הגעת לדף זה בעקבות
אני מסכימה אתך שחבל על העיניים והבן הגדול כבר מבין את זה ויודע לא לצפות בטלביזיה מקרוב. עכשיו נשאר לי רק להסביר לו על חשיבות ההפסקות בעבודה מול מחשב, והקפדה על יציבה טובה בישיבה ממושכת.
מדוע אתם מחזיקים בבית טלוויזיה?
- רוב החומר שם די משעמם.
- אני לא מבין איך חברת כבלים/לווין מסוגלת לשדר 50 ערוצים בלי שום דבר מעניין במשך חלק גדול מהיום.
- אפילו הערוצים המעניינים בכוח, כמו נשיונל ג'יאוגרפיק מדברים יותר על הצלם והצוות מאשר על החיות והמקומות. סרט טיפוסי על גורילות נשמע כך: "ועתה נראה את הציוד שהצוות לוקח במסעו המסוכן. הנה הצלם מסכן נפשו בצילום לתוך הקן כשהאימא גורילה לא נמצאת שם. אה, הנה האימא גורילה. זה הצלם אחרי שהוא ברח כל עוד נפשו בו..."
- הקומדיות לא ממש מצחיקות. את אלו הטובות באמת אפשר להשיג עונה שלמה על DVD, ואז גם לא צריך לראות פרסומות, וגם זה מתי שאני רוצה ולא מתי שהערוץ החליט.
- הטלנובלות הן כמו מסטיק.
- רוב סרטי הקולנוע מאיכות גרועה, ואת אלה שלא – ראיתי כבר בקולנוע.
רשי צופה בקלטות שאני מתרגמת אותן, שוב ושוב.
היתרון בצפייה בטלוויזיה המחוברת לווידאו בלבד, הוא היכולת של הילד לעבד נושאים ורגשות שונים, שאלמלא כן, הוא היה נחשף אליהן מעט מדי, באופן שטחי מדי.
רשי צופה למשל בפרק בו שני עכברים חברים ומשפחת האחד מתמודדים עם מפלצת מפחידה שבעצם מסתבר שהיא רק בונה שנלכד בכלוב. היא חוזרת על המילה MONSTER, ואנחנו משוחחים איתה שוב ושוב מגיעים למסקנה שמפלצות קיימות רק בראש שלנו, שמותר לפחד ואם מתאמצים קצת מעבר לפחד, מגלים בעצם משהו חדש ונחמד.
גם בתנו צופה בקלטת בייבי מוצארט, ובאחיותיה (בייבי באך, שייקספיר ושאר הפנתיאון)
אני לא חושבת שזו קלטת מזעזעת, ואני לא חושבת שהצגת הצעצועים היא פרסומת.
אין שם קישור המוצר ל- "לכל הילדים יש..." או "רק אם יהיה לך ... תהיה 'שווה'".
נכון, הייתי מוותרת על הפרסומת חסרת הבושה בסוף הקלטת, המפרסמת את השיטה ושאר המוצרים -
לגבי "השיטה החינוכית" האומרת שחשוב לחשוף את העוללים לגירויים ויזואליים ומוזיקליים - טוב, אני בדעה שכל דבר במידה טובה יכול להוסיף , כל עוד לא הופכים את זה לדת ("אני משקיע בגירויים האלקטרוניים של הילד") או לפתרון מטעמי נוחות באופן קבוע (ואני מודה- כבר קרה שהשתמשנו בוידאו בתור פתרון זריז לתעסוקה לילדה - חטאנו! עווינו! פשענו!)
אני לא זוכר פרסומת בתחילת הקלטת. בסוף הקלטת יש שקופית שמראה איפה אפשר לקנות את הצעצועים - אם זו פרסומת הרי שהיא מיועדת להורים, הילדים לא מבינים ולדעתי לא מעלים בדעתם לרצות מה שראו בטלוויזיה (אלא אם כן יראו את הצעצוע בחנות).
אני התעלמתי מהשקופית בלי לחשוב יותר מדי.
קצת חבל שהיצירות מושמעות בעיבוד אלקטרוני פשטני ובסאונד ירוד. ילדים יכולים ליהנות מעושר צלילי רב יותר. לדעתי פשוט חסכו בהוצאות.
למחשבה: בסוף של "בייבי מוצארט" יש הסבר פסבדו-מדעי למה דווקא מוצארט ולא מוסיקה קלאסית בכלל (תוצאות מחקרים, "מדענים משערים כי...", the Mozart effect). לאחר שנה, יצאה קלטת ההמשך, והפעם - באך. בלי שום הסברים ותירוצים.
השיטה שלי לדילוג על הפרסומות: בקלטות שמכילות דברים טפלים - פרסומות, בקרוב וכו' (בהכללה: דיסני ואלה שבקופסה צהובה...) מריצים את הקלטת fast forward ל-6:00 ומשם תוך כדי play לתחילת הסרט, בדרך כלל קצת לפני 7 דקות. מרגע שמוצאים את ההתחלה אפשר לרשום על הקלטת לפעם הבאה.
אני לא מבינה איך כל מיני מחנכים ממליצים עליהם. המוסיקה בסדר - אבל לתינוקות צריך להשמיע אותה באודיו, ולא להראות להם קלטות, שגורמות נזק להתפתחות המוח בגיל הזה (לפחות עד גיל שנתיים). ואם כבר המוסיקה, אז צריך להשמיע להם את המוסיקה האמיתית, בדיסקים שלכם למבוגרים.
בקלטות האלה בסך הכל מראים לתינוקות תמונות של הצעצועים שמוכרים לתינוקות - יעני, "מתאים לתינוקות" פירושו "מתאים לשוק הממוסחר של צעצועי תינוקות, מוביילים וכו'". והכל בצורה "מתה", מונוטונית, מזעזעת. והקולות! (לא המוסיקה) ראינו את הקלטות האלה אצל קרובים וחברים. כולם התפעלו והתמוגגו. הם לא ראו מה שאני רואה.
זה לא "מתאים לתינוקות" אלא מתאים להיות פריט בסדרת מוצרי הצריכה לתינוקות ותואם את הצעצועים, המוביילים ויתר הזבל שמייצרים בשביל תינוקות בתור תחליפי אמא ואבא. בתפקיד זה, הקלטות הן פרסומות גלויות למוצרים האלה.
אגב, בהחלט גילו שמוסיקה מפתחת את המוח של הילדים. למה מוצארט? בגלל שהתחילו את הבדיקות ממוצארט... גם טוענים שיש משהו במבנה המוסיקה שלו שמפעיל איזורים מסויימים במוח.
אני מאמין שמוסיקה מפתחת את המוח וזה גם מתאים לכך שאני אוהב מוסיקה... המסקנה שדווקא מוצרט הכי טוב, והטענות על מבנה המוסיקה, הן מה שהתכוונתי בביטוי פסבדו-מדע. באותה צורת חשיבה (??? רוב_האנשים_אינם_חושבים), אפשר להסיק שאכילת גזר גורמת למוות. כל מי שאוכל גזר, מת בסוף. למה דווקא גזר? כי זה מה שהתחלנו לבדוק, ויש גם טענה שמשהו בצבע שלו מזיק לנשמה.
לנושא המסחור והפרסומת - נראה לי שיש דוגמאות גרועות יותר. אני לא מכיר הרבה אנשים שקנו את הצעצועים המופיעים בקלטת, ולעומת זאת מוצרי הצריכה הנלווים (merchandizing) של דיסני מכניסים להם הרבה יותר כסף מהסרטים עצמם.
ואני מודה, בצער, שאכן הקלטות האלה הן תחליפי אמא ואבא לילדי, ב-95% מהמקרים (לפעמים אנחנו ממש צופים יחד איתם). אנא, רחמים, !don't shoot
אבל בין כל התחליפים שאני יכול לחשוב עליהם, זה אחד מהטובים.
מוסיקה צריך לשמוע ולא לראות. ועצם זה שהכל ויזואלי גורם לילדים "להתמכר" לויזואליות הזו. וויזואליות יתר מרדימה את הדימיון (שהוא איבר שצריך לאמן אותו אם רוצים שהוא יתפתח).
חוץ מזה... שיש בקלטות האלה קטעים שאני בטוחה שאסורים לחולי אפילפסיה.
ולגבי קלטות של דיסני. שזה כזה in לשנוא אותן (כמעט כמו את microsoft), אפשר להגיד שהן מפחידות, שהמסרים איומים, שהן ממוסחרות והכל - אבל הן עשויות היטב עד הפרט האחרון. האנימציה מושקעת והמוסיקה ברמה.
אני מאמינה שלא צריך להיות קיצוניים, וזמן קצר מול הקופסא המטמטמת הוא לא אסון, ולא נורא, אבל כן מאמינה, שבגילאים הצעירים (עד שנתיים, לפחות) כמה שפחות - יותר טוב, ובטח לא בתור בילוי מועדף או "העשרת הילד". אני מאמינה, שבגילאים הצעירים, הקלטת הטובה והאיכותית ביותר, טובה פחות מההתנסות האמיתית הכי טריוויאלית. אם נזקקים לקצת שירותי שמרטף, זה לא נורא (בתלות במינון, כמובן) - אבל אל תהפכו את זה לאידאל.
מוסיקה (קלאסית, או כל מה שעושה להורים ולילדים טוב) היא דבר נהדר, אבל בשביל זה צריך רק מערכת/טייפ ו/או קול אנושי אוהב (אפילו אם הוא מזייף).
אני הינחתי שהדיון הזה אמור להיות בקלטת הספציפית, כאשר נקודת המוצא היא הפיסקה הקודמת. כלומר, בין כל הדברים שניתן להראות לילדים בטלויזיה, מה מקומה של הקלטת הזו.
לי יש אסוציאציה כזאת: לפני שנים עשו ניסויים בעכברים בהם גילו את "מרכז העונג" במוח (קרי האזור המפרש תחושה כנעימה), חיברו אלקטרודה, והעכבר היה יכול לתת לעצמו גרוי חשמלי באזור הזה ע"י לחיצה על דוושה. העכברים בניסוי הזה מתו, משום שהם התמכרו ללחיצה על הדוושה והפסיקו את שאר הפעילויות - לאכול לשתות לשחק לחרבן וכו'.
או, בגירסה פחות מגעילה: בחקר התנהגות בעלי חיים, היה מי שבדק מה המימד בגרוי מסוים, שגורם לחיה להגיב. למשל: ציפור מטילה ביצים, בגודל, צורה, צבע, ריח מסוימים. מה מתוך המאפינים האלה גורם לה לתגובה של "לדאוג להן", היינו לדגור עליהן ולשמור עליהן שלא תתגלגלנה החוצה מהקן וכד'? בדוגמה שזכורה לי מקריאה בילדותי, לגבי הציפור המסוימת שם, ניסו לשים לה ביצה מעץ שדומה בכל לביציה שלה פרט ל- פעם לצבע, פעם לגודל הכתמים על הביצה, פעם לגודל הביצה הפיזית. התברר שהגודל הפיזי היה האלמנט הכי קריטי, וככל שביצת הדֶמֶה היתה גדולה יותר, כך הציפור נמשכה אליה יותר. הגיע למצב שהציפור מנסה בתוקף לדגור על ביצה שיותר גדולה ממנה גופא (מהציפור עצמה), מתגלגלת ונופלת ממנה אך מתעקשת לנסות שוב ושוב, ומתעלמת בינתיים לחלוטין משאר הביצים (האמיתיות, שלה).
ובעצם יש דוגמה שלישית, שכולם מכירים, חיות מחמד (ובעצם גם הרבה בני אדם) שאם זמין להן אוכל ללא הגבלה הן גם אוכלות ללא הגבלה.
מה שקורה במקרים האלה הוא שלא התפתח שום מנגנון של חסם עליון במהלך האבולוציה , כיוון שבטבע לא התעורר בו צורך. [חוץ מציפור הקיווי המדהימה], הגוף הפיזי של הציפור לא יכול לייצר ולהטיל ביצי ענק, אלא ביצים בטווח גדלים "סביר" כלשהו, שבתוכו באמת כדאי לתת עדיפות לביצים הטיפה יותר גדולות כי יש להן יותר סיכויי שרידה. בטבע נמצאים בד"כ במצב שאין עודף מזון, בטח לא לאורך זמן, ולכן אין סיבה לייצר מנגנון ביולוגי בלתי ניתן להתגברות שיחסום את כמות המזון שרוצים. אזור העונג במוח התפתח כדי לעודד את האורגניזם לעשות פעולות שטובות לו, כגון אכילה והזדווגות ואיטראקציות חברתיות, לא כמטרה בפני עצמה.
ולי נראה שפעוט, תלמיד שקדן, רעבתן ורב מרץ, רָעֵב לקֶלֶט (לגרויים), ולחבְרה, (ואם יש איזושהיא תוית שראוי להדביק על הפעוטות הרי היא זו!) ובייחוד שנתקע באורח החיים שלנו היום (קרי לא מוקף חברה כל היום, ולא נמצא בחוץ מספיק) , לגביו טלויזיה פועלת בדיוק כמו האלקטרודה אצל העכברים לעיל.
מעבר לכך, לילדים קצת גדולים יותר, לפחות הילדים שאני ראיתי מעדיפים תכנים מסויימים על פני אחרים. אם אני מאמין לילד שלי, אז אני צריך להניח שהתכנים האלה באמת נחוצים לו, ושהוא יעזוב אותם כשיהיו דברים אחרים יותר נחוצים. בפועל זה באמת קורה כך, הוא עוזב את הטלוויזיה כשבא חבר או חברה, כשהוא רעב, כשהוא רוצה לעשות את צרכיו...
ופרט לזה, נניח שהילד יסתכל ללא הפסק על הטלוויזיה. כמה זמן כבר את חושבת שזה יימשך? שנה? שנתיים? חמש? הרי זה ייגמר מתישהו – בכל זאת זה משעמם יותר מהרבה מהאלטרנטיבות, וזה רק נעשה משעמם יותר עם הצפיה. בנקודה שבה זה יסתיים, הילד עבר תהליך מאד חשוב של לימוד. הרי בעתיד הוא צפוי להתקל ביותר ויותר גרויים מהסוג הזה, ועדיף שילמד מגיל צעיר להתמודד איתם. חלק מההתמודדות זה החוויה של לצרוך את הגרויים האלה, והתחושה של מה שנשארתי איתו בסוף.
". . . בלב שיטתנו קיימת ההנחה שאדם אחד אינו יכול לדעת מה הטוב ביותר עבור האחר; לכן, משתמע מזה שהילדים ימצאו את דרכם בעצמם בלא התערבותנו, ולעיתים בלי שנבין כיצד עשו זאת . . ."
[. . .]
". . . הם מפגינים חוסר מיומנות בלתי רגיל באמנות של השתמטות והתחמקות . . ."
[. . .]
". . . הם אינם חייבים ללמוד להסתגל לפעילויות שהם אינם יוזמים. הם תמימים בטכניקות שכל ילד משתמש בהן במוקדם או במאוחר בבית-הספר הממוצע בכל העולם. ילדים אשר מאולצים להקשיב ללימודים שאינם עונים לחיפושיהם, אשר מאולצים ללמוד חומר שלא נראה נוגע להם, המקובצים ביחד על ידי אחרים שאינם אפילו מכירים אותם ומאולצים ללמוד ביחד גם אם הם מוכנים לכך וגם אם לאו, הם כולם משתמשים בשיטות התמודדות דומות . . ."
[. . .]
[מה שילדים *אינם* לומדים בבית-הספר סדברי-ואלי, חנה גרינברג, הנסיון של בית-הספר סדברי-ואלי, הוצאה לאור של בית-הספר סדברי-ואלי, 1987.]
יש לי ילדה בת שנה וקצת.
עד גיל שנה לא הראיתי לה כלל טלויזיה / קלטות. כשהיתה קצת לפני שנה פתאום נהיה קצת חורף (הגל הקודם של קור שהיה פה..) ונשארנו בבית, והיו קצת ימים קשים והחלטתי להראות לה קצת. מדובר בקלטת אחת של חצי שעה ביום. אחרי כמה ימים כאלו (לא יותר משלושה ארבעה) הילדה התמכרה. היתה באה אלי עם השלט א.. א.. מתעצבנת אם לא שמתי קלטת.. וכשאחת נגמרה רצתה עוד אחת. מבחינתה הטלויזיה היתה יכולה להיות דולקת כל הזמן. בקלטת וחצי יכלה לצפות בקלות בריכוז (30- 40 דק').
החלטתי לפתוח בתוכנית גמילה..
החבאתי את השלט.
כשהתחילה לבקש קלטת הייתי לוקחת אותה ומעסיקה אותה במשהו אחר.
עברנו לבלות במשך היום בעיקר בחדר שאין בו טלויזיה (בדירת 2 חדרים..).
כשהיתה מתעקשת, ומצביעה על הטלויזיה הייתי אומרת "נשים מוזיקה" ומדליקה את המערכת שעמדה ליד, והיינו רוקדות קצת.
הנחיתי את הבייביסיטר להשתדל לא להראות טלויזיה.
גם בערב, הטלויזיה נשארה מכובה כמעט תמיד.
אחרי כמה ימים באמת היא הפסיקה לבקש טלויזיה.. אבל עכשיו כל הזמן היא רוצה "מו.. מו.." מוזיקה!! באותה דחיפות ועקשנות שהיתה לה קודם לגבי הטלויזיה. זה ממש משעשע.
לא היה נראה לי נורא אם היתה רואה קלטת קטנה ביום, לא נראה לי שזה מזיק והיא גם נהנתה מזה. אבל כשראיתי את ההתמכרות שלה לטלויזיה לא רציתי שזה יימשך.
אני יודעת מחברות עם ילדים בגיל זה שהם לעיתים דורשים שכל הזמן הטלויזיה תהיה פתוחה. לא תמיד הם מתרכזים בה אבל זקוקים לה כרעש רקע. ממש לא אוהבת את זה.
אבל יש לי הרהור האם אני עושה את הדבר הנכון? אולי קצת טלויזיה כן היתה מועילה לה. היא ילדה מאד סקרנית ופעלתנית. זה בסה"כ עוד גירוי.. לא? ובדירת שני חדרים, בחורף, בכל זאת מלאי הגירויים לא עצום (למרות שבנתיים אנחנו מסתדרות).
ולמה אומרים שזה מזיק לקטנים?
באחת הפעמים שעשיתי למיתר (2.9) אינהלציה, החלטתי להדליק טלויזיה כדי להקל עליה את המצב הלא-נעים. הטלויזיה הודלקה על ערוץ הילדים או הופ. אחרי זמן קצר, ראיתי שהמלל מאד לא מוצא חן בעיני, והשתקתי אותו - לא היא, ולא אחיה שמו לב לשינוי (היה רעש ממכשיר האינהלציה, כך שלא היה שינוי בעצמת הרעש) - וזה רק הראה לי כמה הם באמת קשובים לתוכן....
עכשיו אנחנו כבר כמה ימים בבית, חולים (כולנו
). לכאורה - זמן אידאלי לטלויזיה, אבל לשמחתי, אפילו עכשיו, הצורך לא עלה והטלויזיה רוב הזמן כבויה, והפלא ופלא, הילדים לא מחפשים את זה (למרות שבגן הם צופים ברמה יומיומית, לצערי).כל זה, כאמור, לא אומר שצריך לשים וטו על המכשיר. יכול להיות שקצת טלויזיה תהיה מועילה *לך* וגם זה שיקול חשוב (ומועיל לה בעקיפין), אבל אם הבדיקה שלך היא מהכיוון שלה בלבד - התמכרות למוסיקה מועילה לה הרבה יותר
(לדעתי).
עד עכשיו קלטתי ערוץ 1 לא רע וערוץ 2 בשלג.
עכשיו אני לא מצליחה לקלוט כלום.
כך כבר שבועיים.
לקח לי זמן להתרגל שאין לי טלוויזיה לבהות בה בערב (אחרי עבודות רס"ר
) - הלכתי לחדר הצפייה ו...אין טלוויזיה וכך קרה לי גם למחרת.חשבתי מה לעשות. התחלתי לקרוא יותר, לדבר יותר עם בן הזוג בערבים ו...התרגלתי.
ולילדים... לקח אפילו פחות זמן להתרגל.
אחרי יום הם לא ביקשו לראות (למעט קלטת פעם ביום) והיום גם את זה כבר לא.
חשבתי: כשנגיע לסבתא הם וודאי יתנפלו על הטלוויזיה בעלת שבע מאות הערוצים. זה לא קרה.
עברנו תוכנית גמילה!!!
מה דעתכם?? לשוב ולתקן את האנטנה (עלות של 1700 ש"ח)??
בבקשה לענות בכנות.
(בעצם היא לא יצאה, היא עומדת מנותקת בארון בפינת האוכל; אחרי מספר שבועות של קריז, כשבאה לבקר את מרים חברה מהגן וביקשה "לראות טלוויזיה", לקחה אותה המכורה-בגמילה לפינת האוכל, הצביעה ואמרה: "הנה, תראי"...).
האם זה קל? זה לא. חסרים לנו סרטים מדי פעם, וגם לבהות באיזה סיטקום מטופש בסוף יום עבודה-ילדים יכול לאוורר כמה תאים במוח.
האם זה באמת גמל מההתמכרות? כמו כל התמכרות, כנראה שלא. כשמרים, וגם הבנים הגדולים יותר, מגיעים לבית סבא-סבתא, הם בהחלט רואים שם טלוויזיה.
אבל פחות, הרבה פחות מאשר בעבר.
ובבית? אין מה להשוות. הילדים חזרו לשחק. זה עם זה, כל אחד עם עצמו, עם חברים, בבית, בחצר, בחוץ.
יש מחשב, אבל על זמן השימוש בו יש מכסות ברורות (חוץ מלאבא
), ובכל מקרה לא מדובר בבהיה פסיבית אלא במשהו קצת יותר פעיל, המשתף עוד חושים ואיברים.השאלה עולה מדי פעם, והמאזן הכללי מוחץ וברור - הטלוויזיה נשארת מנותקת.
חוץ מהילדים, שהם נושא הדף הזה, גם ההורים יצאו מאד מורווחים מהענין. האלימות הגודשת לא מתנפלת לתוך המרחב המשפחתי, שטיפת המוח הפרסומית מתדלדלת מאד, הספקי קריאת הספרים עלו פלאים, ואבא ואמא אפילו מדברים מדי פעם בשעות הערב זה עם זו, רחמנא ליצלן.
תשובתי הכנה לך, מיכל, היא זו: בהזדמנות, כשהפרוטה מצויה, תקני את האנטנה, אך אל תזדרזי. נצלו את הזמן להתנקות, ואז, גם לאחר התיקון, אל תחזרו להרגלי הצפיה הקודמים, אלא בחרו מחדש באופן נקי, כשזכרון הרגעים החיוביים של ימי-הניתוק, עומד לצידכם.
)
בכנות, ומנסיון.
לנו התקלקלה הטלויזה באולימפיאדה, ועד שניסינו לתקן, נגמרה האולימפיאדה ולא היה טעם לקנות חדשה.
היה ברור שתכנס טלויזיה הביתה בשביל המונדיאל. נכנסה (קלטנו רק ירדן 2), ותצא (היא מושאלת).
חיים מצוינים ככה.
היתה (אצלי, אני המכורה היחידה בבית. בעלי איש שפוי) בהחלט תופעת "דבוקה לטלויזיה" אצל חמי, אבל היא הלכה ופחתה, ונגמרה.
וכשאת בקריז - את תמיד יכול הלהכנס לאינטרנט (בהחלט מקום לבהות בו )
כשאנחנו מגיעים למקום עם טלויזיה, או אפילו לפרסומות שלפני סרט קולנוע אנחנו מגלים כי איבדנו את הכושר לצפות בזה. לעיתים אני מצטערת שאין את האופציה, כמו עכשיו כשיש את אליפות העולם באתלטיקה, אבל רב היתרון על החיסרון.
אני אישית למדתי די הרבה מהטלוויזיה בילדותי וגם אחר-כך.
אני תוהה אם אפשר לגדול נורמליים בלי הקופסה
בינתיים הספיקו להיות אצלי שני טכנאים וזה עולה הרבה לי מדי, כך שהאופציה בהחלט לא ראלית עכשיו...
כנראה שלא במיוחד חשוב לי להתאמץ בשביל זה אז נו שיהיה (זה עברית זה? טלוויזיה דחוף!)
אני מקנאה. אם אצלנו תתקלקל הטלביזיה, אישי היקר ישמח מאוד וירוץ מייד לקנות טלביזיה משוכללת ענקית וכו' וכו'.
נהפוך הוא. לדעתי, כמובן.
אז לא בטוח שאפשר, אבל אני גם לא בטוחה שאני רוצה.
נעמה בת שלוש. עד לא מזמן היא אפילו לא ידעה מה זה וידאו. הטלויזיה שלנו נמצאת בממד והיא בלי כבלים וכמעט ללא שימוש. עכשיו לנעמה יש שלוש קלטות (אני אפילו לא יודעת איך הגענו למצב הזה). יש ימים שהיא רואה קצת אבל לרוב, בעיקר אם יש משהו אחר שמעיק עליה, היא רוצה לראות ללא הפסקה. שוב פעם שוב פעם. בזכות זה שהטלויזיה לא בסלון אני לא סובלת כל כך מהרעש אבל יצא שאתמול לא ראיתי אותה ממש כל היום. בערב כבר התעצבנתי ואמרתי לה שמספיק. אני לא אוהבת את התפקיד הזה ואני לא רוצה להיות זאת שמכתיבה כמה ומתי רואים אבל איזו ברירה יש לי חוץ מלזרוק לעזאזאל את הטלויזיה? האם יש דרך ביניים? הצילו!!!!
יש גם משהו בטלביזיה ש *גורם* עצבנות ועוד תופעות לא טובות.
ראיתי את זה על בתי, והאמת - גם על בן זוגי.
במקרה שלי, הבעיה היתה שהטלביזיה שימשה "מפלט" בתקופה הכי קשה של ההריון שלי. אבל בחיים הנורמליים אני פותרת את הבעיה בכך שאנחנו בכלל יוצאות החוצה או עושות דברים יחד. שלי תמיד שמחה לצאת איתי או לשמוע סיפור או לעשות פעילויות אחרות יחד במקום לראות טלביזיה.
- תני לה באמת לצפות כמה שהיא רוצה. אולי היא צופה כל כך הרבה כי זה חדש עבורה. תני לה פרק זמן להתרגל ולהתאזן בעצמה.
- בינתיים תנסי למצוא עוד דברים שמרגיעים אותה, ותציעי לה אותם כשאת מרגישה שהיא נסערת.
אולי לשחק בנחום תקום או קפיצות או חישוקים וכו'.
3.אולי מה שמושך אותה בטלויזיה אלו השירים. אולי קלטת/דיסק יספקו אותה.
תיאוריה לחוד ומציאות לחוד.
כשאתה רואה מול העיניים אחד לאחד את השינויים שנגרמים בעקבות צפייה בטלוויזיה קשה לעמוד מהצד ולא להביע דיעה או להחליט שזהו.
ככה אני מרגישה שיש לי שליטה על תוכן התוכניות שאנחנו והילדים רואים.
בהתחלה הגבלתי את שעות הצפיה, וויתרתי על זה. יש קלטות שנצפות שוב ושוב ושוב באותו יום.
אני מרגישה (כפי שנכתב כאן העבר) שאז יש לילדים זמן לעבד את מה שהם רואים. כשנמאס לבת שלי, היא פשוט קמה והולכת לשחק, או למטבח, ואז אני מכבה את הוידיאו.
לפעמים, כשאני מרגישה שהיא לא באמת רוצה לראות וידיאו, אני מציעה מוזיקה.
כשהוידיאו התקלקל, בילינו שעות בלהקשיב לקלטות ישנות של "רחוב סומסום" באנגלית - בהנאה רבה!
והרבה פעמים מעז יוצא מתוק: מסתבר בדיעבד שהחבר צדק כל הזמן והשינויים האלה היו דווקא לטובה, או שמסתבר שהשינויים היו לתקופה בלבד והחבר הרוויח את הנסיון של לעבור תקופה כזו, או שהחבר חושב שלאחר השינוי טוב לו יותר ואת לא מסכימה עימו אבל מקבלת אותו כמות שהוא. ובכל מקרה נשארת שם התמונה שלך תומכת בו בתקופה שהוא היה צריך אותך, וחברותך עימו יוצאת מחוזקת.
מאז הטלויזיה עומדת כמומיה גדולה ושחורה באמצע הסלון. אני מחכה בקוצר רוח למעבר בית או לשינויי חדרים כדי להעיף אותה לחדר צדדי.
כמה ימים לאחר הניתוק הייתי בקריז, דגדג לי באצבעות, לא ידעתי איך להרגע, בעיקר בשעות הערב כשאני כל כך עייפה ולא יכולה לעשות שום דבר אחר. הצחקתי את עצמי - קריז? מטלויזיה? אבל קיבלתי עידוד בדף זה, גיליתי שאני לא היחידה.
מאז הניתוק יש לי שקט, המון שקט. וגם הרבה יותר זמן פנויי. ואם אני עייפה ולא יכולה לעשות שום דבר אחר, אני פשוט הולכת לישון. מחר יום חדש.
בעלי אחר. לו אין שום קריז. תנו לו מוזיקה, ספרים, וקצת מחשב, וזהו. הוא מלא בשלווה, ומלא מעצמו.
ואיך ילדים קשורים לזה?
החברים שואלים אותנו: "מה, איך תסתדרו בלי הבייבי סיטר של "בייבי מוצארט? " "מה, הילד יגדל בלי בייבי ברייני לצד ימין וגם בלי בייבי ברייני לצד שמאל?"
אבל גם איינשטיין גדל בלי בייבי ברייני, לא כך?
מה אתם חושבים? יש תועלת מיוחדת בקלטות האלו? האם לא כדי לפעמים להשתמש בשירותי הבייבי סיטר של בייבי מוצארט?
ורונן תיאר את הקלטות האלה באופן קולע...
כשאוהד נולד אימי קנתה לעצמה ( לנו ) מקלט ווידאו.
הם שימשו אותנו בעיקר בימי שישי החורפיים. צפינו יחד בסרטי ודאו עם קערת פופקורן וקולה.
וכשאוהד גדל הוא החל לצפות בקלטות שאנו בחרנו עבורו.
כשהריתי שוב הם שימשו אותי להקלה על תופעות הלוואי של השליש הראשון .
כיום רק אוהד ממשיך וצופה בטלויזיה והיא משמשת בעיקר כבייבי סיטר כשאני צריכה זמן בצהריים להרדים את התינוקת בלי שהוא יפריע לה.ואז הוא נרדם גם בעצמו או כשמשעמם לו..
אינני מגבילה אותו בכמות הצפייה אך קבענו כלל כי כאשר מחשיך ,הטלויזיה גם הולכת לנוח.
לכשעצמנו , איננו צופים כלל. ובכלל אין לנו זמן וידיינו מלאות עבודה ותעסוקה.
ואם יש זמן אז אני מעדיפה לישון או לגלוש פה באתר.
בנינו לה ארון מיוחד ושמנו אותה בפינה. כך שהיא אינה זמינה לעין.
הייתי מעדיפה שזמני הצפייה של בני יפחתו בצורה משמעותית אך לצערי זה לא מה שהוא חושב.
אני סומכת עליו שיפסיק כשימאס לו ואכן זה כך.ישנם ימים שהוא לא צופה כלל וימים ימים שהוא צופה פחות.
בכל אופן לא הגדלנו את כמות הקלטות שיש לו והיא גדלה רק ממתנות בחגים ובימי הולדת ועוברת צנזורה חמורה.החל ממחיקה או זריקה ועד מחיקת קטעים .
ואני עדיין חושבת על ליזום תקלה ולהעיף אותה לחלוטין.
אז תשובתי לך מיכל , שאם שז אפשרי אל תתקני את האנטנה..ותהני ממתנת הזמן שקבלת....
הו
כשהתחיל הקטע של לראות משהו שלוש וארבע פעמים רצוף או על פני כל היום, פשוט הלכתי עם זה. הודעתי לעצמי ולסביבה שאין לי כוח להתמודד עם התגובה, ושזה יזרום כמו שיזרום. בנתיים בתקופה של כמה חודשים, התייצבנו על קלטת או שתיים ביום ולפעמים גם זה לא.
אגב אנחנו - אבא ואמא בכלל לא רואים טלביזיה, אולי פעם בחודש איזה סרט או משהו מהארכיון המפואר שלנו, ואני מאמינה שגם לזה תהיה השפעה כלשהי.
בנתיים עברנו לשלב של שלוש שקיות תפוצ'יפס ביום, וגם עם זה אני "זורמת" בחריקת שיניים, אבל אני מאמינה שדברים ככל שהם יותר נגישים ככה ממצים את עצמם יותר מהר.
שמעתי על מישהו שכדי להפסיק לעשן העלה את הכמות לארבע קופסאות סגריות ביום... זה הצליח.
גם כשדיברת על שיטת החמש דקות (לפני המטהמורפוזה שעברת
) דיברת באותו ביטחון.האמת ככל הנראה נמצאת איפה שהוא באמצע.
א. לא מדובר על חבר טוב אלא על הבן שלך. וכאן נכנסים כל מיני שיקולים לא רציונליים כמו אינטואיציה:
קרי, אם שיטת החמש דקות קרעה לך את הלב (באותן דקות ארורות), סימן שאולי יש לחשוב שנית עליה
ואם צפייה מרובה בטלוויזיה עושה לך מבחינה אינטואיטיבית אותו הדבר כנ"ל
ב.עד איזה גיל אנחנו אמורים להסתכל מהצד? 5? 10? 15?
פגשתי פעם ילד שלא עשה כמעט דבר חוץ מלהסתכל בטלוויזיה. הוא נראה כאילו הוא כבר ראה הכל ושמע הכל.
בלי שום אנרגיות לחיות. קשה לי להאמין שיום יבוא והוא או הוריו יחשבו שהם רכשו חבר, נהפוך הוא.
שנות ילדותו עוברות מנגד בדיוק כמו בסרט, ואין מושיע...
ג. למזלי, לא הייתי צריכה להחליט. החליטו בשבילי. תקרא לזה כוח עליון: הורידו את האנטנה ממגדל שלום ומאז כולנו לא קולטים (תרתי משמע
הילדים רואים בבוקר- אם הם קמים מוקדם- כדי לא להשכים איתנו. בערב אנחנו צופים כל המשפחה ביחד בנשיונל ג'יאוגרפיק- אני מתרגמת להם ומסבירה וכולנו צופים עד השינה- הטלויזיה בחדר השינה המשפחתי...נראה כי נשיונל הוא הערוץ היחיד המוצדק בטלויזיה...
לא מדובר על חבר טוב אלא על הבן שלך_ - זו בחירה אחת אפשרית.
_עד איזה גיל אנחנו אמורים להסתכל מהצד? 5? 10? 15? - מה דעתך על להתחיל במספר קטן יותר: שנה? רוב הסיכויים שבהרבה פחות זמן מזה הילד כבר יאבד עניין ויפסיק עם כמויות טלוויזיה מסיביות. ועדיין יכול להיות שהוא יחזור לזה לעוד תקופות בעתיד.
אני מבינה שפגעתי בך ולא היתה לי כל כוונה. קבל התנצלותי.
בכל זאת, להבהיר את הנקודה:
חדשות לבקרים אנחנו שומעים על מחקרים שהוכיחו דבר זה או אחר ועל מחקרים אחרים שהוכיחו בדיוק את ההיפך.
אז מה נכון? למה להאמין?
אבא של דני חשב בדיוק כמוך בנוגע לגלידה: אם תהיה הרבה גלידה יימאס להם.
לא דובים ולא יער.
עד היום שני "הילדים" אוכלים מזה והרבה. היתה אפילו תקופה שדני התמחה בהכנת גלידה.
אני חושבת שיש דבר שנקרא הרגל.
יראו הרבה טלוויזיה - יתרגלו לכך שהיא תמיד שם, דלוקה, גם אם אין מה לראות.
ולכן לדעתי התשובה היא איפה שהוא באמצע.
טיפול בהלם (הרבה טלוויזיה וכל הזמן) אולי יועיל ואולי לא.
אבל תקופת ה"טיפול" בפרט אם הילד צעיר ועדיין לא עומד על דעתו עלולה להזיק.
לפני כשבועיים הוצאנו את הטלויזיה מהבית - ואנחנו עוד כאן.
כל מי ששומע - לא מבין! אבל איך אפשר?! ואיך אתם מסתדרים? ואיך הילדים? כמה זמן כבר?
מסתבר שאפשר לחיות בלי .ולמה עשינו זאת? כי כבר הגענו למצב שברגע שהעיניים נפקחות - כל אחד מודיע שהוא /היא רוצה לראות משהו אחר, וכשאבא מתעורר ואומר בוקר טוב - אין התייחסות כי שניהם (הגדולים) דבוקים למסך, ובערב כשסופסוף יש זמן בלי הילדים , אז כל אחד בוהה במסך מספה אחרת או שמתווכחים על מה לראות, והולכים לישון מאוחר...
ועכשיו יש לנו זמן לדבר, להיות יחד , לקרוא, לגלוש ,לישון קצת יותר, ולהרגיש שאנחנו עושים משהו טוב למען עצמנו, כזוג וכהורים.
חצי שעה עד שעה ביום...
אה - ה"חוליה שחלשה" זו תכנית די משעשעת. חבל שאתם לא יכולים לראות.
>איתי חי את חייו באופן טבעי<
viewing for children under the age of 2 years.
Although certain television programs may be promoted
to this age group, research on early brain development
shows that babies and toddlers have a critical need
for direct interactions with parents and other
significant caregivers (eg, child care providers) for
healthy brain growth and the development of
appropriate social, emotional, and cognitive skills.
Therefore, exposing such young children to television
programs should be discouraged.
< ורד חושבת שגם למבוגרים לא ממש מגיע העונש הזה>
עדכון- אחרי חודש קצת נשברנו והתחברנו לכבלים בחדר הילדים, ופעם בשבוע בערך מזמינים לנו סרט או רואים חדשות אחרי שהילדים הולכים לישון. יושבים על המטה של הילדים, לא ממש נוח , אבל זה טוב כך(אם יהיה ממש נוח אז אולי נשב שם כל ערב...).
אתמול פתחנו קופסת פזל של 3000 חלקים שקנינו ממש מזמן, (לפני ההריון עם מיה) שהוכנסה אז לארון מפאת חוסר זמן. כבר עשינו פעם פזל כזה שהפך לתמונה, אבל זה היה לפני שהיו לנו שלושה. וההתמכרות התחילה, 4 שעות בלי הפסקה, איזה כיף!
אני כבר מחכה לערב (בעלי הוציא ממני הבטחה לא לגעת בפזל עד אז...)
לא ברור לי מטרת כל ההתפלמסות הזאת סביב נושא הטלוויזיה. טלוויזיה היא כמו כל דבר אחר בחיים - טוב במינון ובתוכן הנכונים.
אני מסכים עם כל מי שלא רוצה שהילד(ה) שלו(ה) ירבוץ מול הטלוויזיה כאבן שאין לה הופכין. לא צריך דיפלומה בחינוך על מנת להבין כי לא תצמח מזה תועלת מרובה.
לעומת זאת, כך האנשים אשר פוסלים מכל וכל את הטלוויזיה, זורקים את המים עם התינוק.
התפקיד שלנו כהורים הוא לדאוג לחינוך ולהתפתחות של הילדים שלנו בצורה הטובה ביותר. חלק מהתקיד (החלק הפחות נעים) הוא לדעת מתי להגיד לא, ולעמוד על כך. זה לא הוגן כלפי הילד למנוע ממנו לחלוטין חוויה (טובה *או* רעה) כלשהי בגלל שאין לנו את היכולת או את הרצון להפסיק אותו כאשר נראה לנו שצריך. אין זה הוגן למנוע מהילד לעשות משהו שבמינון גבוה עשוי להזיק, רק כי לנו אין את כח הרצון למנוע ממנו מלהגיע למינון הזה.
למה הדבר דומה? הדבר דומה לאדם שמתנזר לחלוטין משתיית אלכוהול רק כי במינון גבוה יש לזה השפעה שלילית (האם אתם מתנזרים לחלוטין?).
התפקיד שלנו כהורים הוא *לא* להיות חברים של הילדים שלנו. זה נחמד אם זה מגיע לידי כך, ואני מתכוון לעשות (כמעט) הכל בכדי שזה יהיה אצלי, אך זהו תוספת נחמדה ותו לא. המנעות מעימותים עם הילד כי זה עשוי לפגוע ב"חברות" בינינו היא חטא בפני עצמו ועשוי לגרום לנזקים אחרים (פגיעה בדמותינו כהורים או כדמות סמכותית וכדו').
לסיכום:
- מוטלת עלינו החובה למנוע מהילד להיחשף לתכנים אשר עשויים לפגוע בו.
- מוטלת עלינו החובה להפסיק את הילד מלפגוע בעצמו על ידי חשיפה ממושכת מדי לסוג כלשהו של גירוי (לאו דווקא טלוויזיה).
- מוטלת עלינו החובה לחשוף את הילד לכל סוג של גירוי שעצוי להועיל לו בהווה או בעתיד.
בהצלחה לכולם
אין לילד יכולת להתגוננן בפני השפעות הטלוויזיה בדיוק כפי שאין ביכולתו להתמודד עם אדם חמוש ברובה או באדם בעל יכולת גופנית גדולה אחרת
אין זה נכון שאנו נותנים לילדנו את האפשרות החופשית לקחת סיכונים אין אנו לוקחים אותם לג'ונגלים (מקסימום לטיול מאורגן היטב עם אמצעי קשר והרבה כסף מאחור), אין אנו נוסעים איתם לאזורים הנראים בעינינו מסוכנים גם אם הם יפים אפילו אזורים כאן בארץ כגון הרי חברון אנו נמנעים מלקחת אותם ואם לוקחים אותם הרי זה בליווי חמוש היטב.
הסכנה הטמונה בטלוויזיה הינה כמו כל סכנה אחרת - אין לילדים אפשרות להתגונן בפניה, רוב הסדרות בנויות על מניפולציות פסיכולוגיות מתוכננות היטב, פסיכולוגים מחשבים היטב את יחסי הגודל של תווי הפנים על מנת ליצור הזדהות מירבית של הילד עם "גיבור הסידרה".
בגיבורי סידרה אלו משתמשים לאחר מכן למטרות רבות ומגוונות החל ממכירת מוצרי מקדונלד וכלה ביצירת קולקטיב מדיני ע"ע רמבו, חסמבה וכו', שימושים אלו מקשים לאחר מכן חשיבה עצמאית של הילדים,
כאשר אנו צפינו עוד הינו תחת השפעה מועטה גם אמצעי התקשורת היו מועטים וגם המוטיבים הפסיכולוגיים עוד לא היו מפותחים, כיום יכולת השליטה בקהל הינה כמעט אבסולוטית, אין ביכולתם של ההורים ויהיו טובי ככל שיהיו להוות עזר כנגד בדיוק שאין ביכולתם להתנגד לאדם חמוש באקדח בשטחים.
נ.ב לגבי סדרות מרהיבות על הרי געש וכו'
מועטות ביותר ולרוב מוצפות ב"בקרובים"
וכאשר מראים סוף סוף תוכנית על ילידים אז במקום להראות את אורח חייהם האנושי הרי שמתמקדים ביכולתם הטכנים כיצד הם ( הפרמיטיבים ) מיצרים חיצים וכו',אין כמעט שום הבעה של הדינמיות החברתית, משפחתית, אקולוגית של הילידים, חסרה בדיוק נקודת הראות של ג'ין לידלוף.
גם מחלות
לגוף לדוגמא אין מערכת הגנות חיסוניות לטווח ארוך עד גיל שנה כך שמיותר למעשה לחסנו מתחת לגיל זה
לפי דעתי אין לילד יכולת התגוננות בפני שטיפת מוח.
הקישורים אשר נוצרים אצלו בגיל זה מוטבעים לשארית חייו כפי שאמר אחד מ"גדולי" המשווקים - תפוס ילד בין גיל 2-8 והוא יהיה שלך לכל החיים - תאוריה אשר מוכיחה את עצמה על כל צעד ושעל החל משוקולד "השחר" וכלה בהצבעה אוטומטית למפלגות.
דוגמא לקיבוע בגילאים 2-8 אשר עובדת עד היום עלי ועל רבים ממכרי - לי עד היום טעים רק מיונז של תלמה ואני אוהב לשמוע את שירי הלהקות למרות שהמיונז של תלמה מכיל חומרים מזיקים ושירי הלהקות מכילים תכנים רבים עימם אינני מסכים.
ישנם יוצאים מן הכלל אולם התקשורת בונה על הרוב, על ההמונים.
שוב - לפי דעתי - אין לילד יכולת התגוננות בדיוק כפי שאין לו יכולת התגוננות בפני תזונה קלוקלת, הסברה במיקרים אלו לא תעזור וזאת בשל שלל המוטיבים הפסיכולוגיים המופעלים על הצופה אשר הינו פסיבי לחלוטין, ללא שום יכולת השפעה על העלילה או התכנים.
ניתן ליצור מעין הסברת נגד אולם כמות האנרגיות הנדרשות על מנת להתגבר על הרצף הטלוויזיוני מעלה את השאלה האם זה באמת שווה את המחיר - הבגבלה בזמנים, הגבלה על תכנים, הסברים על נזקי הפרסומות, ניהול מאבק כנגד תדמיות כגון שמן/רזה, יפה/מכוער שטיפות מוח כיצד אדם צריך להיראות איך בנים מתנהגים/איך בנות מתנהגות וכו'
אין סוף.
המלחמה פשוט גדולה על ההורה
אכן.
כולן על מוצרים שאנחנו ממילא לא צורכים...
נכון. מה לדעתך הדרך הנכונה להתמודד עם נושא הפיגועים? האפשרות שאתה מציע מקבילה ל"נמנע מהילד כל מידע בנושא, ואז לא תהיה בעיה". האם לדעתך גישה כזו אכן תפתור את הבעיה?
גם מחלות
ואיך הגוף לומד להתמודד איתן? על ידי כך שהוא בא במגע עם לכלוך, חיידקים וכו, לא? שמעתי פעם שילדים שהכי הרבה נוטים לאסטמה הם כאלה שהכי רחוקים מלכלוך - הגוף שלהם פשוט לא לומד להתמודד עם אבק וכו, ומגיב קשה לעניין.
לפי דעתי אין לילד יכולת התגוננות בפני שטיפת מוח.
וגם לא תהיה לו אם לא תתן לו הזדמנות לפתח אחת, לא?
בעיני כדאי לקבל את עניין הטלויזיה כעובדה. אם הילד לא יראה בבית אז הוא יראה אצל חברים (ראה סיכום מאמר בנושא בסקירת המאמרים של יונת ב"באופן" האחרון). בעיני, עדיף שיעשה את זה תחת איזו בקרה (=הסבר על מה שהוא רואה) ולא כשהוא נמצא בידיהם של המפרסמים/מפיקים ושאר מריעין בישין.
- מחלות - כל זה טוב ונחמד כל עוד לא שותים מהמים של הגנגס ולא חיים על תזונה לקוייה
כמו שנדאג לכך שרוב מזונו של הילד יורכב מחומרים קרובים ככל האפשר לטבע וללא חומרים משמרים, מחיטה מלאה וכו' כך עלינו לדאוג תזונה בריאה של הנפש.
אם נשים כל ארוחת צהריים זה מול זה אוכל בריא וג'נק פוד ממש אינני בטוח במה יבחרו הילדים, אני מעריך שרוב המשתתפים באתר זה אינם מעמידים בחירה זו בפני הילדים.
אולם כאשר מדובר בטלוויזיה פתאום מתהפכות היוצרות - ניתן לשים את הטלוויזיה מול זמן איכות אחר (ציור, קריאה, בהייה בעננים וכו') זו היא למעשה הבחירה והילדים לצערי כי רב גם במשפחותיכם בוחרים בחלק ניכר מהזמן בג'נק - טלווויזיה.
- מלחמה היא עניין מסוכן - בוודאי גם החיים הם עניין מסוכן והראיה - הם תמיד מסתיימים במוות - ברור שישנו צורך להסביר, בוודאי שלא ניתן ואף לא רצוי להתעלם נהפוך הוא רצוי להסביר אולם אם כבר בענייני מלחמה אנו הרי שנכון להיום הסיכון בתאונות דרכים ו/או מחלות שונות הינו גבוה יותר.
- כפי שאנו מסבירים לילדים על נזקי האוכל הלא בריא כך אנו מסבירים על נזקי הטלוויזיה
ליונת - בהחלט ישנם אנשים שהיכולת עמידה שלהם בפני לחצים פסיכולוגיים הינם גדולים במיוחד מסיבות שונות.
כמו שישנם אנשים עמידים פיזית במיוחד - אימי בת שישים עושה טיולי תרמילים, סנפלינג, נסיעה באופניים מתל אביב לאילת ב24 שעות ללא הפסקה אז מה כל אחד יכול ? להערכתי לא.
כמו כן אם אינני טועה בביתך ישנה טלוויזיה 12 אינץ, ללא ערוצים/כבלים וכו', ואיננה נמצאת במרכז הסלון - נראה לי פתרון סביר למרות שאישית אינני משתמש בו.
כמו כן לכל אחד ישנם קווים משלו כך צריך להיות - לפי צורך השעה, בבהתאמה לילד ולמצב משפחתי נתון.
אומנם כתבתי כמה הכללות אולם רק לצורך הכתיבה הרציפה - אין לי סבלנות לערוך.
סתם - הפרסומות הינן חסרות פשר הן ריקניות וחוזרות על אותם מוטיבים רדודים - כמו קמח לבן - ריק מערכים חיוניים.
אני מתלבטת האם צפיה בקלטות מהסוג הזה יכולה להזיק. אשמח לקבל דעות בנושא.
לגבי הצפיה עצמה - אני לא יודעת אם זה מזיק, אני די בטוחה שזה לא מועיל. אבל אצלנו זה לפעמים שמר על שפיות דעתי וגם זה חשוב
זה אכן מעניק מרווח נשימה, אבל גליתי כי לאחר תקופת גמילה קשה הילדות מצאו דרכים אחרות,ולטעמי הרבה יותר חיוביות,להתמודד עם עייפות\שעמום\מחלה.
נסינו להחזיר טלויזיה לאחר תקופה ארוכה בלי לניסיון ועם הגבלת שעות צפיה ונוכחנו שאנו מנהלים מלחמת מאסף.
עברנו רק לוידאו,וכנ"ל. ובתור בונוס גאיה בת ה-3 הפכה מילדה עירנות,פעלתנית ויצירתית לזומבי.
כשהוידאו התקלקל הוא נשלח לתיקון ואיך שהוא חזר הוא אופסן עם הנילון לאחר כבוד בבוידם.
כי רציתי לספר שלנו יש מכשיר טלויזיה בלי שום חיבור לשידורים, אלא רק לוידיאו ודי-וי-די. יש לנו המון קלטות לילדים, ואני מאוד חוששת מהיום בו הם יבינו שיש גם אפשרות לראות דברים אחרים. לא כל כך בשבילם - יותר בשבילי. אני התנתקתי משידורי הטלויזיה כי לא מצאתי דרך להמנע מלהפוך בעצמי לזומבי בשעות הערב וסוף השבוע, עוד לפני שהיו לי ילדים, ואני בטוחה שאתמכר שוב בקלות לזבל הזה אם יהיה פה בבית. נראה לי בריא יותר לנצל את האינטרנט למטרת מנוחה.
גם לנו
התנתקנו לפני כמה חודשים
אמרנו שנעשה אנטנה לערוצים המסחריים אבל לא עשינו
הרגשה נהדרת האנטי-זומבי הזה
אנחנו רואים סרטים בדי-וי-די
ואופיר(שנה ועשר) רואה קלטות אבל לא כל יום
והיא לא כל כך מבקשת
אני מקווה שכן
אני מתלבטת לגבי הטלוויזיה
אני בהריון עם 2 צאצאים בבטן
ומתלבטת מה לעשות לגבי הטלוויזיה ?"להרגיל" אותם מגיל צעיר שאין טלוויזיה בבית ? לי אישית זה לא כל כך מפריע כי אני לא מתה על טלוויזיה וגם בעלי לא ואנחנו בקושי רואים גם ככה
גם יש לנו מחשב עם די וי די שאם אנחנו רוצים לראות סרט יש לנו מנוי לספריית וידאו ודי וי די ואנחנו לוקחים משם ורואים יחד
אז מה אתם אומרים ? כדאי לנתק את הטלוויזיה ולהרגיל את הילדים לעשות גם דברים אחרים ?
או שטלוויזיה בבית היא לא מעיקה ו"רעיון דבילי", כל עוד הצפייה בה מוגבלת ?
(אני פשוט לא כל כך רוצה שתהיה לי האפשרות להשתמש בטלוויזיה כבייביסיטר, או כ"העברת זמן ובריחה לעולם הזומבים" כשאין כוח... אבל הבעל מצד שני אומר שטלוויזיה בבית זה לא נורא, פשוט צריך ללמד שלא צופים בזה הרבה או סתם אלא רק כשיש משהו מעניין - אז לא עדיף כבר להשתמש בדי וי די ולראות סרטים ?)
האם באמת אין תופעה (אצל ילדים שגדלו בלי טלוויזיה) שכשהם הולכים לחברים או לקרובי משפחה - הם נצמדים לטלוויזיה במקום לשחק עם החברים או להיות עם בני המשפחה ? אני זוכרת שקראתי בפורום/דף כלשהו (לא בהכרח באתר הזה) הודעה של מישהי שסיפרה שהילדים שלה כל פעם שהם הולכים לחברים הם נצמדים לטלוויזיה כאילו זו מטרת הביקור, רק בגלל שלהם אין טלוויזיה בבית
מה דעתכם ?
אני חייבת להודות, שזה היה אחד משיקולי האם להוציא את הטלויזיה מהבית. אם כי - מה עדיף?; צפיה יומיומית או "הדבקויות" ספורות פה ושם?
בקיצור, זו תכונה של הטלביזיה, שגם נבדקה במחקרים וגם יש הסבר למה זה קורה - לא קשור אם הילדים רואים בבית או לא.
ובטח שעדיפה בהייה אצל אחרים, מאשר אותה בהייה מטומטמת כל יום בבית.
ובטח שזה ממש לא מומלץ להתפתחות המוח של תינוקות עד גיל שנתיים לפחות.
בקייץ הטלויזיה סגורה ימים שלמים ובחורף אני קובעת ממש כללים של זמנים.
גם לכם זה ככה?
אני מודה שזה מפתה לפעמים לקבל חצי שעה שקט שאפשר לסדר את הבית - אבל הנה תמר גודלת ואנחנו לומדים שאפשר לעשות את זה ביחד.
אתמול גבור שטף כלים ואמר לתמר שעכשיו הוא שוטף כלים ושגם היא תשטוף את הכלים שלה - נתן לה סקוץ - והיא באמת הלכה לכלי מטבח שלה ועשתה כאילו היא שוטפת כלים - זה היה פשוט גדול.
חמתי והסבתא רבא כל שבוע שואלות אותנו מתי נקנה טלויזיה, או שהם רוצים לקנות לתמר מתנה טלויזיה. ואני שואלת למה? התשובה היא בדרך-כלל בשביל ההתפתחות (בייבי מוצרט, 5 בלונים וכו') - ואני אומרת אבל מה היא לא מספיק מפותחת? אין להם מה לענות - כי באמת היא ממש מפותחת (טפו טפו טפו).
הסיבה העיקרית שאני לא רוצה להכניס טלויזיה הביתה זה לא בגלל תמר - אלא בגללי - אני עדיין מכורה לטלויזיה - אני יודעת שאם יש טלויזיה לידי - אני יכולה לשבת שעות ולהסתכל על תוכניות אפילו בשפה זרה בלי תרגום - ואז מה יהיה עם תמר? מי ישיר לה? מי יקרא לה סיפורים? מי ישחק איתה בבית ובגינה? - הטלויזיה? ואני אהיה עצבנית שבדיוק עכשיו היא החליטה להתעורר ובגלל זה אני מפסידה את התוכנית שלי (היום הלהיט זה 24 שעות, לא?) -
<ההתמכרות שלי היא ברמה כזאת שאני עד היום יודעת אילו תוכניות אני מפסידה>
באופן אולי מפתיע (בהתחשב בזה שאתם מכירים ילדים אחרים), בתי בת השנתיים לא נוהגת כלל לבהות במסך. גם כאשר ברקע מתנגנת קלטת שביקשה להפעיל, היא ממשיכה בעיסוקיה ברחבי הסלון והבית, לעיתים מצטרפת לשירה ובאופן כללי מתייחסת לקלטת כאל עוד דיסק שירים נחמד. כך שנסיוני מראה שכנראה בכל זאת קיים קשר בין נוכחות המכשיר בבית, לבין הדבקות הילדים למסך.
אפרופו קלטות: בעיקרון, קלטות כמו גם ספרים, נרכשים אצלינו אחרי מחקר מעמיק וצנזורה חמורה. סיפורי הילדים הידועים, שהופכים לקלטת, פוגעים פגיעה בלתי הפיכה ביכולת הדמיון האישית של הילד, את מראה הדמויות והשתלשלות העלילה (גוונים, צורות, גודל וכו'), ועל כן לא ארכוש אותן. כי מהרגע שהקלטת נצפתה, כל אימת שיסופר לילד הסיפור, חזקה עליו שהקלטת תרוץ אוטומטית מול עינייו. וגם זה לצערי מנסיוני שלי.
ביקרתי לתומי בפורום באינטרנט, של המורדים
אחת הבנות בפורום כתבה שיש לה כרטיסים לתוכנית שבה אלו שבאו לארץ יופיעו ואמרה שמי שישכנע אותה הכי טוב היא תיקח אותו איתה
אחת רשמה לה, כתגובה :
תקשיבי!!!!
אני ממש רוצה ללכת!!!!!!!!!
בבבקשה....!!!!אני חייבת לראות את המושלמת בביקור הזה!!!
אם לא אי אתאבד!!ברצינות אני אחתוך את הורידים!!!!!
פליז!!פליז!!!!!!
המחשב שלי מקולקל!!!ואני כ"כ עצובה... וזה הדבר היחיד שיכול לשפר לי את המצב רוח!!!! אני מוכנה לשלם לך אפילו!!!!!!
אם זו הייתה הילדה שלי הייתי בהלם, לאן אפשר עוד להגיע ??
קישור להודעה ולתגובות לה - http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=501&msgid=24812604
האם באמת טלוויזיה יכולה לגרום לבעיות ?
יש לי בת, בת 9 חודשים שמאוד אוהבת לראות את הבייבי מוצרט וכל השאר
ועכשיו גם את הערוץ "בייבי" החדש
אני משתדלת שהיא לא תראה הרבה, אבל לפעמים היא ממש נהנית מזה
וגם אני ובעלי נוהגים לראות טלוויזיה לעיתים קרובות (מכורים
)ורציתי לשאול - זה באמת כל כך רע ?
וגם, אני לא מבינה מה רע בהערצה בריאה למפורסם
מי לא העריץ זמר/שחקן בילדותו ?
אומנם לא עד איומים בהתאבדות (למרות שהם לא נראים לי רציניים)
אבל אני לא רואה פסול בהערצה
יש לי עוד 2 בנות, אחת מהן בת 13 ורואה המורדים ומאוד מתלהבת מהם
אומנם זו לא הסידרה המועדפת עליי, אבל מה רע בזה שהיא רואה אותה ומעריצה את שחקניה ?
זה חלק מלהתבגר, והיא לא סופגת משם שום מסרים שליליים כי אנחנו דואגים לחינוך שלה, ולכן הטלוויזיה לא משפיעה עליה לרעה
תלוי למי. לכמה מהכותבים כאן – ואני בתוכם – זה רע למדי. אבל אם לך* זה לא "מרגיש" רע, אז למה ההתלבטות? תמשיכו ליהנות!
וגם, אני לא מבינה מה רע בהערצה בריאה למפורסם_
שום דבר. רק שאישית, לא נתקלתי אף פעם בחיה כזאת, "הערצה בריאה למפורסם", רק בהערצות חולניות מסוכנות יותר או פחות (וכן, לפעמים זה סתם חולני עם סיכון זניח, אבל עדיין לא בריא. כמו חצי כוס סוכר לבן בחודש). בגרסה הבריאה קוראים לזה הערכה גדולה, או כבוד רב לכשרון. לא הערצה. ובגרסה הזו אין שום עניין של פולחן אישיות, התאבדות, התעלפויות, מחיקה מרצון של האני וכל מיני כאלה.
_מי לא העריץ זמר/שחקן בילדותו ?
אני!!!
וכשהיו שואלים אותי "איזה זמר/ת את אוהבת" הייתי עונה "אני לא אוהבת זמרים, אני אוהבת שירים".
למען הגילוי הנאות, זה לא שלא הערצתי אנשים בילדותי, וגם הרבה אחר כך. אבל אלה היו אנשים שהיה לי איתם איזשהו קשר אמיתי בחיים שאינם מִרקע טלויזיה. מדובר, לפחות, באנשים *שאני לא הייתי אנונימית לגביהם, ולא יהיה זה נועז לנחש שהם אפילו חיבבו אותי, כך שזה לא היה מוחק-אישיות כמו הערצת מפורסמים.
ואגב, אפילו במצב כזה יש נקודה שבה ההערצה הזו נהיית חולנית, ובתוך החולניות יש נקודה שבה זה נהיה מסוכן. באחד מהמקרים האלה שלי התוצאה לא היתה כל כך סימפטית. אולי בגלל זה יש לי אלרגיה להערצות.
באשר לטלויזיה, לדעתי האישית, אולי זה מתוך הרגל של שנים של צפייה, אני חושבת שלחיות ללא טלויזיה זה איפה שהוא סוג של התנתקות מן המציאות, אבל אני כמובן מכבדת את כל מי שלא צופה, ובמצבים מסוימים, אפילו מסוגלת להבין כמה מהטענות נגד שלהם.
סמדר,
גם אני אף לא הבנתי את השאלה המגוחכת הזו: איזה זמר או שחקן את מעריצה?
עד עכשיו אור (בן שנה וארבעה חודשים) לא הביע שום עניין בלהסתכל בטלויזיה, חוץ מאשר ללחוץ על הכפתורים שלה (ולראות את הקוים הירוקים של הווליום מופיעים על הטלויזיה בעקבות לחיצה על הכפתור הנכון
). באופן כללי הגישה שלנו היא "לא לעשות מזה עניין". כלומר - אנחנו לא אוסרים עליו שום דבר, אם הוא רוצה שייסתכל, אבל אנחנו גם לא מעודדים אותו (ע"י הבאת קלטות, רכישת ערוצים מיוחדים וכו). אין שום דבר מעניין בשבילו, אז הוא לא מסתכל. אני לא יודע מה יהיה כשהוא ייגדל, אבל הגישה הזאת די מוכיחה את עצמה עד עכשיו בדברים אחרים, כמו במבה למשל: שוב, אנחנו לא אוסרים עליו, ואם יש בסביבה והוא רוצה לאכול אז הוא אוכל, אבל אנחנו גם לא קונים לשימוש עצמי בבית. הילד לא מכור לבמבה (כמו לא מעט ילדים אחרים בני גילו בסביבתנו) ואנחנו לא צריכים לריב.
אחייניתי, בת ה 7 חודשים, מוכנה להסתכל בכל סוג של תמונות זזות. אפילו ב"לונדון וקירשנבאום". איתי, האם כשהיא תהיה בת שנה וארבע תתפתח איזו אבחנה בין "מעניין" ל"לא מעניין" (נכון להיום היא מביעה עניין רב בשיחות על קרנות הפנסיה)?
>איתי לא מצליח למצוא דרך פחות עקומה להגיד את זה...<
אולי לפעמים, בכדורגל.
גם הבכורה התעניינה בכדורגל.
משהו במשטח הירוק ובאנשים הרצים כנראה משך אותם קצת. לכמה דקות.
אולי אני צריך להציע לו בירה.
יש לי הצעה שיישמנו בעצמנו כבר לפני שנים רבות, לכל המתנדנדים, הבודקים...
התחלנו בהכרזה שיום בשבוע משעות הערב המוקדמות עד הלילה לא מדליקים טלביזיה (ואצלנו גם מחשב). כל שבת יש דיון פתוח בינהם (אנחנו לא מתערבים) איזה יום ייבחר. בד"כ שומרים על יום קבוע עד שיש שינוי בלוח השידורים בתחילת עונה. ביום הזה כולנו משחקים יחד במשחקים שונים משחקי קופסא למינהם, ארץ עיר, בול פגיעה.... ובקיץ לפעמים משחקים בחוץ. אחרי כמה חודשים הם בקשו להעלות את זה ליומיים. כך שיוצא שיש בערך שעת טלביזיה בצהריים ובערך 5 ימים בשבוע יש עודכשעה עד שעה וחצי בערב (כולל חדשות שרואים יחד ומשוחחים עלכך - יש רק טלביזיה אחת בבית). חשוב לציין שההחלטה לא קיצונית, אם פתאום יש משהו שמאוד מאוד רוצים וזה נראה באמת בסדר אז מוותרים. הכל בפתיחות ודיון...
יש לי תחושה שסרט זה בריא יותר למוח - יש איזה רצף (עקרון הרצף
) גם כי אין פרסומות וגם כי עלילה אחת מתמשכת לאורך זמן ומחייבת בכל זאת איזו פעילות מוחית חיובית של מעקב אחרי ההתפתחויות.
כנראה שבגלל זה אין לי סבלנות לראות סרטים 
וגם
התחלנו בהכרזה שיום בשבוע משעות הערב המוקדמות עד הלילה לא מדליקים טלביזיה (ואצלנו גם מחשב).
עד כאן! בלי מחשב? יו מאסט בי קידינג!
הגדולה, 7 ו-5 ח', לוקחת את זה כמובן מאוד מאוד קשה. הטלויזיה אצלינו דולקת על ערוץ הילדים כל היום. היא אמנם לא צופה בכל התוכניות ובדר"כ היא עסוקה בשולחנה בציור והטלויזיה ברקע, אבל נמאס לנו מזה ואנחנו מרגישים שהיא מושפעת מאוד לא לטובה מכל התוכניות האלה.
כמובן שהיא לא מסכימה שנבטל ומאיימת עלינו ומרביצה ואני מרגישה שבאמת זה לא פייר מצידינו אבל שזה לא יכול להמשך כך יותר. הצעתי לה אפשרות לראות רק חלק מהתוכניות אבל היא לא מסכימה.
אני לא יודעת איך להקל עלינו את העניין.
אני מקווה שתעבור עליה תקופת גמילה קלה ככל האפשר.
לנו אין כבלים ואני כה שמחה שאין. הילדים רואים בצהריים קצת תכניות לילדים בערוץ 1, יחסית תכניות סבירות,
לא ה...... של ערוץ הילדים.
חוץ מזה הם רואים וידיאו. ואז אפשר גם לעשות מינוי לספרית וידיאו ובין השאר לראות סרטים ישנים שאבא ואמא ראו כשהיו ילדים.
אני אישית מאוד לא אוהבת את תוכניות הילדים ומצטמררת רק מהטונים והדיבור עוד לפני שאני בכלל מנסה לשמוע את התוכן.
ובכל זאת - ילדה בת 7 + יש לה צרכים שאולי לא כדאי להתעלם מהם לגמרי.
ואני מרגישה שבאמת זה לא פייר מצידינו אבל שזה לא יכול להמשך כך יותר. הצעתי לה אפשרות לראות רק חלק מהתוכניות אבל היא לא מסכימה.
אם אני מבינה את מה שאת מתארת אז היא *לא רואה את כל* התוכניות, ועסוקה גם בדברים אחרים כמו ציור.
היא לא מסכימה לסגור את הטלביזיה? מה עם אחרים בבית אולי הם רוצים לראות משהו אחר?
מרגישים שהיא מושפעת מאוד לא לטובה מכל התוכניות האלה
אז מה בדיוק מפריע לכם? איך זה משפיע עליה?
האם דברים אחרים בכלל לא מעניינים אותה, כמו כל מיני פעילויות חברתיות, משפחתיות?
אני הייתי מנסה דרך של משא ומתן, גם להבין מהם התוכניות שבאמת חשובות לה, ואולי לאפשר כמה, חלק, או כולם ( אם הם לא יותר מידי בעיתיות ).
וגם מנסה להבין - למה היא נמשכת לטלביזיה, מה חסר לה או מה אפשר להציע לה במקום שיהיה גם אטרקטיבי.
אולי לא קשור לדף הזה אבל שווה דיון...
זה בעצם נהיה החמצן שלה וזה גם צורך חברתי.
אנחנו לא רואים טלויזיה בכלל, אף אחד לא רואה טלויזיה חוץ ממנה. אם כי זוגי היה רוצה מאוד לראות לפעמים.
הבעיה שאותי מדאיגה במיוחד כרגע זה שהקטנה מתחילה לבהות בתמונות ובקולות.
זה משפיע עליה בסגנון דיבור ואלימות.
אני יודעת איזה תוכניות היא אוהבת והיא גם מבלה לפעמים במחשב.
היא ילדה חברותית שמעדיפה לשחק על לראות טלויזיה.
זה בעצם נהיה החמצן שלה וזה גם צורך חברתי.
ז"א הטלביזיה ממלאת איזה חלל או צורך חברתי שלא קיים אחרת?
אני יודעת איזה תוכניות היא אוהבת והיא גם מבלה לפעמים במחשב.
היא ילדה חברותית שמעדיפה לשחק על לראות טלויזיה.
והיא גם מציירת, ובוודאי עושה עוד דברים... וגם היא
מעדיפה שאנחנו נשחק איתה כל הזמן. (אבל זה בטח לא אפשרי כל הזמן)
נשמע לי לא רע, ויש את התוכניות שהיא אוהבת - האם הן בעיתיות מבחינתך?
כשאתם משחקים איתה, או בכל פעילות אחרת איתה - אז היא כועסת שמכבים את הטלביזיה?
בעצם מה שאני מנסה להגיד (להבין) הוא מה את מצפה שיקרה ללא הטלביזיה? והאם הטלביזיה לא ממלאה כאן צורך מסויים שאם לוקחים לה אותו אולי יוצרים חוסר במשהו, השאלה במה?
וכל זה שוב, ללא התייחסות לנושא "הדמוקרטי" בבית.
כשמשחקים איתה בכלל לא איכפת לה מהטלויזיה. יכול להיות שזה נותן לה הרגשה של קשר עם העולם הגדול. אבל היא גם אוהבת להיות באתרים במחשב.
מה שמציק לי נורא זה כמה דברים, אחד, זה שהקטנה מתחילה לבהות. שניים, אני לא סובלת את הקולות הדביליים האלה יותר. שלוש, המחשבות שלה כבר לא שלה. אם אומרים פיצה בטלויזיה היא רוצה פיצה ואם הראו קרמבו אז היא רוצה קרמבו ואם אכלו ארטיק אז היא רוצה ארטיק - וזה לא שמדברים שם על תפוחים ואגסים. ובכלל אני לא יכולה לסבול את התרבות האמריקאית הזאת, זה לא אנחנו וזה לא מה שאנחנו מנסים לתת לה בבית.
היא לומדת להזדהות עם כל מיני ילדים מתוסכלים, כמו שהיא חזרה יום אחד מהגן ושאלה אותי מתי שמנו אותה במעון - ילדה שהיתה מחוברת לאמא שלה 3.5 שנים!
היא רואה דברים שבגיל שלה לא צריך לראות.
אני לא מבינה באמת על איזה צורך זה עונה לה, חוץ מהסקרנות הטבעית לראות מה קורה שם.
הילדים שלי גילו את הטלויזיה לאחרונה ומה זה קשה לי
בהתחלה הבת שלי אמרה : אמא אני לומדת עברית( כי אנחנו מדברים אנגלית בבית והם איתי)
ובאמת היא אספה אוצר מילים מרשים (היא מדברת עם החתול אז אני יודעת )
עכשיו זה השתלט על ההוויה שלנו
יש לנו כבלים ואני שוקלת לבטל, ובכסף שנחסוך מזה לקנות DVD ולהראות סרטים במקום
לא יודעת - אין לי עדיין מסקנות
נורא רציתי לתת ניסיון לילדים לווסת את עצמם - יש ימים שזה עובד ויש ימים שלא
בינתיים אני מודאגת מהפסיביות שזה גורם
כמו מכורים אמיתיים אמרנו לעצמנו שעכשיו הילדים יותר גדולים ויכולים לבחור ובסך הכל זה רק מעט זמן בשבוע. התעלמנו מכך שהן שלנו היה קורא לעומק מוספי טלוויזיה ושהבת שלנו פשוט לא יכלה בלי חני.
עכשיו עברנו לבית חדש. איבדנו את השלט ואין לנו מושג איך מפעילים את השלט האוינברסלי. בקיצור אין טלוויזיה, יש רק די.וי.די.
היא חזרה לשחק, כולנו נרגענו. כיף לנו בלי.
מעניין כמה זמן הפעם זה יחזיק מעמד
<אני כבר ראלית לגבי היכולות שלנו>
שהבן שלנו היה קורא לעומק מוספי טלוויזיה
נועה
לא יודעת בן כמה הבן אבל בעניין הזה הי ה מעניין לי לראות איך ילדיי בני 4.5 לומדים לעשות קשר בין התוכנית הכתובה בעיתון לבין השעון. זה פתח דיון שלם על השעות ביום. אז יש גם השלכות חיוביות!
לדעתי הטלביזיה היא השתקפות שלנו ושל החברה שלנו ועושים ממנה ( משליכים עליה ) הרבה יותר ממה שהיא. יש שם הכל מה שיש בחיים - במציאות, בחוץ, וצריך לדעת איך להתמודד מול החיים בהתאם לגיל וליכולת אבל בלי להיבהל. אני בכלל לא אומרת שהכל שם טוב ויפה, ואישית אני ממש לא אוהבת אותה - אבל..
ילד שלא מעניין אותו לא יצפה, ילד שאין לו עניין אחר זו כבר מראה לא נוחה בכיוון שלנו ואת זה קשה לנו לקבל.
ילד סקרן ובריא יכול למצוא עניין בכל דבר, ואם הוא עצמאי ויש לו יכולת בחירה ומספיק עניין במשך היום הוא יבחר משהו שהוא זקוק לו, ולרוב אנחנו לא נבין את סיבותיו, וטוב שכך, יש לו כוח פנימי, כמו חוט זהב, שמוביל אותו מדבר לדבר בהתאם לצרכיו. מה שחשוב שנהיה שם - איתו, לידו, בהתאם לצורך ולפעילות ונלווה אותו ונתמוך בו לממש את צרכיו.
הטלביזיה היא לא אוייב וגם לא בייביסיטר שתתאים בדיוק לרצונותינו. כשילד בוחר לצפות אפשר לשבת איתו, אחר-כך לדבר על מה שהיה, או תוך כדי.
צריך לבחון כל בחירה שלו ולהבין מהו הצורך, או לא להבין. ולאפשר, או לא, אם אני מחליטה שיש שם משהו שמאוד מזיק.
גם ברחוב ובחנות יש אנשים שיורקים ומדברים באלימות, ויש אנשים נחמדים ונעימים. אפשר לפגוש הכל - אבל איך מתמודדים עם זה? זו השאלה.
נועה_בר , שאלת, למה היא נמשכת לטלביזיה ומי לא? תנסי להגיע לחברה שלך כדי לדבר איתה, אתן יושבות בסלון הטלויזיה דלוקה, כל שניה עיניכן תפזולנה לכיוון המרקע, ואם זאת איזה טלנובלה, בכלל תתרכזו גם בעלילה כדי לעקוב מה יקרה הלאה, גם אם זה עלילה מבישה.
את גם כתבת על עניין אצל הילד ועל בחירה, לדעתי אם ניתן לילד לבחור (לפחות אצלי זה ככה) הוא יבחר לבהות כל היום בטלויזיה, תפקידנו להגביל. לקבוע חוקים ברורים בעניין, אל תקלי כל כך על ההשפעות של הטלויזיה, חגית_ל ציינה חלק מהם.
הייתי אצל משפחה שאין להם בבית טלויזיה, אז האמא אמרה לי: שהטלויזיה מרגילה את הילד שמבדרים אותו ואז הוא מצפה כל הזמן שיבדרו/ישחקו איתו. זה פשוט ניוון ודיכוי היצירתיות, הדמיון וכו'.
אצלי יש טלויזיה, הבנות מאוד אוהבות לצפות, אני מגבילה, עדיין יש עימותים לפעמים על כמות הצפייה, ואפילו יש פעמים שאני יוזמת ואומרת: אולי תשבו לראות טלויזה קצת? כשאני רוצה קצת שקט, ואז אני מברכת את הטלויזיה, אז צריך להזהר שמברכה היא תהפוך לקללה.
> לא קראתי את כל הדף, אז סליחה אם חזרתי על הדברים<
אני עדיין עומדת איתן בדעתי, כשאני רוצה שקט הטלביזיה בכלל לא מבטיחה לי את זה! ביתי בת שנה וחצי ויש לה את "בייבי".
אצלנו הטלביזיה סגורה הרבה מאוד שעות ביום, בעיקר שיש חברים, אבל לא רק.
מאיה - עוד לא ניתקנו את הכבלים. עדיין זה כל הזמן ברקע, אבל תמיד חלש לפחות כי היא תמיד מחלישה לבקשתי ואני לא מסכימה לשמוע מעל מספר מסויים והיא מתחשבת.
נראה לי שבאמת הדרך היחידה תיהיה לעבור דירה. אם כי כבר איבדנו את השלט ובכ"ז ואפשר להדליק את הטלויזיה גם ככה.
אבא ניסה לפתות אותה בדי.וי.די. - לא מוכנה.
זה נכון שהיא למדה לבד לקרוא בעיתון מתי התוכניות האהובות עליה וביססה את עניין השעון והקריאה. זה נכון שהיא לומדת אנגלית וספרדית קצת.
זה נכון שאני מרגישה צבועה גדולה מפני שאני כילדה גם בהיתי בטלויזיה, אבל אז זה היה משהו אחר, ערוץ אחד שחור לבן, תוכניות מגניבות.
חגית_ל , תרגישי טוב .
ולא הבנתי, לעבור דירה בגלל הטלויזיה? כל דבר צריך במידה, הילדה שלך כבר קוראת לבד בעיתון, אפשר לאמר לה לסמן למשל 2 תוכניות אהובות וזהו, לומדת אנגלית וספרדית, נחמד
.זה נכון שאני מרגישה צבועה גדולה מפני שאני כילדה גם בהיתי בטלויזיה, אבל אז זה היה משהו אחר, ערוץ אחד שחור לבן, תוכניות מגניבות
נכון זה כל ההבדל, והבדל גדול.
ואפרופו צבועה גם אני מרגישה כך לפעמים למשל כשאמרתי לבכורתי שכל דבר צריך במידה, טלויזיה, אוכל, וכו' היא שאלה אותי גם באהבה צריך במידה אז אמרתי לה כן, כשאהבה חונקת ובלה בלה ניסיתי להסביר אז היא אומרת לי אבל אמרת לי שאת אוהבת אותי בלי סוף, ושוב התחלתי להסתבך...
וכמובן גם לי אין מידה בכל דבר, למשל קצת יותר מדי מול המחשב.
נראה לי שנעביר את הטלויזיה לחדר שלה.
) תהיו בריאים ושמחים.
בהחלטה לא דמוקרטית החלטנו לבטל את הכבלים
ובסוף את חושבת להכניס את הטלוויזיה לחדר שלה, מין שיטת הצפה כזאת, אז או שזה ילך או שלא.
בכל אופן בהצלחה ווכל טוב.
נועה, זה ציטוט של מי מ התחלנו_בחינוך_ביתי
גם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזאת, והחלטתי לא לתרגם. הגדולה רואה המון את מרי פופינס. יכול להיות שהסברנו בהתחלה, כבר לא זוכרת, אבל היא צופה בזה המון ונראה לי שנהנית, וגם עכשיו כשאני חושבת על זה, היא לא מבקשת לתרגם. גם לא בתכניות אחרות.
אני חושבת שאת עיקר הבסיס לאנגלית שלי רכשתי מהקשבה לשירים, בגיל העשרה. (זה קרה להרבה אנשים, אני חושבת.)
ביפן, הילדים והמבוגרים כותבים וקוראים באנגלית מעולה, אבל לא מדברים כמעט בכלל. כשהייתי שם היתה תכנית לימודית שבה רק מקריאים לפעוטות סיפורים באנגלית, בגנים. כדי שישמעו איך זה אמור להשמע. (לא קשור לשאלה אבל קשור איכשהוא ללמידת אנגלית, עניין ההקשבה עם צפייה בתמונות.)
איי סינק סו טו.
<שוקע אף אנוכי>
נדמה לי גם שרמת האנגלית של ישראלים שגדלו בארץ בה סרטים תכניות משודרות עם פס הקול המקורי,
טובה משל אלה שגדלו בארצות כמו גרמניה או סין או כל ארץ אחרת בה מדובבים את כל מה שזז.
מה ששומעים נדבק.
מי טו.
היא בת שנה וחצי ועדיין לא יכולה להגיד לי שהיא לא מבינה. אז מה שקורה לפעמים אני מתרגמת (לפי הרגשתי )אבל בד"כ לא.
מה ששומעים נדבק. מסכימה, וכמובן שצריך גם מידת מה של עיקביות.
"יש לך ילדים?"
"כן", עניתי.
"ואת - מתכוונת - להשאיר - אותם - בלי - כבלים??? - בלי - ערוץ - "הופ"???!!!???."
משל תכננתי להותירם נעולים בחדרם ללא מזון ומים, ולצאת לטיול סובב עולם, ללא תאריך חזרה משוער.
ילדכם כל הזמן מול הטלוויזיה כנראה כי אינם רוצים לבלות עם חברים או שאין להם חברים או שאינם יודעים לפתח שיחה או להשתעשע עם חבריהם.
אם תנתקו את הכבלים או תקציבו להם זמן מסוים זה לא יעזור הם ימשיכו בדרך כלשהי לראות טלוויזיה ואם לא אז הם "יתמכרו" למשהו אחר כמו מחשב!
כדי להבין מה הבעיה מדוע הם תמיד מול הטלוויזיה תקשיבו להם שוחחו איתם תנסו להיות יותר בתור חברים שלהם ולא בתור הורים שלהם וכך הם יפתחו מהר יותר.
אני לא אומרת שזה לא יקח זמן אבל תנסו מה יש לכם להפסיד?!
ילדכם כל הזמן מול הטלוויזיה כנראה כי אינם רוצים לבלות עם חברים או שאין להם חברים או שאינם יודעים לפתח שיחה או להשתעשע עם חבריהם.
אם תנתקו את הכבלים או תקציבו להם זמן מסוים זה לא יעזור הם ימשיכו בדרך כלשהי לראות טלוויזיה ואם לא אז הם "יתמכרו" למשהו אחר כמו מחשב!
כדי להבין מה הבעיה מדוע הם תמיד מול הטלוויזיה תקשיבו להם שוחחו איתם תנסו להיות יותר בתור חברים שלהם ולא בתור הורים שלהם וכך הם יפתחו מהר יותר.
אני לא אומרת שזה לא יקח זמן אבל תנסו מה יש לכם להפסיד?!
הטלוויזיה גם לפעמים מועילה אני יודעת שאתם לא מאמינים אבל זה נכון גם אם הם לא רואים חינוכית או ערוץ ההיסטוריה וכדומה.
אם הם רואים סדרה או סרט באנגלית או בכל שפה אחרת אוצר המילים שלהם יגדל ואפשר ללמוד גם דברים על החיים!!!
יש משהו ש"שואב" בטלויזיה ובמחשב. ויש דבר כזה שנקרא הרגל. נכון שהשואב שואב יותר כשאין מספיק חיים אמיתיים (למשל: מה אני עושה באינטרנט ברגע זה ממש? מחכה שיתנו לי רישיון עבודה. אם הייתי עובדת ונהנית מהחיים הייתי פה הרבה פחות). אבל יש משקל גם ליכולת השאיבה של המכשיר עצמו.
חוץ מזה, מה לעשות, התכנים של הטלויזיה הישראלית, כמו גם הטון הכללי, נורא הידרדרו מאז שהייתי ילדה (כלומר ב- 20 שנה האחרונות). הרבה יותר רעש, הרבה יותר טון אלים וצעקני, גם בפרסומות, גם בפרומואים, וכנראה שגם בתכניות עצמן. שלא לדבר על האמריקניזציה המוגזמת שלה. (פעם היו הרבה יותר תכניות מארצות שונות - אנגליה, צרפת, אוסטרליה, קנדה - והיה מגוון די גדול. היום הרבה פחות. ארה"ב וטלנובלות. זהו.
כשהייתי ילדה ראיתי בערך שעה- שעתיים טלויזיה ביום, נורא נהניתי וזה היה נפלא.
אבל היום זה משהו אחר - אני מתרחקת מהמכשיר הזה כמה שרק אפשר. במתכונתו הנוכחית הוא לא עושה לי טוב.
יחי ה- DVD!
אנחנו מקשיבים טוב יותר כשפונים אלינו בנימוס.
מסכימה לגמרי
הזמן התכנים הכל בליווי -זה מתחיל אבל גם נגמר
הגדולה שלנו (עוד רגע בת 5) לא ראתה כמעט וידאו ובטח שלא טלויזיה עד לגיל שנה+. אח"כ לאט-לאט זה התחיל, בעיקר אצל סבא וסבתא, אבל הסכר ניפרץ.
לפני כחצי שנה התחלתי לקחת אותה מהגן בצהריים והיא גילתה את תוכניות הילדים בערוץ הראשון. ומאז מרגע הגיעה הביתה- 13:30 ועד 15:15 אין תזוזה בלי טלויזיה. יוצא שהקטנה בגיל שנה כבר רואה שעתיים רצופות של טלויזיה כל יום והיא כבר ממש אלופה בזה... יושבת ובוהה ללא תזוזה. אני באופן אישי כבר הייתי מעיפה מזמן את המכשיר המיותר הזה מהבית (תופס המון מקום) אבל בעלי מכור וחייב את הסם שלו כל ערב לפני השינה.
אולי גם את הגדולה כדאי או אפשר להגביל, לשתי תוכניות אהובות ביום. ואז זה רק שעה של צפייה.
האם זה יעזור להזיז את הטלויזיה לפינה אחרת של הבית? לחדר השינה?
סליחה על השאלה האישית, אבל האם בעלך מגדיר את עצמו מכור לזה, או שאת מגדירה כך את הצפייה שלו? כי אם הוא בעצם לא נהנה כל כך ויש משהו בצפיה ש"ממכר" אותו ומכביד עליו, אז יש פתח לשינוי?
אולי הוא יסכים להתגמש מעט אם זה לטובת הבת הקטנה. (וברור לרוב האנשים שבגיל שנה זה ממש לא לעניין).
אבל חכי למומחים ממני, תיכף הם יגיעו...
היום צפינו יחד בפרק הראשון מתוך שמונה מאות ארבעים ושניים הפרקים, ובכינו יחד, כל המשפחה. שמעתי שזה נורא אבל לא ידעתי שעד כדי כך. איך מראים דברים כאלה לילדים?
בעלי אומר שזו משאת הלב הכמוסה של ההורה הישראלי שבאה לידי ביטוי כל חופש גדול. לקום ולחתוך לארגנטינה ושהילד הצורח והמעצבן שלך ישאר לרוץ וליפול על המזח. "אמא!!! אמא!!! אל תלכי!"
"מצטערת מותק, מצאתי עבודה בארגנטינה. צ'או, ביי, סאלמאת נודניק בכיין ואם נדמה לך שאתה הולך למצוא אותי בפרק הבא אז חבל לך על הזמן."
זוועה.
לפחות שהיו שמים את האיים האבודים באותה עקביות.
רק תסתכלו על "פילפלת", "המומינים" (חובה! הם ממש ממש באופניקים), נילס ואחרים. פשוט עשו לנו שטיפת מוח דרך הטלויזיה כשהיינו קטנים...
הטלוויזיה אצלנו הפכה להיות הרבה יותר מידיי משמעותית, ואני מתחבטת הכמה שאלות.:_
חלק מהשינויים שעשיתי הם בריהוט, או יותר נכון- בארגון החלל שבתוכו אנחנו חיים, לפעמים גם שורצים.
למשל במקום שולחן אוכל שמתי שולחן יצירה לילדים.
יש לנו גם דלפק ועליו אנחנו אוכלים.
יש את הטלוויזיה.
השתלשלות חייה של הטלויזיה בחיי היא כזו.
כשיצאתי מבית הוריי גרתי בדירה קטנה מול מלון לב הכרמל (שהפך בינתיים להיות בית זקנים.)
לא היתה לי שם טלוויזיה.
סבתא שלי באה אלי לביקור וביקשה ממני שאני אקנה לעצמי טלויזיה.
אני מאוד מעריכה את סבתא שלי וקניתי לי מן טלויזיה קטנה, שהיתה מאוד מינורית בתוך החיים שלי, אבל היתה שם כשרציתי לראות משהו. גרתי אז לבד, בלי שותפים, ובגלל שאני יצור שיש לו אהבה גדולה לבדידות זה דווקא היה טוב בשבילי.
גם היום יש לי אהבה גדולה לבדידות, אבל אני לא מגיעה ליישם אותה, או שפשוט השתניתי.
יש לנו טלוויזיה במרכז הסלון. שהוא גם מרכז הבית.
אני שוקלת (כבר הזמנתי טכנאי ליום ראשון בבוקר) להעביר את הטלוויזיה מהסלון לחדר הילדים שזה החדר של בתי האמצעית ובני הקטן.
ועוד טלוויזיה קטנה אני מתכננת לשים לי בחדר השינה.
ההתלבטויות:
עד לא מזמן הילדים נהגו לאכול להם בשקט בסלון. הלכתי לחברה אחר צהריים אחד לביקור והיא כיבדה את הבן שלי בופלה. הוא לקח את הופלה ורצה להגיד לי משהו, אז הוא התחיל ללכת אליי. היא צעקה הוא נבהל ואז היא התנצלה והסבירה לי שהיא מקפידה נורא שלא יאכלו ברחבי הבית, כי קשה לה לשמור על הניקיון בבית.
היבטתי סביב וראיתי כמה שהבית שלה נקי ומסודר.
טוב היא משקיעה בתחום הזה יותר ממני, אבל בכל זאת לקחתי את הטוב מהאפיזודה הזו- ואנחנו מקפידים לאכול רק סביב השולחן. - שיפור ניכר בבית.
אני מפחדת מהשינוי של הטלוויזיה בגלל שהילדים, כשיחזרו מבית הספר ויירצו לראות טלוויזיה וגם לאכול, תהיה בעיה, כי כבר לא תהיה להם טלוויזיה מול השולחן אוכל שלהם, להלן, הדלפק.
ביקשתי מבתי הגדולה שתחשוב אם היא תעמוד בזה והיא אמרה שכן._
מה שיווצר יהיה שהסלון יהפוך להיות מקום לשהות משותפת ולחדר עבודה שלי.
ובחדר הילדים תהיה התרחשות של ילדים. ואם בתוך ההתרחשות הזו הם יבחרו לראות טלוויזיה אז היא תיעשה בחדר שלהם ולא בכל הבית.
מה שמצחיק הוא שאני לא חוששת מזה שהטלוויזיה תהיה יותר מידיי דומיננטית בחדר הילדים, כי אני יודעת שאני אבקש לכבות ומידת ההסכמה שלהם תהיה לדעתי זהה לזו של היום כשהטלוויזיה בסלון.
מה שאני מפחדת ממנו הוא דווקה הסיבה שלשמה אני עושה את כל השינוי: אולי לא יהיה נוח לראות שם טלוויזיה. וזה בעצם אבסורד. אם לא יהיה כל כך מזמין ונוח לראות טלוויזיה, הרי הם יצרכו אותה פחות וזה הרי מטרת הניסוי!
בחצי שנה האחרונה הגדולה מקדישה לפחות שלוש וחצי שעות ביום לערוץ הופ.
דאגתי - איך היא תמלא את זמנה.
הסברתי לה בחודש האחרון שאנחנו מתנתקים וגם נתתי לה את כל הסיבות שלי לכך.
היומיים הראשונים חלפו ועברו מבלי שהיא תתייחס לכך בכלל. היא פשוט קיבלה את זה שאין כעובדה בשטח ומצאה לעצמה תעסוקה אחרת בקלות
ואפילו לא הזכירה את העניין. בצהריים ביקשה קלטת וידאו וצפתה בה בשקט בחדר שלה. והבית נשאר שקט . בלי רעשי רקע טלויזיוניים.
מאוד נעים.
בנתיים גיליתי שגם אני נדבקתי במחלה... קורה לי לא פעם ולא פעמיים שסוף סוף הגדולה נותנת לטלויזיה רגע מנוחה ואז דוקא לי בא לבהות במשהו...
בד"כ אני מתגברת.
פשוט עוד לא עשו מחקר על אימהות שכל היום שומעות תכנים של הופ. אולי לא כל היום אבל(רגעים שבהם הילדים צופים בטלוויזיה והאימהות יכולות לעשות עבודה מנטלית עם עצמן, אפילו בזמן הכנת אוכל) אז מעניין מה היו מראים ממצאי מחקר כזה, ואיך זה משפיע עליהן. ואם זה משפיע עליהן כך או אחרת, איך זה ממשיך את השרשרת ומשפיע על מה שהן יכולות לתת לילדים, בשעות שהם בלי טלוויזיה.
< אהמממ, הוא זוכה לחצי שעה ביום בגן... >
הרווחנו שלושה חדרים חדשים בבית.
למי שלא מבין על מה אני מדברת, אני אספר.
באמצע החופש הגדול לפני לכתי לישון זימזמתי את הפתחיה של אחת מתוכניות נילדים בהופ, הבנתי שמשהו לא ממש בסדר אתי.
כמה ימים אחר כך, התיישבתי בסלון, בשעה 11 בלילה, הינקתי את הקטן ואמרתי בלבי, מדוע לא אצפה כמה דקות בסרט טוב. זיפזפתי לערוץ 1 כדי לבחור סרט בVOD והנה, בלי לשים לב
המשך יבוא. התעורר
הגיעה אורחת. איזה כיף. המשך יבוא
הבאתי מהמחסן ארונית שלפני שנים מצאתי ברחוב וציירתי עליה דגים והרים ושמש, לבד הכנסתי אותה הביתה, למרות שכשהוצאתי אותה מהבית, היא היתה כבדה לשני אנשים. שמתי את הארונית וחוהכי חשוב הזמנתי את אנשי הכבלים לעשות עוד שני שקעים. אחד בחדר הילדים ואחד בחדר השינה של ההורים (לטלוויזיה קטנה שתגיע בעתיד.)
ככה באותו יום שבו הגיע הטכנאי נולדו לי שני חדרים חדשים בבית.
חדר הילדים נכנס לפעולה. בעבר הילדים, למרות שהחדר הזה הוא נורא מתוק, הילדים רק ישנו בו, את מאותו הרגע, הם שהו בחדר, וחיממו אותו. מדובר בחדר שמי שמכיר קצת את עקרונות הפנג שוי יבין על מה אני מדברת. זהו חדר צפוני עם חלון פנימי לחדר של הבת הגדולה. מספר החדר הוא 1, שזה אומר מים. וגם אנחנו המבוגרים חיממנו איתם את החדר, כי מה לעשות מפעם לפעם גם אנחנו רצינו לראות קצת טלוויזיה.
על מה שקרה בינתיים עם הסלון ועל חדר השינה של ההורים... ב ה מ ש ך
טלויזיה מיראש לא היה לנו גם ביגלל המחיר.
אני מיתלבתת עכשיו על עוד דברים.
בזמן האחרון שאני יותר בבית שמתי לב שהם יותר מידי מיסתכלים בספרים עם תמונות וזה הורס את כל הדימיון!!
בובות מיפלסטיק זה עושה לי ממש הרגשה רעה איך שזה לא דומה לאיך שתינוק ניראה או איך שילדה ניראית ורק שותף להם את המוח!
הכי גרועה זה כל האביזרים שהם רוצים לבובה שזה עגלה לדוגמה.
ואם אני לא מביאה להם אז הם לוקחים מקל ועושים כאילו זה בקבוק. זה הכל שטיפת מוח לילדים קטנים מספרים ומימה שהם רואים מחוץ לבית כי בבית אין כאלה דברים!
יש כאן אנשים שעשו איזה נקיון צצועים באופן כללי יותר?
מה הבעיה העקרונית שלך עם בקבוק, והאם ילדייך נמצאים בגיל שבו הם עלולים להסתכן בבלבול פטמות?
לגבה השאלה ששאלת מה הבעיה העקרונית שלך עם בקבוק?
התשובה שלי היא שבקבוק זה כאילו להחליף את מה שהטבע נותן בישביל להאכיל תינוקים.
אם חס וחלילה אין ברירה במיקרים מאוד מאוד מאוחדים! אז בטח ובטח שאני בעד בקבוק אבל זה מיבחינתי כמו מכשיר רפואי כמו שיש ליפעמים אנשים שלא יכולים לאכול ושמים להם אינפוזיה.
אני משתדלת למעט בצעצועים מפלסטיק, ובצעצועים שפועלים על חשמל ובפרט בצפצפניים שבהם. ספרים אני דווקא אוהבת. (טלוויזיה אין לנו).
וברבי מה? כלב?
ההנקה גם כיווצה לה יופי את הרחם!
.
אני בכלל לא רוצה ליקנות להם בובה ברבי! זה הבובה הכי גרועה שיש! ישמור השם שאני יכניס כזה דבר הביתה!ניראה לי שלא הבנתם מה שאני שואלת.
אני רציתי לדעת איך אתם מטהרים את הבית מצצועים שמזיקים ולא איך קונים עוד!!!
חוששתני שאת לא קולטת את ההומור...
אם אני לא טועה, אף אחת כאן לא אוהבת את בובת הפלא, הנס הפיזיולגי הבלונדיני הידוע בכינוי "ברבי". הבובה הכי גרועה שיש.
ובטח שלא אוהבים כאן בקבוקי-תינוק-צעצוע.
וזו בעיה קשה, איך להימנע מלהכניס את הדברים המגעילים האלה הביתה.
אני כרגע מתמודדת בעיקר עם כלי נשק. הנסיך בן ה-3 שלי עסוק בקרבות של יריות כל היום, הוא דואג להרוג את כ-ל ה'רעים'. והוא מתבאס מכך שלחברים שלו קונים רובים נפלאים ואקדחים יפים, ורק לו לא קונים כלום.
בינתיים הוא מאלתר: הופך בקבוק ריק, למשל, לרובה.
אבא שלו בנה לו רובה ענק מקוביות, ושניהם מאוד מרוצים ממנו, הבעיה היא שהוא מתפרק כל הזמן.
גם אצלנו. עד לפני מספר חודשים, מוצקו בכלל לא התעניין בטלוויזיה וידע להעסיק את עצמו מצוין. הבידור ה"חיצוני" היחידי היה סרטוני אנימציה על המחשב מדי פעם. בחודשיים-שלושה האחרונים פתאום התחיל להביע עניין בטלוויזיה. נתתי לו לצפות חצי שעה-שעה ביום, בהופ בלבד. ראיתי שמתסכל אותו שלפעמים יש תוכנית שהוא לא אוהב, אז קניתי שתי קלטות (ככה זה מתחיל, פיחות זוחל....). איכשהו הגענו למצב הלא בריא שבו הוא קם נורא מוקדם (זו השעה שלו מאז ומתמיד), מבקש לראות ואני נותנת לו - אחרי כ-45 דקות הוא מכבה לבד, או שאני קמה ומציעה לו לכבות והוא לא מוחה. זה לבדו לא היה מפריע לי, אלא שבמקביל הוא יודע פחות להעסיק את עצמו, דורש גם לשבת לראות סרטונים על המחשב, מדבר יותר ממה שהייתי רוצה על "החברים שלו" מהטלוויזיה וכולי. אחה"צ הוא שוב מבקש לצפות, וכך יוצא שיש לו יותר משעה פלוס של זמן צפייה יומי בשטויות האלה.
הוא היה גם חולה השבוע, וצפה יותר מכרגיל, היה פשוט סמרטוט מכדי לעשות כל דבר אחר. הווירוס עבר אחרי כמה ימים אבל הילד עדיין בהתאוששות - אני נותנת לו לינוק יותר מכרגיל, שמה לב שהוא נח יותר, מציעה לו להתכרבל איתי וכולי, אבל בעניין הטלוויזיה אני רואה שנוצרה מפלצת. הוא פשוט קם בבוקר ודורש לצפות, משחק חצי שעה ודורש לצפות, שותה משהו ודורש לצפות. אני מסרבת באופן מוחלט ואומרת שצפה מספיק ושזה לא בריא לעיניים, אבל המאבק נמשך. האם ייתכן שזה רק "שאריות מחלה"?
האפשרויות שעלו במוחי הן כאלה:
- להגדיר מחדש את זמן הצפייה. לא היה איכפת לי לאפשר לו חצי שעה ביום, אבל אני גם רואה שזה מחלחל הלאה ומשפיע עליו לרעה, וגם קשה לי לאכוף רק חצי שעה כשהוא קם בחמש בבוקר
(כך היה היום) וצורח, ואני שפוכה לגמרי ורוצה להמשיך לנמנם. - לאסור על צפייה בכלל (אבל אני עצמי כן צופה - לא כשהוא בסביבה אלא כשהוא ישן, אבל האם אני אמורה להסתתר מפניו ולצפות כגנבת בלילה, תרתי משמע?)
- להוציא את הכבל מהחשמל ולומר שהטלוויזיה התקלקלה. זה ידרוש גם ממני להפסיק לצפות. בדיוק כשתיקנתי את הדי.וי.די וחשבתי להשלים שנים של חסכים תרבותיים בתחום הקולנוע...
- לאפשר לו צפייה כמה שירצה (עצה שקראתי כאן אבל לא בטוחה מה אני חושבת עליה), מתוך הנחה שהוא עדיין עייף מהמחלה ויחזור לאיתנו בקרוב, ומתוך שאיפה שהוא יווסת לעצמו תכני צפייה (אולי זה יקרה, אבל בינתיים גובה מחיר יקר בכושר הריכוז של הילד).
- לבדוק אם יש איזה תהליך חיצוני שאחראי לשני אלה, גם הצפייה וגם הירידה בכושר הריכוז. לא עולה בדעתי שום דבר כרגע...
גם אני כל הזמן בהתלבטות לבי איך כמה והאם להגביל צפיה. לנו יש רק DVD ווידיאו, ועדיין הבעיה קיימת.
בינתיים, מה שאני עושה זה מגבילה את מועד הצפיה. היא כבר יודעת שטלויזיה לא רואים בבקר אלא רק 'אחצוריים'. לגבי כמה, אני לא ממש מגבילה, אבל אחרי שראתה דיסק אחד פעמיים ואז דיסק אחר אני מודיעה לה שזה הדיסק האחרון.
אני מניחה שהייתי מגבילה יותר אבל כמובן שהעייפות מכריעה, וזה נחמד לי לפעמים לקרוא ספר או עיתון...
לאפשר לו צפייה כמה שירצה (עצה שקראתי כאן אבל לא בטוחה מה אני חושבת עליה), מתוך הנחה שהוא עדיין עייף מהמחלה ויחזור לאיתנו בקרוב, ומתוך שאיפה שהוא יווסת לעצמו תכני צפייה (אולי זה יקרה, אבל בינתיים גובה מחיר יקר בכושר הריכוז של הילד).
בגדול אני לא ככ מאמינה בזה. טלויזיה זה לא עגבניה אלא סימילאק. כלומר, לא משהו טבעי שהגוף יודע לכמה ממנו הוא זקוק אלא מנגנון שנועד לגרום להתמכרות וניוון חושים. בפעמים שכן נתתי לה לראות ללא הגבלה והיא ראתה די הרבה, הרגשתי שזה ממש לא עושה לה טוב, שהיא הרבה יותר עצבנית אחר כך וכשאני מציעה לה ללכת איתה לשחק בקוביות, למרות שלעיתים מוחה, בהמשך היא ממש נהנית ואנחנו מרוויחות זמן איכות יחד. כלומר, היא לא באמת היתה זקוקה לטלויזיה אלא נתקעה עליה. כמו שקורה לנו (ירח נזכרת בימים שהיו לה כבלים והיא ישבה בוהה ומזפזפת ללא מטרה ברורה אך ללא יכולת לכבות)
לאסור על צפייה בכלל (אבל אני עצמי כן צופה - לא כשהוא בסביבה אלא כשהוא ישן, אבל האם אני אמורה להסתתר מפניו ולצפות כגנבת בלילה, תרתי משמע?)
זה ממש נראה לי מתכון לאסון. נראה לי שהסיבות ברורות אבל אם לא אשמח לפרט.
צודקת עד מאוד, וניסחת יפה.
_לאסור על צפייה בכלל (אבל אני עצמי כן צופה - לא כשהוא בסביבה אלא כשהוא ישן, אבל האם אני אמורה להסתתר מפניו ולצפות כגנבת בלילה, תרתי משמע?)
זה ממש נראה לי מתכון לאסון. נראה לי שהסיבות ברורות אבל אם לא אשמח לפרט_
ברור. כרגיל עשיתי סיעור מוחות עם עצמי וכתבתי כל מה שעלה בדעתי ברור שהפתרון הזה לא מעשי ולא חינוכי...
החברים שלהם שופעים סיפורים על דמויות נערצות, והם מרגישים אאוט-סיידרים.
במקביל, הם מגלים את ההיצע העצום שיש למסכים הארורים האלה להציע.
זה פשוט מהפנט אותם.
היום שמתי לילד שלי (5) צלחת עם חתיכות אבטיח קר ומתוק, בעודו צופה בסרט במחשב.
מידי פעם הזכרתי לו שיש לפניו אבטיח, אז הוא לקח חתיכה.
כשהוא גמר לצפות, התברר שהצלחת נותרה כמעט מלאה.
זה חירפן אותי. הוא כן רצה לאכול את האבטיח, אבל הוא פשוט היה שקוע כל כולו בזבל שעל המסך.
אצלנו אין טלוויזיה. יש רק מחשב, עם דיווידי.
הילד משחק במחשב ורואה סרטים ותכניות למיניהן שמורידים מהאינטרנט, או בדיסקים.
יש ימים שבהם הוא שומר על המסגרת-צפייה של סרט אחד, נגיד, או שעה של משחק.
יש ימים שהעסק מידרדר וזה נמשך שעות.
מה שגרוע זה שאבא שלו לא ממש מגביל אותו, רק האמא המכשפה.
אז מחכים שאמא תלך כבר לעבודה או לאנשהו.
הוא דווקא מבין חלק מהחסרונות של רביצה מול המחשב. הוא אפילו פוחד מהקרינה.
אבל, כאמור... הוא מהופנט.
מסתבר שגם "המחקר"http://www.time.com/time/health/article/0,8599,1650352,00.html מסכים איתך ועם איתי.
בשמת, אור-לי, מישהי?
(אולי שווה לפתוח על זה דף נימוקים_בעד_טלוויזיה? , אני חושבת שזה יכול לעורר דיון מעניין )
הייתי מתה להצליח לקרוא את הלינקים ששמת, אבל אין מצב שעם המוח-הנוזלי-של-אחרי-הלידה שלי, אני מצליחה לקלוט משהו עיוני, ועוד באנגלית...
אולי יום אחד תמצאי כאן בדף תשובה שלי
(אלא אם יש לך כוח וחשק לספר על כמה טיעונים בעד טי.וי שנשמעים לך טיעונים טובים או חזקים).
מסתבר שגם המחקר מסכים איתך ועם איתי.
תמי, הקישור לא עובד, מה כותרת המאמר?
וואו, אין לי מילים לתאר את החכמה העולה בבלוג הזה
כמעט ושוכנעתי לקנות טלויזיה ולהתחבר לכבלים... (שומרת את האופציה הזו בחיוביות לעוד שנה שנתיים).
אני מגבילה את הצפיה של בתי בת השנתיים ורבע והיא נמשכת למכשיר כמו פרפר לאש.
בכל עת שאנו נמצאים בבית שיש בו טלויזיה היא מיד ניגשת למכשיר, בעיניים מושפלות ובקול מהסס מגמגם משהו מבקשת לצפות במכשיר.
האם באמת אוכל לתת לה חופש מוחלט בבחירות שלה (גם בגיל שנתיים ורבע) ולצפות שהיא תבחר את הבחירות הנכונות עבורה?
אולי אם היתה לנו טלויזיה בבית ללא הגבלת צפיה היא לא היתה נמשכת כל כך למכשיר.
ברור לי שאת הנזק כבר עשיתי (והוא כמובן ניתן לתיקון בכל עת שאבחר בכך), היא יודעת שאני לא אוהבת את הטלויזיה ולכן מתביישת ברצונה לצפות במכשיר (רק המחשבה על כך מעוררת בי עצב, הילדה שלי מתביישת בתשוקה שלה).
אני מסכימה עם רב הדברים שנאמרו בבלוג הזה אבל רוצה להדגיש שכפי הנראה לי מדובר במשפחה של חינוך ביתי שמשתמשת בטלויזיה בצורה אקטיבית.
האם מתעניינת בכל תכניות הטלויזיה אשר בהן צופים ילדיה, היא מעוררת דיון ומעבירה ביקורת בונה יחד איתם.
הטלויזיה לא סתם פתוחה בבית שלה. היא משקיעה זמן ומרץ כדי ליצור ביקורתיות ועניין בנצפה.
אם צריך לעשות זאת כיצד ניתן לעשות זאת בלי להעביר להם את דעותי ועמדתי בנושא המדובר?
ובאותה הרוח, האם ניתן או צריך לכוון ילדים לצרוך מזון בריא?
לפי אותו היגיון שטוען שעלי רק לעזור לילד לבחור את בחירותיו ואין עלי לכפות עליו את אמות המידה שלי, אזי אתן לו לצרוך ממתקים בלי הגבלה, קמח לבן וסוכר ללא הגבלה...
האם עצם העובדה שאין אצלנו בבית מזון שלדעתי אינו בריא(כגון ממתקים, דגני בוקר, חלב ומוצריו, קמח ומוצריו, ובעצם אין כל מזון שאינו בצורתו הראשונית הטבעית)
דומה לעובדה שאין בביתנו טלויזיה?
האם בכך אני כופה את הבחירות שלי על ילדי ובכך מונעת מהם לבחור בעצמם.
האם אני מזיקה להם בכך?
אם תהיה טלוויזיה בבית - אני אבהה בה במקום לעשות דברים קונסטרוקטיביים, יהיה רעש רקע שקשה לי לשמוע ושהופך אותי לעצבנית יותר בלי להבין מדוע...
בעצם בחירות רבות שאנחנו בוחרים עבור עצמנו משפיעות על הילדים. ככה זה.
לדעתי עדיף לעשות זאת מתוך מודעות ולבחור את הבחירות המתאימות לערכים שלנו.
פעמים רבות הטיעון הזה של - "בעצם זאת כפיה, מה אם הם לא רוצים לבחור כמוכם?" - בא מהמיין ובא לומר בעצם - "אם אתם בוחרים משהו שונה ממה שכולם בוחרים זו כפיה, בחירה שנראית לנו נורמלית אינה כפיה!".
אה, נכון, כי זאת בעצם לא בחירה בכלל.
אז ללמוד לחיות עם טלוויזיה זו לא כפייה, אבל לדעת לחיות בלעדיה זה כן?
אז ללמוד שג'אנק זה אוכל מגיל צעיר זו לא כפייה, אבל ללמוד שירקות ופירות זה אוכל זו כן כפייה?
<דיסקליימר - לא קראתי את האנגלית, מגיבה לדברי חניתה במחשבות משלי>
מהתבוננות בהרבה מאד משפחות שבהן אין הגבלת צפיה - הילדים לא מפסיקים להימשך לטלויזיה. הם רואים טלויזיה שעות על שעות, במשך שנים. זה לא האיסור שהופך אותה למושכת, אלא ההתמכרות.
"אם אתם בוחרים משהו שונה ממה שכולם בוחרים זו כפיה, בחירה שנראית לנו נורמלית אינה כפיה!".
אה, נכון, כי זאת בעצם לא בחירה בכלל.
אגב, למעוניינים - כל המאמרים שתמי מפנה אליהם נכתבו על ידי הורים שעושים אנסקולינג . יש בביתם טלויזיה והם אוהבים לצפות בה כנראה (ההורים, כמוני) ומתמודדים הרבה עם עניין ה - להגביל, לתווך, לכבות, מה יהיה וכו' - (כמוני). הם מתארים מה קורה בביתם, לילדיהם הפרטיים, בתוך משפחתם.
את הצהרות הנגד הם מפריכים על ידי התבוננות בילד הפרטי, הרגלי הצפייה שלו, עד כמה הוא פעיל חוץ מזה, האוירה בבית, התערבות ההורים, התיחסות למסרים, כפייה ועוד.
בנתיים אני יכולה לחתום בשתי ידי על העדויות האלו. אבל עוד לא גמרתי לקרוא.
אני סוג של לא-קוראת בהמשכים (פתוח על המחשב שלי מאז אתמול).
אשמח לשמוע עוד, דגנית_ב.
תודה.
וטלי, כל מילה! במיוחד:
אז ללמוד לחיות עם טלוויזיה זו לא כפייה, אבל לדעת לחיות בלעדיה זה כן?
אז ללמוד שג'אנק זה אוכל מגיל צעיר זו לא כפייה, אבל ללמוד שירקות ופירות זה אוכל זו כן כפייה?
_אשמח לשמוע עוד_ טלי, מהבלוג? אשתדל. קצת עסוקה עם תחפושות השבוע.
אם לוקחים חלק מהתשובות שלה ושמים בית ספר במקום טלוויזיה זה גם עובד:
אבל הילד שלי נהדר והוא הולך לבית ספר, אז התיאוריה של חינוך ביתי צריכה לקחת בחשבון גם את המידע הזה.
אבל הילד שלי ביקורתי והוא הולך לבית ספר, אז התיאוריה של חינוך ביתי צריכה לקחת בחשבון גם את המידע הזה.
דווקא בית ספר מוסיף לנו נושאי שיחה והזדמנויות לתקשורת.
למידה פרונטלית היא גם למידה ומי שזה טוב לו, אמור לפי התיאורה של חינוך ביתי לוותר לטובת אופני למידה אחרים "גבוהים" יותר.
אם לא הייתי נותנת לו ללכת, הייתי מונעת ממנו משהו שהוא צורך שלו.
האחרון הכי מוזר בעיני, במקור זה:
implied that there was something wrong with her for liking what she liked, she would have been denied something she needed.
אז עכשיו טלוויזיה זה צורך ?
מעניין, זה בסה"כ התחיל מהסחת דעת מסחרית מוצלחת ועכשיו זה כבר צורך? מגוחך בעיני לאללה.
שאלה גדולה.
אני מרגישה שטלוויזיה בבית תהיה פיתוי מתמיד - בשביל המבוגרים ובשביל הילדים כאחד.
הפשרה שאני חושבת עליה - מחשב עם מסך משובח וכונן dvd טוב. אבל זאת מחשבה לטווח ארוך, בינתיים אין... וגם כשיהיה אני לא מתכוונת לגלות לילדים מיד איך זה פועל... וכמו שאני מוציאה מהבית ספרים שבעיני הם קלוקלים, ככה כל עוד הילדים יהיו בגיל שאני יכולה לשלוט במה שייכנס הביתה - אוכל, סרטים, משחקים, ספרים וכו' - זה יהיה מה שאני חושבת לראוי לשימוש או לפחות סביר. אם מבחינת האיכות ואם מבחינת הכמות.
כן.
היא סגורה לבד עצובה בחדר, ואף אחד לא מדבר איתה חוץ מהאורחים. ובביקורים האחרונים נוסף כלל: רק כשהילדה ישנה. (כלומר, תעשו מה שאתם רוצים, כולל לראות פורנו עם רתמות מהתקרה בעודכם אוכלים גלידה ושותים קולה, ושיהיה לכם לבריאות, אבל לא מול הבת שלי.)
אז אני יכולה לספר סיפור שונה - הילד שלי צופה לפעמים הרבה, לפעמים מעט, ולפעמים בכלל לא. כנ"ל לגבי מחשב. אני לא מגבילה אותו בכלל ומעולם לא הגבלתי (כשהוא היה קטן זה פשוט לא עניין אותו). אני חייבת לסייג שהוא אוטיסט, ומבחינתי בשבילו טלוויזיה ומחשב הם כלים יעילים ללימוד, ושהוא צופה בקלטות וידאו או משחק בתוכנות לימודיות רוב הזמן. אחד הדברים הטובים שקרו להתקדמות שלו הייתה ההחלטה שלי להתעלם מהדעה השלטת שלפיה טלוויזיה ומחשב אינם טובים לילדים אוטיסטיים "כי זה לא אינטראקציה עם אנשים". אני לא יודעת מה הייתי עושה עם ילד טיפיקלי; באמת אין לי עמדה מוחלטת כאן.
וגם כותבת הבלוג מספרת סיפור שונה ומעידה על משפחות אחרות שהיא מכירה.
אז כרגיל, אנקדוטות יש לכל כיוון. ובעצם, זה אחד הדברים שהיא אומרת: שמסתבר שהטלוויזיה כשלעצמה אינה הגורם הבעייתי, אלא גורמים נוספים מסביב לה.
זה לא האיסור שהופך אותה למושכת, אלא ההתמכרות.
אנא קיראי בבלוג את ההסבר למה טלוויזיה אינה התמכרות. אשמח לשמוע התייחסות שלך לנימוקים שלה.
דיסקליימר - לא קראתי את האנגלית
כדאי לך.
(אני לא מביעה עמדה לכאן או לכאן, ומסכימה גם עם מה שאת כותבת)
אז עכשיו טלוויזיה זה צורך ?
אני מסכימה! גם אני חשבתי שזה נימוק חלש.
אם לוקחים חלק מהתשובות שלה ושמים בית ספר במקום טלוויזיה זה גם עובד
בחייך! אין הנדון דומה לראיה. ההשוואה לאוכל בריא וג'אנק מתאימה יותר בעיניי.
וגם שם היא אומרת משהו דומה: שבעצם ההגבלה את מביעה חוסר אמון בילד בנקודה הזו. לטוב ולרע, זה נכון (ואני, למשל, מגבילה היום את הדייאטה של הילד שלי מטעמי בריאות).
אותי מעניינת גם הביקורת שלה לגבי המחקרים שנעשו על טלוויזיה, שהיא אומרת שאינם מחקרים טובים; לנימוקים פסוודו מדעיים שאינם נסמכים, בעצם, על מידע; למחקרים שלטענתה מצביעים על ההפך מהדעה המקובלת (ראו ההפנייה למחקר שנעשה על 300000 ילדים).
מה שמצא חן בעיניי כאן הוא הנכונות לחשוב בצורה עניינית ורציונלית על הנושא ולהתנתק ממיתוסים. מקריאה באינטרנט נוצר הרושם כאילו טלוויזיה זה רק רע, רע, רע, ממכר, גורם לאלימות, משנה גלי מוח, גורם לאוטיזם ובעיות קשב, אחראי לרוצחים סידרתיים וכו'. אז יש שני צדדים למטבע וההחלטה כאן אינה כל כך מובנת מאליה.
אני כבר לא זוכרת! אבל הנה מחיפוש מהיר בגוגל.
א. שהקצב, העריכות והחיתוכים לא טבעיים למוח (שמצפה לרצף חזותי ולקצב טבעי)
ב. שהמסרים הלקחניים פושים בה בלי הכרה (כולם מאופרים CUT כולם לבושים היטב CUT כולם אוכלים ארוחות מבושלות מסודרות CUT בעלי חיים הם "שלנו" ולכן מותר לעשות להם ככל העולה על רוחנו CUT יחסי מין ומזמוזים מבויימים היטב ופלסטיים CUT איזה כיף פיניאטה וליצן ליום ההולדת! אהבה!! CUT אהבת אם UGH CUT תינוקות חייכניים בעריסות או בעגלות מעוצבות עם מוצצים תקועים בפה ומטפלת פיליפינית CUT בית ספר CUT מסרים פוריטניים CUT צרכנות עיוורת CUT לידות בית חולים עם אמהות מצווחות בפרצופים אדומים ובעל שעושה למאז מעבר לכתף CUT תינוק עטוף ונקי בן שישה חודשים מונח על אמא מאופרת ומחייכת CUT.)
CUT CUT CUT CUT CUT!!!!!
מספיק!!!!!!!!!!!!!!!!
עורכת יקרה, צורת חשיבה שונה מתוארת בבלוג, לדעתי בצורה מרתקת (בין אם את מסכימה לכל דבריה של הכותבת, ובין אם לא).
אה! טיעון מעניין, אממה, לא ברור שאת צודקת. המוח שלנו גמיש באופן טבעי ויש לו יכולת הסתגלות גבוהה.
את יכולה לטעון בצדק, שלהסתגל לחיתוכים מהירים כמו בטלוויזיה זה משהו שנושא איתו מחיר ושלא ברור מה המחיר הזה.
אבל מצד שלישי אפשר לטעון, שבעולם היום דווקא יש ציפייה לכך שהמוח יתרגל לגירויים כאלה ולמי שמתרגל יש יתרון על פני מי שלא התרגל. זו עוד השערה; אין לגביה הרבה נתונים (בבלוג השני שהפניתי אליו יש, אם אני לא טועה, הפנייה למחקר שמראה שמשחקי וידאו מפתחים יכולות חשיבה מסויימות בצורה טובה).
אבל תני לי לשאול אותך עוד משהו: מה עם תוכניות שבהן אין חיתוכים מהירים? אם, למשל, הילד אוהב אופרות או מחזות שייקספיריים ואפשר לספק את הרצון שלו בהם בין היתר דרך הטלוויזיה. האם עדיין תימנעי?
עוד משהו: גם ספרים עמוסים במסרים האלה. כל התרבות שלנו עמוסה בהם. אז מה עושים בדרך כלל עם קריאה? הורים מעבירים ביקורת ומלמדים את הילדים לעשות כנ"ל, הם מעירים הערות לגבי מה שלא מוצא חן בעיניהם, וכו'. מדוע אי אפשר לעשות משהו דומה לגבי טלוויזיה?
(ושוב, אני לא מדברת עלייך ספציפית כי נוהר באמת עדיין קטנה ואני לא בטוחה שבגיל כל כך צעיר רלוונטיים אותם דברים).
מה שאני מנסה לומר הוא, שגם על פי הנימוק שלך זו לא הטלוויזיה אלא השימוש בה בצורה מסויימת שבעייתי בעינייך.
לטעמי, כרגע, הרבה מהתוכניות והתכנים בערוצים שונים עושים שימוש מסחרי מגעיל במכשיר הזה וביכולות שלו וזה די כמו להכניס הביתה סוכני מכירות "משעשעים" ולא מספרי סיפורים.
לי ברור שאני צודקת דווקא.
כי אמנם אפשר *להסתגל* לזה, אבל זה בפירוש לא טבעי. כמו שאפשר להסתגל לתמ"ל, לחיתולים, לשינה במיטה לבד, ואפילו למכות יבשות עם שוט רטוב. אז אפשר להסתגל. SO WHAT? איפה בטבע יש לך את זה? 3-4 שעות ביום של 30HZ בפריימים וקטיעות של סיטואציות כל 5-10 שניות?
במהלך כנס הקיץ האחרון של התנועה להתעוררות, היתה הרצאה לגבי ילדים וטלויזיה.
לפי מה שהמרצה טען, קיימת המלצה רשמית של משרד הבריאות בארה"ב לפיה כמות הטלויזיה המומלצת לילדים עד גיל 3 היא אפס . לטענתו, המחקר שלהם קובע שאפילו רבע שעה ביום גורם לנזק.
הוא הסביר את הממצאים והנימוקים בצורה מרתקת ומשכנעת במיוחד. אשמח לספר קצת על מה שאני זוכר אם זה מעניין אותכן/ם.
תמי,
השאלה שלי לא היתה מקנטרת, אלא באמת מנסה להבין: מדוע לדעתך *כדאי* לתת לילדים לצפות בטלוויזיה. מהם טיעוני הבעד שמשכנעים אותך (מעבר לסיפור הייחודי שלכם).
אני לא רואה בנושא משהו שיש בו הכרעה אחת נכונה. אני אפילו לא בטוחה שיש הכרעה נכונה לכל משפחה. אני נוטה לחשוב שתלוי בילד.
(בהמשך להשוואה של דלית לבית ספר: יש הורים שעושים UNSCHOOLING שילדיהם הביעו רצון ללכת לגן או לבית הספר, והם איפשרו להם. כשהילד רצה להפסיק ללכת, הם איפשרו לו.
לעומת זאת יש הורים שהגיעו למסקנה אישית לגבי עצמם ולגבי ילדיהם, שבשבילם טלוויזיה זה לא טוב).
אורי,
אני מכירה את ההמלצה. ההמלצה הרשמית של משרד הבריאות בארה"ב כוללת גם מתן חיסונים לילדים שכמות הכספית שבהם הייתה פי מאה מהמקסימום שה-FDA החשיב כבטוח, הצהרה שאין קשר בין חיסונים לאוטיזם, פירמידת המזון הדפוקה, ועוד הרבה דברים שגם אתה וגם אני לא משתכנעים מהם. גם משרד הבריאות האמריקני פועל על פי קונצנזוס לא פחות ולרוב יותר מאשר על סמך מידע. נפלא שאפשר להיתלות בהמלצות שלו כהוכחה כשזה משהו שמוצא חן בעינינו, ולדחות אותן כשזה לא מתאים. מבחינתי, ההמלצות של משרד הבריאות האמריקני כשלעצמן אומרות בערך אפס. אני מעדיפה להסתמך על ראיות משכנעות. השאלה היא: האם הראיות נגד צפייה בטלוויזיה כהמלצה כוללת בגילאים צעירים מבוססת על ראיות משכנעות? והתשובה כאן לא ברורה. לפחות מחקר אחד
כזה (שמצא קשר סיבתי בין טלוויזיה לאוטיזם) הוא מטומטם בסידרי גודל, וראה מגם מה שכותבת בעלת בלוג על המחקרים בכלל (וכמובן, יש גם המחקרים שהראו ההפך).
בכל אופן, לכאורה נראה הגיוני שבגילאים צעירים יותר הסיכון גדול יותר מעצם העובדה שכל השפעה יוצרת שינוי אורך טווח, במיוחד במוח, ויותר מאשר בגילאים מבוגרים יותר.
ניצן, הבנתי אותך. לי זה לא כל כך ברור. כלומר, כמו שכתבתי לאורי, זה נראה אינסטיקטיבית נכון, אבל הרבה דברים שנראים כאלה מתבררים כשגויים אחר כך.
לגבי הדברים האחרים שאפשר להסתגל אליהם, ובפרט השוט הרטוב - לא נראה לי שהנדונים דומים לראיה. וחלק מהטיעון בבלוג הוא שהנימוקים המדעיים נגד טלוויזיה אינם משכנעים.
(אגב, בטבע גם אין ספרים, קריאה של 3000 מילים בדקה, ועוד המון דברים...) .
חוצמזה, מה עם מה שכתבתי אחר כך?
דלית, מסכימה איתך לגמרי (מרשל מקלוהן יגיד אחרת...)
ולמה אני צריכה להוכיח שטלויזיה זה לא טוב בדיוק? אני חושבת שהיא בדיוק נופלת תחת ההגדרות שהגדרתי בבלוג שלי על ההתרחקות מהטבעי והמאבק הדיסוננסי המטופש להוכחה שאין נזקים, או שיש תועלת. שישחקו הנערים. *לי* אין שום עניין בזה.
הכל עובד יופי גם בלי זה. למה לסבך את החיים כל כך? מינונים? שליטה? פגיעה מוחית? כן מזיק? לא מזיק? להעיף את זה לכל הרוחות ושיחזרו אליי יום אחד עם המסקנות...
ויש מחקרים שמראים קשר מובהק סטטיסטית בין כמות מכשירים באיזור גיאוגרפי לבין תפוצת הפרעות קשב וריכוז.
אז מחר יבוא מחקר נגד, ומחרתיים מאמר נגד-נגד, ובעוד שלושה ימים ניסוי נגד-נגד-נגד...
אז זה נראה אינסטיקטיבית נכון זה מספיק טוב בשבילי כרגע.
שימי לב שניסחתי "זה לא טבעי". ואני עומדת בעיקשות מאחורי הניסוח שלי. לא אמרתי טוב, לא אמרתי רע, לא אמרתי מזיק, לא אמרתי מועיל, אמרתי לא טבעי.
יכול להיות שזה מפתח איזורים מסויימים אפילו. אבל מה אמר ש*זה* טוב?
בקיצור. היוריסטיקה שלי עובדת בינתיים - אם זה לא טבעי/לקחני, לנסות להמנע מזה. אם אי אפשר, לנסות לקחת את הטוב בלי הרע. אם אי אפשר, לא להכנע לזה ומה שלא יהיה לא להפסיק לדבר על זה...
לגבי הספרים, הפתעת אותי. אבל גם שם יש לך אפשרות אמיתית לבחור, ובחרת אחרת...לא? (שוב, את לא צריכה להוכיח או להסביר כלום; אני רק מנסה להבין).
לא ריאלי למנוע ספרים כשלאבא יש ספריה בגודל של קיר וקורא לילה לילה לפני השינה.
מה שכן, הספרים שהיא קוראת מקסימים, נטולי מוסר השכל, וכמעט נטולי "סיפור". (כאילו, האווזונים הולכים לאסם, ואח"כ למיקשת הדלעות, ובסוף (הטוב) כולם הולכים לשחות באגם. שיא העלילה זה שאחד מאבד נעל.) וזה ממש מספיק לילדה בת כמעט שנתיים. ונראה מה יבוא ואילו צרכים יתעוררו לכשיתעוררו. בינתיים אני קוראת ספרי ילדים מומלצים ומתפלצת מהמסרים.
אם עובד לך יופי בלי זה אז סבבה. בשבילכם .
ברור שבשבילנו, אני אני. לא אף אחד אחר.
השאלה היא שוב ושוב למה כן? תני לי סיבה טובה למה כן?
"כי אני לא יכולה בלי זה" זו סיבה למה לא לחשוף את הילד לזה, לא סיבה למה כן. זו תמיד היתה סיבה ללמה לא.
אגב הייתי מכורה קשה לTV. עבר לי לגמרי. היום יש לי ילדה (בבת עיני) ואין עבדה, אז אין ממה לברוח...
ויש את באופן... לפחות יוצאים מזה גם דברים חיוביים...
כן, אבל אל תשכחי שההמלצה שלו, איך נגיד, מאוד נגד התאגידים שבד"כ משפיעים על ההחלטות לרעה. אנטי קפיטליזם במיטבו.
הבעיה שלי בד"כ עם המלצות משרדי בריאות למיניהם זה שהיא מושפעת ע"י בעלי ההון, אבל במקרה של ההמלצה הזאת אני לא מצליח לחשוב על גורם כלכלי אינטרסנטי שישפיע לכיוון ההמלצה.
הנה, נתתי סיבה טובה למה כן בשביל יותם: כי הוא לומד מזה ומהמחשב בקלות דברים שבאמצעים אחרים נלמדו בקושי אם בכלל (למשל, שפה); וכי הוא נהנה מזה; וכי זה לא מונע ממנו לעשות דברים אחרים בלי הגירויים המתחלפים והלא טבעיים וליהנות מהם. הוא אוהב טלוויזיה, בהחלט, אבל אני לא רואה בזה התמכרות. אפשר לנתק אותו ממנה די בקלות, למשל בהצעה לצאת החוצה (אולי הוא מכור ליציאה החוצה
). אני מסכימה איתך ש"אני לא יכולה בלי זה" זה לא נימוק מוצלח.ולגבי עוד נימוקים למה כן - בעלת הבלוג נתנה כמה. אני מבינה שהם לא מרשימים אותך אבל אשמח לקבל התייחסות ספציפית.
לגביי אישית, השימוש בטלוויזיה דומה לשל בעלת הבלוג. אני נהנית מטלוויזיה ומשתמשת בה לפעמים, בעיקר בסוף היום, כשאני לא יכולה לעשות דברים אחרים (נניח, להתרכז בספר). יש דברים בטלוויזיה שהם שווי ערך בעיניי לקריאת ספר טוב - למשל, הסידרה המופלאה "קרנבל" של HBO, או סידרה על ג'יין אוסטן ב-PBS, או NOVA, או BOOKTV שרז מת עליה.
אני גם יכולה להתעלם מטלוויזיה פתוחה ולעשות דברים אחרים במקביל. בפירסומות לוחצים על הכפתור של MUTE והולכים לעשות תה (עוד פעולה לקחנית ולא טבעית ).
ואם כבר מדברים על באופן, זו *כן* התמכרות אצלי. יצאו ממנה הרבה דברים חיוביים, אבל גם לא מעט ביזבוז זמן...
אורי - אתה צודק, אבל אתה יודע שאני חשדנית לגבי תיאוריות קונספירציה... ואני גם מעיינת מחדש בימים אלה בדעה האנטי-קורפורטיבית שלי .
ואגב, גורמים אינטרסנטיים לא חייבים להיות כספיים. לפעמים מספיקות דעות קדומות או הליכה עם הקונצנזוס.
אני שוב רוצה להדגיש שלא גיבשתי דעה לחיוב או לשלילה, ומה שאני מנסה לעשות כאן זה לחשוב "בקול" so to speak ולקבל משוב מאחרים.
כיון שבלקיחת את האחריות מן הילד ובהגבלת חופש הבחירה שלו אנו למעשה סותרים את העקרונות הבסיסיים של החינוך הביתי.
כיון שלפי גישה אחת מסויימת, רק בהינתן החופש המוחלט (במסגרת גבולות כלליים
) יתפתח הילד ויגדל להיות מבוגר אנושי, עצמאי, מאושר...כיון שלא ברור מה רע יותר: הנזק הנגרם מצפיה בטלויזיה או הנזק שנגרם לילד הגדל בידיעה שאסור לו, עם תשוקה לא מסופקת המסובבת באסוציאציה של "זה רע", שנחשף לראשונה לתכנים המזיקים של הטלויזיה בגיל מבוגר ללא כל יכולת הגנה מפניה.
כיון שהטלויזיה היא חלק בלתי נפרד מהחברה שלנו - עדיף להכיר את האויב וללמוד אותו ואת האסטרטגיות המנצחות שלו.
איך כן?
לי ברור שכדי לתת לילדים לצפות בטלויזיה ללא הגבלה צריך להשקיע זמן רב ואנרגיה בהבנת התכנים הנצפים ובצפיה משותפת. טלויזיה מחייבת הכוונה מתמדת, לא כל הורה מסוגל לכך.
זה לא מתאים לכל ילד ולא מתאים לכל גיל.
ניתן ללמוד הרבה מן הטלויזיה, גם תכנים מדעיים, גם על החברה המערבית ומניעיה, גם על עצמנו.
בעזרת המדיום הזה ניתן ללמוד להיות ביקורתיים ולבחור בדרכים שונות.
האם ילד שחי בחממה (יחסית) ולא נחשף לתכנים, מזון והשפעות חיצוניות המנוגדות להשקפת הוריו יגדל להיות מבוגר בריא יותר בנפשו ובגופו?
אחדד בעזרת דוגמה:
היום הלכתי ברחוב עם התינוק על הגב כשהילדה בת השנתיים הולכת לצידי. עצרה אותי אתיופית בחליפה מעונבת, עם תספורת וצבע מערביים, עם עגלה יוקרתית מאובזרת בכל החידושים ובתוכה תינוקת (בגיל של הבן שלי) כשבפיה תחוב מוצץ יוקרתי גם הוא, עטופה בטיטול. היא התלהבה מהתינוק על הגב בלי החיתול ושיבחה ואמרה שכך צריך לשאת תינוק. גם היא קיבלה מנשא אתיופי אמיתי ללידה אבל המשפחה לחצה שכך לא הולכים היום.
אולי אני טועה, אבל האתיופית הזו גדלה בסביבה יחסית סטרילית, קרוב לוודאי שהיא כן נישאה על הגב ושלא נחשפה לטלויזיה בילדותה. היא עדיין קצת זוכרת איך היה פעם... ואפילו מרגישה איך נכון להתנהל אבל היא נחטפה על ידי הפרסומות והתכנים המערביים המקובלים.
סביבה סטרילית לא מסייעת בהכרח לפיתוח אישיות ביקורתית.
מעניין להתבונן כיצד חברות סטריליות מהשפעת הטלויזיה ותכניה מתמוטטות כשבאות במגע עם החברה המערבית, לדוגמה האסקימוסים, הטיבטים...
אנחנו ביקורתיים, בין השאר, בגלל שניתנה לנו מנת החשיפה המתאימה למגוון תכנים.
ואם הילד אינו בעל אופי ביקורתי, ואם הוא יגדל להיות מבוגר שנוטה להסחף בזרם? אז לדעתי, מניעה מטלויזיה לא תשנה את אופיו ואת גורלו.
אם לכולם סביבך *לא* היתה טלוויזיה, היה נראה לך חשוב, מועיל, חינוכי, להביא אחת כזו לילדים שלך?
היית מעדיפה שהילד יראה טלוויזיה במקום לשחק עם הילדים מהשכונה בחוץ?
להבנתי ההתלבטויות מתחילות כי "לכולם" יש ואז זה כבר לא משנה הערך עצמו של הדבר, אלא הערך של האינטראקציה עם הסביבה.
אני לא בדיוק מתנגדת לטלויזיה באופן עקרוני, אני מתנגדת להשפעה שאני רואה שיש לה על ילדים ומבוגרים. אלה שיוצא לי לראות. אני מאמינה שיכולים להיות גם מצבים אחרים.
מכיוון שאני תמיד עושה מה שאת אומרת
- אני קוראת את הבלוג, ומגיבה לנקודות שעולות בו:הטיעון שיש ילדים ש *לא* מגיבים לטלויזיה כמו לסמים, דומה בעיני לטיעון "הילד שלי אכל תמ"ל ולא ינק, והוא בסדר גמור". מה שרואים קשור מאד לשאלה על מה מסתכלים.
בעיני לטלויזיה ולספר יש אפקט שונה מאד מאד. ספר לא מציף את החושים באותה צורה וקצב. הרבה יותר קל לסגור אותו, לעשות הפסקה, לנהל את הקשר איתו לפי הצרכים שלנו.
בקשר לטיעון ש"עלינו הטלויזיה לא משפיעה לכיוונים צרכניים - עובדה, אף פעם לא קנינו כלום בגללה" - נו... מה, ההשפעה היחידה זה מה שאנחנו קונים או חושבים לקנות? צרכנות זו תפיסה שלמה עם פסיכולוגיות נלוות, זה לא רק מה שקונים.
תקשורת במשפחה - אם רואים עם הילדים את מה שהם רואים, ומדברים על זה, אז זה סבבה. גם אני, כמו מישהי שכתבה פה למעלה (חיפשתי ולא מצאתי שוב מי כתבה), לא אוהבת לראות טלויזיה, ובטח לא תכניות ילדים ונוער. זה לא משהו שאני רוצה לעשות, גם לא עם ילדי.
על כל מה שקשור לעקרונות של UNSCHOOLING אין לי כ"כ מה להגיד, כי אלה לא העקרונות שלי בחינוך.
And how do you reconcile that belief to what people are telling you is truth in their lives and the lives of their children?
שוב, זה נשמע לי בדיוק כמו "הילד שלי היה במעון מגיל 3 חודשים, ותראו איזה מקסים הוא יצא".
זהו לבינתיים. אשתדל לקרוא את השאר בהמשך.
לגמרי. אני מדברת על ילדים או בני נוער . תינוקות ופעוטות אין שום סיבה לחשוף לטלויזיה! בשביל מה?
הנזק הנגרם מצפיה בטלויזיה או הנזק שנגרם לילד הגדל בידיעה שאסור לו, עם תשוקה לא מסופקת המסובבת באסוציאציה של "זה רע", שנחשף לראשונה לתכנים המזיקים של הטלויזיה בגיל מבוגר ללא כל יכולת הגנה מפניה.
זו קפיצה מרחיקת לכת מאד. מאד מאד.
אם מישהו (או מישהי) מחליטים באופן מודע שלא לחשוף לדברים מאד מאד חדשים ומודרנים, כי הם חושבים שרצוי לפחות* להבין קודם את השפעתם, זה *ממש לא אומר שהם לא זורמים, או עסוקים בהתנגדויות, או מגדלים בחממה, או אוסרים, או מעבירים מסרים שזה רע, או שוגים בחלומות בקשר לחיים רק כי הם מגדלים פעוטות ולא בני נוער.
כיון שבלקיחת את האחריות מן הילד ובהגבלת חופש הבחירה שלו אנו למעשה סותרים את העקרונות הבסיסיים של החינוך הביתי.
"אנחנו" לא לוקחים כלום. ואנחנו לוקחים הכל. בעצם זה שאת לא אוכלת ארוחות מחוממות במיקרו את לוקחת מהילד שלך את חופש הבחירה שלו לאכול כל מה שהוא רוצה. כי יכולת החיקוי שלו היא כלי רב עוצמה ללמידה. בעצם זה שאת את, את לוקחת ממנו את החופש לגדול אצל אמא אחרת. אז?
אני באופן אישי, לא חיה על פי העקרונות הבסיסיים של החינוך הביתי, כי אם על פי העקרונות הבסיסיים של החינוך_ של ניצן.
_סביבה סטרילית לא מסייעת בהכרח לפיתוח אישיות ביקורתית.
אנחנו (אני, את, הילדים, החיות, הילידים, הצמחים...) *לא* חיים בחברה סטרילית. הילכך... וגו'..
חני_תה, אני אנסה להתייחס לנקודות שהעלת.
כיון שבלקיחת את האחריות מן הילד ובהגבלת חופש הבחירה שלו אנו למעשה סותרים את העקרונות הבסיסיים של החינוך הביתי.
לא מסכימה.
יש כל מיני גישות בחינוך ביתי (הומסקולינג, אנסקולינג וכל מה שמתקיים על הרצף בין שתי הגישות), ואני לא רואה איך הגבלה על טלוויזיה סותרת איזשהו עקרון של חינוך ביתי. שהרי המשמעות של חינוך ביתי היא לקיחת האחריות של הורים לגדל ולחנך את ילדיהם בעצמם, ללא עזרת מוסדות חיצוניים. לא רואה קשר בין השניים.
כיון שלפי גישה אחת מסויימת, רק בהינתן החופש המוחלט (במסגרת גבולות כלליים ) יתפתח הילד ויגדל להיות מבוגר אנושי, עצמאי, מאושר...
אין דבר כזה חופש מוחלט, כפי שאת עצמך סייגת - במסגרת גבולות כלליים. במסגרת זה שתמיד יש מסגרת, תמיד יהיו כללים כלשהם, יכולים להיכנס גם כללי טלוויזיה, אם ההורה חש שזה עד כדי כך חשוב.
הרי אף אחד מההורים המאפשרים ביותר - המשחררים ביותר לא נותן לילדו לרוץ לכביש בשם החופש. כנ"ל כאן: אם הורה חושב שטלוויזיה היא מסוכנת להתפתחותו ולשלמות גופו ונפשו של ילדו, אין שום סיבה להציב את עקרון החופש, מעל עקרון האחריות ההורית להגן על ילדינו מפני סכנות.
כיון שלא ברור מה רע יותר: הנזק הנגרם מצפיה בטלויזיה או הנזק שנגרם לילד הגדל בידיעה שאסור לו, עם תשוקה לא מסופקת.
אז אם לא ברור, זה אומר בהכרח שצריך לבחור בטלוויזיה? למה לא הפוך?
מעבר לזה, יש כל מיני דרכים להתמודד עם הנושא. אצלנו למשל אין טלוויזיה וגם אין צפייה של סרטים במחשב (וגם אין משחקי מחשב. במחשב כותבים מיילים, או ב-וורד או מציירים).
אז כשאין טלוויזיה בבית, אבל כשנמצאים אצל אנשים אחרים אין הגבלה על מה אפשר לעשות ומה לא, אין תחושה של *איסור*. זה יותר כמו: אצלנו יש כאלה סוגי מאכלים, ואצל אנשים אחרים יש מאכלים אחרים (אפרופו דיוני הממתקים, ימי ההולדת וכ'ו). וברגע שאין איסור, ולא עושים מזה אישיו, אין בזה תשוקה לא ממומשת. שהרי היא ממומשת, רק במינונים נמוכים ומוגבלים. בוודאי שהיה יותר כיף לילדים לו היה אפשר לצפות בטלוויזיה כל היום באופן חופשי, אבל גם לצרכני סמים היה יותר כיף לו יכלו לעשן/להסניף/להזריק כל היום באופן חופשי.
המסובבת באסוציאציה של "זה רע", שנחשף לראשונה לתכנים המזיקים של הטלויזיה בגיל מבוגר ללא כל יכולת הגנה מפניה.
אולי דווקא חשיפה לטלוויזיה בגיל מבוגר יותר מספקת הגנה גדולה יותר, כי האדם כבר יותר בשל, יותר מגובש ובטח פחות מולעט במסרים של התרבות מהערבית (אלימות, מיניות, צרכנות וכו').
כיון שהטלויזיה היא חלק בלתי נפרד מהחברה שלנו - עדיף להכיר את האויב וללמוד אותו ואת האסטרטגיות המנצחות שלו.
זה סיבה לתת לילדים לצפות בטלוויזיה? כדי שיכירו את האויב? אם זה אויב, לא עדיף לא להכיר אותו? או לפחות לחכות עם ההיכרות לגיל שבו האדם יותר מגובש?
מי שצופה בטלוויזיה לא לומד את האסטרטגיות המנצחות שלו. הוא פשוט שותה בשקיקה את מה שמגישים לו.
ונכון, אם ישב ההורה עם ילדו לצפייה ביקורתית משותפת, הרי שזו חוייה אחרת לגמרי. האם יש הורה שמסוגל לעשות זאת באופן שוטף ויומיומי? למי יש זמן לזה? לא עדיף סתם ללכת לפיקניק עם חברים?
סביבה סטרילית לא מסייעת בהכרח לפיתוח אישיות ביקורתית.
אנחנו ביקורתיים, בין השאר, בגלל שניתנה לנו מנת החשיפה המתאימה למגוון תכנים.
את בעצם אומרת שילדים צריכים לראות טלוויזיה כדי שיוכלו להיות ביקורתיים.
אך מכיוון שטלוויזיה מתמחה בעיקר בטמטום חושים, קשה לי לראות איך דווקא ממנה תוכלי להשיג את מטרתך כפי שניסחת אותה: ילד שגדל לאדם ביקורתי.
אבל מעבר לזה, אינך חושבת שאפשר לגדול להיות ביקורתיים גם בלי להתחנך על ברכי הטלוויזיה?
נזכרתי במאמר הזה המסביר מדוע צפייה בטלוויזיה היא התמכרות לכל דבר.
ניצן, אולי את מסוגלת בתנאי הסביבה שלכם לא לחשוף את בתך לטלויזיה. אני פשוט לא מסוגלת. כדי שלא אחשוף את ילדי עלי להתנתק מן החברה. בכל בית שאליו הולכים (וכל יום אנו מבקרים בבתים אחרים) יש טלויזיה שלרוב דולקת. אני לא חיה בחממה ולכן מתייחסת למצב הזה כמצב ההתחלתי ממנו אני מתחילה לפתור את הבעיות שלי.
אני באופן אישי, לא חיה על פי העקרונות הבסיסיים של החינוך הביתי, כי אם על פי העקרונות הבסיסיים של החינוך של ניצן.
גם אני חיה לפי העקרונות של חניתה ובכל זאת שואפת שילדי יחיו לפי העקרונות שלהם ולא שלי.
כיון שבלקיחת את האחריות מן הילד ובהגבלת חופש הבחירה שלו אנו למעשה סותרים את העקרונות הבסיסיים של החינוך הביתי.
לא מסכימה.
יש כל מיני גישות בחינוך ביתי (הומסקולינג, אנסקולינג וכל מה שמתקיים על הרצף בין שתי הגישות), ואני לא רואה איך הגבלה על טלוויזיה סותרת איזשהו עקרון של חינוך ביתי. שהרי המשמעות של חינוך ביתי היא לקיחת האחריות של הורים לגדל ולחנך את ילדיהם בעצמם, ללא עזרת מוסדות חיצוניים. לא רואה קשר בין השניים.
אורלי, היתה לי תחושה שאקבל על הראש בעקבות הניסוח הזה שלי. מהם העקרונות של החינוך הביתי בכלל? האם יש כאלה? ברור לי שיש זרמים שונים!
אני התייחסתי לעקרון אחד האומר שהילד הוא ישות עצמאית ועלינו לעזור לו לבחור את דרכו, גם אם דרך זו סותרת את דרכנו.
גם לי, משימה זו נשמעת בלתי אפשרית ובכל זאת אני מציבה אותה לפני כאור המדריך את דרכי.
כיון שלפי גישה אחת מסויימת, רק בהינתן החופש המוחלט (במסגרת גבולות כלליים ) יתפתח הילד ויגדל להיות מבוגר אנושי, עצמאי, מאושר...
אין דבר כזה חופש מוחלט, כפי שאת עצמך סייגת - במסגרת גבולות כלליים.
נכון, אין. הגבולות הכלליים מורכבים ממצבים שבהם הילד עלול לפגוע בעצמו או בסביבתו. עכשיו אפשר להתווכח אם הטלויזיה נופלת בקטגוריה זו.
ושוב, אני לא חושבת שזה אחראי לזרוק ילד מול המסך ללא הכוונה.
כיון שלא ברור מה רע יותר: הנזק הנגרם מצפיה בטלויזיה או הנזק שנגרם לילד הגדל בידיעה שאסור לו, עם תשוקה לא מסופקת
אז אם לא ברור, זה אומר בהכרח שצריך לבחור בטלוויזיה? למה לא הפוך?
אני באמת לא בטוחה, פשוט העלתי מחשבות מתוכי. גם אצלנו אין טלויזיה, ובתי בת השנתיים ורבע כבר במצב של תשוקה לא מסופקת אשר גורמת לה לרצות לצאת מן הבית רק כדי להכנס לבתים אחרים כדי לבהות במסך שלהם. היא אומרת לי את זה במפורש, אך בבושה גדולה ובעיניים מושפלות.
חוויתי על בשרי (ומכירה רבים אחרים שגם חוו זאת) את תחושת התשוקה למשהו שאסור. תשוקה שמלווה באשמה, בושה ושקר. נסיון חיים זה מוביל לדעתי לבוגר עם בעיות דומות אשר עולות בכל פעם בהם עולה תשוקה (גם לדברים שלא בהכרח היו בגדר איסור בילדות). קשה לי להסביר זאת אבל אני מאמינה שאדם בריא בנפשו יהיה כזה שלא גדל עם איסורים מעין אלה. חברה בריאה תהיה מורכבת רק מאנשים בריאים כאלה.
איך חברתנו היתה נראית לדוגמה אם מין לא היה נחשב אסור ומלוכלך?
בבגרותי נקלעתי פעמים מספר למצבים בהם ישבתי ללא מעש במשך חודשים ארוכים (צפיתי בטלויזיה, שיחקתי במחשב...). מצבים אלה היו הכרחיים עבורי כדי לטפס לרמת מודעות חדשה ולהתפתח. היציאה ממצבים אלה היתה מדהימה ואנרגטית כשם שהכניסה אליהם היתה מדכאת ועצובה. לדעתי תקופות התכנסות אלה היו מתקצרות בהרבה אם לא היו מלוות בתחושות אשם של "אני מבזבזת את עצמי", "זה רע", "כדאי לך להסתיר את מצבך, תתביישי בעצמך". תקופות אלה היו יעילות יותר וקצרות יותר אם הייתי מקבלת את עצמי כמו שאני, גאה בחוסר המעש כשם שאני גאה בתקופות המעש וההתפתחות המדהימות שהיו לי ונותנת לנפשי לנוח לגמרי.
אולי דווקא חשיפה לטלוויזיה בגיל מבוגר יותר מספקת הגנה גדולה יותר, כי האדם כבר יותר בשל, יותר מגובש ובטח פחות מולעט במסרים של התרבות מהערבית (אלימות, מיניות, צרכנות וכו')
האלימות המיניות והצרכנות קיימים מסביבנו בכל מקרה גם ללא הטלויזיה. האם הטלויזיה מביאה אותם לחיינו או האם היא הראי שלנו לנפשנו ולמצב הקיים? צריך להתמודד עם הבעיות האלה ולשוחח עליהן בכל מקרה. הורה שמגדל את ילדיו בחממה נטולת טלויזיה לא יכול להתנער מאחריותו להכוונת ילדיו בנושאים אלה. טלויזיה יכולה לעזור בכך.
לילדים שחיים במשפחה נורמלית (לא באופנית דוקא - סתם משפחה רגילה) - הם ממש לא קיימים במינונים שבהם הם מופיעים בטלויזיה.
וילדים רכים בטח שלא פוגשים את האלימות והמיניות המוחצנות והאיומות שמופיעות בטלויזיה, בחייהם הרגילים.
אני רואה שבתי הצעירה (4.5) לומדת המון, ממש המון, מהטלוויזיה. גם רעיונות, גם העשרת השפה וגם ידע. ברור לי שלולא הפיקוח ההורי, הסינון והתיקונים שאני מכניסה לתהליך, הלמידה הזו הייתה הרבה פחות ראויה.
לכן, כמו בכל דבר, מוטב לשמור מחד גיסא על ראש פתוח, ומאידך גיסא על חשיבה בריאה וערנית.
מדברים פה על כל מיני מצבים... נדמה לי שכל אחד מדבר על מה שהוא מכיר לעומת מה שאידיאלי בעיניו, או מה שנדמה לו שאידיאלי "בעיני הקהילה" - ששוב מתברר שאין בה שום אחידות ושום אידיאל אחד מוחלט, למרבה השמחה.
אני חושבת שיש פה כמה שאלות. למשל שאלת המכשיר עצמו כן או לא, אח"כ שאלת החיבור לערוצים כאלה ואחרים, ואח"כ הגבלת הצפייה - בכמויות, בתכנים, בערוצים - כן או לא.
מבחינתי, את מתארת מצב שהילדים רואים טלוויזיה בבית. מעט, הרבה - לי זה כרגע לא משנה. כי אני רוצה שהילדים שלי, והמבוגרים גם, לא יראו טלוויזיה אצלנו בבית. בינתיים הילדים קטנים ולא מתנגדים. והגדולים התרגלו ולא מתנגדים גם כן. אז אין מכשיר, כי אם יהיה יתחילו כל מיני משאים ומתנים (גם בינינו לבין עצמנו, לא בהכרח עם הילדים) שלא מתאימים לי *כרגע*. ההחלטה נעשתה על סמך ניסיוני כצופת טלוויזיה ווידיאו בעבר. יש אנשים שיש להם מכשיר והוא כבוי תמיד. באמת. אצלנו זה לא יעבוד, בטוח.
אנקדוטה: בדיוק לפני חצי שעה הגיע מכתב מרשות השידור. כותרתו: "הודעה על החזקת מקלט טלוויזיה בדיקה חוזרת!" תוכנו:
"נכבדיי, בעבר הודעתם לנו כי הפסקתם להחזיק במקלט טלוויזיה בשל קלקול המכשיר או עקב הוצאתו מהבית. לפיכך הפסקנו לפנות אליכם בעניין תשלום האגרה. הודעה זו נועדה לבחון אם חל שינוי בעניין זה מאז נשלחה ההודעה. אם רכשתם בינתיים מקלט טלוויזיה אנו מאפשרים לכם עתה לשלם... לידיעתכם אנו מקיימים ביקורות פתע כדי לאתר בעלי מקלטים שלא שלחו אלינו הודעה כחוק... שלמו עוד היום!"
ומה הכי יפה: בשום מקום לא כתוב איך אפשר לאשר שעדיין אין לנו מקלט!
כשאני בבית היא כמעט תמיד סגורה (אלא אם כן אני בודקת ב-ביביסי פריים אם חוזרים לשדר את "גאוה ודעה קדומה" כי לא הספקנו בשידור הקודם להקליט את 3 הפרקים הראשונים
).כשהאיש בבית הוא פותח, אבל משתדל להפחית כי אני ממש סובלת מזה (והבית קטן, אין לאן לברוח).
אנחנו רואים כמה דברים ביחד עם הילדים (למשל, עכשיו אני רואה פעם בשבוע סופר נני, והילדים רואים איתנו, כולל הערות, ביקורת ופרשנות). כיוון שזה ביחד, אז יש לזה ערך. גם ראינו את הקטע בעובדה על טיולי הליקוט. אבל אילו לא היתה טלביזיה בבית, הייתי מרוצה.
תוכניות הילדים - זוועה!
גם אצלנו אין טלויזיה, ובתי בת השנתיים ורבע כבר במצב של תשוקה לא מסופקת אשר גורמת לה לרצות לצאת מן הבית רק כדי להכנס לבתים אחרים כדי לבהות במסך שלהם. היא אומרת לי את זה במפורש, אך בבושה גדולה ובעיניים מושפלות.
חוויתי על בשרי (ומכירה רבים אחרים שגם חוו זאת) את תחושת התשוקה למשהו שאסור. תשוקה שמלווה באשמה, בושה ושקר.
מכיוון שגם אצלנו אין בבית טלוויזיה, ואצלנו אין גם ממתקים, הנושא הזה של משהו שהוא לכאורה "אסור" בעיניי הילד מוכר לי. מה שמנטרל את תגובת הבושה או אשמה, היא הפסקת התייחסות שלנו לזה כאל משהו אסור.
אז נכון, אין בבית טלוויזיה (או ממתקים, זה דומה אחד לאחד), אבל הטלוויזיה היא לא השטן, ואפשר לפרגן לילד אם הוא ראה אצל החברים סרט שממנו הוא נהנה. להיפך, כדי שהילד יבוא ויספר מה הוא ראה, כדי שהילד ישתף אותנו ויכניס אותנו לתוך עולמו ברגעים שבהם אנחנו לא איתו, אני חושבת שכדאי שהמסר לא יהיה: "טלוויזיה זה אסור". אלא המסר: יש אנשים שיש להם טלוויזיה ויש אנשים (כמונו) שאין להם. וזהו.
וביום שבו הילד יהיה גדול יותר וישאל למה אין טלוויזיה בבית (ואצלי היא בת 4 ואף פעם לא שאלה), אפשר יהיה לומר למה אנחנו מעדיפים חיים ללא טלוויזיה. אבל באמת שאין צורך להתייחס לזה כאילו זה משהו אסור. הרי החיים הם לא סטריליים ואי אפשר למנוע מהילדים שלנו להיחשף למה שיש בבתים אחרים.
מה שכן, אני מודה שבגיל שנתיים ורבע אני הייתי מנסה לעשות מאמץ אקטיבי למנוע מהילדה לראות את טלוויזיה, עוד הרבה לפני התכנים, בעיקר בגלל המדיום וההשפעה האפשרית שלו על התפתחות המוח (כתבתי על זה מזמן בבלוג שלי). אבל לא הייתי עושה את זה בצורה של איסורים (חינוך_ללא_כפייה), אלא יותר בצורה של הימנעות זמנית (אם אפשר) מביקורים אצל מי שזה אצל קורה הרבה, או בצורה של פעילות מרתקת אחרת שתהיה אטרקטיבית עבורה. בכל אופן הייתי מנסה לעשות מאמץ בכיוון.
מגיל 3-4 אני מודה שזה אבוד מראש - לפחות אצלנו כך היה, ולכן אני מעדיפה פשוט לחייך ולפרגן לבתי את המעט טלוויזיה שהיא רואה פה ושם (כמו גם את הממתקים שהיא מקבלת פה ושם...).
תודה על ההתיחסות האישית.
הלוואי שהייתי יכולה למנוע את המקרים שבהם אנו נמצאים בבתים עם טלויזיה (רב הצפיה מתרחשת בבית של הסבים). מכירה את המצב שבו הטלויזיה פתוחה תמיד? פשוט תמיד? זאת ועוד, הטלויזיה נמצאת במרכז הפיזי של חיי המשפחה. פשוט אין לאן לברוח.
גם כשאני מתאמצת לשכנע (את הסבים) לסגור, זה מחזיק מעמד בערך רבע שעה.
אני מתרגלת חינוך ללא כפיה. יש התקדמות.
. אם את רוצה, גם לי יש שניים-שלושה סנטים לתרום.
אה, חשבתי שמדובר על משהו אצל חברים מדי פעם.
אם ככה הייתי מדברת עם הסבים לעומק. אני מניחה שלניצן יהיו דברים מעניינים לומר בנושא.
גם ממני
בינתיים.(לי מצפה יום ארוך, ומאחלת לי גם נפלא).
זה איום ונורא בעיני.
אני נמנעת פיזית מלהגיע לבתים כאלה. באמת. *לי* זה עושה חור בראש. אני יוצאת ממקום כזה מעוכה לחלוטין, כאילו הופצצתי במשך כל הזמן שהייתי שם באיזה חיצים דוקרים בלתי נראים שפשוט גמרו אותי. הייתי עושה הכל שהסבים יגיעו אלינו, או מוצאת אלף סיבות למה כרגע/היום/השבוע אנחנו לא יכולים לבוא אליהם.
(לא קשור לילדים, אבל כן לחינוך...)
דעתי בקיצור - אני בהחלט מונעת מילדיי את חוויית הטלוויזיה, בדיוק כמו שאעשה ככל כוחי כדי למנוע מהם את חוויית הקוקאין וההרואין. זה רע. זה רעל. זה ממכר. אע"פ שכשאתה בתוך החוויה זה יכול להיות נעים. טלוויזיה ממכרת. כשמכבים את המסך יש במוח תופעות של withdrawl כמו בגמילה מסמים. רואה זאת כחובה המוטלת עליי כהורה - דאגה לבריאותם הפיזית והנפשית.
ובאותו נושא קטעים מפרסומים מלפני 50 שנה בנוגע להשפעת הטלוויזיה
מעניין מאוד.
"בעיתון הארץ" http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1231078.html
כשהייתי ילדה לא היתה לנו טלויזיה. עד היום ההורים שלי מעולם לא הכניסו טלויזיה הביתה.
בתור ילדה עקשנית ווכחנית ניסיתי את כל המניפולציות האפשריות לשנות את גזר הדין: בכיתי...צעקתי...התחננתי...התחנפתי...נשברתי...בעטתי...טרקתי דלתות.
אבל הסירוב שלהם היה גדול הרבה יותר מהעקשנות שלי. הם מעולם לא ניכנעו לי.
באותה תקופה כל הבנות דיברו על "דאלאס" ואני מצאתי את עצמי מחוץ לחבורת הבנות שקישקשו כל ההפסקה על מה קרה אתמול בסדרה.
בגיל שבו להיות חלק מהחבורה מרגיש כמו הדבר החשוב ביותר בעולם, הרגשתי שנעשה לי עוול של ממש! התחושה היתה שלאט אבל בטוח אני בדרך הבטוחה להפוך למנודה חברתית.
מצד שני... עליתי על קלף חזק ביותר במלחמה עם הורי: בדמעות ובצער רב, הבאתי להורי את העובדות הכואבות שבגלל המחסור בטלויזיה אני בודדה בהפסקות. עוד שניה מוחרמת ממש.
לאבא שלי היה פתרון מאד יצירתי: בעיתון הבוקר, אחרי ערב שידורי "דאלאס" היה תקציר יבש של כמה שורות: ג'יי אר התנשק עם סו-אלן. סו- אלן קפצה לבריכה. מישהו נפל מהסוס. היינו קוראים ביחד בבוקר את התקציר ואני הייתי זורקת בהפסקה את השורה הראשונה: "ראיתם איך ג'יי אר המגעיל נפל לבריכה?". "איזה רעה אלקסיס מה שהיא עשתה" "סו-אלן ובובי התנשקו...איכס". זה עבד!!!
פעם בשנה, ישנתי אצל חברתי הטובה וזכיתי לצפות באירוע המרגש ביותר בשנה מבחינתי: צפיה לייב בטקס הארוביזיון. אבא שלה היה מחלק לי ולכל המשפחה דפים ואנחנו היינו נותנים ניקוד לשירים. מי שהיה הכי קרוב לתוצאות קיבל פרס. בין התחרות לתוצאות היתה איזו שעה מתה שבה שידרו הופעת בלט או משהו משעמם בסיגנון. כל המשפחה של חברתי היתה נרדמת מול המקלט (אבא של חברה שלי בנחירות קולניות) ורק אני, מורעבת הטלויזיה, הייתי נישארת ערה עד הסוף של הסוף (החיבוקים, קונפטי והכתוביות).
במקביל הייתי מנצלת את העובדה שכולם ישנו כדי לשנות בסתר את התוצאות שלי על הדף, ככה שתמיד יצא שהייתי הכי מדויקת בתחזית שלי.
הכי קשה היה לי להיות בלי טלויזיה כשהיתי חולה. זה ממש הרגיש כמו קיפוח אמיתי. אבל בתור פינוק חד פעמי קנו לי "מעריב לנוער" (עד דבר שנימנע ממני בילדות הקשה שלי).
תמיד חשבתי שכשיהיה לי בית משלי ישר אני אתחבר ואתמכר...ומשום מה מעולם לא היה לי את הרעב הזה שיש לאלה שמונעים מהם. כסטודנטית טלויזיה היה הדבר האחרון שעינין אותי...
כיום יש לנו מכשיר (רק כמה חודשים) התירוץ הוא שזה עוזר עם הצרפתית (האמת- זאת הדרך הכי בדוקה ללמוד שפות). הילדים רואים. תקופות יותר תקופות פחות.
אבל מה...הם עדיין לא ממש גילו את המחשב
רק למי שגר באיזה קהילה בדומה לחרדים יכול לברוח מהמסכים, לצערי הרב מאוד :(
הילדים מקבלים את השיעורים בדואר (אמיתי, לא אלקטרוני...).
לנו אין טלויזיה בבית והילדים שלי ממש לא מרגישים כמו חייזרים, אלא כילדים ככל הילדים.
ישראל זה מקום כל כך חונק לפעמים...
יש לך מה להוסיף?
. פרטים נוספים בדף ברוך בואך לאתר באופן_טבעי
ביקור ראשון שלך?המלצת השבוע
ילדים_מלמדים
איך הילדים מלמדים אותנו, אם אנחנו מצליחים להקשיב.
כשלירי היה תינוק הלכתי איתו עם המנשא (כשפניו החוצה). הוא היה מחייך לכל מי שעבר, וכל מי שעבר חייך מיד בחזרה. כך למדתי ערכו של חיוך.
(מתוך המלצות_דפים)
לשירות הקהילה
מה_חדש - עדכונים אחרונים באתר
ככר_השוק
מדור_קבוצות_חינוך_ביתי
עזרת_הקהילה_למשפחות_נתבעות
דפים_באקראי
שיתוף ותמיכה בנושאים מגוונים, ברוח קהילת באופן, אפשר לתת ולקבל "באתר השיתוף והתמיכה".
http://www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?support
*מי_פעיל_עכשיו*
- פלונית
- פלוני_אלמונית