוך דגנים. זה חובה שזה יהיה חיטה? פסטה ולחם? מה אומר,מליארדי אנשים במזרח יכולים להתווכח עם זה... מליוני שנות אבולוציה יכולות להתווכח גם עם ההכרח בצריכת דגנים בכלל. אפשר לאכול תפודים, בטטות, דלועים, קטניות (כל אלה בתחום האפור של ה"אולי" והבדיקה האישית לדעתי.) ואפשר גם אפשר, גם לא לאכול אותם.
אבל פחמימות? מי אמר לא לאכול פחמימות?
לא אני.

---

גםאניגםאני, גם אני.
מה אני יודעת? לי זה לוקח כבר המון שנים, אבל השינוי מנקודת ההתחלה פשוט מדהים. באמת. פשוט אין מה להשוות.
יש בהחלט מי שיכול לעשות מהפך מהיום למחר (אישי למשל), לרוב זה לא ככה.
הייתי מאד שמחה אם הייתי יכולה להבין בראש וטראח ליישם. אבל הכל כבר כל כך מעורבב, וכל כך כרוך עמוק מסביב לגזע המוח... שנראה לי שיש דברים ששום מילים ותובנות לא יכולים לעזור בהם, רק הרבה תמיכה הדדית והרבה מאד חיבוקים...

ברור שזקוק לפחמימות.
לי זה לא לגמרי ברור....
( מתי_התחילו_לבשל‏ )

תמי, אפילו בתרד יש פחמימות. 3% אם רוצים לדייק. בשעועית ירוקה חיה יש 1% פחמימות. בקשיו חי יש כמעט 30% פחמימות. בשקדים כמעט 20% פחמימות.
אז נכון שבבשר אין, ונכון שיש הרבה אנשים שממש עדיף שאפילו בפירות הם לא יגעו (נגיד, אני. ) אבל לחיות לאורך זמן בלי פחמימות בכלל בכלל? אני חושבת שאין הרבה פרימאטים שמסוגלים (אין להם אפילו את הכישורים להשיג תזונה נטולת פחמימות.)

אז את זה:
אני חושבת שרוב הצריכה הקלורית היומית צריכה לבוא מפחמימות
אפשר ורצוי לסייג, שמדובר ברוב הגדול של האנשים, ובפירוש לא בכולם, שזקוקים לכך ש"רוב" הצריכה הקלורית וגו'.

אבל את זה:
אפשר לחיות לאורך זמן בלי פחמימות בכלל.
את צריכה להסביר או להוכיח איכשהו. כי זו אמירה לא מדוייקת. אפילו אם אוכלים אטקינס אוכלים לא מעט פחמימות.

food comma - איזה ביטוי מדוייק!
ניצן מעניין וחשוב בשבילי. על האכלת התינוקות - רגשית ופיזית - מאד מדבר אלי. מאד.
אגב תפוח גם מנקה את השיניים.
תודה א על הדף והשיתוף. מאד.
אני לא מכירה את הספרים של אלן קאר. אני רק חושבת שיש הבדל בין סגריות לאוכל כי אי אפשר ללמד שאוכל, באשר הוא, זה רעל מסוכן.
אי אפשר להפסיק לאכול. זה הרבה יותר מורכב מבחינה מעשית גם אם העיקרון דומה.

קישור להקדמת הספר של אלן קאר-

אבל כל העניין עם השוואת הדייסה לחסה - מצטערת שאני אומרת את זה ככה אבל תינוקות שיונקים, אמא שלהם לא ממש משפריצה חסה מהציצים עד כמה שידוע לי? כלומר, בין אם האכילו אותך דייסה או חלב אם, אם את מבססת את הטענה שלך לגבי אוכל מנחם ושנתפס כמזין על מה שאכלת בגיל מוקדם כל כך, הרי שבשני המקרים את אמורה להימשך לאוכל מתוק, חלבי, שאינו מצריך לעיסה...?

התפיסה שלנו לגבי מה נחשב כאוכל מתבססת גם בשלבים מאוחרים הרבה יותר, תוך צפייה במה שאוכלים מסביבנו וטעימה. אחרת לא היינו נגמלים לעולם, או שגם בשלבים מוקדמים יותר של האבולוציה היינו ממשיכים לצרוך חלב ממותק...

בקיצור, לא מסכימה כל כך עם הטענה שמשם באה ההתמכרות לפחמימות מתוקות וריקות.

חוץ מזה, בגילאים שבהם עדיין קשה ללעוס מזונות מסויימים, טבעי שנותנים לתינוקות דברים רכים ונימוחים (גם ברוקולי מבושל למשל יכול להפוך למחית, ולא נראה לי שמישהו מתמכר למחית ברוקולי כי האכילו אותו בזה כשהיה בן כמה חודשים). ואני מניחה שאפילו בשחר האנושות, לפני שבישלו אוכל, האמהות היו לועסות את האוכל עבור ילדיהן. כך שזה טבעי לגמרי לא לתת לתינוק קטן מאוד לאכול לבד גזר חי או תפוח, כי יש סכנת חנק וכי קשה לו ללעוס ולעכל את זה בלי עזרה.

ובכלל, פירות וירקות חיים ידועים כקשים לעיכול... אני חושבת שגם לאלפי שנות בישול אוכל יש השפעה ולא רק לתזונתנו מהתקופה שעוד היינו ממש קופים.

איפה מתחילים?
גם_אני_גם_אני^?‏, אולי מלהוסיף דברים "טובים" לפני שאת מפחיתה את הדברים ה"רעים"?
את כותבת: כל פעם שאני אוכלת משהו רע (שזה רב האוכל שלי ) אז אולי קודם להוסיף משהו שחסר? אני מציעה את זה כי לי זה עזר מאד להגיע לאן שהגעתי (שזה רק איפשהו באמצע הדרך).

אני לא מכירה את הספרים של אלן קאר. אני רק חושבת שיש הבדל בין סגריות לאוכל כי אי אפשר ללמד שאוכל, באשר הוא, זה רעל מסוכן.
אי אפשר להפסיק לאכול. זה הרבה יותר מורכב מבחינה מעשית גם אם העיקרון דומה.
כתבתי על זה למעלה. להקביל הפסקת סיגריות להפסקת אכילה זה לא נכון בעיניי. הפסקת אכילה מקבילה להפסקת נשימה. על הדרך גם יפסיקו לעשן ההקבלה המדוייקת יותר בעיניי זו נשימה עם חומרים מזיקים - אכילה עם חומרים מזיקים.

לא מבינה, את צודקת ולא מדייקת.
תינוקות מסוגלים לעכל דברים שמבוגרים לא (חלב למשל) יש להם את אנזים הלקטז המפרק לקטוז שלרובנו הגדול אין.
ברגע שהם מסוגלים לאכול מוצקים, אין כל מניעה שיאכלו ברוקולי לא מבושל (עובדה, שלי עולה כפורחת טפו טפו) אין צורך לתת להם דברים רכים ונימוחים, אבל כן דברים קלים יותר לעיכול. הם צריכים לתרגל את מנגנוני האכילה והעיכול שלהם, וזה לוקח זמן רב. מי אמר שדייסה קלה לעיכול וחסה לעוסה לא?
בטבע אמהות לועסות ואפילו מעכלות חלק מן האוכל לתינוקות. בין עלי תרד לעוסים ובין דייסת סולת עם סוכר יש מרחק *אדיר* תחושתית ותזונתית. (את מוזמנת לנסות להחליף פיתה בברוקולי חי ולעוס ולהגיד לנו אם זה יכול להפוך לבסיס התזונתי של מישהו שהוא לא יכול לדמיין אפילו על לוותר עליו )
אפשר לקרוא עוד גם בתינוקות_ומזון_חי‏

גםאני, אני גם חושבת שהכי כדאי להתחיל בלשלב דברים בריאים ומזינים יותר בינות לדברים ה"רעים". לפחות תתחילי לקבל יותר מינרלים וויטמינים. סלט גדול באמצע היום? עם הררי פטרוזיליה קצוצה ברוטב טחינה? נשמע לך?
חוץ מזה, יש הרבה דברים "רעים" שאפשר ליצור להם תחליף ממש לא רע. מה הדברים ה"רעים" שאת אוכלת?

(קוראת בשקט את הדף הזה בעניין גדול)

קוראת בעניין גדול את החגיגה שהתחלתי פה, יש לי המון מה לכתוב אבל מעט מאוד זמן.

במשבר של אתמול קראתי לעצמי את הדף מההתחלה ומאוד עזר לי לראות את התהליך שעברתי ולקרוא איך היה כל יום ומה אכלתי/לא אכלתי בו אז למרות חוסר הזמו אתעד לעצמי איך היה היום:
היה טוב. בסופשבוע אני תמיד אוכלת יותר ,כאילו הקיבה שלי גדלה במיוחד לכבוד הסופשבוע כי היא רגילה שמגיל 0 בסופשבוע יש המון ארוחת גדולות(הורים דתיים),אבל ברור לי לחלוטין שזה פסיכולוגי,בפיקניק היה ממש כייף היו מלא ירקות חתוכים וגבינות שוות ולחמים מעולים ,לקינוח טעמתי עוגיית קינמון בייתית אחת מבצק עלים וכמה תמרים טריים ,אבל לא נגעתי בכל הגליליות ,וופלים ועוגות קנויות ש"רצו" שם וגם לא הרגשתי החמצה מכך, למעשה,הם ממש הגעילו אותי, אפילו הריח שלהם הגעיל אותי מרחוק.זה שינוי משמעותי. לפני חודש הייתי מנשנשת עשרות מתוקים קנויים כאלו ביום.
גם בערב אכלתי קל (יחסית לעצמי), גמבה לחם,גבינה וביצה קשה וממש נעים לי עכשיו בבטן.
מחר יש לי יום מרגש והתחלה חדשה בעבודה, אשמח אם מי שיקרא את זה יתרכז לשנייה באיחול : "שיהיה המון המון בהצלחה ל א' מחר בפרוייקט החדש" . תודה.

שיהיה המון המון בהצלחה ל א' מחר בפרוייקט החדש

"שיהיה המון המון בהצלחה ל א' מחר בפרוייקט החדש"

"שיהיה המון המון בהצלחה ל א' מחר בפרוייקט החדש"

שיהיה המון המון בהצלחה ל א' מחר בפרוייקט החדש

וגם אני גאה לסכם ולהכריז שהיה לי היום יום טוב (כל הכבוד גם לך א):
השכמה- תפוז
בוקר- דייסת שיבולת שועל עם שקדיה
צהריים- אורז מלא, נבטוטים וירקות מבושלים, אבוקדו
ערב- לחם שאפיתי (70% קמח מלא), גבינות רזות, סלט ירקות עם ביצה, אגוזים וגרעינים
לילה (כרגע..)- תה עלים
אכלתי המון מהכל וזה דורש שיפור אבל, להרגשתי, אין מה להשוות בין אכילה רבה של אוכל מזין לבין אפילו פרוסת עוגה קטנה אחת.
אני מרגישה נהדר!

תודה שאתן כאן
שבוע טוב ומלא בריאות

לקינוח טעמתי עוגיית קינמון בייתית אחת מבצק עלים וכמה תמרים טריים ,אבל לא נגעתי בכל הגליליות ,וופלים ועוגות קנויות ש"רצו" שם וגם לא הרגשתי החמצה מכך, למעשה,הם ממש הגעילו אותי
צעד גדול ונהדר!

"שיהיה המון המון בהצלחה ל א' מחר בפרוייקט החדש"
ברררור!

שיהיה המון המון בהצלחה ל א' מחר בפרוייקט החדש

וואו ! עשיתם לי את היום ! אני בשוק מכמות התמיכה פה ....אוהבת ומאחלת לכולם הצלחה בכל הפרוייקטים ובכל המישורים....

"שיהיה המון המון בהצלחה ל א' מחר בפרוייקט החדש"

"שיהיה המון המון בהצלחה ל א' מחר בפרוייקט החדש"

כשהשוואתי את הקלות שבה הפסקתי לעשן לעומת הקושי להפסיק לאכול מזונות "רעים" התכוונתי לכך שאם ברור שסיגריות זה רע אז למה
זה כל-כך קשה להבין שיש גם אוכל רע?!?
דוגמה נוספת זה קמח לבן - אין אצלי בכלל שאלה לגביו, הוא מזיק לי ברמות מטורפות.
מגיל 18 בערך גילו לי ערכים גבוהים של כדוריות דם לבנות, מעל 13 אלף,
העבירו אותי עשרות בדיקות לגלות "איפה מסתתרת הדלקת" וכשלא גילו הרופא אמר לי שכנראה אלו הערכים שלי ואין מה לעשות בנידון.
כשהגעתי לנטורפתית בבקשה לעזרה לשנות הרגלי תזונה היא עלתה על כך שכנראה יש לי רגישות לחיטה וזאת הסיבה לערכים הגבוהים.
התבקשתי להמנע לחלוטין מחיטה שלושה חודשים ולערוך בדיקה נוספת. התוצאות היו מדהימות! פעם ראשונה לאחר בערך 15 שנה שכדוריות הדם הלבנות
שלי היו בערכים נורמלים!
ולמה אני מספרת את כל זה?
כי חיטה בשבילי שווה לסיגריה. אין לי אפילו אלפית ערגה ומשיכה למאכלים מחיטה.

אני בעיצומו של תהליך שינוי וכל יום הוא אתגר ומבחן (שמתי לב שאם אני ממש מקפידה אז במשך כמה ימים יש לי כאבי ראש ואח"כ זה עובר)
והאמת, הגוף מחזיר לי הרבה תודה ואהבה על כך!

אכלתי המון מהכל וזה דורש שיפור אבל, להרגשתי, אין מה להשוות בין אכילה רבה של אוכל מזין לבין אפילו פרוסת עוגה קטנה אחת.
אני מסכימה, ובכלל אני בעד לעזוב בהתחלה את הכמויות, להתמקד בלאכול דברים מזינים וטעימים ובריאים ושמחים, ואחר-כך לעשות סדר בכמויות, אם זה לא יסתדר מעצמו.

שמתי לב שאם אני ממש מקפידה אז במשך כמה ימים יש לי כאבי ראש ואח"כ זה עובר
ואללה? זה קרה לי פעם כשנגמלתי מקפה.

איזה דף מעניין!

א' בהצלחה בפרוייקט החדש.

א' ואחיותיה - ממש מרתק לקרוא על התהליכים. הדף הזה פקח לי עיניים למשהו שלא הייתי ערה לו - התמכרות פיזית למזונות מסויימים. אתן מתארות ממש טוב את התחושה (מזדהה מהקפה). אז כל הכבוד! ממש מרגש לקרוא בזמן אמת תהליך כזה חשוב וחיובי!

מתחשק לי לאפות לחם - פה, בארושה, יש רק רק רק לחם לבן. אין שום כלום ממגוון הלחם שיש בארץ.
יש כאן קמח מלא ועדין מידי לטעמי fine ורק שמרים יבשים. (השפע והמגוון שיש בארץ ואורגני.. מי ישורנו פה?)
אבל מה עם שמרים? זה טוב? זה רע? זה לא משנה? עדיף טריים? אולי אפשר עם סודה לאפייה?
כאילו לנסות או לוותר?

*קרן* , אולי תסכימי לגלות מה סוג הדם שלך? אני קוראת את הדף הזה כבר זמן מה ותוהה אם יש קשר בין סוגי דם לרגישות לחיטה.

סוג הדם שלי הוא A-
לדעת הנטורפתית לרוב האנשים קשה לעכל חיטה, ואילו בעלי סוג דם A נחשבים להכי סובלים ומוגדרים כ"אי-סבילות" לחיטה.
ובמחקר קטן ולא אמין שערכתי גיליתי שכנראה זה נכון....

הוזכר כאן על נטייה לאכול מאכלים שאנחנו רגישים אליהם ושלושת ילדיי הם בעלי סוג דם A ולפחות שניים מהם מסוגלים/נמשכים לאכול כל היום והזמן חיטה,
אני מצידי (הם לא שמו לב במיוחד) החלפתי בבית את רוב המזונות לכוסמין/תירס/אורז או חיטה מלאה.
רק לפתי-בר פשוט עוד לא מצאתי תחליף ופתרון.

אני ממליצה על לחם_שאור‏.

תודה קרן

ועוד שאלה, מעבר לערכים הגבוהים של כדוריות הדם, האם צריכת החיטה גרמה לך לסימפטומים לא נעימים כלשהם? לדוגמה קשיי עיכול, פריחה וכדומה? או שלא הרגשת שום נזק מעבר למה שהתגלה בבדיקות?

שכחתי לספר: ביום שישי הילדים שלפו מהמגירה ביסקויטים אורגניים מקמח מלא, ואני, ברוח המתירנות של סוף השבוע, אכלתי אחד. היה לי טעים, רציתי עוד, אבל לא היה לי קשה להפסיק. אחר כך, הרבה שעות אחרי זה, שקלתי אם לאכול עוד אחד, ואז פתאום חשבתי שזה בעצם נופל בקטגורית העוגיות התעשייתיות שהחלטתי שאני לא אוכלת יותר. חששתי שזה יהרוס לי את המומנטום... אך לא. תייקתי את זה תחת "טעויות מקריות", בלי אשמה, כי פשוט התבלבלתי, והיום אני ממשיכה להתעלם בקלות מהצנצנות במטבחון.

"שיהיה המון המון בהצלחה ל א' מחר בפרוייקט החדש"

מוזמנים לדף אכילה_לפי_קבוצות_דם‏

אני לא A, ולא מינוס.

אני A ולא חושבת שאני רגישה או מכורה לחיטה...

גם אני לא חשבתי שאני רגישה לחיטה עד שהפסקתי והבנתי כמה רע זה עשה לי ולא רק בבדיקת דם.

אני ממש לא חשבתי שאני רגישה או מכורה לחיטה, עד שהיתה לי קנדידה מערכתית.

תודה רבה על כל הברכות, היה די מוצלח (החלק הראשון היה מאתגר וקשה אבל החלק השני היה מעולה), מלא דברים חדשים שלמדתי על עצמיבהקשר של הנושא של הדף ושאני בוחנת מחדש :

יש לי קטע מוזר.לפני ארוע חשוב שחשוב לי להצליח בו אני תמיד מכינה לעצמי משהו מתוק מנחם וטעים,בדרך כלל פיתה עם שוקולד או קוראסון. אני מספרת לעצמי שבגלל שהולך להיות לי קשה ומאתגר אז אני צריכה להקל על עצמי או לפנק את עצמי עם אוכל טעים ומנחם והעיקר - שבשום פנים ואופן לא אחוש את ההרגשה הנוראית שנקראת רעב ,אפילו לא שביב של רעב,כי אסור בשום פנים ואופן שיהיה לי קושי נוסף מכיוון של האוכל.כשאני מתבוננת על הסיפורים שאני מספרת לעצמי מהצד זה נראה לי שטויות במיץ, קודם כל זה לא קושי-קושי, אלו כאבי גדילה, התרגשויות וחששות של לפני הגשמת שאיפות וחלומות ודברים נחמדים כאלו שגורמים לאדם להרגיש שהוא חי,אז אני יודעת שאני לא צריכה פיצוי וגם : שאם כבר פיצוי שיעזור לי אז עדיף משהו מזין...יהיו לי עוד הרבה ארועים מרגשים ומלחיצים כאלו,אחד מהם מחר, נראה אם ההבנה של מה שכתבתי פה תספיק בשביל לעשות שינוי.

חוצזמיזה אנשים כתבו פה על רגישות לחיטה מבלי לדעת על כך, אז קודם כל זה מתחבר אצלי לכך שהבן שלי לא נוגע בלחם ומוצרי מאפה (למעט עוגות ועוגיות,קצת) אבל הוא כן אוהב פסטה ואורז ,אז אולי הוא רגיש לשמרים? לחיטה?בכל מקרה - תמיד דאגתי לדחוף לו לחם עם כל מיני מניפולציות כי בתפיסה שלי אם לא אוכלים לחם אז לא שובעים אבל אני מבינה עכשיו שהוא יכול לקבל פחמימות מקורות אחרים ושיש אנשים שמצליחים לשבוע בלי מאפים ופחממות, אז החלטתי להפסיק לשכנע ולשדל לאכילת לחם. וגם שואלת עצמי איך אדע אם אני אלרגית לחיטה אם יש פה כאלו ששמים אותי בכיס הקטן מבחינת המודעות לאכילה ובכל זאת לא ידעו שהם אלרגים עד שקרה X?

ודבר נוסף שאני חושבת עליו מחדש ,ביומיים האחרונים הייתי מאוד לחוצה בזמן ולא הספקתי להכין לעצמי סנדויצים מזינים למשך כך היום,אני לא אוהבת להכין ת'סנדוויץ יום לפני זה מגעיל אותי כי את חלק מהסנדויצים אני אוכלת ב 13:00 וב 16:00, אבל בסוף יוצא שאין לי זמן לכלום, אז אני חוטפת 2-3 פירות ונשארת רעבה ומנשנשת,אני צריכה לחשוב מחדש על סדר העדיפויות שלי.

ניצן - מה זה קנדידה מערכתית? קנדידה שיצאה מאיזון ומתבטאת בכל הגוף? איך מגלים כשיש כזאת?

מצטרפת לשאלה של שמש_בחורף^?‏.ומוסיפה: במה התבטאה האלרגיה שגילית בדיעבד שיש לך לחיטה?

אני אחרי עוד יום עמוס,מגיעה הבייתה ממוטטת אך מאושרת (ממוטטת מרוב דברים שעושים לי טוב אבל בכל זאת לוקחים אנרגיה, ממוטטת מלהתרגש המון).
בשבוע שעבר שיתפתי בהתלבטות לגבי כיבוד לאירוח של קבוצה במסגרת העבודה, בסוף הלכנו על קונספט של סנדויצים עם טונה/חביתה , סלט ירקות גדול,עוד כמה סלטים/חמוצים ומושקע ועוגת בראוניז ביתית במקום הכיבוד הקבוע של : ביסלי,במבה וופלים וכדומה,היה טעים ומכבד ומכובד.
יישמתי את מה שכתבתי עליו אתמול - ולפני ארוע חשוב לא פיטמתי את עצמי בפיתה/פיתות עם שוקולד כהרגלי אלא קניתי קוסקוס וביקשתי שישימו יותר ירקות ופחות קוסקוס, זה בא לי ממש טוב בבטן ולא עייף אותי מידיי, בכלל- היום אכלתי מאוד בריא ומאוזן כל היום ואני ממש גאה בעצמי.

מקווה שהדף לא הולך ודועך כי המקום הזה שבו אני משתפת מאוד עוזר לי בתהליך.

לא הולך ולא דועך.

אלטר_אגו‏ - קראתי ב לחם_שאור‏. מבטיחה לנסות. תודה

לא הולך ולא דועך.
גם אני מרגישה שאני מחזיקה מעמד יפה.

היום אכלתי שתי קלמנטינות אחת אחרי השנייה וקרה דבר מדהים.
לשתי הקלמנטינות היה טעם שונה לחלוטין, שתיהן היו טעימות אבל לכל אחת היה טעם שונה לחלוטין.כאילו מדובר בפרי מסוג אחר (תפוח ותפוז,למשל).
התרגשתי מזה וחשבתי לעצמי שבטח כל אחת הייתה על עץ אחר ואולי קיבלה קרן שמש מזוית אחרת או שאולי השתינו עליה יותר/פחות כלבים ,בקיצור - כל קלמנטינה עם הסיפור שלה.מדהים .

(א' שכל ההמבורגרים שאכלה עד היום במקדונאלד טעמו אותו הדבר בדיוק...).

במיים האחרונים הייתי מאוד לחוצה בזמן ולא הספקתי להכין לעצמי סנדויצים מזינים למשך כך היום,אני לא אוהבת להכין ת'סנדוויץ יום לפני זה מגעיל אותי כי את חלק מהסנדויצים אני אוכלת ב 13:00 וב 16:00, אבל בסוף יוצא שאין לי זמן לכלום, אז אני חוטפת 2-3 פירות ונשארת רעבה ומנשנשת,אני צריכה לחשוב מחדש על סדר העדיפויות שלי.

אז לא מכינים סנדוויצ'ים.
לוקחים את הלחם כמו שהוא, עם צנצנת קטנה של ממרח שאיננו מתקלקל מחוץ למקרר
(למשל, ממרח תמרים, טחינה מלאה-אורנית שבישראל נקראת משום מה "חמאת שומשום", חזרת לא-חריפה-מדי, או ממרח גבינה שמכיל גבינה מלוחה כלשהי תבלינים שמן זית שעוזרים לה להשתמר בטמפרטורת החדר אפילו יום וחצי, ומן הסתם יש עוד אופציות)
ואז מכינים אותו על המקום.
או לחילופין, יוצאים מקונספציית הממרח, ומלפפים את הפת עם משהו אחר.
או פשוט אוכלים את הלחם כמו שהוא, עם ירק כלשהו ליד, נניח עגבניה ומלפפון, ביס מזה וביס מזה כדי שיהיה עסיסי וטעים.
או לחילופין, יוצאים בכלל מקונספצית הסנדוויץ.
קונים קופסת אוכל גדולה (10X20X30 ס"מ לכל הפחות) עם מכסה על ציר (שלא נפרד ממנה) וזורקים לתוכה כל מיני מזונות: ירקות, פירות, לבן או יוגורט בצנצנת אישית (מחזיק מעמד יום שלם מחוץ למקרר), אגוזים, שקדים, צימוקים, וביצה קשה אחת או שתיים כדי לוודא שובע. באמת באמת באמת שלא צריך לחם. ואפשר גם קצת גרנולה כדי לערבב עם היוגורט על המקום.
או לחילופין, משהו אחר שלא חשבתי עליו עדיין. האפשרויות בלתי מוגבלות........

ודרך אגב, הסיפור שלך עם הקלמנטינות - מדהים!!!!! את כל כך בדרך הנכונה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

תודה !
רעיונות טובים מאוד, מצד אחד בא לי ליישם אותם עכשיו ! ומצד שני - קשה לי קצת איתם ואני עדיין מנסה להבין מה בדיוק הקושי.
זה קשור אכשהוא לכך שאני לא אוהבת שרואים אותי אוכלת (שריטה אגב, מאוד נפוצה בקרב נשים).
אין לנו בעבודה מטבח נורמלי ויוצא שאת האוכל שלי אני אוכלת מול שולחן עבודה עמוס בניירות,מול קיר,לבד.
ככה זה אצלינו, וכמו שכבר סיפרתי באופן קבוע יש ארגז סופגניות ומאפים במזכירות שכל מי שעובר שם חוטף לעצמו, רוב העובדים ניזונים מזה בלבד.
אין לנו אפילו סכום בסיסי בעבודה,ובכלל- אין אצלינו תרבות אכילה נורמלית, ואני חדשה מידיי בשביל להנחיל אחת.
מאז הפסקתי לאכול מהארגז הזה והתחלתי להביא אוכל מצאתי את עצמי מתביישת מכמות האוכל שאני סוחבת ו"מבריחה" למשרד מידיי יום שקית שופינג גדולה עם ,למשל, : בננה, תפוז, תפוח,מלפפון קלמנטינה ו 3 סנדוויצים קטנים מלחם קל עם חביתה וירקות...מלא נפח...פדיחות.
אז אני עוד יותר אתפדח "לפתוח שולחן" ולהתחיל להכין את הסנדויצים במקום, מול קיר, על דפי מסמכים,כשלקוחות יכולים להכנס בכל רגע.

בכל מקרה הרעיון של הקופסא נשמע ממש מפתה ואני כבר מתחילה לגלגל אותו בראש,מתאים לי לצאת מהקונספט.

הו!
אני מביאה לי כל יום לעבודה תיק גב גדול מלא אוכל. קופסה עם ירקות לסלט, צנצנת של אגוזים וגרעינים לאותו סלט, שתי צנצנות של תבשילים והמון פירות - וזה מה שאני לוקחת ביום רגיל שבו אני עובדת עד ארבע. ביום שאני נשארת עד מאוחר התיק שלי כבד מרוב אוכל. נכון, מעט מפדח, אבל יותר חשוב לי הגוף שלי וגם הזמן שלי. אנשים אחרים נוסעים למסעדה ויושבים בה לפעמים שעה ואף יותר. לי אין זמן לזה, ואני גם רוצה לאכול אוכל בריא וביתי שבישלתי בעצמי. ומעירים לי, כל הזמן. כמעט כל יום מישהו אומר לי משהו כשאני עומדת בקפיטריה וחותכת לי סלט. זה מעצבן, אבל יאללה. אני צודקת והם טועים ושידברו עד מחר.

נראה לי דווקא שכולם יקנאו בך על השקית. ונראה לי גם הרבה יותר גרוע לאכול סופגניה מאשר אפילו 4 פירות. הסופגניה רק עושה נזק והפירות מזינים. בתקופה שאני עבדתי במשרד, אני זוכרת שהעובדים האחרים דווקא התקנאו באלה שהטריחו את עצמם עם אוכל מהבית וסלט בכל יום (אני ). בסופו של דבר באמת הונהגה שם תרבות אכילה אחרת אצל חלק מהאנשים,והיינו יושבים איזה 5-6 איש לצהריים של סלט ענקי, לחם/קרקרים ועוד דברים שהבאנו מהבית (בתורנות. בכל יום מישהו אחר הביא משהו).

אני שולחת עם הילדים לגן, לפעמים, לחם חתוך למקלות ומטבל כלשהו - חומוס או טחינה או יוגורט מתובל. זה גם מגוון את הכריכים, וגם נורא כיף.

סליחה על ההעלמות. היתה לנו בעייה ברשת.
אני רואה שהסתדרתן יפה
תרמיל, כן. יש שאלונים שמאפשרים בירור מעמיק אם את סובלת מזה או לא. אפשר למצוא הרבה חומר גם בדף (מקווה שאני זוכרת נכון) טיפול_בקנדידה‏

גם אני מגיעה לעבודה עם הר פירות
צחקו עליי שפתחתי מטע קלמנטינות ואשכוליות על השולחן...
בכלל לא איכפת לי ואני מעדיפה להביא כמות של פירות ולהיות "בטוחה" שיש לי מספיק אוכל, מאשר להשאר רעבה בגלל הפדיחות.

להביא אוכל מהבית
גם חסכוני בימים טרופים אלו

גם חסכוני בימים טרופים אלו לא כשיש בכניסה מגש מלא מאפים, כמו במשרד של א' .

צודקת, מיצי_החתולה‏ אבל - אם לא הייתי מחליטה להגמל הייתי מוציאה בקרוב מאוד הרבה כסף על רופאים,דיאטנים, וכדומה.

זה באמת חסכוני ואני שמחה שיש לי שותפים לפדיחה,אבל זרעתם אצלי מחשבות שבטח בקרוב יהפכו למעשים והפדיחה שלי תתפוס צורה אחרת ,של קופסא :) ....
יש עוד עניין שקצת עוצר אותי, כלכלית נראה לי יקר מידיי לעבור לתזונה של הרבה פירות יבשים ואגוזים, אגוזים זה מצרך יקר ולחם (בעיקר לבן,מסובסד ממשלתיית) הוא משביע וזול,אני קמצנית וצריכה לעבור איזה שינוי במחשבה הזו.
(זה היה שיקול גם לגבי אירוח ששם חבילת וופלים שעולה 2.5 ש"ח כבר הוחלפה בתמרים וחרובים שעולים יותר בעיקבות השינויים שאני עוברת ...גם לגבי התזונה הכוללת שלי זה יכול להשתנות כך).הבן שלי (שנה וחצי) ממש מבסוט מהשינוי כי אני נותנת לא סוף סוף לאכול כמה פירות שהוא רק רוצה .
(תמיד הגבלתי כי זה היה נראה לי מתוק מידיי בשבילו ובמקום זה דחפתי לו לחם כי זה היה נראה לי משביע ומזין).

והפדיחה שלי תתפוס צורה אחרת ,של קופסא :) ....
גדולה!
_{מנסיון, זו לא פדיחה. באמת.}

משגע אותי שהממשלה מסבסדת את הזבל הזה, ומשגע אותי שזה מה ששולחים במשלוחי סיוע למדינות רעבות. משגע אותי שהביטוי הוא "רעבים ללחם"...
לעניין שעוצר אותך, זה אכן יותר יקר. מצד אחד. מצד שני, זה מוזיל הרבה עלויות אחרות, נגיד
על רופאים,דיאטנים, וכדומה
יתר על כן, יש הרבה פחות בזבוז, כמעט ולא זורקים מזון. לא כי משתמשים באוכל חצי רקוב חלילה, אלא כי קונים באמת לפי הצרכים ולא סתם. צרכנות מזון מודעת.

תמיד הגבלתי כי זה היה נראה לי מתוק מידיי בשבילו ובמקום זה דחפתי לו לחם כי זה היה נראה לי משביע ומזין
את וכל העולם בערך.. אני חושבת שהשינוי, בעיקר התודעתי , שאת עושה מבורך מבורך מבורך!!!

לגבי האוכל לילד וגם לגבי האוכל לעצמי לפעמים מתעורר בי חוסר אימון קל, לפעמים אני נבהלת ואומרת לעצמי שהשתגעתי לאכול כל כך הרבה פירות על סמך כמה ספרים שאנשים לא מקצועיים (אלן קאר), ובניגוד לתפיסה המדעית הרווחת ,המוכחת מדעית ,שמדברת על אכילת ארוחות מסודרות ומגוונות ,שיש בהם את כל אבות המזון והגבלה של לא יותר מפרי אחד ביום.
לפעמים אני מתפללת בתוך תוכי שאני לא דופקת לעצמי את הגוף עם ה 5-6 פירות שאני אוכלת ביום.(ברור לי שלוותר על קוראסונים,למשל, יעשה רק טוב לגוף הבעייה היא שזה מגיע אצלי עם החלפה של הרעל הזה בהרבה פירות) חייבת לשתף בכנות גם בתחושות האלו.
זה מה שגורם לי כל הזמן לאזן את התהליך ,לעשות אותו הדרגתי(להמשיך לאכול לחם,למשל)ומאוזן.כדי שאם התפריט הזה יתגלה כהרסני ופוגע לפחות הפגיעה תהא מתונה.

משהו מוזר שקרה לי בעיקבות הספר של אלן קאר- אני לא מסוגלת לגעת בעוף, אם אתן זוכרות לפני כשבועיים הייתה לי בחילה נוראית ופתאום נראה לי שזה קשור לבחילה על בסיס פסיכולוגי שהייתה לי מעוף בקוקי שאכלתי באותו יום ,בכל מקרה מרגע שקראתי את הפרק בספר של אלן קאר שמדבר על בשר ועוף אז אני לא יכולה יותר לגעת בזה, ממש כמו שקרה לי בזמנו עם הפסקת הסיגריות בעיקבות של סיפרו של קאר.

אני גם חולה ,אולי זה קשור, מצוננת עם דלקת בגרון וחלשה בכל הגוף, כשאכלתי שטויות הייתי תמיד בריאה, מתלבטת האם לראות בכך סימן של הגוף שאני מזיקה לו ?
אני גם מרגישה יותר עייפה מאשר בדרך כלל.
השיפור היחיד שבמאה אחוז השתפר הוא הפסקה של עצירות כרונית שהייתה לי עד היום,זה שינוי מבורך ,אבל אם יתר הגוף קורס אז זה לא מספיק לי ולא שווה את זה.

, ובניגוד לתפיסה המדעית הרווחת ,המוכחת מדעית ,שמדברת על אכילת ארוחות מסודרות ומגוונות ,שיש בהם את כל אבות המזון והגבלה של לא יותר מפרי אחד ביום.
אה, סליחה, רווחת מוכחת מדעית ש.. מה? שזה טוב? שום דבר. אין שום הוכחה כזו. האוכלוסיה שאוכלת ככה איננה יותר בריאה, איננה יותר רזה, איננה יותר כלום מאוכלוסיות אחרות (אולי כן מאלה שאוכלים רק מקדונלדס. שיכולים לשכנע אותך שגם הם לפי פירמידת המזון... יש שם לחם, בשר, ירקות וצ'יפס!) זה סתם מקומם. אלה לא הוכחות, אלה השערות לא מבוססות.

לפעמים אני מתפללת בתוך תוכי שאני לא דופקת לעצמי את הגוף עם ה 5-6 פירות שאני אוכלת ביום.(ברור לי שלוותר על קוראסונים,למשל, יעשה רק טוב לגוף הבעייה היא שזה מגיע אצלי עם החלפה של הרעל הזה בהרבה פירות) חייבת לשתף בכנות גם בתחושות האלו.
רק תחשבי על בעל חיים אחד שאת מאמינה שעדיף לו קרואסונים על תפוחים. זה יעזור. איזה פגיעה יכולה להיות מלאכול את מה שהיית אוכלת בטבע? את מה שכל אבות אבותייך אכלו? בחייך. לנשום עמוק. זה פירות. אין טוב מזה.

ממש מעניין מה שאת מספרת על עוף! את מוכנה לפרט?

אגב, המומחה הביתי אמר לי פה, שגם הFDA וארגוני הבריאות שינו את ההמלצות, כבר לא מדברים יותר על פירמידת המזון. אלא שמה שכן ממליצים עכשיו לציבור, גם הוא לא יודעים שהוא טוב!
זה הכל הימורים. באוכלוסיות שלמות. איזה דֶפֶק!

בקשר לזה שפירות זה הכי טוב, זה כמובן בסייגים של גנטיקה אישית, בחינה מדוקדקת של פירות ספציפיים... וכו'. לי, ככלל, לא כזה טוב. אבל אין לי צל של ספק שזה עדיף מפיתה. <שוב, חשבי שימפנזה...>

בקשר למה שאת מספרת על המחלה, יש תופעה שנקראת דיטוקס. אני נזהרת מלהשתמש בזה כהסבר, אבל אולי כדאי לך לקרוא קצת בנידון.

א', את מדהימה! התהליך שלך מעורר השראה. בזכות הדף הזה, בלי שעשיתי ממש החלטות או הצהרות, איך שהוא הדברים התגלגלו ככה שאין לנו עכשיו שום דבר מתוק בבית, ואני מרגישה עם זה נפלא! זה משהו שלא קרה, לדעתי, שנים. התחלתי להבחין בקריזים של הסוכר בשעות הערב, ומתוך התבוננות זה מה שקרה. יכול להיות שזה שלב, אבל אתמול בערב כשראינו תכנית נשנשתי תמרים וקשיו (באותו ביס, זה מעולה ביחד!) וזה ממש השביע את הצורך במתוק... נראה לאן זה יתגלגל.

יש תופעה שנקראת דיטוקס
בדיוק התכוונתי לכתוב משהו בהקשר הזה. קשה קצת להסביר את זה בלי שזה יישמע מופרך, ונראה לי שזאת תופעה שבעיקר כל אחד (ואחת) לומד להכיר בגוף האישי שלו. אבל בגדול, הגוף שלנו בנוי על שמירת איזון, גם אם האיזון הזה כולל חומרים שמזיקים לו. וכשעושים שינוי משמעותי בהרגלים, המערכת צריכה להתארגן מחדש, ויכולות להופיע כל מיני תופעות של ניקוי. הגוף מקבל הזנה מחומרים יותר טובים ובריאים, ויכול "להרשות לעצמו" לנקז החוצה את כל הרעלים שנצברו, וזה יכול להיות בשלל דרכים - מחלות, תופעות בעור, ועוד.
מה שחשוב לזכור, הוא שלמרות שהתופעות האלה לא נעימות ויכולות להיות מציקות, בטווח הארוך זה משהו מאד בריא שקורה. וכל רעל שמתנקז החוצה בדרכים מתונות, האלטרנטיבה היא שהוא היה ממשיך להישאר בתוך הגוף, וחס וחלילה להתפרץ בבוא היום בדרכים הרבה יותר חריפות ואקוטיות. אין ספק שהמזון שאת נותנת לגופך עכשיו הוא הרבה יותר בריא ומזין מאשר קודם! חזקי ואמצי בדרכך

שראינו תכנית נשנשתי תמרים וקשיו (באותו ביס, זה מעולה ביחד!)
נסי עם שקדים, זה בכלל שוס לא נורמלי...

מה שחשוב לזכור, הוא שלמרות שהתופעות האלה לא נעימות ויכולות להיות מציקות, בטווח הארוך זה משהו מאד בריא שקורה. וכל רעל שמתנקז החוצה בדרכים מתונות, האלטרנטיבה היא שהוא היה ממשיך להישאר בתוך הגוף, וחס וחלילה להתפרץ בבוא היום בדרכים הרבה יותר חריפות ואקוטיות.
חשוב רק לציין שתהליך ניקוי מרעלים (דיטוקסיפיקציה) אמור להתחיל ולהסתיים, ועל אף שהוא שונה מאדם לאדם ומרעל לרעל, יש קוי דמיון הן בזמנים והן בתופעות הפיזיות. אז אני לא אוהבת להשתמש בזה כהסבר אלא אם זה משהו מאד ברור, כי אחרת אפשר להצדיק תחושות של הרעלה בגוף על ידי זה שאומרים "זה ניקוי! ניקוי אני אומרת לך!"
יש תוספי תזונה לחיזוק הכבד שעוזרים בתקופות כאלה של ניקוי.

_אין ספק שהמזון שאת נותנת לגופך עכשיו הוא הרבה יותר בריא ומזין מאשר קודם! חזקי ואמצי בדרכך_
גם ממני.

את עושה פה הרבה יותר מאשר גמילה אישית, התחלת משהו ציבורי וקהילתי. (בלי לחץ! )

אין לכן מושג עד כמה אני מתרגשת מכל שדבריי מהדהדים אצל נשים נוספות !

נשמע מעניין הדיטוקס הזה, עוד לפני שידעתי מה זה דיטוקס עברה לי בראש מחשבה שאולי אני עוברת סוג של ריאקציה, טיפלתי בעבר ברפלקסולוגיה ותמיד בתחילת תהליך הייתה נסיגה במצב וחח"כ הגיע שינוי משמעותי,סוג של ירידה לצורך עלייה,אולי זה זה, ואולי לא,וקשה להבחין, כמו שאמרת ניצן_אמ‏ ...אני צריכה עוד לישון על זה ,צריכה לישון באופן כללי :)
עכשיו שלחתי את בעלי לקניות עם רשימה, לא היה בה שום דבר ממש תעשייתי למעט גבינה צהובה אחת למקרה של צורך בסנדוויץ מהיר כל השאר היו : אגוזים,ירקות,פירות ודבש.
גם הפח של הקומפוסט מנצח בתחרות של הפח הרגיל, אני מייצרת יותר זבל טיבעי מאשר אריזות ניילון וזה מאוד משמח אותי.
נזכרתי הבוקר בתקופה שהייתה לפני כשמונה שנים שבה התחלתי לאכול ממש בריא (לא זוכרת איך/למה זה הפסיק). זה היה כשהייתי סטודנטית בב"ש ועבדתי כדיילת מזון בסופר גדול בדימונה לפני פסח, במשך חודש צפיתי בדימונאים מעמיסים טונות של אריזות פלסטיק העוטפות אוכל תעשייתי וטונות של בשר חי וקפוא מכל מיני סוגים, ממש גן חיות שלם בתוך עגלות.
ומאידך ראיתי אנשים מקהילת הכושים העבריים שגרים בדימונה ,קונים בכמויות קטנות : אגוזים,שקדים,פירות,פירות יבשים ,ירקות, דבש , קמח מלא, שמן זית ומים.
אני זוכרת איך מיום ליום יותר ויותר הבנתי את התופעה שאני רואה לנגד עיניי וסל הקניות שלי השתנה בהתאם, נהייה לאט לאט פחות דימונאי/ישראלי ויותר כושיי עיברי...

אמא_ללי‏ - בהצלחה עם הקריזים, פעם בכמה ימים יש שיא של כמיהה ואם עוברים את היום הזה בשלום למחרת שוב לא בא מתוק בכלל.

לי מאוד מרגיע את הצורך במתוק לאכול חרוב.

וניצן_אמ^?‏ - לגבי התהליך שעברתי בנושא אכילת עוף : אני לא מצליחה להזכר בדיוק במה שקאר כותב בסיפרו על עוף אבל בגדול - הוא אומר שזה לא נחוץ ושזה כבד על הגוף והוא משווה את גופינו לחיות מאוד גדולות וחזקות בטבע שלא ניזונות מבשר ומסביר שבעשב ,פירות וירקות יש את כל מה שאנחנו צריכים, הוא מציין שם כמה זמן (הרבה!) הבשר נשאר בקיבה שלנו וכדומה.
ובאותו סופשבוע שבו קראתי את הפרק היו לי חומרים לעוף בקוקי והכנתי אותו ולכולם היה טעים ורק אני ,עם קיבת הברזל שלי, הייתי עם בחילות והקאתי ואתמול הגעתי הבייתה והיה עוף וזרקתי אותו לחתולים,לא העזתי לגעת בו.
אני לא יודעת אם גם לסטייק עסיסי אצליח להגיד לא אבל - בנתיים מכל מאכלי הבשר הדבר היחיד שבה לי ושאני מרגישה שיעשה לי טוב זה מרק עוף שבו יש יותר עצמות וירקות ומים מאשר בשר,אני לא מתכוונת להפוטך לצמחונית אבל - אני מתכוונת לא לאכול בשר כשלא בא לי וגם אז - לאכול ממנו פחות.

משגע אותי שהממשלה מסבסדת את הזבל הזה, ומשגע אותי שזה מה ששולחים במשלוחי סיוע למדינות רעבות. משגע אותי שהביטוי הוא "רעבים ללחם"...
יום אחד יצאתי עם כיתה של הבת לביקור במשפחה מסאית - גבר, כמה נשים, פרות ועיזים. הסתובבנו וכל זה.
כדי להודות על האירוח, המורה (שמצוייה בין המקומיים מאד, מטיילת באופניים ברחבי אפריקה, כמובן מדברת סוואהילי שוטפת ובבית הספר היא הלוחמת לשיוויון זכויות העובדים המקומיים וכו. בקיצור - אחלה) העניקה להם אבטיח, שקית סוכר לבן ובקבוק שמן.

בשנים שאני כאן בארושה(5) אני רואה בסופרמרקט עוד ועוד אנשים מעוטי אמצעים מאד, לעיתים ילדים בבמדי בית ספר בלויים, שקופצים בדרך הביתה לקנות מה? לחם. לבן.
השיפצור הנוסף החדש - משלוחי לחם על אופניים - ערימת ארגזים עם כיכרות (בשקיות נילון) של לחם לבן ודליל. אולי עדיף, שיאכלו אויר...

ולסיום - נזכרתי במה שבשמת פעם הזכירה על העיוות במבנה הפנים - נפוץ מאד לראות מסאים עם שיניים בולטות, לסת עליונה ותחתונה.

הרבה יותר מאצל העירוניים.

לאחר אותו יום נהדר שעבר בהצלחה עברו עלי ארבעה ימים עמוסים במאורעות, באורחים ו.. לצערי גם באוכל גרוע..
מה לא היה שם?! לחם לבן, צ'יפס, פיצה, עוגה, גבינות שמנות, שוקולד, ירקות עם חמאה!!... ולבושתי הרבה - כרגע אני מול המחשב עם ופלים של לואקר- כלל לא נהנת אך "חייבת" לסיים את השקית..
למרות כל זאת, מצב רוחי טוב למדי. השגתי את אלן קאר וכיוון שהכרתי כל כך הרבה אנשים אשר נגמלו מסיגריות בעזרתו- אני אופטימית.
אתחיל לקרוא מייד עכשיו ואעדכן אתכן.

לגבי התהליך שעברתי בנושא אכילת עוף : אני לא מצליחה להזכר בדיוק במה שקאר כותב בסיפרו על עוף אבל בגדול - הוא אומר שזה לא נחוץ ושזה כבד על הגוף והוא משווה את גופינו לחיות מאוד גדולות וחזקות בטבע שלא ניזונות מבשר ומסביר שבעשב ,פירות וירקות יש את כל מה שאנחנו צריכים, הוא מציין שם כמה זמן (הרבה!) הבשר נשאר בקיבה שלנו וכדומה.

יופי, לפחות זה..- אני כבר צמחונית שנים...

לתפיסה המדעית הרווחת ,המוכחת מדעית ,שמדברת על אכילת ארוחות מסודרות ומגוונות ,שיש בהם את כל אבות המזון והגבלה של לא יותר מפרי אחד ביום. איזו תפיסה מדעית רווחת מדברת על לא יותר מפרי אחד ביום? מוכח מדעית? מה?

אני גם חולה ,אולי זה קשור, מצוננת עם דלקת בגרון וחלשה בכל הגוף, כשאכלתי שטויות הייתי תמיד בריאה, מתלבטת האם לראות בכך סימן של הגוף שאני מזיקה לו ?
היית תמיד בריאה? תמיד? גם כשמזג האויר מתחלף ככה? גם כשיבש נורא נורא? גם כשחצי מהאנשים חולים או סתם קצת מנוזלים ומתעטשים?

יש עוד עניין שקצת עוצר אותי, כלכלית נראה לי יקר מידיי לעבור לתזונה של הרבה פירות יבשים ואגוזים, אגוזים זה מצרך יקר ולחם (בעיקר לבן,מסובסד ממשלתיית) הוא משביע וזול,אני קמצנית וצריכה לעבור איזה שינוי במחשבה הזו.

אה. ברוכה הבאה למועדון הקמצניות
אז קודם כל: לחם לבן איננו* משביע וזול. הוא מתסכל ויקר.
מתסכל, כי הוא לא משביע. הוא מנפח את הבטן, סותם אותה, יוצר תחושת מלאות, אבל *משאיר את הגוף רעב*. רעב למזון אמיתי, טרי, עשיר, מזין.
וזה יקר, כי (אצלי, לפחות) על כל פרוסת לחסם "זול" ודל שלמרבה הצער אכלתי, אני משלמת בהרבה אוכל אחר שאני דוחפת כתוצאה מתחושת הרעב ואי-סיפוק. אז פרוסת הלחם לא עולה כמו פרוסת לחם, היא עולה למעשה כמו פרוסת לחם ועוד חטיף מרס, או עוגיה, או משהו דומה. תעשי את החישוב כמה הפרוסה הזאת באמת עלתה לך! וזה לא כולל הוצאות לטווח ארוך כמו טיפולי שיניים (נושא כאוב אצלי), והוצאות לטווח מיידי - כל פרוסת לחם דורשת ממני הרבה יותר חוט דנטלי כדי לסלק את השאריות שלה.

זה כמו להגיד, נניח, שחיתולים חדפעמיים הם לא *כאלה יקרים. בטח שלא. כי בגלל מבנה הכלכלה הדפוק שלנו אנחנו לא משלמים (ישירות) את המחיר האמיתי שלהם!
(המחיר כולל זיהום בייצור, בשינוע, בפסולת הישירה, וכו'. את הכל אפשר לתרגם לשקלים, בסופו של דבר)
אז יאללה, תתחילי להסתכל על המחיר האמיתי של דברים .

חוצמזה,לדעתי תזונה טובה לא חייבת לכלול ערמות של אגוזים ופירות יבשים. על הפירות היבשים את יכולה להסתכל כשלב ביניים בגמילה - ככל שתזונתך תתייצב לא תצטרכי הרבה מהם כתחליף למתוקים של פעם, תוכלי ליהנות מכמות קטנה. ואגוזים - נו, טוב. אני אוכלת חופן אגוזי מלך כמעט כל יום. אבל לא הרבה יותר מזה, ורק אגוזי מלך - ויתרתי על היקרים יותר והם לא חסרים לי. בעיני, העיקר הוא פירות וירקות טריים. וקטניות.

אין לנו בעבודה מטבח נורמלי ויוצא שאת האוכל שלי אני אוכלת מול שולחן עבודה עמוס בניירות,מול קיר,לבד.
אין לנו אפילו סכום בסיסי בעבודה,ובכלל- אין אצלינו תרבות אכילה נורמלית, ואני חדשה מידיי בשביל להנחיל אחת.

סליחה, אבל זה שטויות במיץ
דווקא החדשים הם אלה שמביאים את השינוי. תמיד. הרי הוותיקים כבר רגילים, הם שכחו שפעם, כשהיו חדשים, הם חשבו שיותר טוב אחרת. את באמת רוצה לחכות עד שתהיי ותיקה ותתרגלי ותשכחי שיש אופציות נורמליות יותר?

אז כן, להגיד שוב ושוב, בשיחות פרטיות ובישיבות צוות "ראוי שתהיה לנו פינת אכילה מסודרת, ולכל הפחות פינת-הכנת-אוכל אנושית".
כי את: א. רוצה לאכול ו- ב. לא רוצה לעשות את זה על המסמכים ולעיני לקוחות, כי זה לא מקצועי ולא ראוי.
מצד שני, את בהחלט יכולה להסתכל על פינת העבודה שלך וליצור בה סדר (עדיפויות) חדש. לדאוג לכך שכן תוכלי לאכול כמו בתאדם ליד השולחן (הנקי) הזה, ולא על ערמת מסמכים. איפה אפשר לשים אותם? מה יקרה אם על השולחן תתווסף עוד קומה של עזר משרדי כלשהו שיוצר מקום? או ארונית קטנה ליד? או קופסת קרטון / פלסטיק גדולה וקשיחה לאפסן בה את כל מה שאת מביאה מהבית, כולל סכין קבוע וממרח רזרווי? קני כזה אפילו על חשבונך, ותקחי את העזר הזה אתך כשתעזבי, אם תעזבי. שווה לך. בחיי שווה לך.

אם במקום העבודה יש אזור מיוחד לעשיית צרכים - צריך שיהיה גם אזור ומתקן מתאים לאכילה. זה לא פחות בסיסי ונחוץ.
ואת יכולה ליצור את המרחב הזה, עם קצת יצירתיות, עם או בלי עזרה או הכרה כלל-משרדית.
(המבינים יתקנאו בך ויילכו אחרייך, והפראיירים ימשיכו להיחנק עם הסופגניות. שיהיו בריאים. הם לא הבעיה שלך)

צריכה לישון באופן כללי
זו עוד נקודה חשובה: תשימי לב אילו צרכים אחרים חשובים את כבר שנים לא מספקת לעצמך. שינה? חברה? אהבה? מים? זמן?
מחסור באחד מאלה יכול בהחלט להיתרגם לרעב-של-מתוקים, או לרעב בריא סתם.
<תמרוש צמצמה תחושת רעב באופן משמעותי מאז הביקור בארץ. זו היתה הטענת בטריות כללית - ואיזה השלכות יש לזה על האכילה!>

רק רציתי להתייחס להמלצותיו של אלן קאר בנושאי תזונה.

סליחה, כן, אבל האיש ממש לא תזונאי. הוא כתב ספר מאד מאד אפקטיבי על גמילה מסיגריות, הפך את זה למעצמה של ספרי גמילה מכל מיני תופעות (הרבה יותר יעיל לדבר בספר אחד על גמילה מהתמכרות באופן כללי, לא? ) ועכשיו הוא ממליץ לאנשים לעבור לצמחונות?! חסר אחריות. המוקד בקריאת הספר (בעיניי, כן?) צריך להיות על הגמילה. על ההבנה מה המנגנון הרגשי שפועל בהתמכרות כדי לאפשר להפסיק עם זה. ממש לא חושבת שלעניין לקרוא אותו כאילו הוא תזונאי או דיאטן. לא לעניין, למעשה.

צמחונות מוסרית, צמחונות מצפונית, צמחונות אגליטריאנית, זה הכל עניין של פרספקטיבה אישית וממש אין לי עניין לפתוח בדיון על כל אלה. איש באמונתו יחיה, בכל הכנות. אבל צמחונות כתופעה תזונתית בלבד? למי שאין שום בעיה עקרונית או אחרת לאכול בשר? פשוט לא מגובה מספיק. בשום צורה.

זה ש*אפשר* לחיות חיים צמחוניים? בהחלט אפשר, אפילו חיים טובים (אם עושים את זה מתוך מודעות ותשומת לב לפרטים ולא רק אוכלים פיתות עם חומוס) אבל אפשר גם לחיות על מקדונלדס. אז צמחונות זה הרבה הרבה יותר טוב, בהחלט. אבל זה ממש לא מיטבי ספציפית לבני אנוש. (אם אפשר בכלל להגדיר מה זה מיטבי) לא שוללת שעוף (שנדיר שאוכלים אותו חי) איננו מיטבי. אישית אני מרגישה שהגוף שלי בפירוש מעדיף עוף על פני בשר כרגע, זה לא היה ככה לפני שנה בערך, ההיפך הוא הנכון.
<יש דיון חשוב ומעולה על כל הנושא של אכילת בשר בראייה אבולוציונית... לא מצליחה למצוא.>

<ג'מילה, סליחה, זה לא נגד צמחונות. ממש לא.>

ניצן
אני מאוד תומכת בצמחונות מטעמים מוסריים, ומאוד ספקנית כלפי צמחונות מטעמי תזונה.
<בלי בשר פשוט לא הייתי יכולה לשרוד את חודשי ההריון וההנקה והנשיאה>

אני מאוד תומכת בצמחונות מטעמים מוסריים
אני לא.
פרות_בתעשיית_החלב‏

מי אמר שאני בעד חלב? גם זה נכלל אצלי בסל ה"הימנעות מ"

אני רק אומרת - אני חושבת שמוסרי יותר לאכול בשר על פני לצרוך חלב.
מבחינת הטעמים המוסריים.

_{אבל אני חוששת שאנחנו כבר מפתחות את הנושא יותר ממה שמתאים בדף הזה....
לא נורא, את הטיעונים שלי כתבתי בדף שהפנתי אליו}

אני חושבת שמוסרי יותר לאכול בשר על פני לצרוך חלב.
מה אני יודעת, אני אפילו לא מנסה לכמת את זה, לצרכי השוואה. לא יודעת מספיק לא על תעשיית הבשר ולא על החלב, והאמת - לא רוצה לדעת. <ברררר>
אני מסתפקת בכך שאוכלת כיום כמעט רק בשר ציד, וכמעט רק מטעמים של צורך אמיתי, ובתהליך של צמצום מוצרי חלב לזמנים של צורך אמיתי.
וכל פעם שאני אוכלת יוגורט אני מזכירה לעצמי - איך אני הייתי מרגישה אם היו תובעים ממני לשאוב מהציצי הפרטי שלי בשביל מישהי בוגרת שיכולה להסתדר בלי זה.
_{נ.ב. כתבתי לך בפרטי}

אה, אבל אתן נכנסות לדיון בענייני מוסר. שכל אחד יהיה לו את המוסר של עצמו.
אפשר לדון בזה באמת בדפי המוסר.
אבל בהקשר תזונתי? צמחונות?

עניין קשור לא קשור- אין לי כוח להכין לעצמי אוכל כל יום מחדש. בבוקר אני שותה מיץ פרות בבלנדר, שזה החלק החיובי ביותר. אבל אחר כך- אוכל זבל אחד רודף אוכל זבל אחר. אין לי כוח להכין מראש, אין לי כוח ללכת לסופר כל יומיים, אין לי כוח להתאמץ להפוך סלט לטעים כשאני יכולה לאכול שקשוקה בבגט בלי להתאמץ בכלל. זה חשוב לי, אני חושבת על זה כמעט מדי יום, ובכל זאת- לא מצליחה לגרור את עצמי לפעולה. עצות?

אין לי כוח להכין מראש, אין לי כוח ללכת לסופר כל יומיים, אין לי כוח להתאמץ להפוך סלט לטעים כשאני יכולה לאכול שקשוקה בבגט בלי להתאמץ בכלל. זה חשוב לי, אני חושבת על זה כמעט מדי יום, ובכל זאת- לא מצליחה לגרור את עצמי לפעולה.
בדיוק! בדיוק!
עצות?

כמה כיווני מחשבה:

• גישת הנבוט - ליצור סביבת גמילה לתקופה מבוקרת. נגיד לצאת לשבוע מחנאות, או לבית הבראה, או למסע בשביל ישראל. לקחת רק אוכל טרי ובריא. לצפות לקריז... אבל הכי יעיל. ממש ככה.
• גישת המדרגות - פסטה עדיפה מבגט - אין בה שמרים. להעיף שמרים מהתפריט. נודלס אורז עדיפים מפסטה - אין בהם גלוטן. לעבור לנודלס ולהעיף את החיטה מהתפריט. אורז מלא אורגני עדיף מנודלס - מוצר לא מעובד, לא מולבן. שעועית, חומוס, אפונה, פול, עדשים עדיפים מאורז. הרבה פחות עמילנים, הרבה יותר ערכים תזונתיים. בהמשך - אפונה חיה עדיפה על אפונה מבושלת, ובסוף פשוט חתכו לעצמכם סלט טרי, אורגני, עם הרבה שמן זית ולימון. זה יכול לקחת בין שנה ובין עשר שנים תלוי בבנאדם. וכל יום שעובר תרגישו שאתם עושים משהו לטובת עצמכם, בריאותכם, הגוף שלכם, והעתיד הבריאותי שלכם.

עניין של אישיות.

עצות? אני חושבת שהאויב הכי גדול של אכילה מזינה הוא מחסור בזמן ובאנרגיה , גם אני מוצאת את עצמי אוכלת דברים פחות מזינים כשאין לי זמן וכוח להתעסק עם לחתוך, לקצוץ, להכין וכו'.

ההצעה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה, היא שגם כשאת אוכלת ג'אנק, נסי לאכול את הג'אנק הכי פחות ג'אנקי. נניח, אם תחזיקי בעבודה לחם או קרקרים, תוכלי לנגב את השקשוקה בלחם מקמח מלא ולא בבגט. נסי תמיד להעדיף אוכל קנוי מהסוג הבית והמבושל, על-פני המהיר והמטוגן, וגם לקנות סלט בכל ברי-הסלטים למיניהם יכול להיות פתרון. ונראה לי שעדיף לך להביט על כל יום בו אכלת סלט במקום פיצה או שקשוקה עם לחם מלא במקום בבגט, כעל יום של רווח נקי, בלי לייסר את עצמך על הימים האחרים או על זה שאת בכלל אמורה לאכול עכשיו סלט ואגוזים.

משהו שדורש התארגנות אבל יחסית מינימלית: אם תכיני לעצמך צנצנת גדולה או אפילו בקבוק ליטר וחצי של רוטב לסלט, צנצנת גדולה עם תערובת של זרעים ואגוזים, וקופסא של עלי בייבי. את מניחה את העלים בקערה, מפזרת מלמעלה אגוזים וזרעים מהצנצנת, יוצקת מהרוטב, מערבבת, ואוכלת עם לחם מקמח מלא (אם השקעת וקנית/הכנת טחינה או חומוס, בכלל הרווחת).

תכיני לעצמך צנצנת גדולה או אפילו בקבוק ליטר וחצי של רוטב לסלט, צנצנת גדולה עם תערובת של זרעים ואגוזים, וקופסא של עלי בייבי. את מניחה את העלים בקערה, מפזרת מלמעלה אגוזים וזרעים מהצנצנת, יוצקת מהרוטב, מערבבת, ואוכלת עם לחם מקמח מלא (אם השקעת וקנית/הכנת טחינה או חומוס, בכלל הרווחת).
מיצי רעיון גדול!!!

עוד משהו שעוזר:
לעשות *קניה שבועית בשוק* (הירקות והפירות מחזיקים מעמד יותר זמן מאשר אלה של סופרמרקט), להגיע הביתה, להתנפל על כולם, לשטוף ולנגב. כולל פירוק ושטיפה של ראש החסה.
את החסה והירוקים האחרים השטופים והיבשים עוטפים במגבת או מגבת נייר עם או בלי שקית ניילון, ומכניסים למקרר. את כל שאר הירקות והפירות מסדרים בסלסלות וקופסאות פתוחות במקומות הכי זמינים האפשריים. בחורף אפשר את רובם מחוץ למקרר, על השיש או על שולחן האוכל. ככה הם "אל היד", ולא צריך לשטוף אותם, שזו היתה המכשלה שלי בזמנו. פשוט לא יכולתי לטרוח על סלט, בגלל השטיפה.

בנוסף, אפשר לדאוג שקרש החיתוך וסכיני הירקות גם יהיו אל היד, או על השיש או במדף הכי זמין, במגירה הכי נוחה, וגם לדאוג לכמה וכמה קרשי חיתוך כך שלא תיתקעי עם רק אחד שתמיד מלוכלך בכיור. ארבעה זה מספיק, בדרך כלל. כנ"ל סכיני ירקות.

תכיני לעצמך צנצנת גדולה או אפילו בקבוק ליטר וחצי של רוטב לסלט, וצנצנת גדולה עם תערובת של זרעים ואגוזים,
נכון! וגם הם - שיהיו מונחים על השיש, או קרוב אליו.

וחוצמזה, לא להתבייש ללכת על תהליך מדורג: לבשל ולהקפיא. לקנות סלט מבר-סלטים במקום את הלזניה המבחילה והשמנונית שלהם, ולהתעלם מהמחשבה "מתי הירקות נחתכו". שעועית או אפונה מבושלות ומוקפאות ומופשרות למנה אישית במיקרו הן לא אידיאליות, אבל עדיין עדיפות *בהרבה* על פיצה קנויה או בורקס. את תחושי בהבדל, ואת תתרגלי אליו, וכעבור איזה זמן את אפילו לא תתעצלי לקום ולשטוף את עלי החסה המעצבנים לפני כל סלט. כי הסלט יתגמל אותך. עובדה - לי זה קרה

עוד טיפ: *לקצר את זמני הבישול*. אני נהגתי לחשוב שרוטב עגבניות (כזה שנועד לפסטה אבל הוא אידיאלי גם עם אורז מלא או קינואה) זה משהו שלוקח המון זמן לבשל. אבל האמת היא שזה עניין של דקות. לא צריך לאדות / לטגן את הבצל והעגבניות עד בוש, מספיק שיהיו רק קצת רכים. הבצל מיטגן מספיק עד שאת חותכת את העגבניה, העגבניה מתנמסת בקלות עד שאת מוסיפה את התבלינים ועורכת את השולחן. וזהו. ישר לצלחת. טרי וטעים, ודווקא נחמד שזה קצת קראנצ'י.

אני נהגתי לחשוב שרוטב עגבניות (כזה שנועד לפסטה אבל הוא אידיאלי גם עם אורז מלא או קינואה) זה משהו שלוקח המון זמן לבשל

ואני לפעמים מחליפה רוטב עגבניות מבושל ברוטב עגבניות חי: מקלפת עגבניות וטוחנת בבלנדר עם שום, שמן זית, בזיליקום, לימון ומלח. זה פשוט מעדן! אפשר ממש לשתות את זה ככה מרוב שזה טעים. וזה גם מוכן תוך כמה דקות.

_לקצר את זמני הבישול_ גם אני.

המלצות לרוטב מעולה לסלט?

כמה צפוי.. דיי התאכזבתי מהספר של קאר.
לא חידש לי במיוחד, קיצוני ומבלבל. הזכיר לי מאד את הספר "רזה לתמיד" (רק פירות בבוקר, הפרדת חלבונים ופחמימות...)
דוגל בטבעונות ובמזון נא- נראה לי שרק אנשים מסויימים מסוגלים, מבקש להתחיל רק עם פירות בבוקר על בטן ריקה אך באותה נשימה מספר שהוא אוכל בבוקר קורנפלקס עם מיץ תפוזים.. לא ברור..

ציפיתי שייתן איזו רוח חדשה במפרשים, איזה היפוך מחשבתי.

ובכל זאת (כבר אמרנו שאני אופטימית), אני מתחילה שוב עם כללים משלי:
בלי קמח לבן (בלחם אפשר כמות קטנה כשהרוב מקמח מלא)
בלי סוכר
בלי קפה
פעם בחודש מותר לי משהו לא בריא (כדי שלא ארגיש שעלי להפרד לתמיד...)
הרבה מים ותה צמחים, הרבה ירקות, פירות ואגוזים. ללא בשר (כבר שנים), פחות מוצרי חלב, אפשר ביצים.
בינתיים לא חשוב לי הכמויות, רוצה להיגמל קודם ואח"כ יהיה נחמד גם להיות קלה יותר.

אז היום כבר התחלתי וכך היה:
דייסת שיבולת שועל עם שקדיה, דבש וקינמון
אורז מלא עם טופו וירקות בסויה (רגע- ברוטב סויה יש המון סוכר לא? יש כאלה בלי?)
ארוחת צהריים שנייה...- קוסקוס מלא עם אפונה וירקות
פרוסת לחם מלא עם אבוקדו ועגבניה
פרוסת לחם מלא עם גבינה וזיתים

מרגישה מלאות מטרידה וגם לא אכלתי בכלל פירות (כמחאה על קאר?! ) אך מלאת תקווה להמשך
שבוע טוב לכולנו

זה גם נשמע יאמי, וגם כזו מתנה אדירה שאת נותנת לעצמך, המשיכי כך! <קראתי, ועלה לי כזה "וואו! שאקלית!" >

עכשיו לאותיות הקטנות. (באמת קטנות.)
כמויות.
לא הייתי מקדישה שום מחשבה לכמויות בשלב זה.
הדברים היחידים שהייתי שמה לב בהם לכמויות (ממה שכתבת) זה לחם מלא, אורז מלא, דבש, קוסקוס מלא. <נשמע כמו סתירה? לשים לב או לא לשים לב, באמא שלך? >
אני אסביר.
בעקרון, אם אוכלים מאוזן מבחינת הרכב* המזון, אז לא צריך לשים לב לכמויות. מאוזן זה אומר שאת לא מרימה שום מרכיב בצורה לא פרופורציונית לצורך שלך בו. אם המרכיבים מראש טריים, מלאים, אורגניים ובריאים, אז הגוף יאזן אותך מבחינת יחסים וכמויות, זה חוסך כאב ראש אדיר.לא צריך יותר לחשוב על כמה אוכלים, וגם לא על מה, כי בבית יש רק דברים טובים.

אז אם לא היית אוכלת בכלל דגנים, זה פשוט היה מתאזן באופן טבעי. היית אוכלת יום אחד יותר אבוקדו, יום אחר יותר פירות יבשים, יום אחר יותר זיתים, וכך הלאה. אבל אם כן אוכלים דגנים, המשמעות של זה היא שעל כל כמות שאת מכניסה לגוף, את צריכה בעצם להכניס המון מינרלים וחומרים אחרים כדי לשמור על איזון. אבל אין לך מקום, כי זה חזיר-קלורי (תרגום סימולטני קלוקל. הכוונה היא שזה זולל לך קלוריות שגורמות לך לאכול דווקא פחות, ואז להוציא אותך מאיזון.) כלומר, בהכרח מוציא אותך מאיזון.

זה כמו שמסבירים שבתזונה מערבית יש המון חלבונים נסתרים? אז בכל תזונה שהיא יש *הררי* פחמימות נסתרות. לא צריך לדאוג באופן מיוחד שיהיו עוד.

סוף האותיות הקטנות.

חוזרת לעיקר :
*יישר כוחך!
~עדכני~

לחם (בעיקר לבן,מסובסד ממשלתית) הוא משביע וזול
ובנוסף לחישוב של תמרוש_רוש‏, שהוא נכון, גיליתי שלחם השיפון-שאור הביתי שלי, בעל המראה והטעם הבוטיקיים-בעליל, קרוב מאד בעלותו ללחם הלבן המסובסד הנ"ל. כלומר, עלות החומרים לכיכר היא אותו דבר (כמחיר הלחם הלבן המסובסד וגו'), אבל הכיכר שלי בעלת נפח ומסה גדולים יותר. נשאר רק להוסיף את עלות החשמל (ואני אופה שתי כיכרות יחד, על אבן שמוט לאפייה ביתית). אם זה יקר יותר, זה ממש לא בהמון. ו: א. השדרוג ברמה הוא היסטרי, הלחם שם בכיס הקטן את רוב "לחמי הבריאות" שמוגשים במסעדות הטובות באיזור מגורי. ב. נראה שההרכב והמרקם מונעים אכילת יתר. אני רואה את זה בבירור על בני ביתי כשאני אופה באותן כמויות פחות או יותר, אבל עם שמרים רגילים. מהשמרים פשוט אוכלים יותר (אני אישית דווקא לא כל כך, אבל האיש והילד בהחלט כן, ובאופן בולט), אין לי מושג למה. וזה כנראה גם יותר בריא וגם מוזיל.
אני יודעת שלהנחית אפיית לחם קבועה על מי שזה עתה התחילה תהליך כמו שלך (ואני מצטרפת למקהלת אומרות ה"וואו") זה לא ממש מעשי. אל תיבהלי. כתבתי רק כדי להוסיף עוד פרספקטיבה לגבי מחיר הלחם. בהמשך, כשכבר תרגישי שכל העסק הופך להיות יותר חלק ממך, הכנת לחם ביתית – אם את מרגישה שאת זקוקה ללחם – היא צעד מבורך ומומלץ בעיני. ואגב, לחם_שאור‏ קל יותר מבחינת התארגנות למי שעובד מחוץ לבית, כי הוא איטי יותר, זמני התפיחה שלו הרבה יותר ארוכים מאלה של שמרים והוא גם לא ממהר ליפול אם שמת אותו שעה יותר מדי, ואין לו שום צורך שיעמדו וילטשו בו עיניים בזמן שהוא תופח לו. את בהחלט יכולה להעמיד בצק, ללכת בשקט לעבודה ולחזור.

ניצן תודה תודה!!
התמיכה כאן כל כך משמעותית עבורי!

אז אם לא היית אוכלת בכלל דגנים, זה פשוט היה מתאזן באופן טבעי.
את בעצם ממליצה לא לאכול דגנים כלל? זה לא מהותי לתזונה מאוזנת? (אם כמובן שומרים על כמויות סבירות..)

את בעצם ממליצה לא לאכול דגנים כלל?
אני? אני לא ממליצה כלום זה מה שאני חושבת. שזה לא מומלץ. במיוחד על רקע של רגישויות/אלרגיות/התמכרויות.
בואי נגיד ככה, אם נגיד אין שום בעיות פרטיות עם דגנים, אז פעם במלא זמן, נגיד אם ממש דחוף לקחת איתך משהו בתיק, במהירות, ובמקרה אין לך קערות מלאות פירות בבית כמו לי... אז לא נורא. בגדול, בניגוד למקובל לחשוב, חיטה היא כבר מוצר מעובד, לא כל שכן לחם. בלחם יש עוד מחוללי רגישות (שמרים/מחמצת, סוכר/ממתיק אחר, לכל הפחות) וגם שם, נורא תלוי איזה לחם. כאשר לחם ביתי, מכוסמין/שיפון, אורגני, ומחמצת זה פשוט הכי טוב ועולם אחר לגמרי מכל מוצר מדף.

זה לא מהותי לתזונה מאוזנת?
לדעתי ולתפישתי, רחוק מזה. לא מהותי לתזונה מאוזנת, ואף יכול להוציא מאיזון.

---

זה לשאלותייך.
עכשיו למציאות.
לי לקח *שש שנים* להגיע למצב הנוכחי, שבו כשאני לגמרי נופלת בלחם, אני אוכלת פרוסה ביומיים (וגם אז, זה לא יהיה לחם. זה יהיה משולש פיצה איכותית אורגנית, לרוב נטולת גלוטן, בלי גבינה, בתנור עצים...) ואוכלת מנה של אורז אורגני מלא ביום, עם ירקות. ובו יש לי תקופות ארוכות שאני לא נוגעת בכלל בדגנים. אני חושבת שאפשר ללכת בגישת הנבוט, בתלות באישיות. האישיות האישית שלי? נבוט? יחזיק מעמד נגיד בין חודש ובין חצי שנה. ואז אני אפול חזק לתקופה ארוכה לא פחות של אכילה בולמוסית. אני לא בנויה לזה. בשבילי היה הרבה יותר נכון ללכת מדורג. להרגיש כל הזמן מסופקת, וכל הזמן להרגיש שאני משפרת את התזונה שלי ואת הבריאות שלי.

אישי? לא בנוי למדורג. הם הוא מקבל משהו שהוא מכור אליו (אצלו זה מתוקים. עוגיות קשות, עוגות וגלידות.) הוא ייטרף. אז אצלו זה הכל או כלום, והאישיות שלו לא מרגישה את הכלום ככלום. הוא עושה את זה כבר שנה וחצי בלי שום שיהוקים. מעורר השראה.
איזה טיפוס את?

מעניין מאוד לקרוא פה. הרבה זמן לא הייתה לי גישה למחשב ,

אני ממשיכה בתהליך של מעבר מג'אנק לאוכל בריא יותר, אני נוקטת ב"שיטת המדרגות" (תודה על ההגדרה ניצן_אמ‏).
וזה אכן נהייה קל יותר עם הזמן,היום אני כבר במצב שעוגות ועוגיות תעשיתיות ממש לא עושות לי את זה , אפילו אם אהיה מורעבת עדיף לא לגעת בהם, והיום אני גם במצב של הקשבה עדינה יותר לגוף וכתוצאה מכך אני שמה לב למתיקות של דברים ויכולה להבחין במתיקות מוגזמת.אני ממשיכה להקשיב ולנסות להבין מה הנפש אומרת על מה שהגוף עובר.

בעצתכן,אתמול זרקתי לשקית הפירות גם כמה אגוזים והשתכנעתי לגבי הקטע של כדאיות כלכלית, אני באמת אוכלת קצת פחות בכמויות וזה כמעט מתקזז.

ויש לי פיתרון מהיר הכנה לעצלניות כמוני שמתעצלות להשקיע זמן ואנרגיה בהכנת האוכל (יעלפו_מהמשוב^?‏?).
קניתי שקית של ירקות+איטריות קפואים להקפצה של סנפרוסט , מקפיצים 4 ד' והאוכל מוכן, פחות זמן מאשר לחמם פיתה.
בעלי הכין בקופסאת פלסטיק קטנה חמאה מתובלת מ : גי (הודי) , גינגר כתוש ושום - זה משמש אותי לחביתה,נודלס, תיבול אורז ,פסטה ובקיצור - משדרג כל מאכל.
אני שמה כף מזה ומקפיצה עליו חצי חבילת נודלס של סנפרוסט מוסיפה סויה וסילאן וקשיו וחברים. ומכבה ת'אש אחרי 4 ד'.
ממש טעים,ופרקטי לאכילה בנסיעה/בעבודה ולא תופס הרבה מקום בתיק :)

בסופשבוע היו לי מלא "חריגות" ,טעימות של שוקולדים ומאפים ביתיים,זה קרה כשנסעתי להורים ליומיים, קטע פסיכולוגי לחלוטין של קישור בין מאפה בייתי לבייתיות וחום ואהבה.
הקטע הוא שההורים שלי כבר מזמן עברו לאכילה בריאה ורק בשביל "אנשים כמוני" הם מחזיקים ת'שטויות האלו בבית, לא נורא אני לא יורדת על עצמי יותר מידיי,למדתי דרך זה משהו חדש על הדפוסים שלי, בפעם הבאה אתנהג אחרת.

אני ממשיכה להתפרק פיזית,הדלקת גרון עברה ועכשיו יש לי סינוסיטוס (פעם ראשונה בחיים!) וגם - דלקת בשרירי הלסת(בפעם הראשונה בחיים !) הרופאה שאלה אותי אם לעסתי יותר מהרגיל? או אם אכלתי משהו קשה? התגובה הראשונה שלי הייתה " תקשיבי לסימנים שהגוף נותן ותפסיקי כבר עם התהליך הזה" ,זה עורר שוב חשש וחוסר אימון בתהליך שאני עוברת.
אחרי שנרגעתי אני חושבת שזה כמו כיווץ שרירים לאחר הליכה, הפה לומד ללעוס וללעוס יותר אגוזים וירקות ולכן הוא פיתח דלקת, הגוף יתרגל. זה גם מחזק את ההחלטה שלי לעשות את זה הדרגתי ולא באופן קיצוני.בכל מקרה - בנתיים מותר לי לאכול רק מזונות רכים (מרקים,גלידות).
ובמקום לחגוג על גלידות ללא רגשי מצפון אני מצאתי עצמי מתבאסת עמוקות מכך שלא אוכל לגעת בשקית הקשיו שיושבת לי במטבח :)

זה קרה כשנסעתי להורים ליומיים, קטע פסיכולוגי לחלוטין של קישור בין מאפה בייתי לבייתיות וחום ואהבה.
גם לי זה קורה! כשאני נכנסת לבית של ההורים שלי אני בכפייתיות עוברת על המקרר ועל ארונות הממתקים. וההורים שלי ממש לא עברו לאוכל בריא, וכשאנחנו שם אנחנו כולנו אוכלים מזעזע. אני מאד חוששת מהביקור הבא שם.
אני זוכרת גם את בעלי לשעבר נכנס לבית של אמא שלו והולך ישר למקרר. והיא - אמא שלו - ביד אחת מאביסה אותו, לפעמים באוכל ביתי ולפעמים בזבל תעשייתי, וביד השנייה נוזפת בו על כמה שהוא אוכל (טוב, לא נוזפים ביד, אבל אתן מבינות מה אני אומרת).
אתמול היה לנו חצי-יום-כיף בעבודה, עם סדנת בישול. בישלנו כולנו יחד ואחר-כך אכלנו את מה שבישלנו. הרשיתי לעצמי לאכול מהכל כי הכל היה מלאכת יד ולכן, על פי חוקי הכשרות הספציפיים שלי, מותר לי לאכול לפעמים. כולל קינוחים והכל. אכלתי המון, ממש עד להתפקע, וכאבה לי הבטן אחר-כך. אבל שמתי לב לשני דברים: האחד - לא היתה לי שום תגובה התמכרותית, למרות שהיו שם כמה דברים טעימים נורא. אכלתי בהנאה קצת מכל דבר (והיו הרבה מאד "דברים"), ולא היה לי צורך בולמוסי בעוד. כחצי-שעה-שעה אחר-כך רציתי נורא לאכול פירות, וכמובן שהיו לי בתיק והיה בדיוק טוב. והדבר השני: כשחזרנו למשרד כולם היו מחוקים לגמרי, מנקרים על המקלדת וחסרי אנרגיה לגמרי. אני הרגשתי מלאת מרץ ומרוכזת. אני לא יודעת בדיוק למה. חשבתי לעצמי, שאולי בעצם אכלתי פחות ממה שאנשים אחרים אכלו, ובכל זאת הרגשתי שאכלתי המון והתמלאתי עד אפס מקום? כלומר, אולי באותו מצב לפני חודש הייתי אוכלת הרבה יותר, יוצאת באותה הרגשה של מלאות ואחר-כך נרדמת על המקלדת כמו כולם?

עצה למצטרפות לתהליך:
אני הייתי רגילה לסיים כל ארוחה בקינוח (עוגה עוגיות או שוקולד) עכשיו רק אחרי ארוחה גדולה/עיקרית עדיין יש לי את הצורך במשהו מתוק.
אז אני מתרגלת עכשיו לתה ממותק בסוף הארוחה בתור קינוח.
ירדתי מ כפית וחצי סוכר לבן לחצי כפית סוכר חום/דבש ,
והטריק החדש שלי : כשאני מכינה את התה אני טועמת ממנו שלוק ורק אח"כ מוסיפה את הממתיק ואז המתוק מרגיש מתוק יותר.
(כמו הסיפור על הבית הצפוף ועדר הכבשים השכניסו אליו,מכירות?)

והטריק החדש שלי : כשאני מכינה את התה אני טועמת ממנו שלוק ורק אח"כ מוסיפה את הממתיק ואז המתוק מרגיש מתוק יותר.
רעיון חכם! אהבתי.

(כמו הסיפור על הבית הצפוף ועדר הכבשים השכניסו אליו,מכירות?)
אני מכירה את זה עם עז. אבל העקרון ברור.

יופי.
ממשיכה לקרוא בעניין ולחזק את ידייך.
_{באותיות הקטנות - לקרוא את רשימת הרכיבים במוקפץ של סנפרוסט ולברר מה זה כל E. יש רשימה בויקיפדיה.}

_אני הייתי רגילה לסיים כל ארוחה בקינוח_
אני בשנים האחרונות אוכלת את הקינוח לפני הארוחה.
אם אני אוכלת קינוח.
ואז התפננתי ממשהו מתוק-טעים, ויש לי את זכרון ההנאה ממנו גם אחרי האוכל, אבל את הארוחה גמרתי עם מזון אמיתי, בטעם לא מתוק, שלא מכניס אותי למעגל הכמיהה והתסכול של "עוד ועוד מתוק".
הבן של מי_מה‏ קורא לזה "קינוח שלפני הסעודה"

בקשר לתה: רק תה שחור באמת זקוק לסוכר (אם כי גם אותו אפשר בלי להמתיק). כל חליטות הצמחים, וכן תה ירוק, טעימות יותר בלי המתקה בכלל. ההמתקה מקלקלת את הטעם, והופכת את התה למריר יותר או מעפן.

_כשאני מכינה את התה אני טועמת ממנו שלוק ורק אח"כ מוסיפה את הממתיק_
יופי, אז את בדרך הנכונה. ממחר - קחי שני שלוקים

<תמרוש ממחשב אחר>

הבן של מי_מה‏‏ קורא לזה "קינוח שלפני הסעודה"
אצלנו קוראים לדברים כאלה "אבל אין צורך לטרוח בעד הלחם".

אבל אין צורך לטרוח בעד הלחם
(אלטר_אגו‏ פואיסטית ותיקה)

כל חליטות הצמחים, וכן תה ירוק, טעימות יותר בלי המתקה בכלל.
גם אני חושבת כך!

פו עבר גמילה מאורתית ממתוקיםבשיטת הזבנג וגמרנו.
הביאו לו לפטופ וכל השבוע הוא גלש בבאופן כדי להתנחם.
לא עבד.
<לא יכולתי להתאפק. עכשיו, הרגע אני מפסיקה להפריע לכן להגמל>

המלצות לרוטב מעולה לסלט?

ויניגרט רגיל - שמנ"ז, לימון, מלח\פלפל
חרדל ודבש - שליש כוס שמן לרבע כוס לימון, כף דבש וכפית חרדל (להשתמש במתינות! )
רוטב יוגורט צמחוני (המצאה שלי!) - קשיו ומעט מים בבלנדר (למרקם נוזלי מעט סמיך) תיבול בשום, שמיר ומעט לימון.

א? איפה את? לא להעלם! חשוב לשתף גם אם יש ימים או תקופה קשה. אנחנו פה לא רק בשביל לעודד מהיציע על ההצלחות, אלא בעיקר כדי לחזק בתקופות היותר קשות.

המלצות לרוטב מעולה לסלט?
אני מתבלת את הסלט שלי ב:

מלח
פלפל
פפריקה מתוקה - המון! זה לא חריף!
ה מ ו ן - בזיליקום (יבש)
מעט טימין, זעתר ואורגנו
ועל כל זה שמן זית ומיץ לימון.

כמו כן, התוספות נותנות-הטעם שלי לחסה ולעגבניות:
המון בצל ירוק
זיתים שחורים
עגבניות מיובשות (יש בסופר טובות ויש מגעילות. לבחור את הטובות, ושבלי חומרי שימור)
חופן צימוקים. כן! זה לא עושה לי את החשק-ההתמכרותי-למתוק, ומצד שני נורא משמח.
פעם שמתי גם גבינת פטה
ובשעות של רצון טוב וכשהעציצים שלי מצליחים:
עירית ונענע.
בעיקר הנענע מוסיפה המון.

לדעתי, אפשר להוסיף לסלט כל ירק מוחמץ שאת אוהבת, ואם יש לך יום קשה של רעב למתוק - כמעט חובה להכניס גם פרי חתוך כלשהו. למשל אגס. או אבטיח, או בננה. כן!!!! זה מנחם, זה מעודד, זה עונה על הצורך הרגשי, וזה חוסך לנו בגדול את הפיצה-שאחר-כך.

א' איפה את? עדכני מה איתך.

גם אני קצת נעלמתי ואני חייבת לכן (לעצמי!) עדכון / וידוי..
אז ככה- לאחר כמה ימים של אכילה טובה ואחריה בולמוסים גדולים החלטתי, בעקבות דבריה של ניצן, שאני לא הטיפוס הקיצוני ושאעבור בהדרגה לתזונה טובה יותר.
התוכנית פעלה אבל הפוך- התחלתי טוב ובהדרגה עברתי לדברים ממכרים ולא בריאים...

אז עכשיו שוב חזרה לתוכנית המקורית עם שינוי קל בעקבות א'-
גמילה ביתית ממתוקים:
בבית מותר לי רק מאכלים בריאים ומחוץ לבית אפשר טעימות כשאני מתארחת אצל אנשים (כך האוכל הוא לא העיקר ואני לא מגיעה לבולמוס רציני מדי אך גם לא מרגישה שמפסידה טעמים חדשים או שאני חריגה), לבד- רק בריא. ואני מוסיפה- פעילות גופנית: יוגה, ריקוד, כפיפות ותרגילים מאולתרים לפי החשק- הכל בבית עם מוזיקה (אפשר גם עם התינוק ואין תירוצים!)

מזכירה לעצמי מחדש (סליחה על הטרחנות)-
בלי סוכר, הרבה מים וחליטות צמחים, קמח לבן רק אם הוא עם במזון שהרוב בו קמח מלא, הרבה פירות וירקות.

התוכנית פעלה אבל הפוך- התחלתי טוב ובהדרגה עברתי לדברים ממכרים ולא בריאים...
אוי, את חורגת אותי
גם אני כזאת. ג'אנקית מהסוג הכי עלוב וגרוע.
אישית, זה בשני הרבדים.
המדרגות זה תהליך ארוווווווווך ארוך.... שלוקח כבר המון שנים. ואני יכולה להגיד לך באחריות מלאה שכתהליך ארוך הוא מוצלח מאד.
<לא אכלתי בורקסים, אוכל מוכן, המבורגרים מהירים, סנדביצ'ים מוכנים, משקאות ממותקים, סופגניות, ועוד המון המון זבל שהיה פעם לחם חוקי, כבר המון שנים.>
צעד קדימה, שניים אחורה, סקובידו.

את הצעדים קדימה עושות תקופות של זבנג וגמרנו. שלושב ארבעה חודשים, ואני חוזרת לאט לסורי. אבל הסורי הזה הרבה פחות גרוע מהסורי הקודם! לא להתייאש!
<בקיצור, מה שאת מתארת עובד גם עליי, אבל התייחסי לזה כאל תהליך נכון, ולא כאל שורה של כשלונות! מבינה?>

אחרי שבוע בערך בלי סוכר לבן בכלל והפחתה משמעותית בשבועות האחרונים, ואחרי בערך שבועיים וחצי בלי קפאין (הכל הגיע לגמרי מהגוף, לא החלטתי רשמית על גמילה. אבל כן החלטתי לא לקנות את המוצרים האלה הביתה ולרוב החלטתי לא לאכול אותם כשהם נקרו לדרכי), בסוף השבוע הגיע קריז גדול של סוכר. זה לווה גם בקריז מתוקים של הבת שלי (שלוש וקצת), והתמסרתי. זה התחיל מעוגיות טחינה שאפיתי ביום שישי. אמנם טחינה אורגנית, אמנם החלפתי חצי מהקמח והסוכר במלא וחום בהתאם, ובכל זאת. בערב כבר שמתי לב שאני לא יכולה להפסיק לאכול אותן. וזה הוביל לאפיית עוגת שוקולד אתמול אחה"צ, אחרי שבתי שוב מאד רצתה מתוק (תירוצים, תירוצים), ולא מצאה חן בעיניה הטחינה. ערבבתי את החומרים וממש הרגשתי איך אני מערבבת חומרים בשביל מאכל שלא מזין אותנו, אני שופכת לתוך הקערה דברים שאני לא באמת רוצה בתוך הגוף שלי. ובכל זאת העוגה נאפתה וגם נאכלה. ובערב הרגשתי את העצבנות, את הגזים, את הטעם המגעיל בפה.

עם כל "נפילה" כזאת ההבנה מתחדדת. ואני מרגישה שככל שהגוף שלי יותר נקי, אני יכולה להרגיש יותר בבירור את ההשפעה שיש לכל חומר *בנפרד* עליי ולהתארגן בהתאם. אני מרגישה גם שיש חשיבות ללאכול את הדברים האלה מתוך ראייה ברורה של מה הם עושים, זה עוזר להפנים את המסר יותר טוב מכל דבר אחר.

עכשיו אני רוצה לדאוג שיהיו בבית הרבה דברים מתוקים שהם לא סוכר (יותר פירות יבשים ממה שיש עכשיו, אולי תירס), מתוך ראייה שלהם כשלב ביניים. כדי שיהיה מה לקחת אם צריכים מתוק, בלי שהמשהו הזה יהיה מאפה.

והיתה לי גם חווית לחם מעניינת השבוע. הכנתי לי לארוחת צהריים חציל קלוי בתנור, טחינה ושתי ביצים קשות. הרגשתי שממש מתבקש לשים את כל זה על לחם. הלחם היחיד שיש לנו בבית הוא בייגלס, כי אנחנו לא מוצאים כאן לחמים נורמליים (ארה"ב). ממש לא התאים לי הכובד של בייגל. לרגע אפילו השתעשעתי ברעיון של לאפות בעצמי איזו פיתה, אבל ירדתי מזה מהר . בקיצור, אמרתי לעצמי, ננסה בלי לחם, ואם אהיה רעבה אחר כך אמצא פתרון. זה היה פשוט מעדן! בערך שעה אחרי הארוחה שמתי לב שאני שבעה ומרוצה, אבל בלי תחושת הכובד שאני רגילה לפרש אותה כשובע. והבנתי שאני כמעט לא מכירה אתה ההרגשה הפיסית הזאת, של שובע אמיתי שהוא לא כבד. איזה תהליך גופני ונפשי מרתק!

בייגלז הם לחם נורא ואיום.לכי לWHOLEFOODS יש שם לחמים נפלאים (קינואה אורגנית, מחמצת שיפון, ועוד המון מעולים) עולים הרבה אז מקפיאים פרוס ומקפיצים בטוסטר (אין לי טוסטר ואני לא קונה לחם, אבל זה שיפור משמעותי מבייגל.)

אהבתי מה שכתבת (טוב, חוץ מעוגת השוקולד :- אבל זו ירידה לצורך עלייה!) אפרט בהמשך...

להפחית מוצרים מהחי (לא בהכרח להוציא כליל),
אבקש לערוך את הפתיחה ל"להפחית עד לוותר כליל על מוצרי חלב פרה"
לא ממליצה להוריד ביצים, ואפילו ממליצה להוסיף בשר איכותי אוכל עשב (אומגה 3, ברזל, חומצות אמינו ועוד...)

הדף הזה נותן לי השראה לתהליך שעובר עלי כבר כמה חודשים.
התחלתי לסלוד מסוגי מזון שפעם החשבתי לקונבנציונאלים, סטנדרטים, מיינסטרים (במובן הטוב של המילה).
זה התחיל מלסלוד מגבינות ומעדנים (פעם: חופשי גבינות שמנת 30% ומעדני חלב על בסיס יומיומי, היום: בקושי יוגורט פעם בכמה ימים).
אח"כ התחלתי להיגעל מביצים (פעם: חביתה/לחם מטוגן/ביצה קשה יום יום לארוחת בוקר, היום: ביצים רק בתוך מאפים שאני מכינה, למשל עוגת גבינה, וזה קורה בערך פעם בחודש).
ועכשיו (וגם בהשראת הדף הזה) אני בעיצומו של תהליך סלידה מקמח לבן (פעם: חלות מתוקות, קרואסונים וכו, היום: רק לחם שאור, לא מסוגלת לגעת במוצרים עם קמח לבן). הסתכלתי השבוע על קרואסון בסופר וממש חשתי בחילה. וקרואסון פעם היה בשבילי *ה* מאכל.

והכל פסיכולוגי. אין לי שום הסבר אחר.

היי ,לכן.
גם כשאני לא נכנסת לקרוא/לכתוב,עצם הידיע שיש פה את הדף הזה והוא חי ונושם ומתפתח עוזרת לי בתהליך שלי.
לא נעלמתי בגלל "כישלונות" (אין דבר כזה מבחינתי!)אלא כי נשרף לי מאוורר במחשב ואני פותחת אותו רק לזמן קצר ורק פעם ביום-יומיים.
אני עדיין במסלול שלי (עם קצת צעדי סקובידו).
למרות שפתחתי ת'דף לפני כמעט חודש וחצי עדיין לא ירדתי במשקל,אך אני בהחלט מרגישה טוב יותר והרבה פחות קשה לי ומפתה לי מאשר בהתחלה.
סלטי ירקות טעימים לי בטירוף ! והיצרתיות שלי מרקיעת שחקים בתחום הסלטים , אם לא הייתי מתעצלת הייתי חותכת יותר סלטים ומצליחה גם לרדת קצת במשקל.
ברגע זה ממש אני מנשנשת קשיו להנאתי אחרי יום מאוזן להפליא.
התחלתי לקנות את רוב האוכל שלי בשוק ומעט ממנו בסופר,וזה מרגיש לי טוב.הקמצנית שבי גם נרגעה כי בדקתי את זה וזה באמת לא יוצא יותר יקר לקנות בריא, ירקות ופירות בשוק יותר זולים מקניות תעשיתיות בסופר ולמרות אגוזים ושווים ופירות יבשים בסוף הכל מתקזז.
קראתי אתכן ואני נעזרת ברעיונות שלכם ותודה גם למי שריכז את כל המידע בתחילת הדף.
אוהבת, תמשיכו ותמשיכו לכתוב . א'.

רוצה לשתף בתפריט הפחות או יותר קבוע שלי בימים האחרונים ,אני עדיין עם סינוסיטוס ומרגישה קצת עייפה אולי תראו פה משהו חריג וקיצוני שעליי לשנות?

6:30 - 2מתעוררת מורעבת - בייצים קשות, רסק מעגבנייה טרייה,תה צמחים עם חצי כפית סוכר חום/דבש.לפעמים אם אני נשארת רעבה אז גם 2 פרוסות לחם עם משהו.
10:00 - סנדוויץ מ2 פרוסות קמח חצי מלא עם סלט טונה ,מקושט בחסה עגבנייה ועירית מהגינה.אגוזים/שקדים.
11:30 - תה.
12:30 - עוד סנדוויץ בדיוק כמו שאכלתי ב 10:00.
15:00- פירות ואגוזים...עד שנמאס לי לאכול אותם. בדרך כלל 2-3 סוגים שונים.
18:30- ארוחת ערב משתנה (מרק עוף,פסטה ברוטב עגבניות,מרק מיסו,פיתות מקמח מלא עם לבנה וזייתים, פיתות עם טחינה וזייתים , כרובים וברוקולי אפויים ברוטב שום ושמן זית...לפעמים גם סלט עם כל אחד מאלה ,אך לא תמיד).

בערך אחת ליומיים יש לי "חריגה" במקום העבודה , מישהו מביא סיר של אוכל טוניסאי בייתי מעולה וצף בשמן ואנחנו מנגבים אותו עם פיתות טריות, היום רק טעמתי מזה (חייבת לטעום,מתה על אוכל מזרחי בייתי)..

פתאום כשאני קוראת את זה אני רואה שחסר לי בתפריט סלט (וזמן וכוח להכין אחד) .זה בעייתי כי כשקר לא בא לי סלט.
ופתאום זה לא נראה לי כל כך הרבה אוכל,לפחות לא יחסית לכמה שהייתי רגילה לאכול, אז למה אני לא יורדת בכלל במשקל?

אני ריכזתי את המידע בתחילת הדף (ורק לקרוא שוב הכל מהתחלה גרם לי לאכול גם פיצה וגם שוקולד. דף מסוכן מאד, מסתבר).
ניצן - את העניין עם להפחית מוצרים מהחי כתבה סאלוש ולא נראה לי נכון לערוך אותה, אלא לכל היותר להוסיף הערה מסתייגת בנוסח "ויש הגורסים כי..." (לשיקולך, לטיפולך, לחייך יפתי)

ורק לקרוא שוב הכל מהתחלה גרם לי לאכול גם פיצה וגם שוקולד. דף מסוכן מאד, מסתבר
עבורי (באופן אישי מאד), יש משהו מרתיע בסיכום שמופיע בתחילת הדף. היופי של הדף הזה בעיני הוא התהליך שאפשר לקרוא בו, והפתרונות שעולים ומוצעים בתגובה לשאלות ובעיות ספציפיות שהובאו. לקרוא את כל ההמלצות מרוכזות, כשהרבה מהן יחסית רחוקות מאורח האכילה הנוכחי שלי, קצת גורם לי להרגיש שאין סיכוי בכלל... למרות שבפועל אני מיישמת יותר מזה מאשר בעבר, ויותר ממה שהייתי מאמינה שיכול לקרות.
זאת עבודת עריכה נהדרת אבל אולי כדאי להפריד את העצות הפרקטיות המרוכזות לדף אחר ולהשאיר את הדף הזה יותר במתכונת של דף תמיכה שמלווה תהליך.

ופתאום זה לא נראה לי כל כך הרבה אוכל,לפחות לא יחסית לכמה שהייתי רגילה לאכול, אז למה אני לא יורדת בכלל במשקל?
א', אולי זה בגלל שעדיין יש הרבה לחם בארוחות?
הייתי מנסה להוסיף עוד פירות וירקות. לנשנש פירות במהלך היום. להוסיף כמויות יותר גדולות של ירק לארוחה שלך, מעבר לעגבניה והחסה שמקשטים את הכריך. אם אין לך כוח לחתוך סלט אז אפילו סתם ירקות כמו שהם, טריים או מאודים. לי לאחרונה עם הקור הזה יותר בא אוכל חם מאשר סלט, אז אני מוסיפה יותר ירקות מבושלים ומרקים לתפריט שלנו.
את יכולה, למשל, לבשל סיר מרק עם הרבה ירקות בפנים שיספיק לכמה ימים, ולקחת לך כלי ממנו לעבודה בשביל ארוחת צהריים.

איך נשמע לך?

מסכימה עם אמא_ללי‏

אולי זה בגלל שעדיין יש הרבה לחם בארוחות?
גם לי עלה שיש יותר מדי חיטה בתפריט. לא יכולה כרגע לפרט

ניצן - את העניין עם להפחית מוצרים מהחי כתבה סאלוש ולא נראה לי נכון לערוך אותה, אלא לכל היותר להוסיף הערה מסתייגת בנוסח "ויש הגורסים כי..." (לשיקולך, לטיפולך, לחייך יפתי)
לא יכולה לערוך מפה. לא מרגישה נוח עם להיות חתומה על ניסוח כמו שהוא כתוב עכשיו. תעשי טובה יא עיני...
<הפיצה, היתה טעימה לפחות? >

א', אני מאוד' מבינה את חוסר החשק לאכול סלט כשקר. גם אני ככה (למרות שבשבוע האחרון, חלק קבוע מארוחת הבוקר וגם ארוחת הצהריים שלי, הוא סלט ערבי קצוץ דק ברוטב טחינה-לימון, בהשראתה של ניצן).
אבל מצד שני, אני כן מרגישה שאני צריכה את הירקות שלי, והפתרון שלי הוא בדיוק מה שאמא_ללי‏ כתבה: אני אוכלת ירקות חמים. אם אני מצליחה, אני אפילו חותכת לילה קודם ירקות להקפצה: גזר, קולורבי, קישוא. בבוקר אני מלהיטה מחבת עם שמן זית, נותנת טיגון קצר לירקות על אש גבוהה, מנמיכה, סוגרת את המחבת, ונותנת לירקות כמה דקות להתרכך (מעט. אני אוהבת אותם כשהם עדיין פריכים). לפעמים בשלב הזה, אני מוסיפה שעועית מוקפאת או תירס או אפונה מוקפאים, שיפשירו, או שעועית טריה חלוטה.

לפעמים אני מכינה לעצמי מרק ירקות עשיר (אפשר על בסיס ציר עוף, ואפשר סתם לזרוק כמה כנפיים למרק המתבשל להעשרת הטעם. אם את רוצה להפחית את הערך הקלורי של זה, אחרי הבישול צנני לחלוטים במקרר, ואז הסירי את השומן שמגליד למעלה - כך תישארי עם כל הטעם וללא הקלוריות), ואוכלת ממנו כל היום. אפילו לארוחת בוקר - פעמים רבות בא לי משהו חם ולא מתוק בבוקר, וזה עובד מצוין.

א', אני מאוד' מבינה את חוסר החשק לאכול סלט כשקר.
זוכרות מה שכתבתי על להוציא את הירקות מהמקרר?
זה קריטי!
אמא_ללי‏, באזורנו (עד עוד שבוע אפשר לדבר על זה ברבים ), אני פשוט לא מחזיקה אותם במקרר מראש (חוץ ממלפפונים שרגישים מאד).
אחרות, להוציא לפחות שעה מראש. להניח על משטח העבודה.
לסלט יש טעם אחר לגמרי!

אפשר להכין ירקות בתנור במקום לטגן <להוסיף שמנים חיים ולהוריד שמנים מחוממים זה למתקדמים >
מרק עוף/ירקות זה דבר אדיר. משביע ומזין. <למי שאוהבת מרקים> <אני לא. > ושיפור בלתי רגיל לעומת תזונה מבוססת עמילנים וסוכרים.
אפשר לבשל בטטות או לאפות אותן בתנור. משביע וטעים.
לבשל שעועית ירוקה במים (אנחנו אוכלים אותה טריה) ולעשות לה רוטב סויה ושומשום.

אותה עייצה לגבי פירות. בחורף יש ממש מעט חרקים, ומזג האויר מאפשר שימור לאורך זמן. לשים קערה ענקית על השיש ולשים בה תפוחים, תפוזים, אגסים (אגסים למעלה, הם מתקלקלים מהר אם הם נמחצים) אין סיבה לשים במקרר ולחטוף צמרמורת רק מהמחשבה על לנגוס בתפוח.

אני משתדלת להחזיק תמיד קצת מכל דבר מחוץ למקרר, ולחדש כל הזמן. פעם כשהיה נהוג חורף גם במקומותינו, הייתי משאירה הכל בחוץ. אבל מאז שהחורף בוטל, בעיה.

מה לא טוב במזונות עם שמרים? אני אופה לחם מלא עם שמרים והייתי בטוחה שזה בריא.

זה לא בלתי בריא, אלא שבתרבות מלאת אנטיביוטיקה, כולל בהרבה מזונות, האיזון הטבעי של פלורת המעיים מופר לטובת פטריות ושמרים על פני בקטריות טובות. אם מוסיפים חטא על פשע ואוכלים הרבה מזונות עשירים בפחמימות (אני מתכוונת לפחמימות הפעם, לא ספציפית לדגנים, לסוכרים מעובדים ועוד למרות שהם יותר גרועים) ומזונות עתירי שמרים (על אף שהם אפויים ולא חיים) המצב מחמיר ומופיעות שלל תופעות שרוב האנשים לא מקשרים כלל לתזונה ומעריכים שהם פשוט חלק מהחיים. <אוף איזה בעסה!>
ראי גם טיפול_בקנדידה‏
יש אנשים שהמצב אצלם הפוך ויש להם יותר אסידופילוס, ביפידום וחריהם וחסרים להם שמרים. במקרה כזה אפשר לתסף קלות את השמרים התזונתיים (בניגוד לשמרים לאפייה) כדי לאפשר חזרה לאיזון בצורה איטית ובריאה. <כל נסיון לעשות את זה בזבנג וגמרנו יכול להגמר ביציאה מאיזון לצד השני... >

חוץ מזה, החורים בלחם? זה פלוצים של שמרים.

אם אוריד את השמרים מהמתכון, במה זה ישפיע על הבצק ועל הלחם?

מחמצת_שאור^?‏?

עוברת
תוספת לפתיח, בעקרונות, הייתי מוסיפה משהו כמו - לשים לב להרגשה הגופנית והכללית: אחרי אכילת ה"מתוקים", אחרי אכילת ה"תחליפים", אחרי הורדת מרכיבים שונים. תופעות כמו שובע מול רעב, רגיעה מול עצבנות, עייפות מול אנרגיה, נפיחות מול הרגשת קלילות, החל בטעם בפה וכלה בהילוך-מעיים וקנדידה.
ואז מובן יותר אולי שההמלצות עצמן הן אינדיוידואליות כי למשל בהצעות הפרקטיות מוצע להוריד לחלוטין מוצרי חלב ואחר כך בתפריטים מופיעים יוגורטים שוב ושוב. כנ"ל מוצרי חיטה וסנדויצ'ים.

מוסיפה לרשימה שלי (אי אפשר לערוך כבר): טעים ולא טעים, תחושת סיפוק מול קרייבינג (עברית?).

אפשר אולי לשים את השמות אחרי העקרונות ולתת קרדיט לתפריטים בנפרד?
<עוברת, סחה עלייך, אם לא ברור.>

לגבי תחושת סיפוק מול קרייבינג, אפשר אולי להתייחס גם לאכילה בולמוסית לעומת אכילה שפויה/נינוחה/מספקת?

אכילה בולמוסית לעומת אכילה שפויה/נינוחה/מספקת
אכן יותר עדיף

לבשל שעועית ירוקה במים (אנחנו אוכלים אותה טריה) ולעשות לה רוטב סויה ושומשום.
זה מעולה! ואפשר גם לאדות אותה קלות בסלסלת אידוי, זה גם יוצא נורא טעים ונדמה לי שגם יותר שומר על ערכים תזונתיים. אפשר לעשות את זה עם עוד הרבה ירקות, דרך אגב.

א' כל הכבוד על ההתמדה וחיזוק גדול נוסף לשאר חברות ובאות הדף.
עוד רעיון לסלט טעים ומספק-
כרוב וגזר קצוצים דק (עדיף במעבד מזון), להקפיץ קלות בשמן זית וסויה מה שמתחשק- בצל ירוק/ שומשום/ גרעינים ואגוזים, פלפלים, כרובית, קישוא/ בולגרית.. כיד הדמיון הטובה ולבזוק מעל- מעדן!!

אם אוריד את השמרים מהמתכון, במה זה ישפיע על הבצק ועל הלחם?

ג'מילה זה נשמע מעולה!!!

ולגבי רוטב סויה ושומשום - איך עושים? רק מערבבים סויה ושומשום או שיש עוד מרכיבים?

אם אוריד את השמרים מהמתכון, במה זה ישפיע על הבצק ועל הלחם?
הבצק לא יתפח והלחם יצא נמוך, ואני מתארת לעצמי שגם לא רך ובטח לא אוורירי <אלטר_אגו‏ מתעקשת לקרוא ללחם השאור שלה "אוורירי". כמו שאומרים, humour me>

א, בקשר לתפריט:
אכן, חסרים ירקות ואולי גם פירות.
אז באמת לא צריך, בחורף, להחזיק ירקות במקרר. ההורים שלי מחזיקים את רוב הירקות במרפסת של המטבח. את יכולה ליד החלון, בפינה יחסית קרירה (לא ליד תנור המטבח), או לחלק את כמות הירקות לחצי, להחזיק את החצי הראשון בחוץ והשני במקרר, וכשהחצי הראשון נגמר - מוציאים מהמקרר את החצי השני.
אני ממליצה גם על ירקות אפויים בתנור, יעני אנטיפסטי: חציל, דלעת, בטטה, קישוא, פלפל, עגבניה, כל דבר אחר שעולה בדעתך, לחתוך לחתיכות בינוניות או לפרוסות גדולות, עם הרבה שיני שום, בצלים חתוכים לרבעים, ועלים שלמים של רוזמרין טרי. קצת מלח ופלפל - והיידה, לתנור. פעם נהגתי להכין את זה עם המון שמן זית (יצא שמן ודביק וטעים), ואז יום אחד שכחתי את השמן, ועדיין יצא דביק ועסיסי, וכמעט שמן . ואותו טעם, רק לא שמן מדי, כמו שהיה קודם. כנראה המיץ שהופרש מהירקות. אז היום אני שמה רק טיפה שמן, או בכלל לא, וזה מעולה.

חוצמזה ממליצה לך להוסיף בצל ירוק לכל הסנדוייצים והסלטים שלך - מאוד מחזק נגד הצטננויות וכל מיקרוב מזיק באשר הוא. ייקל עלייך גם את החורף וגם את התהליך התזונתי. וכן, זה ממכר. בצל ירוק ממכר, באחריות. רק שהפעם, זו התמכרות שתענוג ליהנות ממנה
<תמרוש התחילה עם עלה ייצוגי בסלט, עברה לשני עלים, אחר כך לראש שלם, ועכשיו יש שני ראשים בכל סלט, והיא יכולה לנגב חומוס עם בצל ירוק במקום לחם. אחלה דבר>
<אבאשלי אוכל בצל ירוק כאילו אין מחר, והוא בריא להרגיז. אה, כן, אפשר לשים אותו גם בביציה. הוא טוען שזה טעים בטירוף>

מה?????????????
מה זה העריכה הזאת בראש הד
לוקחים דף שמדבר על קושי אמיתי, על תהליך שנמשך, לעיתים, שנים רבות, על סיטואציות של גמילה מהתמכרות, שכל הישג קטן מושג לפעמים אחרי הרבה ניסיון וחשיבה ומאמץ, ועושים לו מין אינסטנט כזה, שמי שנמצא בתחילת התהליך ייכנס, יראה את מה שכתוב כמין מסקנה סופית, הנחייה לביצוע מלא החל ממחר - ירגיש שאין שום סיכוי ליישם דבר כזה, יקום ויברח.

אני, אם לפני כמה שנים הייתי רואה דבר כזה:
בלי שום מוצרי חלב, בלי סולניים
לא לגעת בבצקים עד הערב.
הייתי פוסלת מיד. הרי רוב התזונה שלי אז היתה לחם ומוצרי חלב. איך אפשר לוותר עליהם, ככה במכה אחת? זה דורש שינוי קונספט מהותי ביותר.
לדעתי הפרטית והאישית ביותר, העריכה הזאת פשוט מקלקלת את הדף, מוציאה את העצות מהקונטקסט הנכון שלהן.

אני אסביר:
למשל, כל מה שנכתב בפתיח בקטגוריית

• אוכל לעבודה

זה אני כתבתי כתשובה לשאלה ספציפית, של קושי ספציפי של התארגנות עם אוכל במקום עבודה ספציפי.
ואז באים והופכים את זה ל"לא לקחת סנדוויצ'ים!" כללי.
עכשיו, מה בין זה לבין גמילה ממתוקים? מה הבעיה בסנדוויצ'ים? לא מובן, בייחוד ששורה אחר כך כן מומלץ לקחת לעבודה את הלחם, עם ממרחים לחוד. כך שזה לא עניין של להימנע מחיטה. אז מה רע בסנדוויצ'ים, שמישהו יסביר? לא ברור. עכשיו, דמיינו לכן מישהי שבכלל לא לוקחת שום אוכל לעבודה, ועד עכשיו חייתה על מקדונלדס ומזון מהיר "סיני", מנסה לפרוץ דרך חדשה וכן לקחת סנדוויץ לעבודה, לפחות פעם ביומיים. ואז "אנחנו" באים ואומרים - לא! זה לא מספיק טוב!! על מה ולמה?
זה מוציא לה את כל הרוח מהמפרשים, זה לא הגיוני, וזה לא בונה ולא תורם.
וזה לא מה שהתכוונתי.

<תמרוש בהתפרצות רגשית. לא נורא, זה יעבור >
<עדיין חותמת על כל ההתנגדויות שלי לפתיח, אבל בלי הסימני קריאה והדרמה והטררם>

בבקשה וסליחה.

מצד שני, חבל על העבודה שעשית

אולי כן כדאי להעביר את זה לדף חדש? ואז נוכל לערוך אותו בקלות יחסית (הדף הזה כבר שובפעם ארוך מדי, כמו כל הדפים בבאופן ), ובאמת לרכז את המידע, בצורת שאלות ותשובות או משהו כזה, ואז גם יישמר ההקשר והיחסיות של העצות, אבל באופן יותר מרוכז וקל לקריאה.

הכותרת היא גמילה ממתוקים.
לא מדובר על גמילה ממזון מהיר או טייק אווי. קרובים קרובים אבל לא זהים: אני לא חווה קרייבינג בבוקר למתוק כמו א ויוגורטים מתוקים לא עושים לי את זה אבל התחושות והטון הכללי שלה מתאימים לי.
מי שתכנס עם הבעיה שהעלת לדף ותקבל שבץ מהפתיח (הנעלם) יכולה לפתוח דף חדש או (מה שאותי הרבה פעמים מעצבן_לראות_מסביב‏ כי זה לא קורה מספיק) תואיל ותקרא את הדף עצמו לפני שהיא טובעת (עם 3 סימני קריעה)
או שתתווכח.
למרות היותו טעון שיפוץ בעיני, הייה הפתיח גריין טוב -" מוצרי חיטה? מזון סינטטי ומתוקים? וואלה.זה מעניין."
*א*
האם בכלל רצוי בעיניך פתיח? הפתיח שהייה?

<אני לא לוחצת. עוברת רוצה להשאיר מחוק - אז מחוק. אולי אפשר לפתוח מטא-דיון על איך נכון להכנס לתהליך גמילה?>

אני חייבת להתנצל.
יצאתי פה מכל הפרופורציות האפשריות.

זה שלפתיח (המושקע! וסחתיין, עוברת_אורח‏ ) היו חסרונות כאלה ואחרים - נו, טוב. אז היו.
זה לא מצדיק תגובה כמו התגובה שהיתה לי. ממש לא.
אני עפתי לתקרה.
ולמה? כי - משהו שקשור למזון ואוכל, ולכן אני מספרת לכן - אני, מאז שהייתי קטנה היה לי מין אנטי גדול ומזעזע ביותר נגד אנשים, כל אדם שהוא, שהיה מנסה להגיד לי מה לאכול, מתי לאכול, איך לאכול, שהיה מחווה דעה כלשהי על מה שאכלתי או לא אכלתי, או (אם זה ההורים שלי) מספיק שהיה אפילו מסתכל לי בדרך מסוימת על הצלחת.
זה היה מעיף לי פיוז. אל תתערבו לי בצלחת!!!!!!
פשוט לא הייתי יכולה לסבול את זה.
טריטוריאליות תוקפנית ביותר.

די ברור שמכאן צמחה כל הסלידה שלי מרעיון הדיאטה, מספרים ומאמרים מנחים בענייני תזונה, ממומחי תזונה למיניהם, וכו' וכו' וכו'.
צריך לדבר אתי על אוכל בדרך מאוד מסוימת, כדי שאואיל בטובי להקשיב. לא מדברת בכלל על ליישם.
(בסוגריים, בגלל זה כל כך אהבתי את "המזון כמשל" של מאשה מטיס-שריד. היא כל הזמן מתעקשת לא להגיד לאנשים מה לאכול, ובמקום זה מדברת על המשמעויות שיש לאוכל, מזון, רעב ושובע. מתה מתה מתה על הספר הזה).
וזו אחת הסיבות, ששינוי התזונה שאני עשיתי (להיפטר מזלילות של חצי חבילה טופי + חפיסת שוקולד + בקבוק ספרייט, ודברים מהסוג הזה) היה א---י---ט----י ... מ--א--ו--ד. כדי שחס ושלום לא ייווצר מצב שאני* אגיד *לעצמי מה לאכול בהנחתה מלמעלה, ואז אצור אצל עצמי התנגדות, ואז עצמי תעיף *אותי* מהצלחת שלי, וכל ניסיון השינוי יילך פייפן. עד כדי כך.

אז טוב, אם מישהי שואלת אותי מה לעשות עם הסנדוויצ'ים שלא הולך לה לקחת לעבודה, אין לי בעיה לענות. כי זו היא ששאלה, אז זה לא נחשב אצלי "התערבות".
אבל אז אני באה לדף הזה (מסתבר, שאני כבר מושקעת פה רגשית...) ומגלה שמה שאני כתבתי פתאום נהפך ל"עשה כך ואל תעשי כך - לא סנדוויצ'ים! כן קופסאות!" וכו'. ועוד בראשית הדף, וללא כל התגרות מוקדמת מצד הקורא האומלל
אני???? שאני אכנס לאנשים לצלחת ואגיד להם מה ואיך לאכול? הגם אני, ברוטוס??!!!!!!!!!!!!!!!!!!
פייייייייייייי

זהו. רק רציתי להסביר

שורה תחתונה:
זה שיש לי את הסטיות שלי בנושאי אוכל, לא מחייב דף פומבי של באופן.
כך שאם אנחנו (הקיבוצי) רוצות פתיח - יהיה פתיח! וזה יהיה מצוין (ואני מתכוונת לזה!).
אני עצמי הייתי מתנדבת לערוך אותו כך שיהיה איזשהו הקשר לשאלות המקוריות - אילו היה לי זמן גלישה. היום היה יום חריג - קיבלתי חופשת מחלה ויכולתי לגלוש שעתיים (!!!!), אבל בדרך כלל אני כרונית בימים אלה.

וש - מעז יצא מתוק
לא כי אני ככה. לא בתחום האוכל, לפחות.
אלא שמתי לב שאני מעירה לפעמים הערות לבני ובנות משפחתי על מה שהם אוכלים.
בעיני הן בונות אך האם??? מה הן אומרות עלי?
<מזון למחשבה> <וקלישאה נבובה>

פשוט תשאלי אותם

חבל על העבודה שעשית
את העבודה עשיתי לעצמי, במסמך וורד, ואז חשבתי שאולי זה יעזור גם למישהי אחרת.
מצד שני, מסתבר שגם לי זה לא עזר בגרוש, אלא רק חידד לי יותר כמה "לא בסדר" אני אוכלת, בלי שום ערך מוסף חיובי.
כלומר, תמרוש_רוש‏, נראה שאני בדיוק כמוך.
ואנחנו הקיבוצי מוזמנות לעשות בעניין הפתיח ככל העולה על דעתנו הקיבוצית....

חבל. חבל להסתכל על זה ככה. כל מה שאת אוכלת בסדר. אף אחד לא מנסה להכנס לך לצלחת. איכלי מה שאת רוצה.

אבל למה להסתפק ב"בסדר" כשיש יותר טוב? אפשר כל כך יותר טוב בריאותית, בלי לוותר בכלל* על "טעים"/"מספק"/"מזין" וכך הלאה. לא פעם עם רווח מוסף לטעם. (שתקום מי *שבאמת חושבת שוונדרברד יותר טעים מלחם צרפתי ממחמצת. אני מתכוונת *באמת*. לא כי רגילה או כי מכורה. אלא כי השקיעה בטעמים. וזו המסקנה.)

אני עדיין מוגבלת מבחינת המחשב ,אוף ,יש לי כל כך הרבה מה להגיב.
תחילה,אגיב ספציפית למה ששאלו אותי, התגובה הראשונה שלי כשראיתי את הסיכום שעשו בהתחלה הייה וואו ! תודה.
ובאמת הרגשתי אסירת תודה על כל שמישהי השקיעה מזמנה, כוחה הקוגנטיבי והריגשי ועשתה דבר כזה למעני ולמען אחרות.אני עדיין אסירת תודה.
עם זאת, אני מזדהה עם מה שנאמר פה על ידי תמר ואחרות, זה קצת מצמצם את העוצמה של הדף ואצלי זה היה מעורר התנגדות וגורם לי לעבור מייד לדף אחר וחבל - הייתי יכולה ללמוד כל כך הרבה מעצמי.בכל מקרה - לשיקולכן...אני מרגישה שזה גם הדף שלכן, בעיקר עכשיו כשאני בקושי יכולה לגלוש פה.
ובכלל - שם הדף כבר לא מספיק מדוייק ומתאים אך מצד שני הוא כבר מוכר פה ואם אחליף אותו עכשיו אאבד קוראות ומששתפות וכל קול פה יקר לי ועוזר לי .
אז חשבתי לעצמי, שאולי יום אחד שהדף הזה "יירגע" (נקווה שלא בקרוב) שיהפוך לפסיבי יותר שכבר לא אצטרך/נצטרך אותו באופן יומיומי אז אשנה את שם הדף לשם מדוייק יותר (משהו שמדבר על תהליך ,על שיחות עם הגוף או הקשבה לגוף ,על מעבר לאכילה בריאה וקשובה יותר או לפחות על גמילה שהיא לא רק ממתקים).

אצלי בסדר, עדיין אוכלת יחסית בריא, התחלתי קצת יותר ירקות וקצת פחות לחם,לפני מחזור קצת יותר קשה לי...הדפוס של "פיצוי" דרך מתוקים תעשייתים מנחמים שב ועולה בימים כאלו.
לפני יומיים "נקלעתי" למאפייה עם ריח המאפים האהוב עליי (עדיין) כל כך, כבר ממש עמדתי מול המוכרת והרגשתי שאני כמעט מעלפת מהריח, הריח גירה אותי ופיתה אותי, הרגשתי כמו מסוממת, זיהיתי שאני עומדת למעוד ולחזור פה לדפוס הקבוע שלי של קניית 2-3 קוראסונים בכל מאפייה שאני רק רואה בדרך ופשוט לקחתי את עצמי משם (המוכרת בטח חשבה שאני משוגעת,ממש רצתי משם לעבר האוטו שלי).אח"כ לא הרגשתי החמצה אלא התחזקות ויכולת שליטה אבל זה גם הזכיר לי עד כמה ההתמכרות שלי חזקה וכמה דרך יש לי עוד לעבור עד שהתהליך יופנם וייתחזק ואצא מ"סיכון".

חבל. חבל להסתכל על זה ככה.
יכול להיות, אבל זה האפקט מבחינתי. זה בדיוק מה שתמרוש כתבה, וככל שאני קוראת יותר פעמים את ההסבר שלה אני יותר מזדהה אתו. גם אותי עצמי, כותבת הפתיח, הוא בעצם חירפן. אני קוראת את הדף הזה, שומעת את כל ה"גמילה ממתוקים, גמילה מגלוטן, גמילה ממוצרי חלב" שמזמזם לו ברקע, וישר מוצאת את עצמי מורידה חבילת שוקולד שלמה.
לא שקודם לא הייתי עושה את זה לפעמים, אבל הרגשתי פחות חרא.
ואין כאן האשמה כלפי אף אחד, שיהיה ברור. רק שאני לא יכולה לומר עכשיו לעצמי
_כל מה שאת אוכלת בסדר_

במילים אחרות, אם א' פתחה את הדף בדיון פרקטי על גמילה ממתוקים אני נתקעת עוד בשלב הנפשי של להיכנס לכזה תהליך.
עוד יום-יומיים אני אעביר את זה לבלוג שלי, אלא אם מישהי חושבת שזה רלוונטי לדף הזה.

אה, ותשובה לניצן: וונדר ברד כנראה לו, אבל לחמניה מקמח לבן מהסופר בהרבה מקרים יותר טעימה ומספקת עבורי מאשר לחם צרפתי ממחמצת. כלומר, הדגש על מספקת. אני לא יודעת מה זה באמת. לא כי רגילה או כי מכורה (לא בטוחה שבכל מה שנוגע לטעם יש *באמת*)

בזכות מה שכתבת עוברת_אורח‏ אני מצליחה לראות שחל אצלי שינוי קטן אך מאוד מהותי, בנושא של הלחם, ואני אוהבת לחם ואוכלת הרבה ממנו ,כבר הגעתי למצב שבו אני הרבה יותר אוהבת לחם מחמצת צרפתי מאשר לחם לבן/לחמנייה, זה לא בגלל שזה בריא או משמין יותר או פחות, זה יותר טעים לי , יותר נעים לי בבטן ובפה תוך כדי אכילה ולאחר אכילה,אני מזדהה איתך מהרתיעה מההתעסקות הזו בבריא לא בריא משמין/מרזה, לפחות לגבי הגישה ללחם, אני מרגישה שהשינוי אצלי הגיע ממקום אחר, ממקום נכון יותר של העדפה אותמטית ואמיתית, זה מסוג הדברים שאני לא מאמינה שיישתנו אצלי גם אם בעתיד,ף נגיד, אחזור לאכול קוראסונים, משהו מאותי השתנה אצלי בקטע הזה...

אני חושבת שזיהיתי אצלי את הקטע הזה לפני כעשר שנים. זה יעזור אם אני אגיד שזה יכול להשתנות? את רוצה שזה ישתנה?
את יודעת, לפני כמה שבועות היה לי קטע מבעס בביקור רופא. יצאנו, וישר אמרתי לאישי "בוא, אני צריכה ללכת לבית קפה להעניש את עצמי עם משהו בלתי מזין בעליל על זה שהתייחסו אליי לא יפה."
ישר ויתרתי.

הזיהוי הזה, של החבלה העצמית *אצלי* (לא יודעת מה זה אצלך) ממש עוזר לי היום שלא לעשות את זה.
שהנבלות יורידו חבילה שוקולד. אני אוכלת סלט ערבי אורגני ברוטב טחינה

לחמניה לבנה מהסופר מלאה כימיקלים שנקשרים לרצפטורים של סרוטונין במוח. בטח שהיא תספק אותך

זהו...שהיא דווקא פחות מספקת בעיניי ...היא הרבה דברים אחרים (טעימה,חמה, מפנקת) אך לא מספקת.
אני לא מרגישה אחריה סיפוק,שמספיק לי, אלא שבא לי ממנה עוד ועוד ועוד...
עם פירות מול מתוק מסוג אחר זה אפילו יותר חזק, אני מרשה לעצמי לאכול כמה פירות שרק ארצה אבל תמיד אחרי 2-3 פירות מספיק לי בשוקולד זה לא יקרה לי גם אחרי 2-3 חבילות !

הנה משהו שגיליתי בזמן האחרון, ודי בזכות הדף הזה:
יש לי רעב כללי, לאנרגיה, ויש לי רעבים ספציפיים למאכלים ספציפיים. למשל, בשר, טחינה, עלים ירוקים, לחם, פירות מסוימים, ירקות מסוימים, משהו מתוק, משהו חם ורך, משהו קר ורך, משהו לעיס וקראנצ'י.
ואין לי, וכבר שנים שאין לי, רעב אמיתי וספציפי למוצרי חלב.
איך לא עליתי על זה קודם? הייי אוכלת מוצרי חלב, ולא מעט, רק כי הם היו זמינים ומתוך הרגל וכי לא הצלחתי לחשוב על משהו אחר לאכול, ולא בגלל שבאמת רציתי בהם.
היוצא מן הכלל היחיד הוא קוטג' ישראלי 9%. . אבל זה מטעמי נוסטלגיה גרידא. וגם בו אני חושקת פעמים מעטות, יחסית.

מעניין!!!!!!!!!!!!!!

רוצה לשתף, שמאז שקראתי את ההסבר של ניצן להכנת סלט עם טחינה (זה בדף הזה נכון?) זה נכנס לי לראש ולא עזב אותי.
ואכן בשבוע האחרון הצלחתי גם להוציא את הרעיון לפועל ואני אוכלת לפחות פעם ביום ולפעמים גם פעמיים וריאציה על הסלט הנ"ל (אצלי זה עגבניה, מלפפון, בצל ירוק , אבוקדו, לפעמים עוד דברים אם יש בבית והרבה טחינה) וזה פשוט מ-ע-ו-ל-ה ! כל כך טעים ומשביע ולא נמאס, בכלל, להיפך רק בא לי עוד ועוד (נראה לי שאני מתמכרת לזה קצת..) לפעמים אני אפילו אעדיף להכין לעצמי סלט כזה על פני אוכל אחר מוכן שכבר נמצא בבית.
זה לא שלא הכרתי את הסלט הזה אבל איכשהו התיאור של ניצן נתקע לי בראש והפך את זה מסתם עוד מאכל אופציונלי לרצון ממשי שמצליח גם להתממש בפועל (אני קצת בעייתית בהכנת סלטים, הרבה פעמים אין לי כוח לזה כי זה המון התעסקות).
אז אני מאד מרוצה. תודה

רק רציתי לומר שאני עוקבת אחר הדף הזה באדיקות. לא מספיקה לכתוב, אבל קוראת וחושבת.

יש לי המון תובנות, אני אשמח אם תרצי שנדבר על זה. נעשה לנו דף תמיכה, ואף אחד לא יוכל להתווכח עם המסרים החתרניים שנפזר שם!
ניצן יקרה, בשבועות הקרובים אני לא יכולה להתחייב לכתיבה מרובה. אבל אני *מאוד אשמח* בדף שכזה! אשמח מאוד לשמוע את התובנות שלך. אני מוצאת את הנושא חשוב ומרתק. התחלתי להתעניין בו ולקרוא עוד בתיכון, כשכמעט לא היו שיח או ספרות בנושא. התמכרויות לחומרים סמויים כמו גלוטן הן גורם רב השפעה עלינו ועל ילדינו.

וטיפ כללי. לאחרונה חזרתי לעשות כושר (30-45 דקות על סטפר אליפטי 3-4 פעמים בשבוע). זה ממש הוריד לי את הנהייה אחר גלוטן ומאפים בכלל.

אני רוצה להגיד משהו על סלטים, אבל אין לי זמן.
בקיצור:
צאו מהקונספט של ירקות משמימים. סלט יכול להיות ארוחה, יכול היות תבשיל, אפשר להכניס אליו הכל.
פעם אכלתי בניוזילנד סלט עם הכל:
עגבניות וחסה ומלפפון
ואבטיח ומלון ואפרסק
וגרעינים למיניהם, לפחות שניים או שלושה סוגים
וצלפים טעימים פיקנטיים
ומי יודע מה עוד.
היה טעים, חלום.

עוד משהו שאפשר לעשות (בחורף): להכין מראש פרוסות דלעת "מאודות" במרינדה, כשמכינים את הסלט מוציאים מנה מהן ומחממים במחבת, ואז מוסיפים אותן לסלט והן מחממות ומענגות.

איזה יופי! פשוט תענוג לשמוע את כל מה שאתן כותבות.

<אתמול והיום אכלתי כל כך הרבה סלט עם טחינה אמארה המדהימה. הטחינה בארץ כל כך איכותית ומשובחת, והירקות... אוחחח. תענוג. >
<והאבוקדים!!!! וווואו אילו אבוקדים! וקילו עולה כמו אבוקדו אחד בארה"ב!>
<והכי שווה היה סלט אבוקדו עם טחינה! לוידעת מה נפל עליי, אבל היה פשוט מוצלח.>
<אני שופכת טחינה על כל דבר.>
<טחינה זה השחור החדש>

ממ, אני אחכה לך ברצון.

בסלט שלי אני שמה עלים, ירקות, שום, נבטים ונבטוטים, אגוזים וגרעינים ולפעמים זיתים... בחיי שסלט ירקות הוא אחד המאכלים הכי טעימים לי בעולם.

טוב, אני לא יכולה ככה, הולכת לחתוך לי סלט.

ברח לי: הרסתן אותי! כל אחת עם התיאורים המגרים שלה על סלט. זה ממש פלילי .

טוב, סליחה. אני אנסה לבטל את השפעתי המזיקה: סופגניות מקמח לבן וריבת תות זרחנית!

כמה חיוכים עשיתן לי על הבוקר !

באמת התכוונתי לחזור ולכתוב פה כי אני מרגישה שהתהליך שלי קצת בנסיגה, יותר מידיי סופגניות שלא הצלחתי להגיד להם לא, וכל סופגנייה עושה חשקר לסופגנייה הבאה,ולא בגלל שזה באמת טעים.
ממש עשיתן לי חשק עם כל תיאורי הסלטים שלכן, אני הולכת לעשות היום סלט ירקות עם טחינה !
ולקושי ספציפי - סביב המחזור הכמיהה שלי למתוק ומנחם ממש משתוללת , מאוד קשה לי בימים האלו,זה יותר חזק אפילו ממנצי'יס של הריון , למה זה ? ומה אתן עושות כשזה קורה לכן?

א (אגב אני לא הא' שכותבת לפעמים בכיכר השוק, אני כותבת רק פה...)

אני ובנזוגי הכרנו זה את זו כמה שנים לפני שהתחלנו לצאת, דרך מכרה משותפת שלא כל כך איפשרה לנו להביע התעניינות זה בזה... בפעם הראשונה שהיא אפשרה לנו להיות לבד, זה היה כי היא שלחה אותנו לרולדין ברגל, להביא סופגניות למסיבת החנוכה שהיא ארחה בה בין היתר את שנינו.
את הדרך לרולדין בילינו בירידות חסרות תקדים על סופגניות. קמח מלא כימיקלים, עם סוכר לבן וטונות שמרים, מטוגן בשמן הכי גרוע, שרוף, שטיגנו בו כבר אלף סופגניות, ואח"כ מזריקים לתוכו סוכר נוזלי צבעוני באיכות הירודה ביותר שיש, המכונה "ריבה" כאשר בעצם אין לו קשר מקרי אפילו אל פרי טבעי...
היופי זה שהוא בכלל לא הבין אז איך אפשר לאכול את זה, והוא המכור למתוקים במשפחה. אני, בתור המכורה לבצק, מסכימה לגמרי כי כל סופגנייה עושה חשקר לסופגנייה הבאה,ולא בגלל שזה באמת טעים. שזו כמעט ההגדרה של להיות מכור לחומר כימי שבלשון המעטה לא בהכרח מועיל לנו... ולא אכלתי אותן כבר שנים רבות, אלא בביתי אני, בהכנה עצמית, וגם זה לפני כמה וכמה שנים כבר.

אני הולכת לעשות היום סלט ירקות עם טחינה !
זה כבר כמעט בליגה של שתי_כוס_מים^?‏ פנקי_את_עצמך_בסלט_ירקות_עם_טחינה^?‏

בקשר למנצ'יז ולמחזור... וואו. קודם כל
זה נורא קשה. אני מאד מתקשה להחזיק את עצמי במצב כזה. אבל אני יכולה להגיד לך שככל שאני אוכלת את מושא התמכרותי, כך היכולת שלי לעמוד בפניו יורדת באקספוננט. זה פשוט מדהים. כשאני "נקייה" אני עדיין מפנטזת, אבל קל לי לעשות את התהליך הרציונאלי של לא לאכול ולהבין בראש ולהצליח לעצור את הגוף. ככה זה כש"על העגלה" תמיד נשארים מכורים, אבל מכורים בלי מושא ההתמכרות. אלא שמרגע שיורדים מן העגלה... אני נהיית ממש מעורפלת סביב זה. אני כאילו עושה לעצמי הנחות יעני רציונאליות, אבל האמת היא שאני לא מסוגלת להפסיק. המזל שלך הוא שאת יודעת שזה הולך לבוא עם המחזור. אולי תתכונני? הכיני לעצמך חטיפים מתוקים מאגוזים ומתמרים, גרנולה מתוקה, תפוזים ופומלות, סלטי פירות, קרטיבים מתוקים מפירות מרוסקים בבלנדר וכך הלאה. פשוט עושר של מתיקות. כדי שברגע שיעלה הצורך, תוכלי לספק אותו מיידית בלי ייסורי מצפון עזים מדי. <תמיד להזכיר לעצמך - עכשיו אני בתקופה רגישה, עוד יומיים הכל עובר. בינתיים מה עדיף? סופגניה או תפוח מיובש?>

<אני חולה נורא, מצטערת אם יצאתי מטושטשת...>

ניצן, לזה את קוראת מטושטשת?? פחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
(כתיבה צלולה כבדולח)

א, סופגניות הן עניין קשה. הן כל כך נחותות, מבחינה תזונתית, שברור שהן יעשו לך ימים קשים.
אז קודם כל:

כל סופגנייה עושה חשק לסופגנייה הבאה, ולא בגלל שזה באמת טעים*.
שימי לב להדגשה שלי.
אץ יודעת איזה צעד ענק זה להיות מסוגלת להגיד דבר כזה? שאת *יודעת שהסופגניות לא באמת טעימות לך? חצי המאבק כבר מאחורייך! יותר!

בקשר למחזור: אני מבינה שאין לך ילדים, נכון? יופי. מחזור זה זמן פינוק, זמן לעצמך. קחי לעצמך, לפחות בחושדיים הבאים, ימי מחלה כלשהם בזמן המחזור (לפחות יום אחד, ביום הכי גרוע), זוזי לאט יותר, תקשיבי לגוף יותר, תנסי למלא את צרכי הגופנפש שלך באופן מדויק בפעילויות מכייפות כלשהן, או במנוחה מדויקת כלשהי, וכמובן בכל מה שניצן אמרה בקשר לאוכל. הרבה מתוק-טוב. ותנסי להקשיב לגוף בכל ביס. אל תהססי להכין לך מנה, לקחת ממנה שני ביסים, להגיד, אוי, בעצם זה לא מה שרציתי, ולשים אותה*מיד* במקרר/פריזר (לא משנה אם היא לא מחזיקה טוב במקרר, לא משנה בכלל) ולהכין לך את מה שאת רוצה.

וכמו כן: לקרוא את מודעות_וסת‏ ו התנסויות_במודעות_וסת‏. גם אם לא תיישמי את השיטה אחד לאחד - עצם המודעות לגוף עוזרת מאוד. אני בעקבות הדף הזה עברתי מתחבושות פלסטיק לבד, ואיכות החיים שלי קפצה לה קפוץ, לא להאמין עד כמה.
(יש עוד דף שפתחו על הנושא, מהו? תעזרו לי עם השם)

אני שופכת טחינה על כל דבר
גם אני! זה כבר קצת מוזר איך נראה לי שטחינה יכולה ללכת עם כל דבר... אתמול נשארו לי ברוקולי וקישוא מאודים, הוספתי אותם לסלט הטחינה הקבוע שלי. יצא מצוין

איזה צעד ענק זה להיות מסוגלת להגיד דבר כזה? שאת יודעת שהסופגניות לא באמת טעימות לך? חצי המאבק כבר מאחורייך! יותר!
זה נכון. אני השנה פשוט הכנסתי את זה לראש שלי עוד כמה ימים לפני חנוכה, פשוט נזכרתי בטעם האמיתי של הסופגניות בלי ההקשר החברתי השמח של החג וממש הרגשתי איך הטעם הזה לא באמת טעים לי. הלכתי עם תחושת ה-זה לא באמת טעים לי לכל מיני מסיבות חנוכה והדלקת נרות והצלחתי לא לאכול אף סופגניה! אני יודעת שאם הייתי מתפתה אפילו לביס, היה לי הרבה יותר קשה להפסיק ולוותר. אבל אפילו לא התחלתי עם זה כי כל הזמן שיננתי בראש את זה שזה לא באמת טעים לי.. אני לא באמת רוצה לאכול משהו לא טעים...
זהו, נשארו עוד יומיים וצלחנו גם את המכשול הזה.

התחברתי מאוד למה שכתבתם על המחזור,על ההאטה ועל הלגיטימציה לפינוק,אבל באמת ההפוך אותו בפעם הבאה לפינוק בריא יותר.
פעם הקפדתי לכבד יותר את הזמן המקודש הזה ,להוריד הילוך, הפעם בימי המחזור הקשים ממש הברקתי את הבית ואירחתי מלא אנשים ובסוף יום תפסתי את עצמי ממוטטת ושכבתי על פוך ולא עשיתי שום דבר במשך שעה חוץ מלהניק את בני, כשכל הגוף שלי רפוי לחלוטין,אני צריכה לנוח יותר, לא לקבוע "פרוייקטים" גדולים, כמו שהיה לי השבוע בימי המחזור.רושמת לעצמי כבר עכשיו ביומן בעוד 32 יום 3 ימים של "פסטיבל איטיות" :) , במחזור הבא אני מארחת רק את עצמי !
השבוע גם בקושי השתמשתי בתחבושות הרב פעמיים שלי מחוסר זמן "להתעסק איתם" וזה מפריע לי, מזכירה לעצמי שזה "גול עצמי".

אז כמו שכבתם הסופגניות הם זבל זבלי במיוחד ולכן הקריז קשה במיוחד.
אייזה ביזבוז...כבר היה לי קל כול כך לחיות בלי מתוקים מעובדים ועכשיו שוב הכל שוב כל כך קשה !!!
גם קר לי ולמרות שהירקות מחוץ למקרר לא בא לי עליהם וגם לא על פירות ובזמן האחרון אני בכלל לא אוהבת להתעסק עם המטבח,אין לי כוח ללכללך כלים שאח"כ אצטרך לשטוף בקור הזה,נהייתי כמו דוב שיושן את שנת החורף שלו,עושה רק את המינימום, אבל כל הזמן רוצה לאכול, ובשביל אוכל נממזיןם ובריא צריך להשקיע קצת !
אני יודעת שאם הייתי אוהבת את המטבח ,היה לי קל יותר בתהליך הזה, מזל שלפחות בעלי אוהב ויודע לבשל מעולה כל דבר.

ממשיכה לעדכן פה,עד שיעבור המשבר,אשמח לשמוע גם איך הולך אצלכן....

אייזה ביזבוז...כבר היה לי קל כול כך לחיות בלי מתוקים מעובדים ועכשיו שוב הכל שוב כל כך קשה !!!
שווה גריון. אבל זה לגמרי לא ברור אם זה לא בתוך ההקשר... אז אולי נעלה את זה בגדול ובמודגש לראש הדף? ככה, בשביל לזכור שבאמת בגמילה של ממש עסקינן. לא "סתם" דיאטה. ניקוי אמיתי מחומרים ממכרים.
<ניצן_אמ‏ ממחשב אחר>

נו, שכחתי להתייחס לזה:
נהייתי כמו דוב שיושן את שנת החורף שלו,עושה רק את המינימום, אבל כל הזמן רוצה לאכול, ובשביל אוכל נממזיןם ובריא צריך להשקיע קצת !
מותק, את כל כך* מחוברת לגוף שלך, שאת נענית לצרכיו האבולוציוניים/השרדותיים ושומעת אותו מדבר אלייך בחילופי העונות. *נפלא! גם אצלי זה ככה לפחות עכשיו את יודעת שאת באמת אמורה לנוח, למעט בתנועה, ולא להתפתות ל"עסקאות בשטח" כי השטח הוא לא מה שהיה פעם פעם, היית אמורה להתנפל על כל מה שמולך בחורף, עונה של תנועה מועטה כדי לא לבזבז אנרגיה, עונה של זמינות מזון נמוכה. כך נשמעת הגנטיקה שלך, בכל אופן. היום, מה לסופרים השופעים ולזה? אין ביניהם דבר וחצי דבר. וזה נורא קשה. אבל לפחות כשמבינים, יותר קל מצד אחד להשמר, ומצד שני, לספק את הגוף בלי יותר מדי יסורי מצפון *מדי פעם*.

בשביל אוכל בריא ומזין אפשר להשקיע הכי קצת לשלוח יד ולאכול תפוח קל אפילו יותר מלהכין חביתה.

ניצן_אמ‏ מסכימה איתך שזה משפט חזק וממצה שמגיע לו להכתב בתחילת הדף (לא יודעת אייך עושים את זה בתכלס....).

מקווה שזה באמת נובע אצלי מחיבור לגוף ולא עצלנות,כי הגוף שלי גם אומר לי שפירות (לשלוח יד לתפוח) זה גם מעשה קייצי ומקרר ואז בא לי משהו חם שלא לוקח זמן להכין אותו והיד הולכת אוטומטית לטוסטר קפיצים שתוך דקה הופך לחם קפוא לפרוסה חמה או לברנפלקס בקערת חלב חם.

הכנתי היום סלט חסה עם טחינה והיה ממש ממש טעים,אבל לא נהניתי להכין את הסלט ואני אדחה את שטיפת הכלים שנגרמה ממנו (קרש,סכין,קערת טחינה,קערת סלט, קוצץ שום,מסחטת לימון ,כפות סלט וכפית לטחינה...ובטח שכחתי כמה כלים) לקייץ הבא ...קררר לי....

ואני אדחה את שטיפת הכלים שנגרמה ממנולקייץ הבא ...קררר לי....
אני רוחצת כלים במים חמימים, זה בטח לא חסכוני ממליון סיבות אבל אני פשוט לא מסוגלת להביא את עצמי לרחוץ כלים במים קרים.
אז אני לא מגזימה עם מים חמים כמו במקלחת, אבל בהחלט מביאה את המים למצב פושרים כדי שזה לא יהיה כזה סיוט.

מקווה שזה באמת נובע אצלי מחיבור לגוף ולא עצלנות,כי הגוף שלי גם אומר לי שפירות (לשלוח יד לתפוח) זה גם מעשה קייצי ומקרר ואז בא לי משהו חם שלא לוקח זמן להכין אותו והיד הולכת אוטומטית לטוסטר קפיצים שתוך דקה הופך לחם קפוא לפרוסה חמה או לברנפלקס בקערת חלב חם.
טוב, טוסטרים זה ממש לא קשור לא לגנטיקה ולא לאבולוציה ולא לחורף ולא לכלום. שלא לדבר על זה שה*אשליה* שזה "קל" לעשות את זה (אם את חושבת על כל מה שהיה כרוך בלייצר את זה, ועל המערכת האימתנית והמבהילה והמטורפת שמזרימה לך חשמל לבית בשביל שתהיה לך האשליה הזאת... אז את יכולה להבין שמשהו משובש בתפישה הזאת, של "טוסטר זה קל, תפוח זה קיצי." כלומר, אילו היית חיה חיים שיותר קרובים לטבע (בלי להעניק לזה עכשיו ערך) טוסטר היה הדבר הכי בלתי אפשרי והזוי בעולם. היית צריכה לקושש עצים, להצליח להצית אותם, ואז לחרוך את מה שבדי עמל ייצרת ואת מכנה אותו לחם... בקיצור, לא קל ולא נעליים. אשליה.

מה שכן, את אותו התפוח את יכולה להכניס לטוסטר אובן לכמה דקות למשל. עדיין "יקר" אבל פחות יקר לגוף שלך.
יש את הדף האם_אוכל_חם_באמת_מחמם‏ שמדבר על הנושאים הבאים שאני רוצה להעלות בפנייך
אני ואישי עשינו חישוב פעם לגבי כוס תה, כמה היא באמת מחממת את הגוף וכמה מזה זו אשליה. ובכן, התוצאות חד משמעיות - אשליה בלבד. המחיר? הגוף מחמם את עצמו פחות טוב ונכנס שוב למעגל של צורך לא פרופורציוני למציאות (אני מצטערת שקר לך... חבל לי שאת לא מרגישה בנוח... אבל האמת היא ש... לא קר בישראל. ישראל היא אידיאלית למדיי כשמדברים על חורף. לבשי עוד שכבה. יהיה בסדר )
חוץ מהחישובים האובייקטיבים, יש עדויות רבות (ביניהן שלי ושל בני משפחתי, שיש לשקלל לתוכן גם את העובדה שחיינו עכשיו בבוסטון שנה וחצי) שאכילה מועטת של אוכל חם מגדילה *משמעותית* את הסיבולת לקור. אלה הן עדויות אנקדוטליות כמובן. אבל ראויות לתשומת לב בעיניי.
דבר נוסף, לגבי אותו דוב שישן את תנומת החורף שלו.. כל הגנטיקה שלו תעדיף את העתיר קלוריות על פני דל הקלוריות. וכי למה? כי כרגע הגוף שלו במוד מצוקה. כל מה שאוכלים, אמור להאגר באיזשהי צורה ולאפשר שרידה למשך תקופה לא ידועה (שעות? ימים? שבועות? חודשים???) אז כשיש משהו זמין - אודרוב! אוכלים מכל הבא ליד, עם העדפה חד משמעית למה שיהיה הכי משמין (מרפד) ויותר מזה, הגוף גם מוריד את קצב העיכול ועושה כל מאמץ לאגור כמה שיותר. כלומר, בין היתר, פחות יסנן רעלים, ויאגור ככה. כמו שזה. נטייה להשמנה מוגברת בחורף, נטייה לאכילה בולמוסית, לאכילה רבת קלוריות באופן שונה במובהק מעונות שנה אחרות מעידה על גנטיקה מסוג זה.

גם אני שוטפת כלים במים פושרים. המים בצינורות הם בטמפרטורה של מתחת לאדמה. לא בטמפרטורה שאת אמורה לפגוש בחוץ (שהיא טיפה יותר חמימה, הגם אם אין צורך להפריז ולקרוא להם "פושרים" ) ויש גם רגישות לקור שפשוט התפתחה בנו במשך שנים ארוכות.

נו, אז בשבילך צריך להמציא איזה מתכון קל ופשוט לדייסת דלעת.

נניח משהו כזה: לבשל מראש הרבה דלעת עד שהיא רכה.
כשצריך אוכל, מחממים (אפשר פושר, לא רותח), הופכים למחית, מוסיפים חלב חמים וכל מיני טעמים, ואגוזים וצימוקים, ואוכלים.

יש עוד רעיונות יצירתיים בשטח? מחית חצילים חמה בדבש ורוטב סויה? משהו?

אייזה ביזבוז...כבר היה לי קל כול כך לחיות בלי מתוקים מעובדים ועכשיו שוב הכל שוב כל כך קשה !!!
שום בזבוז! *עכשיו* את יודעת שהסופגניות הן בררה-גועל-נפש, ובחנוכה הבא כבר יהיה לך *הרבה* יותר קל. חכי ותראי

היי כולן,
גם אני מנסה לעבור תהליך של שינוי תזונה (לאו דווקא גמילה ממותקים)
התעוררתי הבוקר בהרגשה (פיזית) קשה מאוד- בחילות קשות ותחושת קור וחום לסירוגין
אני אשמח לקבל עצות ותמיכה בדף בדרך_לשינוי_תזונתי‏

תודה

:30 - 2מתעוררת מורעבת - בייצים קשות, רסק מעגבנייה טרייה,תה צמחים עם חצי כפית סוכר חום/דבש.לפעמים אם אני נשארת רעבה אז גם 2 פרוסות לחם עם משהו.
10:00 - סנדוויץ מ2 פרוסות קמח חצי מלא עם סלט טונה ,מקושט בחסה עגבנייה ועירית מהגינה.אגוזים/שקדים.
11:30 - תה.
12:30 - עוד סנדוויץ בדיוק כמו שאכלתי ב 10:00.
15:00- פירות ואגוזים...עד שנמאס לי לאכול אותם. בדרך כלל 2-3 סוגים שונים.
18:30- ארוחת ערב משתנה (מרק עוף,פסטה ברוטב עגבניות,מרק מיסו,פיתות מקמח מלא עם לבנה וזייתים, פיתות עם טחינה וזייתים , כרובים וברוקולי אפויים ברוטב שום ושמן זית...לפעמים גם סלט עם כל אחד מאלה ,אך לא תמיד).

פתאום כשאני קוראת את זה אני רואה שחסר לי בתפריט סלט (וזמן וכוח להכין אחד) .זה בעייתי כי כשקר לא בא לי סלט.
ופתאום זה לא נראה לי כל כך הרבה אוכל,לפחות לא יחסית לכמה שהייתי רגילה לאכול, אז למה אני לא יורדת בכלל במשקל?

אני שואלת את עצמי אם לא חסרות לך קטניות.
מן הסתם זה לא מתאים לכל אחד ואחת, אבל אני הולכת לפצוח כעת בשיר הלל לקטניות. תקחו מזה מה שמתאים לכן.
הו! קטניות!!! מה הייתי עושה בלעדיכן!!!!!!!!!!
אוכלת בשר, כן, אבל זה לא אותו הדבר. עדשים, גרגרי חומוס, שעועיות למיניהן, משביעות אותי ברמה מאוד מאוד ספציפית. אם יש מצב שבו מתפתח אצלי רעב בלתי נגמר שלא מוצא לו סיפוק - בדיעבד מסתבר לי הרבה פעמים שהייתי צריכה איזו מנה דשנה של קטניות וירקות.

היום בישלתי לי סיר ענק של נזיד ירקות וקטניות. זה הלך בערך ככה:
שני שליש קערית עדשים חומים
שליש קערית גרגרי חומוס שהושרו לילה (גנבתי מקערת החומוס של בעלי, הוא כל הזמן מכין חומוס ביתי)
שלושה בצלים
חתיכה בריאה של דלעת
שלושה קישואים גדולים
פלפל צהוב גדול
שליש כרוב אדום

טיגנתי את הבצלים הקצוצים עם הקטניות, הוספתי את הירקות (דלעת פרוסה דק, קישואים ופלפל חתוכים למקלונים, כרוב חתוך דק וארוך) ובישלתי עם מכסה. הוספתי מדי פעם מעט מים, שלא יישרף ושיהיה רוטב סמיך למטה.

הוספתי "לפי העין" את התבלינים הבאים:
מלח - לא המון
כן המון פפריקה מתוקה
כפית או כפית וחצי אבקת קארי
אבקת בצל
קורנית (טימין)
chives. איך אומרים את זה בעברית? זרעונים מאורכים כאלה עם טעם הודי משגע
שני תרמילי star anice - טעם אניסי חזק וטוב. שני תרמילונים מספיקים להוסיף ניחוח לסיר שלם.
כפית או שתיים רוטב-קארי ממרחי-דביק. הוא מכיל קצת סוכר, כתוב במרכיבים
כפית קטנה סילאן (חצוף מאוד מצידי!)

בישלתי לסירוגין על אש קטנה ולסירוגין על אש כבויה, הוספתי את התבלינים בשיטת הסלמי, לפי הטעם, ובסוף ייצא סיר שלם, גדול, מלא נזיד כהה, סמיך, וטעים נורא. העדשים כבר מזמן התפוררו, וגם הדלעת די התמוססה. אני הולכת להקפיא חצי, וזה יספיק לי לימים שלמים של שובע מענג ומספק, וללא כובד-המתים שנוצר אחרי אכילת מוצרי בצק.
אחחח!!!!!

אוף, שכחתי משהו: ברשימת התבלינים, שמתי כמות ממש גדולה של זרעוני קרדמון (הל). גולגולים שחורים קטנים. לא אבקה.

chives עירית.

תמרושרוש, כמעט כל מה שהכנסת לנזיד שלך עושה לי כאב בטן, וכאב פוטנציאלי ליונקת הקטנה. <זו אחת הסיבות שחזרתי בי מצמחונותי לפני כמה שנים>.
מה שאני עושה זה מרק עוף עם ירקות (גזר, בטטה, קישואים, שורש סלרי ועליו, גריסים (מעט), אפונה, דלורית, בצל, וכמובן הרבה עוף). ארוחה שלמה בסיר.

למען השם, התבלבלתי. זה אל chives, עירית, זה cloves.

ציפורן.

חוץ מהחישובים האובייקטיבים, יש עדויות רבות (ביניהן שלי ושל בני משפחתי, שיש לשקלל לתוכן גם את העובדה שחיינו עכשיו בבוסטון שנה וחצי) שאכילה מועטת של אוכל חם מגדילה משמעותית את הסיבולת לקור. אלה הן עדויות אנקדוטליות כמובן. אבל ראויות לתשומת לב בעיניי.
בעיניי, זה שנוי מאוד במחלוקת.

איך את קובעת כאן סיבה ומסובב? (מעבר לעובדה שמדובר בחוויות אישיות בודדות).
גם העובדה שחייתם בבוסטון מטה משמעותית את הקביעה. אומנם היה אצלכם קר יותר אובייקטיבית, אבל הגוף מסתגל לשהייה בקור על פני זמן. כשאני חייתי בארץ קרה 4 שנים, בכלל לא שמתי לב שקר. חזרתי לארץ ושבתי לקפוא מקור בכל פעם שהטמפ' ירדה מתחת ל-17 מעלות.

בטח.
חוצמיזה, בישראל קר בלי קשר לקיץ. אנחנו הגענו מחורף לחורף, כעקרון אמור להיות לנו לגמרי חם עכשיו לפי התיאוריה הזאת. אבל קר פה, ומסיבות אובייקטיביות אחרות (בתים ממש ממש לא מבודדים, נטייה לשהייה ממושכת בחוץ, בגדים חמים לא איכותיים ועוד)
אכילה מועטת של אוכל חם מגדילה מקומית את הסיבולת לקור. אם אני שותה תה, אז נהיה לי כאילו* חם מיידית (כאילו, כי במדידה של האנרגיה שנכנסת לגוף, זה בכלל לא מעלה אפקטיבית את החום. בכלל. זה רק *תחושה שחם יותר.) אלא שאז הגוף מגיב לכך ומוריד את החימומים הטבעיים, ומהר מאד אח"כ נהיה קר, אפילו יותר. זו תחושה סובייקטיבית מגובה בהגיון קר.

מה שלומכן?
מזמן לא הייתי פה ,אך אני קוראת אתכן לפעמים בדף של יעלפו מהמושב.
אצלי המצב לא כל כך טוב,לאחר כ3 שבועות ללא מתוקים שבהם :
בשבוע הראשון היה קשה אבל בהמשך נהייה קל יותר כי הפסיק להיות לי קרייבינג למתוק, עד שפתאום חזר הקרייבינג ו"נפלתי" ומאז אני כל הזמן עולה על דרך ויורדת ממנה.
היום היה לי חשק מטורף למתוק לאחר שאכלתי 5 מרשמלו על הבוקר והמשכתי לנשנש ממנו אחת לכמה שעות,הראש שלי יודע שזה דוחה ובכלל לא ראוי להיקרא אוכל אך החשק רוצה עוד.
עצרתי בדרך בחנות טבע והעמסתי על הסל מלא סוגים של אגוזים ופירות יבשים, אמרתי לעצמי שבטח מתוק בריא יסתום את החשק למתוק.טעיתי.
אני עדיין מרגישה שמשהו חסר לי ובפה ו/או בבטן אני לא שבעה והוצרך שלי במתוק לא נרגע וזאת אחרי שאכלתי :
20 שקדים,20אגוזי קשיו,20 פקאנים,20 אגוזי מלך,10תפוחי עץ מיובשים,5 שזיפים מיובשים ואבוקדו אורגני על לחם שאור קל אורני (2 פרוסות)ו 3 עוגיות שומשום בייתיות...ואני עדיין מתאפקת לא לחזור למטבח ולאכול עוד.
זה המון !!!! והמון המון קלוריות !!!!! אימאל'ה !!!!

עריכת כל הדף

יופי.

~חששתי נבהלת וברחת~

מאד חשוב שאת כותבת.
ובפינת העצות - על תתאפקי. לכי למטבח ואכלי. אכלי לשובע. רק דברים טובים. לכי להכין לך סלט ענק מלא ירקות, וסלט ענק מלא פירות ואגוזים ופירות יבשים. אח"כ לכי לסופר, קני לך חומוס בגרגרים והכיני חומוס ביתי. מרחי על פריכיות עם עגבניה עסיסית ואכלי איזה 5 כאלה. עזבי קלוריות עכשיו. את צריכה להרגיש שבעה ולא נגזלת.
יהיה טוב.

אני עדיין מרגישה שמשהו חסר לי ובפה ו/או בבטן אני לא שבעה
אני חושבת שאת צריכה לברר מה הדבר שחסר לך בפה ובבטן. לא יודעת אם זה אוכל. אהבה? תשומת לב? הריון? קבלה? שינה? מנוחת_אחריות‏?
<אני סתם זורקת פה את הטריוויאלים, זה יכול להיות עוד הרבה דברים וזה הכי אישי.>

עושה טוב לחזור ולכתוב.
נרגעתי קצת, ממש מתוק לי ומגעיל לי מכל הפירות המתוקים האלו,מתוק מידיי.אם לא הייתי חוזרת לכתוב פה בטח בכלל לא הייתי שמה לב לזה.
חושבת על מה שחסר לי בבטן?
אני בביוץ ובביוץ ובמחזור הכי קשה לי לוותר על "הפיצוי" הזה, אני מתחילה לחשוש שאולי אני מדחיקה צורך בהריון,הכמיהה לכך מתבשלת אצלי כבר זמן מה אבל אני כל הזמן מזכירה לעצמי כמה קשה היה לי מאז לידת בני וכמה קשה לי היום,שאין לי זמן לעצמי, להשאר הרבה זמן בבית, לא לישון בליילה, להניק כל היום,דאגה תהומית לשלום הילד, בדידות גדולה,חוסר זמן פנוי לעצמי, פגיעה בספונטניות.
בקיצור - ממש לא מתאים עכשיו, מנסה לדחות את זה לעוד 6 חודשים ומזכירה לעצמי שזו בחירה שלי אז אין סיבה שאני "אטחן בהשראת זה".
לא בטוח שזה הבור שעומד מאחורי בקרייבינג וממאן להסתם כי ההריון זו כמיהה קטנטונת שעולה מידי פעם ומייד נעלמת, אולי זה החשק לסקס שאני מדחיקה כשאני בביוץ,אני הכי חמה בזמן הזה ומשתדלת להמנע לגמרי מיחסים כי אנחנו תמיד גולשים בסוף לחדירה ואני מעדיפה להתנזר כדי שלא יהיה שום סיכוי בעולם להריון וזה ממש קשה לי אני מסתובבת לי בעולם כל השבוע בוערת ומתחרמנת מכל דבר קטן,יכול להיות שאני אוכלת במקום זה, מהמקום של סיפוק היצר?!?!
ואולי זה ממשהו אחר...אני אישן על זה.
אגב הריון - נהיית לי בטן ,כרס קטנה ,מהשבועיים המתוקים האלו ואני מ'זה מבואסת מזה.
מעיל יפה שקניתי לאחר 3 שבועות של גמילה ממתוקים כבר לא עולה עליי יותר :0

מותק, זה בטוח קשור. את משתיקה המון צרכים של הגוף בזמן הזה. מסיבות טובות, אין מה לומר. אבל את גם חרמנית באופן טבעי לגמרי (הביוצים האלה, אני אומרת לך... ) את גם רוצה ילד, ואת ממש מדחיקה צורך גופני עז. זה קצת כמו לשים משחה על פריחה. סתמת לגוף את הפה במקום אחד? יצא במקום אחר. ככה פשוט. אולי להשתמש בקונדום? לא הכי מושלם ומדוייק, אבל לפחות לא תרגישי כל כך מודחקת...

כמה קשה היה לי מאז לידת בני וכמה קשה לי היום,שאין לי זמן לעצמי, להשאר הרבה זמן בבית, לא לישון בליילה, להניק כל היום,דאגה תהומית לשלום הילד, בדידות גדולה,חוסר זמן פנוי לעצמי, פגיעה בספונטניות.
בתור התחלה, תתחילי לבדוק את הצרכים האלה ואיך אפשר למלא אותם.
בהדרגה. לטווח הארוך.

ועוד משהו: התהליך שאת התחלת הוא גם כן לטווח הארוך. עוד שנה-שנתיים את תסתכלי על התפריט שלך, ועל התפריט שהיה שלך פעם, באותם שלושה שבועות של מתוקים, וגם בשבועיים שאחריהם, ואת פשוט לא תאמיני.
קחי נשימה עמוקה. לי לקח *עשר שנים* להיגמל ממתוקים, ועדיין לא גמרתי. זה הקצב שלי.

לי לקח עשר שנים להיגמל ממתוקים, ועדיין לא גמרתי. זה הקצב שלי.
זה מזכיר לי משהו חשוב.
בת כמה את? בטח סביבות שלושים פלוס מינוס?
שלושים שנה את מכורה. את באמת מצפה להתנקות פיזית ורגשית תוך שבועות ספורים?
סלחנות, אהובה. סלחנות.
(ולכי לקנות קונדומים! ולנוח בלי אשם.. ולהעניק לגוף שלך קצת מגע מרפא... )

לא סובלת קונדומים מעדיפה אפילו להתנזר , ולגבי כל הקשיים שמניתי שהיו מנת חלקי לאחר שבני נולד - הקשיים האלו הם כבר נחלת העבר, הם מאחוריי ,אני פשוט לא מוכנה עדיין לחזור אליהם ולהביא ילד נוסף לעולם,עד שסוף סוף נהייה לי קל ויש לי זמן לעצמי,(ואני באמת בערך בת שלושים).ואני באמת מדחיקה צורך אדיר וצריכה לראות מה אני עושה לגבי זה.

היום התחלתי את היום עם שקית של 5 שקדים,5 פקאנים,5 קשיו,5 צימוקים לבנים ו 5 צימוקים שחורים, שקית הפתעות מעורבבת היטב שנישנשתי תוך כדי נסיעה לעבודה , זה מעין הרגל/תחביב שסיגלתי לעצמי בתקופת הניקיון ממתוקי םמעובדים, הרגל כייפי נורא כי אני שקועה בכביש ולכן לא יודעת מה הכנסתי לפה עד שלא מרגישה את הטעם, זה מחדד את חוש הטעם ומפתיע ומפנק.ממליצה בחום.
אז כל היום נהייה טוב יותר,בצהריים יצאתי למסעדה והזמנתי מנת שרימצפס עם אורז ,שבעתי בשלב מסויים ולקחתי בטייק אווי את מה שנשאר וזה יהיה ארוחת צהריים שלי מחר בעבודה.
עדיין נשנשתי כל מיני דברים שיש בהם סוכר וקמח לבן וגם אכלתי מנת קינוח שוקולדית במסעדה אך היום היה יותר מאוזן מאתמול ואני לא מרגישה שמתוק לי עד כדי בחילה כמו שהירגשתי אתמול.
הכתיבה מאוד עוזרת לי.

הכתיבה מאוד עוזרת לי.
והקריאה מאד מקרבת

את עושה טוב.
אני באמת מדחיקה צורך אדיר וצריכה לראות מה אני עושה לגבי זה.
קחי עוד אחד.
יש איך לתמוך בך בעניין?

תודה על הדף הזה. שתי שאלות למי שיודעת:

אני רוצה להתחיל את הבוקר ברסק ירוק אבל בינתיים כשהצלחתי לעשות את זה אז עשר דקות אחר כך הייתי שוב רעבה ועשיתי לי שתי פרוסות עם משהו. יש עיצה?

יש לי בעיה עם הלילה. לצערי אני בדרך כלל הולכת לישון מאוחר, בסביבות 2400 ואני תמיד מרגישה צורך לאכול משהו לפני שאני הולכת לישון, זה עוזר לי להרדם. האם עדיף לא לאכול כל כך מאוחר או שזה לא נורא?

אני ואישי עשינו חישוב פעם לגבי כוס תה, כמה היא באמת מחממת את הגוף וכמה מזה זו אשליה. ובכן, התוצאות חד משמעיות - אשליה

כוס התה מחממת את האצבעות שקפאו לא את המערכות הפנימיות - לפחות ככה זה אצלי

כוס התה מחממת את האצבעות שקפאו
גם אצלי. גם זה חשוב לפעמים!

אז אולי הכי טוב להחזיק אותה ולא לשתות, כי יש מצב שהיא מטעה את המערכות וגורמת להן לא לחמם את הגוף כראוי אח"כ..
טמפסט, אולי תעלי את תכולת הפרי בשייק? יותר תפוחים ובננות, יותר משביע.

אני רוצה להתחיל את הבוקר ברסק ירוק אבל בינתיים כשהצלחתי לעשות את זה אז עשר דקות אחר כך הייתי שוב רעבה ועשיתי לי שתי פרוסות עם משהו. יש עיצה?
לאכול אגוזים וזרעים.

אני ואישי עשינו חישוב פעם לגבי כוס תה, כמה היא באמת מחממת את הגוף וכמה מזה זו אשליה. ובכן, התוצאות חד משמעיות - אשליה

לא מסכימה, מנסיוני כוס תה או מרק דווקא מאוד מחממת. כשקר לי אני שותה תה וזה מיד מחמם ואני גם נשארת מחוממת. לא ברור לי על מה מבוסס כל העניין הזה של הטעיית הגוף, הניסיון שלי (ושל אחרים) מוכיח אחרת.

תודה על הרעיונות.

אתמול כתבתי די הרבה וזה כנראה נמחק,אני אנסה לשחזר :
כתבתי שקצת "עליתי על דרך",ושאני כבר יותר מאוזנת מבחינת תזונה.
גיליתי שכשהתהליך שלי מתדרדר אז מאוד עוזר לי לעשות הליכה ארוכה ,הליכה שחוזרים ממנה עם קצת כאבי שרירים (במקרה שלי 30 ד' הליכה איטית עם עגלה:) )
זה עוזר לי להרגיש את השרירים שלי ואת המקום שבו הם נגמרים ומעלייהם את שכבות השומן שהצברו או את הבטן והקיבה נפוחות מרוב בצק,זה מה שעזר לי בפעם הזאת לחזור לתהליך הגמילה מהמתוקים.
אתמול הייתי כל היום בבית וקמתי בבוקר עם חשק עז לסלט ועשיתי סלט ממש שווה והיה לי כל כך טעים,אכלתי אותו למרות שהייתה לי פסטה ברוטב שמנת ופיטריות מוכנה לאכילה מתחת לאף.

לעשות הליכה ארוכה
זה עוזר לך כי זה קשור לאיזון מרידיאן הטחול
זה נלחם פיזית ממש בצורך במתוק.
תציצי במה שכתבתי בדף סימני_התעללות_בזוגיות‏, תחפשי לפי המלה "טבע" ותמצאי מה כתבתי על הליכה

איך מחפשים מילה בתוך דף?

מצטרפת לשאלה, נכנסתי לדף שציינת , כתבתי בחלון למעלה טבע, וזה נתן לי המון המון הפניות לדפים שונים באתר...ואני סקרנית לשמוע על איזון מרידיאן הטחול.

כתבתי בחלון למעלה טבע
זה מחפש דפים באתר.

מלה בתוך דף מחפשים בעזרת קונטרול + F
F ל FIND)

ביותר מדף אחד באתר הוזכר שעל פי הרפואה הסינית, תשוקה למתוק קשורה לחולשה של אלמנט האדמה, ואחת הדרכים לחזק אותו היא לצאת להליכה יומיומית. (נדמה לי שכתבו על כך מיה_גל‏, בשמת_א‏ ורוני מ-שאלות_למטפלת_ברפואה_סינית_לילדים‏).
ב ‏מחקר שפורסם לאחרונה‏ הראו שהליכה של 15 דקות ממתנת תשוקה לשוקולד אצל מכורים. אני אוהבת הצטלבויות כאלה בין הגישה המזרחית והמערבית.

ביותר מדף אחד באתר הוזכר שעל פי הרפואה הסינית, תשוקה למתוק קשורה לחולשה של אלמנט האדמה, ואחת הדרכים לחזק אותו היא לצאת להליכה יומיומית.
מסכימה שהליכה בחוץ היא דרך נפלאה למיסוס התשוקה למתוק.
עם זאת, משום שאני נטולת כל זמן פנוי לעצמי, גיליתי שגם חצי שעה עד 40 דקות עבודה על אופניים ביתיים או מין סטפר בעל תנועה עגולה מורידים לי את התשוקה למתוק ובכלל עוזרים לחזור למנגנון הבסיסי של רעב ושובע.

יופי שהעליתם שוב את הדף למה_חדש^?‏.
אני צריכה את החיזוק הזה,אני מרגישה את התהליך שלי הולך ומתמוסס.

נתחיל ממה שעדיין נשאר מהתהליך : הייתי רגילה להתחיל כל בוקר בסנדוויץ עם חביתה ו/או חבילת "עוגיות חיוכים" תעשייתיות טבולה בכוס נס וכבר אייזה חודשיים רצוף ארוחת הבוקר שלי היא שקית עם כל מיני אגוזים ושקדים וצימוקים,אני ממש אוהבת את "ההרגל" הזה.
אני גם אוכלת פחות מאפים וקוראסונים,למעשה עד לפני שבוע לא נכנסתי לאף מאפייה אבל בשבוע האחרון היו כמה "גיחות"למאפיות.
כל השאר די מדכא - אני לא אוכלת כל כך הרבה ירקות וגם מפירות די נמאס לי,אני אוכלת לחם לבן יותר ממה שהייתי רוצה לאכול, ולא תמיד מפסיקה לאכול כשמרגישה שבעה, זאת אומרת אוכלת גם מהרגש.אוכלת קצת פחות מתוקים אבל עדיין אוכלת אותם ולא תמיד מתוקים מסוג פירות.
ואני לא מצליחה להתמיד עם הליכות ברגל.
וגם עליתי קצת במשקל. :(

אולי עצם ההודאה בזה בפני כולם "תנער אותי" ?!

לדבר ולאוורר זה תמיד צעד בכיוון הנכון

אני נזכרת בדף הזה מדי פעם ברגשי תודה- כשאני קולטת שסופסוף אחרי שנים ירדתי לכפית סוכר בקפה (זה היה אחד וחצי), כשאני אוכלת סלט או פרות ושקדים במקום דברים אחרים, כשאני אוכלת מקלות גזר/שומר/קולורבי טבולים בחומוס/אבוקדו במקום עם לחם. כשבתקופת הוסת אני לא נכנעת לתשוקה לג'אנק אלא אוכלת דברים יותר בריאים.
וכל השינויים האלו בזכותך א שפתחת את הדף ובזכות כל העצות החכמות שנתנו לך. אז תודה, ואני מאחלת לך עוד הרגל בריא שיצטרף לעוד אחד. השינוי כבר קורה

א, תסתכלי על החיובי.
חוללת כמה שינויים משמעותיים בתזונה שלך, והם יציבים.
למשל, ארוחת הבוקר שלך. ולא פחות חשוב: את אוהבת את זה* זה מאוד מאוד משמעותי.

ועוד:
_לא תמיד מפסיקה לאכול כשמרגישה שבעה, זאת אומרת אוכלת גם מהרגש_
כלומר, בתרגום לעברית הוגנת , את *פעמים רבות כן מפסיקה לאכול כשאת מרגישה שובע, ורק לפעמים ממשיכה לאכול. תקני אותי אם אני טועה, אבל זה יותר טוב ממצבך בעבר.
וכן: את אוכלת *גם* מהרגש, ולא *רק* מהרגש. את מקשיבה לגוף. את מבדילה בין אכילה רגשית לאכילה שאיננה רגשית. את יודעת לתפוס את עצמך בסוף ארוחה ולהגיד: אופס, הפעם זה היה יותר מדי. יש לך מודעות! זה נורא נורא משמעותי!!!

עצה שלי: קחי חודשיים נוספים שבהם המטרה שלך תהיה לשמור על ההישגים היציבים האלה, להתענג עליהם, לשמוח בהם, וליהנות מהחיים. ואחר כך עוד חודשיים ועוד חודשיים. כמה שדרוש לך. מתישהו יתעורר בך החשק לשינוי נוסף. אני חושבת שלפעמים צריך תחושת יציבות, צריך להוכיח לעצמך שאכן, השינוי הנוכחי יציב ואיתן, לפני שמניחים עליו שלב התקדמות נוסף. תזכרי: זה תהליך של שנים. מי כמוני יודעת
(וזה שווה את זה)

אישה_שמחה^?‏ אין לך מושג כמה שמשמח אותי לקרוא מה שהדף הזה עשה לך ! את גם הזכרת לי שינוי נוסף שהושרש בי, תזונת מחזור.
בשבוע המחזור אני מציפה את הבית בפירות ואגוזים וחלווה ואוכלת מתוקים טיבעיים במקום מתוקים תעשייתיים...כבר אייזה 3 מחזורים רצוף.
תמרוש_רוש‏,תודה על התמיכה, האמת היא שאם להודות בשיא הכנות אז אין שיפור בנושא הזה, לפני התהליך הזה הייתי "מודעת" אך אוכלת נגד מה שאני מודעת שטוב לגוף שלי,וחזרתי למצב הזה בדיוק.
בנתיים עדיין קשה לי "לעלות על הדרך" אבל אני מתכוונת להשתמש בעצת ההדרגתיות שלך.
היום למשל, התחלתי טוב ,עם אגוזים וצימוקים והרבה מהם כי בחורף אני רעבה יותר, וכל היום רצתי ממקום למקום והגעתי לאוטו ב 14:15 מורעבת, ידעתי שיש לי פלפלים ממולאים בבית במרחק חצי שעה נסיעה אך לא הצלחתי להגיע הבייתה, היה אייזה קול בראש שלי שכל הזמן שכנע אותי לעצור באייזו תחנת דלק ו"להרביץ קנייה" בסוף זה נגמר בעצירה וקנייה של ארטיק נוק אאוט פקאן(שחיתות מטורפת! )היה לי טעים אך לא דגדג לי והייתי ממש צריכה להחזיק את עצמי כדי לא לעשות עוד עצירה בתחנת דלק נוספת לקנייה נוספת.מזל שאני גרה באזור שאין בו הרבה תחנות דלק.

אני ממש מרגישה ייסורי גמילה וקושי כמו שהירגשתי בהתחלה הראשונית ביותר של התהליך,לא קל לי.

אני דווקא קוראת שינויים גדולים.
אני מאמינה בכל ליבי שחלק ניכר מהתהליך שאת עושה הוא עוד נסתר מעינייך. מתרחש מתחת לפני השטח, ויבואו ימים שתוכלי להביט לאחור ולהזכר בימי הנוק אאוט פקאן ולא להאמין שעשית זאת המודעות היא הצעד הכי חשוב במעבר מאי-יכולת ליכולת. את מתנדנדת במקום הכי משמעותי, הכי קשה, ולא מוותרת לעצמך אלא לפעמים. זה מקום לא פשוט להיות בו, אבל זכרי שהוא הוא לב הצמיחה. אל תוותרי ותראי איך זה נושא פירות.
באשר לגמילה, אולי יעזור אם אני אשתף שאני מזדהה מאד. אני חושבת שיכול להיות שבתזונה, אנשים כמוני (ואולי כמוך?) צריכים ליפול כמה פעמים כדי להכיר את ההרגשה טוב ולזכור אותה ולהצליח להשמר ממנה...

אני גם רואה שינויים גדולים. כרגע קשה לך לראות אותם, כי הקשיים והנפילות כל כך בולטים. אבל אני רואה אותם.

קוראת אתכם,תודה
היום התחלתי את היום עם פירות ואגוזים....לא הרגשתי רעב וחוסר אבל כשפגשתי עוגת שמרים ביתית טעימה אכלתי אייזה 4 חתיכות ממנה מבלי להרגיש כמעט.
זה הכי מפחיד אותי...שבסוף אני אשמין כי ב נ ו ס ף לכל הג'אנק שאני אוכלת אני אוכל גם עתירי קלוריות בריאים כמו אגוזים ושקדים ופירות מתוקים...
השבוע יש אייזה ארקוע מהעבודה בספא ואני ממש מתבאסת לחשוף את עצמי בבגד ים ואני נזכרת שאם הארוע הזה היה מתרחש לפני כחודשיים ,הייתי מרגישה מעולה עם בגד ים.
ומה שהכי מבאס זה שלמרות שאני כותבת על העוגת שמרים והבגד ים בבעסה, אני יודעת בתוך תוכי ,שאם שנייה אחרי שאסיים לכתוב את מה שכתבתי פה אהיה באותה סיטואציה אחבר אותה בחירה מוטעית (אנשנש חצי תבנית עוגה מבלי להרגיש ), אני כאילו "מתהפכת" בשניות....

ומה שכתבת עכשיו, מה הוא בא ללמדך? מה את צריכה לעשות כאשר יש חומר שאת מכניסה לגוף, ומזיק לך, ואת יודעת שהוא מזיק לך, ואת לא מסוגלת לגייס את הידע הזה ברגע שאת נחשפת לחומר הזה?
<עוגות שמרים זה גם סוכרים, גם גלוטן, גם שומנים, וגם שמרים. אין לך שום סיכוי נגדן בלי לעבור קריז קודם.>

א, את עוזרת לי כל כך... תמשיכי לכתוב (בבקשה..)
הכנות שלך עוזרת לי להיות כנה עם עצמי,
והפענוח שלך של הרגעים האלה של ה'התהפכות' בשניות, עוזר לי לחשוב על התהליך שאני עוברת.
אני מזדהה אתך מ-א-ד! הרצון לשנות, הנפילות, הקושי לעמוד בפני משהו שאני יודעת בראש שלא טוב לי, חוסר היכולת לעמוד בהחלטות שלי..
אני קצת זנחתי את המאמצים בזמן האחרון כי אין לי כוח להרגיש תחושת כישלון כל כך הרבה זמן רצוף, אז אני פשוט מדחיקה ומתעלמת.
כשאני קוראת מה שאת עוברת (אפילו שאת לא מתארת רק הצלחות ואולי דוקא בגלל זה) זה נותן לי מוטיבציה.
פתאום בא לי לחזור להתאמץ, פתאום בא לי לחשוב שניה לפני שאני מכניסה לפה עוגיה/שוקולד/פסטה.
זהו, אין לי פה מסר לאומה, סתם רציתי להגיד שטוב שחזרת לכתוב (אני עוקבת אחרי הדף הזה מתחילתו)
ולהביע הזדהות

בשביל יול וגם בשבילי...אמשיך...

ניצן_אמ‏ קראתי את השאלה/ות שלך אייזה 10 פעמים ות'אמת אני לא מצליחה לענות עליה/הן ...לא יודעת מה התשובה..שאלת- מה זה בא ללמד אותי ? שאני מכורה? או שעליי להתרחק מסיטואציות שבהם אפגוש עוגות ביתיות וחומרים מזיקים אחרים ...או אולי תשובה אחרת ?!?!

לארוחת ערב הכנתי מרק ירקות מבצל,שום,גזר,דלעת,קישוא ופטרוזיליה מהגינה, זה יותר ירקות ממה שאכלתי בכל חודש האחרון יחד.
אכלתי ממנו הרבה צלחות ..אבל עכשיו קינחתי בשקית במבה :(
סתם אכלתי אותה בגלל שהיא הייתה לי מול העיניים .זה מוזר כי ת'אמת היא הייתה שם כל היום אך כשעברתי לידה במזדרון עכשיו היא פתאום קפצה לי ליד ונפתחה מעצמה ופתאום מצאתי את עצמי לועסת במבות מול המחשב ותוהה איך הגעתי למצב הזה.
לפחות תוך כדי אכילת המרק הצלחתי להרגיש שהקישוא היה ממש טוב,כזה שמחליף טעמים עדינים תוך כדי הביס,מזמן לא הייתי מודעת לדקויות של הטעמים,יש לזה איכות מסויימת.
אים כי עליי להודות שזו איכות שמתקשה להתחרות עם איכות של,למשל, אכילת פיצה (=איכות של תחושת נחמה וסיפוק).
זה כמו להשוות בן סרט D.V.D מושקע לבין שמיעת תסכית ברדיו , לתסכית יש איכויות מדהימות אבל הרבה יותר קל להעדיף צפייה ב D.V.D בגלל האינטנסיביות והווליום והקצב ובגלל שסרט מאכיל את כל החושים עם כפית ולא נותן להם להתאמץ (ולהתחדד על הדרך...).

(=איכות של תחושת נחמה וסיפוק).
אני עם אז בקצרה - להוציא מהראש את ההתייחסות אל זה כאל דבר כל כך חיובי איכותי ומנחם. זה מעשה רמייה נבזי. כמו שסיגריות לא לא לא!! "מרגיעות" אלא גורמות לעצבנות, ומתוך העצבנות הזאת, סיגריה יעני מרגיעה רגעית. אבל האמת היא שהיא רק כורה בור לסיגריה הבאה.

מדוע את כל כך זקוקה לנחמה? איך זה שהתחליף הזול הזה, שמתחיל שרשרת שמשחררת לך סרוטונין במוח, גורם לך להרגיש לרגע "מנוחמת" אבל מיד אח"כ כורה לך בור רגשי כל כך עמוק שאין למלא אותו אלא בעוד בצק שמרים, איך את יכולה לדבר עליו בכאלה כבוד והערכה? ואם את זקוקה לנחמה, לא עדיף לנסות לקבל אותה ולא להסתפק בתחליף הזול הזה?
אני מציעה לך שבפעם הבאה שתסתכלי על פיצה, רגע לפני שאת אוכלת, תגידי לעצמך "אני ראויה *לכלכך הרבה* יותר מאשר חתיכת בצק עם גבינה כדי להרגיש מנוחמת. אני ראויה לחום אנושי אמיתי."

ופתאום מצאתי את עצמי לועסת במבות מול המחשב ותוהה איך הגעתי למצב הזה.
מזמן אני טוענת שמחשב משמין
וטוב א שחזרת לכתוב וגם יול וניצן ובכלל.

מזמן אני טוענת שמחשב משמין

(אצלנו לא אוכלים מול המחשב או מול הטלויזיה)

נפתח לי דף מתוך קריאת מצוקה שלי בככר השוק
ואני מוצאת הרבה משותף עם הדף הזה,
קוראת ומזדהה, ונאבקת ומפשלת לסרוגין,
לא יודעת בדיוק אבל אני מתחילה לחשוב שיש משהו פחות טוב במאבק מתמיד עם מה שמכניסים לפה,
אני לא בטוחה שזה נכון לגוף ואפשר להתמיד בזה לאורך זמן,
אולי צריך להיות סלחני יותר? הגוף שלנו מתוכנן לעכל ולהשלים עם סוגים שונים של מזון,
אני מדגישה לא באתי להתוכח!
באתי בעצם לשאול שאלה ולהניח הנחה לשם בדיקה יחד איתכן,
האם כולנו נועדנו להיות רזים? יתכן שחלק מהמאבק של המלאים שבינינו הוא אבוד מראש...
הבריאות חשובה! אבל גם אני נופלת כל הזמן ''למלכודת הבטן השטוחה'' , אפשר להיות בריא
גם עם משקל עודף יחסית, ופעילות פיזית,
אולי הצורך בשליטה מתמדת היא שגורמת לנו ליפול מידי פעם?
הורמונלית קשה לנשים לשמור על קו אחיד של תזונה לאורך כל החודש,

ואני כנראה מתחילה את גיל המעבר...ולא מתעמלת...ואוכלת המון ומשתדלת שזה לא יהיה זבל בעיני....

אני מציעה לך שבפעם הבאה שתסתכלי על פיצה, רגע לפני שאת אוכלת
הבעיה היא שאין את הרגע הזה. הוא מגיע רק *אחרי* שאוכלים. אצלי לפחות...

אני לא חושבת שבשום שלב פה לא דיברנו על "רזון" כעל מטרה. בפירוש לא. דיברנו על מזונות מסויימים שגורמים להתמכרות קשה פיזית ורגשית.
מנסיוני האישי שבפירוש קרה בתקופה שמאז פתיחת דף זה - כאשר עוברים את שלב הגמילה (בייסורים, ומתוך הרבה נסיונות ועד שמוצאים את המניע הנכון באמת!!) קורית השתחררות אמיתית. פיזית ורגשית. חוץ מזה, הגוף מתאזן על משקל נכון. "רזה" לא הייתי קוראת לעצמי, אבל אני מרגישה ממש מעולה בתוך הגוף שלי.

אני מציעה לך שבפעם הבאה שתסתכלי על פיצה, רגע לפני שאת אוכלת
הבעיה היא שאין את הרגע הזה. הוא מגיע רק אחרי שאוכלים. אצלי לפחות...
קרן. קודם כל
בתור מכורת עבר-קרוב-מאד קשה* וסדרתית, אני יכולה להגיד לך באחריות, שאם תתכוונני, אחרי כמה זמן זה יתחיל לקרות. בהתחלה רק פאוזה.
אני לא חושבת שזה קל בכלל. כי אני מכירה היטב את התחושה הזאת (סירנות ואורות מהבהבים *התמכרות!!!!) שכל הגוף הולך לעבר הפיצה, והמוח עושה SHUTDOWN מוחלט לכל התנגדות...
אז בהתחלה להעיף את זה מהבית במאה אחוז. ולא להתפשר על זה, כי זה לא כמו מישהו אחר שאוכל פעם פה פעם שם, זה ממש לא בריא למי שמכור והייתי מרחיקה לכת ואומרת אפילו "מסוכן". כן כן. עד כדי כך. בשום אופן לא ללכת למקומות שמגישים בהם פיצה. למשך כמה שבועות לפחות.
זה לא יגמול אותך, אבל זה ייתן לך את הפאוזה של השניה לפני, שבה תוכלי לומר לעצמך את הדבר הנכון.
בשבילי "את ראויה ליותר מזה" לא היה הדבר הנכון. וגם לא "זיכרי כמה שאת מרגישה נורא אח"כ" וגם לא עוד המון דברים. הדבר היחיד שישב אצלי נכון באמת ועזר לי לא להכניס את מושא התמכרותי הקשה, האוכל (לא מזון) שכל כך הזיק לי היה "הבטחת לבת שלך שאת לא עושה את זה יותר. זה מזיק לה פיזית ומזיק להנקה, ומזיק לילדייך העתידיים. הבטחת. לבת שלך. אין יותר גבוה מזה." ידעתי (וזה מה שהתאים לי) שאם את זה אני מפרה, מתוך הבטחה שנתתי לה, (שתינו בוכיות על רצפת חדר האמבטיה, אחרי תקופת סבל איום מצידה שניתן היה להסביר בהחלט בכך שחזרתי לאכול דגנים, והוכיחה את עצמה בכך שמצב שתינו השתפר לבלי הכר אח"כ!) אני לא אוכל להסתכל לעצמי בעיניים יותר.

כשהבת הקטנה שלי היתה תינוקת לא יכולתי לאכול דברי חלב (כולל גם שוקולד חלב...), קשיו, אבקת מרק וקינואה.
במשך שנה שלמה חקרתי, שאלתי, בדקתי כל מאכל לפני שהכנסתי לפה - היה לי ברור שאין כאן שום אפשרות ל"מעידה",
אם הייתי אוכלת מהמאכלים הנ"ל היא היתה משלשלת שרוכי-דם, בוכה וסובלת.
ידעתי שזה כל-כך מזיק *לה* שכולי הייתי מכוונת ולא מתפשרת כלל.
והנה אני, יודעת שיש מאכלים שלא נכונים לי ושאני לא מסוגלת רק קצת (לא כמוך אחותי היקרה ) והגוף מגיב לא טוב (השמנה, עייפות)
ועדיין אני ממשיכה.
מצד שני, חיטה לדוגמה (כתבתי על זה בתחילת הדף) עושה לי רע-רע ופה אין לי ספק בכלל - לא נוגעת בזה ולא נמשכת לזה יותר.
פיצה "אמיתית" לא אכלתי כבר כל-כך הרבה זמן וזה לא מעניין ומגרה אותי.
אני לא מבינה למה זה לא קורה לי עם שוקולד למשל...

שוקולד הוא גם פוטנציאל התמכרות קשה. יש בו סוכרים, שומנים, ומתילקסנטינים - מגוון כימיקלים ממכרים שדומים לקפאין וגם... קפאין. בקיצור - קוקטייל קטלני וממכר.
יש את מי שזה לא באמת מזיז לו (אני) ויש את מי שרק להסתכל על זה גומר אותו. כלומר, גם לי זה לא מי יודע מה מועיל בחיים, אבל לפחות אני לא מתמכרת לזה.
אני חושבת שאם מזהים את החומרים האלה, כדאי להפסיק לתנות איתם אהבים... הם לא "מנחמים" או "מרגיעים" הם בדיוק להיפך.

והנה אני, יודעת שיש מאכלים שלא נכונים לי ושאני לא מסוגלת רק קצת (לא כמוך אחותי היקרה blink) והגוף מגיב לא טוב (השמנה, עייפות)
ועדיין אני ממשיכה.
כמו שכל אחד זקוק לוריאציות תזונה שונות (אחד רגיש לפירות טרופיים, אחד הכי טוב לו בשר, ואחד הכי טוב לו קטניות.. כזה מין) ככה לכל אחד יש את החומרים שהכי ממכרים אותו.
כמו למשל שוקולד - לי זה לא עושה את זה, לך כן. כמו שאלכוהול לא ממכר אותי ויש אחרים שזה יהרוס להם את החיים, כמו שיש אנשים שיכולים חופשי לאכול פיצה, ואני ממש ניזוקה מזה ומתמכרת לזה קשות.
אז הנקודה היא לא להגיד "שוקולד זה רק רע" אלא להגיד "הגוף שלי הפרטי מתמכר קשות לשוקולד, זה חומר שמזיק לי, אין לי שום שליטה שם."
ולהבין את החומרה של זה, ולהתנקות מזה כמו שהיית מתנקה מסם קשה. כי בשבילך זה סם. זה מעמיס על הכבד שלך, משפיע על הנוירוטרנסמיטרים במוח שלך, גורם לך להשמנה (לא, זה לא אוניברסלי.) לתחושות עייפות ועוד..
לך זה לא טוב, ואולי אפילו לכן לך הכי קשה להפסיק, אבל מאידך - הכי חשוב. והתועלת בצד הגמילה הזאת היא דרמטית לאיכות החיים (כך לפחות בעיניי)

דיברתן על הנזק לילדים, וזה הזכיר לי את הגמילה מעישון- לפני ההריון ניסיתי להפסיק, וזה גרם לי להעלות איזה 8 קילו וגם בסוף התייאשתי וחזרתי לעשן...
עכשיו, בהריון, מרגע ששמעתי על ההריון הפסקתי "במטה קסם", ואפילו לא עליתי קילו! מדהים מה שהמחויבות הזו עושה לנו...

קוראת אתכן וזה מעורר אצלי המון מחשבות, מקווה שמחר יהיה לי זמן לארגן אותן ולהעלות אותן על הכתב...

הדף הזה עשה לי נפלאות ב"סיבוב הקודם" שלו, והניע גמילה מקפה שהלכה בקלות ובטבעיות, וממשיכה. עם המתוק זה עדיין בגלים, ועכשיו אני מתמודדת עם אתגר העייפות.... אני בתקופה מאד מעייפת (התינוקת ישנה מעט ולא טוב), ואין לי כל כך אפשרות להשלים שינה. אני מרגישה שכשאני בתהומות העייפות, אני פשוט חייבת את הסוכר כדי לא לקרוס. אני יודעת, בראש, שזה לא פתרון אמיתי. אני יודעת שזה מפיל לעייפות גדולה יותר אחר כך. אבל בזמן אמת זה פשוט לא משכנע אותי. וגם פירות רגילים ומתוקים בכלל לא מדגדגים את הצורך הזה (גם לא סתם פחמימות, דרך אגב. לחם למשל אף פעם לא עשה לי את זה. פסטה זה סיפור אחר... ההבדל הזה וההתמכרות לפסטה זה עוד משהו שמעניין אותי לבדוק, אבל לא בטוחה שאני בשלה).
בכל אופן, מגיע שלב אחרי הצהריים שאני פשוט *חייבת* מתוק. והבעיה היא שאם יש בבית, אז אחר כך אני אוכל מזה גם בערב, גם אם מבחינת הגוף לא בא לי בכלל. שם זה כבר פסיכולוגי נטו, לא מסוכלת שתהיה עוגה בבית (למשל) ולא לאכול ממנה. תקופה ארוכה עכשיו לא היו בבית מתוקים בכלל, ועכשיו שוב יש.... אני אפילו לא בטוחה אם זה נכון לנסות לשנות את זה עכשיו או לבחון את הדברים מחדש כשתקופת העייפות תחלוף, סתם רציתי לשתף....

אני יודעת שזה מפיל לעייפות גדולה יותר אחר כך.
זה כל מה רציתי להגיד.

תקופת העייפות תחלוף
הסוכר רק עושה את זה יותר קשה, ואת זה את יודעת בעצמך...

הסוכר רק עושה את זה יותר קשה, ואת זה את יודעת בעצמך...
לגמרי. עכשיו רק נשאר לעשות עם זה משהו

תודה את מותק.

קרן, קראתי קצת אחורה, ונזכרתי בכמה דברים שממש חשובים בהקשר של "אז למה עם שוקולד זה לא קורה."
סיגריות - עשית את זה בשביל ההריון. כלומר - בשביל מישהו אחר (כמוני. אני תיכף ארחיב.)
חיטה - בעצם, העבירו אותך גמילה בלי לגלות לך. הנטורופתית לא אמרה לך "נסי להוריד חיטה, זה נורא קשה בלה בלה בלה..." היא אמרה לך "שלושה חודשים, שום חיטה." כלומר, אני לא יודעת אם הבנת אז עד הסוף את ההשלכות של הויתור הזה, ואם היה דיבור על זה שזה סופי ומוחלט. אולי כן. אבל אני מניחה לרגע שלא, תקני אותי אם אני טועה. אני מסיקה מזה שפשוט קיבלת הנחיה, ביצעת אותה, בלי לחשוב על הקושי והנצח והויתור, בלי לערב את הרגשות והנחמה וכו' אלא פשוט מרגע לרגע, ולמשך שלושה חודשים. התוצאות היו מרהיבות, והיום זכית בניקיון ממשהו שבפירוש הזיק לך פיזית. שוב - משהו חיצוני לך.
הקשיו והקינואה? - NO BRAINER כמו שאומרים. מזיק לתינוקת? שלשולי דם? אני הייתי נותנת גם את יד ימין.

והשוקולד? מה עם השוקולד?
אני מוכנה שתשלמי לי המון כסף ואני אורה לך לא לאכול את זה למשך שלושה חודשים טכנית זה יהיה הכי פשוט לשתינו
<אני צוחקת, אבל שורש הדברים בעיניי הוא שבשביל עצמנו אנחנו פשוט לא עושים. לא מתוך שכל ורציונאל.>
<עכשיו אני אנסה לישון.>

אני צריכה להפנים ולזכור שאכילת מתוק לא מנחמת אלא ''מנחמת לרגע האכילה ויוצרת צורך בעוד מתוק'' ,כשהבנתי שהסיגריה לא מרגיעה , הפסקתי לעשן ל-ת-מ-י-ד .

אלמונית-זללנית דברייך גרמו לי לחשוב עם עצמי בכנות עד כמה התהליך הזה נעשה בשביל לרזות ועד כמה בשביל הבריאות.
הגעתי למסקנה שהתהליך התחיל כשפתחתי את הדף בעיקר בשביל הבריאות, מאחר והשמנתי לאחרונה אני חייבת להודות שכשחזרתי לדף הזה לפני כמה ימים לרצון שלי להרזות היה חלק נכבד ואף עיקרי במוטיבציה, קשה לי להודות בכך כי אני כבר שנים משתדלת להימנע מלהכנס למרוץ הדיאטות הזה, והייתי בדרך כלל מתנשאת וצינית כלפיי אלו שכן, לא רוצה לההפך לעוד בחורה שסופרת קלוריות בחסה...
עכשיו - במבט מלמעלה, אני רוצה את הגמילה הזו כדי להיות מעט רזה יותר, כדי להיות קלילה יותר בהרגשה הפיזית,כדי להתרפא מעצירות כרונית שמלווה אותי שנים(יציאה פעם ביומיים-שלושה),אך בעיקר כדי להיות חופשייה מהתלות הזו בעוגות,עוגיות ופחמימות, להפסיק להיות חרדה שלא אשיג אותם, להשתחרר מתחושות כמיהה וחסך שאני חשה כל פעם שאני עוברת ליד מאפייה, רוצה להיות חופשייה מכל זה, רוצה שהאנרגיה הזו תפסיק להתבזבז ותתועל למקומות אחרים.

בהצלחה לך ולכולן...ואשמח אם תמשיכו לשתף ולכתוב.

מאחר והשמנתי לאחרונה אני חייבת להודות שכשחזרתי לדף הזה לפני כמה ימים לרצון שלי להרזות היה חלק נכבד ואף עיקרי במוטיבציה,
מזדהה עם כל מילה.
ובכלל עם כל מה שכתבת בפוסט הזה. ובעיקר עם זה:
אך בעיקר כדי להיות חופשייה מהתלות הזו בעוגות,עוגיות ופחמימות
רוצה להיות חופשייה מכל זה, רוצה שהאנרגיה הזו תפסיק להתבזבז ותתועל למקומות אחרים.
ואני מוסיפה שאני רוצה להיות חופשיה מהעיסוק המתמיד הזה באוכל.
רוצה שזה יהיה קל ופשוט ונעים (לגוף שלי אבל גם לרגש ולנפש שלי).
שזה יהפוך למציאות חיי בדיוק כמו שלא לעשן הפך למציאות שאין עליה שאלות.

בהצלחה לך ולכולן...ואשמח אם תמשיכו לשתף ולכתוב.

מאחר והשמנתי לאחרונה אני חייבת להודות שכשחזרתי לדף הזה לפני כמה ימים לרצון שלי להרזות היה חלק נכבד ואף עיקרי במוטיבציה,
אני סבורה שאין צורך להוסיף לכל המאבקים גם את המאבק ברצון להיות רזה .

ברצינות. אני רוצה שבתי ואני נהיה בריאות, מלאות אנרגיה ובעלות מנגנון רעב ושובע מאוזן, ו....רזות. אין הכוונה לדקיקות. אני אוהבת קימורים וגוף נשי מעוגל ועגול. אני מתכוונת למשקל סביר ונוח. לי זה כיף ובריא להיות רזה. יותר נוח לשבת, לעמוד, להתכופף, לרוץ, לרכב על אופניים. כשאני רזה (ושוב, לא דקיקה) זה מלווה אצלי בתחושת קלילות תמידית.
זה בסדר לרצות להיות רזה.

לטעמי זה פועל יוצא של המאמץ היותר חשוב וזה להיות בריא, נטול תלויות והתמכרויות קשות, קליל, מרוכז בחיים ולא בפיקס הבא וכו'... בפירוש יוצאים יותר רזים מזה אבל חשוב מזה, הגוף מרגיש חיוני. לא מכור. זה מאפשר כל כך הרבה! בעיקר פוקוס. פוקוס.

אוי, ממש לא להאבק ברצון להיות רזה. אלא שאני מוצאת, שבטווח הארוך, כמוטיבציה עיקרית, היא לא מחזיקה מים.
למשל, אילו בפאוזה הזאת שלפני שתוקעים עוגת שמרים לפה אומרים "אני רוצה להיות רזה" זה אולי יעזור ליום יומיים, אבל לא באמת נוגע בשורש העניין...

ועוד מילה על הרצון להיות רזה...
הוא יכול להיות "אני רוצה להיות רזה, בריאה, חיונית, להרגיש מושכת..." אבל כמעט תמיד מאחוריו מסתתר איזה משהו נורא שלילי "אני *לא* רוצה להיות *שמנה, חולנית, כבדה, דוחה מינית*..." שזה כבר מסר כל כך שלילי לגוף ולנפש. אני חוששת שהרבה נשים (אולי לא ממ) חיות בסיפור השלילי הזה. מתוך אי אהבה לגוף מאד קשה לרצות להעניק לו בריאות ואהבה. במקום זה ממשיכים את ההתמכרות וקוראים לה "נחמה" או "רוגע" או "עירנות". כשזה בעצם רגעי, מפיל יותר עמוק, גורם להרגשות ולרגשות רעים, ולא מחזיק מים.

אני חוששת שהרבה נשים חיות בסיפור השלילי הזה. מתוך אי אהבה לגוף מאד קשה לרצות להעניק לו בריאות ואהבה.
מסכימה. וגם לי, כמובן, יש יחס די מסובך לאוכל ולגוף. אבל זה בהחלט משתפר עם השנים.

רוצה להוסיף עוד משהו על קלילות, אתמול הייתה מסיבה של העבודה שלי והייתה הופעה חיה עם ריקודים ורקדתי מלא ...השתוללתי ...הרגשתי שהגוף רוצה לנוח (אחרי 5 ד' של ריקוד) אך הנפש רוצה להמשיך לנוע בתוך גוף נע...והמשכתי לרקוד ...ונזכרתי כמה אני סקסית ויפה וגם אמרו לי את זה תוך כדי ריקוד וגם ראיתי את זה בעיניים של מי שרקד מסביבי אבל הרגשתי כמו פילה, ניסיתי להסתכל על עצמי מלמעלה וראיתי אישה עם גוף כבד שזז יפה...הרגשתי שאני לא בתוך הגוף שמתאים לי ושלאופי שלי מתאים גוף קצת (עם דגש על קצת, למרות שיש לי עודף משקל ניכר)יותר רזה...!
ומסכימה שלהיות רזה כמוטיבציה עיקרית לשינוי - זה לא מומלץ.
אצלי זה שילוב של כמה דברים,אבל במקרה הספציפי שלי עצם האומץ שאזרתי כשבחרתי לצאת מהתפקיד שלקחתי על עצמי(תפקיד ה"זו שלא סופרת קלוריות") ולהעיז להגיד שיש בי רצון מסויים לרזות - זה צעד משמעותי עבורי.

בפירוש יוצאים יותר רזים מזה
(אני אמשיך לכפור לי באמירה הזאת בפינה. היא לגמרי הגיונית לי, ולגמרי לא תופסת לגבי)

אלטר_אגו‏ - לא הבנתי ? למה התכוונת?האם אצלך עשית גמילה ממתוקים ועוגות ועבודת מודעות שקשורה לאכילה ונשארת באותו משקל?
זה קצת הגיוני, בפעם האחרונה - אחרי תהליך של חודש וחצי ירדתי ממש מעט במשקל וזה הפתיע אותי כי חסכתי לעצמי בחודש וחצי האלו כמה מאות קוראסונים וסופגניות,
אולי עם אכילה מודעת נשארים במשקל שהגוף צריך להיות בו,שזה לא תמיד רזה יותר אבל בהכרח בריא יותר?
אולי בגלל זה,כמו שכתבתי למעלה,אני מרגישה שהגוף שלי אמור להיות רזה באייזה 5 קילו למרות שלפי מושגים רפואיים יש לי עודף משקל של כ 12 קילו?!

_אני מוכנה שתשלמי לי המון כסף ואני אורה לך לא לאכול את זה למשך שלושה חודשים_
אולי הפוך - את תשלמי *לי* המון כסף ובתמורה אני לא אוכל שוקולד...
בדיוק קראתי על מחקר שבדק האם חיזוק חיובי חומרי (כסף) ימריץ אנשים לרדת במשקל.
ברורה התשובה, נכון?...

אני יוצאת לצעידה בכדי שאוכל לאכול בשקט אח"כ קובית שוקולד...
אמשיך אח"כ לכתוב כי יש לי הרבה מה להגיד. כרגיל

כי חסכתי לעצמי בחודש וחצי האלו כמה מאות קוראסונים וסופגניות,
השמנה והתמכרות לא נמדדים בכמה *לא* אכלנו, אלא בכמה כן. "קל" להתמקד בשלילי ולשים לב לכל הדחפים שאנחנו מדחיקים במקום להתייחס לכל הפעמים שבהם כן "פינקנו" את עצמנו (עאלק) כי זה תמיד "בקטנה"
נגיד רק קובית שוקולד אחת קטנה בתמורה לסבל האיום שבצעידה_
רק לי זה הפוך? בראש, כמובן. לא ברגש.
<גילוי נאות, אני שונאת לצעוד. הכי אני שונאת לעשות ספורט לשם הספורט (כלומר, ללא תכלית אחרת.)>

בקשר לזה:
_ברורה התשובה, נכון?...
נראה לי שהתשובה תלויה בטווח הבדיקה. בקצר בטח אנשים מצליחים, בארוך ממש לא.

<גילוי נאות, אני שונאת לצעוד. הכי אני שונאת לעשות ספורט לשם הספורט (כלומר, ללא תכלית אחרת.)>
ככה גם אני התחלתי.
בפעם הראשונה שחזרתי משיעור אירובי הגוף שלי רעד, כאב ואם התיישבתי לא הצלחתי לקום...
קיללתי את המורה, את הרעיון, את השיטה ואת כל העולם. כל-כך כעסתי (על כולם ולא על עצמי ) ובי נשבעתי שכף רגלי לא תדרך יותר בסטודיו.
למזלי הבעל שלי אמר שאולי כדי לי לתת לזה עוד קצת צ'אנס ולא להבהל מהתגובה של הגוף, סה"כ הספורט היחידי שעשיתי עד אז היה.. נו, איך קוראים לזה?
כלום!!

היום אני אוהבת לצעוד, ללכת לשיעורי אירובי ופיאלטיס. הרבה בזכות המורה החדשה המדהימה והמאממת שלי,
שמצידי תגיד לי לרוץ מרתון ואני מיד רצה! או לפחות הולכת אותו...
לא תמיד בא לי וממש קל למצוא סיבות למה לא ללכת, אבל למזלי מצאתי חברה לצעידה וזה מדרבן אותי ולא מאפשר לי להתחמק.

השיג אדיר מבחינתי בנוגע לספורט - כשהיינו בחופשה באנגליה דאגתי לארוז את נעלי הספורט שלי ויצאתי לצעידות על הים!!
<אני אשמח למחיאות כפיים >

והיום זכית בניקיון ממשהו שבפירוש הזיק לך פיזית.
חשבתי על מה שכתבת והחלטתי לעשות ניסיון ולא לאכול שוקולד למשך 30 יום.
מעניין אותי לראות האם ארגיש יותר טוב, אהיה פחות עייפה והאנרגיה תעלה.
זה מלחיץ אותי לאללה ואני כבר חושבת "אז מה אוכל במקום?".
פירות? פירות יבשים?
בלי שוקולד ממחר... אמאל'ה!!...

קרן, אני הייתי ספורטאית מקצועית בנעוריי. התאמנתי בין 1.5-3 שעות כל יום (לא כולל משחקי ליגה לאומית)
אני אוהבת לשחק, לטפס, לטייל כדי לראות הר או אגם, אבל ללכת על הליכון? לרוץ במקום? איכסה.
היום אני עושה יוגה, פשוט כי זה ממש עושה לי טוב באותו רגע. אני מתמסטלת מזה סוף הדרך. אם תראי אותי תצחקי. אני נראית כמו מפתחי שרירים שמנסים לגרד בגב מגוחך לגמרי. אבל זה פשוט נעים.

אני אשמח למחיאות כפיים
קיבלת

חשבתי על מה שכתבת והחלטתי לעשות ניסיון ולא לאכול שוקולד למשך 30 יום.
בלי לשלם לי??? בעסה.

מעניין אותי לראות האם ארגיש יותר טוב, אהיה פחות עייפה והאנרגיה תעלה.
אני מאמינה שכן, בלי נדר. פשוט בגלל הגמילה מהקפאין. _{צפי לכאבי ראש קלים. אבל אל תתרגשי, זה עובר תוך שלושה ימים.}

זה מלחיץ אותי לאללה ואני כבר חושבת "אז מה אוכל במקום?".
פירות? פירות יבשים?
בלי שוקולד ממחר... אמאל'ה!!...
דרך צלחה!
כדורי תמרים עם שבבי בננות (בננה צ'יפס) זה ממש טעים...
אל תשכחי שמה שמלחיץ אותך זה ההתמכרות. כשתנקי תהיה במצב הטוב והעירני כל הזמן, כל הזמן ולא רק אחרי שוקולד.
יהיה טוב, אל תשכחי לדווח!

היום בצעדה אמרתי שאני לא מבינה איך אפשר ללכת על הליכון. ממש איכסה.
אנחנו צועדות בחוץ, בטבע ובעיקר על הטיילת לצד הכביש... אבל בצד השני של הטיילת יש שדות אז זה מתאזן..
היציאה החוצה לאוויר הצח, לריחות (כל פעם אנחנו עוברות ליד מטעי האבוקדו וריח הפריחה עכשיו משכר!), למראות
גורמת לי לחזור הביתה רגועה ושלווה.
אני ממש מנקה את הראש בזמן הצעידה.

שבבי בננות
בננות? אני? לא..לא.. לא מסוגלת לגעת בפרי הזה.
אגב, יש מתכון ל גלידה_נאה^?‏ בלי בננות או אבוקדו?

לא אשכח לדווח...
תודה!

לא, לא בננות. בננות זה הכי דוחה בעולם! בננה צ'יפס. זה משהו אחר לגמרי. במיוחד האורגני.
יש אצלי בדפבית איפשהו מתכון שאישי רקח (מעולה אם יותר לי ) שמבוסס על קשיו ותמרים בלבד. אם תצליחי למצוא תקבלי צל"ש הרמטכ"ל ועיטור כבוד על גבורה לנוכח כמויות טקסט לא סבירות בעליל.

אני ממש מנקה את הראש בזמן הצעידה.
יש אומרים שגם את הגוף.

_{אשר לפריחת האבוקדו, איפה עוברת אורח שתספר לנו בריגשה על ריחות פריחת החרובים?}

א, מה שהתכוונתי הוא שאני אוכלת מעולה - הרבה יותר טוב מרוב האנשים שאני יודעת מה הם אוכלים, והרבה יותר טוב ממה שהיתי אוכלת פעם (אבל זאת לא השוואה נכונה, כי "פעם" הייתי גם רצה ארבעים קילומטרים בשבוע) וממשיכה להשמין, לא "לא לרזות" אלא להשמין.

אשר לפריחת האבוקדו, איפה עוברת אורח שתספר לנו בריגשה על ריחות פריחת החרובים?

קוראת אתכן ולומדת מהדיאלוגים בניכן....
אני עדיין בשיטת המדרגות שלמדתי כאן מכן,אני נכנסת לתהליך בהדרגה כדי לא לצאת ממנו בשעטה.
בנתיים הפסקתי עם (חזרתי להפסיק עם) עוגות ועוגיות תעשייתיות ומקוראסונים ומשוקולד..אבל - אכלתי די הרבה מעוגת הגבינה שבעלי הכין והתזונה שלי עדיין כוללת הרבה פסטה ולחם,עוד לא הגעתי למצב שבו הייתי בפעם שעברה שבו התחלתי ממש להנות מירקות ומסלטים מושקעים...מחכה שזה יבוא...בנתיים זה עדיין נראה לי כמו עונש אבל אני זוכרת היטב שלפני כמה חודשים זה הפך ,לתקופה קצרה, להיות הנאה אמיתית וצרופה.
גם אני מאלה שלא אוהבות לעשות ספורט לצורך הספורט אבל התחלתי להכניס מעט יותר תנועה לחיים שלי (לסדר את הבית יותר =לרוץ מקצה לקצה במשך שעה, 3 פעמים ביום וכדומה).
השיחה שלכם על ספורט הזכירה לי שפעם עשיתי מנוי לחודש לחדר כושר שמורכב מהמון חוגים ובגלל שאני קמצנית (זוכרות שהודיתי בכך בתחילת הדף?)החלטתי לנצל אותו היטב ולהכנס לכמה שיותר סדנאות בחודש הזה, עשיתי קצת יוגה,ריקודי בטן ובעיקר פילאטיס, פילאטיס 3 פעמים בשבוע ! תוך כדי היה לי משעמם וכואב אבל אני לא יכולה לשכוח איך הרגשתי מעולה בחודש הזה, הרגשתי ארוכה וגמישה, הרגשתי כמו דוגמנית או שחקנית קולנוע...אחרי 3 שבועות הפסקתי כי היה לי משעמם ,אפילו לא ניצלתי את השבוע האחרון במנוי,אבל התחושה הכל כך טובה ולא מוכרת לי עוד חקוקה אצלי,יש לי התנגדות חזקה לפילאטיס ביחד עם רצון עז לתת לפילאטיס לשחזר לי את אותה הרגשה מדהימה.

פעילות גופנית זה נהדר. שא אובן לא נכון. אלא שברוב המקרים מה שקורה זה שכדי להתמיד צריך שגרה. וכדי שהשגרה תמשך לנצח, צריך שלא יהיו שינויים מאז'וריים בחיים. אלא מה? אין דבר כזה שאין שינויים מאז'וריים בחיים. אז מפסיקים. וההפסקה מזיקה לגוף. ומתחיל מאבק של "לחזור לכושר" ובעיניי ה-יויו של להכנס ולצאת מכושר לא פחות מזיק גופנית מאשר לעלות ולרדת במשקל במספרים גדולים, אולי אפילו יותר.
לכן אני מאמינה שהכי טוב זה להתאזן תזונתית במצב של פעילות לא-יזומה (כמו לסדר את הבית ולעלות במדרגות אם אין מעלית) ולחיות חיים שאין בהם ברירה אלא לנוע (את הקומפוסט חייבים להוציא, טיולים יומיים עם הכלב חייבים לעשות וכו'...)

א, מאחלת לך לחוות בקרוב את ההנאה הצרופה ממזון אמיתי, חי, טרי ומזין~

הי קרן
מצאתי לך את המתכון לגלידה קשיו - תמרים בתמורה למשלוחה...

חומרים:
אחד קרח לאחד תמרים לאחד קשיו (אני מעדיפה פחות תמרים כי זה יוצא מתוק מדי)
חצי כפית וניל. (לבערך 120 גר' קשיו)
מתודה:
כמו למעלה.
גישת הברוט-פורס - שמים הכל ביחד ומתחילים לחבוט. אם רוצים חלק יוצא קצת נוזלי, ואם רוצים מאד גלידתי יש לצפות לגושים (בד"כ של תמרים או של קרח)
ניסינו כמה דרכים לשפר את המרקם (רוצים חלק וקפוא)
הניסוי הכי מוצלח עד כה היה - לטחון את התמרים, הקשיו והוניל בנפרד, להוציא. לטחון את הקרח בנפרד, להוסיף את התערובת ואת הוניל, לטחון יחד. עדיין יוצא גושישי, אבל הרבה פחות.
הניסויים הבאים -
האיש מתכוון להכין משהו נוזלי, להקפיא בתבניות קרח ולטחון יחד.
אני מתכוונת לשכלל את הניסוי המוצלח - להשתמש במעט יותר קרח מהמתכון המקורי ולעשות ככה - לטחון קשיו ותמרים עם מעט מים לקבלת שמנת תמרים סמיכה.
להוסיף קרח (או קרח טחון, נראה מה ילך יותר טוב) ולכתוש.
אם מישהו מנסה אצלו בבית, שידווח.

אם תצליחי למצוא תקבלי צל"ש הרמטכ"ל ועיטור כבוד על גבורה לנוכח כמויות טקסט לא סבירות בעליל

אגב זה מאוד פשוט ctrl+F והמילה תמר ומוצאים בקלות (אחרי שנתקלים בכל ההודעות שכתבה תמרוש_רוש‏...)

אה, יופי. אני אחפש את זה אח"כ ואערוך לקישור להערה.
תודה נועה!

תרשו לי רגע להדחף טוב?
לא, אני לא ג'מילה, אני הגוף השמנמן והרופס שלה.

אני רוצה להכריז כאן, מעל במה זו,
(אולי ככה המסר יגיע סוף סוף אל ג'מילה- היא קוראת פה המון באתר ודווקא מתייחסת נורא ברצינות למה שכותבים),
להכריז, לצעוק ש- נ מ א ס לי, נ-מ-א-ס!!!
דייייייייי , ג'מילה, את הורגת אותי, אני לא יכול יותר!
מבקש שתניחי לי, שלא תכבידי, שתכבדי.

אני דווקא מעריך אותך, אפילו אוהב..
אז למה יחס שכזה?!
מקווה שתקחי את דברי ברצינות- בסופו של דבר אני משוכנע שאם לי יהייה יותר טוב אז גם לך..
הרי אנחנו בני זוג לא?
עברנו כל כך הרבה יחד...

אוי, ג'מילה....

טוב, אני כאן, למה הדרמטיזציה?
חוזרת לשורות הנגמלות!
התכנון למחר-
לאכול רק כשרעבה (לנסות ממש למשש את התחושה הזו, למולל אותה, להיות איתה קצת)
הרבה פירות וירקות, תבשיל בריא בצהריים, 2 פרוסות לחם בערב, ביצה, תה...
המשך הצלחה לכולנו.

ג'מילה והגוף שלה היקר שלום!

ברכות על ההחלטה המשותפת.
דרך צלחה!

---

לאכול רק כשרעבה
לוקח זמן לחזור לתחושה הזאת. הייתי שמה את זה ברשימה שלי, אבל לא הכי למעלה. בתור התחלה הייתי אוכלת בכל פעם שבא לי. בלי חשבון.

_הרבה פירות וירקות_
*המון* פירות וירקות. בלי הגבלה, בכל צורה ואופן. כנ"ל אגוזים, מיובשים, בפרט לאכול בננות ואבוקדו שהם משביעים.
את צמחונית נכון? תבשילי ירקות זה ממש מעולה. אני ממש אוהבת מרק סמיך כמו גולאש עם עגבניות, אפונה וקולורבי (במקום תפודים) ויכולה לאכול מזה כמויות... להעשיר סלטים בזרעונים וברטבים חיים (קשיו עם שום, שמיר ומים בבלנדר למשל) בלי חשבון על קלוריות ושומנים. זה פחות חשוב עכשיו...

למה? כי בשלב הראשוני בגמילה צריך פשוט להתנקות לגמרי ולנסות כמה שפחות לסבול. ברגע שעוברים את המהמורה הזאת (בין כמה שבועות לכמה חודשים, תלוי כמה רציני, סופי ומוחלט הניקוי מהתמכרויות) אפשר להתחיל לשחק עם כמה ואיך ועוד...

<מאז שעברתי לתזונה נטולת דגנים בהצלחה (כבר כמעט חודשיים!) אני פשוט יודעת שכל ההגיון הזה והלוגיקה הזאת גם מחזיקים מים במעשי.>
<מצד שני, לקח לי כמעט 9 שנים של תהליך. אז אני מכירה טוב טוב מעצמי את ה"צעד קדימה שניים אחורה - סקובידו...">
<זה אפילו קרה פעם אחת במהלך זמן קיומו של הדף!>

תודה ניצן,
מאד מרגיע ומעודד.
תודה שאת כאן, תומכת ומשתפת.

קראתי חלק מהדף, לא הכל. ויש לי שאלה. גם אני מתה על מתוק על שוקולד, עוגות..אבל לא מרגישה מכורה. יכולה גם בלי.
יש לי עודף של 4-5 ק"ג בסה"כ ואני ממש לא שמנה לשמחתי, אבל הקילוגרמים העודפים בהחלט מפריעים לי!!
אני אוכלת בריא מאד: ירקות פירות-טריים ויבשים, אגוזים, שקדים, לחם שיפון, ביצה, דגים וכו'...אני אוכלת את התמרים, אגוזים, תאנים מיובשות וכל זה בריא ועדיף משוקולד אבל...משמין באותה מידה. אני לא מצליחה לרזות.
מה עושים? לקצץ גם בזה?
אולי אני לא אוכלת רק כשאני רעבה אלא גם לפינוק החיך/הלב....(אז זה כבר לדף על אכילה רגשית?)

אבל לא מרגישה מכורה. יכולה גם בלי.
אז תתחילי בלהוריד את זה בקלות ובכיף. אם תראי שזה לא עושה שום אפקט על הגוף, החזירי את זה בקלות ובכיף.
מסוגלת?

התשובה לשאלתך היא - אכן כן. אחרי שמגיעים למצב שמרגישים מסופקים ומרגישים את תחושו הרעב השובע היטב, ומרגישים כשאוכלים דברים לא טובים לגוף, ומרגישים יותר טוב באופן כללי, מגיע הזמן שצריך להסתכל ברצינות על האיזון בין המרכיבים. לאכול יום ולילה פירות יבשים ואגוזים זה לא מאוזן ובהחלט יכול להכביד ולהשמין לאורך זמן. חשוב לאכול (בהנאה!) הרבה ירקות ופירות חיים כבסיס לתזונה. חשוב לאכול גם חלבונים מן החי (בשר, דגים. אבל חשוב לציין שחשובה מאד התזונה של מה שאוכלים (מרעה פתוח, אורגני למשל) וכן שאפשר גם בלי, אבל זה אומר להתייחס ביתר כבוד לאיזונים המופרים עקב כך.) להתחיל לנשנש מלפפונים אורגניים במקום תאנים מיובשות (הם כאלה טעימים, זה לא ייאמן!) לאכול הרבה עלים ירוקים (גם חסה ועלי כרוב, אבל אני מתכוונת כרגע להעשיר הכל בפטרוזיליה, כוסברה, מיזונה, חובייזה, סירפד ועוד ועוד..)

במילים אחרות, לא "לקצץ" (גישה מבעסת ומקצצת את המוטיבציה) אלא לדאוג להעשיר בהרבה טוב ובריא יותר, עתיר מינרלים וויטמינים.

אבל זה שיעור 201. אנחנו ב101 פה.

להתחיל לנשנש מלפפונים אורגניים במקום תאנים מיובשות (הם כאלה טעימים, זה לא ייאמן!)
נכון! הרגע, הרגע ממש חיפשתי משהו מהיר לאכול (אני צריכה לצאת מהבית) איכשהו לקחתי מלפפון (אורגני) ו..וואו, זה כל כך טעים!
בדיוק חשבתי שזהו, במלפפונים אני מתעקשת מעכשיו לקנות אורגני (אני די מתנדנדת בין אורגני לרגיל לפי עונות, מבחר ובעיקר תקציב)
כי אפשר לאכול את זה כך סתם כחטיף, לא מתפשרת על זה יותר. היה לי ממש טעים (בעיקר כשטבלתי בטחינה...)
מדהים שבדיוק עכשיו כתבת את המשפט הזה, ממש כאילו היית בתוך הראש שלי הרגע...

גדול
<בטח לטבול בטחינה. בחיי שלא כתבתי את זה כדי שלא יתחילו לחשוב שיש לי מניות בקונצרן השומשום! >

ניצן_אמ‏
תודה, אבל לא הבנתי. קודם להגיע למצב שאוכלים רק לפי רעב ואח"כ לאכול פחות פירות יבשים וכו'..?

רוצה לסכם את היום...
מתביישת בכמויות אך מזכירה לעצמי שאני בדויה בדף הזה ומדווחת:
סלט פירות, תבשיל שעועית מאש וירקות מבושלים, חצי קערה מרק כתום, חצי קערה בייגלה מקמח מלא, גזר, חצי קערה קורנפלקס מדגנים מלאים, 2 פיתות מחיטה מלאה עם אומלט ביצים (1.5) וירקות, קפה, 2 פרוסות עוגת תפוחים מקמח מלא.

תגידו, הנקה של ילד מעל גיל שנה (כמה פעמים ביום והרבה בלילה) עדיין שורפת קלוריות?

מתביישת בכמויות
מה? על מה את מתביישת? זה מעט אוכל!

פ"א, לגבי הרעב והפירות היבשים... להיפך. להתחיל בלאכול מתי שיש איזשהו דחף לאכול (שזה לא אומר רעב אמיתי.) בלי לדפוק חשבון על קלוריות, רק להקפיד לא לאכול שום דבר שום דבר שמכורים אליו למשך תקופת הניקוי, ולהקפיד לאכול מזון טרי וחי ובריא ככל האפשר.

אני יכולה לפרט קצת יותר, נניח תפריטים או דוגמאות למזון שעדיף שיהווה בסיס לתזונה.

ג'מילה, גם לדעתי הגזמת... מה יש להתבייש בכמויות?! אין מה להתבייש בכלום. את עושה תהליך מצויין ובריא.
אני רוצה להגיד בכל זאת משו לעניין הכמויות.. אני חושבת שפשוט אסור להגביל כמות. זה מתכון לצרות ולרגרסיות ולכשלונות. לאכול מכל הלב. מה שצריך לאפס (אפילו לא להגביל, ממש לאפס) זה מזונות שהם פוטנציאל ל"פיצוץ תוך בטני" אני למשל, לא משנה אם אני אוכלת כמו ציפור חולה על הירואין, אם אני אוכלת גלוטן אני מתנפחת כמו בלון מלא מים. אבל אני יכולה לאכול כמויות אדירות של חומוס, ירקות, אפונה, בשר, דגים, פירות ועוד כיד הדמיון הטובה ואשכרה לרזות. ואני מדברת על *אדירות*. מה שכתבת זה בדיחה לידי. בחיי. אני יכולה לאכול 500גרם בשר בארחת ערב ולאכול עוד דברים מסביב... העניין פה הוא לא הקלוריות בכלל, אלא איך הגוף משתמש בזה, באיזו יעילות, כמה מזה הוא צורך בצורה אופטימאלית וכמה מזה הוא אוגר באטרף כאילו אין מחר...
אז אם את מתחברת לגישה כזו, שבה מעיפים קומפלט מהבית את הפיתות והעוגות והבייגלה, ומפציצים בכל השאר ואוכלים ממממש בלי הגבלה בכלל מבחינת כמויות, עד שיוצא מהאזניים, אז אני ממליצה. בחום. מכל הלב. מנסיון, וגם מהגיון.

מה שזה עושה, בעיקר, זה להחזיר את תחושת הרעב והשובע הפיזיים. כי את הרעב ההתמכרותי תרגישי לגמרי בשבועות הראשונים. את מכירה את "ואיפה האוכל"? שיש אחרי שאוכלים צלחת ענקית ומשביעה של מרק ואז סלט ואז סטייק, פשוט כי לא אכלנו את זה עם אורז או לחם או קוסקוס? זה לא רעב. זו התמכרות. את זה צולחים באמצעות השובע האמיתי שמגיעים אליו על ידי אכילה ללא הגבלה. (אני מסבירה ברור? )
כלומר בהתחלה מרגישים רק רעב אחד - התמכרותי, ורק שובע אחד - מופרך ומוגזם ומלא מדי כל הזמן... אח"כ מתחילים להרגיש שובע אמיתי, ורעב התמכרותי מוטרף... זה השלב הקשה. אח"כ מתחילים להרגיש רעב אמיתי והרעב ההתמכרותי מתחיל להתפוגג. אחרי כמה שבועות (או חודשים, תלוי כמה יסודיים היינו) מרגישים רעב אמיתי, ושובע אמיתי. לתחושתי האישית, זה גורם לירידת כמויות באופן_טבעי‏. אבל זה מנסיון אישי, לא מבטיחה.

וואו, ניצן כמה סבלנות יש לך להסביר שוב ושוב אותם נושאים ורעיונות (לכל המתקשים והאיטיים שבינינו )
תודה!
זה ממש עוזר לי, אפילו שלרוב לא מצליחה ממש ליישם בפועל.
אני קוראת שוב ושוב את ההסברים שלך, ומרגישה שאני מפנימה ממש את ההגיון הזה.
אני מרגישה שזה שלב (אמנם התחלתי מאד...) בתהליך.

וואו, ניצן כמה סבלנות יש לך_

_אני חושבת שפשוט אסור להגביל כמות. זה מתכון לצרות ולרגרסיות ולכשלונות. לאכול מכל הלב
כל כך נכון.
פעם הייתי בטיפול פסיכולוגי וסיפרתי למטפלת שלי כמה אני אוכלת ושאני רוצה להפסיק עם זה.
היא רק אמרה שוב שוב- עזבי, בתאבון, תאכלי ותהני.
ה- "בתאבון" שלה עזר לי יותר מכל שלל העצות לדיאטות שהכרתי...

מצטרפת להמלצתה של ניצן_אמ‏ לגבי התהליך,מניסיון - קודם להפציץ את הבית בירקות ופירות ואגוזים טעימים ולהוציא סוכרים ומאפים תעשייתיים ולאכול כמה ומתי שרק רוצים, אחרי שצולחים את הקושי הראשוני אפשר להתחיל להוריד קצת אגוזים ועתירי קלוריות אחרים (אני הורדתי את כמויות הקשיו האדירות שפשוט הצילו אותי בתקופה הראשונה ,הפכו לי את התקופה הראשונה לחוויה גסטרונומית),זו הדרך לעשות זה נכון,אחרת זה הופך להיות סתם דיאטת יויו של כל "כוסית סופרת קלוריות" מצויה.
ןכדי לא לצאת צבועה ,חייבת להודות בכנות,שלמרות שבתחילת התהליך זה עבד מעולה בשבילי בפעם הנוכחית אני עוד לא עשיתי את זה ולכן לא מצליחה הפעם "לעלות על הגל" (הבית שלי עדיין לא מלא באוכל בריא ומפתה ולא הוצאתי מהבית את כל משלוחי המנות שקיבלנו השבוע...היום אכלתי די הרבה שוקולד...סתם כי הוא היה שם מולי).
לבצע את מה שהמלצתי יהיה הצעד הבא.
ורק כדי לא להתייאש חייבת לספר ולהזכיר לעצמי בקול רם שהיום בצהריים הייתי רעבה ולא היה לי אוכל אז קניתי סלט ע-נ-ק וטרי עשיר ומורכב מאייזה 10 סוגי וצבעי ירקות וען גבינה בולגרית,קטניות,אגוזים,קורטונים מתובלים והיה פשוט טעים בטירוף,היה טעים אמיתי, טעים יותר ממתקים,יותר מקוראסון וגם עשה נעים בבטן .

לא משנה אם אני אוכלת כמו ציפור חולה על הירואין
איזה דימוי מבדר

ולענייננו, מסכימה מאד עם ניצן_אמ‏ על עניין הכמויות. ומוסיפה, בשנים האחרונות, תוך כדי תהליך איטי של שינוי תזונה, שכחתי לגמרי כמה קלוריות יש בדברים שאני אוכלת, כי הגעתי למסקנה שזה מידע מיותר לחלוטין מבחינתי. זה לא מעיד שום דבר על כמה המזון הזה ישביע אותי, יגרום לי להרגשה טובה (לעומת מזון שגורם לכמיהה לעוד ועוד בלי יכולת להפסיק), וגם אין לקלוריות שום קשר עם ההרזייה או ההשמנה שלי. כשאני אוכלת יותר סוכר אני נפוחה, כשאני לא אוכלת אותו הגוף שלי ממש מתכווץ. ככה. ולא משנה כמה תמרים או קשיו או סלט פירות (שכולם מתוקים מאד) אכלתי באותו יום....

אני יכולה לפרט קצת יותר, נניח תפריטים או דוגמאות למזון שעדיף שיהווה בסיס לתזונה

אשמח לקרוא פירוט. ושוב, המון תודה ניצן, המקום הזה ואת עוזרים לי מאוד בתהליך הארוך ורצוף הקשיים והשמחות הזה.

מסכימה עם אמא_ללי‏ וניצן_אמ^?‏.
אתמול קיבלתי משלוח מנות של מוצרים אורגניים טיבעיים וממתקים אורגניים, היה מיוחד ומרענן לקבל משלוח כזה ,מרגיש מכבד ואיכותי.
עם זאת, כל היום נישנשתי משלוחי מנות מהסוג הגרוע ביותר שקיים, כל מיני חטיפים מלוחים מטוגנים שעושים רעש חזק וממכר כשלועסים אותם (ציפסים למניהם...בעעע...) ושוקולד ,אפילו לא ממש איכותי,אפילו שכבר נהייה לי שורף בפה ובגרון מרוב מתיקות,קניתי מלא ירקות ופירות אבל אני לא מצליחה לעצור את הרכבת שדים הזאת ולעבור מכל התעשייתי הממכר הזה שלא רק יעשה לי רע בגוף בעתיד אלא עושה לי רע ממש תוך כדי שאני לועסת אותו לירקות ופירות בריאים וטעימים שיעשו טוב.
אני חושבת שרק כשאסיים את כל הרעל הזה שיש בבית (לא נשאר עוד הרבה) אוכל להרגע, אחה"צ אהיה בעוד ארוע שיחלקו בו משלוחי מנות והפעם אני מתכוונת פשוט לא לקחת אחד,היום זה לא יום שבו כדאי לי להעמיד את עצמי במבחן שבו אני נכשלת מאז הבוקר.

שיואו, הייתי בטוחה שכבר עניתי! מצטערת על ההתמהמהות אם כך!

---

כשאני אוכלת יותר סוכר אני נפוחה, כשאני לא אוכלת אותו הגוף שלי ממש מתכווץ. ככה. ולא משנה כמה תמרים או קשיו או סלט פירות (שכולם מתוקים מאד) אכלתי באותו יום....
זהו בדיוק.

יעלפו, את יודעת שאני בגישה של תזונה חיה רבה ככל האפשר, הרבה מאד סלטים וירוקים, פירות, אגוזים, וכן בשר ודגים.
מתנגדת מכל וכל למזון תעשייתי/מעובד (כולל סוכרים מזוקקים, מיצים מפוסטרים, קופסאות שימורים, וכל דבר שיוצר בתהליך תעשייתי ולא ביתי.)
מתנגדת קטגורית לכל מוצרי החלב (גם חלב של בע"ח אחר שלא מותאם למין האנושי, וגם מפוסטר ומעובד עד רעל ממש...)
חושבת שעדיף לא לצרוך הרבה ביצים, ואת אלה שכן - אורגניות בלבד, רכות מאד (לא מטוגנות אלא מבושלות) ולהתמקד בחלמון על פני החלבון.
מתנגדת קטגורית לכל סוגי הדגנים (אגב, כוסמת איננה דגן) ואם כבר לאכול מהם, אז מעט מאד, בבחירה סלקטיבית של אלה עם מיעוט גלוטן, ורצוי ללא עיבוד יתר (נניח, לחם איסיי מכוסמין אורגני , או מכוסמת)
חושבת שצריך למעט בקטניות מיובשות , קטניות חיות בתרמיליהן (למשל אפונה ושעועית ירוקות חיות) בכיף כמה שרוצים.

מבחינתי האישית האופטימום זה לאכול המון ירקות מדי יום, לצרוך יחסית הרבה עוף, דגים ובשר מוזן היטב (מרעה, ואורגני.) לאכול הרבה טחינה. למצוא את הבסיס התזונתי שמתאים לי באותה תקופה. (בשנה האחרונה היו לי כמה תקופות מובחנות ממש - תקופת העוף בטחינה (כל יום עוף, כל יום הר טחינה) תקופת הפטרוזיליה (כל יום ירדתי על ראש פטרוזיליה, בלי להגזים.) תקופת החומוס (הכנתי המון מוצרים מחומוס אורגני, ממרחים, פלאפל חי, קרקרים ועוד) וכך הלאה. ממש נהדר בעיניי. נהיה לי קשב לצרכים, אני נענית להם בלי חשבון (בלי לספור קלוריות, בלי "לאזן" בכוח המחשבה והאידאלים התזונתיים המערביים המגוחכים אלא רק בכוח הגוף.)

לנשנש. בלי הכרה. בכל פעם שמרגישים צורך לאכול - לאכול.
בגדול ממעטת באגוזים (כנראה רגישה קלות) ובפירות יבשים (לא אוהבת מתוק במיוחד)
מחמיצה ירקות בהנאה וזוללת מהם בהנאה גדולה יותר.

לא מקל שדוף, אבל מרגישה מאד טוב בגוף, ככה בגדול בשנתיים האחרונות (פחות או יותר מאז שנסענו לארה"ב, מאז שבתי הגיעה לגיל שנה והמוצקים תפסו חלק יותר משמעותי מהתזונה שלה, מאז שההנקה פחות מרכזית בתזונה שלה.)

עשינו המון שינויים קטנים כגדולים במהלך 8-9 השנים האחרונות. כל אחד לקח את הזמן והמקום שלו. - הפסקנו עם מזון תעשייתי, עברנו לאורגני, הורדנו סוכר לבן וקמח לבן לגמרי, הורדנו מוצרי חלב לגמרי, הורדנו קיטניות משמעותית, עברנו לבשר ולעוף אורגניים והעלינו כמויות שלהם (בתקופות חיים שונות, כמו הריון זה ממש הענות לדחף פיזי מובהק) הפסקנו לטגן, והאחרון אצלי (בערך הראשון אצלו...) - הורדת דגנים כליל. אני עוד אוכלת מבושל (ירקות) ומלקטת יותר ויותר (עלים ירוקים בעיקר, אבל גם פירות פה ושם.)

החטאים הקטנים והאהובים שלי -
אני מדי פעם מטגנת את הפלאפל הביתי האורגני שאני מכינה. אני מדי פעם אוכלת חומוס מוכן אורגני. אני מדי פעם אוכלת גבינת עזים אורגנית קשה, ממרעה. את תקופת הגמילה מדגנים עברתי בעזרת פריכיות כוסמת מלאות אורגניות (להרדוף יש מוצר *דקיק* גזרה.) אכלתי 4-5 ביום בערך. שזה כ75 קלוריות (אבל מי סופר? ) אני לא אוכלת אותן כבר כשבוע, ומתאימה את עצמי לאט לאט לתחליפים (פרוסות קולורבי, פרוסות לפת, גלגול בחסה, קרקרי דלעת מיובשים, ואני צריכה לחזור לקרקרי הפשתן כי הם באמת הכי קלים להכנה והכי מהירים..)

אני מקווה בכל ליבי שאוכל לשמור על זה, בינתיים אני מרגישה מאד בנוח, לא מאותגרת במיוחד. וזה אפילו חורף.

אפשר, כמובן, להמשיך ולפרט ברמת "אילו מאכלים התקנתי היום" אבל זה מאד אישי ומשתנה עם העונות ועם צרכי הגוף ועם המחזור החודשי ועוד ועוד...

יוצא לי מין "אנסקולינג לגוף" הא?

_אני חושבת שרק כשאסיים את כל הרעל הזה שיש בבית (לא נשאר עוד הרבה) אוכל להרגע_
אני מכירה את זה!

אני חושבת שהבעיה שלי כרגע היא, שעברתי את השלב הראשון והקל-יחסית (לי) של להוסיף דברים טובים ולהחליף דברים רעים בטובים, ושכחתי לעבור לשלב הבא (טוב, אולי לא שכחתי... השתפנתי). ואז התחלתי קצת, ואז הייתי חולה והכל התקלקל לי קצת. עכשיו אני מתחילה שוב.
גמילה מאכילה רגשית
גמילה מאכילה טקסית
שינוי פנימי של הכמויות - יותר ירקות ופחות אגוזים ופירות מתוקים (למרות כל הדברים הנהדרים שנאמרים בשבחם. אני יודעת שזה עלוב ותפיסת שבי ומערבי ו... ריאקציונרי ו... אנטי-ציוני וכמובן הכי backlash, אבל אני רוצה להפסיק להשמין).

אני יודעת שזה עלוב ותפיסת שבי ומערבי ו... ריאקציונרי ו... אנטי-ציוני וכמובן הכי backlash, אבל אני רוצה להפסיק להשמין.
ברור שגם אבל קודם כל על הראש שלך... 20 שנה, אותו ראש טוב.
חוץ מזה ש"ריאקציונרי", "אנטי" ו"BACKLASH" לא עומד בתנאי הסול מינור.

אני מתחילה לפקפק באכילה רגשית. כקונספט, זאת אומרת. למרות ששנים הרגשתי ככה וניגשתי לזה ככה.
היום, אחרי ניקוי מאד רציני, אני פתאום לא צריכה פיצוי רגשי בדמות אוכל, אלא יותר בדמות, WELL, רגש.
רגע, לפני הסקילה... אני אסביר למה כוונתי.

נגיד שאנחנו מכורות לסיגריות (האנאלוגיה פשוט כל כך טובה...) ומעשנות תדיר באיזה קצב מסויים של X סיגריות ביום.
ואז מגיעה תקופה קשה ממש, ואנחנו מעלות את כמות הסיגריות. "כן, אני יודעת... אני פשוט ממש במתח, וזה מרגיע אותי..."
האם זה "עישון רגשי"? האם צריך לטפל בו על ספת הפסיכולוג? או שמא העובדה שאנחנו מכורות, מערערת אותנו רגשית מהר יותר, ועל אף שאנחנו מאוזנות בתוך ההתמכרות מתוך איזשהו רסן שאנחנו בכל זאת שמות לעצמנו, והיא (עובדת מכירותנו ) זו שגורמת לנו להחלש כל כך ולא להצליח להחזיק את עצמנו באיזון-מכור אפילו? וזה שאנחנו מכורות, ויענו "נרגעות" על ידי העישון (והאכילה) אבל בעצם כורות לעצמנו את בור הצורך הבלתי מסופק הזה יותר ויותר עמוק... אולי זו הסיבה ולא המסובב?

עכשיו, אני מפקפקת. אני לא אומרת שזה בטוח נכון. רק שאולי יש פה עוד שחרורים באופק, חוץ מאשר השחרור מהמאבקים בכמויות, ובהתמכרויות למתוקים, גם שחרור מההתמכרות לנחמה ולמרגוע לכאורה. והחלפתם באיזון וביציבות אורגניים גופניים בסיסיים. הניסיון האישי שלי הראה בהחלט התקדמויות בגזרת התזונה סביב התעסקות בגזרה הנפשית, אין ספק. אבל המהירות שבה זה קרה גם בכיוון ההפוך מעלה תהיות ומחשבות רציניות על הקשר בין הדברים, ומה קדם למה, הביצה או התרנגולת.

<גילוי שאין לו קשר לנאותות - גדלתי אצל אמא עירקית שלמדה ומכינה את כל האוכל הטריפוליטאי הכי מעולה בעולם בשביל שישמח בן זוגה שיחיה. לא צריך להסביר לי על ריחות הבישול והחום והנחמה והאהבה וכל מה שגלום באוכל. בקוסקוס ובמפרום, במרק קובה ובתבית. אני מכירה טוב. >

מעניין, מה שכתבת ניצן_אמ‏ על אכילה ריגשית, אולי באמת ברגעים קשים ריגשית קשה יותר לשלוט בהתמכרות(כל התמכרות שהיא...).[
אני עדיין מנסה להכנס לתהליך, זה יותר קשה לי מאשר בפעם שעברה.
במשך יומיים אכלתי מלא שטויות של משלוחי מנות הרגשתי ממש כמו נרקומנית של מתוק.
כל הבוקר אני בקריז לעוד שוקולד, כל פעם שממש בא לי שאני מזכירה לעצמי שאם אקח ביס זה יעשה לי חשק עוד יותר עז לביס הבא ושאני סתם אתעייף מכל המחלמה הפנימית שזה יגרום.
אני מאמינה בזה כי חוויתי את זה על בשרי ובנתיים השיטה הזו עובדת עליי (5 שעות בנתיים).

5 שעות בנתיים
מחזיקה לך אצבעות.
ניצן, מה שאת טוענת בעצם הוא שאילו הייתי משתחררת מההתמכרות, לא הייתי אוכלת אכילה רגשית? דרך אגב, אין רע בעיני בחיבור בין אוכל לרגש באופן כללי. הרע הוא לאכול מתוך עצבנות, לאכול כדי להעניש את עצמי או כדי לפצות את עצמי למרות שזה בכוח ואני בעצם לא רעבה, לאכול מתוך עצב. אולי הבעיה היא בחיבור בין אוכל לרגש שלילי.
ספציפית לעניין ההתמכרות, אני לא מרגישה שיש עוד משהו שאני יכולה לעשות כרגע כדי לשנות את זה. נפטרתי מהמון דברים, שחררתי אותם לגמרי ועד הסוף, ויתור על הדבר וויתור על הצורך בדבר. יש דברים אחרים שלא שחררתי עד כדי כך, ואולי זה יקרה פעם - לא כרגע.

ניצן, מה שאת טוענת בעצם הוא שאילו הייתי משתחררת מההתמכרות, לא הייתי אוכלת אכילה רגשית? דרך אגב, אין רע בעיני בחיבור בין אוכל לרגש באופן כללי. הרע הוא לאכול מתוך עצבנות, לאכול כדי להעניש את עצמי או כדי לפצות את עצמי למרות שזה בכוח ואני בעצם לא רעבה, לאכול מתוך עצב. אולי הבעיה היא בחיבור בין אוכל לרגש שלילי.
אני טוענת שזה שווה לפחות סימן שאלה.
וכל מילה מן ההמשך. התהייה שאני מעלה היא האם הקשר הזה בין רגשו שליליים ובין אוכל הוא "רגשי" בלבד, או גם "נובע מהתמכרות".

יש דברים אחרים שלא שחררתי עד כדי כך, ואולי זה יקרה פעם - לא כרגע.
לגיטימי לגמרי

כל הבוקר אני בקריז לעוד שוקולד, כל פעם שממש בא לי שאני מזכירה לעצמי שאם אקח ביס זה יעשה לי חשק עוד יותר עז לביס הבא ושאני סתם אתעייף מכל המחלמה הפנימית שזה יגרום.
אני מאמינה בזה כי חוויתי את זה על בשרי ובנתיים השיטה הזו עובדת עליי (5 שעות בנתיים).
א, מחזיקה לך אצבעו שתחזיקי מעמד ותעברי את הרגעים הקשים. את מסוגלת!

במשך יומיים אכלתי מלא שטויות של משלוחי מנות הרגשתי ממש כמו נרקומנית של מתוק.
אני בדיוק במצב הזה, וזה ממש מבעס. וגם הבת שלי
אמנם לא כמויות גדולות מאד, אבל זה נמצא בבית, אני יודעת שזה שם, ואני לא במצב מספיק יציב בשביל לדחות את זה. גם אני מתאפקת כל הערב, בסוף אני אגיע אל השוקולד. ואז הוא גם מפריע לי לישון אחר כך....
ברור לי שלפחות כרגע אסור שיהיה בבית בכלל. לפני חודשיים כבר הייתי במצב שהיו עוגיות בבית ויכולתי לא לגעת בהן בכלל... אבל זה באמת גלים של עליות וירידות. אני מקווה שאם תהיה תקופה ארוכה של יציבות זה יהפוך ליותר קל.

דרך אגב, זאת אחד הדברים שאני הכי חוששת מהם כשנחזור לגור בארץ למרות שבאופן כללי אני מתה לחזור. הרבה יותר מפגשים עם משפחה, עם אנשים אחרים ובתוכם פיתויים, הרבה פחות שליטה שלי (או לפחות צורך ביותר כוח רצון במצבים מסוימים) במה נכנס לגוף. וזה מסתבך פי אלף בהקשר של הבנות שלי...

טוב, נגיד אתן מכורות להרואין (אני חייבת להקצין כבר, כי אתן לא קולטות! )
ופעם בשנה יש חג ההרואין, ושולחים לכן הבית שקים מהחומר.

אם אתן באמת מבינות את חומרת המצב - תשרפו את זה על המקום.
אם לא, אז תשתמשו, "בקטנה.. חאליקקק...", "נמרח את זה על מלא זמן", ועוד.

והנה כולכן מדברות על זה שזה מזיק לכן.
אני אומרת - לזרוק מהבית ויפה שעה אחת קודם. זה לא פינוק ולא כיף ולא נחמד ולא נעים ולא מרגיע.

בקשר לחזרה לארץ, אמא_ללי‏, אנחנו חזרנו, והצגנו את הדברים בצורה ברורה, צד אחד הכי מפרגן לנו, צד שני חושב שהסתובב לנו השכל, אבל מכיוון שאנחנו לא נוגעים בשום דבר שאנחנו לא מאמינים שטוב לנו, גם שם יש יותר מאמצים והליכה לקראתנו (לא תמיד. לפעמים יש נפילות אללה יוסטור מצידם. לפחות לא מצידנו...) אני חושבת שזה בעיקר עניין של כבוד הדדי. אילו הייינו צמחונים והיו מגישים אך ורק בשר, היינו נפגעים מאד. אילו היינו דתיים והיו מגישים רק פירות ים וחזירים היינו מפסיקים לבוא. אז למה לכבד את זה שיש לנו רגישויות אחרות והחלטות אחרות זה כל כך מופרך ומרחיק לכת? בעיניי ברגע שאנחנו מכבדים את עצמנו עד כדי לא לגעת בזה ולצפות לכבוד מינימלי לבחירות שלנו, אז גם הסביבה מכבדת אותנו.
היתה תקופה בהתחלה שנורא ניסו "לפנק" אותנו בפיצות ובקוסקוס וכאלה. אחרי שראו שאנחנו באמת לא נוגעים, נפל האסימון.

אני אומרת - לזרוק מהבית ויפה שעה אחת קודם. זה לא פינוק ולא כיף ולא נחמד ולא נעים ולא מרגיע.
מסכימה. בדיוק. לזרוק. כשאני עייפה, כואב לי הראש, או כל דבר אחר ועומדת לי עוגיה פריכה מלאה סוכר מול העיניים, אני לא שמה אפילו לב שאני נוגסת בה. אבל אם היא לא תהיה שם, ואפילו אחפש פחמימה, אוכל איזה קרקר כוסמין או פריכית אורז מלא בלי מלח ובלי סוכר. קרקר כוסמין ופריכית זה לא מזון נפלא, אבל זה ללא תוספות של סוכר או קפאין, ואותי זה לא מפיל לסחרור.
כל השאר, לזרוק.
מסכימה עם ההשוואה להירואין. לא צריך לבחון את כוח הרצון ולחיות עם ממתקים בבית. זה ממש לא שווה את זה.