הגעת לדף זה בעקבות
טוב, אין ברירה אלא להתחיל.
ממש מוזר לי לפתוח דף בבאופן. כשכל הCPU שלי שאינו מופנה לנהר ולמציאת בית למשפחה שלנו, מופנה לחשיבה אקולוגית ולצמצום, זה כמעט מרגיש כמו התפשטות בלתי הכרחית. אבל אני מתגברת. כמו שהתגברתי על האוטו שקנינו.
יש דף-סיפור-לידה, ודף-בלי-חיתולים, ואני תוהה למה אין דף לתהליך שינוי גם בתזונה? כלומר, דף המתאר אט אט את ההפיכה לאוכלת באופן_טבעי...
(הדּמות, אסימילציה, דגש בטית, זרקו פנימה שני דיפטונג ותקבלו הנחה על האקסנט.)
אז אנחנו בבוסטון כבר שבועיים ויום, ומאז שהגענו אכלנו פעם אחת בחוץ. אנחנו שותים כל יום רסק ירוק משלל פירות ועלים ירוקים, אוכלים הכל אורגני, ומדי יום מורידים עוד ועוד מן העול התזונתי שהיה עלינו זה יותר משלושים שנים. בשבוע שעבר עוד אכלנו קצת בשר ועוף, השבוע עוד אכלנו עמילנים שונים, והיום אכלנו רק צמחים בעיבוד מינימלי אבל עדיין עם בישול. יוד עשה לי פיצה לכבוד יום הנישואין ה4.5 שלנו - פטריית פורטובלו בתנור ועליה רסק עגבניות, עליו פרוסות עגבניה ותיבול - פטריות. כלומר, פטריה עם עגבניות, עגבניות ופטריות 
אבל באמת שיצא מעולה. אנחנו רק מתנסים פה, עוד יהיו עליות ומורדות, אין לי ספק. אבל אמת אחת שאני יכולה כבר עכשיו לשתף בה היא שהרסק הירוק הזה, זה משהו לא נורמלי.
נהר היא raw eater. אנחנו עוד לא. וכבר הגיע הגיל שבו היא מאד מתעניינת מדוע אנחנו אוכלים דברים שהיא לא אוכלת ותובעת במפגיע שניתן לה. מראש אמרנו שנאכל כמו שאנחנו רוצים שהיא תאכל, כי אנחנו לא רוצים ליצור בעיות שלה אסור ולנו מותר. וככל שהזמן חלף התחזקנו בדעתנו שזה מה שהכי טוב בשבילה. נותרה רק בעיה אחת... להפוך ל Raw Eaters בעצמנו...
תוספת מתחילת ינואר 2008
הזמן עובר. אנחנו מתכנסים רעיונית לדיאטה כמו-פליאוליתית. כתבתי פה למטה מאיפה אני באה, וזה לא מקריאת ספרים
מזל טוב על הבלוג, ועל היום נישואין וחצי.
תמונות מדהימות של פיצקה (ושל הרסק הירוק - שלא יעלב או משהו שלא הוזכר...)
את חייבת לספר לי בהזדמנות איך מעלים תמונה כי למרות שניסיתי הופיע רק קישור 
מחכה בציפיה לעידכונים
תמונות מדהימות של פיצקה (ושל הרסק הירוק - שלא יעלב או משהו שלא הוזכר...)
עושה רושם שהבריאות עוטפת אותכם
>אני כמעט הופכת לצבע של הרסק<
שמחה על ההזדמנות לקרוא אותך ממרחקים
בהצלחה!
אני חושבת שהיא יפהפיית הדור, אבל אני אמא שלה...
דנ'קה, ספרי לי אצלך איך את שמה ת'לינקים, ומאיפה הם וננסה לפתור את זה. (כי נגיד הלינקים פה, מפליקר, הורדתי להם מהקצה את הv=0 וככה הם עובדים)
אפשרויות הסלים האורגניים פה מהממות.
בינתיים אנחנו על תקציב גבוה למדי לחודש על אוכל לכל סוגיו ומיניו. ומכיוון שאנחנו מוציאים רק ב Whole Foods Market סופר אורגני יקר בטירוף, אבל לא בשום מסעדה, ארוחות צהריים בעבודה, בית קפה או אחר, זה לא יוצא הרבה יותר ממה שהוצאנו על אוכל בארץ. אנחנו יוצאים מדי יומיים לסופר לקנות ירקות ופירות טריים אורגניים. ויוצא שאם נזמין סל נקבל את אותה הכמות בשליש המחיר בערך והישר אל סף הדלת.
רק צריך שכבר תהיה לנו דלת 
אפשר לבקש קצת התכווננות? אנחנו הולכים לראות היום בית מדהים שממש לרוחנו, אבל כבר יש כמה מעוניינים, ואין לנו הרבה סיכוי, כי יש לנו כלב ואין לנו היסטורית אשראי. אז אולי אם אנחנו באופן אישי נורא נורא נמצא חן בעיניה... ואם תחשבו לנו מחשבות טובות...
אני לא זורקת אוכל *בכלל*. מדהים כמה שהמחיר משפיע על אופן הצריכה. קונים מה שצריך, משתמשים עד הסוף. נפלא.
שלשום עשיתי קינוח תותים, דומדמניות שחורות בשמנת-קשיו. יאמי! את השאריות שמתי ברסק הירוק של אתמול בבוקר. יצא מעולה.
אפשרויות העלים הירוקים פה נהדרות, ואנחנו עדיין בקיץ (למרות שיש ימים שצריך סוודר) בחורף אמור להיות עוד יותר מגוון.
בינתיים השתמשנו בקולרדס (בלעכס) בכמה סוגי קייל (להיט להיט!) בעלי חרדל (מעולה) בשן הארי (לא אהבנו כל כך) בתרד, בפטרוזיליה, בכוסברה (המוכרים)
עוד לא הכנסנו חסות לרסק, אבל גם לשם נגיע.
נהיה מאד ברור שצריך להשקיע בבלנדר טוב. הבלנדר פה בדירה ממש מחורבן ועובד שעות נוספות. אני לא מפסיקה לדבר על הויטמיקס שיהיה לי ועל מה אני אעשה איתו מישהו מוכר יד שניה?
ועוד שאלה שאפשר לשאול רק בבאופן... מישהו ניסה פעם לעשות טחינה בבלנדר? אני מדברת על בלנדר כמו ויטמיקס, חזק ותעשייתי, לא צ'יקמוק. אני רוצה לטחון בעצמי קמחים שונים ובורגול ולעשות טחינה, ואז באמת להתקרב בעוד כמה צעדים אל הטבע.
סחתיין עליכם, שיהיה בהצלחה! 
תמונות מדהימות, נהר פשוט מ-ה-מ-מ-ת! 
תמונות מדהימות, נהר פשוט מ-ה-מ-מ-ת!
אז יש לי שאלה, למי שמתמצא/ת בתזונה טבעית.
כבר הרבה זמן שאני לא אוכלת לחם קנוי בכלל, רק מה שאני אופה בעצמי. שזה בד"כ לחמניות או פיתות מקמח מלא, מים, מלח, שמן זית, שמרים וטיפטיפטיפת מייפל (הכל אורגני חוץ מהשמרים) ואני מכורה קשות לעמילן חיטה. קשות. כבר שנים רבות. ואני די בטוחה שאני רגישה לגלוטן במידה מסויימת.
ומצאתי לי תחליף ממש נחמד - פטריות. 
אני מורחת חמאת בוטנים על פטריות בלה (שזה כמו פורטובלו אבל קטנות והרבה פחות עזות טעם) או טחינה על שמפיניון, וכך הלאה, כיד הדמיון הטובה עליי. זה ממש הרבה יותר מספק מכל הסנדביצ'ים על חסה שראיתי...
והשאלה כדלקמנצ'יק - זה טוב זה? זה בריא לאכול הרבה פטריות? זה עדיף משמרים ועמילן וגלוטן? ומה עם תינוקת? טוב מה אוכלת פטריות?
כל מי שיש לו הערות על אכילה מרובה של פטריות, שיכתוב פה.
אוי, וזה כיף, כי יש פה המון סוגים נפלאים, לא רק "יער", "חורש" ו"שמפיניון"... והכי משמח, יש את האלה שאכלתי בקוריאה בתוך הביבימבאפ. קוראים להן אינוקי (תינוקי? לינוקי? הן חמודות כאלה, עם רגליים ארוכות ארוכות וכובע קטנטן. מועמדות טובות לפסטה נאה נאה. גם נהר מאד מחבבת אותן.
חוצמיזה אני מגלגלת דברים בדפי נורי. כל מה שהייתי שמה בסנדביץ' אני מגלגלת בנורי. (לכי לכי, יא מגלגלת בנורי!..)
טוף, עוד עדכונון.
ראינו את הבית. יש לו לא מעט בעיות. אבל הלבטים באמת קשים.
מצד אחד איזור מאד פסטורלי וירוק, גינה *ענקית* ומופלאה (לא מטופחת בכלל, עם מלא עצים ואיצטרובלים) האיזור סביר, הבית מרווח אבל ישן וקצת מגעיל למרות שיש לו פוטנציאל. הוא ממקום בין שדה תעופה לציר תנועה מדינתי ראשי. (רועש, אבל מאד נגיש) בקיצור, קשה מאד להחליט. עד עכשיו הפלנו כמעט כל מה שראינו על בסיס זה שלא היתה גינה כמעט בכלל, או שהאיזור היה ממש מגעיל ומזעזע. פה האיזור והגינה מאד יפים, אבל כל מיני דברים אחרים יכולים לעשות לנו חיים קשים.
שוין. אני הולכת לגלגל בנורי.
בסוף לא באנו לבקר אותכן, ואתן כבר בניכר... (זה ממש מבאס)
שלוס טוען שפטריות זה לא ראוי למאכל אדם, אני לא יודעת אם הוא צודק או לא.
לגבי ה-fico score - משתתפת בצערכם. תשתדלו לא להשתמש בויזה, זה פשוט בור ללא תחתית בארה"ב.
אני חושבת שאתם יכולים לנסות לייבא אותו מארץ אולי בעזרת הבנקאי שלכם, שווה לנסות.
בהצלחה עם הבית
"אשראי לחסרי היסטוריה" http://www.fico.org/ExpansionScore.aspx
כי אין לי ממש מה לתרום בנושא הטבעונות, רק חיבוקים למציאת דירה במהירות.
אז קודם כל הסברים..
זה התחיל בשבוע וחצי חופשה בקליפורניה באיזור מפרץ סן פרנסיסקו, אצל גיסי ואשתו.
אח"כ חזרנו אל בית ריק לגמרי וחיינו בו כך למשך שבוע. לא לפני שהבאתי לפה חברת ניקיון כדי לנקות את הטינופת המזעזעת שהיתה פה שלא הסכמתי לחיות בתוכה.
קנינו מזרן לישון על הרצפה, ובמהלך השבוע IKEA דפקו עלינו את הקופה של החיים.
בסוף השבוע שעבר חמי, חמותי, גיסי ואשתו באו אלינו לביקור, ויחד איתם הגיע כל הבית שלי מהארץ. זה היה סיפור בפני עצמו, כי הגיעה מכולה לא נכונה, עם מנעול לא נכון, ומזל שאמרתי לנהג המשאית שזה בסדר לפתוח מבלי שבדקתי את הפרטים האלה, כי בתוכה, הפלא ופלא, היו הדברים שלנו. עוד יש מה לברר, אבל נראה כאילו הכל הגיע.
סידרתי את רב הדברים די מהר והמשפחה קיבלה B&B חמישה כוכבים. למעשה, זה צ"ל B&B&B כלומר Bed, Breakfast and BBQ היה מאד טעים לארח אתכם!
פה בערך הייתי צריכה להניח את ראשי על זרי הדפנה. אלא שבדיוק אז, יוד, שיחיה, יצא לנסיעת עסקים בת שבוע, והשאיר אותי עם תינוקת בקריזה, עם ג'טלג, חרדת נטישה ופחדים, בבית מבולגן (יחסית) בלי טלפון, בלי אינטרנט (רק כרטיס חיוג יקר עד זעזוע שבו אני משתמשת גם עכשיו) בלי אמא, בלי חברות, לבד לגמרי. לא בנאדם. הוא יצטרך לפצות אותי על זה.
במהלך השבוע הזה הלכנו פעם אחת לבריכה, לשוק איכרים די מעפאן (בהשוואה למדהימים של קליפורניה) לפגישת תינוקות אצל צ'לסי (אמא), ולפגישת LLL של לקסינגטון (העיר שבה אני גרה)
אני תוהה למה עדי ובשמת לא סיפרו על ההרצאה של איינה מיי גסקין??? (או שכן ואני פספסתי?)
היתה תקרית סופר לא-נעימה ובה חזרתי הביתה אחרי שעתיים ויותר בחוץ ומצאתי את הדלת של הגראז' פתוחה לרווחה, וכן הדלת בפנים שמובילה אל הבית. לקח לי זמן לשחזר שזה בעצם באשמתי, אבל בכל זאת היה לי קשה להרדם אתמול... קשה להסביר. זה זה שאין אף אחד שאפשר להתקשר אליו ויכול להגיע מיד לעזור.
חוץ מזה, שזה המון, ממש מעולה פה. הכל נורא יפה, נחמד, נעים, פחות צפוף, יותר בטוח. אני פוגשת הרבה ילדים ואמהות, ורב האנשים שאני מכירה הם מאד "באופן" וחברותיים. זה אחלה שאפשר לבחור את האנשים שמבלים איתם את הזמן. (כבר אמרתי meetup.com? שווה.)
השבוע התזונה בקנטים. נהר אוכלת סלרי ברינה בזמן שאני טוחנת פסטה. מזעזע.. זה הכל בגלל שאין לי שום אפשרות לעבד מזון במטבח שלי, וכמה אפשר לאכול תפוחים? אז הזמנו ויטמיקס. הוא צריך להגיע בתוך שבוע וחצי בערך. כבר אין לי סבלנות. אני רוצה להכין חלב סויה, ויוגורט קשיו בלי גושים, ופסטו חלק, והרבה הרבה רסק_ירוק, אני רוצה לטחון שומשום לטחינה בעצמי, פשתן, אני רוצה להכין מיונז, קמחים, מרקים קרים, גלידה, חומוס. תקצר היריעה. והכל במכשיר אחד. מדהים...
כבר ציינתי שאין לי עברית על המקלדת? אז זה די מעצבן.
אז את כל שאר הדברים שיש לי להגיד אני אשאיר לפעם הבאה..
שנה טובה וצום טוב.
נשמע לא פשוט, חווית הלבד הזו בארץ זרה.
אבל עושה רושם שאתם מסתדרים נהדר.
שתהיה לכם שנה טובה
אוהבת
אסנת
אגב, התמונה של נהר מקסימה. כזו ילדה מתוקה
ורב האנשים שאני מכירה הם מאד "באופן" וחברותיים. זה אחלה שאפשר לבחור את האנשים שמבלים איתם את הזמן - זה בסדר, לא נעלבנו ב-כ-ל-ל!
הלו, זה רדיו?
בניגוד לדחפיי הראשוניים שלא להסביר את האמירה הזאת, כי הסברים תמיד חופרים אותך יותר עמוק, אני אסביר אותה.בארץ, פגשתי המון אנשים בשלל נסיבות ולאחר הרבה סינונים ובחירה התבייתתי על היקרים והאהובים (ובנק' הזאת: אלמג, DUHHH.. אגב, אני והחבר שלך פטפטנו עלייך היום!
) ולאחר עוד הרבה שנים, הסתבר גם שאנחנו בוחרות בחירות חיים דומות (ללדת בית למשל, זו הבחירה המועדפת על כמה חברות ותיקות שלי שאין ביניהן שום קשר)
עכשיו, בבוסטון, אני לא פוגשת שום קבוצה שרירותית אלא רק אנשים שסוננו היטב לפי העדפות שלי. כאילו שיכולתי לפגוש רק אנשים מבאופן, אחרי שפטפטנו קצת ושמעתי את העמדות שלהן. אז נכון שזה לא מבטיח כלום, אבל לפחות אני לא מתידדת ואז מגלה לזעזועי שהאנשים האלה מאמינים בסופר-נני.
קאפיש?
מה היית עושה אילו היית מתיידדת עם מישהו ומגלה שהוא מאמין בסופר נני? או אילו היית מתיידדת עם מישהו מאד מאד גרנולה ואז מגלה שדעותיו הפוליטיות רחוקות משלך? אני מוצאת את עצמי נזהרת בדברי כל הזמן, בשני הנושאים האלה.
איזה כיף לראות את נהר בתמונות, כמה גדלה ויפתה הילדונת מאז שראיתי אותה צולחת בריכות אצל שמעון.
איזה כיף גם לקרוא אותך ולחוות את כל ההתרגשות של ההתחלה החדשה יחד איתך
למה את מזדעזעת מאנשים שמאמינים בסופר-נני? באמת שואלת כדי להבין, ומקווה שלא תזדעזעי מלענות לי
קודם כל אני רוצה לציין שראיתי רק את הסדרה הבריטית ומאד התרשמתי ממה שהנני השיגה בשיטות התנהגותיות במשפחות שבהן הילדים הם באמת מלאכי חבלה קטנים. אני יכולה (ורוצה) לכתוב ספר שלם על המקום שממנו אני באה, עם לפחות כמה פרקים מרכזיים בענייני הורות. אני כבר יודעת שאני אקרא לו The way I see it. (כמו הרבה אנשים, אני מתארת לי) אני יכולה להבטיח לך שהעמדות שלי מאד שונות מעמדותיה של סופר-נני, ושאני אולי הייתי נוקטת בגישה אחרת. יש לי בעיות עם איך שהשיטות מוגשות, עם המדיום הטלויזיוני ועם זה שאנשים חושבים שיש פתרונות קסם אוניברסליים שמתאימים לכל ההורים ולכל הילדים. אני מתקשה לתמוך בשיטות שאני חווה אותן כאילופיות לילדים ולתינוקות, *על אף* שהן בבירור עובדות.
הניסוח שלי מאד חשוב לי, למרות שברור לי שמרגע שהמלים יצאו מרשותי, הן של כל אחד להבין אותן כאוות נפשו. ובכל זאת, אני מחדדת: לא אמרתי שאני מזועזעת מאנשים שמאמינים בסופר נני. אמרתי שאני מזדעזעת כשאני מגלה שאנשים שלא חשבתי שמאמינים בה, אמנם מאמינים בה.
זה כמו שאני לא מזועזעת מזה שאבא שלי מחזיק בעמדות פוליטיות שונות בתכלית משלי. אבל אם אני מכירה מישהו, ומתוך הכרותנו אני מאמינה שמחזיק בעמדות דומות לשלי ופתאום אומר משהו גזעני, או שוביניסטי, או משהו, אז אני בהחלט עשויה להיות מזועזעת מזה
חוצמיזה, באופן עקרוני, מותר לי להזדעזע ממה שמזעזע אותי. זה לא אומר שכל אחד אחר חייב להזדעזע מזה גם. זה גם בהחלט לא אומר שמושא זעזועי הוא מזעזע באופן אובייקטיבי. יש *הרבה* אנשים שמזועזעים ממני. זה לא הופך אותי למזעזעת.
נהר מגלה בשמחה אברי גוף שונים.
לפני כמה ימים היא היתה במקלחת עם אבא שלה, הצביעה לו על הפין ואמרה "פּוּט!"
אצלנו היא הצביעה לו על הפין ואמרה "קקי!"
(ששש, על תספרי לפרויד)
רק עכשיו ראיתי שיצאתי פלונית אלמונית, זו אני שרית, לא הייתה לי כל כוונה להשאר בעילום שם, גדול עלי התפעול וההתמצאות באתר המורכב הזה שאלתי מתוך סקרנות ועניין טהור, כי פשוט עניין לי לגלות מה דעתך, כל קשר לשימוש במילה "זעזוע" היה זניח ולא חשוב כלל וכלל ולא היה פה שום נסיון לביקורת או לרמז שאת מזעזעת.
אני ובן זוגי היקר צפינו בתכנית ביחד, זו התכנית הבודדה שראינו מזה זמן רב, ולא התרשמתי שמציגים כביכול פתרונות קסם. זה דווקא חידד לי את המקום שלנו לעומת המקום הרגיל הנורמטיבי של הרבה משפחות שבו הורים מסירים מעצמם אחריות על גידול ילדיהם וזה אחד המסרים החשובים שהיא העבירה, אבל הכול כפי שאת אומרת הוא בעיני המתבונן.
בכול מקרה לא הייתה שום כוונה להסתתרות ו/או ביקורת אלמונית אלא להיפך מקום של התעניינות וסקרנות לשמוע מה עמדתך מתוך הערכה.
טוב, מספיק להפעם
המשך שבוע מהנה וחג סוכות שמח, שרית, או בשמי הבאופני, חלוקית נחל או פשוט שרית החלוקית
לא חויתי את זה ככה, מצטערת אם נשמעתי מתגוננת. כשתהיה לי עברית על המקלדת וגם אינטרנט (ביום מן הימים) אני אכתוב בצורה קצת יותר מפורטת. בינתיים, מתגעגעת לכולם.
חוט'קה, הרסת אותי... אני מבינה את ההגיון שלה, כמובן, ומקווה שהאסוציאציה תעבור לה עם הזמן
זהו, ש"טבעונית" זו תוית. אני לא מרגישה טבעונית. אני שואפת שהדיאטה שלי תהיה כולה נאה.
אני מרגישה מאד לא בנוח עם מה שעושים לבעלי חיים (ולצמחים!!) בתעשיית המזון.
אני לגמרי לא מודאגת מסלמונלה.
הייתי פעם אחת בחיי באייפק, ושם אמרו לי שאני מאד רגישה לביצים (נכון) אלא אם הן נאות (וואלה?? בדקתי. גם נכון.)
רק אז התחלתי לחשוב שבעצם ביצים מבושלות הן הבעייתיות, ולא הביצים הנאות.
כתבתי מעט גם אצל אופק בדפבית. ביצים, בניגוד לחלב, הן בהחלט מזון מקובל בעולם החי - ציפורים אוכלות ביצי תנינים, תנינים אוכלים ביצי צבים ונחשים, נחשים אוכלים ביצי ציפורים (ובטח אם יתנו להם את האפשרות אז תנינים יאכלו גם ביצים של אנשים
)
סתם עוד מחשבה בעניין, אם אני כבר פה.
מקובל לחשוב על בני אדם כעל "אוכלי-כל".
א-הא.
כל עז בסיסית ובוודאי כל יען יכולים לתת לנו שיעור באכילת-כל שלא בטוח שנצא ממנו בחתיכה אחת...
כתבתי לך כבר ב כרוב_ניצנים ואז גיליתי שעברת ליבשת אחרת, ולדף אחר...
אני אצטט רק את עצמי משם: אני כבר שקועה כמעט שעתיים בבלוג המקסים שלך,
צחקתי, קראתי בשקיקה, בכיתי (גם מצחוק אבל גם מעצב), הזדהיתי, התרעמתי ובעיקר נהניתי.
אני ממש מרגישה שהעברתי עכשיו שעתיים עם חברה, שאולי לא הכרתי קודם, אבל עכשיו...
אז רציתי להודות לך על השעתיים הנפלאות הללו. את כותבת נפלא, מרתק..
אז שוב, תודה! ובהצלחה בבוסטון...
תודה! נעים לשמוע (שוב)אני הולכת לערוך ניסוי קטן כדי להסביר את דממת האלחוט היחסית שעוברת עליי.
אני לא אתקן את שגיאות המקלדת שלי, שנובעות מזה שהאותיות בעברית לא מופיעות עליה, למשך דקה אחת.
מעכ-שיו!
ממש כרגיע נהר עעטיונקצת יעלעעיי. אס זט אז יש לי רק את עדכעיחיגד ח יד שמאל להקליגגד.
זהו. עברה דקה. למעלה כתוב:
"ממש כרגע נהר יונקת עליי אז יש לי רק את יד שמאל להקליד"
מתסכל למדי let me tell you
השבוע יוד נוסע לארץ. בראש סדר העדיפויות שלו הן מדבקיות של עברית ללפטופ שלי....
ואז אני מבטיחה לעדכן יותר.
זה לא שאין לי מה להגיד
לגמרי הבנתי את זה. מסקנה: דממת האלחוט מיותרת ואת יכולה לחזור לכתוב (מסר מובלע: שהרי רק אני חשובה ואת כותבת כדי לרצות אותי).
ויש גם "פלורוסצנטיות"http://www.davka.com/cgi-bin/product.cgi?product=420 (יש, נצנצים!)
<ובסוף הן נופלות ופשוט מתרגלים...>
אז האמת היא שאני דווקא כן יודעת הקלדה עיוורת. בעברית ובאנגלית. לא ממש פרפקט, אבל בהחלט לא רע.
הבעיה מתחילה כשאני מניקה (שנדמה שזה הזמן היחיד שאני ממש על המחשב, ונדמה עוד שזה כל הזמן
)וגרוע מזה כשאני מניקה בצד ימין, שאז יש לי רק את יד שמאל להקליד. זו כמעט משימה בלתי אפשרית.
וגם כאשר שתי הידיים על המקלדת, מדי פעם מורידים עיניים כדי, מה שנקרא, "ליישר" אותן. לשים אותן במקום הנכון כדי "לקלוע" לאותיות. לוחשוב, זה הכל טכני. השורה התחתונה היא שזה מאד מאט את קצב ההקלדה ולכן את קצב המחשבה ואז יוצאים משפטים ארכניים בלי אויר לנשימה
אז למה בכלל לאכול נא?
יש לי מצגת. מאד יפה ומאד משכנעת שמסבירה תהליכים שעברו ועוברים על החברה המודרנית בכל הנוגע לגידול תינוקות, לטכנולוגיה ולמחקר. בהתבוננות-על קל לראות שאותם מטא-תהליכים חברתיים ותרבותיים הובילו לשימוש *נרחב ולא מוצדק* בעגלות, בתמ"ל, במוצצים, בחיתולים, בשיטת חמש הדקות, בחיסונים, ובעוד רעות חולות. אני מדגישה נרחב ולא מוצדק, כי בהחלט יש מקרים שבהם השימוש מוצדק ביותר ואף מציל חיים.
את המצגת כתבתי כשנהר היתה בדרך לפה והרבה מהCPU שלי היה מוקדש ללהסביר את בחירותינו. היום ילדינו_כהוכחות_מהלכות_לצדקת_הדרך, והעובדה שלכולם נמאס לשמוע הרצאות ולקבל מאמרים ומצגות הורידו ממני את המעמסה הזאת
אז כאמור, יש מצגת. וככל שאני מסתכלת, ככה אני רואה איך התבניות האלה מתאימות לעוד ועוד דברים הנוגעים לגידול ילדים. ואז.. אז זה הכה בי.
לא רק לגידול ילדים!
האמת היא שהאסימון הזה, בגודל של בית, נפל עליי אך במקרה, בנוגע לתזונה.
בהקשר הזה, אחד הסיפורים המשעשעים יותר שזכורים לי מנערותי, הוא שהייתי שחקנית כדור-יד בליגה לאומית, והיו שנים שבהן התאמנתי סד"ג של 7 פעמים בשבוע אימונים אינטנסיביים של כמה שעות, ואכלתי בהתאם (נגיד, חבילה פסטה ברוטב עגבניות, לבד)
אז יום אחד הכיתה שלי יצאה לטיול שנתי, והייתי קצת רעבה, אז הוצאתי את השקית שלי, שהיו בה משהו כמו 6-7 פיתות מלאות בכל טוב: ביצים, נקניק, גבינות, ושאר ירקות.
אני זוכרת בעיקר את הסקרנות שבה הביטו בי כמה בנות.
בעודי לועסת כמו גמל, אחת שאלה אותי "תגידי, את יודעת כמה קלוריות יש בפיתה??"
ואני הסתכלתי עליה, מבולבלת משהו, ובפה מלא ובתמימות כנה שאלתי אותה "מממ.. קלוריות?"
(מה זה? מה עושים עם זה? אפשר לאכול את זה? עם רוטב עגבניות?)
הייתי בטח בת 15 או 16. חצי מהבנות סביבי חיו על תפוח ליום, ואני אכלתי דיאטת פחמימות של כ4000 קלוריות ליום.... בלי שום מושג על השמנה, דימוי גוף ועוד כאלה מרעין בישין.
בעשר היה לנו סנדביץ' עם גבינה צהובה או לבנה.
בצהריים אמא שלי בישלה לנו ארוחה חמה ואכלנו אותה כל המשפחה (אמא היתה אז מורה, אבא עבד משמרות. פלא שאני רוצה הורים בבית לילדים שלי?)
בערב תמיד אותו הדבר: ביצה, גבינה, סלט ירקות, פרוסת לחם אחיד ולקינוח מעדן חלב.
ממש מרגע שעמדתי (לא רק על דעתי, אלא ממש על שתי רגליי) נהגתי ללקט עלים. אני יודעת מה הטעם של רב צמחי הנוי שצמחו באשדוד בשנות השבעים כמו גם רב צמחי הבר (והיו אז המון) זה נמשך כמה שנים, עד שאמא שלי נתקפה חרדות שאוכל קיקיון והרדוף והכניסה אותי לחרדות סביב מסעות הליקוט שלי.
בהנחות היסוד ש
א. יש אורח חיים טבעי לאדם כבעל חיים
ב. שזהו אורח חיים מיטבי (נתון לויכוח פילוסופי וארכני, אבל תנו לי את ההנחה הזאת לרגע)
התרבות הלקחנית על הפרטים שבתוכה מתרחקת באופן עקבי ואקספוננציאלי מן הגרעין הזה ועושה את זה עם דיסוננס קוגניטיבי מדעי כדי לגבות את עצמה.
התהליך כפי שניתן להדגים אותו, למשל, ע"י הנקה הולך ככה בערך
- מניקים
- מסיבות של נוחות או נכות מפתחים תחליף (זה מתחיל במיניקות ונגמר בפורמולות)
- התחליף יוצר בעיות קשות (תמותה ובעיות בריאות קשות, אבל גם ברמה המעשית, בעיות של כמה, מתי, באיזה דילול, וכו')
- במקום להגיד "וואללה, לא עבד." או להשתמש רק במקרי קיצון בעייתיים ביותר שבהם רבה התועלת על הנזק, נכנסים לדיסוננס.
- מתחיל מחקר שמוקיע את הדרך הטבעית במקביל למחקר "פיקסלים" שמנסה לשפר את התחליף (משלל סיבות, חלקן שיווקיות, חלקן אישיות, אבל מה זה משנה בעצם?)
- חזור ל-3
זה תקף גם למזון.
כשהבנתי כמה "ידע" יש בכל הנוגע לאוכל, כמה "פתרונות" מסובכים שכרוכים בכל כך הרבה סבל, ייאוש, רעב, מצוקה, כ-ס-ף*, ורעלים יש, דיאטות, דיאטניות, מומחים לתזונה, קבוצות תמיכה, תכניות טלויזיה...
נפל לי האסימון הזה.
כמו בגידול ילדים, כמו בחיים, כמו בכל דבר..
פשוט. *פשוט שווה נכון.
מה עשו מאות אלפי דורות לפנינו שהצליח כל כך טוב ובעצם הביא לכך שאנחנו פה? אכלו את מה שהיה בסביבה שלהם. זה הכל. עלים, מעט פירות, זרעים, חיות קטנות, חרקים, לפעמים קצת ביצים.
אז עכשיו אפשר להכנס לדיון ארכני על אוכלי-כל, שימוש באש, שימוש בכלים, אכילת בשר, ציידים-לקטים ועוד. בשורה התחתונה רב השינויים האלה הם "חדשים". הסתגלנו אליהם (לא משהו, יש לציין, אבל הסתגלנו.) לדוגמה, היום יש אחוז הרבה יותר משמעותי של בני אדם עם גן שמאפשר להם לפרק חלבוני חלב פרה משהיו לפני 5000 שנה. זה לא אומר שאמורים לאכול חלב פרה, אם כבר, אז להיפך. מסתגלים, אבל זה יוצר עוד ועוד בעיות.
אז למה לא חוזרים ל-1?
כמה פעמים אמרתי לעצמי כבר שאני ממש לא הייתי יכולה להשתמש בתמ"ל, אני מתכוונת כרגע רק כי זה כל כך הרבה יותר מסובך!
משתמשים בעובדה הזאת כעוד סיבה טובה ללמה להניק, אבל לי באמת, באמת יותר קל לחלוץ שד ולהזין, להרגיע, להרדים, לנחם, לחמם, להצחיק...
(בהתאמה - תמ"ל, חומרים מרגיעים, שיטות הרדמה מפה ועד להודעה חדשה אפשר למצוא לעשרות בכל פורום אמהות, ממתקים, בגדים חמים, (טלויזיה? ))
במקום כל אלה היה ויש לי פשוט ציצי.
יונת, תודה ששחררת לי את התקיעוּת
קודם כול, ניסחת את זה נהדר (כרגיל).
הנה הירהור (כיוון שגם אותי העסיקו מחשבות דומות, וראיתי הדים להרהורים דומים בכמה מקומות באתר), והצעה לתשובה:
אולי זה קורה כי מאז המהפכה החקלאית, כל החברה האנושית במצב מודעות של ילדות (ע"ע ג'ין ג'נסן)? מעדיפים להדחיק, ולהתעסק בסמלים (כסף, כוח) על חשבון החיים. אותו תהליך שקורה לפרטים בתוך החברה קורה לחברה כולה. כי האמת, או המציאות, נתפשת בטעות כמשהו שיש להתגונן מפניו.
איך ההגנות מזיקות לנו? הן נועדו לפגוע בתפיסת המציאות (שאיימה על קיומנו), וזה בדיוק מה שהן עושות גם היום.
התהליך של תפיסת המציאות כולל:
תפיסה נכונה שלה בחושים, ברגש [רגשות במקורם הם מנגנון הישרדותי שנועד לסייע בעיבוד המציאות] ובשכל;
מודעות לאפשרויות פעולה;
בחירת דרך הפעולה המיטבית לנו;
ופעולה לפיה.
ההגנות עלולות לשבש כל אחת מהחוליות בשרשרת הזו, ולכן לגרום לתגובה לא מיטבית למציאות.
התיאור שלך את השלבים נראה מתאים לתהליך הזה, כשהוא משתבש כמובן.
זה גם יכול להסביר למה אנשים, תאגידים ומדינות נוטים לא לראות את העתיד מעבר לזה המיידי, ולא להגיב למה שנמצא מעבר לקצה אפם. כמו ילדים, כולנו חיים בהווה נצחי שבו הכול דחוף וצריך להיות ע-כ-ש-י-ו. ושבו להיות צודק (חשוב/אהוב/עשיר) חשוב יותר מאשר להיות מאושר (או חי, או שאנשים אחרים יחיו).
איך זה קרה? אולי כי מאז המהפכה החקלאית אי אפשר לגדל ילדים בלי שהם ייאלצו להדחיק (בגלל השינויים במבנה המשפחה, בגיל הפיריון, בזמינות האוכל וסיכויי השרידה, בתחרות על אוכל, בצורך לעבוד יותר שעות, במחלות שמונעות מההורים לתפקד בצורה מיטבית, וכו'). ואולי לשינוי בתזונה היו גם תוצאות ישירות לגבי הקוגניציה, הרגש וההתנהגות - הרי התזונה משפיעה ישירות על המוח.
כי כמו שריי אודט אומר, ברגע שמכניסים למערכת כאוטית שינוי קטן אחד בקלט (נניח, בתזונה) - אי אפשר לצפות את התוצאות. מה שאת קוראת לו, לפי הבנתי, "פשוט שווה נכון".
ואולי זה לא קרה דווקא בגלל המהפכה החקלאית. אולי זה משהו שמובנה בנו (נדמה לי שג'אנוב העלה השערה בכיוון זה - טען שזו תוצאה מהתפתחות הנאו קורטקס). התחושה שלי - רעיון גולמי בינתיים - היא שלכל העיוותים יש בסיס והצדקה במנגנונים בריאים והישרדותיים (התייחסתי לזה קצת בדף על אושר_אמיתי_ואושר_סינתטי ). למשל: לקונפורמיזם יש יתרונות הישרדותיים די ברורים (והיום, אחרי המחקר על נוירוני המראה, יודעים שיש לו גם בסיס באנטומיה של המוח) - אבל קונפורמיזם נוסח המדע היום, שבו מספיק שמישהו שאקל אמר משהו כדי שזה יתקבל כעובדה (וכדי שכל מי שאומר אחרת יירדף עד חורמה), הוא הקצנה (סליחה על העברית) שכבר אינה משרתת אינטרסים הישרדותיים. עוד דוגמה היא הדת, שמשרתת (כנראה, אולי בין היתר) איזה צורך ריגשי שלנו בתהייה והתפעמות, שגם אותו אפשר בהחלט להסביר מנקודת מבט אבולוציונית. אבל הנזקים שהדתות גרמו וגורמות לא נראים כעולים בקנה אחד עם אינטרסים אבולוציוניים. במילים אחרות, המבנה שלנו מאפשר את ההסטות האלה, ועכשיו השאלה היא אם הוא גם מחייב אותן.
הסתייגות: בבחינת השאלה הזו, לא ברור לי לגמרי שאפשר להניח שהמין האנושי אמור להישרד. כי אולי אנחנו רק עוד מין אחד שייכחד מחוסר התאמה לחיים (דרג חוסר הכישרון בלשונו של העיקרון הפיטרי), ולא הראשון.
סליחה על ההגיגים המבולבלים משהו - מתה מעייפות.
זה הולך להיות נושא שיעסיק אותי הרבה, נראה לי...
אני לא סובלת את התרבות הזאת. זאת האמת.
ברור שעכשיו הכל צבוע בצבעי התקריות האחרונות, אבל בבסיס זה פשוט נכון.
אני אסביר.
אנחנו פה כבר כמה חודשים. יש פה המון* דברים מצויינים ביותר. יפה, נקי, גדול, רב גוני, אין אבק (!!!), יש אדמה, יש הכל...
אבל בבסיס יש פה כמה דברים שמהותית שונים מאיך שאני רגילה או מאיך שהייתי רוצה.
בראש ובראשונה צרכנות. הם *כל הזמן מתעסקים בזה. זה הבילוי המועדף. חיים מSALE לSALE, ממוצר אחד לאחר. ואני לא מדברת על המיינסטרים.
הצטרפתי לאיזו קבוצה שנתלית באילנות גבוהים וקוראת לעצמה "בייבז טבעיות". הן מניקות לפי דרישה, ישנות עם הילדים, משתמשות בטכניקות של חינוך ללא כפיה (אני תכף אסביר למה אלה רק טכניקות ולא מהות.) נושאות את הילדים, יולדות בבית ועוד שלל פרפראות חביבות שנושאות חן בעיניי.
אבל בלי להגזים, 30% מהתכתובת היא על מוצרים. בלי להתיפייף, גם פה אנחנו מדברים על ויטמיקס, חיתולים ר"פ, מנשאים ועוד. אבל איכשהו נלווית לזה איזשהי ענווה. התייחסות ביקורתית יותר, מעט צניעות (אני רצינית לגמרי. ישראלים כהכללה הרבה הרבה יותר צנועים.)
בהמשך לזה צעצועים. בכל מפגש שהייתי היו מליון צעצועים. זה גורר המון התעסקויות סביב שיתוף וחלוקה, והמון חשיפה לשלל דברים שלי לא מתאים שיהיו חלק מהרפרטואר של הבת שלי. נהר מתרגשת ממאווררים, מעצים, מנדנדות, ויכולה לשחק שעה בתחתיות של קפה. להוציא, להכניס, לחלק לאנשים, לאסוף מהם, לזרוק, להקיש זו בזו (זו דוגמה מהיום. לדעתי יותר קרוב לשעה וחצי..) ואז פותחים לידה טלויזיה (לדעתי בפעם הראשונה) ולא פגשתי מאוורר אחד שיכול להתחרות בזה. גם לא בצעצועי פלסטיק מנגנים. בטח לא חמישים כאלה בבת אחת. הילדים רבים כל הזמן, וההורים כל הזמן עליהם מחנכים, מבקרים, מנחים ומנסים לפתור סכסוכים.
בהמשך לזה, ההורים פה חולי שליטה. בתרבות של פחד מתביעות, פחד מחיידקים, פחד מעוני, תרבות של צריכה ומוצרים, הילד הוא מוצר על. הם לא נותנים להם להזיז *אצבע* בלי לפקח עליהם. לילדים אין שום סיכוי לאינטראקציה טבעית. אין מודלינג, רק חינוך ואילוף.
ראיתי כל כך הרבה ילדים עומדים, רכוני כתפיים, פסיביים ובודקים כל הזמן מול אמא אם זה בסדר לנשום, שנשבר לי הלב (בני שנתיים הכי צעירים) לעומתם יש ילדים שרק מחכים בדריכות שאמא לא תסתכל והם חארות לא קטנים.
אז פתחתי את זה, מממממש לא במילים האלה, הכי סטרילי ומעודן שיכולתי בקבוצה הזאת.
אני חושבת שעשיתי את זה א. כדי לחלוק. ב. מתוך תקווה שחלק תאמרנה שזה אכן מפריע גם להן.
אז חלק מועט מאד ומצומצם מאד אמרו שזה מפריע גם להן. במיוחד אמא אחת שעושה בלי_חיתולים?, וכמה שהן מהגרות בעצמן. אבל השאר..
השאר הציעו לי מקומות אחרים לקנות בהם (הלו, זה רדיו???) אחת פתחה איזה אינסידנט מאד מאד מינורי שהיה בין נהר לבין הבת שלה ואווררה כביסה מלוכלכת (בעיניי זה ממש לא ייעשה) אחת בחרה להעלב כי היא הגיעה פעם למפגש עם צעצועים (אני אפילו לא זוכרת אותה) והייתה מאד פאסיב-אגרסיב וצדקנית בקשר לזה.
אבל הכי גרועה היתה זו שמארגנת את כל הפעילויות והקבוצות אונליין של אמהות מניקות בכל איזור בוסטון.
קודם כל היא מסווה הרבה מהאגרסיביות שלה במלל פסאודו אינטלקטואלי וציטוטים מספרים, בונה על זה שהחברות שלה תקפוצנה להסכים איתה (מה שבאמת קורה) היא תמיד מתבלת באיזו התנדבות שהיא עשתה פעם בתור דוגמה, מה שמעגן את מעמדה הדיוני כצדיקה ולכן צודקת.
היא מבטלת את הצד השני ע"י הליכה לקיצוניות:
"את רוצה לגדל את האוכל שלך? אז את רוצה להיות האמיש, אני ממש לא, וממש לא מרגישה עם זה רע. (זה עושה אותי נעלה עלייך)
את לא רוצה גבולות וכפייה? אז את רוצה לגדל בריונית מסוכנת ולא סוציאלית שהרבה אמהות לא ירצו לפגוש.
את רוצה unschooling? אני שוקלת להקים קבוצת הום-סקולינג, אבל היא לא תתאים לך. את רוצה אנסקולינג. (לא לך ולא לבת הא-סוציאלית בפוטנציה שלך.)"
מה שמגוחך בכל הסיפור הוא שהבת שלה נורא מוזנחת ומסכנה בעיניי. היא מדברת עליה מעל לראשה כמו שמדברים על כלב בזוי שצריך לאלף, הילדה מאד עצורה ושלילית, בעוד שנהר היא שיא החברותיות והשמחה. אני פשוט פוחדת על הילדה שלי. שתלמד להיות עצורה, מפוחדת מתגובות של מבוגרים וילדים כמו הילדה שלה.
(אני מאד מכבדת כלבים. אני מקווה שהאנלוגיה הובנה כפשוטה בקונטקסט התרבותי העגום שלנו)
זה ממש על קצה המזלג.
אני מרגישה נורא לא מובנת פה.
אני מתעבת את היסודות הנוצריים הפוריטניים של התרבות הזאת.
אני מתעבת את הצרכנות העיוורת ואת הבזבזנות חסרת המצפון והמוסר.
אני נגעלת מהאשה הזאת, שקוראת לעצמה נטורלית, כשהיא מתייחסת לילדה שלה כמו אל חיית קרקס, וחושבת שלחיות חיים טבעיים זו אופציה נקלית.
כל אחד עושה את הדברים שהוא עושה בגלל מי שהוא ואיך שהוא גדל. שורשי הAP אצל האשה הזאת ולצערי רבות אחרות, נובעים מילדות מנוכרת (משהו שהיא מספרת עליו, אני לא ממציאה ומתנשאת). זה כמו לעשות הום סקולינג כי שונאים ביצפר, וללדת בבית כי שונאים בית חולים.
לבת שלך יש אימא אחרת. לא הייתי דואגת.
אני מרגישה נורא לא מובנת פה.
אני מזהה הרבה ממה שאת כותבת, אבל גם באמריקה יש אנשים אחרים. כמו בארץ, צריך סבלנות ומאמץ. שלא כמו בארץ, צריך להסתגל לתרבות שונה (וגם מושג החברות כאן שונה באופן מהותי). אבל בסוף מוצאים.
<אגב, פאסיב אגרסיב זו לא המצאה אמריקנית - הסבתא הפולניה שלי, למשל, הייתה מומחית בזה>
מרתקות המילים שלך, תענוג.
אני מזדהה עם התחושות ומבינה את התיעוב והגועל שבעניין "אמריקה" הזאת.
ברור (לי) שהפחד שלך שנהר תלמד להיות עצורה, מפוחדת מתגובות של מבוגרים וילדים הגיוני ותקף.
נראה לי, שהיא תלמד להתמודד עם המציאות כרגיל, מאופן ההתמודדות שלך עם העניין.
אולי תעסקי בפחדים שלך מהעניין לגבי עצמך (והילדה שבך)?
כשתמצאי דרך מתאימה לך להתמודד בנעימים ובשמחה, נראה לי שנהר תסכים לאמץ ממך כל מה שיתאים לה.
אוף המרגיעון- "אין ידיעה נקנית אלא בהתבוננות פנימה"
אתמול פגשתי את מיכלול_ה ששאלה איפה את בדיוק בבוסטון (כמובן שלא זכרתי באיזה פרברון... )
ושאולי תשמחי לפגוש קרובת משפחה שלה (גיסתה אם אינני טועה) שגרה שם
אני חשבתי שתשמחי (אבל מה אני יודעת
)אז אם את רוצה, רק תגידי
דנה
ונשימה ארווווכה....
בלי דברים חכמים להגיד, כרגיל, המוח נוזל החוצה עם החלב, אבל חושבת עליך המון, ומתגעגעת הרבה גם.
ולא מקלידה עיוור (למרות אינספור הבטחות לעצמי בשנה האחרונה שמע-כ-שיו מתחילים להקליד בלי להסתכל על המקלדת), ולא סורגת.
לגבי הקבוצה המתחסדת - למה את ממשיכה להפגש איתן? מה כן יוצא לך מהמפגשים האלה? הם נשמעים מלאים בקטנוניות ובריבים, שלא להזכיר ילדים ושיטות חינוך שלא מקובלות עליך.
זה הולך להיות נושא שיעסיק אותי הרבה, נראה לי...
אני לא סובלת את התרבות הזאת. זאת האמת.
אז תבואי אלינו...
וברצינות: לוקח שנתיים להסתגל חברתית לארץ חדשה, ולמצוא את האנשים הנכונים. זה תהליך הדרגתי כמובן, ויש שיפורים שמעותיים עוד הרבה קודם, אבל עד לקבלת תוצאות באמת משביעות רצון לוקח שנתיים. נשימה ארוכה ארוכה...
יש שם מקסיקנים? תנסי לחפש אותם, התרבות שלהם הרבה יותר קרובה לשלנו.
ובכלל לטינים מכל סוג שהוא.
מייבת להתפלמס על חלב: הסיבה היחידה שאף בעל חיים אחר לא אוכל אותו בכמויות היא בגלל האתגר שבזמינות. נראה אותך צמליחה להוציא חלב מחזירת בר עצבנית או מפרת בר עצבנית אחרי לידה.
אם רק היו יכולים - היו אוכלים, כאילו אין מחר, תאמיני לי, וחושבים על ההשלכות הבראותיות רק הרבה הרבה אחר כך. ואפילו זה קיים בצורה מסוימת: יש נמלים (אם אינני טועה) שמנצלים בלי הכרה נוזל-גוף-מזין הנוצר על ידי טרמיטים (אם אינני טועה). במובן הרחב של המילה אפשר לקרוא לזה "חלב".
(לא שמנסה להטיף לאכילת חלב, אבל הטיעון של "אף חיה אחרת בעולם החי" נראה לי הקלוש והאדיוטי שבכולם. יש לכם טיעונים טוהים (איפה ה- ב במקלדת כשצריך אותו??) יותר, תשתמשו בהם. רבאק.)
מה זה משנה למה? העובדה היא שהמין לא עשה את ההתאמות הנדרשות לעיכול חלב ולכן זה לא טוב בשבילו. לא בגלל שאף אחד אחר לא.
גם אם אף חיה אחרת חוץ מפנדות לא אוכלת עלי אקליפטוס, זה לא עושה את זה מזון פחות טוב לפנדה.
אבל איכשהו הטיעון הזה עובד, על אף שהוא לא מחזיק מים
אלודאה,
ואת יודעת שאני לא קונה את זה שאת _ילדת בבית משנאת ביתחולים
יאללה, מתי את באה לבקר אותנו?
חכי, אני כבר מוצאת עוד איזה פצע פתוח שתוכלי לזרות עליו קצת מלח
.את הטיול הגדול לארה"ב אנחנו מתכננים (בערך) שבע שנים. בינתיים היינו באיטליה, אנגליה, טורקיה ואילת (שזה בערך חו"ל)....
הזכרת לי עם החלב חוכמה של הפעוט -
"אמא, למה את לא מרשה לי לשתות חלב?"
"כי זה לא בריא. גם אמא ואבא לא שותים חלב."
"איזה חלב כן בריא?"
"חלב אם."
הילד חושב, ואז אומר - "כן, אבל זה מתאים לתינוקות. איזה חלב כן בריא לילדים בני ארבע?"
תחת הכותרת אמריקה סיפרת כמה את לא סובלת את המנטליות. יופי, שמחתי לשמוע. לפני כמה חודשים באיזה דף שמדבר על הארץ_בעד_ונגד? או משהו כזה היתה לך אנחת רווחה על כך שאת באמריקה (דיבר על זה שלא צפוף נראה לי) והיה נראה שבא לך להיות שם for good אז אני שמחה שזה לא כך. אולי זו הישראלית שבי שתובעת את עלבון המקום, או שלא רוצה שיעזבו אנשים טובים. על כל פנים, טוב לשמוע! כן, מנטליות זה המון, כמעט הכל (וכמובן לא שפה אין ים של בעיות המנטליות).
בתחילת הדף סיפרת שהצלחת לסנן קבוצת אנשים שמתאימה לך לפי קריטריונים מהאינטרנט ושזה די מדהים שאפשר לעשות את זה בלי לאסוף אנשים בעמל רב במשך השנים. אח"כ התברר שלבחורות בקבוצה יש מנטליות מעצבנת. אז אולי זה לא קשור למנטליות האמריקאית באופן גורף אלא באופן שבו אספת את החברות (ולזה אני מוסיפה את העובדה הידועה worldwide שלאמריקאים אכן יש מנטליות מעצבנת). בטוח שעם הזמן תמצאי אנשים משמעותיים.
סליחה שלא הבהרתי, אבל ישראל *הרבה* יותר גרועה. לא תליתי תקוות באמריקה, שאלי את כל מי שמכיר אותי.
זו רק הדלת לצאת מישראל מבחינתי. אני מחפשת ואמצא. מקום, ואנשים. אולי נעבור חוף לקליפורניה, אולי נגשים חלום אחר ונעבור לחצי הכדור הדרומי, אולי נמצא באירופה קהילה תומכת. אבל ישראל היא ממש מוצא אחרון שבאחרונים מבחינתי. 'צטערת.
יש פה כמה מעטות שממש על הכיפאק, כמו בארץ, כמו בבאופן... גם בבאופן אני לא ממש יושבת לי בנחת בלב ליבו של הקונצנזוס, את יודעת...
תודה שאת חושבת שאני אנשים טובים, התחושה הדדית.
לא אוכלת דברים נאים שאנחנו מכינים במייבש כמו קרקרים או טורטיות או פירות יבשים חוץ ממעט מאד בחלבה
כמה שאלות:
מה זה "מייבש"?
אפשר קצת מתכונים לכל הדברים האלה שעושים במייבש או הפניה לדפים?
או מתכונים לדברים אחרים שהמצאת? נראה לי נחמד לשבץ בדף הזה.
מה זה ויטמיקס? האם זה משהו מאוד יקר כפי שמשתמע? ניתן להשיג בארץ?
אני מבינה שנהר לא אוכלת "ארוחות מסודרות" אלא בעצם מנשנשת כל היום. נראה לי שבכלל אצל טבעונאים זה ככה. האם הבנתי נכון?
האם היא לא אוכלת פירות יבשים כי את לא רוצה שהיא תאכל? למה? יש איתם איזו בעיה?
בלנדרים_ומעבדי_מזון
מדור_מתכוני_אוכל_חי
מדור_טבעונאות
מנשנשת לפי צרכיה. אני סומכת עליה ועל הגוף שלה הרבה יותר מאשר על כל תאוריית תזונה מערבית.
יבשים בד"כ אפויים או מיובשים בטמפ' גבוהות בהרבה מאשר טוב למזון, חוצמיזה אני נגד ריכוזי סוכר גבוהים גם אם ממקור טבעי.
טוב לקרא אותך!
אם נזדמן לסביבה ארים טלפון...
כולנו חזרנו לארץ בנתיים ונראה איך נסתדר כאן... אבל לפחות מבחינתי, אמריקה כרגע זה לא בא בחשבון...
טוב ד"ש לי' ונשיקות לנהר
אורית
היא לרוב בוכה רק עד שאני מגיעה איתה לכיור ואז נרגעת. בימים של קוליק היא פשוט אומללה כל הזמן, גם אחרי שהיא מתרוקנת. המשוואה הולכת ככה -
אמא אוכלת משהו טעים, לא בריא וכיפי --> תינוקת מפתחת כאבי בטן --> תינוקת בוכה ואומללה --> אמא בוכה ואומללה --> כדי להתעודד אמא אוכלת משהו טעים, לא בריא וכיפי....
היום ירד שלג. השלג הראשון שלנו בבוסטון.
הקטנה מביטה מהחלון ומסבירה: יואד סלג! אוד סלג! (בדיוק כרגע היא התנגשה בי ואמרה "פלתי. פלתי.." ועכשיו "אה סה? תפוח! אה סה תפוח!" ממש צוות הווי ובידור נהר..)
אות סלג! (לראות שלג)
שלשום היא עלתה במדרגות, התיישבה על הסיר ועשתה קקי. לבד. אלמלא יוד ששמע את הרחשים אולי היינו מפספסים את המאורע החגיגי. כי עד שחזרנו מלנקות את הטוסיק, הקקי נעלם כלא היה אל מעמקי הג'ורג'. אקולוגיה במיטבה. קקי של יצור אחד הוא מזונו של אחר.
טכנית, אגב, אנחנו לא גרים בבוסטון אלא בלקסינגטון. לא שזה מאד משנה. זה כמו רמת השרון לתל אביב. רק שהכל מסביב כל כך גדול, שזו בוסטון לכל דבר ועניין.
היו לי בעיות של ממש עם ג'ימייל ו IE. עברתי לפיירפוקס ולWINDOWS MAIL של ויסטה (אני עדיין משתמשת בג'ימייל רק לא בממשק הווֶּבִּי.) כל הסטאפ עלה לי בבריאות. אבל נראה כאילו יש סיכוי שנגיע אל המנוחה והנחלה התקשורתית בקרוב... אה, הטלפון הביתי שלנו סוף סוף עובד כמו טלפון ולא כמו מחשב (חיברנו אותו לשרת המרכזי של הבית ולא ללפטופ שלי) אז עדיין אפשר לדבר איתי עם אוזניות, אבל אני שומרת את הזכות לדבר דרך השפוף בכל רגע נתון.
הטלפון הוא 13399334933
ביום חמישי חג ההודיה, אנחנו מוזמנים לאיזו ארוחת ערב. האמת היא שקיבלנו כבר שתיים-שלוש הזמנות - כנראה מרחמים עלינו איתרע מזלנו והראשונה היתה הכי פחות אטרקטיבית מבחינתנו וכבר אישרנו את בואנו וגם את מתנתנו (כן כן. צריך לוודא שהמנה שאנחנו מביאים מסתדרת עם הארוחה והמתנה מתאימה לבעלי הבית. (דגש על צריך. מזעזע.))
ביום שישי חגיגות "יום שישי השחור" - כל המדינה הזאת פוצחת במסע קניות מטורף שמתחיל בתורים בחמש בבוקר, המונים צובאים על דלתות החנויות ועטים על השלל. לפטופ של 1000$ עולה 300$ ויש 15 כאלה. אז הם עושים קמפינג בשלג מול בסט ביי. הזוי. נכון מה שראיתם בסרטים? אז זה באמת. אני לא מגזימה, זה לא בשביל התיאור הציורי.
זו יריית הפתיחה במירוץ המטורף לצריכה למקצים ארוכים ולספרינטים שייגמר בחג המולד. מישהי אמרה לי באיזה פורום - חכי לאחרי חג המולד ואז תציעי הצעות מחיר בEBAY, כשלאנשים אין כסף להתחרות איתך.
אז שלג.
אבל אפילו שקר, והימים קצרים, מאד בהיר פה רוב הזמן. יש שמש ברב היום וברב הימים.
את הבית חייבים לחמם 24 שעות ביממה. זה מקור לאי נוחות אקולוגית מסויימת בשבילי. אבל פשוט אין ברירה אם חיים פה. אחרת העציצים והכלב יקפאו למוות והמים יקפאו בצינורות. (מינוס עשרים בשיא החורף ועכשיו כבר מתחת לאפס מסביב לשעון) חוץ מזה, אני והיא חיות בבית. פשוט אין אלטרנטיבה. אז אנחנו מצטמצמים בשטח (יש הסקות נפרדות לקומות השונות, ואנחנו סוגרים את החדרים שלא בשימוש ולא ממש מחממים אותם) מצטמצמים בשעות (יש להסקה מחשב ואנחנו מחממים אחרת לפי השעות השונות) מתלבשים היטב גם בבית, וחוץ מזה משתמשים בשני רדיאטורים כדי לחמם את החדר שבו אנו שוהות לטמפרטורה נסבלת. אז ההסקה נגיד מחממת ל15 מעלות (רב האנשים מחממים ל25) ואז הרדיאטור עוזר לחמם מקומית.
יוד נוסע שוב לשבוע בשבוע הבא. האמת היא שאני כועסת ומתוסכלת מזה. המעבר לפה אמור היה לצמצם באופן דרמטי את הנסיעות שלו, והנה פתאום יש לקוחות באירופה ולא בארה"ב. יופי נחמה. אז עכשיו אני בלי חברים ובלי משפחה בעיר קפואה שאי אפשר להסתובב בה בחוץ אז רק נוסעים באוטו או ברכבת ועוברים מחלל מחומם אחד לשני.
אה, ואתה לא פה. מקסים.
ואז הילדה שלי מבקשת אוד סלג ואומרת שיש סלג בביכה (היא רואה מחלון חדר השינה את בריכת הלידה אוגרת מי גשמים, ואז קופאת, ואז מתכסה בקצפת לבנבנה...)
ואוי! פלתי... מתוקה. (מכיוון שאנחנו לא חוזרים על שגיאות ההגייה המתוקות שלה, הן נעלמות תוך שבוע-שבועיים... אז אני כותבת פה מהר מהר, שלא אשכח.)
הקהל מודה לך.
בעניין הקור הזה, מה בלילה? נהר מסכימה להתכסות?
(עלה בשיחה שאנחנו כבר 3 שנים בלי פוך שאלו "אז עם מה אתם מתכסים?"
והתשובה"עם הרדיאטור"
<רצה להתחבא בפינה>
כשקר לה היא נצמדת אליי, ואני מכוסה. אז יוצא שהיא מכוסה רוב הזמן.
בלילה אנחנו דווקא מורידים את הטמפרטורה ומכבים תנורים. המחיר של זה הוא יותר פיפי במיטה ויותר התעוררויות. הרבה יותר מגבות רטובות, הרבה יותר כביסות (על אף שימוש חוזר במגבות מפושפשות אחרי שהן מתייבשות (עכשיו אני רצה להתחבא בפינה.. אוי! את פה! איזה יופי לנו!
)) ופוך עולמי זוגי קינג סייז שאני כל פעם מקללת כשהוא נרטב מפיפי. מה? היא לא יודעת שנורא קשה לנקות אותם?!רק שתביני את הסיטואציה כרגע - אני יושבת על המיטה, שעונה על הקיר, הלפטופ על הרגליים. זותי יושבת לידי וקוראת ספר בטוסיק חשוף. פתאום היא מחליטה שלא מתאים לה, והיא ממשיכה לקרוא רק מרימה את הטוסיק ומתיישבת לי על היד שעל הלפטופ בעודי מקלידה. לא ממש מפריע לה, כך נראה...
תגידי, זה נורמלי לחבר משפטים של שלוש מילים בגיל שנה וחמש? היא כבר עברה שמות עצם, השאירה את הפעלים מאחור ועכשיו היא בתארים - ג'וג'י חמודי, עס גדול, בבזוני קטני (ברווזוני קטני) איאות גוררררילות בגחיות (לראות גורילות בגן החיות) איאות מונות נויה! (נויה הקטנה, אמא של הגדולה עוד לא שלחה לנו תמונות) טים בבזוני ביכה (אמא, אם את פנויה אחרי הצהריים, אני רוצה ללכת לבריכה לפגוש את טים ולשחק עם הברווזון, בסדר?)
ממשלא!
אני יכולה לספר לך שגם אני דיברתי כך בגיל הזה
וכמו שיואב אומר לי"ושם נתקעת!"
נויה כל פעם שואלת ואומרת כל מיני דברים שגורמים לי לחשוב - ואי ואי ואי,היא רק בת... מה שעוד מחכה לנו...
(סתם הערתי, למקרה שעד עכשיו הצלחת לחיות את הרגע מבלי לחשוב על אתגרי העתיד
)
כמו שלך מה שאני חושבת, (מאז שהיא נולדה וכבר בUV של הצהבת בגיל שבוע נעמדה במין עמידת כתפיים-רגליים דומה לכלב ביוגה) זה "לאן את ממהרת??"
בדיוק התגובה ההפוכה לזו של אמא שלי
"ושם נתקעת!"
משעשע בהחלט...
לי יש תמונה נורא חמודה מגיל ארבע ויובל אמר "אוי איזו חמודה היית!" ואז הוא הסתכל עליי של היום ושאל מודאג "מה קרה?"
נסי ותהני.
ייתרון שני - כשהפוך זז מהילד, הוא מרוויח 3 דיקות כיסוי לפני שהוא מתחיל לקפוא.
> בלי שלג. <
למה? אני תמיד מנסה לשמר את השגיאות כמה שאפשר... ומתישהו הם מתחילים לתקן בלעדינו. אבל לפחות מרוויחים עוד זמן של מתיקות...
בסוף היא תדבר שוטף בגיל שנתיים בלי שום טעות ואת תצטערי !!!
והיא מדהימה
אהכן, רוצים עוד תמונות בבקשה אם לא קשה לך
כשאני חוזרת על הטעויות שלה, אני מרגישה שאני לא מכבדת אותה. הכל התחיל בזה שפגשתי ילדה בת שלוש שלשאלתי בת כמה היא ענתה "סיוס!" אז צחקתי ושאלתי "סיוס?" והיא נתנה בי מבט מאד רציני ואמרה "יו! יו סיוס, סיוס!" זה כמובן מאד שעשע אותי, אבל גם נתן לי בעיטה רצינית בקשר למה עובר אצלם בראש. הם לא אומרים לעצמם - "אני רוצה להגיד "מדרגות" אבל אני לא ממש יכול, אז אני אמציא איזה קשקוש שרק ההורים שלי יבינו ונורא יצחיק אותם ויהיה לכולנו כיף". יותר מרגיש לי* שהם אומרים "יש לי צורך לתקשר בשפה מילולית, אני אתאמן ואתאמץ ואתרגל את הלשון שלי עד שאצליח להגיד את זה באופן שיהיה ברור לסביבה שלי.. רגע, נורא השתדלתי, למה הם צוחקים? " זה לדעתי מה שקורה בפעמים הראשונות. מה קורה אח"כ כשזו תגובה חוזרת? אין לי מושג. תלוי בהורים ובילד אני משערת.
ואז יוצא לה "אָבֶּגוֹת" אבל בראש היא *לגמרי אומרת "מדרגות". רק החוצה זה יוצא קצת מקולקל.
אז אני משתדלת להשתמש בהגייה הנכונה סביבה במשפט טבעי כשהיא אומרת את זה, והיא מתאמנת בכל פעם שאני אומרת מדרגות. ואז מצליח לה. ושוב, לתחושתי הפנימית היא מפיקה מזה סיפוק פנימי גדול. (למרות שאין לדעת, כי אנחנו גם לא משבחים כשזה מצליח... )
ואגב תשבחות, סיפור משעשע שקרה לנו השבוע...אני לא מאמינה בתשבחות (שוב, תגובה שלי לתשבחות יתר מצד אמא שלי שלקחו ממני את כל תחושת הסיפוק הפנימי) בטח ובטח לא מאמינה בתשבחות ככלי שנועד לעודד התנהגות טובה. ועדיין כשיוצא לי ספונטני, אז יוצא בכיף. אני לא חושבת על זה יותר מדי. ואז פתאום זותי מתיישבת על הסיר וברגע שיוצא לה קקי אני פתאום שומעת "יופי.. יופי..."
נגיד עכשיו, היא נורא מתעניינת בגורילות. בהתחלה היא אמרה "אָגוּלָה" מהר מאד עברה ל"גואילה" ול"גואילות" ועכשיו היא אומרת "גוררררררילות" עם ריש גרונית מאאאאאד מצחיקה . אבל היא אומרת ריש!! בגיל 17 חודשים! וואו! אז התחושה שלי היא שאני ממש אפריע לה אם אני אחזור על זה. עדיף שהיא תשמע אותי אומרת גורילה ברגיל.
אז זו התחושה שלי בקשר לבת שלי. אבל אני מאד מבינה את הסנטימנט. יש לי אח קטן בשבע שנים, אחיינים, בני דודים קטנים, היה נורא כיף להינות מהשפה שלהם בקול רם. עכשיו אני חושבת אחרת ואני נהנית בשקט
תבשיל, איזה קטע... כשהיינו בארץ והיא היתה פוצקית זה בדיוק מה שעשינו. אבל פה הרבה פעמים בתוך הבית פחות קר מהארץ בלילה מצד אחד, ומצד שני ממש לא אקולוגי לחמם יותר, כי זה לא לילה אחד או שניים בחורף, זה מסביב לשעון ימים ולילות. ובוודאי שלא משתנה מלילה ללילה
והיא יודעת לבעוט גם שתי שמיכות כמו כלום... אני פשוט חושבת שהרבה פחות קר לה (מסתדר אולי גם עם הטבעונאות?) ושהתגובה שלה טובה סה"כ. כשקר לה היא נצמדת ומתכסה כמו טטלה. ואם לא, אז אני דואגת שלפחות אני אהיה מכוסה כשהיא בועטת מעל שתינו את השמיכה.
בכלל נראה לי שמה שקורה עם הפיפי יותר קשור להתרגשות שלנו מהסיר
ברור, ברור. זאת היתה סתם שאלה אישית.
עוררת אצלי מחשבות בנוגע ל-issue. אני פשוט מכורה לשיבושים. שלי כבר יותר גדולה ושום שיבוש לא מחזיק מעמד יותר מיום. עם זאת, יש כמה מלים שהפכו למלים פנים-משפחתיות.
רוצה גם ללמוד לעשות כאלה..
ובכלל נהנית לקרוא אותך למרות שכמעט ולא מגיבה..
ממש בא לי לפגוש אותה (טוב, נו, גם אותך) כבר
לבת שלי חם בלי קשר לטבעונאות. (סתם, שתדעו)
(מצטערת על חוש ההומור הקלוקל. בעצם התכוונתי להגיד שהקטנה הזו פשוט ממיסה לגמרי)
והכובעים מדהימים. גם אני רוצה ללמוד לסרוג...
והכובעים מדהימים
< גם מימה בשלולית ומסוגלת רק לצטט >
יש עוד המון.מי שרוצה ללמוד, זה נורא קל, צריך ללכת לדף סריגה_בהתכתבות...
והכובעים מדהימים
גם אני רוצה כזה כובע (רק בלי שאצטרך לסרוג
)לדעתי גם אם תחזרי על השיבושים זה לא "יעזור" לשמר אותם.
זותי עם הקליטה שלה- אין סיכוי!
אבל בכוונה חוט עבה ומסרגות עבות, ככה זה נסרג הכי מהר וקל! (עצלנית עם תעודות )
חוט, אני אסרוג לך בכיף, איזה צבע את הכי אוהבת?
יו! גם אלמוג נעלמה! זה מדבק?
)
אני מסכימה איתך לגמרי שעדיף לדבר עם הילדים נכון (אני השתדלתי לחזור על המשפט בהיגוי נכון. זה עזר גם לוודא שהבנתי נכון), אבל בסך הכל, לא זו הסיבה שהם נעלמים, או לא - ברוב המקרים. במיוחד אם הילד נחשף לעוד אנשים, מחוץ למשפחה הקטנה...
אצל הצעיר שלי, למשל, השיבושים נשארו המון זמן, למרות שלא חזרנו עליהם (והתעצבנתי נורא על כך שהתגובה הראשונית של כל מבוגר היתה לחזור על השיבוש שלו. ממש כמו בסיפור שסיפרת על פגישתך עם בת השלוש. הילד היה מודע לכך שהוא לא מדבר ברור, והדברים האלו ממש תסכלו אותו). למעשה, חלקם עברו רק לאחר סיוע של קלינאית תקשורת (הלכנו בגלל התסכול שלו מכך שאחרים לא מבינים אותו. הרגשנו שזה מתחיל לפגוע בו ברמות העמוקות של ערך עצמי).
ומצד שני, היו כמה מילים פרטיות שכן אימצנו אל ליבנו ומשפחתנו (למשל - "לינוק" הוא אמר "דודות", וזה הפך להיות השם הרשמי, כולל משחקי מילים. לי הוא קרא "פיטי" (כנראה שיבוש עמוק של השם שלי), וכדומה.
כל המילים האלו נעלמו, זמן מה אחרי שלמד להגיד את המילה הנכונה. את חלקן הוא מכיר היום כסיפור. ("דודות" נשאר יותר זמן, כי הפך להיות שם חיבה, גם כשכבר ידע לומר (עם שיבוש) את המילה "לינוק").
נהר מתוקה, מקסימה, ודומא להפליא לאמ'שלה.
וואי תודה
אולי הייתי צריכה ללכת על רמז קצת יותר דק
סגול, ירוק,כאלה...
עליתי להסתכל בתמונות ויש אחד ממש כזה
(טעם טוב יש לך)
טוב, נו, אם זה משכנע אנשים מי אני שאתווכח
(אומרת תמרוש שמאז אוסטרליה כמעט לא נוגעת בחלב, חוץ מגבינה פטה וקצת יוגורט, כי האנזימים האוסטרליים או המיקרובים האוסטרליים פשוט שונים קיצונית מאלה הישראליים)
גם אם אף חיה אחרת חוץ מפנדות לא אוכלת עלי אקליפטוס, זה לא עושה את זה מזון פחות טוב לפנדה.
בלי לפגוע ובלי לצחוק עלייך ובלי לזלזל, כן? אז ככה:
הרסתותי.
(קואלות)
(פנדות גדלות ב... אופס, שכחתי. מגיע לי שצחקתי . סין. לא, יפן. או משהו. אבל בטח לא בסביבה אקליפטוסית)
אבל מודה שהבלבול הגיוני. יש משהו דומה בשמות
אפרפו שיבושי לשון: אוי, כמה שאני אהבתי את "שיבושי הלשון" של האחיין שלי כשהוא התחיל לדבר, זה היה הצצה מרתקת לעולם רכישת השפה והיה בהם כל כך הרבה הגיון, אחרי שהבנת אותו,
(לכן כתבתי "שיבושים" במרכאות, כי זה לא היה שיבוש בעיני אלא להיפך - מאמץ לדייק, על אף הקשיים הטכניים)
למשל, תמר היה "ממה", כדור היה "דדוק" כי כל מילה עם שני עיצורים נעים, בייחוד אם היא מלרעית, העיצור השני השתלט על הראשון, כי ככה קל יותר.
ו"נמרוד" (חבר טוב של המשפחה) היה "מילוד" (כי עיצור נע ואחריו עיצור נח - הנח משתלט על הנע. באופן עקבי).
וכל שלל התחליפים של ה- ר'. ל, היה הכי פופולרי, ק גם הולך לפעמים, כל דבר שאיכשהו קרוב בערך.
pajaro (פחארו, ציפור בספרדית) היה palolo
זה היה פשוט מקסים. מרתק.
יוד נוסע שוב לשבוע בשבוע הבא. האמת היא שאני כועסת ומתוסכלת מזה. המעבר לפה אמור היה לצמצם באופן דרמטי את הנסיעות שלו, והנה פתאום יש לקוחות באירופה ולא בארה"ב. יופי נחמה. אז עכשיו אני בלי חברים ובלי משפחה בעיר קפואה שאי אפשר להסתובב בה בחוץ אז רק נוסעים באוטו או ברכבת ועוברים מחלל מחומם אחד לשני.
אה, ואתה לא פה. מקסים.
אוי, חמודה...
מוכר... לא בדיוק אבל בערך.
את יודעת... בדיוק הזוט קיבל הצעה לתרגל קורס של אחד המנחים שלו בהיסטוריה ופילוסופיה של המדע.
בסידני.
כל שבוע, ימים שני-שלישי. לילה אחד.
בדיוק מה שקיווה ורצה.
החל מחודש מרץ.
התל"ם תחילת פברואר, ואם הצוציקית תעשה סוף סוף מה שאמא שלה חושבת שהיא אמורה לעשות, אז היא לא תצא לפני אמצע פברואר (סתם הרגשה שלי. משתדלת לא להתקבע עליה). אולי אפילו אחר כך.
נראה לך מתאים שהחל מהחודש הראשון הוא יתחיל להיעדר ברמה כזאת? (שואלת באמת. מאיזה גיל נראה סביר להסכים להתחייב לשגרת נסיעות כזאת? כי זה יבוא במוקדם או במאוחר)
אז טוב. אמרתי לו שזה נשמע לי רעיון גרוע, והוא הסכים, ולמרות שהוא הסכים כל כך נלחצתי מהמחשבה שהתחלתי לצעוק עליו ולהאשים אותו בהזנחת אשתו והמשפחה, ואם לא בקול רם אז בלב.
והוא ראה את הפרצוף שלי וניסה להרגיע אותי ואמר: "אז לכן שאלתי אותך, כדי שנחשוב על זה ביחד, אני עוד לא הולך לשום מקום".
לא עזר. לא באותו רגע.
(יש סקייפ?)
(קואלות)
(פנדות גדלות ב... אופס, שכחתי. מגיע לי שצחקתי blink. סין. לא, יפן. או משהו. אבל בטח לא בסביבה אקליפטוסית)
אבל מודה שהבלבול הגיוני. יש משהו דומה בשמות
לא זו הסיבה.
הסיבה היא שהם דוביים "חמודים" כאלה, ושאותו הדבר תקף הן לבמבוק ולפנדות והן לאקליפטוס ולקואלות.
(קואלות)
לא ייאמן. הלכתי לחפש את הבדיחה המוכרת כדי להוכיח שזו קואלה, ומסתבר שגם הם התבלבלו, וכתבו פנדה במקום קואלה (בכל הקישורים, לא רק בזה).
את רואה, חידשת לי
(עם הבמבוק וזה)
תודה!
אני כאן פעם ראשונה....מאד נהנתי לקרוא!!
בדיוק חשבתי שהייתי שמחה לסרוג (נראה לי משהו כייף לעשות עם הילדים, כלומר כשהם משחקים...)...אף פעם לא סרגתי מקווה שזה לא מסובך מדי.
תודה על הקישורים. אני אלך מחר לחפש מסרגות..
התמונות באמת מקסימות!!
מזדהה עם הבדידות...
בקשר ל-pattern ששמתי, הוא נסרג בעקרון במעגל על 4-5 מסרגות. אבל מאד מאד מאד קל להתאים אותו לסריגה רגילה בשתי מסרגות. אני רק מחכה שמישהו יבקש (בחושך)
קרוטונית, יש ספר חמוד שנקרא Eats, Shoots and Leaves שמדבר בדיוק על חודו של הפסיק.
פנדות אוכלות בעיקר במבוק, אבל זה לא מתאים להן ולא מספיק להן.
תמר, לשאלתך אם נראה לי מתאים, התשובה *שלי* היא לא ולא.
להרבה נשים יש צורך עז בהגנה אחרי הלידה, תחושות של פחד וחוסר בטחון. לי זה קרה, ולעוד רבות אחרות. זה מאד טבעי בעיניי, סה"כ, שאשה אחרי לידה לא תצטרך לשמור על הפתח של המערה בעצמה. אני מממממש לא חושבת שזה בהכרח יקרה אצלך, זה סה"כ מאד אישי, אבל אני בהחלט יכולה לראות מצב שבו לישון לבד לילה בשבוע בחצי השני של כדוה"א מזה של אמא שלך יהפוך לבעייתי. ואני לא מדברת על טכנית. למרות שיש גם צדדים יותר טכניים. ואם יהיה קשה בהנקה? ואם לא תשני כבר כמה שבועות (סביר למדי)?
אז אצלנו אחרי שבועיים שהוא היה בבית (למעשה איתנו בבתי חולים ) הוא חזר לעבודה ושם סידר לי חדר קטן עם מזרון והיינו נוסעות איתו לעבודה ושוהות שם בזמן שהוא עבד.
בגיל הזה כל מה שעניין אותה זה להיות על אמאשלה. וכל מה שעניין את אמאשלה זה להיות ליד אבאשלה. אז זה היה הפתרון שלנו.
עוד את כותבת ש "בדיוק מה שקיווה ורצה". מה אני אגיד לך, החיים משתנים. אם יש דבר אחד שעצבן אותי הרבה זמן, זה שהוא המשיך לחיות את אותם החיים בדיוק. עם אותם ערכים ואותם סדרי עדיפויות. ממש הרגיז אותי. הלו!!! יש פה תינוקת!! ואמא חדשה!! (והוא אבא מופלא ובנזוג דבששש... ) אבל התקוות והרצונות שלך, מותק, יצטרכו להתעדכן. זה לקח קצת זמן, והאסימון מתחיל ליפול. כי יש עכשיו עוד בנאדם במערכת היחסים הזאת. ועכשיו עובדים בשלושה וצריך להתחשב בכוווולם. דברים שקודם היה מאד קל לאפשר בזוג ולהיות אציל נפש לגביהם כבר לא מתאפשרים באותה הקלות. ואת מוותרת על כל כך הרבה בתחום "התקוות והרצונות" (נו, את יודעת למה אני מתכוונת. אני לא מתכוונת שאת נפגעת, רק שהמציאות הזאת עושה לך רביזיה של כל ה... ת"ר שלך.) ואז בא זה עם התקוות והרצונות שלו כאילו לא קרה כלום! בטח שזה מעצבן. אפילו שהוא חמוד ורוצה לדבר על זה. מה? אתה לא מבין לבד?! <
אז זה תהליך. אז הסבירי לאט, הוא סה"כ אינטיליגנטי הבחור שלך אבל הוא לא אמא בגוף שלו כבר חצי שנה...
ובלי קשר, אמא באה?
הוא בעצמו חשב שזה תזמון גרוע. והסכים, אבל אז אמרתי לו "3 חודשים ראשונים זה יהיה ככה, בסמסטר ב' אפשר לחשוב על זה" והוא לא רצה להתחייב על לנעול את סמסטר א', רצה שנזרום עם הדברים בזמן אמת, ואז נפעל לפי המצב. מה שנשמע הגיוני, אבל זה גם הביא לי ת'קריזה בתחושה של נטישה וחוסר הבנה, כי אני רציתי שהוא ישריין מראש את הזמן הזה.(אפשר לחשוב שגם אחר כך זה יהיה פיקניק. פעם בחודש - בסבבה. כל שבוע? פחחחח)
ובלי קשר, אמא באה?
אמא מטפלת כרגע באמא *שלה*... יברך אותה האל, היא היתה בת מאה ביולי, ועכשיו שברה את צוואר הירך והבלבול שלה ממש החמיר, ואמא שלי בת יחידה.
מה שמסתמן כרגע זה שאבא שלי יבוא לחוד (הוא מלאך, כשמצליחים לסתום לו את הפה מנאומים על מוסיקה, נופים וטיולים במדבר יהודה , ויכול להיות עזר-כנגדי מצוין), מתישהו אחרי הלידה, ואמא שלי תבוא לחוד במועד מאוחר יותר.
כי, בינינו, גם היא (אמאשלי) כבר בגיל שהבת שלה יכולה לטפל בה . הפרקים שלה במצב ממש רע, כל מפרק מסיבתו הוא, והכל ביחד די מזעזע. הייתי רוצה שהיא תבוא כשאני כבר אהיה "בסדר" עם החיים שלי, ואז אני אפרגן לה חופש-מנוחה-ופינוק עם קצת טיפולי עוצמת הרכות וטיולים וטבע וכיף. להיעזר בה אחרי הלידה? מנטלית ורגשית כן, רוב הזמן, פיזית ממש לא, ועסקת החבילה של כל המרכיבים האלה ביחד נראית לי כמו הימור מסוים.
שרשרת של בנות-אמהות-בנות יש לנו...
וחוצמזה יש לאחיין שלי ברמצווה בפברואר, וכל המשפוחה (אחי-אשתו-ילדים) באים ממקסיקו לצורך העניין, וצריך לארגן את הכל... אז עכשיו אני לא חושבת שההורים שלי בכלל פנויים רגשית ומנטלית אפילו לחשוב על נסיעה לאוסטרליה. פרה-פרה. קודם נסתדר עם סבתא, אחר כך הברמצווה, ואחר כך נראה.
אז הנה עוד שאלה: מה אם אבא שלי יבוא לשמור על פתח המערה? אז אני אוכל לאפשר לבחור לצאת לצייד בסידני?
(בהנחת עבודה שאבא שלי מבריח נמרים לא-רע, אפשר לדבר אתו ולצחוק אתו על דברים רציניים, וגם יודע להכין אוכל)
(לא מתחרטת)
בכל אופן, מילה חיונית. באמת.
לדוגמא
ארוחת חג ההודיה, מלא אנשים מ-רת-קים. אחד עובד בחברת סטרטאפ שמייצרת "פלסטיק" מתירס. הרבה יותר מתוחכם מהכלים הח"פ. מתקמפסט בחודש בתנאי טמפרטורה סבירים. אחר ברזילאי במקור, דוקטורט, עוסק בהפקת ביו דיזל ברמה של תחנות כח בערך. משיחה איתו מסתבר שכל מה שכותבים על התירס לא ממש נכון והסיבה לכל ההייפ היא יותר פוליטית ממעשית! רב הביו דיזל מופק כיום מקנה סוכר בכלל. (זה לפיו)
ואחת ניצן, מקשיבה ומתעניינת, לומדת ומדברת.
ואחת נהר. מקסימה וחברותית, שקטה ורגועה כתמיד, אך עם זאת עליזה ונעימה. קסם שלי...
והנשים מכרכרות סביבה, והגברים נמסים. ואחת מהבאות היא פריסקולטיצ'ר (יענו גננת
) של ילדים בגילה, והיא לא מפסיקה להתפעל מנהר בקול רם. ואז היא עשתה את זה, סוג של פלוקסינושיאנייהילפילפיקיישן.היא הסתכלה עליי במבט רב משמעי וקבעה בקול רם שישמעו כל הסובבים - You are very lucky.
UGH.
בבקשה פירוש
UGH.
גם לזה
שמא אפשר איזו הקדמת שלום או פרטים מזהים בטרם אענה לבקשות?
אני לא פ.א. שלמעלה, אבל גם אני אשמח לפירוש. נדמה לי שראני מבינה מתוך מה שכתבת, אבל כדי להיות בטוחה, מעדיפה שתסבירי את. (תודה!)
_UGH.
את זה אני דווקא מבינה.
וכיף לי לקרוא את מה שאת כותבת, גם אם אני חושבת בצורה שונה ממך, מעניין לי אצלך, ואני לומדת המון דברים חדשים...והחשיבה משתנה לאיטה...אז תודה.
"the act or habit of estimating or describing something as worthless, or making something to be worthless by deprecation".
המעשה או ההרגל של הערכת או תיאור דבר-מה כחסר ערך, או עשיית דבר-מה לחסר ערך על ידי התייחסות מבטלת או דוחה כלפיו.
UGH זה ממש משהו שאי אפשר בשום אופן להסביר במילים. זה צליל. והוא אומר דברים שונים לאנשים שונים...
אבל איך פתאום מחמאה קיבלה תפנית של הפחתה בערך?
(תסבירי לי רק עוד חודשיים, עד שיהיו לי ילדים ואני אבין לבד...)
אני מגדלת את הילדה שלי מאד מאד שונה מכל הילדים שמגיעים אליה לגן.
הילדה שלי מאד מאד שונה מהילדים שמגיעים אליה לגן. (את זה אני יודעת כי היא לא פסקה מלומר את זה)
יותר מזה, עוד אתמול קיבלתי עוד פידבק מאותו הערב, שאחרי שהלכנו כולם עוד ישבו ודיברו בשבחה.
עד כדי כך.
כלומר, לא "עד כדי כך היא מיוחדת" או חכמה, או מדברת, למרות שהיא בהחלט כן. בהחלט כן.
אלא עד כדי כך אף לא אחד מהם, כולל גננת, לא רגיל לראות פעוט מרוצה. פעוט שבע רצון.
פעוט.
פשוט.
שמח.
(אני מוצפת אהבה מלחשוב על כמה היא נהדרת ושמחה ושבעת רצון. זה עושה לי טוב על הנשמה. לא גאווה! שמחה פשוטה על האור הזה שבחיי.)
ומה יש לה להגיד על זה? מזל. מזל יש לי. הבנת?
עכשיו אני אוסיף לך אינפורמציה בלי קשר...
היא לא רואה את ההבדל בין מה שאני עושה לבין מה שכל אחד ואחד מההורים של הילדים בגן שלה עושה (למעשה, היא הביעה ביקורת כלפיי על זה שאני לא שולחת אותה לפריסקול, כי זה נורא חשוב*. אגב, אני בטוחה שהיא לא חוותה את זה כביקורת.)
ובכלל, היא היתה נפוחה מחשיבות עצמית ומזה ש*היא יודעת לגדל ילדים ורק היא, כי היא גננת כבר המון המון שנים. זוכרת את השאלה מהבלוג הקודם? זו שהסעירה אותי והכאיבה לי? למה למה למה אתם לא שואלים איך אפשר לטפל בתינוק בלי שהוא יבכה? אז למה למה למה את לא שואלת איך זה שהיא כל כך שונה מהילדים שאת מכירה? מה אני עושה אחרת? למה במקום זה את מוקיעה את השוני (בלי חיתול? זה מוקדם מדי!) ופותרת (ופוטרת) את הקונפליקט על ידי זה שיש לי מזל? כאילו, פשוט *נהר* היא כזאת, אין לזה דבר וחצי דבר איתך. עם זה שאת לא מקלקלת אותה. היא לא מעלה על דעתה שיש סיכוי טוב שגם נהר היתה ילדה מסכנה וצווחנית אם היא היתה הולכת לגן שלה. לא שאני אומרת שכן, אבל זו בהחלט אפשרות.
ברור?
אנחנו מגיבים לדברים כאלה בתגובה: "או שכן או שלא מה שבטוח אולי וגם זה מוטל בספק". אולי עוד שנה גם את תתחילי להיות פחות רגישה לדברים אלה (או שאולי באמת הגיע הזמן להפגש עם האנשים היותר מעצבנים בשטח, סתם בשביל החישול).
בקיצור-סוג של הזדהות. לנו זה כבר מזיז פחות ופחות (אצלנו מקבלים את זה מהסבא והסבתא אז אולי בגלל זה החישול, הם שם מיום לידתה ועוד העזו לקרוא לה "ילדה קשה" בעבר...).
אני חוששת שהיא לא הבעיה פה.
גם לא אני. אני לא מתרגזת מזה, או נפגעת מזה, או לוקחת ללב. אני רק UGH מזה. UGH UGH.
סה"כ היא באמת אשה נחמדה. וגם כוווווווול מי שהנהן כשהיא אמרה את זה.
ואני לא אתנגד לפגוש אותה שוב. גם יחד עם נהר.
הבעיה פה היא יותר עמוקה והייתי מעזה לומר אפילו תרבותית.
אם את בוחרת בדרך שונה מהכלל והילד שלך "לא בסדר" לפי הנורמות הכלליות, אז את (את!) הופכת לכלי לניגוח כל הגישה שלך. הכל באשמתך.
(הילד האחד שנפגע בלידת בית או קיבל תזונה צמחונית לא מלאה, או סובל מבעיות בריאות, או מפונק, או מה לא, הוא המעיד על כל הכלל. בעוד שעל מאות אלפי הילדים החולים מתזונה "נורמלית", מתים בלידת בית חולים (), חולים, פרועים ומפונקים, זה בכלל לא קשור לדרך, זה *המזג* שלהם שאשם. UGH^2)
ולעומת זאת, אם את בוחרת בדרך שונה מהכלל והילד שלך מיוחד ובלתי רגיל אז עדיין מנסים להטמיע אותך, ופתאום שום דבר מזה לא בזכותך.
כן. זה נכון.
אז למה למה למה את לא שואלת איך זה שהיא כל כך שונה מהילדים שאת מכירה?
כן, גם זה אופייני... ואנושי מאוד, צר לי להגיד. אני זוכרת את הספר שקראתי על הטיפול האימונולוגי בסרטן, והוא ציין שיש מקרים שבהם סרטן שנחשב ממאיר פשוט נעלם, ספונטנית, בלי טיפול, ואז בתגובה הרופאים פשוט שינו את האבחנה, במקום לעצור ולחקור ולהגיד: מה גרם לסרטן הזה להיעלם?
ואת הספר "החיים בתנועה" של מאיר שניידר, שבו הוא מספר שהוא טיפל בבחור אחד עם ניוון שרירים מסוג "חסר מרפא", וכשמצבו התחיל להשתפר, הרופאים פשוט שינו את האבחנה, כי הרי "לא יכול להיות שניוון שרירים מהסוג הזה יגיב לטיפול כלשהו".
ואת הניסויים עם הצפרדעים (זהירות, לא לתומכי אנונימוס!). במשך שנים היו עושים ניסויים מסויימים בצפרדעים מסויימות, שהיו כרוכים בניתוח, והכל הלך בסדר גמור, והתוצאות של הניסויים היו כאלה וכאלה...
עד שיום אחד קם בחור אחד ושאל: "למה למען השם הכל הולך בסדר גמור??? איך זה שאנחנו חותכים צפרדעים כאילו אין מחר, וכולן מתרפאות ואף אחת מהן לא מתה מזיהום? מה קורה פה?" ואז באמת גילו שעור הצפרדע, או השכבה שעל העור, מכילה המון חומרים אנטי-בקטריאליים, וזו היתה תגלית, פריצת דרך מדעית ממדרגה ראשונה (עם השלכות קליניות, כמובן). וכל השנים האלה התגלית שכבה לה מתחת לאף של כולם, חיכתה שיגלו אותה כבר, ואף אחד לא עצר לשאול.
אז את יודעת מה? הנה לך עוד שאלה תרבותית: מה ההורים האחרים עושים? (*כל* ההורים האחרים, לא רק האנטיפטים...) מה שונה המתודה שלהם לעומת שלך, שלדעתך מסייע לילדים שלהם להפוך ליותר רטנוניים ופחות שבעי רצון? תפרטי גם התנהגויות שונות של הפעוטים, מה'כפת לך...
(שאלה ארוכה ומורכבת, אני יודעת. יש זמן)
בהחלט !
UGH
קשה לאנשים לפעמים לתפוס דברים כל כך פשוטים.
כל מה שאת עושה הוא פשוט (קשה אך פשוט), טבעי, מתבקש, הגיוני
ולכן הילדה שלך פשוט מאושרת, שמחה, חכמה, מקסימה ונפלאה.
את מאפשרת את זה.
אין ספק שלשתיכן יש מזל גדול (בלי שום כוונה לגרום לך לכתוב שוב את המילה הארוכה הזו שבכלל לא ניסיתי לקרוא).
ולי יש מזל שפגשתי את שתיכן
לא ביודיזל (שמתאים למנוע דיזל) אלא אתנול (שמתאים למנוע בנזין).
< מתרכזת בעיקר
>
פיחס
(פיחס תחושתי, לא אסתטי)
אני מרגישה נורא לא מובנת פה.
אני מתעבת את היסודות הנוצריים הפוריטניים של התרבות הזאת.
אני מתעבת את הצרכנות העיוורת ואת הבזבזנות חסרת המצפון והמוסר.
בדיוק, ובאמת שזה רק קצה המזלג...
וכמו שאמרת יש גם דברים טובים. מאחלת לך למצוא את האיזון.
נמרה
אני חברה של דליתוש_ב.
הכרנו פה באתר, התידדנו, גילינו שיש לנו שפה משותפת ושאנחנו מסוגלות להבין זו את זו. זה הרבה מאד בחוויה שלי שמישהו מבין אותי בלי עריכה וחידודים וטעויות וסבלנות. טראח, יוצא לי מהפה, הבינה. לא צריך לסיים כל משפט ב"הבנת?" ככה שכבר לא שמים לב שאומרים את זה..
אני אוהבת את דלית, היא אחלה בנאדם, ואני מחכה לראות מה היא תעשה. מה שזה לא יהיה, אפילו אם קטן מאד, זה יהיה גדול.
אבל אני לא דלית. אני ניצן. אנחנו לא זהות, אנחנו אפילו לא דומות. יש אנשים שאוהבים את דלית ולא סובלים אותי במיוחד, וגם להיפך אני משערת. אנחנו לא באות מאותו המקום, אנחנו לא בהכרח הולכות לאותו המקום. מה שהיא אומרת זה לא מה שאני אומרת, מה שאני אומרת זה לא מה שהיא אומרת. אנחנו מעצבנות באופנים שונים, נחמדות באופנים שונים, אנחנו אנשים שונים. מותר לנו להשתתף באותו הדיון ממקומות שונים לגמרי. אנחנו בסה"כ חברות. לא אותו אדם.
אני מעזה לחשוב שאנחנו מסתכלות דומה על העולם. יש לנו ראייה דומה. זה לא אומר שאנחנו חושבות על זה אותו הדבר, מתבטאות על זה אותו הדבר ומיד מסכימות. למעשה, אנחנו מתווכחות לא מעט.
בקשר לסגנון שלי, ובכן... אני חושבת שאין לי סגנון אחד. אני חושבת שהסגנון שלי מבטא למשל את כמה אני עייפה, וכמה יש לי או אין לי סבלנות. אם היתה לי בדיוק שיחה עם מישהו מאד בוטה, יכול להיות שיידבקו בי קצת מהקווים הבוטים, אם הייתה לי שיחה מאד נעימה ורוגעת, השפעת הרוגע תהיה ניכרת בי עוד זמן מה. יתר על כן, אני אשה, אני מלאה סתירות חינניות מעצם קיומי העגול יש ימים שאני יכולה להגיד "להכיל את..." ולהתכוון לכל מילה, ויש ימים שזה ממש עושה לי פרצי צחוק פרוע, הדיבור העאלק רוחני הזה.
לעניין עצמו, אני כן חושבת שמי שנפגע יותר חשוב שיטפל בעצמו מאשר שיתחיל לחפש הנחות. עומדת מאחורי זה באלף אחוז. בלי קשר לקיבוץ, אונס, שואה או כל דבר אחר.
יש את העניין החברתי תרבותי שחייבים לתת עליו את הדעת, אבל זה טיפול ברמה הקולקטיבית. זה לא עוזר לפרט שכבר נפגע, זה עוזר למנוע פגיעות עתידיות.
כשאני אומרת "לטפל בעצמו" אני מתכוונת לדבר ענק ורחב שכולל המון אפשרויות, כולל לדבר על זה באינטרנט, לא לעשות כלום, ללכת לטיפול או להתמודד עצמאית. רק דבר אחד או שניים משותפים לכולם - מודעות ורצון לשיפור. זה הכל.
אני מתכוונת כמובן, יותר חשוב *לעצמו*. לא לי. אני מה אכפת לי? שאנשים יעשו מה שהם רוצים.
אלא שמותר שתהיה לי דעה על זה.
(אני יודעת שזה קשה להבין שאין סתירה. אבל אין. האמינו לי, אני מתמודדת עם חוסר ההבנה לזה כל חיי.)
אין פואנטה. סתם רציתי להגיד את זה.
בשאלה בין היתר תואר מקרה של ויתור על תור בבנק לאשה חולת סרטן שביקשה הקלה.
אני מודה לך מקרב לב על הדברים שלך. זה ממש חשוב לי לנהל איתך את השיחה הזאת בטונים אחרים.
את ממש לא טועה בדיוק* לזה התכוונתי.
ואני רוצה להגיד לך שגם אני אוותר על התור שלי בשביל הרבה אנשים (חולי סרטן, נכים, חולים, נשים בהריון, זקנים, מישהו שמת ללכת לשירותים, אפילו סתם מישהו שממש ממהר. חסר?)
מה שאני מוחה עליו זה לא על האנושיות שבעצם הויתור, אני לא מפלצת.
אני מוחה על זה שיש גישה רווחת בקרב נפגעים שתובעת שתוותרי להם על התור. *תובעת שתוותרי להם על התור. מגיע להם שיוותרו להם על התור.
אבל רגע, מה ואם את לא יכולה? כי אותך אנסו? או היכו? אולי את חולה בעצמך בסרטן?
ומה אם את "סתם" לא רוצה? לא מתאים לך עכשיו, והילד הבוכה שלך יותר חשוב לך בשניה הזאת?
לתפישת הקורבן, אין לך ברירה. ואם לא תסכימי, את פסולה והוא יעקוף אותך וילך לתבוע ממי שלפנייך.
זה מה שאני מוחה עליו.
תודה לך על השיחה!
אני כבר כל היום נושמת ע-מוק ע-מוק בשבילך. כי אם היו כותבים לי מה שכתבו לך, ואללה, הייתי עכשיו בשירותים ממררת בבכי. אז אני כל היום מקווה שאת לא בשירותים, ממררת בבכי.
אל דאגה.
אני אמנם לא מבטון, אבל הבנתי משהו ממש עמוק בקשר לזה.
אז כתבו עליי, אז חשבו עליי, אז מה? מי שכותב ככה הוא זה שתולה את קלונו ברבים. לא אני.
אני בסדר
איזה אקשן פיספסתי?
אני רואה שאת בסדר. טוב
אני בסדר_
בדיוק!
וגם-
גם לנקניקיות (באהבה, באהבה!
) שהעדיפו להביע תמיכה רק בדואל.אוהבתותכן המון.
ואיזה באסה להיות מחוץ להם בדיוק כשאת רוצה להגיב לחברה, באופן שיהיה רלוונטי. (מה? מה?
)בכל מקרה, תמיכתי נתונה לך, את יודעת.
אני אוהבת אותך.
(תביאי קישור, נו. מה'כפת לך)
יש לי וידוי.
אני חברה של דליתוש_ב.
לוידעת למה, המשפט הזה נורא הצחיק אותי. כנראה שהרגשתי בקריאה ראשונה שלו לאן נושבת הרוח. אותך לאופרה וינפרי!
אנחנו לא זהות, אנחנו אפילו לא דומות.
כן. את הכתיבה שלך קל לי יותר להבין.
אני יודעת שאני באה ממקומות חיוביים, ושלפעמים הדברים שלי לא נקראים ככה.
אני יודעת שאני כותבת על דברים כלליים ושלפעמים הדברים שלי נקראים כאישיים.
אז אני אשמח להפנייה כדי שאוכל לחדד ולדייק בדבריי.
תודה
חשבתי שיצא לי מבובל. זרם התודעה שלי עולה על גדותיו בזמן האחרון. אולי אסביר אצלי בדפבית ללמה) אז לפעמים הוא שוטף אתו את הכוונה המקורית.
חיבוק עם ובלי אייקון
, ומתישהו נתחבק על אמת, נכון?
אז על מה את חושבת כשאומרים לך "נשית"?
על שדיה הקטנים והזקופים, מוצמדים זה לזה בחזיית פוש אפ? על ירכיה הדקות והחלקות, מתחככות בחושניות? על בגדיה המינימליים (סאטן ונוצות)? אולי על בגדים מחוייטים? היא בטח מאופרת איפור "טבעי" - הולכת עם מרגישה בלי ונראית כאילו הרגע יצאה ממקלחת מלאה תכשירים ריחניים. אין לה, רחמנא-לצלן, כמעט שום שיער גוף. אולי שפמפם שקוף, כדי שמשהו ייתפס על השפה כשהיא שותה שוקו, מלקקת את הקצף בחושניות... היא צעירה, כל איבריה קופצניים ומתוחים.
אולי היא לבושה בבגדים צמריריים בגווני אפור, בגשם, כפפות, כובע וצעיף. מחזיקה בין הכפפות כוס קפה בספל חד פעמי, מקרבת אותה אל שפתיה.
אני מקצינה כמובן, אבל כל אלה הם תוצר של חשיבה שיווקית גברית. של שנים של טלוויזיה וקולנוע נגועים בתפישות ש"נערית" וש"תינוקית" שווה נשית.
התמונה הזאת של "אשה" שאף פעם לא ילדה, לא הניקה, לא האכילה, לא נשאה ברחמה (מסייגת, ברור ברור. מותר גם לא ללדת ולהיות אשה), "אשה" שהוסת שלה כחולה (אם היא מקבלת וסת בתת המשקל שלה), "אשה" כמעט בלי שומן נשי, בלי שיער גוף מקורזל של יצור אנושי נקבי בשיא בגרותו המינית, זונה-בתולה... מה הקשר בין אלה לבין אשה?
אני חושבת על אשה אחת, די זקנה, לבושה בסוודר חסר צורה ובמכנסיים שחורים גדולים מדי. ברור שהיא אף פעם לא הלכה למספרה, שיערה שחור ומקורזל. היא בדיוק חזרה מלאסוף את הנכדה הקטנה שלה, והיא מרימה אותה בידיים והולכת הביתה. פעם מזמן, היא הניקה את אמא של הילדה הזאת. פעם מזמן, היתה לה וסת. היא עברה תקופה קצת קשה פיזית של פרידה מהפוריות שלה, אבל היא היתה אז כל כך עסוקה בבית ובילדים שזה עבר בסערה ונעלם... היא סורגת הרבה לילדים ולנכדים, היא מתקינה עבורם ארוחות...
האם היא פחות "נשית" מאשת הקריירה המחוייטת או מהספק-ילדה-ספק-נערה בבייבי דול? אם כבר, בעיניי לפחות, הרבה הרבה יותר. יש הרבה נשים בעולם הזה, מעט מעט מאד מהן עומדות בקריטריונים הנוקשים של "נשית" ע"פ התפיסה ה"גברית". האם הן פחות נשיות? הייתי צריכה לבחור מישהי יותר צעירה ופוריה כדי שהיא תהיה "נשית"? היא נשית כי היא אשה. היא נשית כי היא אשה שנשיותה עוטפת ונוכחת בכל אורחות חייה.
כדי שמישהי, בת למין האנושי, תקרא "לא נשית" בעיניי היא תצטרך לעשות הרבה יותר מאשר לא ללכת למספרה או להפסיק להסיר שיער גוף.
היא תצטרך, נגיד, לעשות את כל הבאים:
להתכחש לגמרי לגופה ולנשיותה, לתלוש, למרוט, לשפוך על עצמה כימיקלים יום יום כי אחרת היא "מסריחה", לא לאכול (עד כדי שתאבד וסת), להגעל מלהניק את הילד (המאומץ? ולא מסיבות אידאולוגיות?) שלה, לצבוע שיער, להלחם בקמטים, בנפילת השדיים, בסימני הגיל... ולעבוד בתור דוגמנית מקצועית
(רק מקדימה תרופה:
יש המון נשים שמסירות שיער והן נשיות, שמות בושם והן נשיות, רזות והן נשיות, לא מניקות והן נשיות, צובעות שיער והן נשיות, מורחות תכשירים והן נשיות, ומנותחות חזה והן נשיות, דוגמניות והן נשיות נשיות. יש המון נשים שמתכחשות *היום* לגופן ולנשיותן, ומחר לא תתכחשנה. התכחשו אתמול והיום אינן מתכחשות... כולן נשיות. זה בדיוק מה שאני מנסה להגיד. לא את ההיפך. גם אם מישהי נמצאת כרגע במין מצב "לא נשי" קיצוני, עדיין, מתוקף היותה אישה, יש לה את מלוא הפוטנציאל להיות יום אחד האשה הזקנה שלי... )
אפשר היה באותה קלות לקרוא לזה "על הטלויזיה" הא?
אני דווקא בוחרת אותה. כי גם היא נשית. על אף המרחק הגדול בינה לבין ה"אידיאל", היא נשית.
ועוזר לי לזכור אותה כדי לאהוב את נשיותי אני ולקבל אותה. לא להעמיד את עצמי בהשוואה לאידיאלים מקולקלים.
אולי היא נראית לי קצת כמו שאני אראה כשאני אהיה זקנה, ואני מקווה להרגיש נשית גם אז. מלאת הגשמה עצמית נשית.
למה? מה הוא כן היה בוחר? זאת אומרת, אותך, ברור.
אבל באופן יותר כללי? מעניין אותי, יוד בתור דוגמה לגבר סבבה שמבין עניין.
אבל הוא מבין אותי ואת התשובה שלי.
אני עושה ספקולציה לרגע שהוא חשב על איזה אידיאל אחר של נשיות. אידיאל נשי, שעומד מול האידיאל הגברי בקיצוניות השניה. ה"מאמא".
שמנה, מלאת חמוקים, שדיים, ירכיים, בטן, אמא לכמה ילדים שהיא מניקה במקביל, פוריה, בבית עם הילדים, מפשפשת, יולדת בלי מיילדת תוך כדי בישול והנקה במנשא וכו'
גם זה אידיאל שמחטיא את המטרה ויכול לגרום כמעט לכל אשה להרגיש לא נשית...
האם זה לא טבעם של אידאלים? במידה שהם מתיימרים לתאר או לכוון מציאות, הכוונה. המציאות תמיד עשירה יותר ומסודרת פחות (וגם משתנה).
היא תצטרך, נגיד, לעשות את כל הבאים:
להתכחש לגמרי לגופה ולנשיותה, לתלוש, למרוט, לשפוך על עצמה כימיקלים יום יום כי אחרת היא "מסריחה", לא לאכול (עד כדי שתאבד וסת), להגעל מלהניק את הילד (המאומץ? ולא מסיבות אידאולוגיות?) שלה, לצבוע שיער, להלחם בקמטים, בנפילת השדיים, בסימני הגיל... ולעבוד בתור דוגמנית מקצועית_
וואלה
_אידיאל נשי, שעומד מול האידיאל הגברי בקיצוניות השניה. ה"מאמא".
שמנה, מלאת חמוקים, שדיים, ירכיים, בטן, אמא לכמה ילדים שהיא מניקה במקביל, פוריה, בבית עם הילדים, מפשפשת, יולדת בלי מיילדת תוך כדי בישול והנקה במנשא וכו'
מתחבר להרהור שעלה אצלי לאחרונה: האם ייתכן שאידיאל היופי המקלוני התפתח כתגובת "נגד-דווקא" של דור שלם שלא ינק? שבלי דעת מחצין את הריחוק (הכפוי) שלו מהחיק האמהי?
(על מה את חושבת שאומרים לך "נקביות"? מהי נקבה?)
לי זה ישר מזכיר(ז"א הנקבים מזכירים לי ) את השאלה
"איך קוראים לבשר שמסביב לפות?"
<רק אצלך אני יכולה להעיז לכתוב את זה
><או שלא
>
אני יכולה להתמוגג מידיים של נשים זקנות, עם הוורידים הכחולים והמפרקים הבולטים. הן יפהפיות בעיני. ואני רק רוצה שהן יגעו בי, ולו לשניה.
כן, תבחרי את האשה הזקנה בתור דוגמה. דוגמה אחת מרבות. דוגמה מצוינת.
מתחבר להרהור שעלה אצלי לאחרונה
מצויין. אני מאד אוהבת הרהורים בכלל לא בלתי סביר מה שאמרת.
ותודה. וואלה שלך זו מחמאה גדולה
תמי, כן כן!
אבל לא דיברתי על המטרה של האידיאל... אלא אם אני האידיאל
_להתכחש לגמרי לגופה ולנשיותה, לתלוש, למרוט, לשפוך על עצמה כימיקלים יום יום כי אחרת היא "מסריחה", לא לאכול (עד כדי שתאבד וסת), להגעל מלהניק את הילד (המאומץ? ולא מסיבות אידאולוגיות?) שלה, לצבוע שיער, להלחם בקמטים, בנפילת השדיים, בסימני הגיל... ולעבוד בתור דוגמנית מקצועית_
שכחתי גלולות, איפור, טמפונים, הורמונים סינתטיים... נו, חסר מה?
דליתוש... אוהוהו. תקבלי תשובה. כרגע כל מה שיש לי זה "אשה היא נקבה אנושית. זה מה זה פשוט."
תמרוש, אהבתי.
חוטקה, הרגישי בבית.
רק רציתי לציין שהאיש אמר "בַּזקנה" מיודע. הבדל גדול מאד.
ושזה הזכיר לי את סבתי. אשה מדהימה. קשוחה זוועה. גידלה ופרנסה משלוש עבודות ארבעה מתבגרים לבד אחרי שסבי נדרס למוות. תמיד ממורמרת קלות, אף פעם לא ראיתי אותה מחייכת. הם היו קומוניסטים. היו צריכים לעבוד? אז עבדו. זה הכל. היה בה משהו ארצי כל כך שהוא כבר יצא מהצד השני ונהיה כמעט רוחני... היא מיינה ביצים, שטפה בתים ובישלה. בכלל בכפר הנשים היו עושות דברים מעניינים עם הבישולים. נגיד, מישהי היתה מבשלת חמין, אז כל האחרות היו נותנות לה את הביצים שקנו או אספו ובאות בשבת בבוקר לקחת ביצים חומות...
ואיזו תסרוקת... היה לה מין אפרו אפור. והיא אשכרה היתה גמדה. נעלה מידה 35, והיתה נמוכה ממני באיזה חצי ראש, ואני לא ממש עמוד טלגרף בלשון המעטה..
והיא סרגה וילונות עצומים במסרגה אחת. תחרוֹת דקיקות. וכמה היא התלוננה על זה... כואב לה הגב, והעיניים, והידיים...
אשה אשה. פלדה.
נשית שחבל על הזמן.
וואו איך שאני מצטערת שלא יצא לי להכיר אותה יותר טוב.
, אבל לזאב יש שלוש (שתי סבתות ואחות של אחת מהן) וכולן חיות ונהדרות אני אוהבת את הסיפורים שלהן.
ורציתי לומר שאני כן יכולה להגיד שאם כבר משהו בעיני נשיות היא מגוון.
(וגם שגיליתי שממש נחמד לי להסתכל על חיות אחרות לפני שאני מכניסה "אנושי" . מהי נקביות ומהי נקבה ב"טבע"? זוויגיות זה מסתורין מרתק.)
גבריות. קשה לי לא עם ה"נשיות" שלי, אלא עם ה"גבריות" שלי (ושל כולנו ). וסליחה, אין לי מספיק מודלים זכרים אנושים ראויים.
מהי נשיות בשבילי? לא משנה לי כל-כך, כי גם אני. אבל מהי גבריות בשבילי?
האם אני מקבלת את הגבריות שלי? אוהבת אותה? מתיחסת אליה?
במה היא שונה מהנשיות שלי?
זה משנה מה זה מה?
אולי יותר פשוט לתהות על מהי האנושיות שלי ואז בדיעבד אם יבוא לי לשחק במיונים מגדריים?
אולי גבריות נשיות הם רק ענפים ומעניין גם להסתכל בגזע ובשורשים? זה בסה"כ עץ עם מליוני מופעים של הענפים, אבל הגזע הרבה יותר אחיד וקל להתבוננות בעיני, והשורשים, טוב, לפעמים אפשר למצוא מקומות להכיר אותם יותר לעומק...
את מבינה אותי?
בהחלט.
דליתוש, את מאד מובנת. אני רק מעבדת דברים ישנים ישנים שלי. היום אין לי שאלות עמוקות בקשר לזה, יש לי מחשבות די מסודרות אם לא שמת לב
צריכה להוציא את זה מגובש ואז אפשר לעבור הלאה. דווקא הדברים שאת מדברת עליהם לא מעוררים בי שאלות, איכשהו הם יותר מגובשים אצלי באופן טבעי. אולי כי תמיד הרגשתי בנוח עם הצד הגברי שלי. (הייתי ספורטאית רצינית בתיכון ועד גיל מאוחר הייתי ממש אחד מהחבר'ה.)
אם לנסח את זה יותר דומה אלייך אז :
מהי גבריות בשבילי? לא משנה לי כל-כך, כי גם אני. אבל מהי נשיות בשבילי? (אהא!)
האם אני מקבלת את_ הנשיות _שלי? אוהבת אותה? מתיחסת אליה?
במה היא שונה מהגבריות שלי?
זה משנה מה זה מה?
אולי יותר פשוט לתהות על מהי האנושיות שלי ואז בדיעבד אם יבוא לי לשחק במיונים מגדריים?
איכשהו, ואני אומרת את זה בזהירות רבה: אני מרגישה מאד מחוברת לאנושיות שלי. באופן אינטואיטיבי עמוק. יש לי מעט שאלות שם באופן יחסי.
תמיד הייתי מחוברת לאנושיות שלי, עד שבלבלו אותי קשות והתחילו לספר לי סיפורים על זה שאני לקחנית, ולהגיד לי שזה מסוכן לאכול צמחים מהרחוב, מסוכן לטפס על עצים (ומאד לא נשי! נשבעת!) מסוכן לגעת בתינוקות, מסוכן להרים אותם, מסוכן לישון איתם, מסוכן לישון בחוץ עם כל העקרבים והנחשים, מסוכן לקפוץ למים, ממש מסוכן לשתות אותם...
אבל מאז שנושקה נולדה, אני *נזכרת* בכל כך הרבה דברים, לגובה, לעומק ולרוחב אנושיותי המתפרצת. לא בילדותי האישית, בחירויות שיש לי ובמי שאני כבת אנוש.
אני ממש נזהרת עכשיו... לא להשמע יותר מדי רומנטית או מרחפת...
אבל אני ממש יודעת כל מיני דברים, לגמרי בגוף. למשל להיות אמא אנושית. אני מרגישה יותר דומה לגורילה מאשר לאמא מערבית וזה מרגיע אותי ומשמח אותי. אין יום שעובר שאני לא עושה משהו שמרגיש לי ממש לא מדוייק, ואני מזהה אותו כחיקוי הסביבה שלי, וכשאני חושבת עליו שוב, אני מגלה את האינטואיציה שלי מתחת לחיקוי, ואני נהיית משוחררת ומאושרת.
(תודה על הדיון.)
"אני והשימפנזים", מאת ג'יין גודול. תקראי.
אני ממש נזהרת עכשיו... לא להשמע יותר מדי רומנטית או מרחפת...
אבל אני ממש יודעת כל מיני דברים, לגמרי בגוף. למשל להיות אמא אנושית. אני מרגישה יותר דומה לגורילה מאשר לאמא מערבית וזה מרגיע אותי ומשמח אותי. אין יום שעובר שאני לא עושה משהו שמרגיש לי ממש לא מדוייק, ואני מזהה אותו כחיקוי הסביבה שלי, וכשאני חושבת עליו שוב, אני מגלה את האינטואיציה שלי מתחת לחיקוי, ואני נהיית משוחררת ומאושרת.
התרגשתי לקרוא
(יד1, נו. זוט זרק אותי מהמחשב)
אז מה שרציתי להגיד בלשון של בני אדם זה: מדהים כמה שאנחנו דומים. יש בספר הזה פרקים נהדרים על אמהות שונות ועל בגנוני אמהות שונים שנצפו בקהילה אחת, ועל יתומים ועוד...
ג'יין עצמה מאוד הופשעה ממה שראתה וזה בהחלט השפיע על ההתנהגות שלה עם הילד שלה בגיל הרך - היא פשוט למדה מהם איך להיות אמא. הרבה מגע, הרבה חום, להסיח את דעתו במקום לאסור עליו משהו ישירות... זה כל מה שאני יכולה לזכור כרגע. והוא כמובן גדל עצמאי ובטוח ושמח בחלקו - בניגוד לכל התחזיות שניבאו תלות ופינוק
נו, ועל מה את חושבת כשאומרים לך "גברי"? ובן כמה הוא?
בבקשה.
בבקשה.
<לא בטוחה על מה אני אמורה לחשוב> צעיר? גיל העמידה?
לא יודעת בכלל מה זה ההגדרות האלו, נשי, גברי.
נקודת הזמן שבה הרגשתי לא-נשית, היא כשלא הצלחתי למלא את הפונקציות הנשיות (לידה, הנקה) בצורה טובה. זאת אומרת, כשהגוף שלי לא ביצע את תפקידו הנשי. עבר לי.
בשאר הזמן, לא הרגשתי גברית, גם כשבחרתי בפעולות שבהן תמיד הייתי הבת היחידה.
אני מרגישה מאד נשית, כשאני מחבקת בחיקי את ילדיי (למרות שכמובן, גם אבא שלהם עושה את זה. אבל לי, החיבוק הזה, נותן תחושה של נשיות).
רוב הזמן, אני פשוט אני.
אולי בגלל זה, אני לא מצליחה להבין (גם אם מקבלת) את התחושה של טרנסג'נדרים של "אשה בגוף גבר" או "גבר בגוף אשה". פשוט כי אני לא מבינה את משמעות ההגדרה. בכל אחד יש נשיות וגבריות בתמהיל יחודי, שלא דורש הגדרה.
על עריכה
כותבות.
כותבות כותבות מילים. כותבות רעיונות. כותבות מחשבות ואידאות. כותבות ערכים. כותבות נונסנס. כותבות כותבות כותבות.
כשאני כותבת אני חושבת, מעבירה, מוסרת, "משדרת" (), יוצרת קשר, קרבה, ריחוק, מתבטאת רעיונית, רגשית, עקרונית, אינטלקטואלית.
כתיבה, על אף חולשותיה הברורות למול אחיה - הביטוי הויזואלי ואחותה - הביטוי הרגשי הלא-מילולי, בכל זאת נדמית ככמעט אינסופית בכח הביטוי שלה...
אבל האמת היא שלכתיבה יש עוד אחות אחת, חתרנית, חזקה ונועזת. העריכה.
עריכה בעיניי היא אמנות ההקשר. אותו המשפט בדיוק, עד לרמת האות והפסיק, יכול להיות זעקת הכאב של אם שאבדה את ילדה ובהקשר אחר, קריאת מלחמה אכזרית. הכל תלוי בהקשר, והעריכה היא לקיחת המילים הכתובות, הרעיונות, המחשבות והערכים והוצאתם מהקשרם.
אז נכון שעריכה טובה, עריכה אצילית, עריכה אחראית, מוציאה מן ההקשר אבל שומרת על הרוח. אלא שהיא קודם כל מוציאה מן ההקשר. ההקשר יכול להיות ברור וחד משמעי בדמות המילים המלאות שאליהן נכתבה תגובה. אבל הקשר יכול להיות הרבה יותר עדין ומתעתע מזה. למשל, מי היה זה שכתב את הדורש תגובה. אילו פלוני כתב א' ואלמוני ענה ב' אותו הב' יראה אחרת לגמרי אילו רק נשנה את שמו של פלוני לפלמוני.
האם אני ברורה עד פה?
אז מה גורם לאנשים להיות כל כך לא רגועים לנוכח עריכה בשם? למה כדי לערוך באתר הזה צריך זהות שאולה? כי השם מזוהה עם הערכים. מזוהה עם המילים. וכשנוגעים בחומר הנפץ שהוא ההקשר, אמורים לעשות את זה בכפפות נטולות אידאות. אני מתקרבת עכשיו אל החוט השחור עם הקאטר, בידיים רועדות... האם ברור לכולן שבדף כמו קאשיו_נא? אסור ל ניצן_אמ לערוך? הרי יש לה דיעה* על קאשיו! לעורך אסור שתהיה דיעה, אסור שתהיה אישיות. עורך צריך לעשות את מלאכתו נאמנה. נאמנה להקשר, נאמנה למילה הכתובה. לא נאמנה לרעיון. (מהססת. מתקרבת לחוט האדום, ספירת השניות בספרות אדומות מצטמקת במהירות, עוד אגל זיעה מתגלגל במורד הרקה... האם ברור שיש *עוד אנשים שאסור להם לערוך דפים מסויימים? במיוחד דפים שהם עצמם פתחו? בולעת רוק. לו היתה לי גרוגרת הבמאי היה מתקרב אליה עכשיו ומראה אותה עולה ויורדת. אללי. אין לי.)
כשאני כותבת אני חיה את מה שאני כותבת. אני יכולה לחזור אל דברים שאני מרוצה מהם פעם פעמיים ולהפנים אותם בקריאה חוזרת. יש דיונים שאני קוראת כמה פעמים, רואה איך העמדה שלי מתחדדת. אני עשויה לערוך מילה פה, משפט שם, כדי לחדד את הנקודה שלי כחלק מדיון כללי. מבחינתי, *אסור לי* לערוך בשלב הזה, בו המילים עדיין "חיות" ו"פועמות" את כל הדיון. לקחת מילים, לשים למעלה, לסדר, למחוק תגובות, להזיז. *אסור*. ברור למה?
אני חלק ממה שקורה, קטונתי מלכפות את התפישה שלי על הדיון כולו עד אשר שקע. נרגע. התיישב. חודד. אני מעזה לומר אפילו... *הוסכם*. ומשהוסכם, אפשר לערוך אותו.
דוגמה קלה מאד תהיה הדף בדיקה_וגינאלית_מה_דעתכן?. אם מישהי מהמשתתפות היתה עורכת את הדף בשלב ה"לימוד" ובשלב ה"חידוד" זה היה יכול להיות מאד מכוער. היו אמוציות שם. עכשיו יש שם בהירות. ומקום לשלל חוויות. (כלומר, על אף שעמדתי היא מסויימת וברורה, ובחירותיי גם, אני מאד מכבדת את העמדות האחרות, מבינה ומקבלת אותן. פה כבר אפשר לערוך. הדיון בגר ומוצה.)
ולעניין פיצול האישיות המצטווה מהיותך עורך. נו.
אני נמנעת מלהתייחס לביצה המקומית בד"כ. והנה החיים בבוסטון העלו את רמת החשיבות והריאליזם של האתר ותושביו העליזים בסדר היום שלי. אז אני אשתמש בדוגמה של סוסת_פרא היא המערוך כדי להדגים את הנקודה שלי. הנה באה בחורינה נחמדת, עשתה עבודת עריכה איכותית ביותר (ק' שמרה על הקשר, לא התעסקה בחומרי נפץ וצמצמה יפה דף ארוך) *שלא בשמה* בדף באופן_טבעי_בתקשורת, קיבלה פידבקים חיוביים וברבות הימים עשתה מעשה והתוודתה על היותה סוסת_פרא. ועדיין, קל יותר לאנשים עם זה שהיא שמה כובע של עורכת ועורכת כמערוך. כמו אומרת "עכשיו אני נקיה מדעות. אני הולכת לגעת בהקשר."
ובאשר לעריכה שלי.
עד היום כתבתי בדיוק שלוש תגובות שלא בשמי. בפעם הראשונה התחרטתי על זה שעשיתי את זה, בפעם השניה הייתי מאד מרוצה מהתוצאות של הכתיבה ואפילו הצטערתי שלא כתבתי בשמי, ובפעם השלישית זה היה כמעט ניסוי, מה קורה כשהמילים הן של לא-ניצן? האמת היא שאני לא אוהבת לכתוב שלא בשמי. אני לא חושבת שאני אעשה את זה, ובוודאי שאני לא חושבת שאערוך בעילום שם. אני מאמינה שמוטב שאעמוד באופן מלא מאחורי המילים שלי והעריכות שלי. אז בינתיים אני מחכה.
עצמה היא לא להשתמש בכח העומד לרשותך.
לעורך אסור שתהיה דיעה, אסור שתהיה אישיות.
זה לא נשמע לי נכון. אולי את מתכוונת ל egolessness ? גם זה לאו דווקא חשוב או טוב בעיני. אולי מה שחשוב יותר זה יחס של כבוד.
אז בינתיים אני מחכה.
במקום לחכות, אפשר בינתיים לערוך דפים בנושאים אחרים.
אני מנסה להסביר את זה לעצמי עדיין עד הסוף. אני חושבת על עורך של ספרות למשל, או עורך עיתון. המדיניות והעמדות שהם מתווים צובעים את כל התוצר בגוון מסויים. האישיות שלהם משפיעה על המסר של העיתון או על סדרת הספרים.
אני חושבת שאני מתכוונת לדמות* העורך כפי שהיא נתפסת על ידי הקורא.
אני חושבת שזה גם אחלה שלעורך תהיה דיעה וגם, אפס, בלתי נמנע...
מתלבטת איך להסביר את עצמי...
אני אחזור שוב לבדיקה הוגינלית.
אם עכשיו תגיע רופאה גניקולוגית מיינסטרימית ותערוך באכזריות את הדף, זה יעורר הרבה תרעומת. יש לה דעה, יש לה אישיות, היא בגדול מנוגדת לרוח הדברים שבדף.
אם יגיע גבר שהתעלל מינית בקטינות, אני מעזה לחשוב שגם הוא יעורר תרעומת...
אני נוטה לחשוב שאם אני אערוך את הדף בשלב הזה, עם זאת שיש לי עמדה שלא מקובלת על *כל* הכותבות, היא עדיין מקובלת על רבות מהכותבות, ואני חושבת שאני אשכיל להתייחס התייחסות מכבדת ולא מבטלת לעמדות שהובעו שלא ממש מסכימות עם שלי. אני משוכנעת שאם הייתי עושה את זה באמצע הדיון זה היה מאד מקומם רבות מהכותבות ומהקוראות, *ובצדק.
אני חושבת שאם אודליה (שפתחה את הדף) היתה עושה את זה באותו שלב, זה היה נתפס כדיקטטורי ולא מעודד המשך דיון איתה.
אני חושבת שאם התוצאה מצניעה את האישיות של העורך, העריכה טובה. אם העריכה אגואיסטית (או. הנה זה. ההיפך מ: נטולת-אגו או נראית-כנטולת-אגו, או נתפשת-כנטולת-אגו, או שהאגו-שיש-בה-לא-מפריע-לקורא...) זה מפריע. שלא לומר דברים אחרים.
זה תנאי הכרחי אך לא מספיק, כמובן.
וגם
כבוד, בהחלט.
עולה פה שוב ושוב המצב של הדיון בעת העריכה.
אם אני חושבת, למשל, על תוכנה ועל תחזוקת תוכנה בצוותים גדולים, לא פעם אני נזכרת בסוגיות של אגו ושל רכושנות. אם נכנס פלוני לדבג קוד "של" פלמוני יומיים אחרי שנכתב, ברוב המקרים ראש הצוות יצטרך לגשר בין שני ניצים... בעוד שאם עברו כמה חודשים, רב הסיכויים שזה יעבור חלק. בתוכנה בחברה מסחרית סוגיית השייכות של הקובץ יותר ברורה מאשר באתר קהילתי. ברב המקרים המתכנת חותם על מסמך בראשית העבודה שבו הוא מוותר מראש על כל בעלות על כל קטע קוד שכתב. ועדיין רגשות עזים ש"איך הוא העז לגעת בקובץ *שלי*???" לא פוסקים מלעלות. לאחר זמן מה, עוצמת רגשות הבעלות על הקוד פוחתת, ולפעמים אפילו גוועת לגמרי והקוד נהיה לנחלת הכלל ואפשר סוף סוף לערוך אותו בלי יתר סנטימנטים.
גם פה מדברים הרבה על זה שהדיון "שקע" או "התייצב". יש מצב שבו הרעיונות עוד פועמים וחיים, זזים ומשתנים ומצב שבו הם מתבססים להם בנחת או מתבוססים עד זרא... במצב הראשון יש הרבה בעלי עניין ולכן הרבה דיעות. המון קוראים, הרבה כותבים.
במצב השני הדיון שוקע. הכותבים פחות כותבים, ויותר קוראים, ובאיזשהו שלב רמת העניין האישית והכללית פוחתת.
פה מתאים יותר לערוך.
(למען הגילוי הנאות: ילדתי לפני שבוע, ואצלנו קיץ)
טוב, ההנחיה שקיבלתי, ושכל החברות-עם-ילדים-ו/או-בהריון שלי קיבלו (כולנו יולדות עכשיו, זה פשוט מדהים), זה להלביש את התינוק
"שכבה אחת יותר ממך", יען כי ויסות הטמפרטורה שלו עוד לא בשל, והוא מאבד חום בקלות.
אממה, ההוראות האלה מדברות על תינוקות מופרדים, שלא נמצאים במגע עם גוף אנושי אחר שפולט חום בטמפרטורה של 37 מעלות (קצת פחות). אז כמובן שכשהא צמוד אלי אני מלבישה את דניאל פחות, ומקבלת הערות מכל הפולניות שבסביבה. שוין. מה'כפת לי, כל עוד הוא חמים ונעים.
("אבל יש לי פתק מהמיילדת!")(באמת יש לי. שאלתי אותה)
אבל אז חשבתי לי: למה דניאל זקוק במפורש לפחות בגדים ממה שכתוב? היתה לי הרגשה שזה לא רק כי הוא מקבל באופן פאסיבי את חום הגוף שלי. לא רק. אני חושבת, שבאופן כזה או אחר, ההימצאות בצמוד לאדם בוגר עם מערכת וויסות חום בשלה ובוגרת - עוזרת למערכת ויסות החום *של התינוק* לפעול טוב יותר, יעיל יותר.
בדיוק כשהם שהצמדות לאדם בוגר עם נשימה בוגרת משפיעה על ויסות הנשימה של התינוק (ע"ע מיטה משפחתית ו- SIDS).
הרהור שלי, אבל הייתי מתה שמישהו יבדוק למעני אם זה נכון. אני, כמובן, עצלנית מכדי לעשות את זה בעצמי. וחוץ מזה, 
, את יודעת
נ.ב. האח הידד, נראה לי שלמדתי להניק-חלב - הנקה שונה לחלוטין מהנקת-קולוסטרום.
אבל נראה לי שיותר בכיוון של - המצאות בצמוד לאדם בוגר, עם מערכת ויסות חום בשלה ובוגרת - מדגימה למערכת ויסות החום של התינוק, את הפעולה.
כנראה שאם מערכת ויסות החום של האדם הבוגר משובשת, זה פחות יעזור לתינוק, או לא יעזור בכלל...
אבל האמת, נראה לי שזו מערכת שקשה לשבש באופן קיצוני. כך שבכל מקרה עדיף לחקות מערכת ויסות חיה, מאשר מבודדת (עשויה מבד...).
ואולי אני מדברת שטויות, אבל נראה לי שבעניין הזה, תורם גם לחקות גוף של זכרים מידי פעם (עור לעור עם אבא?)
הילד הבא שלי לא יהיה לבוש בכלל. מאה אחוז עור אל עור. מה יותר נכון ומווסת מזה?! (יש לך הזדמנות פז עכשיו עם דניאל להעניק לו את זה כמה שיותר...)
המצאות בצמוד לאדם בוגר, עם מערכת ויסות חום בשלה ובוגרת - מדגימה למערכת ויסות החום של התינוק, את הפעולה.
אבל לזה בדיוק התכווונתי... לא? הצמידות "מלמדת" את המערכת התינוקית איך לתתפקד טוב יותר
את שואלת בשבילך או בשביל להסביר למישהו אחר?
רעיון מרתק. ואולי זה (גם) להפך: אי צמידות עור לעור מונעת ממערכת ויסות החום של התינוק לתפקד כראוי? לא "צמידות מלמדת תיפקוד טוב יותר" אלא "אי צמידות מלמדת אי תיפקוד" (קצת כמו חיתולים?)
כלומר: המערכת לא צריכה ללמוד לווסת את החום - זו יכולת טבעית - אבל אפשר לפגוע בה.
ובקשר ל אי צמידות מלמדת אי תיפקוד
לנהר היו 12 שיניים בגיל 12 חודשים, 16 בגיל 16 חודשים. אז להוציא ענייני גנטיקה (לא שידוע לי שהיו אצלנו פיראנות כאלה) לא יכולתי שלא לחשוב שאופן האכילה שלה עשוי להשפיע על צמיחת השיניים (אכלה גזרים וברוקולי טרי בגיל 6 חודשים. אוכלת RAW, לא מעובד, מונו, מלידה)
ואז חשבתי לי "לא, זה לא עובד ככה. אולי איך שילדים מערביים אוכלים בעצם *מעכב* להם את הצמיחה?" כלומר, אי אכילה טבעית מלמדת אי התפתחות TO PARAPHRASE YOU.... זו כמובן מחשבה בלבד, היא לא מבוססת על שום עובדה שידועה לי, סתם עלה לי כמחשבה. כמו לתמר.
ובכלל, נהר היא היחידה שאני מכירה שאוכלת ככה מלידה.
כן! כן! לזה התכוונתי... זה לא שמערכת הוויסות של התינוק "לא טובה" או "לא מתפקדת טוב", זה שהיא בנויה ללמוד את הויסות המסוים המתאים לה, מגוף חי. להסתגל לתנאים בחיים.
כאילו הגנים לא מורים בדיוק "לווסת" אלא בעיקר "ללמוד לווסת".
בכלל נראה לי שמה שתינוקות אמורים ללמוד בשלבים האלו, ואנחנו לא למדנו, זה "לווסת"
כלומר, להתקבע על הטווחים שלנו, איכשהו... לא רק לגבי חום גוף...
דלית, אני שואלת בשביל עצמי. לאמנסה לשכנע אפחד. אבל יהיה מעניין לשאול פיזיולוגים.
. סוף סוף!(גם התמונה מקסימה)
אפשר להיות צמוד ככה לגוף ולא להגיב לזה?
האם יכולת ויסות הטמפרטורה של תינוק צעיר מושפעת מהימצאו של גוף אחר צמוד אליו? לתחושתי זה סביר. לתחושתי, יש סיכוי גדול שזה נכון. זה הכל. אין לי תחושה פנימית של וודאות בהשערה הזאת, כמו שיש לי במקרים אחרים.
<מעניין אותי לדעת>
עכשיו רק נשאר לי לברר למה הם מתכוונים ב- better thermoregulation.
את מתכוונת ביחס לעצמה? כי אין לי מושג בהשוואה לילדים אחרים, יש לי רק ילדים שאוכלים אוכל טרי ולא מעובד...
יש לי גם רק ילדים שקיבלו אנטיביוטיקה בהנקה בשבועיים הראשונים לחייהם, דבר שהשפיע להם על פלורת המעיים הרגישה כל כך בתקופה הזאת, יש לי ילדים שרגישים לכל מיני מזונות שאני בעוונותיי מדי פעם אוכלת, וזה משפיע להם על הקקי... ויש להם אמא שתמיד האמינה שהיא לא תשכח פרטים קטנים וחשובים, אבל מגלה שהיא כן שוכחת כשהיא חושבת שאלה פרטים קטנים ולא כל כך חשובים...
במילים אחרות, אני מיד עונה לך, אבל זה ממש לא מוכיח כלום על כלום, רק עליי ועליה...
אז כשהיא עברה למוצקים, קודם כל הם היו *מוצקים*. כלומר החזיקה גזר חי, מלפפון, המון ברוקולי, ובגדול ירקות ירוקים (לא עליים בהכרח) זאת כי הקפדתי שהמזון הראשון שלה לא יהיה עתיר סוכר, לא יהיה לעוס בשבילה, ולא יהיה אלרגני באופן מיוחד (בגלל זה חיכיתי עם עגבניות ופלפלים למשל)
אז לקח כמה חודשים לפני שהמשחק הזה עם הירקות הפך למשהו משמעותי בתזונה (זה קרה אחרי גיל שנה) ולכן רב הקקי היה עדיין רך ומעט ינקותי (לא רק נוזלי, אבל עם נטיה לנוזליות), עם מדי פעם turd. הצבעים היו תמיד שונים ומשונים וראיתי את כל הקשת בגלל שאנחנו בלי חיתולים. גם ראיתי את הבדלי הטקסטורה, הבדלי הנוזליות, וכו'. דברים שנספגים בחיתול ואמהות אחרות לא רואות, אמהות בלי חיתולים רואות גם רואות ולפעמים נבהלות.
זה עונה? או רק עושה עוד שאלות?
את לא חושבת שאמהות בחברות של ציידים-לקטים (כמו שאוהבים לומר אצלכם באתר) לעסו את האוכל המוצק הראשון לתינוקות שלהן? כי אני די בטוחה שכן אבל אין לי כמובן שום אסמכתא מדעית. קראתי איפשהו אפילו השערה שהנשיקה כאקט של אהבה צמחה מאקט של העברת מזון "מעובד" (בשיניים וברוק של האם) לתינוק.
<מתפרצת לדיון כהרגלי/ת>
אהמ, אני כתבתי את זה לדעתי... (הולכת לחפש)
מצאתי. נשיקות_על_הפה_לילדים, 15.10.2007
LOL
הייתי צריכה לפחות לחשוד בך!
נו, אז למה לא לעסת לה את האוכל???
צחוק צחוק אבל שואלת ברצינות!
אני חושבת שהלעיסות הקדומות היו די מינימליות, קצת כדי להוסיף אנזימים ולהקל פירוק (כמובן שלא במודע) וקצת כדי להקטין את המזון.
לא היה לי קריטי או דחוף שהיא תעבור למוצקים, אז לא עשיתי את זה. לא מוציאה מכלל אפשרות שיקרה לי יותר בטבעיות עם ילד אחר.
עוד עניין הוא שאני משתדלת לעשות מה שבא לי נכון בגוף ובהבנה.
ללעוס ת'אוכל קצת מכניס אותי לקטע לא טבעי של לתכנן, ולחשב, ולחשוב. (קצת כמו לתת פורמולה) במקום שתיקח מה שתיקח בלי שאני אספור לה ואדע כמה היא אוכלת. יש סיכוי שבילד הבא אני ארגיש יותר מחוברת לעצמי ולקטע הזה...
טוב, לא חשוב, זה הבלוג שלך פה, לא?
הולכת לישון. אצלנו שתיים בלילה.
- שבט-קיבוץ-שבט (הקולקטיב והעבודה)
- שימוש תבוני בשפה בחינוך (שייכות כתואר ראשון, ריבוי מושגים כחשיבות, שפה כתזכורת (רצון וכפייה))
- צריכת תרבות וצריכה לילדים 101 (דומה ושונה מהדיון על מתנות)
- משפחה - על הדבש ועל העוקץ
- אשת חזון!
) מה שנקרא - לשימוש המשרד.
גלית,
לא חשוב, זה הבלוג שלך פה, לא?
הרגישי בבית.
למה את מודאגת? ומה את רוצה לעשות בקשר לזה?
יש לך מה להוסיף?
. פרטים נוספים בדף ברוך בואך לאתר באופן_טבעי
ביקור ראשון שלך?המלצת השבוע
ילדים_מלמדים
איך הילדים מלמדים אותנו, אם אנחנו מצליחים להקשיב.
כשלירי היה תינוק הלכתי איתו עם המנשא (כשפניו החוצה). הוא היה מחייך לכל מי שעבר, וכל מי שעבר חייך מיד בחזרה. כך למדתי ערכו של חיוך.
(מתוך המלצות_דפים)
לשירות הקהילה
מה_חדש - עדכונים אחרונים באתר
ככר_השוק
מדור_קבוצות_חינוך_ביתי
עזרת_הקהילה_למשפחות_נתבעות
דפים_באקראי
שיתוף ותמיכה בנושאים מגוונים, ברוח קהילת באופן, אפשר לתת ולקבל "באתר השיתוף והתמיכה".
http://www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?support
*מי_פעיל_עכשיו*
- פלונית
- פלוני_אלמונית