דף_פתיחה‏ leaf מה_חדש‏ leaf מפתח_נושאים‏ leaf הוראות_שימוש‏ leaf חיפוש:
יכול להיות שנשים וגברים עוד יגלו שיש להם את כל מה שהם צריכים כדי להיות הורים. מה יעשו אז יצרני הדברים? (נועה_ברקת‏‏ מתוך הפסקת_ביטוח_למיילדות_בית‏)

ברוך בואך לאתר באופן_טבעי‏ flower

ביקור ראשון שלך?
סוף סוף מצאתי את הזמן המתאים בחיי להתנדבות.
לא מדובר בפרוייקט ההתנדבותי שהוא חלק מהצורך האדיר שקיים בי להעביר ריפוי, ולו הקדשתי שעתיים בשבוע, אלא להתנדבות מסוג אחר.
שהייה במחיצת ילדים בעלי צרכים מסויימים, מקום אליו אני מגיעה ומציעה נתינה מסוג אחר.
יש בי צורך נתינה לילדים שעולה ומציף. "התגייסות ההצלה" תופסת פיקוד ללא שליטה (כמעט) ואני מייד מוכנה ומזומנה לראות את הצורך העמוק והייחודי של כל אחד מהם, וגם רוצה לתת לו מענה.

זהו דף_תמיכה‏
צורך הנתינה שלי עולה על גדותיו, וברור לי שיש גבול.
מה קרה? פגשתי בצורך דחוף, של ילד ספציפי, לעזרה שאין לה גבולות. הוא זקוק, יותר נכון נזקק.
נקלעתי למקום שבו הוא נמצא, רואה ושומעת את המצוקה של הסובבים אותו. אף אחד לא יודע איך לעזור לו. ממש ככה.
ואני - בהתגייסות הצלה, כמובן.
מייד אני מתחילה לחשב כמה שעות אצליח להגיע לשם, כמה רגעים אצליח להיות איתו, חושבת איך אוכל לעזור, מבררת אם אוכל לטפל בו אנרגטית (בלתי אפשרי ללא הסכמת ההורים). התגייסות.
אני מלאת התרגשות ומלאת חששות, איך אוכל לעזוב אותו שם ולפרוש לעולמי הבריא?
משוכנעת שאצליח בזאת, אך מרגישה שתמיכה תעזור.
בטוחה שיש פה מספיק מרפאים ומרפאות, מתנדבים ומתנדבות, וגם א-נשים שהנתינה היא חלק משמעותי בחייהם, וכמעט כל אימא יודעת מהי נתינה בלי גבולות .

כאן, בדף זה, אנסה להתמודד עם הצורך בנתינה בלי גבולות. עם אהבה שלא יודעת גבול, ועם עצמי happy בעלת גבולות וצרכים משל עצמי, משל משפחתי.

קצת נבהלתי מדף תמיכה, פתאום לא יודעת כמה חשיפה טובה לי. ז"א יודעת שחשיפה טובה לי happy אבל נבהלת ממנה.
השבוע מתחילה את ההתנדבות שלי בכל "החזיתות" ואני מאוד נרגשת.
אחרי שביקרתי לראשונה בגן שבו אתנדב ליבי יצא לגמרי ממקומו, התרחב למימדים שלא היכרתי. ראיתי איך אני רוצה לשקוע שם, לחלוטין, למטרה להציל ילד אחד. זיהיתי, יש לי ראדרים מאוד מפותחים למצוקות של אנשים, את הקושי של כל הסובבים.
הסתובבתי בחצר, אחראית המתנדבים מספרת לי על המקום, ואני שואלת שאלות. הילדים מסביב והמון דמויות גדולות שעובדות שם, כולם כאילו "רגילים" ואז - כמו מגנט, אני מובלת אל האחראית שמאכילה את אור (כך אקרא לו בדף הזה), כאילו "במקרה" כפי שהחיים כל הזמן, יום יום מראים לי, איך אין שום מקריות בחיים, הכל ברור ובהיר וידוע, ועם סיבה. תמיד יש סיבה.

ואז הכל מתחיל "לתקתק" וליפול למקום שלו בראש לי, בהבנת המהות - הנה למה אני כאן.
ואז אני מתחילה להסביר את עצמי ובעצם מראה להם את מקומי, למה באתי. הכל מתיישב במקום.

שנים אני עובדת עם ילדים, גם כשאני לא עובדת אני מרגישה עובדת happy כי זו עבודה ברמת ההתעסקות שלי, ברמת המהות והשליחות שלי.
יש את האנשים שבאים לשמח ילדים, עושים להם כייף, מנדנדים אותם או מסיעים באופניים, אני כבר שנים לא שם. זה לא מספיק בשבילי.
החוויה הרגעית של אושר, שמחה צריכה לדעתי לנבוע מבפנים, ללא קשר לאדם אחר חיצוני.
ברור שילד זקוק לדמות אמא, אוהבת-מחבקת-מכילה-מקבלת-נותנת... אבל את אמא קשה מאוד להחליף, זאת למדתי והפנמתי מזמן. ילד צריך את אימא.
כל חלופה יש בה נחמה, ואף צורך, אך אני לא חושבת שיש להסתפק בחלופה. ואני לא רוצה להיות במקום שנותן חלופה כי זה תמיד יושב על חוסר.
חוסר באימא הוא חוסר באימא.
ילדים בגן זו סיטואציה שלא קל לי לחיות איתה. ילדים עם צרכים מיוחדים קל לי יותר להבין את הצורך במסגרת תומכת, מטפלת.

וגם בגן עם צרכים מיוחדים יש את הילדים השמחים והמשחקים. ואלו מבחינתי ילדים בריאים. המגנט שלי מחפש לעזור, לתמוך איפה שקשה.
במקום שבו יש צורך בריפוי.
מצאתי אותו. יצאתי משם ברגשות מעורבים. מצד אחד ההתעלות - יש מקום לביטוי השליחות שלי, יש מי שצריך אותי ויש בי מלא אהבה ורצון נתינה.
שמחתי, התרגשתי והתלהבתי. מצד שני - פחד. האם אצליח לעזור לו? איך אני לא נשאבת פנימה עם כל ההתעלות הזו, איך אני בונה גבולות לצורך האדיר שמתעורר בי לתת. מיד הרגשתי צורך להגן על עצמי. לשמור על איזון מפני ההתרחבות האדירה שהציפה אותי.

הצורך באיזון הושיב אותי למשך 3 ימים מבלי להתקשר לגננת ולקבוע איתה.
אספתי חזרה את כוחותי? לא בטוחה. יודעת שזמני מוגבל - הנה גבול, וזה המזל.

איזה מזל יש למי שפוגש אותך ואת הנתינה שלך happy
וטוב שאת כותבת ומשתפת.
קוראת אותך יקירתי ושולחת תמיכה ואהבה.
הדף הזה מזמין יותר מתמיכה happy <חברה טובה טובה הסבירה לי את חוקי דף_תמיכה‏>
תודה לכן יקרות flower נעים לי שאתן כאן וקוראות.
אשמח מאוד בדף הזה לכל שיתוף, וגם לשאלות, ודיונים מעניינים בנושאים שאותם אני מעלה.
אם זה יציק לי ארגיש נוח לא לענות, ונא לא להעלב. או לחילופין פשוט אכתוב שזה לא מתאים לי כרגע.
איך אני בונה גבולות לצורך האדיר שמתעורר בי לתת
את שואלת?
happy
כן happy
כידוע צורך זה לא איזה ארנבון שאפשר לשים בכלוב. צורך מתעורר וקיים, יש לו חיים משל עצמו.
ברור שיש גבולות, והגבולות שומרים עלי, ותודה לאל שיש גבולות ויש חיים בריאים מסביבי, רק אני תוהה- הרי אין גבולות לאהבה!
הצורך האדיר לנתינה מבחינתי הוא אהבה, והאהבה זורמת וזה מרגיש נפלא, עד שזה מגיע לרמה החומרית - את רוצה לתת ומלפנייך חומה.
לא עכשיו - מאוחר יותר, רק לזמן מוגבל, וכ"כ מעט זמן כשהצורך כ"כ גדול.
יכולת הנתינה, הרצון לתת, מוגבל. זו הסיטואציה והיא וודאי מוכרת לכל מטפל.
כשמדובר באדם בריא היכולת לעצור את הנתינה, להגביל אותה, קלה יותר.
חסרי ישע, ובייחוד ילדים, מעוררים בי את הצורך (וודאי לא רק בי) והרצון לנתינה ללא גבולות.
תמיד יש לנו את גבולת היכולת שלנו ואני גם יודעת שיכולת הנתינה זקוקה לטעינה, להפסקות, לאיזון.
אי אפשר לחיות מאוויר ומאהבה happy
הנטיה לבטל הכל לשם האהבה, זוהי ידועה כנטיה מוגבלת בזמן, הרי ההתאהבות בשלב מסויים דועכת ומפנה מקום לרגשות אחרים.

היום כבר הצטרפו רגשות אחרים לסיפור האהבה שלי happy
זה כנראה קורה כשמתנתקים לזמן מה, מתרחקים. הו, הנה סיבה חשובה למה טוב שיש גבולות - כדי שאפשר יהיה להתרחק ולהתבונן
<איך כתבה חני? אם אתה קרוב מידי אתה לא רואה!>
התקשרתי לגננת כדי לתאם מועד בואי לשבוע זה. מסתבר שהיא צריכה אישור מהאחראית כדי שאוכל להיות עם אור, ועכשיו, סוף-סוף, עושים בירור מעמיק ואיבחונים וכנראה שתהיה לו עזרה צמודה בשכר.
נהדר! הוא זקוק לכך מאוד. ראיתי זאת לשברי שניה, ואז קפץ האגו שלי - אבל לאן אפנה את כל האהבה הגדולה שצמחה בתוכי לנוכך הצורך העז שעלה והציף אותי? מה איתי ? <איזה אגו טיפוסי, אה?>
יודעים שאהבה זה ממכר? happy שווה שווה להתנסות . אהבה שיש בה נתינה ללא תנאי, היא טהורה, צחה ונקיה, והיא יודעת למלא את עצמה ולהזרים עוד ועוד אהבה. דומה מושך דומה flower

שמחה שאת כותבת.
אני מתרגמת את הנושא של גבולות בנתינה אצלי לשאלות כמו: האם אני מזהה מתי נילקח ממני מאמץ? האם אני בנוכחות ל"מה שלומי" תוך כדי הנתינה?

ובהקשר של הרי אין גבולות לאהבה! אכן. באמת אין לה גבולות. לאנרגיות שלנו יש. החוכמה הגדולה היא להישאר תמיד במקום של "יש". בכדי לא להגיע לחוסר. להיות במאזן אנרגטי.
(שלחתי לפני שראיתי מה כתבת)
כשמדובר באדם בריא היכולת לעצור את הנתינה, להגביל אותה, קלה יותר.
חסרי ישע, ובייחוד ילדים, מעוררים בי את הצורך (וודאי לא רק בי) והרצון לנתינה ללא גבולות.

מהניסיון שלי, דווקא עם ילדים עם צרכים מיוחדים קל להגביל את הנתינה, כי יש כל כך הרבה מגבלות וגבולות מסביב...

אהבה היא ללא גבולות. ללא ספק.
אבל לנתינה יש תמיד גבול.
הגבול של מה שהאדם יכול לקבל. הגבול של מה שהוא רוצה לקבל. הגבול של מה שהוא רוצה לקבל ממך דווקא.
ואז: מגבלות הזמן. מגבלות המקום. מגבלות המשפחה. מגבלות האתיקה וקודי התנהגות.
וכל המגבלות שלך...
המון המון גבולות ומגבלות.
ובתוך כל המגבילים האלה - עדיין יש מקום *לאהבה* ללא גבולות וללא תנאי. ולנתינה - המוגבלת, אך עשירה ואיכותית כל כך - הנובעת ממנה.
וזה נפלא.
בהצלחה בדרכך!
flower

תמרוש, תודה רבה flower עשית לי הרבה סדר.
קל להגביל את הנתינה, כי יש כל כך הרבה מגבלות וגבולות מסביב..
זה לגמרי מוסכם וברור, הקושי שנולד אצלי מדבר על *הרצון* לתת_בלי_גבולות‏ שמתעורר לנוכח מצוקה של ילד, וחוסר אונים של הסביבה בנוגע לטיפול בו
הצורך שנולד בעקבות האהבה שהיא ללא גבולות.

_ובתוך כל המגבילים האלה - עדיין יש מקום לאהבה ללא גבולות וללא תנאי_
נראה לי שחלק מהזמן אני מחליפה בין אהבה ללא גבולות לנתינה ללא גבולות.
אני מסכימה שאין נתינה ללא גבולות.
אני רוצה לבחון את הצורך והרצון שהתעורר בצורה כ"כ חזקה לתת, ואיך, לנוכח המגבלות והגבולות, מבקש הצורך לבטא את עצמו. על אף ומבעד לקושי.
רוצה לבחון במודע את הגבולות אל מול הצורך העז להציל ילדים, להביא לריפוי.
יודעת שעלי לסמוך יותר - על הילד (ועל התסריט הנשמתי שלו), על הסובבים אותו, על עצמי ועל הבריאה. לגייס אמונה והסכמה עם הקיים.

אני לא יכולה לתת תשובה מקיפה למה ששאלת, אבל אני מוכנה להסתכן ולהגיד כמה מלים על שני דברים שנראים לי חשובים:
  1. הגנה עצמית.
  2. פוקוס.

  3. הגנה עצמית:
כאשר את בסיטואציה מטפלת, יש חשיבות לארגן לעצמך הגנה אנרגטית. אני מרגישה שבזה גם חלק מהתשובה. זה יוצר גבול שאומר: עד פה אני, מפה אתה. אחת המטרות של ההגנה היא כדי שדברים שליליים מהמטופלים לא ייכנסו אלייך, אבל אפשר באותה מידה להשתמש בה כדי לשמור על הגבולות של הנתינה שלך. שלא תאבדי את עצמך. אז דברים כמו: פעמון זכוכית, אמירה של הגנה ("אני מוגנת ונמצאת במרחב שלי"), אני מכירה מישהי שעוטפת את עצמה בהגנה שנרכסת כמו ברוכסן דמיוני, יש עוד.

  1. פוקוס:
הגבולות הם כמו הקוים החיצוניים של היישות שלנו. כשאת נותנת אנרגיה של אהבה, את מרחיבה עוד ועוד ומותחת את הגבולות של היישות שלך. אבל תמיד מה שבפנים, במרכז, הוא הגרעין שלך. ככל שהגרעין שלך יותר חזק ויציב, כך ההרחבה לא תפגע בך. לכן חשוב לשמור על עצמך מחוברת בכל רגע ורגע, מרגישה גם את עצמך ואת מצבך וגם את האחרים ואת מצבם, בלי לאבד את עצמך בשביל היציאה החוצה.

מקווה שכתבתי מובן (אני לא בטוחה).
hug
בכל מקרה מה שכתבת, והדף הזה, מרגישים לי כמו השראה קסומה. תודה flower

_הקושי שנולד אצלי מדבר על הרצון לתת_בלי_גבולות‏‏ שמתעורר לנוכח מצוקה של ילד, וחוסר אונים של הסביבה בנוגע לטיפול בו_
זהירות.
לפעמים זה מסוכן
ולפעמים זה לא הוגן
ולפעמים זה לא הרבה יותר מאשר איזו פנטזיה אומניפוטנטית שאת (ורק את) תוכלי להציל את העולם.
או את הילד הספציפי הזה, בכל אופן.
וזה בעצם מחליש, לא עוזר.
עזרה אמיתית שואלת את עצמה, לפחות פעמיים בשבוע, אם לא פעמיים ביום: איך להפוך את עצמי למיותרת?
שאלה עם הרבה ענווה ובעיטה מתמדת בתחת של האגו.
להפוך את עצמי למיותרת, להפוך את עצמי למיותרת, להפוך את עצמי למיותרת.

ואת יודעת מה? <אמת אכזרית> אם את *באמת* רוצה לעזור לילדים - תתחילי לעבוד עם אמהות.
כי האמהות, האבות, המשפחה יישארו אתם כל החיים. ואת - אורחת לרגע...

ואחרי שמילאתי את חובתי בניפוץ בועות סבון, ארכך:

אפשר להיכנס לסיטואציה אבודה, שבה את לא יכולה לשנות שום דבר בטווח הארוך, שום דבר מהותי במצוקות של הילד, שום דבר במבנה של המשפחה, בקשיים העצומים של ההורים והמסגרת - ולתת לילד את האהבה שהוא זקוק לה, בנקודה אחת על רצף הזמן.
זה מעט, וזה המון, וזה לא יסולא בפז. נתינה שהיא זהב טהור.


היה לי פעם ילד כזה.
נעזוב את הפרטים בצד (הכל היה אצלו, בכללי, כמו שכתבתי למעלה), יום אחד נכנסת המורה שלו לחדר שלי ואומרת לי: תמר, בואי. אני לא יודעת מה לעשות.
הלכתי.
נכנסתי לחדר שבו הוא היה, בוכה וצורח.
פתחתי את הדלת.
וראיתי אותו.
וכל המילים שלי נאלמו דום, חוץ ממשפט אחד:
קודם כל, חיבוק.
לא משנה מה סיבת המשבר. מה היה. מה יהיה. בשניה הזאת- חיבוק.
ואז כרעתי וחיבקתי אותו. עם הדמעות והפיפי והכל.

ואחר כך לקחתי אותו לחדר שלי להירגע, ואחר כך הוא חזר לכיתה. וחזר לשגרה. והוא המשיך לשאת את אותן בעיות, כלום לא נפתר, והמשפחה נשארה בלתי מתפקדת בדיוק באותה מידה. ורק אלוהים יודע איפה הוא היום.

אבל באותו רגע, נתתי מה שצריך, וזה היה שווה וראוי ונכון.
וזה הכל.


לא עלייך המלאכה לגמור, ואין את רשאית להיבטל ממנה.
נראה לי שחלק מהזמן אני מחליפה בין אהבה ללא גבולות לנתינה ללא גבולות.
על בטוח hilarious
עזרה אמיתית שואלת את עצמה, לפחות פעמיים בשבוע, אם לא פעמיים ביום: איך להפוך את עצמי למיותרת?
שאלה עם הרבה ענווה ובעיטה מתמדת בתחת של האגו.
להפוך את עצמי למיותרת, להפוך את עצמי למיותרת, להפוך את עצמי למיותרת.

את נהדרת! תודה flower

השבוע הגעתי כמתוכנן, מצפה מראש להיות חשובה, עוזרת ותומכת, ומצאתי 3 ילדים עם 3 נשות צוות. 3 ילדים חולים ולא הגיעו.
הייתי בטוחה שאני מיותרת אך ביקשו ממני להישאר.
קישטתי כתרים לחנוכה בנצנצים והייתי לגמרי עוזרת מיותרת happy
הסבירו לי בצורה מאוד משכנעת שכשכל הילדים נמצאים הם זקוקים למתנדב בכל יום.
הנתינה שלי, במסגרת הגבולות שהצבתי לה, מבקשת להתרחב מעבר לגבולות והמסגרות המוכרות לי.
יש לי מה לתת! מי שמבקש לקבל יגיע ויקח את מה שהוא צריך ויכול. אי אפשר לקחת ממני את מה שאין לי, ואי אפשר שאתן מעבר למה שיש לי.
ההתעוררות, הראיה החדשה שאותה אני מוצאת (אם אני רק מסכימה לראות) מאפשרת לי נתינה רחבה שאין לה גבול הכרתי.
לא תמיד אני בוחרת במודע למי לתת, מי יקבל, למי אתרום. לרוב אני לא.
להיות בנתינה זה לא בהכרח אקט אקטיבי.

להיות מיותרת - בראיית-על אין דבר מיותר. לכל דבר יש סיבה ומקום.
מסכימה עם
פנטזיה אומניפוטנטית שאת (ורק את) תוכלי להציל את העולם. או את הילד הספציפי הזה, בכל אופן.
וזה בעצם מחליש, לא עוזר.

לגמרי מסכימה, ותודה (שוב) על התזכורת.
להציל את העולם עולה מידי פעם, אני מודה. האגו היקר יכול להיות גם קטליזטור לא רע לתזוזה, נכון, הוא מסוכן אם הוא משתלט ולא רואה ממטר.

ואת יודעת מה? <אמת אכזרית> אם את באמת רוצה לעזור לילדים - תתחילי לעבוד עם אמהות.
כי האמהות, האבות, המשפחה יישארו אתם כל החיים. ואת - אורחת לרגע...

ווריאציה של המשפט הזה, לשמחתי הרבה, שמעתי כבר לפני יותר מ-20 שנה. הוא הידהד כ"כ חזק בתוכי, שהפך נר לרגלי ונמצא עד היום מכוון אותי בדרכי
האמת הזו אינה אכזרית. אך היא חלקית.
אחרי הרבה שנים שעבדתי עם ילדים צמחתי וביקשתי להשפיע מלמעלה. קשה מאוד להגיע להורים, וזה מנסיון.
עבודה עם ילדים פותחת לנו בחכמה צוהר לפגוש את ההורים ולהשפיע על הסביבה. השפעה מרחבית שיש לה סיכוי לתפוס (כמו אש) היא זו הרואה את המכלול ומוצאת את נקודת הבערה (סליחה על האסוציאציות הרלוונטיות להחריד), אני מאמינה שההורים ירצו "לבעור" עבור הילד אם יראו שיש לכך חשיבות, אם יהיה משהו "שידליק" אותם - לטוב ולרע.
הילד הוא הקטליזטור לשינוי. הוא המוקד, והוא זה שמביא איתו את בשורת השינוי.
אני חוקרת את הנושא כבר זמן רב וגם מפתחת תכנית בכיוון happy

יש חשיבות לארגן לעצמך הגנה אנרגטית.
כמובן! זה הרגל, כמו לצחצח שיניים happy

מקווה שכתבתי מובן (אני לא בטוחה).
בכל מקרה מה שכתבת, והדף הזה, מרגישים לי כמו השראה קסומה

תודה לך בשמת flower כתבת לגמרי מובן, אני שמחה מאוד שאת כאן.

אחרי הרבה שנים שעבדתי עם ילדים צמחתי וביקשתי להשפיע מלמעלה. קשה מאוד להגיע להורים, וזה מנסיון.
עבודה עם ילדים פותחת לנו בחכמה צוהר לפגוש את ההורים ולהשפיע על הסביבה. השפעה מרחבית שיש לה סיכוי לתפוס (כמו אש) היא זו הרואה את המכלול

או, מה שרציתי להגיד היה פשוט לזכור לראות את הילד בקונטקסט המשפחתי שלו.
(מה שנקרא Family Centred Approach) (באיות אנגלי)
נראה לי שאנחנו מסכימות happy
אהבה היא התשובה
לתת אהבה זה לקבל עולם שלם present
ממש חבל למחוק. יש כאן דברים ממש משמעותיים והנושא עצמו חשוב.
אחלה, אין לי בעיה להשאיר.
יש לך מה להוסיף? עריכת כל הדף
אפשר לפתוח דף_חדש, או לכתוב כאן בדף לתת_בלי_גבולות:
השכל הישר אין לו דעה. מעולם לא היתה לו.

מאת:

כדאי לקרוא שוב את מה שכתבת לפני ההוספה.