אתמול אחה"צ היו אצלנו חברים. לנו יש בני שנתיים וארבע, להם יש בת חמש ובן שנה וארבעה חודשים. בשלב כלשהו, בכורי חטף משהו לבן השנה וקצת. הייתי באמצע הכנות לארוחת הערב, ונתתי את אישורי לחברתי, אמא שלו, לטפל במצב. היא פנתה לבני, והזכירה לו שהקטן תינוק. זה לא ענין אותו כהוא זה. ואז היא פנתה לנחם את בנה הבוכה, ותוך שהיא מחבקת אותו, הסבירה לו שאם הוא רוצה את הצעצוע שלו הוא צריך לעמוד על שלו, כי מה יהיה כשיילך לגן?

לפני יותר משנה ואולי אפילו שנתיים, הופתעתי לגלות, שבקרב חברותיי אני נחשבת לאמא "מתערבת", כזאת שממהרת להתערב בסיטואציות בין הילדים. יש לציין (ואותן חברות יסכימו גם עם הקביעה הזו), שההתערבות היא מאד רגועה, ושבאופן כללי, בחיים וכאמא, אני לא נלחצת ולא נכנסת להיסטריה (זה לא קשור, אבל אני מתחילה לאחרונה להירתע מאד מהמילה היסטריה, עקב המשמעות המקורית שלה. אולי כדאי לעבור למילה פאניקה במקומה? איזה תחליף יש ל"היסטרית", משהו עם פחות משקל מגדרי על הכתפיים?).

אבל אם אני רואה מריבה, בן ילדיי לבין עצמם או לבין חבריהם, שמגיעה לכלל אלימות (ולצורך העניין גם אם מישהו נאחז בצעצוע בכוח והשני מנסה למשוך בכוח, מוגדר אצלי כאלימות), ולא נראה שזה הולך להיפתר, אני מתערבת. אם אני מזהה בכי מר ומצוקה, אני מתערבת. אני כן (בעיני לפחות) נותנת לקטנים הזדמנות להסתדר לבד, אבל אם נראה לי שזה לא נפתר מאליו, אני מרגישה שמתפקידי לתווך בין הצדדים. אני בהחלט מאמינה בלתת להם להסתדר לבד, אבל לא כשיש דמעות וצעקות ומחוות של אלימות.

אני מניחה שרובכם כאו תסכימו איתי שצריך להתערב כשבן ארבע חוטף לבן שנה וארבע. ומה עם שני בני ארבע? גם זוגי לפעמים נוזף בי שאני ממהרת להתערב. וקצה-קצהו של ספק התחיל להתגנב לליבי. האם אני מתווכת יותר מדי בין ילדיי לעולם, ובכך מונעת מהם פיתוח כלים שיזדקקו להם בעתיד? במיוחד שהם בבית ולא בגן, ואין להם אינטראקציות יומיומיות עם ילדים שלא בנוכחותי (הכי רחוק מנוכחותי זה בחדר אחר או בגינה P-:).

מיצי, אין לי תובנות בעניין, אני מאוד מנסה לא להתערב אבל לפעמים נדמה לי שחלק מהמריבה היא בכדי למשוך מלכתחילה את תשומת ליבי, יתכן?

יש דף שלם על זה אבל איני זוכרת איך קוראים לו
קומ"ג? בשמת ? מישהו ?

אני מאוד מנסה לא להתערב אבל לפעמים נדמה לי שחלק מהמריבה היא בכדי למשוך מלכתחילה את תשומת ליבי, יתכן?
למה את מנסה לא להתערב? כדי שיסתדרו לבד? ומתי עובר הגבול? מה צריך לקרות כדי שתגידי, אוקיי, הנה הקיו שלי?
ובעניין משיכת תשומת הלב - אני כרגע שמה בצד מריבות שנראות כאילו הילד יצר אותן מלכתחילה כדי למשוך תשומת לב, ומדברת רק על מקרים שבהם התגלעה מריבה בין הילדים לבין עצמם - קרב על תלת-אופן, נניח, על האופן הנכון בו יש לסדר את הקלפים על הרצפה , אחד שמחרב לשני את המגדל שהוא בונה (אולי אפילו בטעות) והשני מגיב בכאפה, כאלה דברים. האם גם במקרים כאלה את לא מתערבת?

אילה, אם תיזכרי בשם הדף, אני אשמח. ואם צריך, נוכל להעביר לשם את הדיון הזה אחר-כך.

איך להתמודד עם אלימות במפגשים

אלימות בין ילדים

הי, אמא לשלושה, תודה!
אני בעיצומה של קריאה חוזרת של אלימות בין ילדים, ולמרות שהדעות שם בהחלט חלוקות, אני שמחה למצוא חיזוקים לגישת ההתערבות שלי. יחד עם זאת, עיקר הדף דן במהות התגובה (האם לפנות למכה או למוכה, האם לחבק או לנזוף, וכד'), וחלק לא מבוטל ממנו דן בילדים מתחת לגיל שלוש, ואני מדברת על בן ארבע, ושאלתי העיקרית נוגעת למועד ההתערבות - האם להתערב רגע לפני שמישהו תולש למישהו אוזן, או קצת קודם, והאם ההתערבות לא מונעת מהילדים איזושהי התנסות מול העולם, כך שמתישהו כשיגדלו לא יסתדרו ללא התיווך שלי.

טוב,
כבר הזכרתי משהו שדני לסרי כתב, ואפילו פניתי אליו בבקשה שיגיב באחד הדפים שמוזכרים מעלי, אבל היה לו ארוך מדי...

לכן, אני מביאה את הפרשנות שלי לדבריו.
[ואתן תקראו את הפרשנות שלכן לדברי. לא אידיאלי, אני יודעת.]

בעיני, אלימות היא מצב בו אין תקשורת בין האנשים המעורבים.
אין תקשורת בה הם רואים וחשים זה את זה.

לכן, מצב בו יש חוסר הסכמה בין שנים, והם רבים זה עם זה, מדברים וצועקים זה על זה, מחליפים מהלומות זה עם זה, תוך כדי שהם נוכחים בעצמם, וחווים האחד את השני - אינה אלימות.
דני קורא לזה סכסוך, והוא רואה בזה שלב חשוב ואפילו הכרחי בקשר בין אנשים, שכן לא תמיד שני אנשים יכולים להסכים על כל דבר.
אני לא מצליחה להתחבר למילה סכסוך בהקשר הזה. המילה שמתאימה לי יותר, היא עימות. שזה בעיני המצב, כאשר עמיתים אינם מסכימים ביניהם.

אם היינו יודעים להתעמת, לא היינו מגיעים למצב של אלימות.
עימות הוא שלב או מצב בו מתמודדים עם חוסר הסכמה בצורה שאינה אלימה, ולכן מאפשרת פתרון, שקט, סיום של הקונפליקט.
גם אם לא מגיעים להסכמה בסוף, מעצם קיומו של העימות, בין אם על ידי שיחה קשה ובין אם על ידי התגוששות ומכות - מתאפשר פורקן של שני הצדדים, שבסופם יש תחושת רווחה ושקט. נסו וווכחו!

בעוד מניעת השלב או המצב הזה, לא מאפשרת קיום של עימות, קיום של דיאלוג פיזי או מילולי.
מה שיוצר ריחוק, איבה, אלימות.

דמייני מצב בו אני אומרת משהו שפוגע בך ומעליב אותך.
את נעלבת ומגיבה בלצעוק עלי או אפילו להרביץ לי.

לעומת זאת, דמייני שנעלבת והתרחקת.

באיזה מהמצבים יש פתח להמשך של מערכת היחסים?

--

איך יודעים מתי המכות הן כשהם רואים את הזולת? ומתי הם לא?
מרגישים.
מפתחים חושים רגישים. ולפעמים טועים ומתערבים יותר מדי. ולפעמים לא מספיק.
ונותנים להם להתנסות.
ונותנים להם ללמוד. על בשרם. בעצמם. כשזה קורה בלאו הכי. גם אם זה לא הכי נוח לנו.

דרך קלה ופשוטה יחסית היאליצור "סביבה בטוחה" עבורינו האמהות (לרוב האבות שפגשתי לא היתה בעיה עם "אלימות", בדיוק כפי שמיצי תיארה. אז מרשה לעצמי את ההכללה וכמובן שלא לכולם היא רלוונטית), בה אנחנו מסכימות מראש לנהוג כך, ולכן לא נצטרך להתמודד אם "מה יגידו" האמהות האחרות וכו'.

תודה ליאת על מה שכתבת.
נשמע לי מאוד הגיוני, מהניסיון שלי, אמנם עם קטנים יותר, באמת הרבה פעמים כשעוזבים אותם לבד הם פותרים בעצמם, ואם מתערבים אז זה נהייה יותר ויותר גרוע.
חשוב מאוד שתהייה הסכמה בין ההורים על טאקטיקת הפעולה, ואולי לנהוג אחרת כשזה הורים שלא מכירים, ולהתערב יותר. אולי להרחיק לגמרי את הילדים אחד מהשני. מניסיון כואב, זה יכול לחסוך סיטואציות לא נעימות כל כך...

מבחינתי, צעקות או ויכוחים בין ילדים אינם סיבה להתערב.
ברגע שזה מגיע לאלימות - כלומר ילדים שאינם יודעים את הגבול בין הגוף שלהם לגוף של מישהו אחר, אני אתערב...
כבר המון המון זמן שלא הייתי צריכה להתערב במיקרים כאלו, כי אני משתדלת להיות במקומות הרמוניים ככל האפשר
אבל בהחלט כל התיווכים האלו לוקחים המון אנרגיה ופשוט מבעסים.
אישית אני מוצאת באמת שהפיתרון הוא להגיע לאיזשהי הסכמה עם הורים אחרים שאיתם נפגשים - כיצד לנהוג ואז הרבה יותר קל כי עם הילדים עוד אפשר להתמודד. הקושי הוא להתמודד עם תגובות של הורים שלא מסכימים איתך.

ליאת, תודה על דברייך שהם, כמו תמיד, מעוררי המחשבה.
לכן, מצב בו יש חוסר הסכמה בין שנים, והם רבים זה עם זה, מדברים וצועקים זה על זה, מחליפים מהלומות זה עם זה, תוך כדי שהם נוכחים בעצמם, וחווים האחד את השני - אינה אלימות.
השאלה, האם ניתן להגדיר מצב, בו בן 4 א' מושך חפץ מבן 4 ב', תוך זעקות ודחיפות הדדיות, באמת כעימות ולא כאלימות. האם זהו דיאלוג? האם הילדים לא יכולים ללמוד איך לתקשר ביניהם, איך לנהל עימות, על ידי כך שהם יצפו בי או בהורה אחר מפשרים ומתווכים ביניהם? כשהקטן היה קטן יותר, והיה לוקח לבכור צעצועים, הייתי מציעה לקטן צעצועים אחרים במקום זה שלקח מהגדול. עד מהרה, הגדול עשה זאת ללא תיווך שלי. כשבכורי רוצה משהו שיש למישהו אחר ביד, ואולי עושה סימני חטיפה, אני מתווכת דיאלוג שבו הבכור שואל את רעהו אם אפשר לשחק איתו ביחד, או אם אפשר לשחק בתורות, או להחליף את החפץ הנחשק באחד אחר. היום, הוא עושה זאת בעצמו וללא תיווך שלי, לא מעט פעמים. זה לא מספיק? אפשר בכלל ללמוד משהו מתוך מריבה לוהטת ושופעת צעקות ומכות?
ואני חייבת לציין, שכשאני רואה דבר כזה לנגד עיני, ולא משנה אם הילד שלי הוא התוקף או המותקף, אני מרגישה שזו אחריותי ומתפקידי להתערב. זו הפעם הראשונה, שאני מעלה בדעתי שאולי תחושת האחריות הזו, הצורך להתערב, שגויה או נובעת ממשהו אצלי (מרגיעון: קחו זמן להפנמה. לקחתי).
_דמייני מצב בו אני אומרת משהו שפוגע בך ומעליב אותך.
את נעלבת ומגיבה בלצעוק עלי או אפילו להרביץ ..
לעומת זאת, דמייני שנעלבת והתרחקת._ אני בקלות יכולה לדמיין המשך לסיטואציה הזו, שמאפיין רבים שאני מכירה: נעלבתי והתרחקתי, מכל מיני סיבות (כדי שלא אניס לך מכות רצח/כדי שלא אפרוץ בבכי ליד מי שהעליב אותי הרגע/כדי שלא אתפרץ ואאבד שליטה/כדי לחשוב), ואחרי שעיבדתי את הנושא ביני לביני, באתי אליך ושוחחתי איתך על מה שקרה.
אני מניחה שאצטרך לתת לזה לקרות כמה פעמים לנגד עיני שוב, ולראות איך אני מרגישה.

בעניין ההתנהלות של בנזוגי - וזה ממש בסדר שהלכת לשם - את בהחלט צודקת ש המקום ממנו את שופטת אותו לא תורם לאף אחד מכם וגם לא לילדים.ואני לחלוטין משתדלת לשחרר את המחשבות בללו, ולרוב גם מצליחה (אני מלכת הפנקסנות-בראש כבר הרבה זמן. מתקטננת, מחשבת חשבונות אני-כל-הזמן-מדיחה-כלים, אומרת להן יפה ביי ביי והולכת לכיור להדיח כלים ).


ואם מתערבים אז זה נהייה יותר ויותר גרוע. נסיכת השום, אני דווקא לא נתקלתי בבעיה של אסקלציה עקב ההתערבות. אבל מסכימה איתך שחשובה ההסכמה בין ההורים על טקטיקה חשובה.

ויש לי עוד שאלה למי שגרוסות כי אי-התערבות היא לרוב העמדה הנכונה: מה קורה כשהילד פונה בבקשת עזרה ספציפית (אמא, תגידי לו!, או סתם מבט מתחנן-ומצפה-לעזרה בעיניים המביטות בי)? להגיד לו "תסתדר לבד"?
אני זוכרת את עצמי כילדה - אחי צעיר ממני בחמש שנים, והוא היה ילד "מופרע", מה שנקרא, והיו בינינו המון עימותים, כולל פיזיים. אני תמיד נמנעתי מלהכות אותו - כלומר להחזיר לו - כי אני יותר גדולה, כי לא מרביצים, וכי האלימות והכעס שגאו בי כשהוא היה עושה את זה היו חזקים כל כך, שפחדתי שאם אכה אותו, אכנס לזה יותר מדי ופשוט אהרוג אותו (המרגיעון: עוצמה היא לא להשתמש בכוח העומד לרשותך ). נראה לי שהקונספט של אי-אלימות היה טבוע בי מאד חזק. אני לא זוכרת שמישהו פעם מפורשות אמר לי "תסתדרו לבד", אבל אני מניחה שזו היתה הרוח הכללית ששודרה אליי, ועד היום המשפט הזה עושה לי פריחה (למרות שיצא לי להשתמש בו פעם-פעמיים עם בכורי, בהזדמנויות מסוימות).

שאלת השאלות, מתי להתערב. ואולי האם להתערב.
תודה על הדף, אני מתמודדת עם השאלה הזאת כל כך הרבה זמן.
סתם ככה מהבטן... לא בא לי להתערב. רוצה לסמוך עליהם שהם יכולים להתמודד עם החוויות שהן מזמנים לעצמם.
מספיק לי לתווך פעמים ספורות וללמד את הכללים הבסיסיים כמו: לבקש במקום לחטוף, אסור לפגוע בשום צורה וכו'.
אנחנו גם מלמדים : תני אז תקבלי, תשחררי אז תקבלי וכו'. וזהו! אחרי שלימדתי בא לי לשחרר אותם לחוויה שלהם ולדעת שהם ילמדו עכשיו מהניסיון. פעם יישמו את הכלים ופעם לא, פעם יפגעו ופעם יפגעו.
והם יבחרו, מה שמתאים להם ומתי שמתאים להם.
אני מוכנה להזכיר מדי פעם את הכללים, בלי לכעוס. מוכנה להגן במצבים שלר סכנה פיסית אמיתית.
זה כל מה שבא לי.
בפועל אני לעיתים כועסת, נלחצת, מאבדת סבלנות, מזדהה עם הנפגע (מה שלא מאפשר לזהות בבהירות)
כמה עבודה יש לי עוד על עצמי. כמה השלכות רגשיות על הסיטואציה אני עוד צריכה לנקות.
ומהראש אני אומרת שכל מצב הוא חלק מתמונה שלמה ומורכבת עד שקשה להחליט על כללים קבועים כגון: לתווך, לשחרר, לדבר, להפריד. כל פעם זה משהו אחר.
בעיקרון החלטתי שאם אני לא יכולה לפעול מאהבה (בלי להילחץ או לכעוס) אז אני לא מתערבת.
אני מתבוננת, נושמת, שואלת את עצמי שאלות ומחכה לתשובה אוהבת מבפנים לגבי הדרך הנכונה להתערב, אם בכלל. אני יכולה רק לספר שפעמים רבות הפאוזה הזאת מאפשרת למצב להיפתר ללא התערבות.
והמרגיעון שעלה : "קירבה ללא קרב"

_דמייני מצב בו אני אומרת משהו שפוגע בך ומעליב אותך.
את נעלבת ומגיבה בלצעוק עלי או אפילו להרביץ לי.
לעומת זאת, דמייני שנעלבת והתרחקת.
באיזה מהמצבים יש פתח להמשך של מערכת היחסים?_
ומה עם מי שהרבצתי לו? האם הוא לא ייעלב מהמכות שלי? לא פחות, ואולי יותר, מאשר ייעלב ממשהו שאמרתי?

אני זוכרת את עצמי כילדה - אחי צעיר ממני בחמש שנים, והוא היה ילד "מופרע", מה שנקרא, והיו בינינו המון עימותים, כולל פיזיים
אני חושבת שתנאי ראשון לומר "תסתדר לבד" הוא הנחת מוצא של שוויון כוחות מסוים בין הילדים. לא בהכרח שוויון בגיל - אלא בכוח פיזי, במידת האינטנסיביות של האנרגיה, אפילו במצב הרוח הנוכחי של אחד הילדים (בן שנתיים שהיה לו יום נוראי "גומר" על בן ארבע שקט וביישן).

אני חושבת שתנאי ראשון לומר "תסתדר לבד" הוא הנחת מוצא של שוויון כוחות מסוים בין הילדים במקרה הספציפי שלנו, אני מניחה שהוריי אמרו לעצמם, היי, היא מבוגרת ממנו בחמש שנים וחצי, ברור שהיא יכולה להסתדר איתו. אני ממש זוכרת איך הייתי מדמיינת את עצמי מחטיפה לו מכות רצח, ומחזיקה את עצמי חזק-חזק לא לעשות את זה באמת, כי מה יהיה אם כל הזעם הזה יתפרץ לכיוון שלו (לא לדאוג, אנחנו חברים טובים עכשיו ).
אבל מסכימה איתך בעניין הנחת המוצא.

לא בא לי להתערב. רוצה לסמוך עליהם שהם יכולים להתמודד עם החוויות שהן מזמנים לעצמם. נעמי, אבל עד כמה הם זימנו לעצמם? בגיל הזה סה"כ אני מחליטה על סדר היום, אני מזמינה את חברותיי עם ילדיהן - אמנם התמזל מזלי, ולילדים של חבריי הטובים יש כימיה מצויינת עם אלה שלי, ובכל זאת.

מיצי,

וקצה-קצהו של ספק התחיל להתגנב לליבי. האם אני מתווכת יותר מדי בין ילדיי לעולם, ובכך מונעת מהם פיתוח כלים שיזדקקו להם בעתיד?

אני קצת סוטה מהנושא שעליו כבר דנו מכל מיני זוויות.

השאלה שאת שואלת את עצמך לא קשורה רק להתערבות במריבות. זאת שאלה כללית, של ההתערבות שלנו בחיי הילדים. היא עלתה סביב הסוגיה הזאת, שאת גם מסבירה למה - ועד היום המשפט הזה עושה לי פריחה .

הרגישות כאן היא שלך, היא קשורה לעבר שלך ולא להווה של ילדיך.
הפרדה בין עבר להווה, בין מה ששלך ומה של ילדיך יעזרו לך לברר את סוגיית ההתערבות באופן כללי.
הרבה פעמים אנחנו נוטים להתערב לא מתוך צורך אמיתי של הילדים, אלא בגלל קושי שלנו.
עבודת ברור והפרדה יכולה לאפשר לנו לפעול בצורה יותר מדוייקת, בעבורנו ובעבור ילדינו.

תארי לך שהיית פורקת מולו ועליו את כל התסכול והזעם שלך.
לאו דוקא מכסחת לו את הצורה במכות של עד מוות אלא גם צועקת וגם מדברת וגם מחטיפה
ובעיקר מוציאה את הכעס, מביעה אותו במלואו. חופש ביטוי מלא.

הלוואי הלוואי הלוואי הייתי מסוגלת לפרוק כל פעם את הכעסים שלי מיד ובצורה ישירה ואמיתית, ולא הייתי שומרת אותם אצלי בבטן. חוסכת מעצמי את כל המחלות שאני מקווה שלא יבואו.

מבחינתי, אם ילד מבקש עזרה, אני באה לעזור.
העזרה שלי תתבטא ב להבין מה הוא מרגיש, בלעזור לו לנסח את מה שהוא מרגיש וצריך ואח"כ, לעזור לפנות בבקשה אל מי שמולו.

מיצי, תודה על הדף. גם אני מ א ד התערבותית, וכבר חודשים מתחבטת בשאלות שהעלית פה. כמעט בכל יום אני מגישה למסקנה הפוכה (יום א: להתערב, יום ב: לא להתערב וכו').

אני תוהה האם יכול להיות שיש הבדלים בין אמהות לילדים "מרביצנים" וחזקים, לבין אמהות לילדים עדינים יותר. הבן שלי הוא די חזק. ואני יודעצ מניסיון העבר שהוא יכול מאד להכאיב (לנשוך מאד חזק, לדחוף מאד חזק). כאשר מתחיל עימות בינו לבין ילד אחר, החשש שלי הוא שהוא יכאיב מאד לילד שאיתו הוא מתעמת, ואפילו יגרום לו נזק. מהסיבה הזו, ברובם המוחלט של המקרים, בהם הבן שלי מתעמת עם ילד, שאינו גדול ממנו באופן משמעותי, אני מתערבת כמעט מיד.

לא מזמן שמתי לב, שאני מתערבת בשביל "להגן" על ילדים אחרים מפני הילד שלי, ואילו במקרים בהם "חטפו" לילד שלי צעצוע, או שמישהו היכה אותו, אני עומדת מהצד ונותנת לו להסתדר.

אני חושבת שאני אמשיך להתערב מאד, עד שאני ארגיש שיש לו את היכולת לשלוט בעוצמת התגובה שלו. אני מניחה ומקווה, שזה יגיע עם הגיל (הוא כמעט בן 3). ועד אז אני אמשיך לשאת תפילה שאני לא גורמת לו נזק רב מדי בקיצור החבל, ולנסות להסביר לעצמי שוב ושוב, שזה מה שצריך לעשות, ושאני לא עושה את זה רק בגלל שאני טיפוס מרצה.

אויש, זה לא פשוט לגדל ילדים. לפעמים פשוט בא לי לנתץ לרסיסים את כל המראות האלה שהילדים שלי שמים מולי, מצדדי, מתחתי ומעלי.

אויש, זה לא פשוט לגדל ילדים
מיצי, הדף הזה בא לי בול בזמן. גם אני בזמן האחרון מוצאת עצמי מתלבטת הרבה בסוגיה הזאת כשהבנים שלי (שש וחצי ורבע לארבע) רבים.
רציתי קצת להתיחס לנקודה שטופלה כאן ברפרוף. רווחת ההורה. נכון , אנחנו כבר גדולות ורווחת ילדינו והתפתחותם הם שעומדים כאן על הפרק ובכל זאת... כשילדיי רבים אני סובלת! גם אם מה שקורה בינהם הוא עימות וההתגוששות ועונה על הצורך שלהם במגע עמוק, הצווחות והצרחות מגרדים לי את קצות העצבים כאילו היו חשופים מעור. אני מתערבת, פשוט כי אני לא יכולה לשאת את זה. אז כאן ברור שהבעיה היא אצלי אבל זה עדיין לא מקרב אותי לפתרון. אשמח לדעתכן המלומדה (-:

כשהריבים שלהם מפריעים לי אני מבקשת שיפסיקו לריב לידי, כי זה מפריע לי, או שאם זה אפשרי, עוברת בעצמי למקום אחר.

יש אמהות לילדים "חזקים" שלא יוצאות להגן על ילדים של אחרים כל הזמן. אולי לפעמים, אולי בכלל לא. חלק אולי חושבות שכל אמא תדאג לילד שלה.
ולהיפך: יש אמהות של "עדינים", שיגנו על הילד שלהן אבל גם ישתדלו לא להקטין ולא לפגוע בילד ה"חזק" תוך כדי התהליך.
ויש כאלה שיעשו את ההפך. לפעמים, כי הן מרגישות שאם הילד שלהן הוא עדין, אז האמא השניה צריכה לדאוג ולחנך את הילד שלה שלא יפגע.

החוכמה היא שאנחנו האמהות נגיע ביננו להבנה, להסכמה, על איך לנהוג.
וזה לדעתי הרבה יותר קשה ומסובך מאשר להבין אם זה הזמן להתערב בין ילדים רבים או לא.

_תארי לך שהיית פורקת מולו ועליו את כל התסכול והזעם שלך.
לאו דוקא מכסחת לו את הצורה במכות של עד מוות אלא גם צועקת וגם מדברת וגם מחטיפה
ובעיקר מוציאה את הכעס, מביעה אותו במלואו. חופש ביטוי מלא._
ליאת, זו היתה תשובה למה שאמרתי?
מה שתיארת אולי נשמע מאוד משחרר בעיני מבוגרים. אבל ממש לא הייתי שמחה לעמוד במקום הצד שמחטיפים לו. ודאי לא הייתי מניחה לבני לעמוד במקום הצד שמחטיפים לו.
(וכן, אני מניחה שזה קשור לזה שאתמול עסקתי בלגונן על ראשו של בני בן השנתיים, ממכות שיטתיות שהחטיפה לו תינוקת ענוגה ומתוקה (באמת) בת שנה וצוונציק, בחפץ קהה. אני לא חושבת שמשהו שם היה קשור ל חופש ביטוי מלא , אולי היא פרקה אנרגיות מיום ארוך שהיה לה, אולי היא למדה את זה בגן, לא יודעת מאיפה זה בא. אבל אין סיכוי שלא אתערב באינטראקציה כזו).

החוכמה היא שאנחנו האמהות נגיע ביננו להבנה, להסכמה, על איך לנהוג
נכון...

נראה לי שכדי שאנו האמהות, נגיע להסכמה כיצד לנהוג, יש צורך לדון בשאלה שנושאת את שם הדף. וכדי להחליט אם להתערב במריבות ילדים, צריך לקחת בחשבון מיני שיקולים שמועלים, ועוד יועלו בדף הזה, וב"דפי האלימות" הנוספים.

הרבה פעמים כשאני רואה את ילדיי משחקים יחד אני ממש מתמוגגת. איזה כיף להם ולי שיש להם אחד את השני לשחק איתו, ואז אני חושבת איזה כיף להם שיש להם גם אחד את השני לריב איתו. ואני מנסה לא לשכוח את זה בזמן ריב.
מאז שהפסקתי להתערב במריבות בין ילדיי חיי נראים טוב יותר. כשאני מתערבת אני לוקחת צד, ואין מה לעשות בדר"כ הצד הוא של הקטן. כך אני מקבעת את כל אחד מהם ב"תפקיד" שלו. "המרביץ" "החוטף" . כיום או שאני מסתכלת ומראה שאני זמינה למי שזקוק לחיבוק או הגנה, אני בדר"כ אומרת אני יודעת שתמצאו את הדרך להסתדר. ואם זה אחרי מעשה ואחד או שניהם בוכים אני משקפת מה ראיתי או שמעתי בלי שיפוטיות מחבקת ומנחמת את מי שצריך וזהו.
זה מדהים שאחרי כל זה הם מוצאים דרכים לשחק יחדיו. אם אחד חטף בסופו של דבר הוא מביא לזה שחטף ממנו אלטרנטיבה אחרת או משתף אותו במשחק.
אני לא הייתי יכולה להגיע לתוצאות הללו אם הייתי מתערבת.

אגב, זה תקף גם למריבה בין ילדים שאינם אחים, אם אמא מתערבת באינטרקציה בין ילדים היא רק מחמירה את המצב. לדוגמה, יש לנו מכרה שנוטה להתערב באינטרקציות ולמלל עבור בתה את הרצונות שלה. וכשהיא עושה את זה אני רואה איך הסיטואציה משתנה מחברות בין ילדים ואי הסכמות לחוסר רצון מוחלט של הילד השני לשתף פעולה, אם מקודם היתה חוסר הסכמה זמנית או אפילו מריבה כל מה שהוא רוצה אחרי ההתערבות זה להציק לילדה, או חוסר חשק לשחק עימה וכשהילדה מנסה להתקרב היא זוכה לדחיה בוטה.

ליאת, שאלתי אותך למעלה, ולא ענית לי האם ניתן להגדיר מצב, בו בן 4 א' מושך חפץ מבן 4 ב', תוך זעקות ודחיפות הדדיות, באמת כעימות ולא כאלימות. האם זהו דיאלוג? האם הילדים לא יכולים ללמוד איך לתקשר ביניהם, איך לנהל עימות, על ידי כך שהם יצפו בי או בהורה אחר מפשרים ומתווכים ביניהם?_ את הגדרת אלימות כ _מצב בו אין תקשורת בין האנשים המעורבים. אין תקשורת בה הם רואים וחשים זה את זה. אני מוצאת שזו הגדרה טובה, וכשאני חושבת על זה, נראה לי שרוב ההתערבויות שלי בין ילדים נעשית במצב שאני תופסת ככזה. בעיני, מצב החטיפה ה"קלאסי", כולל עיוורון בסיסי בו שני הצדדים רוצים חפץ כלשהו לעצמם ולא רואים אחד את השני ממטר. לא התייחסת גם לשאלתי בנוגע ליכולתם ללמוד להתמודד בהמשך תוך חיקוי ההתנהגות שלי כאשר אני משמשת מתווכת.

אורנה - תודה על דברייך. הם מעוררי מחשבה, ואני אחשוב עליהם.


מה שתיארת אולי נשמע מאוד משחרר בעיני מבוגרים. אבל ממש לא הייתי שמחה לעמוד במקום הצד שמחטיפים לו. ודאי לא הייתי מניחה לבני לעמוד במקום הצד שמחטיפים לו. קרוטונית, בהחלט מסכימה איתך.

אני רוצה להודות גם לכל שאר המשתתפות שמפרות את הדיון (אני פתחתי את הדף, אז אני מרגישה אחריות עליו )

מאוד מעניין מה שליאת אומרת, אבל אני יותר בגישה של מיצי החתולה.
כלומר, ההתערבויות שלי הן במצב שבו אני מרגישה עיוורון של הילדים זה לזה.
וזה גם לא מפליא אותי.
לאט לאט, הודות לתיווך, יש להם יותר כלים. הרבה פעמים כבר מספיק להגיד להם, לכל אחד: "אה, אז אתה רוצה ככה-וככה? ואת אומרת שאת רוצה ככה-וככה?" ופתאום הם מפסיקים לריב, ועוברים לחפש פתרונות, בהגינות הדדית. וכל מה שעשיתי היה להקשיב להם, לתת להם להשמיע את הצד שלהם, ולנסח במלים את הרצונות הסותרים שלהם. זהו.

אבל חשוב להגיד, שמה שאני קוראת פה בדף הוא כמה דברים:
ראשית, תפיסות שונות לגבי "מהי התערבות". יש כל מיני סוגים. יש אמהות שההתערבות שלהן מורכבת מהטפה, נזיפה, כפייה, אשמה וריצוי. יש אמהות שההתערבות שלהן מורכבת מעצירה שלווה של האלימות, ועזרה לילדים רק במידה שהם זקוקים לה, לסדר מסגרת לדיון.
ויש כל מה שבאמצע.
ושנית, תפיסות שונות לגבי "מהי אלימות". גם פה, ובדפים האחרים, אפשר לראות תפיסות שונות של אמהות. מה שאצלי אלימות, אצל אמא אחרת נראה סתם משחק. אני אישית עושה מאמץ גם לא לאפשר לילד שלי לפגוע באף ילד אחר, וגם מגינה על ילדי מאלימות של אחרים.
אני חושבת שילדים קטנים - ו-4 זה ילד קטן - צריכים תיווך של מבוגרים כדי ללמוד כלים. והכלים האלה לא נלמדים בקלות. בייחוד שאנחנו, עם כל הכבוד, ברובנו לא ממש מופת לפתרון סיכסוכים. כי אם אני פעם בכמה זמן מוצאת את עצמי צורחת על האיש שלי בגלל איזו שטות, אז זה לא בדיוק מופת לריב מכובד P-: מה שנחמד הוא, שהילדים שלי למדו היטב את מה שאני מלמדת אותם, ולכן הם מייד מתערבים בריבים אידיוטיים, משקפים אותנו אחד לשני ומקפידים על כללים של כבוד (-:
אז כן, אני בעד התערבות. וגם מהילדים אפשר ללמוד, כשאנחנו בעצמנו מאבדים את הראייה...

מיצי, הבטחתי לך שאכנס לכאן ואחווה את דעתי.
את מכירה אותי ויודעת שאני לא נותנת לילדים "להסתדר". גם אני חוטפת חום מהמשפט הזה ודווקא לא בטוחה ששמעתי אותו רבות בילדותי, הוא פשוט מנוגד להשקפת עולמי. אני מאמינה שבמצב של ריב (לא עימות שאופיו ויכוח אלא אלים - פיזית או מילולית) בין הבנים שלי למשל, התפקיד שלי הוא לעזור לחזק בנקודת הזמן הספציפית (לפעמים זה דווקא הקטן מבין השניים) למצא דרכים אחרות להשיג את מבוקשו ולהגן על השני.
אני לא מאמינה בלתת להם להסתדר לבד ואת יודעת שזו השקפת עולמי גם בתחומים אחרים. אני לא חושבת שילדים מתנהגים בחברה רק מתוך מה שהם מחקים.
אחפש לך בהזדמנות - או שתחפשי בעצמך דיון שהיה בפורום אחר בו אנחנו משתתפות שאני פתחתי כשהיית באוסטרליה, על גבול ההתערבות ההורית ביחסים בין אחים. הדגש שם היה קצת אחר והרוב חשבו אחרת ממני. יצאתי שם כנגד מקרים בהם הורים מעלימים עין מ"השפטות" של אחים גדולים בצעירים מהם (שם קראתי לזה התעללויות ואני מבינה שזו מילה חריפה מדי) בשם הנורמליות, כי "ככה אחים גדולים, תמיד משפיטים בצורה כזאת או אחרת את הקטנים" וכי אין בכך יותר מאשר מעשה שובבות. בתור הקטנה שהשפיטו אותה (לא המון, לצד אהבה עזה) בעיקר אחותי הגדולה שהיא חברתי הטובה מזה שנים ארוכות, ממש לא הזדהיתי עם זה. אני אף טוענת שבהעלמת עין יש נטישה של החלש (לרוב הקטן). בדיון ההוא אמרו שאני מגזימה לגמרי.

אהלן מיצי (טוב להיפגש ), תודה על ההזמנה.

מזל שבשמת הגיעה לכאן לפני כי היא אמרה בדיוק את כל מה שרציתי לומר.
ולמרות שאני תוהה על כך לא פעם, ושואלת את עצמי כל פעם מחדש היכן אני נמצאת על הרצף שבין מתערבת ללא מתערבת, כל פעם אני מוצאת את עצמי חזרה במקום המתערב, מתוך הסיבות שאת העלת מיצי, ובשמת ואת גם המחשתן, וזה העובדה שהילדים לומדים להשתמש כל כך יפה בכלים של פתרון קונפליקטים בדרכים לא אלימות.

אני אוסיף עוד כמה הדגשים אישיים:

תפיסות שונות לגבי "מהי התערבות".
אני חושבת שבטרם פוסלים באופן גורף התערבות כלשהי, כדאי לבחון סוגים של התערבות כפי שציינה בשמת. כי התערבות שבה מתייצבים לצד הצד המותקף, בלא מענה לצרכים ולרגשות של הצד התוקף, היא התערבות שמחלישה את אחד הילדים, כפי שאכן נטען כאן. מאידך, אם ישנה התערבות שמעצימה את שני הילדים, כך שהמותקף קיבל הגנה ועזרה בהצבת גבול על שלמות גופו ונפשו, ומאידך התוקף קיבל הכרה ברגשותיו, הכרה בצרכיו, ומתן כלים כיצד להביע אחרת את עצמו - זו התערבות חיובית בעיניי ועדיפה עשרות מונים על אי-התערבות.

ההתערבות צריכה להיות לטעמי באופן גישורי (ובטח ל-Nvc תקשורת מקרבת יש הרבה מה לתרום כאן).
מה זה אופי גישורי?
די בדומה ל-חינוך ללא כפייה, הרעיון הוא לזהות את הצרכים של שני הצדדים (ולכן זו התערבות מעצימה ולא מחלישה), ולאפשר לילדים כמה שניתן למצוא פתרונות בעצמם לצרכים שעלו על השולחן (וגם בכך יש העצמה). ייתכן שבשלבים ראשוניים או בגילאים צעירים הילדים יזדקקו לעזרה שלנו גם במציאת הפתרון, אבל המעורבות שלנו בשלב הזה תלך ותתמעט עם הזמן כמו שבשמת הדגימה, עם התערבות מינימלית לגמרי:
"אה, אז אתה רוצה ככה-וככה? ואת אומרת שאת רוצה ככה-וככה?" ופתאום הם מפסיקים לריב, ועוברים לחפש פתרונות, בהגינות הדדית.

בכל אופן, המטרה של ההתערבות, לתפיסתי, היא לא לפתור לילדים את הריב, אלא לתת להם כלים לפתור את הריב בעצמם ובדרכים לא אלימות.
ונדמה לי שאם ההתערבות שלנו תהיה מכוונת כך, היא תצא מינימלית, מדויקת, מעצימה ומאפשרת לילדים את אותה התנסות שמדברים עליה כאן.
זו בעיניי התנסות עדיפה פי כמה על פני מקצה של חבטות (הלוא החבטות ההדדיות שלנו עם שכנינו לא קידמו אותנו עד היום לשום מקום...).

שהרי, אם לא נלמד אותם לפתור קונפליקטים בדרכים לא אלימות (נלמד ??? אנחנו בעצמנו, כמו שכתבה בשמת צריכים ללמוד את זה!), איך הם ילמדו אחרת?
כמה ריבים בחיים הם רואים שבהם יש מודלים ראויים לפתרון סכסוכים בדרכי שלום?
מהיכן הם אמורים לרכוש את הכלים האלה?

אני שואלת את עצמי (ואשמח לשמוע את התומכים בגישה הלא מתערבת)

• מה היתרונות של הגישה הזו?
• מה המסר שמקבלים ילדים שרבים ומותירים אותם להסתדר לבד? הבנתי שהם מקבלים מסר שסומכים עליהם, האם זה אומר שאין שום תחום בעולם שהם זקוקים בו להכוונה? האם אין הכוונה כזו שגלום בתוכה גם המסר שסומכים עליהם?
• אני מבינה שמדברים על המקום שבו ילדים מתנסים בעצמם. השאלה מה יוצא מזה? מה הם למדו והפנימו כשהם התנסו?
• האם הם באמת למדו דרכי תקשורת ופיתחו כלים? ואם כן, מהן דרכי התקשורת האלה? ומהם הכלים?

כי אני יכולה לחשוב על יתרונות הגישה-המתערבת-הגישורית (שוב, זו שאלה של עיתוי, של מידה, ושל איכות - וכל השלושה האלה חשובים מאין כמותם):

• הילדים לומדים לנסח לעצמם את רגשותיהם
• הילדים לומדים להביע את הרגשות שלהם במקום להשתמש באלימות
• הילדים לומדים לזהות את הצרכים שלהם ולהביע אותם
• הילדים לומדים להקשיב לרגשות הצד השני ולצרכים שלו
• הילדים לומדים שיש לצד השני רגשות וצרכים
• הילדים לומדים לצאת מהמקום שבו הם אחד נגד השני, ועוברים למקום שבו הם יחד מנסים לפתור בעיה
• הילדים לומדים לפתור קונפליקטים בהתאם לצרכים השונים של שני הצדדים

ובטח יש עוד מה להוסיף.

לאור העובדה שיש אנשים רבים שחווים את הצורך להתערב (לא כולם, אני יודעת ), אני תוהה מה המקור שלו.
האם המקור הוא תרבותי, פסיכולוגי-אישי, או שמא חבוי כאן אינסטיקנט הורי (כמו זה שמטיס אותנו להרים תינוק בוכה)?

_תארי לך שהיית פורקת מולו ועליו את כל התסכול והזעם שלך.
לאו דוקא מכסחת לו את הצורה במכות של עד מוות אלא גם צועקת וגם מדברת וגם מחטיפה
ובעיקר מוציאה את הכעס, מביעה אותו במלואו. חופש ביטוי מלא.
הלוואי הלוואי הלוואי הייתי מסוגלת לפרוק כל פעם את הכעסים שלי מיד ובצורה ישירה ואמיתית, ולא הייתי שומרת אותם אצלי בבטן. חוסכת מעצמי את כל המחלות שאני מקווה שלא יבואו._
ליאת (אהלן ),
תארי לך שיש דרך שבה את נותנת במה וחופש ביטוי רגשי מלא של כל אחד מהצדדים, והדרך הזו לא פוגעת באף אחד?
תארי לך שבמקום לחבוט אחד בשני, הילד יעמוד מול אחיו/חברו ויאמר לו:
"אני כועס שבנית את המגדל לגובה, כי אני רציתי אותו לרוחב.
ואני כועס שלא נתת לי לקבוע.
ואני רוצה עכשיו לבנות מגדל איך שאני רוצה".

זה לא נקרא לשמור בבטן. זה נקרא לדבר. להתבטא. ולנהל דיאלוג.
ונדמה לי שהכלים לדיאלוג הזה, לא יגיעו יש מאין. אבל אולי אני טועה, תקני אותי אם כן.

ואחרי שאמרתי את כל זה, אני חוזרת ומדגישה, שאני בעצמי תוהה בנושא הזה לא פעם ובודקת עם עצמי מחדש את הדברים.
ובינתיים, בכל פעם, הגעתי לתשובות האלה, של לתת לילדים כלים לפתור את הריב בעצמם ובדרכים לא אלימות, ובאופן שמעצים את שני הצדדים.

_החוכמה היא שאנחנו האמהות נגיע ביננו להבנה, להסכמה, על איך לנהוג.
וזה לדעתי הרבה יותר קשה ומסובך מאשר להבין אם זה הזמן להתערב בין ילדים רבים או לא._

ונדמה לי שלהסכמה הזו נגיע באמת באמצעות דיאלוג, ולא על ידי זה שנצא להתאבקות בבוץ .

יש עוד עניין -
השאלה היא לא רק איך להתערב, אלא מאיזה מקום פנימי-אישי מתערבים.

אותו מעשה יכול להשפיע באופן שונה לגמרי, כאשר הכוונה המניעה אותו היא שונה.

וזו שאלה שאי אפשר להדיין עליה ולהגיע להסכמות, משום שזו שאלה מאד אישית ופנימית, ולעיתים דרושים אומץ וכנות רבים כדי להבין מאיזה מקום אנחנו פועלים.

אתן שתי דוגמאות:
אם בוחרים במדיניות של חוסר התערבות ועושים את זה מתוך עייפות, מתוך חוסר רצון "להתעסק" עם הריב, מתוך חוסר יכולת להכיל את העוצמות שריב מביא עמו, מתוך מרחק וחוסר אכפתיות - תהיה לזה השפעה מסויימת.
אבל אם בוחרים שלא להתערב, ובכל זאת להיות נוכחים, נוכחות שקטה, מקבלת, לא שופטת ומבקרת - לא את הילדים הרבים, ולא את ההורה (איזה מין הורה אני שילדי רבים), תהיה לכך השפעה שונה לגמרי.

והדוגמא ההפוכה -
אם אנחנו בוחרים להתערב משום שאנחנו לא מאמינים בכוחם של הילדים לסדר את עניניהם, משום שאיננו יכולים לסבול את הרעש והצעקות, משום שכל נוכחות של מאבק מכווצת אותנו, משום שאנחנו מאמינים שלא יתכן שהילדים שלנו יריבו - תהיה תלהתערבות השפעה מסוג אחד.
ולעומת זאת - אם נתערב מתוך רצון להניח בפני ילדינו אפשרות נוספת, שאינם מכירים, אבל באמת ניתן להם להתנסות בה בעצמם - לזה תהיה השפעה אחרת.

קל מאד להסתכל על-פני השטח ולראות שאנחנו פועלים מהמניעים שאנחנו מאמינים כמניעים נכונים. אבל אם השאלה הזאת באמת ממשיכה להעסיק אותנו, כדאי שנתבונן מה קורה מתחת לפני השטח - אצלינו כמובן!

מיצי,
שאלת האם ניתן להגדיר מצב, וכו'.
טוב שאת מחדדת ומזכירה שוב כי לפעמים אני מפספסת או לא ברורה מסיבה אחרת.
התשובה שלי היא שזה תלוי במקרה. ז"א, שכן, יש מצבים בהם גם כשהאחד הוא בן 4 והשני בן שנה או בן 4 או בן 8, זה יכול להיות עמיות וזה יכול להיות אלימות.
לצערי, רוב המבוגרים שאני מכירה, בפרט אלה שלא מהווים חלק מהבועה בה אני חיה, אבל גם בפנים לא חסרים כאלה - כולל אותי לצערי, במקרים רבים - שלא יודעים או לא מצליחים בנסיבות מסויימות (של רגישות גבוהה בד"כ) להגיע להדברות, לעימות, ובוחרים להתנתק, לזמן בלתי מוגבל. שזו כאמור צורה מסויימת של אלימות.
המצבים העיקריים מהם הילדים שלי לומדים להיות בעימות ולא באלימות הן בעיקר הפעמים בהם אני והם במצב הזה.
כך הם גם חווים זאת על בשרם, גם לומדים מדוגמא אישית, וגם יותר קל להם להפנים. אני מקווה.
גם עם בעלי אני משתדלת לנהוג ככה.
לא תמיד בהצלחה מרובה, אבל עם המודעות ועם ההתאמנות ועם הנסיון - מגיעות גם התוצאות.

וגם, יש מצבים בהם אני מתערבת בין ילדים.
משתדלת להתערב ככל האפשר בסגנון שבשמת תיארה.
(לא תמיד מצליחה )
לשקף, להכיל, לשאול אותם אם יש להם הצעות, רעיונות. משתדלת כמה שפחות לתת רעיונות משלי, אבל כשהם קטנים ולא מנוסים, אז כן, מציעה מדי פעם גם "לעשות תורות",
"לבקש",
"לשחק ביחד - אתה תהיה זה ואני אהיה זה - אתה מסכים?"

אבל מעדיפה תמיד להתכוונן לכך שהרעיונות יהיו שלהם ויבואו מהם, ולא לתת ציון לרעיון, בפרט אם אני נתתי אותי ("יש לי רעיון מצוין:...")

אז למעשה הם לומדים מכל המכלול של התגובות האפשריות, וככל שאני מצליחה להיותיותר ממוקדת בלהבין מה הם חווים והאם הם מחוברים או שהם מנותקים, ככה אני יכולה לבחור יותר בקלות האם להתערב ומה כן או לא לעשות.

לכן, גם אם את מתערבת הם לומדים מזה כל מיני דברים. הם לומדים מצד אחד את הכלים שאת נותנת בצורת ההתערבות שלך, שהם כלים של תקשורת, שיחה, שיקוף וכו', ובמקביל - ואני מקצינה למטרת השיחה, ולא על מנת לטעון שאת כזו ושכך בהכרח יקרה - הם עשויים גם ללמוד שאמא תפתור את הסכסוך, שהם לא בהכרח צריכים לקחת אחריות על המצב, כי אמא תבוא לעזור, שהם מקבלים תשומת לב על ידי התנהגות שלילית, חוסר עצמאות, חוסר יצירתיות - כי הרעיונות הם של אמא ואני רק משתמש בהם וכן הלאה.

הנקודה היא, שאני לא מאמינה שאני יכולה להמנע לגמרי מלהתערב, ובכך לגרום את כל הנזק שתיארתי לעיל.
אני כן יכולה להתכוונן למינימום התערבות, לבחינה מדוקדקת של מתי אני מתערבת ובאיזה אופן.
שההתערבות שלי תהיה ככל הניתן כזו שמעצימה את הילדים למצוא פתרון בעצמם, להיות ביחד בעימות - והם עושים בטהעיות ובקלות הרבה יותר ממני, שכבר מקולקלת קשות.

מקווה שהפעם הייתי יותר ברורה. ואם לא - תשאלי שוב.
זה עושה לי גם לי שירות טוב

אורלי,
כשאת מתרתחת על משהו, את מסוגלת להסביר לעצך מה את מרגישה על מה את כועסת ולנסח את זה בצורה בהירה ומובנת למי שמולך?
ומי שמולך, אם הוא נסער וכועס במידה גולה בעצמו - הוא מסגול לעמוד ולהקשיב לך עד תום?

אני לא טוענת ומקווה שגם לא השתמע מדברי, שבשום מקרה אסור להתערב.
באופן כללי, אני מאמינה שצריך להפחית את מידת ההתערבות ולבחון אותה היטב בכל מקרה לגופו, לפי מה שאורנה כתבה קצת מעלי.

לגבי סוגית פרטיות הגוף ושלמותו - כן, ברור, הטענה שלכן כמעט מובנת מאליה. וזו גם הבעיתיות שבה.
למה? כי אנחנו צריכים מגע. אתן מסיכמות איתי בזה. אני יודעת. אתן חושבות אבל שהמגע הזה צריך להיות מוגבל למגע מלטף רך ואוהב.
ואני חושבת שלא רק. אני חושבת שיש חשיבות גם למגע של כוח, של מכות.
לא מכות רצח. לא פגיעה של ממש. לא בראש ולא עוד כמה וכמה דברים.
ילדים, להבדיל ממבוגרים, עוד לא התבגרו. הם לא ממהרים להשתמש בכלים מילוליים, אלא קודם הם משתמשים בידים ברגלים ובגוף. וזה בסדר בעיני.
ואפשר לשים לזה גבולות בעיני. אם אתן חושבות שזה נחוץ כמובן. והגבולות הללו יכולים להיות גמישים בהתאם לנסיבות ולנפשות הפועלות.

כל כך הרבה פעמים ראיתי ילדים רבים ומכים וכועסים ומיד אח"כ ממשיכים לשחק "יפה" עם צחקים ושמחה.
אני נשארתי עם רגשות עזים וסוערים, עם שיפוט עצמי (ושיפוט שלהם ) והם המשיכו הלאה.

הם לומדים שאנחנו סומכים עליהם. לא נוטשים אותם או מפקירים אותם. זה בתנאי כמבון שאי-ההתערבות שלנו באה ממקום של אמונה בהם, של התבוננות בהם ובצרכים שלהם והתעלות מעל הקושי שלי לראות את הילד שלי מרביץ או סופג מכות.

את כלי התקשורת המקרבת המילולית הם לומדים מהריבים שלהם איתי או מהריבים שלי עם אנשים אחרים, בהם אני מצליחה להשתמש בקישורים האלה - מקרים בודדים ומעטים. (לצערי ריבים שלי עם מבוגרים מסתיימים בדרך כלל בניתוק הקשר, אבל אני עובדת על זה.)
וגם משיחות איתם אחר כך. שיחות בזהירות כאלה, כי הרבה פעמים הם ממש כבר אחרי או שמסיבה אחרת לא מעוניינים להיכנס לזה.

ההשוואה למצב ביננו לבין שכנינו מובנת אך בעייתית.

בגדול - אם היינו יודעים להיות איתם בעימות, אולי לא היינו מגיעים למצב של מלחמה.
אני מרשה לעצמי לכתוב את זה גם בהקשר הזה, למרות פחד גדול שיש לי מהנושא הזה ושאלות שקיימות אצלי על זה, מפני שאני מאמינה במשפט הזה כשהוא לא בקונטקסט פוליטי. מאמינה בו מאד.

והערה מגדרית שהיא גם הכללה שכמובן אינה תקפה לכולם אבל לרבים ורבות - אמהות לבנות מתקשות יותר להכיל עימות עם מגע פיזי מאמהות לבנים.
מספיק שיש בת אחת כדי שאמא תיחשב לאמא לבנות.

מיצי - יש לך שני בנים? תבדקי עם עצמך טוב טוב מה את חושבת על זה. אני סקרנית. תסתכלי פנימה, ותתבונני בהם ותגידי לי (את לא חייבת - זו הזמנה שמותר לענות עליה בשלילה) אם את לא רואה את הצורך שלהם במגע פיזי של התגוששות ואף יותר מזה.

• ואני מסייגת שוב: אני מכירה גם אמהות לבנים שהם לא כאלה ואין להם את הצורך הזה. כמעט.

ולהפך - אמהות לבת שצריכות את סוג הקשר הזה.
לא כל הזמן כמובן. לעיתים. מדי פעם. במגעים מסויימים.
וזה לא במקום לדבר ולתקשר מילולית.
אבל בבקשה - אל תיכנסו איתי לזה. אני לא מתחילה פה שיחה פוליטית וגם לא שאתף פעולה עם יוזמה כזו.ץ
מי שמעונין - גשו לדף אחר.

תודה לכל המגיבות. אני חושבת שבסה"כ הדיון הזה חיזק את התחושה שלי שאני נוהגת כפי שאני מרגישה שנכון לילדיי ולי. כרגיל, עצם העלאת הנושא בפומבי וההאזנה לקשת רחבה של דעות, סייעה לי להבין למה בדיוק אני עושה את מה שעד אותו הרגע בא מהבטן (בפעם הבאה שאמא תגיד לי "למה את לא נותנת להם להסתדר לבד?", תהיה לי תשובה רהוטה ). יחד עם זאת, אני אשתדל שניה לפני ההתערבות, להבין מאיזה מקום אני עושה את זה ומדוע, ולנסות לוודא שההתערבות תהיה מעצימה.

מיצי - יש לך שני בנים? תבדקי עם עצמך טוב טוב מה את חושבת על זה. אני סקרנית. תסתכלי פנימה, ותתבונני בהם ותגידי לי (את לא חייבת - זו הזמנה שמותר לענות עליה בשלילה) אם את לא רואה את הצורך שלהם במגע פיזי של התגוששות ואף יותר מזה. ליאת, יש לי שני בנים, ואני בהחלט רואה את הצורך הזה. לאחרונה, אני מוצאת את עצמי תוהה הרבה בנוגע ליחס שלי לעניין - על הנטיה שלנו כחברה לשלול אלימות מכל וכל, מול המחשבה שלי שיש כאן איזשהו צורך קמאי שאנחנו לא נותנים לו מקום. איני יודעת בני כמה ילדייך, אבל אני לפחות מרגישה כרגע, שלא הייתי רוצה לתת לזה מקום דווקא במריבות. אולי זה קשור לכך שילדיי עוד קטנים וזה ישתנה בהמשך. כאמור, נכון לכרגע הדברים שנכתבו פה על-ידי כולם, סייעו לי לנסח לעצמי את רגשותיי ולהבין, שכרגע אני מרגישה שזה מה שנכון, מתאים וטוב לילדיי ולי.

אני מסכימה בהרבה דברים עם אסנת ש ועם ליאת ומרגישה ששלושת הבנים שלי צריכים מגע אחד מהשני. גם מגע של לשבת צמודים מול הטלויזיה ולהרדם ביחד על הספה וגם מגע של התגוששות, דחיפות ומשחקים פיזיים.
אני מוצאת כי במקרים רבים בהם אני מתערבת במריבות, אני מקלקלת להם משהו שהם צריכים לעבור ולחוות כאחים. מאוד קשה לי ולבעלי להיות עם ילדים שיש ימים בהם הם רבים ללא הרף. עם זאת, חשוב שנדע שזה קושי שלנו וכאשר הילדים באמת צריכים אותנו הם קוראים לנו.
אני מכירה הרבה מקרים בהם דווקא הילדים שרבו הכי הרבה בילדותם הם אלה שהקשר בינהם הכי חזק כמבוגרים.

לאט לאט, הודות לתיווך, יש להם יותר כלים. הרבה פעמים כבר מספיק להגיד להם, לכל אחד: "אה, אז אתה רוצה ככה-וככה? ואת אומרת שאת רוצה ככה-וככה?" ופתאום הם מפסיקים לריב, ועוברים לחפש פתרונות, בהגינות הדדית. וכל מה שעשיתי היה להקשיב להם, לתת להם להשמיע את הצד שלהם, ולנסח במלים את הרצונות הסותרים שלהם. זהו.

אני חושבת שילדים קטנים - ו-4 זה ילד קטן - צריכים תיווך של מבוגרים כדי ללמוד כלים. והכלים האלה לא נלמדים בקלות

ולעומת זאת - אם נתערב מתוך רצון להניח בפני ילדינו אפשרות נוספת, שאינם מכירים, אבל באמת ניתן להם להתנסות בה בעצמם - לזה תהיה השפעה אחרת.

צטטתי למעלה כל מיני דברים שמתחברים לתחושה האישית שלי שהמוטיב החיוני והחשוב לילדים הוא נוכחות הורית .

אני מרגישה את זה בין ילדיי האישיים ומרגישה את זה גם במפגשים שלנו עם הורים וילדים אחרים.

אני אישית מרגישה אפילו תחושת "שליחות" להיות נוכחת ובמידת הצורך לתווך עבור ילדיי וילדים אחרים ואני אתן דוגמאות:
כשהן הכי צעיר שלנו (כמעט שנה) מושך בשער של אחיו או ילד אחר, אני רוצה להיות שם, נוכחת ומתווכת, להסביר לו במילים שזה כואב, להראות לו במגע איך לעשות נעים יותר, לתמלל את הסיטואציה.

או, כשהילד בן ה4 וחצי שלי, מנסה שוב ושוב לחבור לילדים שמשחקים אך הם בתוקף לא משתפים אותו (כמו שקרה רק היום במפגש שלנו...), אני אשתדל להיות נוכחת ולזהות את התסכול שלו רגע לפני שהוא יוציא אותו בבעיטה / מכה לאחד מהם. וגם אם פספסתי, חשוב לי להיות שם עבורו, לברר יחד איתו טוב טוב מה הוא רוצה, מה לא הלך כמו שהוא רצה, איך עדיף לעשות את זה ובעיקר להכיל את כל תחושת העלבון והתסכול שלו.

או כשהילדים משחקים בחדר מרוחק ופתאם נשמע בכי קורע לב של הבן שלי ואני מגיעה ומגלה שהוא נשך על ידי בן הדוד שלו, שגם הוא כמובן כבר במצב של בכי עמוק, חשוב לי לשים יד על הגב של זה ושל זה ולנסות לברר היטב מה כל אחד היה צריך. ולהבהיר ולתווך, לשני הצדדים, (שבעיני שניהם נפגעים - אחד פיזית ואחד נפשית) מה רוצה האחר.

נכון, יש הרבה סיטואציות שלא דורשות התערבות, אבל כלל גורף יפספס את כל אלו שכן וכן את ההזדמנות שלנו ושל ילדינו ללמוד לתקשר זה עם זה ולמצוא ערוצים חלופיים לאלימות פיזית ומילולית.

באותו אופן, אני אמצתי כלל של חגית נובק - אם מזעיקים אותי לשדה הקרב אני באה. אבל יש חשיבות רבה לאיך אני באה; אני משתדלת מאד לא לבא עם כובע של שוטר או של שופט, אלא ממקום אוהב ומעוניין לתווך, במידת הצורך כמובן (כמובן שגם אני אנושית להפליא ויש לי מקום רב לשפר את חוסר המעורבות הרגשית שלי... ).
לפעמים זה מגוחך ודורש סבלנות ויצירתיות מכולנו, אבל גם אני בלמידה מתמדת, וככל שהגישור והתיווך נעשים שגרתיים יותר, אני מאמינה שבקטן אנחנו מצליחות לעשות שינוי קטן שיחולל שינוי גדול, לא רק בשביל המשפחה האישית שלי, אלא בשביל העולם כולו (וסליחה אם זה נשמע מופרך למישהו...).

הערה על פרספקטיבה של ילדים:
מסדרה ארוכה של חומר קליני ומחקרים שקראתי על משמעות נוכחות הורית בחיי ילדים, וגם מהנסיון האישי שלי, נראה שכשילדים בעלי כוחות לא שווים (הפרשי גיל, מין, כוח פיזי, גובה וכן הלאה) רבים, וההורה לא מתערב, ממש לא משנה מתוך איזו גישה הוא או היא פועלים. הילדים חווים את אי-מעורבותו כתמיכה בחזק. יש לזה הרבה השפעות והשלכות על תפיסה עצמית, אמונה בעצמי ובכוחותי, בטחון בעולם וספקות לגבי אהבת ההורים.

אני מקשרת לפוסט מבלוג מאוד נחמד. שנוגע בנושא.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3353048,00.html

הם עשויים גם ללמוד שאמא תפתור את הסכסוך, שהם לא בהכרח צריכים לקחת אחריות על המצב, כי אמא תבוא לעזור, שהם מקבלים תשומת לב על ידי התנהגות שלילית, חוסר עצמאות, חוסר יצירתיות - כי הרעיונות הם של אמא ואני רק משתמש בהם וכן הלאה
תיאורטית, אולי הם עלולים.
מעשית, אני רואה שהם רוכשים כלים, וככל שהם יותר גדולים הם כבר עושים את זה בעצמם. הבת שלי בת ה-9 מתווכת בין ילדים אחרים, ומצליחה לפשר בדרכי שלום ולעזור לכל הצדדים להגיע לשיתוף פעולה, במקרים רבים.

האמת שהסתכלתי על חלק מהדיון שוב. ונראה לי שדברי אורנה די מסכמים את כל הדיבורים.
בסופו של דבר אנחנו פועלות מעומס (חוויות הילדות קשות, מאורעות שקרו והשאירו לנו צלקות ועוד) אם לא היתה עבודה לשחרר את העומס הזה, לפחות בחלקו (כי זו עבודת חיים) או לפחות להיות מודע לו. אנחנו נפעל לפיו. וזה מחזיר אותי לדברי אורנה. כי כל הדיבורים סביב סביב מכסים בסה"כ את הילדה הפגועה שבנו שחייה שוב ע"י ילדיה.לדוגמה ומאוד בכלליות (לא להתפס לזה), אם לא הסתדרנו עם האח\אחות והיתה חוויה קשה אנחנו נתכווץ באינטרקציה בין ילדינו, אם הוטרדנו ע"י איזשהו ילד ופחדנו אנחנו נגיב כך שילד יציק לילדיינו, ותגובתנו לעולם לא תהיה מעצימה לשני הצדדים עד כמה וכמה שהצד השני הוא לא ילדנו.
וילדנו מכל הסיפור לא נשמע. כי הוא חווה את הסיטואציה לגמרי אחרת כי הוא אדם אחר.
אני יודעת שנסחפתי וזה נשמע מאוד פילוסופי ופלצני אולי. אבל זה בהחלט שווה בדיקה.

ואגב ליאת skippy אני מאוד מתחברת לדברייך . כי בדיוק רציתי לכתוב שגם אצלנו כשאני נותנת לילדים למצות את הריב הם אחר"כ משחקים כל היום ביחד בהרמוניה, אם אני מפסיקה את הריב, הם כל היום יריבו ולא יסתדרו. גם לגבי ילדים אחרים, לפעמים הילד שלי נפגש עם ילד אחר, ולפתא הם מתחילים לריב, עד בכי. כשאני והאמא של הילד נותנות לזה מקום. אחרי כמה דקות כאלה הם ממשיכים לשחק יחד כל היום בהרמוניה, כאילו היה להם מן דו שיח שרק ילדים מבינים להוציא מהמערכת.

תודה ליאת על התשובה המפורטת ומעוררת המחשבה.
בכלל רציתי לומר שהדיון הזה, שאני מנהלת מזה זמן גם בחיים שמחוץ למחשב, הוא דיון שמעניין אותי ומאתגר אותי, ועוזר לי חדד לעצמי דברים.
אני כותבת את כל זה כדי להבהיר שמה שאכתוב עכשיו, הוא מתוך עניין גם בגישה שנוהגת אחרת ממני, כי יש בה משהו שמרתק אותי, למרות שהיא (כרגע בחיי) אינה מתאימה לי. כך ששאלותיי בהמשך הדברים הן שאלות מתעניינות.

כשאת מתרתחת על משהו, את מסוגלת להסביר לעצך מה את מרגישה על מה את כועסת ולנסח את זה בצורה בהירה ומובנת למי שמולך?
האמת, לפעמים כן. (וכמובן שפעמים רבות לא).
אבל בחיי שלא פעם - כן, אני מצליחה להסביר את עצמי באופן לא פוגעני.
אבל זה דרש תרגול ואימון. והסתגלות לשפה חדשה. כי תקשורת מקרבת / תקשורת גישורית הן שפות שלא שגורות בפינו. וזה עניין תרבותי לגמרי, מכיוון שאם היינו חיים בתרבות שככה מדברים אחד עם השני, שככה מגדלים ילדים - זו היתה שפת האם שלנו ולא היינו צריכים ללמוד שום דבר.
וזו שפה שהייתי רוצה שהילדים שלי ילמדו.
כי בשפה הזו אנחנו לא מדחיקים את הכעס או רגשות קשים אחרים, אלא נותנים נותנים להם ביטוי בדרך שלא פוגעת בצד השני.
ואין בעיה להביע כעס אפילו בצורה פיזית - על חפצים, מזרונים, כריות וכו'. הבעיה היא לא בעצם הפגנת הכוח, היא לא מוקצית בעיניי, הבעיה היא שיש מישהו בצד השני שנפגע מזה. ואני לא מצליחה להבין מה התועלת עבור הצד הנפגע, בסוג כזה של דיאלוג. (אולי אני מפספסת משהו, אשמח לתובנות).

ומי שמולך, אם הוא נסער וכועס במידה גולה בעצמו - הוא מסגול לעמוד ולהקשיב לך עד תום?
חלק מאותה שפה גישורית-מקרבת, הוא שימוש בכלים של שיקוף. שיקוף מאוד עוזר לצד השני להרגיש שמבינים אותו, ומתוך כך, הוא מסוגל אחר כן להקשיב לצד השני. הרבה פעמים אנחנו חוזרים ואומרים שוב ושוב את דברינו, מתוך תחושה שלא הבינו אותנו. ברגע שההבנה הזו קיימת, ניתן להתקדם הלאה, ועם תחושות פחות נסערות (וראש יותר ממוקד).

הם לומדים שאנחנו סומכים עליהם. לא נוטשים אותם או מפקירים אותם. זה בתנאי כמבון שאי-ההתערבות שלנו באה ממקום של אמונה בהם, של התבוננות בהם ובצרכים שלהם והתעלות מעל הקושי שלי לראות את הילד שלי מרביץ או סופג מכות.
ליאת,
את מעידה על כך שיש לך קושי לראות את הילד שלך מרביץ או ספוג מכות.
מהו הקושי הזה? מהיכן הוא מגיע?
ואם הוא קיים, האם יכול להיות שיש לו תפקיד?

בבקשה אל תתרגשו מההשוואה הבאה, היא נועדה לחדד משהו, ואותו בלבד, וחוץ מזה אין שום קשר בין הדברים (ושוב אדגיש שאני כותבת את הדברים מתוך עניין בגישתכם), אבל זה מזכיר לי את הקושי של הורים ליישם את שיטת החמש דקות. קשה להם לראות את הילד שלהם בוכה, אבל הם מחזיקים את עצמם, כי הם בטוחים שמה שהם עושים הוא טוב לילד.
אני שואלת את עצמי ואתכן, האם לא יכול להיות הקושי לעמוד בצד ולא להתערב הוא קושי שאינו תרבותי, אלא קושי שמעיד על אינסטינקט הורי? (וזה המקום היחיד להשוואה בין שתי הדוגמאות). זו שאלה רצינית שאני מתחבטת בה.

אני חושבת שיש חשיבות גם למגע של כוח, של מכות.
עבור מי? (עבור המכה? עבור המוכה?)
מהי אותה חשיבות בעינייך?
(שוב, הכל שאלות פתוחות ומתעניינות).

כל כך הרבה פעמים ראיתי ילדים רבים ומכים וכועסים ומיד אח"כ ממשיכים לשחק "יפה" עם צחקים ושמחה. [ליאת]
כשאני נותנת לילדים למצות את הריב הם אחר"כ משחקים כל היום ביחד בהרמוניה, אם אני מפסיקה את הריב, הם כל היום יריבו ולא יסתדרו. [אסנת ש]
גם לגבי ילדים אחרים, לפעמים הילד שלי נפגש עם ילד אחר, ולפתא הם מתחילים לריב, עד בכי. כשאני והאמא של הילד נותנות לזה מקום. אחרי כמה דקות כאלה הם ממשיכים לשחק יחד כל היום בהרמוניה, כאילו היה להם מן דו שיח שרק ילדים מבינים להוציא מהמערכת. [אסנת ש]

שואלת את עצמי ואת כל המשתתפים כאן בדיון:

• האם המשך משחק שמח והרמוני של הילדים אפשרי רק אחרי אי-התערבות?
• האם כל התערבות אומרת אוטומטית פגיעה בהרמוניה שאחר כך?
• האם התערבות מעצימה (מהסוג שהדגימו מיצי ובשמת) מחבלת באפשרות להרמוניה אחר כך?
• מה באמת קורה אחרי התערבות מעצימה כזו?

כי כל הדיבורים סביב סביב מכסים בסה"כ את הילדה הפגועה שבנו שחייה שוב ע"י ילדיה.לדוגמה ומאוד בכלליות (לא להתפס לזה), אם לא הסתדרנו עם האח\אחות והיתה חוויה קשה אנחנו נתכווץ באינטרקציה בין ילדינו, אם הוטרדנו ע"י איזשהו ילד ופחדנו אנחנו נגיב כך שילד יציק לילדיינו, ותגובתנו לעולם לא תהיה מעצימה לשני הצדדים עד כמה וכמה שהצד השני הוא לא ילדנו.
זה שכולנו נושאים איתנו מטען רגשי לא פשוט, זה מובן.
יחד עם זה, רבים מאיתנו, למרות המטען השלילי שעל גבנו, מצליחים לנהוג אחרת בילדינו, למשל ב- חינך ללא כפייה. כלומר, רבים מאיתנו מצליחים להתגבר על המטען, ולנהוג (כמה שניתן) כפי שהיינו רוצים לנהוג.
זה שזה קשה, עדיין לא אומר שלא שווה לשאוף לשם, ולתרגל בדרך לשם.
וזה גם עדיין לא אומר שלא נצליח.

מה שיכול לעזור לנו לנהג בדרך מעצימה כלפי ילד שהוא לא הילד שלנו (ונגיד שהוא בדיוק מכה את הילד שלנו) זה לזכור כמה דברים:

• שהוא ילד קטן שלומד את דרכו בעולם
• שהוא מביע צורך (בדרך הכי בסיסית שהוא יודע)
• שכרגע קשה לו, ושהוא זקוק לעזרה

בכלל אני חושבת שילד שמכה את חברו באמצע משחק הוא ילד שמביע צורך. ואני מרגישה שאם אתעלם ממה שקורה ברגע כזה בין הילדים, לא אעשה רק עוול לילד שנפגע, אלא גם לילד הפוגע שזקוק כרגע לדבר מה.

אני כותבת את כל זה, לא כי אני כזו מוצלחת ביישום של זה, היה יותר קל ליישם את זה כשבתי היתה יותר צעירה וחבריה היו צעירים גם כן, כעת זה יותר מורכב. אבל זה הכיוון שנראה לי נכון (לי) לצעוד בו, ולשם אני שואפת.

אגב, אני מאוד מתחברת אינטואיטיבית להערה של אדמה טובה לגבי ההשפעה של אי התערבות (ולא חשוב מאיזה מקום) על הצד הנפגע, במקרה של ריב כשיחסי הכוחות לא שווים:
הילדים חווים את אי-מעורבותו כתמיכה בחזק. יש לזה הרבה השפעות והשלכות על תפיסה עצמית, אמונה בעצמי ובכוחותי, בטחון בעולם וספקות לגבי אהבת ההורים.

ככלל,
אני חושבת שבדיון הזה יש להבדיל בין סוגים שונים של קונפליקטים:

• האם יחסי הכוחות שווים
• האם מדובר באחים או בחברים, כשלאמהות יש גישות שונות

נדמה לי שבכל סוג של קונפליקט, נקודת המוצא מראש היא שונה.

אגב, עוד שאלה שאני שואלת את עצמי,
כשהבת שלי מרביצה לי, או לכלב, אני אומרת לה בענייניות שאנחנו לא מרביצים, ומציעה לה משהו אחר בהתאם לצורך שנמצא מתחת לפני השטח (לקרוא סיפור יחד, להרביץ לבובות וכו').
אני מרגישה שאם הייתי נותנת לה להתנהל ככה עם חברה שלה, בלי התערבות שלי, היא היתה מקבלת מסר (כמכה או כמוכה) שאלימות זה בסדר. שזה מקובל עלי.
וזה אולי הקושי הכי גדול שלי עם הגישה הלא מתערבת, ואשמח לשמוע איך אתן רואות את הדברים גם בהקשר הזה.

ושוב תודה על הדיון המפרה.
@}

אגב, את כל זה כתבתי כשאני מוציאה מהכלל נושא של התגוששויות הדדיות של ילדים שאינן ריב (שבו מישהו בוכה), אלא התגוששות לצורך אותו מגע פיזי כשהמצב הוא הדדי לגמרי.
זה בעיניי משחק מקובל לגמרי.

ברגע זה, אני אמא לא קשובה לילדיה המבקשים שתפנה את המחשב ותעשה איתם דברים אחרים.
אי לכך גם התשובה שלי תהיה עם צורה לא ממוקדת במיוחד.

אני מרגישה שמה שאורנה כתבה לגבי המקום ממנו כן או לא מתערבים, הוא בעל משמעות עיקרית לטיפול שלנו בענין.
זה גם מה שקובע מה המסר שעובר לילדים שלנו בסופו של דבר.
יש להם קולטני מסרים ברמות גבוהות (ולעיתים אפילו מעיקות ) ביותר.

אני מרגישה שאין מקום להכללות כלשהן, אלא יש מקום לאפשר כל מיני גישות בהתאם למצב הספציפי.

גישור, תקשורת מקרבת - הם כלים חשובים שכדאי להעניק אותם לילדינו (ולסביבתינו) אך על ידי דוגמא אישית, ופחות על ידי הסברים. אלא אם יש בקשה מפורשת להסבר, או שאנחנו בטוחיות שההסבר יכול להועיל יותר מלהזיק.

מכות חשובות לשני הצדדים. ילדים ואנשים רוצים / צריכים לדעת מה מקומם, ומכות לפעמים מאפשרות את זה.
לפעמים חשוב לדעת שאני יותר חזקה פיזית ממך וששתינו מדע את זה, ולפעמים חשוב ששתינו נדע שאת מתבטאת בצורה ותר ברורה ממני ויכולה גם להשפיל אותי עד עפר במילותייך בלבד. הירארכיה. דע את מקומך שם. היא קיימת ולא יעזור אם נעצום עין.
בדומה לצורך של הילידם לברר לעיתים מאד תכופות מי יותר גדול, מי יותר מבוגר בגיל, מי רץ יותר מהר וכו'.
למה זה חשוב? אני לא מתיימרת לדעת את זה.
מכות חשובות לשני הצדדים גם כדי לדעת כמה הם יכולים להרביץ וכמה הם יכולים לספוג.
אני שוב מעלה פה את הנקודה המעצבנת לעיתים, שאצל הרבה בנות זה לא ככה. אין להן את הצורך הזה. וכשהן עם בנים שיש להם, יש קושי שניתן להתגבר עליו עם סובלנות וסבלנות כלפי שני הצדדים. ובעזרת גישור למשל.

אלימות זה לא בסדר בכל מקרה. אבל אני מדברת על האלימות כפי שהגדרתי אותה קודם ולא על להרביץ באופן גורף.
האם זה המסר שמתקבל בכל מקרה כשלא מתערבים בין ילדים בני גילאים שונים? לא נראה לי. אם זה המקום ממנו שודר המסר - בוודאי שכן. אם המסר ששודר היה" "אני סומכת עליכם ובוטחת בכם שתמצאו פתרון ושאתם רואים אחד את הזני, יש סיכוי לא רע שזה המסר שהם יקלטו.
(זה מזכיר לי שבתור ילדה, "הלכתי מכות" עם אחי שמבוגר ממני, ולא התערבו לנו ואף אחד מאיתנו לא קיבל מסר של אלימות זה בסדר, אלא שסומכים עלינו שנסתדר בכוחות עצמנו. ואכן הסתדרנו).

הקושי שלי בלראות ילד מרביץ וילד מורבץ, בעיקרו נראה שלי שנובע מ"מה יגידו", יותר מכל דבר אחר.
דבר ממנו אני מנסה להיפטר במקומות בהם זה רלוונטי לי.

לא יודעת אם זה ענה לך על הקושי הכי גדול שלך, אבל השאלה שלך חידדה לי את המקום הזה והתשובה שלי עשתה לי טוב בבטן אז תודה עליה

נראה שכשילדים בעלי כוחות לא שווים (הפרשי גיל, מין, כוח פיזי, גובה וכן הלאה) רבים, וההורה לא מתערב, ממש לא משנה מתוך איזו גישה הוא או היא פועלים. הילדים חווים את אי-מעורבותו כתמיכה בחזק.
קראתי שו את המשפט הזה של אדמה טובה, ונראה לי שנפל לי איזה אסימון. תחושת אי-הנוחות שעולה בי כשאני מדמיינת סיטואציה בה שני ילדים רבים ואני לא מתערבת, היא שזה נתפס (בעיני, ולדעתי גם בעיני ילדיי) כאילו אני תומכת בחזק, ו/או מפקירה את החלש. האם זה נובע מאיזשהו מקום בו ננטשתי בעצמי כילדה? אולי, והאמת שזה לא ממש משנה לי.

אור-לי וליאת, תודה על דבריכן האחרונים שעזרו לי עוד קצת לעשות סדר בראש (ממש הרגשתי איך פיסות התצרף האחרונות מחליקות למקומן ).

_שואלת את עצמי ואת כל המשתתפים כאן בדיון:

האם המשך משחק שמח והרמוני של הילדים אפשרי רק אחרי אי-התערבות?
האם כל התערבות אומרת אוטומטית פגיעה בהרמוניה שאחר כך?
האם התערבות מעצימה (מהסוג שהדגימו מיצי ובשמת) מחבלת באפשרות להרמוניה אחר כך?
מה באמת קורה אחרי התערבות מעצימה כזו?_

מנסיוני, התשובות לשלושת השאלות הראשונות הן לא, לא ולא. מה שכן, הדגש צריך להיות בעיני - ואני מנסה להקפיד על זה יותר מתמיד מאז שזה עלה פה - על התערבות מעצימה.

מכות חשובות לשני הצדדים. ילדים ואנשים רוצים / צריכים לדעת מה מקומם, ומכות לפעמים מאפשרות את זה.
אבל למה במכות? למה אי אפשר לדעת מה מקומך בדרכים אחרות? הרי את ואני (וגם בנזוגך ובנזוגי, כלומר גם גברים) לא הולכות מכות כדי שנדע מי יותר חזקה ונדע את מקומונו. יש אלף דרכים אחרות לקבוע את זה.
מכות חשובות לשני הצדדים גם כדי לדעת כמה הם יכולים להרביץ וכמה הם יכולים לספוג.
ושוב, למה זה חשוב? אם מדברים על להרביץ ולספוג כמטאפורה לדברים אחרים - אפשר ללמוד זאת בדרכים אחרות. ואם אלימות היא צורת תקשורת שלא מקובלת בחברה שבה אני חיה (אני מדברת עכשיו על הסביבה המיידית הקרובה. לא חושבת שראיתי ילדים "הולכים מכות" מגיל 12-13 ועד שהתחלתי לראות את בני מכה/מוכה), למה זה חשוב לו ללמוד כמה הוא יכול לתת או לחטוף?

אורלי אני מנסה לענות לך על השאלות ששאלת.

_# האם המשך משחק שמח והרמוני של הילדים אפשרי רק אחרי אי-התערבות?
# האם כל התערבות אומרת אוטומטית פגיעה בהרמוניה שאחר כך?
# האם התערבות מעצימה (מהסוג שהדגימו מיצי ובשמת) מחבלת באפשרות להרמוניה אחר כך?
# מה באמת קורה אחרי התערבות מעצימה כזו?_
לדעתי ברגע שמתערבים בכך שמשנים את כל הזרימה של הילדים בהתערבות משמעותית כמו לעצור הכל ולהכריח אותם ללכת בדרך שנראית לנו - משנים אותה.
אני לא חושבת שילדים הם יצורים חסרי גוף רגש, אני חושבת שיש להם גם את הדרך שלהם ולא צריך לרמוס אותה עם כל הכוונות הטובות שלנו לחנך אותם.
אני חושבת שלא משנה כמה מילים אנחנו נאמר להם איך להתנהג ומה לעשות. אני חושבת שהם לומדים את מה שאנחנו. לא מה שאנחנו אומרים. אז זה שבשמת אומרת שבתה יודעת לפתור קונפליקטים בדרך שלום, אני לא חושבת שכל הקרדיט נתנת לכמה היא התערבה ונתנה כלים אלא לזה שכך בשמת חיה ומתנהגת וזה מה שבתה ספגה. (בשמת, תקני אותי אם אני טועה).
אם אני רוצה שילדי יתנהגו אחרת אני מסתכלת על עצמי, כי אם ילדי רודה באח שלו, אני מסתכלת על עצמי ורואה שגם אני רדיתי בו, וזה לא יעזור באיזה דרך אני אנסה "לתקן" אותו, דרך נזיפה, דרך מעצימה, הילד מקבל מסרים סותרים.
כמובן שהחיים הם לא שחור או לבן, כשאני אומרת שאני לא מתערבת, אני לא מתכוונת שאני מסובבת את הגב יורקת לכיוון הילדים והולכת. עצם זה שאני שם, זה התערבות, הילדים יודעים שאני שם אם הם זקוקים לי. וכן יש מיקרים שאני כן מתערבת מאוד. אבל גם מאוד משתדלת לא להכניס את עצמי, אלא לראות אותם.

זה שכולנו נושאים איתנו מטען רגשי לא פשוט, זה מובן.
אני חושבת שלא ירדת לסוף דעתי.
אין אני מדברת על האופן שאנחנו מתקנות את דרכינו בדרכים שונות, בזה שאנחנו שואפות להתנהג טוב יותר, ונעזרות בכלים שונים ומדהימים. זה מזכיר לי יותר טיפול קוסמטי (שהוא חשוב).
אני מדברת על נקודת המוצא. המשקפיים שדרכם כל אחת רואה את המציאות. וכל אחת יש לה את המשקפיים שלה שמתבסס על משקעי העבר. לכן כל עולמה יראה דרך הצבעים שנראים דרך משקפיה ומשם מגיע המקום ממנו היא פועלת. ברמה העמוקה יותר. טיפול השורש.
אני מקווה שהייתי יותר מובנת.

לגבי ההשואה שנתת לגבי האי התערבות ושיטת 5 הדקות. אני חושבת שלהתערב יותר מדאי זה כמו למנוע מילד לאכול בידיים ולחוות את האוכל בכל החושים.
כי לפני שאני קופצת להגנת הילד, אני מסתכלת עליו מה הוא מרגיש מנסה לקלוט אותו האם הוא בכלל זקוק להגנה . ומסתכלת לתוכי ומנסה לודא האם אני מגנה על הילד הזה עכשיו או על הילדה שהיתה לפני הרבה שנים. אני רוצה שילדי יתחיל את חייו חלק ולא עם מטעני הילדות שלי.

אני חושבת שעניתי על הרוב. אם לא אז פעם אחרת, אני הולכת zzz

כמה מלים על מתי ולמה עדיף לא להתערב:

• לא להתערב מיד, אלא לעצור ולהסתכל על הילדים קודם. כשמתערבים מיד קשה לקלוט את המורכבות של המצב ולדעת באמת מי צריך מה ולמה.

• לא להתערב רק בגלל שמדובר במכות -- להסתכל על העיניים ולא על הידיים. כל עוד שני הצדדים נהנים אין סיבה להפריע להם.

• לא להרוס תהליך משא ומתן, אפילו אם הוא מגיע לטונים גבוהים. שוב, אם עוצרים ומסתכלים אפשר להבדיל בין מצב של ריב נטול תקווה ובין משא ומתן קולני. אם הקולות מפריעים למבוגרים, אפשר לבקש מהילדים לדבר בשקט או בחדר אחר, אבל לא למנוע מהם את עצם העימות והבירור שלו.

• לא להציל את הקטן. רוב הקטנים יודעים טוב מאוד איך לגרום לגדולים להכות אותם וכך להשיג את תשומת ליבם. בדרך כלל עדיף לפנות אל הגדול בשאלה "אתה צריך עזרה?" וסביר שככה נקבל תמונה יותר טובה של המצב.

יחד עם זאת, גם לא-להתערב צריך לדעת. ובמיוחד כדאי להכיר במגבלות שלנו: מי שרואה שממילא היא מתערבת בסוף, עדיף שתתערב כבר בהתחלה במקום לעמוד מהצד מתוחה ומצפה למעידה הראשונה.

ולפעמים, כשאני לא יודעת אם להתערב או לא, אני פשוט שואלת את הילדים.

אסנת ויונת

לא מייד. דוגמא אישית - אני והם, אני והוא, אני והנהגים על הכביש..
ולפעמים, כשאני לא יודעת אם להתערב או לא, אני פשוט שואלת את הילדים. גם אני.
התשובה בדרך כלל
<בת 9 ובן 11 - אני חושבת שהגיל רלוונטי > < גם אני כבר לא בת 30..>

לגבי ההשואה שנתת לגבי האי התערבות ושיטת 5 הדקות. אני חושבת שלהתערב יותר מדאי זה כמו למנוע מילד לאכול בידיים ולחוות את האוכל בכל החושים. דוגמא מצויינת.

אולי הילד שלומד ללכת, לדבר, לכתוב ולסגור דלת בלי שנלמד אותו - יש לו יכולת והוא יכול להפנים כלים כדי להתמודד עם אחרים במצבי קונפליקט? ואת היכולת הזו יוכל לממש בעיקר בנסוי וטעיה?

לא להתערב מיד, אלא לעצור ולהסתכל על הילדים קודם
כלל מאוד חשוב, שרק בזכות העובדה שיונת פשוט כתבה אותו הבנתי, שכאשר אני מתערבת, זה אחרי שהאזנתי לחילופי הדברים מספיק זמן כדי להבין שדרושה התערבות...

כמו כן שכחתי, שגם אני נוהגת לפתוח בשאלה "אתם צריכים עזרה?" או משהו כזה.

מסתבר שיש דברים שאני עושה אוטומטית, ולא קלטתי שהם חלק מהמודל, מהדגם, של "איך להתערב התערבות מעצימה".

יש עוד כמה דברים שלא הזכרתי:

1. יש הבדלים ענקיים בגיל הילדים. ההתערבות אחרת כשמדובר בשני תינוקות בני שנה וחצי שחוטפים זה מזה צעצוע ובוכים עד לב השמיים ומלאים חוסר אונים וכעס (שם אני גם קרובה), שאז אין שום ספק שצריך להתערב, מייד, פיזית, ובצורה עדינה ומחבקת כלפי שני הילדים, לא לחטוף לאף אחד מהיד שום דבר וכו' וכו'. וההתערבות אחרת לגמרי כשמדובר בילדים בני, נגיד, 4, שנתקעו במבוי סתום, שניהם צועקים ובוכים וחוזרים שוב ושוב על אותו דבר, שוועתם עולה עד לב שמיים, ובעצם הם מנסים לקרוא למבוגרים להתערב ולעזור.
2. יש הבדלים במקום שהילדים באים ממנו. ילד בחינוך ביתי רגיל לדפוסים אחרים בדרך כלל מאשר ילדים בגן או בבית הספר. בעיקר הדבר אמור בכך, שילדים בגן או בבית הספר מתייחסים למבוגר כאל "שופט", "מעניש" ומי שצריך לגרור אותו אל הצד שלהם, כי יש רק צד אחד "טועה" (השני) וצד אחד "צודק" (הם). אני מתערבת כמגשר, שהנחת היסוד שלו היא ששני הצדדים צודקים, ובכלל אני לא הולכת לכיוון של "מי צודק" אלא לכיוון של מה כל אחד רוצה ואיך אפשר לממש את הרצונות של שני הצדדים על הצד הטוב ביותר, כאשר הריב נוצר בגלל התנגשות של שני רצונות.
3. בחיים הספציפיים שלי, נדיר מאוד שאני לא מכירה את הילדים המעורבים. ההתערבויות שלי הן בין ילדים אהובים שאני מכירה. לכן תמיד אני מראש לצד כל הילדים.

קוראת בשקט את הדף הזה בימים האחרונים ומפיקה ממנו תועלת רב!!

הדברים של אסנת ש ו אורנה שפרון עוזרים לי בצורה מדהימה להתמודד בימים אילו הן עם הריבים של ילדי בינם לבין עצמם וגם בינם לבין החברים שלהם.

קודם כל אני ניגשת לריב עם חיוך על פני ובתוכי אומרת תודה על ההזדמנות (באמת!).
הפסקתי להתכווץ ולקוות שזה יגמר כבר או לנסות לעצור את זה לפני שזה מתחיל...
אני מפרידה ביני לבינם,
הם הילדים שלי אבל מה שהם עושים הוא שלהם ולא שלי, זה לא אומר עלי שום דבר כאמא ואם מישהו אחר רוצה להשליך את הריבים של ילדי עלי (מה שאני אגב מוצאת את עצמי עושה לא פעם) זה עניינם ולא ענייני.
כך אני ניגשת (או לא ניגשת) לסיטואציה ממקום הרבה יותר נקי!
וזה כיף ו משחרר לגמרי!!!!!!!!!!!!!!!

אני לוקחת את הזמן, מרשה לעצמי להיות נוכחת עבורם,
בודקת בתוכי מה מתעורר...
עושה את העבודה שאורנה דיברה עליה.

זה עובד
וזה נפלא

מודה שוב ושוב בימים האחרונים על הדף הזה!
תודה ל מיצי החתולה .

בת 9 ובן 11 - אני חושבת שהגיל רלוונטי.
מאוד רלבנטי. נדיר שאני מתערבת בין בני ה-9 שלנו (בני דודים). בעצם, רק אם אחד מהם פונה ומבקש את התערבותי ישירות.

_בת 9 ובן 11 - אני חושבת שהגיל רלוונטי
מאוד רלבנטי._
בהחלט - מה שגם מטשטש חלק מהאי-הסכמות בדף הזה. בין בני שנתיים בעיני כמעט תמיד חובה להתערב. בגיל תשע הסיפור אחר לגמרי.

בת 9 ובן 11 - אני חושבת שהגיל רלוונטי.

תרשו לי לחלוק בנות.

כפי שיונת שרון כתבה לא להציל את הקטן. רוב הקטנים יודעים טוב מאוד איך לגרום לגדולים להכות אותם וכך להשיג את תשומת ליבם.

אני יכולה להגיד מהניסיון האישי שלי שהקטן שלי בן 1.5 (בלבד) יודע היטב איך לשגע את הגדולים והם בהחלט מרביצים לו.
עכשיו יותר ויותר כי הוא נהיה פרחח לא קטן!!!
אבל אני שמתי לב שאם אני לא מתערבת הם יודעים לרב בעצמם מתי להפסיק וזה יכול להיות אחרי שהם דפחו אותו, הפילו אותו, הרביצו לו בראש, שכבו עליו...
(אני לא אמשיך למקרה שיחשבו שאני אמא מזניחה !!) והוא ידע לשרוד את זה!
בדרך כלל אפילו להיפך, אם אני מתערבת הם (הגדולים) רק נעשים יותר מתוסכלים וכועסים.
הגדול שלי בן ה-41/2 יעצור יותר מהר מהשני בן ה3 ולפעמים אני כן מתערבת בסופו של דבר אם בעיני זה עבר את הגבול
אבל זה לא שונה מאשר ההתערבות שלי בריבים של הגדולים.

ושוב- אני חושבת שמאד מאד חשוב להדגיש ולזכור שהשאלה הרלוונטית (לדעתי) היא לא האם אנחנו מתערבים או לא מתערבים אלא
מאיזה מקום אנחנו באים.

בת 9 ובן 11 - אני חושבת שהגיל רלוונטי.
גם אני חולקת ברשותכן.
הקטן שלי בן 2.5 והגדול בן 4

ועדינה מאוד חימם לי את הלב לקרא שדבריי עזרו לך. @} [-:

יונת, תליתי אותך על המקרר..

יופי של עצות. מה אפשר לעשות עם אמא תוקפנית, שבכל פעם שהילדים (בני 3.5) שלנו רבים, היא אומרת בואי לא נתערב. אבל ברגע שנראה שהבן שלה יוצא כשידו על התחתונה, היא מיד מתערבת ו"מצילה" אותו, תוך שהיא משתמשת בכוח (אמנם קל יחסית) כלפי הילד האחר. מה אפשר להגיד לה ?

מה אפשר להגיד לה ?
בואי לא נתערב.

או לחילופין את לא חייבת לשמוע בעצתה וכן להתערב אם נראה לך לנכון.

מה עם להגיד לה בדיוק את מה שאת מרגישה, בצורה נעימה? או לחלופין, באמת,להקשיב לבטן שלך ולהתערב כשנראה לך נכון. יש לי חברה טובה שתמיד נוזפת בי ובזוגי שאנחנו מדבררים את ילדינו יותר מדי ומתערבים יותר מדי. אז היא אומרת. אנחנו עושים מה שמתאים לנו.

הדף הזה הולך איתי בראש ביומיום והוא עושה לי המון מחשבות...

אחרי שקראתי בו כל מיני דעות ומחשבות, החלטתי לנסות יותר ויותר לשחרר בקטע הזה של המריבות ואני רוצה להגיד שאני המומה (או כמו שאתי אנקרי שרה: "מה ? מופתעת באמת... ")

פתאם מרגיש לי שאין גבול לכמה שאפשר וכדאי פשוט לא להתערב. לא רק במריבות של הילדים שלי, לא רק בבחירות שלהם ובהתנהלות שלהם, אלא גם במריבות של אחרים, אפילו סתם פוליטיקאים, אפילו סתם שכנים ובכלל,
פתאם ההתעסקות בסוגיה הזאת מחדדת אצלי את ההבחנה בין מה שהוא שלי ומה שהוא לא שלי (של הילדים, של האיש, של השכנה, של החברה) וכמה חשוב שאני אלמד לחקת אחריות על מה ששלי אבל אשאיר לאחר את הזכות שלו לקחת אחריות על מה ששלו.

אני עדין מאמינה בתיווך כשזה הכרחי ונחוץ, אבל זה מתחבר ממילא לתובנה שכשאנחנו נוכחות מספיק וחוות את האנשים סביבנו בקרבה אמיתית, יכולת ההקשבה וההבחנה שלנו בעיתוי שבו נכון שנבוא לתווך, הולכת ומשתפרת כל הזמן.

מאד מסכימה איתך, רסיסים @}

בת 9 ובן 11 - אני חושבת שהגיל רלוונטי.
תרשו לי לחלוק בנות.

רציתי להביא דוגמא יפה.
אתמול, בזמן שעמדתי ושטפתי כלים, אלישע (בן 1.5) ישב בשקט על מזרון לידי והסתכל על ספר.
אחיה הגיע (בן 3) והתחיל למשוך לו מהידיים את הספר.
הם נאבקו על זה, אלישע בכה...
האינסטינקט הראשוני שלי היה לעזור לאלישע כמובן אבל התאפקתי.
אחרי כמה זמן הספר היה בידיים של אחיה, הוא הניח אותו על המזרון בין שניהם והחל לספר לאלישע את הסיפור,
אלישע מיד נרגע לגמרי ושניהם היו באינטראקציה מקסימה ביחד!
זה העלה חיוך ענקי על פני!!!!

אני די בטוחה שאם הייתי מתערבת בסיטואציה הזאת הכל היה נגמר אחרת... אחיה היה בוכה, מתוסכל... הולך משם...אני הייתי נשארת מתוסכלת...
בקיצור, ה לא להתערב הוכיח את עצמו שוב!

משהו שעוזר (לי, לפחות):

להיות נוכחת במקום הריב (זה קצת קשור לדף אחר - נוכחות עם ילדים.) - פשוט לגשת אל הילדים הרבים ולהיות לידם.

איך זה עוזר?

• קודם כל, זה עוזר לנו, כי כשאנחנו רואים מה קורה ולא רק שומעים את הקולות והולכים אחרי דמיונות הזוועה שלנו, אנחנו מגלים שזה נראה הרבה פחות נורא ממה שזה נשמע.

• וזה גם עוזר לילדים: הנוכחות שלנו במקום נותנת לכל האירוע מסגרת בטוחה בה הם יכולים להתנהל. עוד נקודת מבט חיצונית על האירוע - נקודת מבט שאינה שופטת או מבקרת, מעניקה גם להם את העומק של המשמעות (כמו ראיה בשתי עינים), ו"מגינה" עליהם מפני התנהגויות לא רצויות - שימוש יתר בכוח למשל.

• מצד אחד זה עוזר לילד "המרביץ" לא לעבור את הגבול, ומצד שני הילד שמרביצים לו יכול לעזוב את הריב בדיוק ברגע שזה כבר לא מתאים לו ולהגיע אלינו לחיבוק - לפעמים אפילו ללכת לחדר יכול להיות קשה למי שמרגיש פגוע.

• במקרה שהריב נועד להסב אליהם את תשומת ליבנו, המטרה מושגת - תשומת הלב שלנו הופנתה אליהם, אבל באופן ניטרלי - כזה שלא מצדד באף אחד מהצדדים, או מגנה, או מבקר, שופט...

• בשבילנו זהו תרגיל מעולה ב"נוכחות" - להתבונן, להקשיב, לחוש, מבלי להתחיל להפעיל את גלגלי המחשבה - מי צודק, מי מסכן, איזה מין אמא אני......

להיות נוכחת במקום הריב.
אמרתי את זה כבר לאורנה פנים אל פנים אבל חשוב לי לכתוב את זה גם כאן:
זה, אבל בדיוק זה, מה שמסדר לי את הכל בראש.
כי מה שאורנה מציגה זה לא:
"הילדים יסתדרו בעצמם (בעודי ממשיכה לשבת על המחשב עם חצי אוזן לכיוונם)"
וזה גם לא מיד התערבות מיידית בסיטואציה.

את זה אני מאוד אוהבת, גם כאן אפשר לקחת את זה, כל אחת למקום שבו היא מרגישה הכי נוח (זה גם עניין של אופי: הורה מתערב יותר או פחות), ובעיקר לבחון את זה פר סיטאוציה.

את כל זה אני כותבת אחרי שכבר הנהנתי לכל מה שיונת כבר כתבה.

ומסכימה מאוד גם עם מה שכתבה רסיסים:
אני עדין מאמינה בתיווך כשזה הכרחי ונחוץ, אבל זה מתחבר ממילא לתובנה שכשאנחנו נוכחות מספיק וחוות את האנשים סביבנו בקרבה אמיתית, יכולת ההקשבה וההבחנה שלנו בעיתוי שבו נכון שנבוא לתווך, הולכת ומשתפרת כל הזמן.

אור-לי

חולקת על דברייך, אורנה. ההנחות יפות אבל המציאות לא תמיד פועלת לפי ההנחות שלנו.
הילד שתוקף לא בהכרח יודע לא לעבור את הגבול בגלל הנוכחות שלנו.
להפך, הוא עלול לחשוב: "הממ, לא אומרים לי שום דבר, אז אני אמשיך לעשות מה שבא לי כרגע (כן אני יודע שזה לא מעשה נחמד, אבל וואללה, ממש בא לי)"
והילד המותקף לא בהכרח חושב: אוי, אגש אל אמא ברגע שארגיש שאני לא יכול יותר,
אלא להפך - "אמא רואה מה קורה ולא עושה כלום ולא אומרת מילה, כנראה היא חושבת שזה בסדר. איזו אכזבה. שוב אני נותר בעצמי מול ההתנהגות הנ"ל ולאף אחד לא אכפת".

הי סלעית
מתגעגעים...
ולנושא- שמתי לב שרוב הילדים מתנהגים אחרת כשמבוגר נוכח.
ע"מ שילדים יתקפו ילד אחר לפני אדם מבוגר הם צריכים להיות בשיבוש קשה, או הוריהם.

אמירה! גם אנחנו... מה קורה? מתי יגיע סוף השיפוצים וחידוש המפגשים???

ולעניין - לא בהכרח בשיבוש קשה, סתם בשיבוש, וזה קורה לא מעט, כלומר יותר ממה שאני מוכנה שהילדים שלי ייחשפו לזה.
את מסכימה איתי שההחלטה האם להתערב משתנה מאוד מהורה להורה וממשפחה למשפחה. וגם, קורה שילדים שהוריהם מעדות הלא-מתערבים מתנהגים בצורה שאינה מקובלת עליי באופן כללי (להשערתי, בגלל שאין להם יד מכוונת שעוזרת להם להבין בחברת מי נעים יותר להיות, או אולי כי כך נוהגים בחברה הכוחנית וכל גילוי של אמפתיה או ויתור הוא חולשה נוראית ופראייריות) ואיני רוצה שילדיי ייחשפו אליה כקורבנות או כחקייני השיטה מאוחר יותר.
<חוץ מזה לך יש רק בנות, מה את מבינה במכות? >

חוץ מזה לך יש רק בנות, מה את מבינה במכות?
אנחנו היינו רק בנות, והיו מכות כל יום. מכות רצח. לא להשמיץ! D-:

בשמת, סלעית רצתה לשים (-; ויצא לה (-: רק בטעות.
(הי סלעית, הי אמירה)

הסיטואציה הנורמלית אצלנו:

בתי (4) משחקת עם חבר, נניח אצלנו בבית. רק אני איתם. הוא משחק בבובה, והיא לפתע נזכרת שזו הבובה שלה, מנסה לקחת אותה, וקוראת לי לעזרה. אני מנסה לשכנע אותה שלמרות שזו אכן הבובה שלה, גם החבר רוצה לשחק, והיא הרי משחקת עם בובה אחרת. זה לא משכנע אותה. לא משנה מה קורה בסוף, התחושה שיש לי היא שהיא לא סומכת עלי. לא תמכתי בה, לא הגנתי עליה, לא פתרתי לה את הבעיה.

וזה כמובן מנוגד לכל מה שלמדתי על unconditional love: לתת לילדה בטחון שבכל מצב אהיה לצדה.

ובגלל זה אמא שלי טוענת שחייבים לשלוח ילדים לגן, כי שם אין לי אופציה לא לתמוך בה - יהיה מבוגר אובייקטיבי שיפתור, ללא מטען רגשי.

מודי, לא ברור לי אם הבעיה היא שהוא משחק בצעצוע שלה או קושי בלדחות סיפוקים ובלהמתין לתור.
אם זה העניין הראשון, אז מה שעובד אצלנו בדרך כלל זה שלפני שהחבר מגיע אנחנו מדברים על כך שיבוא אורח, ואם יש צעצועים שהם לא רוצים שאחרים ישחקו בהם בבקשה לתת לי אותם כדי שאשים בצד. וכל הדברים האחרים מותרים למשחק, וזה ברור לכולם.
אם זה הדבר השני, זה כרוך בתשומת לב יום יומית לעניין.
א' משחק בצעצוע. גם ב' רוצה אותו.
א' , גם ב' רוצה לשחק, עכשיו תורך, בעוד דקה (או שתים) יהיה תור ב'.
ב', בעוד דקה א' יגמור לשחק ואז יהיה תורך, וכשתורך ייגמר, בעוד 2 דקות יהיה שוב תור א', וכולי.

בשמת, סלעית רצתה לשים blink ויצא לה happy רק בטעות.
אופס

(הי סלעית, הי אמירה)
הי!! מה קורה?

בשמת, סלעית רצתה לשים ויצא לה רק בטעות.
(איך את יודעת?)
לא נורא, אני רציתי לשים D-: ואכן שמתי D-:

ובגלל זה אמא שלי טוענת שחייבים לשלוח ילדים לגן, כי שם אין לי אופציה לא לתמוך בה - יהיה מבוגר אובייקטיבי שיפתור, ללא מטען רגשי.
אוי, פה התפוצצתי מצחוק.
רוצה לומר: אה, בגן יפגעו בה פי אלף, אז זו סיבה טובה לשלוח לגן, נכון!!!

מודי תאני, אני חושבת קצת אחרת.
אני מנסה לשכנע אותה שלמרות שזו אכן הבובה שלה, גם החבר רוצה לשחק, והיא הרי משחקת עם בובה אחרת
אוקיי, אז למה אתה חוזר על הטעות שוב ושוב?
אם זו סיטואציה חוזרת, ואתה כבר מבין שהתגובה שלך מוטעית (כי היא לא פותרת את הבעיה), אולי פשוט תעשה משהו אחר?
הצעה:
אני מבינה שמה שחשוב לבתך הוא, שתתמוך בזכותה על הרכוש שלה. היא פתאום נתקפת פחד שאולי "לקחו לה", ורוצה הרגעה.
היא לא צריכה הסברים רציונאליים "למה לשתף" ולמה "לחבר מגיע יותר". היא רוצה אישור של אבא, שהבובה שלה, ושזו זכותה לקבל אותה.
מציעה הצעה כזאת:
אפשרות א:

• הילדה קוראת לך לעזרה. זאת הזמנה ברורה להתערבות, ולכן לדעתי אין פה אופציה להתעלם. אז אתה בא.
• אתה שואל, מה הבעיה. היא מנסחת את הבעיה.
• אתה מקשיב, מהנהן, ושואל איך אתה יכול לעזור, ומחכה לשמוע ממנה.
• אחרי שהיא עונה, אתה מנסח את הבקשה שלה מחדש במלים. למשל: "אז את רוצה שאני אבקש מדני לתת לך עכשיו את הבובה שלך?"
• אתה לא מכניס עד כה שום תוכן חדש משלך. אתה מקשיב, ומברר בכמה מהלכים מה בדיוק בדיוק היא רוצה שתעשה.
• עכשיו צריך קצת גמישות: אולי דני הקשיב, והוא מחזיר את הבובה בעצמו. אולי היא תפנה בעצמה לדני ותבקש את הבובה שלה. אולי אתה תחזור על המשפט שהיא ביקשה, כשאתה פונה לדני (זאת הרי בקשה, לא מכריחים אף אחד). אולי תשאל אותה, במהלך נוסף, אולי היא רוצה פשוט להציע שדני והיא יתחלפו עכשיו בבובות.
• הנקודה החשובה: להשקיע הרבה תשומת לב וזמן פשוט בהקשבה לבקשה שלה ממך. זה עשוי לספק את הצורך לקבל ממך אישור שהרצון שלה לגיטימי. אולי אחרי השיחה, היא בכלל תוותר על הבובה, כי מהתגובות שלך היא תלמד שזה נראה לך בסדר לבקש עכשיו את הבובה שלה.

אפשרות ב:

• הילדה קוראת לך לעזרה. אתה בא.
• היא מבקשת עזרה: היא רוצה את הבובה שדני משחק בה.
• אתה פונה לשניהם, ואומר "עוד רגע תתחלפו, ותיכף יהיה תורך לשחק בבובה האדומה, ותור דני לשחק בבובה הצהובה" או משהו כזה. זאת אופציה יותר התערבותית.

אפשרות ג:
כמניעה: ברגע שהם מתחילים לשחק בצעצוע מסוים, אתה כבר נמצא שם ואומר, "עכשיו תור דינה לשחק בקוביה הכחולה, ותור דני לשחק במכונית הירוקה. עוד מעט תתחלפו" או משהו כזה. ככה אתה מכניס את המושג "תור", "התחלפות", "משחק לפי התור", והוא יעזור להם בהמשך, כשהם ילמדו אותו. מזה ילדים לומדים את הרעיון, שהגלגל חוזר, והם יכולים להעביר צעצוע בתורות.
זה דורש טיפה השקעה בהתחלה, אבל בטווח הארוך מקטין מאוד את הצורך בהתערבות המבוגר.

וכל מה שסלעית כתבה.

וזה כמובן מנוגד לכל מה שלמדתי על unconditional love: לתת לילדה בטחון שבכל מצב אהיה לצדה.
האומנם זו ההגדרה של אהבה ללא תנאי? מה שתיארת זה unconditional side-taking:-)

וזה גם פשוט מדהים איך גם בגיל שנה וחצי יש הפנמה של המושג לחכות לתור שלך.

בשמת, מה זה איך אני יודעת?
יש כמה בנות שגם אמירה וגם סלעית וגם אני מכירות מעט, וכולנו יודעות שכולנו מכירות.
הן, כמובן, אף פעם לא רבות חזק

לענין -
עם הקטנה שלי עובד לצאת לעזרתה מיד (מנגינה של סופרמן מופיע), ולעזור לה לקבל הבטחה שהצעצוע יחזור אליה, ושמי שמשחק בו ישמור עליו, לא יהרוס, לא ישבור וכו' וגם יחזיר בסוף.
מובן שהיום, אחרי הרבה תרגול, זה עובד בקלות, כי היא כבר מכירה את התרגולת, וחוותה פעמים רבות בהן החזירו לה צעצוע שלם כשהאורחים הלכו, או כשהאורח זנח את הצעצוע אחרי שלוש שניות, לטובת טרקציה שווה יותר.

אמירה, סלעית, אני קוראתתכן לסדר
המצב שפיר.

אני חושבת על הדף הזה שוב לאחרונה אבל בהקשר טיפה אחר ואשמח להעזר בתובנות של אחרים ואחרות...

שני הבנים הגדולים שלנו מאד קרובים בגיל (שנה וארבע בינהם) ויש מין קטע כשה כשמגיע אליהם חבר אחד ושניהם מנסים לשחק איתו. פתאם נוצרים מחנות, שניים נגד אחד וכו'.
יש ילדים שזה פחות קורה איתם ויש כאלה שיותר. אבל באופן טבעי, הם שונים זה מזה (הבנים שלנו) ויש להם לעתים גם העדפות שונות ויכולות משחק שונות וכו'. למשל לשני יש חברה טובה (בת של השכנים) ואם אני מצליחה לנטרל את הגדול, הם יכולים מאד להנות ממשחק משותף.
אני תוהה הרבה לגבי המקום שלי בהתערבות במקרים האלה. הרבה פעמים אני מסבירה לגדול שאם בא חבר אל הצעיר ממנו, שיתן להם לנשום ולשחק ושהוא יכול בזמן הזה להנות מזמן אמא (חייבת להודות שאחרי שעה ומשהו גם אני כבר רוצה קצת זמן אמא...)
אתמול קרה מצב הפוך ולקח לי זמן לקלוט שבעצם עכשיו הזמן של הצעיר לא להפריע להם ולבא להיות קצת עם אמא או כל דבר אחר.
אבל אני מרגישה שאני מגיעה לכל ההתמודדות הזאת מאד טעונה רגשית. משגע אותי שכשבא אליהם חבר זה אומר שיש לי יותר עבודה (אני לא רוצה להתחיל להכליל אבל מרגיש לי שעם חבריהם מהחינוך הביתי זה קורה פחות אם בכלל ?!?!?!?!).

שולחת לחלל האתר ואשמח לתגובות.

הי רסיסים,
קודם כל זה קורה גם עם חברים בחינוך ביתי. אני מוצאת את עצמי מתערבת בזה בעיקר כשאני רואה נסטיות בסביבה. זאת אומרת אם מישהו עושה מחנה (במלעיל) נגד השני. לזה אני לא מוכנה. אני אומרת שהאח השני הוא חלק מהבית ומי שבא לבקר מקבל אותו בעסקת חבילה.
מצד שני, אחרי נגיד שעה-שעתיים שעשו טובה ושיתפו את המרכזית, והן רוצות קצת זמן איכות פרטי באמבטיה למשל, אני בהחלט אומרת לה שזה הזמן שלה לתת להן לשחק לבד, והיא מוזמנת להיות איתי.
כמו בכל דבר, העניין הוא באמת המטען הרגשי שבא יחד עם זה. כשמישהו עושה מחנה נגד הילד שלי ( גם אם זה הילד השני..) זה נוגע בי במקומות כל כך ראשוניים שאני מגיבה די רע.
אבל גם אם אני מצליחה לנטרל את זה, זו לא מילה גסה בעיני להתערב. זה גם לא דורש הרבה אנרגיה אם את לא טעונה.
את פשוט עוזרת להם, מנחה אותם, מלמדת אותם איך לתמרן ביחסים חברתיים. בשביל זה אנחנו כאן לדעתי, ולא זורקות אותם לאי בודד ואומרות תסתדרו.
טוב, לוקחים אותי לישון אז אני לא מסרבת.. ביי.

גם אצלנו בזמן האחרון קורה המון, ואפילו קצת מסובך, באופן ראשוני ביותר , ברומנטיקה. לשני הבנים(7 ו4.5 ) יש חברות משותפות. הן באות אלינו הרבה.כל פעם אחת. שניהם מחזרים בלהט ובתמימות. לפעמים שלושם משחקים ביחד נהדר אבל לפעמים הגדול מצליח לחבור עם החברה (זו דינאמיקה שקורית עם שתיהן) נגד המרכזי (השפעה ניכרת למירי חנוך עליי ועל לילה טוב). במקרה של חברה אחת ההתפלגות הזאת נעשית אחזרית כלפי המרכזי, הם ממש מתעללים בו. במקרה של החברה השניה, המרכזי מרוב קינאה פשוט מתעלל בה. כך או כך אני חייבת להתערב לפני שזה נהיה אלים. אני כל כך לא רוצה להתערב! אבל מהה? אני אתן שיכאיבו לילד בן ארבע וחצי? או אני אתן שהמלאך הזה ירביץ מכות לילדה שאני אוהבת כמעט כאילו היתה שלי (יש להם טעם טוב בבנות)? אז אני מנסה לכנס את הניצים ולדבר על שיתוף פעולה, על עבודת צוות שתעשה נעים לכולנו. לפעמים זה עובד, לפעמים לא. המון פעמים אני מייחלת ל אורנה שפרון שתלחש לי באזניה מה לעשות (אמרתי לה את זה באופן אישי והיא אמרה שזה לא היה עוזר כי היא לא אומרת לאנשים מה לעשות /-: ). גם אני אשמח ללמוד עוד מניסיונן של אחרות.

תודה על התגובות. האמת, שאני קצת תקועה במחשבות לגבי הזכות או המקום של כל אחד לבלות מעט זמן לבד עם ילד אחר. לאחרונה קצת קשה לי עם זה
שהאח השני הוא חלק מהבית ומי שבא לבקר מקבל אותו בעסקת חבילה. כאילו מה, בגלל שהם אחים הם חייבים לשתף ולעשות הכל ביחד ? לא לגיטימי שלפעמים תהיה נפרדות ? אני באמת באמת לא יודעת וקצת תקועה במקום הזה. לפעמים מרגיש לי שכבר יותר פשוט להישאר בבועה שלנו ולא להכניס פניה רעשים שמפרים את האיזון ומבלבלים אותי.
דבר דומה (אולי לא דומה ורק מרגיש לי קשור ??) קורה כשאני למשל פוגשת חברה שיש לה ילדים אבל פחות רלבנטיים לילדיי או שאין לה ילדים בכלל. פתאם הילדיים נעשים הרבה יותר נזקקים, נתלים עליי, מתערבים בשיחה, לא נותנים לי רגע מנוח. כשחווינו משהו כזה לאחרונה לקח לי זמן לקלוט שמבחינתם יש כאן איזה אכזבה ותחושה שהם יצאו מופסדים מהעיסקה. גם אין שם אטרקציה מבחינתם וגם האמא או החברה הזאת לוקחת להם את אמא ושוקעת איתה לשיחות משלהן...
אני לא יודעת גם לגבי זה. כאילו, אני איתם ימים שלמים, שעות על גבי שעות, אז מה הקטע דווקא כשאני יכולה סופסופ להחליף כמה מילים קרובות עם חברה ?
(טוב גלשתי פה לתחום נוסף, אני אשמח לתובנות בשני התחומים ואולי בכלל צריך לערות את כל זה לדף אחר ???)

זה נכון שלכל אח מגיעה הנפרדות שלו. זאת תגובה (גרועה) שלי כשאני שומעת ליחשושים בנוסח (בואי נגיד לה כך וכך ואז נברח לה.. מה שקראתי קודם "מחנה"). בשאר הזמן אני בהחלט מסבירה למרכזית שיש לגדולה זכות לבלות עם החברות שלה לבד והיא לא יכולה כל הזמן להסתפח אליהן. מצד שני גם באמת קשה לדרוש ממנה יום שלם לשחק לבד כשיש עוד שתי ילדות בבית והכי מהכול היא רוצה לשחק איתן. זה מן משחק כזה בין הצרכים של כולם, כמו כל הזמן..
ולפעמים אנחנו עושים "חילופי זוגות" כדי למנוע את הבעיה מראש. לא הייתי הולכת דווקא על הכיוון של לא להזמין חברים..

בקשר לבעיית חוסר התיאום בין החברות של האמא לבין החברים של הילדים, בדיוק דיברנו על זה היום במפגש. אז קודם כל, מפגש זאת הזדמנות מצוינת בעיני שבה הן יכולות לשחק עם החברים שלהן ואני יכולה לדבר עם החברות שלי, שבאופן עקבי למדי לא באות מאותן משפחות...
במפגשים אחד על אחד יש פשרות ( כאמור, כמו כל הזמן, ניווט בין הצרכים של כולם..) לפעמים אני מתפשרת ולפעמים הן. לא עד כדי רמה של סבל של אחד הצדדים, אבל בהחלט ברמה של פשרה. בינתיים לא מצאתי פתרון מוצלח יותר לבעיה הזאת.

בעקבות השיח המתחדש על הנושא הזה בדף על בנים בחינוך ביתי אני שוב חושבת על הנושא ומגלה שבאמת באמת אין גבול לכמה רצוי וכדאי שלא נתערב.
אתמול חווינו את זה במפגש אינטימי עם חברים אהובים. בשלב מסויים אמרתי לבנים (של שתינו), כשכל אחד מהם מנסה להסביר לי מאיפה הכל התחיל... שבעצם, אין סוף לסיפור הזה, כי לגבי מישהו הכל התחיל לפני רגע, והאחר מרגיש שזה בכלל התחיל במפגש שלשום וכו' וכו'. ובאותה מידה, אני אומרת לעצמנו, שאין לי אף פעם יכולת לדעת מה בדיוק קרה ולפסוק נכון ובכלל, ממש לא בא לי להיות במקום הזה של השופטת והשוטרת.
ועכשיו, כשהקטן מתחיל להרביץ לגדולים ולהציק להם וכו' וכו' אני משתדלת לזכור שגם הוא עכשיו כבר בקטע של לבחור את התפקיד שלו ואין דרך אחרת ללמוד חוץ מההתנסות עצמה, וכשמחזירים לו, למרות הבכי קורע הלב שהוא יודע לפתח, אני טורחת להסביר לו שכשהוא מרביץ זה כואב באותה מידה שכאב לו עכשיו כשהחזירו לו ומשתדלת מאד מאד לא לנזוף בגדולים כי הוא קטן וכו'...

עוד דבר שחשבתי עליו הוא לנסות לזהות מה מניע אותי להתערב. הרבה פעמים זה מה יחשבו עליי אמהות אחרות. ובתוך ביתי, הרבה פעמים זה הקול הזה שתוהה האם הפאסיביות שלי היא לא פשוט הזנחה פושעת... בקיצור, הרבה רגשות אשם ו"צריכים" שמפעילים אותי. אה כן, לפעמים זה פשוט הרצון שלי ש"היה פה כבר קצת שקט..."

מה מניע אותי להתערב
גם לדעתי זאת השאלה. לפעמים המעורבות שלנו יכולה להיות מועילה וטובה, ולפעמים היא מזיקה.
השאלה היא לא "להתערב או לא" אלא "מה עוזר לילד לגדול". ואם משהו שאני אעשה עכשיו יכול לדעתי לעזור, אני אעשה את זה.

וגם, שלעתים קרובות ההתערבות החשובה היא לא ברגע שהכל קורה (הילדים מתקוטטים או מתנהגים בצורה שלא נראית לי), אלא אחר כך, בשקט, כשאפשר להעלות את זה מכיוון אחר או בשיחה כשהקרקע רגועה ורכה ומוכנה לספוג את הרעיונות והמחשבות שלי (למשל: לא להגיד "תן גם לאורח לשחק!" אלא לנסות מאוחר יותר לשוחח באמת ולהבין, משהו בסגנון "באיזה משחק שיחקתם? שיחקתם יחד, או שהשני הסתכל? וכשחיכיתם, זה גם היה כיף?" וכמובן - לא לירות את השאלות. הן יכולות לבוא במרחק כמה דקות זו מזו).

לאחרונה יצא לי הרבה להיות עם הקטנציק (שנה וחצי) אצל שתי חברות שלכל אחת מהן ילד/ה בגיל שנתיים.
יצא שהבן שלי היווה מוקד להצקות אינטנסיביות- אצל חברה אחת פחות ואצל השניה ממש נון סטופ. החל מ"סתם" חטיפה של צעצוע ועד דחיפות ונשיכות וכאלה.
יצאתי מהמפגשים האלה מותשת פיזית ורגשית- כמובן שהייתי דרוכה ובעמדת הגנה כל הזמן, והרגשתי בעיקר שהתגובה שלי לא מדוייקת אבל לא ידעתי בדיוק במה. שקלתי להפסיק להיפגש איתן לתקופה- אבל הן מקסימות וזה חשוב לי.

ואז נפל לי האסימון- הייתי עסוקה בלהגן על הבן שלי ולא ממש התעסקתי עם הילדים המכים- את זה השארתי לאמהות שלהן, מתוך מחשבה שזה לא העסק שלי. והן היו סך הכל בסדר והגיבו בשלילה להצקות, אבל לא מספיק לטעמי, ותוך שתי דקות שוב זה קורה.

ואז בפעם האחרונה שנפגשנו עם הילדה שמציקה באינטנסיביות- התחלתי להיות ממש תקיפה איתה ולנזוף בה בלי רחמים. אמרתי בתקיפות שאני לא מרשה לפגוע בקטנציק בנימה לא נעימה בכלל. ואפילו כשתפשתי יד מכה באוויר לפני הנחיתה- החזקתי אותה ונזפתי.

מה אגיד לכן- לא הייתי חושבת על עצמי שזה יהיה סוג פתרון שאנקוט בו- אבל זה פשוט עבד.
היא ממש הניחה לו ופיתחה איזה יראה ממני. מצויין!!

האמא היתה קצת מופתעת בהתחלה, אבל בניגוד לפעמים הקודמות שלשתינו היה "לא נעים" - הפעם אני הרגשתי הרבה יותר במקומי ולא חסרת אונים מול פגיעה בבן שלי- ונראה לי ששידרתי בטחון מולה והיא זרמה עם זה.

לא יודעת איך הייתי מרגישה במקומה ומה הייתי עושה- אבל הרי אני רק במקומי (-; - והפסקתי את ההצקות האלו (-:

לילה.
אני מסכים איתך ומחזק את מעשיך בכך שאומר שבלמת פגיעה, ללא שימוש פעיל ב"אלימות".
כן, לפעמים צריך לשמש פה וידיים לילד. אני באופן אישי מוצא עצמי עושה זאת במצבי קיצון, בין
ילדי שלי.

אם זה עבד אז אחלה.
מצד שני שמתי לב שעם הילדה הראשונה ציפיתי ממנה להבנה שלא מכאיבים מאוד מוקדם- וקל וחומר שציפיתי ממי שגדול ממנה בחצי שנה...
עם הילדים הבאים הרגשתי שלוקח להם הרבה זמן להבין את זה. בגיל שנתיים הם ממש תינוקות בעיני.
זה לא פתרון להרבצות אבל שינה לי את ההסתכלות