דף_פתיחה‏ leaf מה_חדש‏ leaf מפתח_נושאים‏ leaf הוראות_שימוש‏ leafemailleaf חיפוש:
לעשות דה-לגיטימציה לבכי ולרגשות זה יוצר בעיות בהמשך (לדעת רבים). אבל, לא נובע מכך שצריך לעודד בכי. (תמי_גלילי‏‏ על ההבדל בין לאפשר בכי ללעודד אותו, התינוק_יודע‏)

ברוך בואך לאתר באופן_טבעי‏ flower

ביקור ראשון שלך?
סימני_התעללות_בזוגיות  left הפניות_לכאן‏, דפים_דומים‏
מומלץ *מאוד* לקרוא גם את הדפים הבאים, המכילים דיונים קשורים וחשובים:
מלים_הורגות_יומן_קריאה‏
איך_לזהות_גבר_אוהב‏

תמיכה_לקראת_לידה_בודדה‏
עזרה_בזוגיות_בעייתית‏

מספרי טלפון של סיוע בשעת מצוקה:
ל.א. – לחימה באלימות נגד נשים 1800-353-300 24 שעות
קו חרום ארצי לאלימות במשפחה 1-800-22-0000
ויצ"ו - קו חרום לנשים מוכות 1-800-39-39-04
מרכז למשפחה - אלימות במשפחה במשפחות דתיות, שייך ליד שרה.026444566

שי"ל - שירות יעוץ לאזרח. סוזן_סוזן?: יש להם טלפונים של עורכי דין שנותנים יעוץ ראשוני בחינם. את יכולה לגשת ולברר האם העו"ד הספציפי הזה מבין בעינייני אלימות במשפחה, אלימות נפשית וכו' ולשכור את שירותיו. לפי מה שהבנתי, עורכי הדין ששי"ל ממליצים עליהם הם עורכי דין שיש להם ניסיון עם טיפוסים כאלו.

(הערה:
מפאת כובדו, חולק הדף המקורי לשני חלקים.
החלק הראשון כאן. בשל כובדו, אנא הימנעו מהוספת הודעות חדשות.
המשך הדף עבר לאתר השיתוף והתמיכה החדש. מוזמנות ומוזמנים להקליק על הקישור ‏שיתוף:סימני_התעללות_בזוגיות‏ ולהמשיך את השיחה שם.)

בעקבות די הרבה דפים שהעלו בעיות מהסוג הזה, הרגשתי צורך עז להביא תרגום של שני דפים מתוך האתר של ד"ר איירין, שהפניתי אליה בכמה וכמה דפים פה. כל הזכויות שמורות לד"ר איירין, פשוט יש הרבה אנשים שקשה להם לקרוא באנגלית.
כמו כן, פה ושם התאמתי את התוכן לעברית happy במקומות שהרגשתי, שלא צריך לתרגם אלא להשתדל לחשוב, מה קורה בעברית. מובן שאשמח להערות בונות, מנוסחות בעדינות ובנימוס flower

לפני הכל, יש בעיית תרגום עם המלה ABUSE. כן, התעללות היא תרגום אחד. אבל לפעמים זה חזק מדי ולפעמים לא התרגום הנכון.
כשאומרים "התעללות" אנחנו חושבים על קשירת הקורבן בחבלים ומעיכת סיגריות בוערות עליה, או חיתוך בסכינים לצד כוויות במגהץ לוהט.
פה מדובר יותר בסילוף של המציאות. לתעתועי מציאות. איך הצד השני גורם לך להטיל ספק בתפיסה שלך של המציאות, ואז את מטילה ספק בשפיותך, את יוצאת מפוקוס. המשהו המתעתע הזה, זה מערער לגמרי. יש פה מניפולציה לשליטה שאפילו מי שעושה אותה לא מודע למה שהוא עושה.

יש משמעות לעובדה שנותנים לזה שם. שיש לזה שם. ABUSE. ששמים את האצבע על משהו - כי בשביל מי שחי בתוך זה, הדבר הכי נורא זה התעתוע. עושים לך משהו ואתה לא מבין מה. אתה נחלש ונחלש ולא מבין ממה. זה שקוף בשבילך. אתה רגיל לזה. רע לך ואתה הולך ונחלש ואתה לא מבין מה קורה. וככל שאתה נחלש יותר אתה מסוגל פחות להגן על עצמך.
מישהו מרעיל אותך. כל הזמן. ואתה אוכל את זה ונושם את זה ולא רואה את הרעל. אתה לא יכול לראות כי תיכנתו אותך כל חייך לא לראות. כי גדלת על זה וזה טבעי לך כמו צלחת עם פירה.

אז למעשה, מדובר באשכול של התנהגויות שבעברית עשויות ליפול תחת המלים הבאות:
התעללות
השפלה
דיכוי
שליטה
שתלטנות
אלימות
ניצול לרעה
פגיעה
הרעלה
ועוד.

בואו נחשוב מחוץ לקופסא. לא נלך לתרגם מילולית. נחשוב פונקציונאלית, תיפקודית. מה המלה שתעביר הכי חזק את הדבר שמתרחש כאן, שהוא בעת ובעונה אחת גם חמור וגם נסתר?

רעל.
מערכת יחסים מרעילה.
זוגיות מרעילה.
בן זוג מרעיל.
הרעלה מילולית.
המממ.

אז בתרגום, אני אשתמש בכמה מלים מכאן. תחשבו גם על המלים. על המשמעות שלהן בעברית.

קודם כל הדיסקליימר של Dr. Irene בעצמה:
כל החומר שתמצאו בדף הזה מיועד למטרות לימודיות בלבד, ואי אפשר לראות בו תחליף לטיפול כלשהו או עצה טיפולית כלשהי.

האתר של ד"ר איירין מומלץ כולו בחום: ‏http://drirene.com

אני מתחילה בדף ‏הזה

הוספתי מיספור לסעיפים של ד"ר איירין, כי מצאתי תועלת גדולה במתן כלי מעשי שיכול לשרת כל אחת שרוצה לתאר את המצב אצלה, שהיא תוכל לסמן לעצמה את המספרים שחלים על הזוגיות שלה, ולעשות רשימה נפרדת של מה שלא חל עליה ולא רלבנטי לחיים שלה.
כמו כן, אפשר לבדוק את זה על כמה אנשים ולהשוות את המספרים שיצאו: על ההורים, האחים, החברים, בן הזוג, וכמובן - מה שהטובים בינינו יעשו מייד - כל אחד מאיתנו יבדוק כמה מהדברים האלה הוא עושה לאחרים...
והנה התרגום:

סימנים להתעללות מילולית ורגשית:

האם את שואלת את עצמך אם יכול להיות שאת בקשר מתעלל? תשאלי את עצמך את השאלות הבאות. אם ענית "כן" על יותר ממספר שאלות, אולי תרצי להמשיך לחקור בעניין.

(אני כותבת הכל כאילו מדובר בבן-זוג, אבל באנגלית זה כמובן דו-מיני. בשמת):
האם בן-הזוג שלך:

  1. מתעלם מהרגשות שלך?
  2. מתנהג בחוסר כבוד כלפייך? (לא מכבד אותך)
  3. לועג לך או מעליב אותך ואז אומר לך ש"זה רק בצחוק", או שאין לך חוש הומור?
  4. עושה צחוק מהאמונות שלך, מהדת שלך, מהגזע/העדה, המורשת או המעמד שלך?
  5. מונע ממך אישור, הערכה או חיבה?
  6. "ברוגז" באמצעות שתיקה?
  7. הולך ממך בלי לענות לך?
  8. מבקר אותך, קורא לך בשמות גנאי (או באופן מפורש: מקלל אותך), צועק עלייך?
  9. משפיל אותך בבית או בציבור?
  10. מגלגל עיניים כשאת מדברת?
  11. מערים קשיים על היחסים שלך עם חברייך ו/או משפחתך?
  12. מכריח אותך לבוא לאירועים חברתיים (או להחזיק פאסון) גם אם את לא מרגישה טוב?
  13. נראה כאילו הוא מקפיד לוודא שמה שאַת באמת רוצה, זה בדיוק מה ש לא תקבלי?
  14. אומר לך שאת יותר מדי רגישה?
  15. פוגע בך במיוחד כשאת חלשה?
  16. נראה כאילו המריבות מכניסות בו מרץ, בעוד שאותך הן מעייפות?
  17. יש לו שינויים בלתי צפויים במצב הרוח, ממצב רוח טוב לרע בלי שום סיבה נראית לעין?
  18. נראה נהדר כלפי העולם ואנשים "מבחוץ" מחבבים אותו מאוד?
  19. "מסובב" את המלים שלך, איכשהו משתמש במלים שאמרת, נגדך?
  20. מנסה לשלוט בהחלטות, בכסף, אפילו בבגדים שאת לובשת או בתספורת שלך?
  21. מתלונן על היחס הרע שלך אליו?
  22. מאיים לעזוב, או מאיים לזרוק אותך מהבית?
  23. אומר דברים שגורמים לך להרגשה טובה, אבל עושה דברים שגורמים לך להרגשה רעה?
  24. אי פעם נטש אותך איפה שהוא? (השאיר אותך באיזה חור והסתלק, לא בא לאסוף אותך אף שקבעתם)
  25. אי פעם איים לפגוע בך או במשפחתך?
  26. אי פעם הכה או דחף אותך, אפילו "לא בכוונה"?
  27. נדמה שהוא מתחיל לחרחר ריב דווקא כשנראה שאתם מתקרבים זה לזה?
  28. מתעלל במשהו שאת אוהבת: בבעל חיים, בילד, בחפץ?
  29. מחמיא לך מספיק בשביל שתהיי מאושרת, אבל מבקר אותך מספיק בשביל שתהיי חסרת בטחון?
  30. מבטיח שלעולם לא יפגע בך שוב?
  31. כל הזמן חושד בך שאת בוגדת בו?
  32. מתפעל אותך בעזרת שקרים וסתירות בדבריו?
  33. הורס רהיטים, תוקע אגרופים בקירות, שובר כלי בית?
  34. נוהג כמו מטורף?
  35. מתנהג בצורה ילדותית ואנוכית, ומאשים אותך שאת מתנהגת בצורה ילדותית ואנוכית?
  36. מטיל ספק ומפקפק בכל פעולה ומניע שלך, איכשהו תמיד מטיל ספק ביכולת שלך או בכישורים שלך?
  37. משסע אותך בדברך; שומע אבל לא באמת מקשיב?
(זה מה שקוראים בעברית: לדבר אל הקיר? או בגירסא אחרת: לדבר אל הלמפה?)
  1. גורם לך להרגיש שאת לא יכולה אף פעם לצאת בסדר? לא משנה מה תעשי, הוא יבקר אותך? (בעברית זה כמו במשל על האבא, הבן והחמור: לא משנה מה הם עשו, ביקרו אותם ואמרו שצריך לעשות משהו אחר ממה שהם עשו)
  2. משתמש בסמים? צורך אלכוהול? המצב יותר גרוע כשהוא משתמש?
  3. מעורר אותך לחמת זעם, וזו "ההוכחה" שאת האשמה?
  4. מנסה לשכנע אותך שהוא (היא) "צודק" בזמן שאת "טועה"?
  5. לעתים קרובות אומר דברים, שאחר כך הוא מכחיש, או מאשים אותך שלא הבנת אותו?
  6. מתייחס אלייך כמו לאובייקט מיני, או כאילו שאת אמורה לספק לו סקס לא משנה איך את מרגישה?

המצב שלך *קריטי* אם הדברים הבאים רלבנטיים לך:
  1. את מבטאת את דיעותייך פחות ופחות בחופשיות.
  2. את מוצאת את עצמך הולכת על ביצים, נזהרת וחושבת פעמיים מתי ואיך להגיד לו דברים?
  3. את מצפה ומייחלת להופעתו של צד יותר רך ויותר פגיע בבן זוגך.
  4. את מוצאת את עצמך ממציאה תירוצים להתנהגות של בן זוגך?
  5. את מרגישה לא בטוחה רגשית?
  6. את מרגישה שזה איכשהו לא בסדר לדבר עם אחרים על היחסים שלכם.
  7. את מקווה שהדברים ישתנו... במיוחד בעזרת אהבתך והבנתך.

(באדום:)
  1. את מוצאת את עצמך מטילה ספק בזכרונך או בתפיסת המציאות שלך.
  2. את מטילה ספק בשיקול הדעת שלך.
  3. את מטילה ספק בכישורים שלך/ביכולת שלך.
  4. את מרגישה פגיעה וחסרת ביטחון.
  5. את נעשית יותר ויותר מדוכאת.
  6. את מרגישה יותר ויותר לכודה וחסרת אונים.
  7. את מפחדת מבן הזוג שלך, עכשיו או כבר זמן מה.
  8. בן הזוג שלך פגע בך פיזית, אפילו פעם אחת.

אם את מרגישה שמערכת היחסים שלך אולי מרעילה מילולית או רגשית, דברי עם אנשים שאת בוטחת בהם. דברי עם אנשי דת, פני למעון לנשים מוכות הקרוב אלייך. תקראי בנושא. דברי עם אנשי מקצוע. אל תאפשרי להתעללות מילולית ורגשית להדרדר לאלימות פיזית!
דף חשוב אחר עוסק בהתנהגויות/ביטויים של ‏שליטה‏:

זוהי רשימה של התנהגויות לתשומת לב, הן עבור הקורבן והן עבור המדכא.

השליטה הגברית פועלת באמצעות הרס פיזי, מילולי או רגשי של האינטגריטי (הכוונה כאן למכלול של עצמיות וכבוד עצמי) של האשה - הגבר, כדי לשלוט באשה, מחריב את השלמות הפיזית והרגשית שלה בצורה פיזית, מילולית או רגשית, כדי שהיא תפחד להיות מי שהיא, תעצור ותחסום את עצמה באמצעות שליטה עצמית, וכך תאפשר לגבר לשלוט בה.
התנהגות של שליטה רגשית מיושמת באמצעות התעללות מילולית, שפת גוף, ומניעה/שלילה של דברים. התנהגויות אלה הן "הדרכים שבהן מתנהג המתעלל לבת זוגו".

ההתעללות עוסקת תמיד ב שליטה. בין אם ההתעללות מילולית, רגשית או פיזית, העניין הוא תמיד לשלוט בבת הזוג, באופן נסתר או בגלוי. תבדקי את עצמך מול ההתנהגויות או המלים השתלטניות האלה:

*שליטה בזמן שלה*:
האביוזר שולט בזמן של בת זוגו בכך שהוא גורם לה לחכות. הוא יגיד לה שהוא מוכן לדבר, אבל ימשיך לעשות משהו אחר בזמן שבת זוגו ממתינה לו. הוא יגיד לה שהוא כבר הולך לישון, ואז יגרום לה לחכות. אם היא מתלוננת שהוא מכריח אותה לחכות, הוא יאשים אותה ש"אין לה סבלנות", "גם אני תמיד מחכה לך", "מה את מצפה, שאני אפסיק הכל באמצע!" - וכך הוא מאשים *אותה* בזה ש *הוא* גרם לה לחכות לו. זה שכיח מאוד כשקוראים למתעלל לארוחה, לפעילות משפחתית, או כשכולם כבר מוכנים ליציאה.
אם בת הזוג עושה משהו בזמן שהיא ממתינה לו, המתעלל יטען בכעס ש *היא* מאלצת אותו לחכות *לה*.
דרך נסתרת לשלוט בזמן של בת הזוג היא להשאיר לה את רוב, או אפילו את כל העבודה, ואז להתלונן על כל דבר שהיא עושה למען עצמה, או על מה שהיא לא מספיקה לעשות.
דוגמאות אחרות הן דחיינות בעבודה שהוא הבטיח לעשות (במיוחד משהו שהיא סומכת עליו), "לצפות רק בעוד תוכנית אחת", או "רק עוד משחק מחשב אחד" (שנמשך ונמשך ונמשך), סירוב לתת תשובה פשוטה וישירה על שאלה קונקרטית וישירה (אתה תעשה את זה? "אנחנו פשוט נצטרך לחכות ולראות, יכול להיות, אולי, מה את חושבת, לא ידעתי שאני אמור... תחשבי בעצמך!). המרעיל עשוי גם לשלוט בזמן של בת זוגו באמצעות טכניקות "הצגה של הגזמה". אם היא אומרת לו שהיא לא מרוצה מאירוע מסוים, הוא יכחיש שהאירוע קרה, יבטל את רגשותיה, או יאשים אותה שהיא רוצה לריב. הוא גם יכול לטעון ש"זו את שגורמת לבעיה בגלל שאת מעלה את הנושא", או "אף אחד אחר לא שם לב", או "כולם עושים את זה, אז למה לא אני", להטות את השיחה לנושא אחר, להתנגד ולשלול כל מלה שלה, "לחסום", "לשכוח", להכריח אותה להסביר, לגרום לה לחזור על דבריה מפני שהמתעלל לא הקשיב בדיוק או לא שם לב, וגם "תוכיחי!" גם הן דרכים נפוצות לשלוט בזמן ובאנרגיה של בת הזוג.
נדיר מאוד שהמתעלל יהיה מוכן לדון או לקיים משא ומתן על התוכניות שלו - כי פירוש הדבר יהיה ויתור על השליטה. שיטת שליטה זו היא כפולה: גם לשלוט בזמן שלה בדרך כלשהי, כל דרך שהיא, ואז להאשים *אותה* בזה.

*לשלוט במשאבים החומריים שלה*:
המתעלל עלול לשלוט באחד או בכל המשאבים החומריים של בת זוגו ע"י *מניעת* מידע או מניעת עבודה שהבטיח, בין היתר כי "שכחתי", "אני לא יודע איך עושים את זה", או "לא ידעתי שאני צריך". עוד התנהגות נפוצה של המתעלל היא למנוע כסף נחוץ, ואז להגביר את ההתעללות בכך שיכריח אותה לפעול לבדה, לבקש, להתחנן, או להסתדר בלי. ואז הוא מתחיל להאשים אותה במניעת הכסף, בכך שפעלה לבדה, או שביקשה, התחננה או שהיא "מנסה לעשות מעצמה קדושה מעונה" (המממ. ביטוי עברי? לא מצליחה להיזכר במה מאשימים בעברית. מעמידה פנים שהיא גיבורה? מנסה לעשות מעצמה מסכנה? "רק רוצה שירחמו עלייך"?)"עושה הצגה שייראו כמה שאת מסכנה" בלעג.
במקרים קשים יותר, המתעלל ימנע מאשתו כסף שחיוני להישרדות שלה ולהישרדות המשפחה שלו (בין אם זה הסכום המובטח לאוכל, או כל המשכורת שלו). אין לו בעיה "להוציא את הכסף שלו" או עם מה שהשליטה והאנוכיות שלו גורמים למשפחה שלו, שאו שנאלצים להתקיים בלי דברים חיוניים או עובדים קשה כדי לשרוד כדי ש *הוא* יוכל להרגיש בשליטה וחופשי!

*לשלוט באמצעות שפת הגוף והתנועות*:
המרעיל משתמש בשפת גוף כדי לשלוט בבת זוגו, ממש כמו שהוא משתמש במלים. המלים והתנועות הולכות ביחד, לעתים קרובות. אפשר לראות את זה בתור שימוש *בגופו* כדי לשלוט בבת זוגו. להלן כמה דרכים פוגעות ומאיימות שנועדו לשליטה, שהן צורות של מניעה ושל כעס מרעיל:
פרצוף חמוץ
לשעוט החוצה
סירוב לדבר
ללכת משם (לצאת מהחדר, לצאת מהבית, להסתלק)
לסרב לתת לה משהו
להכות או לבעוט במשהו
לסרב ליצור קשר-עין
נהיגה מטורפת
הצגת שעמום - ידיים שלובות על החזה, עיניים עצומות, הראש מורכן, אנחות עמוקות
למנוע חיבה או לעצור הבעת חיבה באמצע
הבעת גועל או בוז - לגלגל עיניים, אנחות עמוקות, קולות גועל
עמידה יהירה ועיוות היציבה בצורה מאיימת

*שליטה באמצעות הגדרת המציאות שלה*:
צורת שליטה זו מהווה דיכוי מאוד גדול. כשהוא אומר לבת הזוג מהי המציאות, הוא משחק את אלוהים, הוא מבטל את המציאות של בת הזוג בכך שהוא מגדיר את *המציאות* - שהיא למעשה *שקר*. כמה דוגמאות: זה לא מה שאמרת, או, זה לא מה שאמרתי, או זה לא מה שעשית, או, זה לא מה שעשיתי, או, זה לא מה שקרה. זה לא מה שראית. זה לא מה שהרגשת. לא בגלל זה עשית את זה. אני מכיר אותך יותר משאת מכירה את עצמך!

*שליטה על ידי הטלת האחריות עליה*:
בכך שהוא אומר לבת זוגו שהיא האחראית והגורמת להתנהגות שלו, המרעיל מנסה להתחמק מכל אחריות להתנהגותו. במלים אחרות, הוא מתחמק מלקיחת אחריות על ידי *האשמה*.
בין הדוגמאות:
עשיתי את זה כי את...
לא הזכרת לי
את פשוט לא רואה מה שאני רואה
פשוט תראי לי איך...
אם את תעשי את זה, אז גם אני!

*שליטה באמצעות ייחוס מעמד*:
להשפיל אותה, במיוחד על מה שהיא עושה הכי טוב. לשבח אותה, להגיד מלים מעריצות או להודות לה על דברים טריביאליים במקום על הדברים הגדולים שהיא עושה, דבר שמגמד את הכשרונות שלה, הזמן והכוחות שלה, ובאותו זמן רומז שהיא מתאימה רק לעשות דברים חסרי חשיבות או משפילים. הקטגוריה הזאת כוללת גם הצהרות כגון: בדיוק! את אשה! (בשאט נפש) מה גורם לך לחשוב שתצליחי לעשות את זה? אני המנהיג, אני הבוס. את לא *עד כדי כך* טיפשה! אולי תחשבי קצת?! זה ממש פשוט!

*שליטה באמצעות הקטנת בת הזוג*:
זלזול
לעג או לגלוג
בדיחות מעליבות
חיקוי של בת הזוג
התנשאות
טון דיבור לעגני, ציני, מלא בוז ולעג
התעלמות, "אני לא שומע אותך", "אני לא מקשיב לך"
המנעות מקשר עין, פנייה ממנה הצידה
מצפה שבת הזוג תדבר איתו בזמן שהוא צופה בטלביזיה, קורא או משחק במחשב
מלים כמו "אז?", "נווווו", "אז מה!", "לי זה לא חשוב", "מה איכפת לי", "כלום".
דיבור בצורה מיוחדת שנועדה בכוונה לבלבל ולהוליך שולל את בת הזוג
עלבונות
השמעת קולות בלתי הולמים
הבעות פנים בלתי הולמות - גלגול עיניים, אנחות כבדות, העוויות מכוערות
להתחיל לומר משהו ואז להגיד, "לא חשוב", או "כלום", או "תעזבי".
להאשים אותה בזה שהיא "שתלטנית", או "חייבת להגיד את המלה האחרונה!"

התנהגויות *שתלטניות* כמו אלה שתוארו לעיל משמשות בידי המרעיל כדי להשיג תחושה של כוח ושליטה כל פעם שהפחד והכאב המודחקים שיש לו בחייו מתחילים "לזלוג החוצה" - כשהוא מבוהל מזה שהוא לא בשליטה, כשהוא מבוהל "להרגיש", כשהוא מבוהל מזה שהיא תעזוב. יש לך אומץ לראות את עצמך כפי שאחרים רואים אותך? כפי שאשתך וילדיך רואים אותך? יש לך אומץ להיות כן עם עצמך? אם ראית או שמעת את עצמך בפיסקאות שלעיל, *רוץ*, אל תלך להשיג עזרה.

מומלצים הצעדים הבאים:

תקרא כל מה שאתה יכול על התעללות מילולית - כמה פעמים. תקשיב לבת הזוג שלך בראש פתוח ומקבל ותרגיש את הכאב שלך בלי להסתגר בכעס או בבריחה.
תעשה רשימה של כל הדברים המרעילים שעשית אי פעם - תבקש מבת הזוג שלך לעבור על הרשימה.
תבקש מבת הזוג שלך להזכיר לך, כל פעם שאתה אומר או עושה משהו מרעיל או מדכא.
תתחיל להתוודע להשפעות של ההתעללות המילולית על בת הזוג - תקרא את הסיפורים של הנשים שעברו את זה, על הכאב, העינוי, הספק, הפחד, איבוד הכוחות והערך העצמי.
הצטרף לקבוצת גברים (קבוצת תמיכה לגברים שאלימים במשפחה) כדי שיעזרו לך לעקור מהשורש את ההתנהגויות השתלטניות, הכעס והכאב.
*תפסיק* לשלוט.
תתחיל להרגיש את הכאב שלך.

אתה חייב לרצות להשתנות יותר משאתה רוצה לשלוט. אף אחד לא יכול להכריח אותך להשתנות. אבל לא היית רוצה לדעת מהם יחסים *אמיתיים* עם בת הזוג שלך ועם ילדיך? לא היית רוצה להשתחרר מהכאב בחייך? *זה שווה* את המאמץ!

מה שהפתיע אותי בסוף הדף השני היה, הפנייה הישירה למתעלל עצמו. ציפיתי לקרוא שם משהו כמו "אם את מזהה את בן זוגך בפירוט הנ"ל, הנה מה שאת יכולה לעשות...".

לפעמים קוראים את הסיפור, ולא מבינים מה הקטע פה. מה מציק.
הכל נשמע, כמו שכתבה לב_שמח‏, "נורמלי".
אנחנו ממהרים לתת פרשנות של נורמליות למה שאנחנו קוראים, וממהרים לסתור את דברי הדובר:
זו לא התעללות, זה בסך הכל חילוקי דיעות בין בני זוג.

אז מה ההבדל בין "התעללות" לבין סתם חילוקי דיעות?
יש הבדל. וההבדל הוא בדיוק בתעתוע.
מה שתעתע בדובר הרבה שנים היה, כפי שהתחלתי לכתוב קודם, שהוא התעסק בפרטים ולא בתמונה הגדולה.
אבל כשמתחילים לראות פתאום את התמונה הגדולה, זה כמו התמונה ההיא, שמתעתעת במוח: "זו הכלה הצעירה או החמות הזקנה" ‏http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9B%D7%9C%D7%94_%D7%95%D7%94%D7%97%D7%95%D7%AA%D7%A0%D7%AA‏ ?

מה מאפיין מתעלל?

  • מאפיין אותו שהמציאות שהוא חווה היא מציאות מאוד פרטית. הוא חי בתוך עולם סגור משלו, שבו מככבים החרדות הקיצוניות שלו מהילדות, ובו לא קיימים אנשים אחרים כאנשים. שיפוט המציאות שלו לקוי.
  • מאפיין אותו שתחושת הקורבניות שלו היא גם ענקית מצד אחד אבל גם מנותקת מהמציאות הממשית מצד שני. הוא מרגיש "למה אני עושה פה הכל" ו"הכל עלי" ו"לא עוזרים לי", שאת זה מרגיש גם הקורבן האמיתי. אז איך תדעו אם מי שאומר "הכל נופל עלי בבית הזה ואני קורסת תחת העומס" מתאר את המציאות או מתאר רק מציאות דמיונית? למעשה, הוא מתאר את המציאות, רק שעוד מאפיין של מתעלל הוא:
  • שהוא קורס תחת עומס קטנטן. הכוחות שלו באמת מוגבלים מאוד, כי זה חלק מהנכות של "להיות מתעלל". למשל, אין לו שום כוחות לעשות למען אחרים. כל דבר שהוא עושה למען הזולת, דורש ממנו מאמץ כביר והוא מרגיש שצריך לשלם לו על זה.
  • עוד דבר שאופייני למתעלל המתעתע: הוא נראה נפלא כלפי חוץ. באמת כל העולם בטוח שהוא מקסים ונהדר. הוא כל כך עוזר לזולת! אבל רק אם "הזולת" הוא זר וככה יוצא לו מזה ציפוי על האגו. אם "הזולת" הוא בן הזוג, אז הוא *שונא* לעזור לו. שם הוא מצפה שיתנו לו ויתנו לו ויתנו לו, כי ברגע ש"הזולת" הזר - הופך לחלק ממני, למשל אשתי או בעלי, מייד הוא חלק ממני. ולכן צריך לדאוג *לי*.
  • אצל המתעלל הכל "אני". אני רוצה אני צריך אני חשוב.

זה עוד דבר שמבלבל ומתעתע במי שקורא: הנה, הדובר מבין עכשיו שהוא חשוב והצרכים שלו חשובים. אז ישר מחפשים אצלו את הנרקיסיזם... אבל זה ההבדל. המתעלל לא עובר תהליך שבו הוא "מבין פתאום עד כמה הצרכים שלו באמת חשובים ואיך הוא ויתר עליהם כל כך הרבה שנים והוא מתחיל להתאפס על מה שקריטי בשבילו".
המתעלל תמיד דואג למילוי הצרכים שלו וגם תמיד מרגיש שהאחריות למילוי הצרכים שלו היא *על אחרים* וגם מרגיש שאף פעם האחרים לא ממלאים את תפקידם כי הם, מבחינת המתעלל, אנוכיים.

האדם הרגיל, מוכן להתפשר. אני מבקש שתעשי משהו אבל אם לא ייצא לך, גם לא ביג דיל. נסתדר.
האדם המתעלל, אין אצלו דבר כזה. אני צריכה עכשיו ומייד ואיך זה יכול להיות שאתה לא עומד לפקודתי בדום מתוח בשניה שאני צריכה. זה נורא ואיום לחיות איתך! אתה בעל מתעלל! (בדוגמא זו הקורבן גבר, המתעלל אשה)

אתם מבינים כמה זה מתעתע?
הקורבן, במשך שנים כל הזמן נסוג מפני הלחץ הזה, כי הוא באמת מייד מרגיש אשם. אוי ואבוי, היא ממש זקוקה לעזרה ואני חייב להתגייס (בדוגמא זו הקורבן גבר, המתעלל אשה).
המתעלל, מול אשה במצב שזקוקה לעזרה, אומר לה תקפצי לי (בדוגמא זו הקורבן אשה, המתעלל גבר).

אז למה צריך מין מיכל דליות?
כי כשהיא נמצאת בבית היא יכולה לראות במו עיניה, לדוגמא, שהאשה מרגישה בכל יישותה שהיא קורבן ושהעומס עליה כבד מנשוא ושהבקשות של בעלה לא סבירות, היא רואה שהוא כל הזמן עוזר ומלא נכונות ושותף ותורם ומתייחס ומנסה לתקשר ומנסה לקיים שיתוף פעולה, בעוד שהיא כל הזמן -
לא מרוצה.
ונותנת בכל דרך אפשרית הרגשה ש"אתה אף פעם לא בסדר".
זה לא העניין עצמו, זו לא הטבעונות, זו לא התפילה במניין, זו לא הצניעות, זה הכל. זה גם בולט בעניין, שהאשה יכולה להתפאר כלפי חוץ במשהו אצל הבעל, אבל מולו היא תתקיף את אותו המשהו.
(בדוגמא זו הקורבן גבר, המתעלל אשה)
כי למתעלל אין בעצם אף פעם דעה אמיתית!
כי לא חשוב לו באמת מהנושא!
חשוב לו בכל מצב, באותו רגע, לשלוט. לטרטר. לרמוס. אחרת הוא מרגיש רמוס.

העמדה הבסיסית של המתעלל היא "אל תטריחו אותי". העמדה הבסיסית של המתעלל היא "רק אני חשוב ורק אני קיים". העמדה הבסיסית של המתעלל היא "כל קיומך נועד רק כדי לשרת אותי". העמדה הבסיסית של המתעלל היא "יש לי שאט נפש ממך והוא מוצדק ואתה איום ונורא".

כי כשיש אהבה, יש תקשורת, יש התפשרות. מדברים על הדברים כי באמת רוצים למצוא פיתרון.
המתעלל בכלל לא רוצה פיתרון.
הוא חי וניזון מהרעל. מהשליליות. מהמהומה הרגשית. זה מה שמאפשר לו לפרוח. הוא לא רוצה שלווה, הוא לא רוצה הרמוניה, הוא לא רוצה אהבה, הוא לא רוצה שיתוף פעולה.
גם אין לו אפשרות לשתף ברגשותיו.

נגיד, קודם תיארתי מעין תמונה שבה, האשה אמנם מסכימה לבשל אוכל טבעוני אבל אז מגלה שאין לה כוחות לזה ומתחילה לזייף.
במצב של אהבה זוגית, היא באה לבעלה ומדסקסת איתו את זה. יש לה רצון טוב כלפיו. אולי חוסר יכולת וחוסר כוחות אבל רצון טוב כלפיו.
במצב שתואר, אין שום רצון טוב. יש רצון ליצור מראית עין של שיתוף פעולה, ואחר כך מה קורה? בשיטת הסלאמי (פרוסה אחרי פרוסה עד שהכל נאכל) אפילו לא טורחים לייצר מראית עין, אבל מה? מאשימים בזה את השני.
אין שיחה.
אין "קשה לי".
אין "אז מה אנחנו יכולים לעשות".
כי אין בכלל רצון בזה.
הרצון הוא - לחרב לשני את מה שהוא רוצה, כי זה נמצא במהות. אם הוא רוצה משהו, זו הסיבה היחידה לחרב לו את זה. כי ככה זה.
המתעלל לא מודע לזה ולא עושה את זה "בכוונה".
זה בדיוק התעתוע. אין פה תכנון מראש או כוונה מרושעת. אבל ככה זה, זה מונע מדחפים לא מודעים ובלתי נשלטים אצל המתעלל. הוא חש באינסטינקט חזק מה הקורבן שלו רוצה וצריך, והוא נמשך לחסום שם.

זה כמו כשיש אחים, ונותנים להם מתנה זהה. נגיד לשניהם מביאים שני עפרונות אדומים. אם יש יחסי אחווה ואהבה בין האחים, כל אחד ייתן לשני לבחור את העיפרון שהוא רוצה, ואם במקרה שניהם רוצים את אותו אחד (מכירים את זה שאפילו שהעפרונות נראים זהים אז ילדים תמיד יראו הבדל ביניהם ויהיה אחד הפייבוריט?).
אם אין, אז האחד שבטוח שיש לו הזכות לבחור את העיפרון שהוא רוצה, זה המתעלל. נראה מצב שאחד מוכן להתפשר ולתת לשני, אבל השני מוכן תמיד - רק לקבל את מה שהוא רוצה, ואם הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה, הוא מחולל מהומה.
זו יכולה להיות מהומה גדולה, במכות ובצעקות.
וזו יכולה להיות מהומה מהסוג שאתה מופעל ממנו אבל לא רואה את החוטים הנסתרים שמפעילים אותך: מין שילוב של נשיפות קטנות, שפת גוף שמביעה בוז תהומי, קולות קטנים שמביעים שאט נפש ממך, ברור לגמרי שהשני חושב שאתה מזעזע. למה? כי אתה רוצה את העיפרון האדום הימני בעוד ש הוא רוצה את הימני, ולו מגיע לקבל את מה שהוא רוצה, אבל בלי לבקש חס וחלילה! כולם צריכים להכיר בזה שיש לו זכויות יתר בלי שהוא יצטרך להגיד מלה.

שליטה.
זכויות יתר.
זה ההיפך מרצון טוב. ההיפך מרצון לשיתוף פעולה. ההיפך מרצון לפתור בעיה. כשיש רצון לפתור בעיה, אפשר לפתור הכל. אבל אם הרצון הוא לטרפד? אי אפשר לפתור כלום.

אז איך אפשר לדעת אם היחסים בני הצלה או לא?

זה לפי דרגת החומרה של עיוות המציאות, לפי דרגת החומרה של הקורבניות, לפי דרגת החומרה של הכל.
כאשר המתעלל עומד בפני איום גדול, למשל הקורבן שלו מאיים להתגרש ממנו כי הוא לא יכול לשאת יותר את מציצת דמו, הוא מגלה נכונות מסוימת להתאמץ ולתקן משהו (אני כותבת בכוונה בלשון זכר על שניהם, כדי שיהיה ברור שכל אחד יכול להיות גבר או אשה).
אבל איכשהו - התיקון יהיה תמיד קוסמטי. תמיד בפרטים שוליים. הקורבן חושב לעצמו: או! הנה, היא יכולה לשנות. יש הוכחה! היא באמת התאמצה והשתדלה ויצא שינוי קטן לטובה! היא כבר לא מציקה לי לגבי XYZ.
אבל הרי כבר אמרנו, שהפרטים הקוסמטיים לא חשובים.
חשובה המהות.
ובמהות, המתעלל תמיד מרגיש שהוא במרכז העולם ושכל השאר מטריחים אותו. למעשה הרצון העמוק הפנימי שלו הוא לחזור להיות תינוק קטן בן שלושה חודשים, מוטל על הגב ומטופל באופן מוחלט.

אין לו רצון ואין לו יכולת להיות אדם בוגר שלוקח אחריות על החיים ומוכן לתקשר עם אדם אחר כשווה ערך לו. הוא רוצה להיות מטופל באופן מוחלט, ובאותו זמן שהוא מטופל ותלוי באופן מוחלט - גם להרגיש המלך והשולט באופן מוחלט.

וזה עצוב מאוד.
כי עצם הרצון העמוק הזה מראה על הגיל שבו אותו אדם נפגע אנושות, ואולי אפילו באופן בלתי הפיך sad

ככל שיש מצב יותר קשה ויותר עמוק של מה שאני מתארת - כך הסיכוי לריפוי יורד.
ככל שהמצב יותר קל, כך הסיכוי לריפוי עולה.
אי אפשר לדעת מראש. אפשר רק לנסות לטפל ולראות מה קורה.
אבל מי שאין לו רצון ללכת לטיפול כדי לשפר את עצמו, מי שהולך לטיפול כדי להאשים את הזולת כל הזמן ובעצמו לא משנה שום דפוס לא קוסמטי - בהכרח חסר סיכוי. כי הוא מתנגד לשינוי. והשינוי במקום הזה, באמת מאיים על כל החיים וכל האישיות.

לכן המקום להתחיל בו, הוא אף פעם לא עם בן הזוג שאינו מעוניין לשנות את עצמו. הוא תמיד עם זה שרוצה להיחלץ ממצבו ולוקח אחריות על עצמו. הטיפול תמיד יתחיל בזה שמסוגל להגיד "טעיתי כאשר בחרתי כך וכך", או "באמת לא ראיתי, הייתי מבולבל, אבל עכשיו אני רואה איך השפיעו עלי האנשים השונים באותה תקופה ומדוע בחרתי כמו שבחרתי". או מסוגל להגיד "חשבתי שזו אשמתי אז באמת עשיתי הכל כדי לעזור, לתקן, הסכמתי ללכת לאיבחונים, אבל עכשיו אני מבין את הדברים אחרת".

קודם כל נעזור לקורבן, לראות את החיים של עצמו ואת הבחירות של עצמו, אחרת.
נעזור לקורבן להפסיק להיות קורבן כאן ועכשיו.
בכל סיטואציה נשתדל להראות לו, את ההבדל בין תגובה קורבנית לתגובה לא קורבנית.
לאט לאט הוא ישנה את הדפוסים שלו, בחשיבה ובהתנהגות. ואז אפשר יהיה להתקדם הלאה.

מהי תגובה קורבנית?
נגיד שבאמצע הסלון תלוי שק איגרוף. הקורבן עומד לידו ויש לו סיבה טובה כלשהי. פתאום בא המתעלל, וחובט בשק האיגרוף, ושק האיגרוף מתנדנד וחובט חבטה עזה בקורבן.

הקורבן צועק איי, והמתעלל - חובט שוב. הקורבן אומר לו, למה חבטת בי? תפסיק, זה פוגע בי! ולא זז משם, כי הוא מלא תחושת מסכנות וקורבנות, איך זה שעושים לו דבר כזה? מה נפל פתאום על השני, למה הוא חובט, מה, הוא לא רואה שאני עומד פה?

המתעלל מאשים את הקורבן: "מי אמר לך לעמוד כאן בדיוק כשאני רוצה לחבוט?"
מה שמשאיר את הקורבן חסר נשימה, כי הרי הוא עמד כאן קודם, וזכותו לעמוד כאן, ויש לו סיבה טובה מאוד לעמוד כאן, אבל בעיקר נעתקה נשימתו והוא משותק כי המתעלל הצליח איכשהו להפוך את המציאות על פניה ובכך גם להוכיח לקורבן שאין עם מי לדבר. הכל מעוות והפוך.

אבל מה עושה מי שאיננו קורבן?

קודם כל, לא חי עם מתעלל ואין לו שק איגרוף תלוי באמצע הסלון tongue
אבל בואו נניח שהקורבן שלנו היה קורבן עד אתמול, ולכן הוא כן חי עם מתעלל וכן תלוי לו שק איגרוף באמצע הסלון, טוב?
אז היום, הוא עומד, פתאום מרגיש חבטה?
הוא זז.
לא חשוב מה היו הסיבות שבגללן הוא עמד דווקא שם באותו רגע - ברגע שהמציאות משתנה והופך להיות נורא ואיום לעמוד במקום הזה, הוא מגלה גמישות ושם במקום הראשון את ההעדפות שלו:

אני לא רוצה לעמוד במקום ששק האיגרוף יכול לחבוט בי.
לכן *אני זז*.
זה בכוחי, זה לקחת אחריות על עצמי, אף אחד לא חייב לי, להפסיק לחבוט. זה רק מעיד על מי שאני מתקשר איתו (אדם נעים - לא יחבוט כשאתה עומד שם, יחכה שיהיה פנוי או יבקש ממך לזוז רגע. אדם שחובט כשאתה שם - כבר גס רוח וחסר התחשבות. חובט כשאתה שם ומאשים אותך בזה שקיבלת מכה - מתעלל).
השאלה שלי תהיה - לא מי הבנאדם שעומד מולי (נעים, גס או מתעלל),
אלא: האם טוב לי כרגע?
אם לא, מה עלי לעשות כדי לשנות את מצבי ל"טוב"?

בריפוי או בהתחלה מחדש, חייבים לדעת מה נורמטיבי ומה לא.
לגמרי. לגמרי. ממש מדוייק.
מתוך האתר של ד"ר איירין, אני "מצטטת מכאן" ‏http://www.drirene.com/no_way.php‏ ומביאה את התרגום:

אני "איפשרתי" את ההתעללות בי? אין מצב!
29.9.2000
ד"ר איירין היקרה,
על סמך נסיוני, נראה לי טיפשי להשתמש במלה "לאפשר" בביטוי כמו "הקורבנות מאפשרים את ההתעללות בהם". המלה "סובלים" מתאימה יותר, כי המתעללים מצפים לעשות מה שמתחשק להם ומענישים כל אחד שעוצר את פעולתם. הקורבנות לומדים לסבול, לעמוד בזה – אחרת! נדיר מאוד ש"לאפשר" או "להרשות" נכנסים למשוואה הזאת, חוץ מאשר במוחו של המתעלל כמובן.
ד"ר איירין מגיבה:
אני מסכימה איתך. "לסבול" היא מלה טובה יותר. למעשה, אני חושבת שהיא כל כך מוצלחת, שאני מתפתה להחליף את כל ההופעות של "לאפשר" ל"לסבול" באתר. אבל זו משימה גדולה מדי, אז לא אעשה את זה. בסוגרים אומר, שאני משתמשת במלה "לאפשר" לא כדי לרמוז שנתת רשות, אלא שלא ידעת מספיק כדי להתחבר לכוח שלך וכדי לעשות מה שצריך לעשות *שלא לאפשר* את ההתעללות. אבל, בכל זאת אני אוהבת יותר את המלה שלך. יש בה "תחושה" טובה יותר.

ק:

כקורבן לשעבר ידוע לי היטב עד כמה קשה לנקוט עמדה נגד התנהגות מתעללת. למרעילים אין מוטיבציה להפסיק. למעשה, התנהגותם השלילית לרוב מסלימה כשהקורבן מנסה להתנגד או מתחיל להציב גבולות.
בשלב של לקיחת האחריות, נכון לקחת אחריות על העובדה שלא היה מוצדק לסבול את זה, אבל לא נכון להרחיק לכת ולומר שאני איפשרתי או הרשיתי את זה מפני שאת זה מעולם לא עשיתי – זה נכפה עלי בניגוד לרצוני. אפילו לשקול אפשרות אחרת נראה לי כמו התעללות-עצמית.

ד"ר איירין מגיבה: כן, ההתעללות בהחלט נכפתה עליך. התעללות בהחלט לא נמצאת באותו מקום כמו פגיעה-עצמית.

נראה לי שככל שיש יותר זמן ומרחק בין עכשיו (החופש) לפעם (הדיכוי), כך התמונה הישנה נראית יותר מזעזעת ומכוערת. לפעמים אני עדיין חווה כעס, אבל רוב הזמן אני בעצבות על כל מה שהיה.
השאלה שלי היא: האם זה נשמע לך כמו שלב נורמלי בתהליך? יכול להיות שיש לי צורך ביותר זמן ומרחק? או שאת חושבת שהעניין הזה של "לאפשר" לעומת "לסבול" אולי מעכב את ההחלמה שלי? יש לך איזה רעיון? ק.

ד"ר איירין מגיבה:
כן, הרגשות שלך "נורמליים". רוב הנשים ש סבלו מהתעללות במשך תקופות ארוכות מרגישות כמוך. ההרגשה הזאת היא הכעס והזעם המתמשכים שלך על מה שנעשה לך. כן, אני חושבת שיש צורך בעוד זמן ומרחק. והחדשות הטובות הן, שזמן ומרחק ניתנים בחינם לכל דורש.
האם "לאפשר" לעומת "לסבול" זה מה שמעכב את ההחלמה שלך? לדעתי, לא. האם זה מעיד על כך שיש לך עוד עבודה לעשות על הכעס שלך? כן. זה עדיין כפתור לחיץ.
האם זו התעסקות אובססיבית באבחנה הזאת? בכלל לא. ראשית, הצדק איתך. שנית, נראה לי שהשתמשת באבחנה בין המושגים כדי להעצים את עצמך וכדי להתמודד עם מה שקרה. שלישית, ההרהורים שלך בנושא עושים רק טוב:

שאלת שאלות ובחנת את עצמך. *פה מדובר על לקיחת אחריות*. השקעת מחשבה וניסחת מכתב שקול, שמציג את הטענה שלך בצורה משכנעת וללא כל התקפה. השליטה בכעס היא לקיחת אחריות.
בהתמודדותך עם ההתעללות שעברת, הניחוש שלי הוא ש"לסבול" לעומת "לאפשר" לא ימשיך להשפיע עליך רגשית כמו שהשפיע עד כה. הטבע יעשה את שלו, באמת. תודה לך ק' על תרומתך, מיטב איחולי וברכותי. ד"ר איירין.

"טבלה שמשווה בין התנהגויות קורבניות למצב של החלמה" ‏http://www.coda.org/tools4recovery/Patterns2-2011.htm

בטבלה שני טורים:
בטור השמאלי מפורט מה "אנשים תלותיים/קורבניים לעתים קרובות..." (עושים את מה שמפורט בטור)
בטור הימני מפורט מה אנשים ש"בהחלמה..." (עושים מה שמפורט בטור של ההחלמה).

פירוט הקטגוריות (החלק השמאלי ביותר של הטבלה):

הראשון - דפוסים של הכחשה. שימו לב לראשון: "מתקשים לזהות מה הם מרגישים"....
השני - דפוסים של הערכה עצמית נמוכה.

השלישי - עוד דפוסים של הערכה עצמית נמוכה.
הרביעי - דפוסים של ריצוי. לדעתי הכוונה פה ל"ריצוי". המלה באנגלית משמעותה גם הסכמה וגם שיתוף פעולה, אבל המובן כאן הוא במשמעות הלא בריאה: שאתה מסכים לדברים שלא טובים לך. למשל, "נאמן באופן קיצוני, עד כדי כך שנשאר במצבים שמזיקים לך יותר מדי זמן".
החמישי - דפוסים של שליטה/שתלטנות.
השישי - דפוסים של שליטה/שתלטנות.
השביעי - דפוסי הימנעות.
השמיני והאחרון - דפוסי הימנעות.

כל הכבוד על התרגום!
מצוין שאפשר לדלג ככה מעל רף הקריאה באנגלית בשביל להגיע למידע הזה!
תודה בשמת
תודה! חומר מעורר מחשבה.
כל הכבוד על התרגום!
מצוין שאפשר לדלג ככה מעל רף הקריאה באנגלית בשביל להגיע למידע הזה!

yes

1hand

כל הכבוד על התרגום!
וואו, בשמת, כל הכבוד לך! תודה רבה רבה רבה!! קודם כל, קראתי וגיליתי שוב כמה אני במצב קריטי, שנית, מדובר בדפים שאיכשהו לא הגעתי אליהם, אז שוב תודה.
מדהים איך ההתמודדות של מתחילה_להבין??‏ העלתה באתר התמודדויות מסוגי התעללות אחרים, כמו בנשים יולדות, בחריגים וכדומה. הכל קשור.
לא רק. זו הבשלה של תהליך ארוך שהחל עוד מימי כותבים מתעללים באתר.
זו הבשלה של תהליך ארוך שהחל עוד מימי כותבים מתעללים באתר.
נכון. אני התחלתי את הדף שלי בעקבות בן_זוג_מתעלל_מילולית‏ ו - אבא_סבבה_אמא_קרציה?
ובכלל לא חשבתי שהדף שלי יהיה כזה. אפילו לא ציפיתי לתגובות....
לדעתי כדאי לשנות את שם הדף כך שאפשר יהיה ללמוד מהדף גם על סימני התעללות בקשרים שאינם בזוגיות
תודה, שרון, אבל אני מעדיפה שאת ההתאמות הנדרשות יעשו בדף אחר. המידע שהבאתי הוא תרגום, ולכן אינו מותאם *במקור* למצבים אחרים, גם אם אפשר בקלות להסיק.

מדהים איך ההתמודדות של מתחילה_להבין?
אה, לא, היא דווקא חוליה אחרונה בשרשרת.

הוספתי דיסקליימר והבהרות בראשית הדף.
בשמת, כרגיל את השראה. תודה.
בסעיף 37 ראיתי שכתבת משסע אותך בדבריו, וחשבתי שאת מתכוונת ללשסות, ממובן להשתיק ואת זה לדעתי כותבים: משסה.
לשסע זה לקרוע בבשר...
אני כותבת בלי לבדוק לעומק, ככה רק מתוך ידיעותיי הצנועות.
נפלא לפגוש בך.
ושוב תודה.
שיסוי - הסתה, גירוי, פיתוי לתקיפה (לשסות את הכלבים בפורץ)
שסוע - קריעה, ביקוע. בהשאלה: הפסקת דברי מישהו, הפרעת שיחה
בס"ד[
מאחלת לכולכן הרבה כוח
ושייגמר בשלום בית *אמיתי*.
אמן.
בשמת, תודה על הדף הזה!
תודה גדולה על מלאכת התרגום השקדנית.
כל כך שמחה שאני כבר לא שם והדף הזה היווה עוד צעד ב *לראות* כמה עמוק בבוץ הייתי ומתוך כך לזכור לא לחזור לשם לעולם.
כל כך שמחה שאני כבר לא שם והדף הזה היווה עוד צעד ב לראות כמה עמוק בבוץ הייתי ומתוך כך לזכור לא לחזור לשם לעולם
yes
כל הכבוד על פתיחת הדף,הלוואי שאף אחת לא תזדקק לו.
בשמת, כל הכבוד.

כל כך שמחה שאני כבר לא שם והדף הזה היווה עוד צעד ב לראות כמה עמוק בבוץ הייתי ומתוך כך לזכור לא לחזור לשם לעולם

סגו_לה‏, הלוואי. אבל תרגמתי את הדף כי אני יודעת בוודאות שברגע זה ממש יש לפחות 5 נשים שקוראות באתר ונזקקות לו. אלה חמש שאני יכולה לציין בשמן או בניק שלהן. אז תארי לעצמך כמה יש שקוראות ולא כותבות? או שלא כותבות שזה רלבנטי להן?
וואו, בשמת, כל הכבוד לך!
דף כל כך חשוב!
באמת כל הכבוד.

אגב, רוב הדברים הללו רלוונטים לכל קשר מתעלל. לא רק זוגיות.

סגו_לה‏‏, הלוואי אני יודעת...לכן אני מתפללת שלא תהיינה עוד נשים כאלו
(ושולחת חיבוק ואהבה ליקרות שעדיין שם)
תודה לך בשמת. זה מאוד חשוב.
כאשר את הקורבן להתעללות, מי יכול לעזור לך בנתיב לגלות כמה את נהדרת וכמה את חשובה?

לפעמים לקורבן להתעללות יש מחשבות על נקמה.
אבל, כל התעסקות בנקמה היא התעסקות שמרוכזת *במתעלל*/ת. זו שוב אותה גברת בשינוי אדרת: להתרכז בו, פירושו שוב למחוק את עצמך. אם קודם, כקורבן, היית עסוקה בהשבעת רצונו ובריצוי שלו כל הזמן - גם מחשבות על נקמה ממשיכות לתת למתעלל את השליטה בחיים שלך.
מה שאת צריכה לעשות הוא להחזיר לעצמך את השליטה בחייך. רק לעצמך. לא לאף אחד אחר. רק את חשובה.

חשוב לפיכך ללמוד לזהות מתי את בורחת מעצמך, ובמקום לטפל בעצמך את מזניחה את עצמך ומתרכזת באחרים.
את החשובה.
לא האחרים. מפלצות או טובי לב, הם לא העיקר בחייך. את העיקר בחייך.
זה שיעור חשוב לקורבן התעללות.
תשאלי את עצמך: (או תשאל את עצמך, אם אתה קורבן)
מי את?
מה את רוצה?
מה גורם לך אושר?
מה גורם לך שמחה?
איך היית רוצה לחיות?
מהם הדברים שאת אוהבת לעשות?
מי האנשים שגורמים לך אושר?
איזה פעילויות גורמות לך אושר?

אגב פעילויות, תנסי בזמן הקרוב ללכת הרבה באיזורים עם טבע, ולהתבונן בתשומת לב בטבע - לשים לב לעצים, לציפורים, לפרחים, הרבה מאוד הליכה על האדמה (תנסי להרגיש ממש על מה את הולכת) והרבה מאוד התבוננות ביופי הטבעי והתפעלות מצמחים וחיות.
זה עוזר להתנקות מהבעיה הזאת, של מחיקת עצמך והתרכזות באנשים אחרים, במיוחד במרעילים שביניהם.

בשמת, כרגיל את השראה. תודה.
כל הסעיפים מתארים את ההורים שלי. אחד לאחד. אמא שלי לא מוכנה לקבל עזרה. הצעתי לה כמה פעמים, כולל ללכת שתינו יחדיו. אני חושבת שהיא איבדה כבר כל צלם אנוש. מה עושים? למי לפנות? איך משכנעים אדם לטפל בעצמו? כבר למדתי לקבל את המצב כפי שהוא אבל הדף הזה טלטל אותי עכשיו לגמרי.
מה יקרה אם תעתיקי למסמך וורד ותדפיסי לה? (תשמיטי את השם שלי, תסדרי ככה שיהיה רק המידע וגם הקישורים לאתר של ד"ר איירין)
אולי אם היא תקרא את זה שחור על גבי לבן, משהו ידבר אליה.
אבל בגדול hug-sad אין אפשרות להכריח מישהו לשנות את מצבו. את יכולה להתייעץ עם מומחים בטיפול באלימות ולשאול על התערבות. אבל אני לא מכירה sad
אני גדלתי ככה. סעיף סעיף.
אני מפקפקת בכל מה שטוב בי, בכישוריי, באמונותי

כבר שנים לא בבית הורי יותר
אבל לא רק הם, כל, כמעט כל המשפחה המורחבת הקרובה הייתה ככה, לעגנית ואלימה
תודה על הדף הזה,
יש משהו בלקרוא את עצמך, בהקשר של משהו כאן לא בסדר..
כאילו אלה הנורמות שגדלתי איתן, או קי, זה צרם לי כל חיי
אבל זה מה שנותר הכי חזק, מהילדות, מהמשפחה, פשוט פוסט טראומתי.
אמא שלי פעם פשוט נטשה אותי ואמרה לאבא שלי לנסוע,
רק בגלל שלא הייתי לבושה לטעמה ולא הסכמתי להחליף (לקרוא ולחזור ולא להאמין...)
והוא נסע, הם כולם נסעו, גם האחים הקטנים שלי שהיו באוטו
והשאירו אותי
מעלה כאב .
שלום לכם, רציתי לומר שאנחנו לא לבד,
אנחנו חלק משינוי תרבותי עמוק
ממרום גילי ונסיוני יכולה לספר שיש דרך החוצה מהכלא האישי שלנו
כמו שהציעו כאן ,זו עבודה רבה ומרתקת
זהוי של דפוסים שמכתיבים לנו רגש ,ערך עצמי,דרכי תגובה,
אבחנה באיזה מהדפוסים האלה בחרנו (בדרך כלל אין שם בחירה)
ובחירה מחדש, בחירה בחיים.
הייתי שם,שלמנו מחירים ,
למדתי את רצוני האוטונומי, האוטנתי.
למדתי לפתוח את הלב,לסגור את הפרצים שבגדרותי שהזמינו וסיבכו אותי במערכת יחסים חולה
כשגדלים מזה, מסרבים לפעול מחוסר מרעב ואפילו מבדידות
מבינים שזו איננה אהבה

עד כדי כך ששנים רבות אחרי שנפרדנו ונבניתי וגדלתי
ה אקס שלי רואה בי אדם שיש ללמוד ממנו
מזהה את הדפוסים שלפתו אותנו אז
ואני רואה בו קרבן ולאו דווקא מקרבן
כאילו היינו שחקנים במחזה עם טקסט ידוע מראש ובאותו זמן חבוי מעינינו העוורות אז
יש מחזות אחרים
יש טקסטים אחרים
ואם אין טקסט כזה במאגר האישי שלנו היום אנחנו יכולים ליצור אותו וזה תענוג גדול ושמחה רבה

עשב_השדה‏, כתבת כל-כך יפה !

זאבה_גדולה‏, עצוב לשמוע.... hug-sad

לא עצוב
אלא שעורים שכולם מקבלים במינונים שונים
זוהי הזדמנות להתפתחות
כמו כל מחלה
ואני לגמרי מתכוונת לזה היום
זה לא אומר שכשהייתי לכודה שם לא סבלתי
אבל הסבל אינו פקטור עיקרי כאן
הלמידה הבחירה בחיים וההזדמנות להעביר את האפשרות הזו הלאה הם העיקר כאן
אז כבר לא עצוב
אפילו שמח להיות יוצר את חייך
בכל מקרה תודה על האמפטיה
רק עכשיו הבנתי שהאמפטיה היא ל זאבה_גדולה‏
סתם נדחפתי לא נורא
עשב_השדה‏ - לא אמרתי לך שזה עצוב אלא ל-זאבה_גדולה‏. חיזרי וקיראי....

אבל - אני חושבת שיש מקום להסתכל על הדברים משני כיוונים.
בשלב שזה עדיין כואב - אפשר לומר שזה עצוב.
יחד עם זה - אפשר כבר גם לראות את השיעור שבזה.

לאט לאט, זה נהיה פחות עצוב והצמיחה שבזה מתבהרת יותר.

אם אני אומרת 'עצוב' כאמפתיה לרגש של מי שחָווה את זה - אני לא חושבת שזה אומר שאני לא רואה גם את הצמיחה הגלומה שם, או שהאדם שמולי, בעקבות דבריי, יתחפר רק בכאב וישכח לצמוח.
מותר גם להיעצב ולהתאבל - עד שמסיימים. זה גם חלק מהצמיחה.

ועכשיו ראיתי שהוספת הודעה... happy
אני חושבת שזה מאד חשוב כאן בבאופן דף כזה
חינוך בייתי אומר שאנחנו חושפים את ילדינו לכל מה שאנחנו מביאים אל הבית והמשפחה
ע
אם זה עובד נכון ויש חברות אמיתי ורצון משותף ליצור את חיינו מבחירה
אם אנחנו באמת יכולים ליצור ביחד תנאים של צמיחה
אז חינוך ביתי הוא אופציה טובה
אבל אם הבית לכוד בדפוסי התעללות מה אז?....
אני איתך אהבת_עולם‏
כן מסכימה יש מקום לאמפטיה עם הכאב כל עוד לא מחלישים את הדואב
איזו שאלה
אם הלב פתוח הוא בבדאי ירגיש גם כאב
אחרת איך ירגיש בכלל
אמא שלי פעם פשוט נטשה אותי ואמרה לאבא שלי לנסוע,
רק בגלל שלא הייתי לבושה לטעמה ולא הסכמתי להחליף (לקרוא ולחזור ולא להאמין...)

קראתי וחזרתי.
אבל אני מאמינה לך hug-sad
תודה
אני חשה את ההקשבה לאנרגיה שעליה המילים שלי מתמצקות כאן על גבי המסך.
גם בתוך הספירלה הגדולה של שינוי תרבותי עמוק
גם בתוך המשיכה הגדולה להתפתחות וצמיחה
יש כאב.
מה זה גם?!
האימהות שלי העלתה את הכל באופן שלא ניתן לדחות את המפגש עם החומרים האלה שבתוכי.
האהובות שלי נפגשו עם חומרי הנפש שלי כל תקופת שהייתן ברחמי,
אני בטוחה שהן יודעות עלי ה כ ל. (עדיין קטנות ממש)
ממש.
השיר של אתי אנקרי מתנגן לי עכשיו:
"תינוקת קטנטונת בעריסת חושים ואמא ילדונת קורעת שורשים"...
אין לי מושג איך יש לי כוחות ואיך אני מתפקדת.
לפעמים יש לי כמה יממות של רעל וארס שעוד יוצאים ממני
סליחה.
זאבה, אני ממש מבינה את הכאב.
וגם מעריכה את הכוחות.

heart

בשמת yes

כמה הערות:
בקשר ל- ABUSE - בעיני, המילה העברית שקולעת להמון מצבים שמתוארים פה (יותר מ"התעללות") היא ניצול.
הוא מנצל אותך, את רגשותייך, את חולשותייך, את כוחותייך (אין בדף המקורי סעיף בסגנון "אומר שאת חזקה וחכמה, ולכן צריכה לעזור לו ולהבין אותו בכל מצב"? או "מסרב ללכת לטיפול או לקבל עזרה מקצועית, ותובע שאת תטפלי בו כי את היחידה שיכולה, שמבינה, שיודעת"? טכניקה מתוחכמת של "להעצים כדי להחליש". העלאה לצורך ירידה)
הוא מנצל כל סיטואציה יומיומית כדי להיות בשליטה, להשיג כוח. הוא מנצל את כל המשאבים שלך שהוא מצליח לשים עליהם יד.

בדף השני, בסעיף
הצגת שעמום - ידיים שלובות על החזה, עיניים עצומות, הראש מורכן, אנחות עמוקות.
בלי לקרוא את המקור, אני הייתי מנסחת אחרת, מוסיפה אפשרויות... נניח:
הצגת שעמום - ידיים שלובות על החזה, עיניים עצומות וראש מורכן, או מבט שפונה הצידה ממך, או משתקע בספר / עיתון כשאת מדברת, או מתחיל לעשות דבר הדורש ריכוז בדיוק כשאת מתחילה לדבר......
איכשהו המקור נראה לי ספציפי מדי, מצמצם מדי, ומחטיא את המטרה. ואיכשהו איכשהו ומשום מה, התיאור של עיניים עצומות וידיים שלובות נשמע לי אופייני לתרבות אחרת (אולי התרבות האנגלוסכסית), יותר מאשר לתרבות ישראלית.

yesyesyes

הצגת שעמום - ידיים שלובות על החזה, עיניים עצומות וראש מורכן, או מבט שפונה הצידה ממך, או משתקע בספר / עיתון כשאת מדברת, או מתחיל לעשות דבר הדורש ריכוז בדיוק כשאת מתחילה לדבר......
צופה בטלויזיה כדי להעביר את הזמן עד שתגמרי לדבר... (לא יכולתי להתאפק)
בלי לקרוא את המקור, אני הייתי מנסחת אחרת, מוסיפה אפשרויות... נניח:
הצגת שעמום - ידיים שלובות על החזה, עיניים עצומות וראש מורכן, או מבט שפונה הצידה ממך, או משתקע בספר / עיתון כשאת מדברת, או מתחיל לעשות דבר הדורש ריכוז בדיוק כשאת מתחילה לדבר......
איכשהו המקור נראה לי ספציפי מדי, מצמצם מדי, ומחטיא את המטרה. ואיכשהו איכשהו ומשום מה, התיאור של עיניים עצומות וידיים שלובות נשמע לי אופייני לתרבות אחרת (אולי התרבות האנגלוסכסית), יותר מאשר לתרבות ישראלית.

אז א. אני מסכימה איתך לגבי התיאור של ידיים שלובות על החזה ועיניים עצומות וראש מורכן.
גם אני חשדתי שזה מתאים לתרבות אחרת. אני לא מכירה את זה. מצד שני, זה לא שאני מומחית להתעללות או משהו, ולכן לקחתי בחשבון שאולי אני פשוט לא מכירה את זה אבל זה כן קיים.

הקטעים מד"ר איירין הם בכל אופן תרגום ואני לא מרגישה בנוח למחוק משהו שיש במקור.
זה מעולה לפתוח דיון לגבי התרגום – מה נראה לנו רלבנטי לתרבות הישראלית, איזה סימנים של שיעמום כהתעללות אפשר למצוא פה. אבל לא לתקן את ד"ר איירין, אלא לדון במה שהיא מעלה.

לגבי: מפנה את המבט, עיתון/ספר, מתחיל לעשות דבר הדורש ריכוז - לדעתי קיים שם פשוט בסעיפים אחרים. לכל התנהגות יש סעיף משלה, לא פירוט של כל הדרכים להתעלם ממך כשאת מדברת. גם יש הבדל בין הפגנת שיעמום לבין הסתלקות (בגוף, במבט, בקשב) כדרך להמנע מלשמוע אותך. פה מדובר רק על "הפגנת שיעמום כדרך לסתום לך את הפה". יכול להיות שבכלל אין בתרבות הישראלית "הפגנת שיעמום" כדרך כזאת, אלא מפגינים דברים אחרים.

בעיני, המילה העברית שקולעת להמון מצבים שמתוארים פה (יותר מ"התעללות") היא ניצול.
בעיני לא. כמתרגמת מקצועית וותיקה, חשבתי על זה הרבה, ורשמתי "ניצול" רק כאחת האפשרויות, לא כאפשרות היחידה.

הדף שפתחתי הוא תרגום של משהו מאוד ספציפי.
זה מצויין מבחינתי להוסיף עוד דברים עליו, אבל לא הייתי רוצה לתקן את התרגום עצמו אם הכוונה לא לתרגום טוב יותר אלא לתוספות או השוואות לגבי דבריה של ד"ר איירין עצמה.

זה גם מצויין מבחינתי שאנשים קוראים את הדף ומבינים ממנו שהם מזהים מתעללים בהורים, חברות, אחים וכדומה - ועדיין, אני רוצה שזו תהיה תוספת של תובנות על הדף, ולא שהדף יהפוך למשהו אחר. אולי מתובנות-התוספת יצמחו דפים אחרים, שהרי אין גבול לתובנות ואפשר גם להרחיק לכת איתן, ועדיין, אלה ענפים שמסתעפים מהגזע של הדף הזה.

צופה בטלויזיה כדי להעביר את הזמן עד שתגמרי לדבר...
זה לא "כדי להעביר את הזמן", את יודעת.
זו פעולה אקטיבית ומעליבה של סירוב להקשיב, סירוב לייחס לך ערך, סירוב לייחס למלים שלך ערך, סירוב להתייחס לרגשות שלך, הודעה ברורה כלפייך שאת לא שווה ולא חשובה ולא איכפת לו ממך.
ומה שמדהים יותר הוא, כאשר "את" (לצורך העניין, כל "את" או "אתה" שקוראים וזה רלבנטי להם) מסכימה להמשיך לדבר בתנאים האלה!

בדף הראשון, סעיף 38:
גורם לך להרגיש שאת לא יכולה לנצח?
אני לא אוהבת את המילה "לנצח" בהקשר הזה. מה דעתך על:
גורם לך להרגיש שאת לא יכולה / שאין לך סיכוי לצאת בסדר. לא משנה מה תעשי, הוא יבקר אותך

כן, איך את עולה גם על הדברים שהטרידו אותי?
מצד שני, מדובר כאן בהחלט ב"ניצחון" או "הפסד" מהזוית של המרעיל.
זה הוא שרואה את החיים כניצחון או הפסד. צריך להבין את זה.
וגם זה הביטוי you can't win וכן you can never win. זה מקיף יותר. בקיצור, יש פה עוד לחשוב.
לא הייתי מאמינה על עצמי אלמלא באמת הייתי שם. בן הזוג שלי לשעבר לא דילג על שום סעיף כמעט.

  • מקטין אותי, לועג לאיך שאני נראת, למקצוע שלי, לחברים שלי
  • מעורר אותך לחמת זעם, וזו "ההוכחה" שאת האשמה? (אם זה לא היה נכון לא היית מתעצבנת)
  • מדבר בטון מונוטוני וכשאני מרימה את הקול אומר לי להרגע
  • לחילופין צורח עלי באוטו, מקלל בטירוף
  • משפיל אותי (עד כדי דרישה שאזחל על האדמה בשביל להתנצל בפניו. תודה לאל - שם עצרתי)
  • רב איתי עד אור הבוקר, לא נותן לי ללכת לישון (הוא לא עובד, אני צריכה לקום לעבודה) לא מוכן לעצור את הויכוח. הריב נגמר רק כשהוא נרגע ורק אז אפשר ללכת לישון. אם אני אומרת שאני עייפה, הוא אומר שצריך לדבר, ולמה העייפות שלי חשובה יותר??
  • מתחקר אותי שוב ושוב על ארועים שהיו או לא היו לי עם גברים אחרים (לפני שהכרנו)
  • מתלווה אלי לפגישות עם המשפחה
  • מאיים עלי אם לא אבוא אליו/ לא אשאר איתו
  • נראה כאילו המריבות מכניסות בו מרץ, בעוד שאותך הן מעייפות?
  • יש לו שינויים בלתי צפויים במצב הרוח, ממצב רוח טוב לרע בלי שום סיבה נראית לעין? (והסיבה הפחות נראת לעין - כשאני רגועה)
  • נראה נהדר כלפי העולם ואנשים "מבחוץ" מחבבים אותו מאוד? (יש לי מלא חברים, כולם אוהבים אותי, רק את לא מעריכה אותי)
  • "מסובב" את המלים שלך, איכשהו משתמש במלים שאמרת, נגדך?
  • כל הזמן חשד בי. שבגדתי בו, שדיברתי עליו, שסיפרתי משהו למישהו. תיחקר אותי על כל שיחה שהיתה לי עם חברות.
  • מתקשר אלי לעבודה ולא מוכן לנתק. שיחות של שעה ויותר. זה דחוף. אי אפשר לעשות את זה אח"כ.
  • חשדן בצורה אובססיבית. לא מוסר לי פרטים שקשורים אליו או למשפחתו
  • מחפש בכל דבר שאני אומרת איזה אינטרס סמוי (מבחינתו אין אפשרות שאני אומרת את האמת שלי/ את מה שאני מרגישה)
  • מתפעל אותך בעזרת שקרים וסתירות בדבריו? - אבל תמיד כאלו שימצא איזה הסבר מפותל בדיעבד
  • נוהג כמו מטורף?
  • משתמש בסמים? צורך אלכוהול? המצב יותר גרוע כשהוא משתמש? ואח"כ אומר שהמצב רוח שלו זה "דאון" של הסמים
  • תמיד מטיל ספק ביכולת שלך או בכישורים שלך? ומפאר ומהלל את שלו
  • שובר לי כלי בית "במקרה" (יוצא שאני פסיכית שחושדת בו על כלום)
  • ממלמל בשקט ולא ברור כך שאני ספק אבין ספק לא אבין מה שנאמר
  • לא מסוגל ולא מאפשר שום אמירה ביקורתית
  • משסע אותך בדברך; שומע אבל לא באמת מקשיב? נואם ונואם ונואם.
  • נוזף בי שאני מלכלכת/ מבלגנת עד כדי כך שאני ממש צריכה להיזהר אפילו כשאני מתיישבת על הספה (אלוהים, כמעט שכחתי את זה)
  • מטיל ספק בשיקול הדעת שלי, בזכרון שלי (לא אמרתי את זה, ידעתי שתגידי את זה- זה שטויות)
  • דורש ממני לשים את רצונותיו לפני אלו שלי. (אני - אבוא רק אח"כ, אני עייפה. הוא - אני רוצה לראות אותך עכשיו! למה הרצון שלך חשוב יותר משלי?? - שנים שלא היתה לי תשובה טובה לזה)
  • לא מכה, אבל מחזיק אותי פיזית, שלא אקום ואלך באמצע ריב
  • מתחיל עם בחורות על ידי ואח"כ אומר לי שאני סתם "עושה סצנה"

כן, האמנתי שאני אציל אותו. שאו-טו-טו הוא יתחיל לבטוח בי. שאני אפשיר את חומת הקרח שלו.. הרגשתי בעלת ערך שהוא בחר בי (פחחחחחחחח).
כל פעם (והיו הרבה, לפעמים יום אחר יום) כשרציתי לקום וללכת (פיזית) הוא לא נתן לי. כשיכולתי כבר ללכת הייתי מותשת מדי וזה תמיד היה במצב רגיעה, כמובן..
הייתי רועדת כל יום לפני הכניסה לבית שלו. זה לא גרם לי להסתובב וללכת משם. הייתי נלחמת בעצמי לא להרדם מולו. גם כשלא הייתי בחוסר שינה הגוף שלי פשוט ניסה לכבות את עצמו. הוא לא נתן לי להרדם. אמרתי לו שאין בו טיפת חמלה. הוא צחק. ידעתי שתגידי את זה.
לא רק שנזהרתי בדברי, נזהרתי גם בצעדי (ממש).
היה נראה לי פתאום שעד אז לא תפסתי בכלל איך מתנהל העולם. הוא התעקש שהעולם הוא ג'ונגל. אני אף פעם לפני כן לא הרגשתי ככה. האמנתי לו.
העניין הוא שאהבתי אותו, או ככה לפחות אמרתי לעצמי. ובאמת הרגשתי שזכיתי בו ולא הצלחתי לוותר על זה, כך שגם כשהצלחתי להפרד ממנו הוא עוד חזר אלי, שוב ושוב.
נפרדתי ממנו בסוף בזכות חברה טובה - שיום אחד נחתה אצלי מחו"ל. אני פשוט שפכתי הכל והיא הסבירה לי את העניין הזה של ABUSE.
אמרתי לה שאני אוהבת אותו. היא אמרה לי שזה יעבור לי. זה באמת עבר.

תודה על ההקשבה. סליחה על האורך.
הייתי צריכה להוציא את זה כבר מזמן, קבל עם ועדה. ולו רק בשביל להפסיק להתנהג כאילו *לי* יש מה להסתיר.

בן הזוג שלי לשעבר.
hug
מלת המפתח כאן: לשעבר!
כל הכבוד לך, מונו_לוגית‏. אני שמחה שהדף עוזר לך לאשר לעצמך את המציאות! flower
מתוך הסימנים,
אני עושה את הדברים האלה לפעמים.
יש לי דימוי כזה שלי בתור מתעללת- ממשיכה
שכל נביעה יקרה וקסומה של אישי המדהים והאהוב, אני ממהרת בפאניקה לחסום
אם היא לא קשורה אלי, או ללעשות כסף משמעותי לתא המשפחתי
אני לא מפרגנת
לא כמו שהוא לי.
כן, אני צריכה עזרה.
לפעמים יש ימים שמרגיש לי כאילו יש לי בגוף מיליון כדורים גדולים ומקפצים שרוצים לצאת החוצה
והלפעמים הזה נהיה בתדירות יותר ויותר גדולה.
אני יודעת שיש בי צד פוגע. כואב כואב כואב מאד. צריך להגיד את זה. מה יקרה אחרי שאלחץ הוסף לדף
אני צריכה עזרה
אז קחי עזרה, באמת. למענך בעיקר וגם למען המשפחה שלך.

אני מאחלת לך מכל הלב שיהיה לך טוב hug .

הייתי צריכה להוציא את זה כבר מזמן, קבל עם ועדה. ולו רק בשביל להפסיק להתנהג כאילו לי יש מה להסתיר.
מונו_לוגית‏, אני מאוד מעריכה את זה שכתבת. ואת האומץ להיחשף.
הרבה מאיתנו מוּעדים ליפול לבורות האלה, בלי בכלל לשים לב. ולוקח זמן לראות את זה.
אז חשוב לדעת שזו לא בושה ! ואם אנחנו במקום של חולשה, או היינו שם - זו לא בושה ! מותר. זה אנושי.
ולהפך - דווקא טוב ורצוי לשתף, אם יש מי שמקשיב באמת...
היה לי עצוב כשקראתי, אבל איזה יופי באמת שזה כבר בלשון עבר ! ואיזה יופי שאת היום במודעות לעניין הזה...
hug
אני יודעת שיש בי צד פוגע. כואב כואב כואב מאד.

זאבה_גדולה‏, שתדעי, שאם את רואה את הצד הזה (ואני בטוחה שזה רק צד אחד) - אז את במקום אחר לגמרי.
האנשים שמתוארים בראש הדף - אלה אנשים שלא רואים מה הם עושים ולא רוצים לראות.
אז אם לצד הצדדים הנפלאים שלך יש בך גם את הצד הכאוב שמתוך כך פוגע - כן, יש מקום להתבונן בזה, ולעשות תהליך.
אבל אנא אל תעמיסי על עצמך את האשמה של 'אני כזאת'. את לא כזאת !
זה מאוד ראוי להערכה שאת מעזה להתבונן בזה - ואפילו לשתף כאן.
את נפלאה, ואת תצליחי !
hug

זה מאוד ראוי להערכה שאת מעזה להתבונן בזה - ואפילו לשתף כאן.
את נפלאה, ואת תצליחי !

hug
טוב,
אני מקוה שזה המקום המתאים למה שאני רוצה להגיד.
ואני מקדימה ואומרת עכשיו, באותיות בולטות, *אני לא מכירה ואין לי מושג מיהו אותו ארז לב-ארי. אני מדברת כאן אך ורק על איך שאני מבינה את שירו "מה אעשה". מצטערת מראש אם אני פוגעת במישהו או במשהו*

כבר כמה זמן שהשיר "מה אעשה"‏http://www.mp3music.co.il/tabs/9914.html‏ של ארז לב-ארי מתנגן ברדיו. הלחן של השיר נעים ונוגה ונדבק. אני מוצאת את עצמי מזמזמת אותו. ומתעצבנת מאד מאד.
חשוב לי להגיד את זה כאן, כי לפעמים אנחנו "לא רואים" את המסר הבעייתי (בעיניי) של משהו, כשהוא מוגש בנעימות.
אני מוצאת שהמילים של השיר הזה מתארות מערכת יחסים בעייתית מאד מאד, עם פוטנציאל לאלימות ואם חברה שלי היתה באה ואומרת לי שבן-זוגה מדבר אליה ככה, הייתי מציעה לה להתרחק ממנו ומהר.

המילים אומרות: "מה אעשה, אם תלכי לי, אם תברחי לי...מה אעשה עם כל הכעס הזה...שמור לי עליה ותשמור גם עלי, שלא אשתגע"
כלומר, ו *לפי הבנתי* מדובר פה על בחור שמזהיר (לא פחות מזה, בעיניי) את זוגתו שלא תברח ממנו (למה שהיא תברח?) כי הוא לא ידע מה לעשות עם כל הכעס וכדאי שאלוהים (ככה אני מבינה את זה) ישמור עליה וגם עליו (שוב, ממה?)
אלים מאד בעיניי ומעצבן אותי שמשמיעים אותו כלכך הרבה ושהוא כזה נוגה וקליט.

זהו. אמרתי.

מה אעשה עם כל הכעס הזה
לא, זה "מה אעשה עם כל ה*פחד* הזה".
לי השיר בכלל לא נשמע ככה,
בחור שמזהיר (לא פחות מזה, בעיניי) את זוגתו שלא תברח ממנו (למה שהיא תברח?) כי הוא לא ידע מה לעשות עם כל הכעס וכדאי שאלוהים (ככה אני מבינה את זה) ישמור עליה וגם עליו (שוב, ממה?)
בכלל לא נשמע כמו אזהרה! בעיניי, הוא פוחד שהיא תעזוב אותו (למה שהיא תעזוב? וואללה, קורה שאשה עוזבת), לא יודע מה לעשות עם *הפחד* הזה, ומבקש מאלוהים לשמור עליהם ועל הזוגיות שלהם, שלא יריבו ושלא תהיה סיבה לעזוב.
ממש לא אלים בעיניי.
כל הדיסק הוא על אהבה וזוגיות, זוגיות שיש בה הרבה אהבה והרבה קשיים.

גילוי נאות: אני מכירה את אשתו ואותו.

במילים שבקישור שמצאתי מופיעה השורה "מה אעשה עם כל הכעס הזה.." ובעיניי, גם אם המילה היא 'פחד', עדיין, השיר מתאר מין תלות בעיתית כזו..שוב, בעיניי ובלי שאכיר את היוצר ואשתו.
והוא לא מבקש מאלוהים לשמור על הזוגיות שלהם אלא עליה כי אין לו כלום בלעדיה (משפט תלותי ומשפיט ממדרגה ראשונה, בעיניי) וגם עליו, שלא ישתגע.

מצטערת, אותי השיר הזה מלחיץ. מצטערת אם אני עושה עוול לשיר שנכתב בכוונה אחרת לגמרי...זה הפירוש האישי שלי וככה, כמו שאומר הגריין "כמו דיבור שיוצא לחלל האויר וכל מי ששומע רשאי לעשות בו כרצונו.." (תוך שמירה על זכויות יוצרים, כמובן..)

(התנצלות אישית, יעלי לה, אם פגעתי)

כלל לא happy אם כי מודה שצרם לי לקרוא.

האמת שאחר כך גיגלתי וראיתי ששתי השורות קיימות בשיר (גם עם פחד וגם עם כעס), ובמחשבה שנייה אני מבינה שהשיר באמת יכול להישמע ככה. במיוחד במנותק משאר המכלול של הדיסק.

עם זאת, לא נכון בעיניי לקשור כל הבעה של רגשות קשים או 'לא נכונים' למצב של חולי ביחסים. חשוב לזהות ולהכיר ולהיות מודעים ליחסים מתעללים, אבל אני בהחלט רואה בעיה בנטייה להגזים עם זה. מודה, כשנפתחו פה כל הדפים האלה בבת אחת התחלתי לראות התעללויות בכל מקום tongue גם במקומות שלא היתה.

ובלי קשר, אני חושבת שגם שיר שמתאר קשר בעייתי ואפילו חולה עדיין יכול להיות שיר יפה ומהנה.
למשל, ‏every step you take‏ של פוליס,
כשאני שומעת אותו אני לגמרי נהנית וגם לגמרי מודעת לעיוות שהמלים שלו מייצגות.

למשל, ‏every step you take‏ של פוליס,
טוב, הנה עוד שיר שעכשיו כבר לא ישמע לי אותו דבר...אולי בגלל שהפעם האחרונה ששמעתי אותו היתה כשעוד חשבתי שלהתייסר באהבה זה רומנטי happy
כן, אני קצת נתפסת פה על השיר הזה. זה באמת, בסה"כ, שיר על רגשות.
וכמובן - מה שהטובים בינינו יעשו מייד - כל אחד מאיתנו יבדוק כמה מהדברים האלה הוא עושה לאחרים...
על רגל אחת, בראשי פרקים בלבד:

יש סכנה בדפים האלה של ד"ר איירין, שיקרא אותם *מתעלל* (או שתקרא אותם מתעללת) ויחשוב שדווקא הוא הקורבן, ובת הזוג היא-היא המתעללת (לצורך הנוחיות, אני מייחסת זכר-נקבה לתפקידים הנפוצים, אבל יש מספיק מתעללות! כמה מהן אני אפילו מכירה אישית). למען האמת, אפשר כמעט לכתוב פה כלל אצבע:

  • כל מתעלל שיקרא את הדפים האלה יאשים מייד את זוגתו שהיא מתעללת, ויראה בעצמו קורבן. כי חלק מדפוסי ההתנהגות של המתעלל הם - להסיר מעצמו אחריות ולהאשים אחרים שהם "מעוללים לו עוול"...
  • כל קורבן שיקרא את הדפים האלה יאשים מייד את עצמו שהוא מתעלל. או לפחות יקרא הלוך ושוב ויתמלא רגשי אשמה ודאגות ויסמן את כל הסעיפים שהוא "אשם" בהם והתנהג בצורה מרעילה כלפי זוגתו.

נדירים עד מאוד המתעללים שיזהו את עצמם ברשימות הנ"ל.
אופייני לקורבנות שהם קודם כל חושבים שאולי הם מתעללים.
לכן הקורבן הממוצע ייטה לחפש קודם כל "מה עשיתי רע".
והמתעלל המצוי ייטה למצוא קודם כל "מה עשו לי רע".

אז שימו לב!
הדף הזה לא מהווה איבחון, בטח לא איבחון ממצה. הוא עוזר לתמוך באלה שכבר יודעים איפה הם, ויודעים להבחין ביושר לב. ולוקחים אחריות על הצד שלהם, כי גם הקורבן אחראי לקורבנות שלו - לא במובן שהוא אשם, אלא במובן שהוא היה עיוור ואילולא היה לכוד בדפוסי קורבנות, לא היה בוחר לו את המתעללת לבת זוג מלכתחילה.

לכל מי שרואה משהו מעצמו או מבן/בת זוגו בדף הזה, מומלץ לקרוא את כל הדפים באתר של ד"ר איירין, ובמיוחד את הדפים שבהם היא מסבירה יותר בפירוט כיצד להבחין אם את/ה מתעלל או קורבן, ועד כמה קשה לאבחן את זה. היא אפילו מתארת מקרה טיפולי שהיה אצלה, שבו רק אחרי ששני הצדדים "עשו עבודה" התברר מי באמת היה המתעלל ומי הקורבן! מפתיע והפוך ממה שנראה בהתחלה. כלומר: זה בכלל לא פשוט. באמת.
במיוחד שגם הקורבן לעתים קרובות התנהג בחוסר כבוד ובאלימות, מתוך חוסר אונים וחוסר שליטה, אבל בכל זאת, התנהגויות אלימות ומרעילות.

לכן - אזהרה. זה לא דף איבחון, זה דף לעורר חשד. זה דף לחזק ולתמוך. זה לא דף שתומך בהאשמות או בהתעללות.
מי שקורא וחושב שהשני מתעלל בו - זו סיבה לעשות עבודה בזוגיות. זה לא הכשר לפגיעה בזולת, להאשמות, לביקורת או לכל התנהגות מרעילה אחרת! אם תצאו מהדף הזה ותלכו להתעלל במישהו כתגובה, אתם כנראה לא הקורבן ביחסים.

הודעה טכנית:
סוף סוף ערכתי את הדף בעקבות הדיונים, ומחקתי את כל מה שקשור להערות עריכה לטובת דף קריא. שם הדף נשאר על כנו, לדעתי הוא הפתרון הטוב מכל מה שהוצע. ב"סימני" יש כבר גם זיהוי וגם דפוסים, "התעללות" היא הנושא, "בזוגיות" זה העניין של הדפים שתורגמו, ולא מונע הרחבה של הדיון למקומות אחרים שבהם דפוסים דומים.
תודה רבה לכל מי שתרמו לשיפור הדף!
flower תודה בשמת, על ההשקעה.
בשמת...
את משהו, את!
תודה בשמת על הדף. קראתי בתקופה האחרונה באתר של ד"ר איירין. זה העלה לי זכרונות כואבים, וגם גילויים חדשים וכואבים לא פחות על העבר ועל עצמי עכשיו.
גיליתי שאני codependent. רק שלמדתי להרגיש, ועכשיו יש בי כל כך הרבה כעס וכאב שמתפרץ החוצה ואני לא יודעת מה לעשות.
ואני עדיין codependent.
יש לזה מילה או מונח בעברית? תלות הדדית כפייתית? נשמע ארוך ואין שם שום דבר הדדי במצב הזה. תלות כפייתית?

יש שני ספרים בעברית שעוסקים בהתעללות רגשית ומילולית.
"מילים הורגות" - אני קוראת אותו עכשיו
ו"הטרדה נפשית"

מישהו מכיר עוד ספרים בנושא בעברית? למשל בנושא שליטה בכעסים, אסרטיביות, ואיך לומדים להיות לא בתלות הדדית כפייתית?

יש לזה מילה או מונח בעברית?
אני פשוט אומרת "תלותיות" כי זה העניין, לא חשוב הדקויות פה... phased

"מילים הורגות" - אני קוראת אותו עכשיו.
אה, גם אני רוצה לקרוא אותו.

"מילים הורגות" - אני קוראת אותו עכשיו
אה, גם אני רוצה לקרוא אותו.

אם תרצי, אוכל להשאיל לך אותו כשאסיים.
רק שאני קוראת די לאט. זה יכול לקחת תקופה.

אם תרצי, אוכל להשאיל לך אותו כשאסיים.
רק שאני קוראת די לאט. זה יכול לקחת תקופה

happy
בכיף! (ובינתיים אעשה מנוי בספריה ואברר אם יש להם הספר הזה...)
מישהו מכיר עוד ספרים בנושא בעברית?

נשים שאוהבות יותר מדי רובין נורווד

מתוך ההקדמה:
"כאשר האהבה מתבטאת בכאב וסבל זה סימן שאנו אוהבות יותר מדי, כשאנו סולחות לו על מצבי הרוח הגרועים שלו, על הפגנות העצבנות שלו, על חוסר האיכפתיות שלו או הזלזול שהוא מפגין כלפינו, ורואות אותם כבעיות הנובעות מילדותו האומללה, כשאנו מנסות להפוך למטפלות שלו- אנו אוהבות יותר מדי"

ספר מצויין על דפוס התמכרות לקשרים שטומנים בחובם סבל דרמה והרבה כאב . ודרכים להתרת הדפוס.

חוץ מזה- בשמת- תודה לך על הדף הזה.

אני קוראת את הדף הזה ומזהה בו דפוס שהכרתי מצוין בבעלי לשעבר. הייתי צעירה, הוא היה מבוגר ממני בכמה שנים, הייתי מאוהבת והערצתי אותו. לא האמנתי למזלי הטוב שהוא רצה להתחתן איתי. ואפשר לומר שכל חיינו המשותפים התנהלו לפי התאור לעיל. כמה בכי שלי, התעלמות שלו, האשמות שלו שהכל אשמתי, התעלמות שלו ממני, כמה כאב לב, כמה האשמות עצמיות. כמה נסיונות "להיות בסדר". לא ידעתי שזה דפוס. חשבתי שזה משהו ייחודי לו. שלא השתדלתי מספיק לרצות אותו.
ולמזלי האדיר - אחרי כמה שנים יחד נפרדנו. לא היו לנו ילדים. היה לי קשה, חשבתי שכבר אשאר לבד שארית חיי, אם כי הייתי עדיין צעירה מאד.
כעבור זמן קצר הכרתי את בעלי הנוכחי. אהובי, החבר הטוב ביותר שלי. אבי חמשת ילדי. אנחנו יחד מעל 25 שנה. אני אוהבת אותו כמו בהתחלה אם לא יותר. כל יום יחד הוא אושר. מעיזה לומר שאנחנו חיים את החלום.

ובן זוגי לשעבר התחתן גם הוא. ותהיתי זמן רב אם אשתו השניה תצליח לחיות איתו טוב יותר ממני. ולפני כשנה היא לפתע יצרה איתי קשר. הם מתגרשים, לאחר קרוב ל 25 שנה. כל השנים האלה התעלל בה בדיוק כמו שכתוב למעלה - כל הסעיפים. כמו שהתעלל בי בשנים שהיינו יחד. היא הרגישה צורך לדבר איתי כדי להבין טוב יותר, כדבריה. מסתבר שכל השנים התעלל בה, אך נולדו הילדים, והם נשארו יחד. היא קיוותה כל הזמן שתצליח לשנות אותו, לחדור את השריון שלו, להמיס את הקור. והוא כל הזמן האשים אותה בכך שהיא לא בסדר, שהכל אשמתה, בדיוק כמו בתאורים לעיל. ועכשיו סוף סוף מצאה את הכוח להפרד ממנו. והיא בת 50. את שנותיה הטובות ביותר העבירה בפחד, בנסיון אינסופי לרצות אותו. לא למדה מקצוע - כי הוא היה חשוב יותר, העיסוק שלו היה חשוב יותר, היא היתה "האשה הקטנה בבית", כך שכיום בקושי יש לה ממה להתפרנס. את הכספים שהרוויח סגר בנפרד, ועכשיו היא נלחמת איתו על זה.

זה לא קורה הרבה שאדם רואה את החיים שהיו יכולים להיות לו, שניצל מהם. הפגישה שלי עם אשתו של בן זוגי לשעבר היתה מטלטלת. שנים חשבתי שפשוט לא התאמנו, ושאשתו השניה בודאי נהנית מהדברים הטובים שבו, שגרמו לי להתאהב בו מלכתכילה (חכם, רחב אופקים, בעל קסם אישי). ועתה אני מבינה שזאת האישיות שלו - אי אפשר לחיות איתו. הוא לא נותן.

אני כותבת את כל זה כדי לומר לנשים החיות בצילו של בן זוג מתעלל - זה לא את, זה הוא (כפי שאמתי לאשתו של בן זוגי לשעבר). זה הוא. מצאו כוח ללכת, להפרד. החיים יפים, ויכולים להיות עוד יותר יפים. לא חייבים להשאר עם בן זוג מתעלל. יש אנשים נפלאים, אוהבים, מכבדים.

אמא ותיקה, כתבת מאוד יפה ומרגש hug
ספר מצויין על דפוס התמכרות לקשרים שטומנים בחובם סבל דרמה והרבה כאב . ודרכים להתרת הדפוס.
נשמע לי ספר בשבילי
תודה
אמא ותיקה, כתבת מאוד יפה ומרגש.
אמא ותיקה, כתבת מאוד יפה ומרגש.
יש לי מישהו קרוב שנמצא בזוגיות מתעללת שכזאת. יש לי רצון לנהל איתו שיחה ולהראות לו את המצב. יש למישהי רעיון איך עורכים שיחה כזו, מה נכון להדגיש, לאן כדי להפנות אותו במידה ותהיה לו נכונות לעשות מעשה?
תודה
קישור | העבר | מחק *,פלונית* (25.06.2009 15:39):
חוסר השקט הנפשי שלו ברור כשעת מיתעמתת עם המחשבות שלו
אך בימקום להרגיש קורבנית הית צריכה להראות לו כמה את אוהבת אותו ומסירה דאגה מליבו
אך שאין רגש לא יהיה גשר
ושיש קשר יהיה רק שקר שיוביל להגשמת הפחדים שלו על ידך
אברא כדברא
אני אברא רק אם אדבר
בלתי נימנע לאחר שאלוהים אמר לחווה לא לאכל מהתפוח והיא אכלה
ברור לי שלחברתיך ברטטים נמוכים אין זוגיות
ואם ניתן לתקן את זוגיותך תקני בהצלחה
וואוו. כל הכבוד על ההשקעה והאכפתיות!

(דברתיה_קוממי? ממחשב אחר)

סעיף 36 במלים אחרות:

אחת ההתנהגויות הנפוצות בקרב "מתעללים" (abusers) היא, ייחוס כוונות שליליות.
כל פעולה שלך, המתעלל יפרש אותה כאילו היו לך כוונות רעות.
למשל, יצאתם לטיול נחמד? הוא הולך לו חופשי, ואת עם התינוק במנשא והתיק על הגב? מתישהו נעשה לך כבד ואת מתחילה ללכת לאט יותר?
הוא מתעצבן עלייך ומאשים אותך שאת הולכת לאט. כאילו זה משהו שאת עושה בכוונה נגדו.

המתעלל, באוטומט, נוטה לייחס לקורבן כוונות שליליות.
(הכוונה במלה "באוטומט" היא: זה משהו שלא נעשה מתוך מודעות, זה משהו שנעשה כל הזמן, זה משהו שנעשה בלי להרגיש, זה פילטר שדרכו רואים ומפרשים את העולם אבל ללא מודעות לעובדה שיש גם אפשרות לראות אחרת).

לעומת זאת, השריטה של הקורבן היא, שהוא נוטה לייחס כוונות חיוביות banghead

למה הכוונה במלים "נוטה לייחס כוונות חיוביות", ולמה זו בעיה?
זו כמובן לא בעיה בתקשורת עם אנשים רגילים. להיפך, במקרה כזה, זה ייתרון, ונעים לתקשר עם אדם כזה.
אבל זו בעייה בכל מערכת יחסים עם אדם מרעיל.
כי למרות שפע של הוכחות מאוד ברורות לכוונות שליליות, הקורבן מתקשה עד מאוד לראות כוונות שליליות.
נראה, שהסיבה היא, שהקורבן אינה אדם שיש לה כוונות שליליות, היא אדם שמנסה להיטיב, ולכן קשה לה מאוד לראות כוונות רעות אצל הזולת.

כך הקורבן מפספס את הזיהוי של מה שעושים לו. "לא, זה היה במקרה", "הוא לא התכוון, זה פשוט יצא ככה", "טוב הוא לא ידע ש..." (משום מה, האביוזר "לא ידע" משהו שהאדם הסביר כן היה יודע, אבל הקורבן יעשה שפע הנחות, ויספק שלל תירוצים למתעלל).
מרגע שהקורבן השתכנע שפלוני או אלמוני הוא "חברה שלי" או "אוהב אותי", הוא ימשיך להיות שבוי בקונצפציה הזאת. גם שנים על שנים. צריך יותר מפטיש 5 קילו על הראש כדי להבהיר לקורבן, שמה שעשו לו ברגע זה לא ייתכן שנבע מכוונות חיוביות.

תשמע, אם הבן אדם ניסה לדרוס אותך - זה לא היה מכוונות חיוביות!

מה שקורה לקורבן הוא דיסוננס קוגניטיבי. ובלבול.
"הוא בעלי האוהב, איך יכול להיות שהוא יתייחס אלי ככה?" תוהה הקורבן, ומנסה למצוא את הסיבה להתנהגות הפוגעת.
היא תחפש מתחת לאדמה את התשובה לשאלה "למה?!", או תוותר על מציאת התשובה מתוך בלבול. בשני המקרים, אין תשובה. לכן, הקורבן בדרך כלל תגיד לעצמה, שהיא בטח טעתה, הוא לא התכוון, זה רק נראה ככה, זו רק הפרשנות שלי שזה היה פוגעני, בעצם קרה שם משהו אחר. אני לא מבינה אותו, אבל בטוח הוא לא התכוון לפגוע בי.
אבל הפגם לא נמצא בחוסר היכולת *להבין* את התנהגות האחר. הפגם נמצא בחוסר היכולת של הקורבן ליטול קורה מבין עיניו ולהבין ש"בעלי האוהב" פשוט לא אוהב.

הפגם הוא בשאלה.
"הוא בעלי האוהב, איך יכול להיות שהוא יתייחס אלי ככה?"
לא זו השאלה.
צריך להעמיד את הדברים כך:
"הוא התייחס אלי רע מאוד. מה זה אומר עליו ועל יחסו אלי?"

כאשר הקורבן נתקלת בהתנהגות פוגעת, ושואלת "למה?!", הבעיה היא בדרך כלל שיש תשובה אחת שכלל אינה עולה בדעתה.
הסיבה שהתשובה המתבקשת אינה עולה בדעתה, היא מפני שהיא מייחסת כוונות חיוביות.
זו הנקודה העיוורת.
היא מניחה מראש, שהפוגע אוהב אותה.
ואז, היא לא מבינה למה הוא פוגע בה כל כך.

מה שצריך לזכור הוא, שהאהבה איננה הרגש שהאדם אומר לך שהוא מרגיש, ואפילו לא הרגש שאותו אדם חושב שנמצא אצלו בלב.
האהבה היא המאמץ להיטיב עם האהוב. הרצון לעשות לו טוב.
האהבה נמדדת במעשים של אהבה.
אם מתייחסים אלייך באהבה - במלים עדינות, במחוות שמיועדות לגרום לך אושר, עוזרים לך, תומכים בך, מחבקים אותך ואומרים לך דברים מתוקים - זה מעיד על כך שאוהבים אותך.

אם מתייחסים אלייך הפוך - במלים גסות, במחוות שמיועדות לגרום לך סבל וכאב, מסרבים לעזור לך, מסרבים לתמוך בך, לא מחבקים אותך (אם כי אולי רוצים לשכב איתך, וזה דבר אחר לגמרי, לפעמים הפוך לחלוטין מחיבוק), ואומרים לך דברים מרים - זה מעיד על כך שלא אוהבים אותך.

החוכמה היא להסתכל קודם כל, ותמיד, על הפעולות.
ללא קדם-הנחות. לא לבוא קודם עם הקונצפציה, ואז לנסות להתאים אליה את המציאות.
כל יום ויום צריך לבדוק, האם הקונצפציה מתאימה למציאות.

לכן, אדם שמייחס לך כוונות שליליות חלק גדול מהזמן (חשוב להבדיל, זה יכול לפעמים לקרות לכל אחד, חד פעמי. פה מדובר על התנהגות שיגרתית ושכיחה) - יש *לו* כוונות שליליות *נגדך*.
ומי שמייחס לך כוונות שליליות אפילו פעם אחת - כדאי לעצור, ולבדוק את הנחות היסוד שלו לפני שממשיכים להאמין באהבתו או בחברותו.
ייתכן שזה היה חד פעמי ואכן לא מעיד על דבר.
אבל ייתכן שזה הסימן בשבילך להטיל ספק במה שהאמנת קודם.

ושוב אזהרה, כמו שכתבתי כבר קודם:

יש סבירות גבוהה, שאם abuser יקרא את מה שכתבתי, הוא מייד ייזכר באנשים שלדעתו ייחסו לו כוונות שליליות על לא עוול בכפו, ויתמלא בהאשמות.
אז שימו לב מה הרגש שממלא אתכם כשאתם קוראים את התיאור הזה.

אם הנטייה שלכם היא להאשים, יש סבירות גבוהה שאתם לא הקורבן.
עם זאת, אם אתם קורבן שנמצא בתהליכי מודעות, תידלק לכם נורת "אהה!" bulb ותבינו אירועים שבהם ייחסו לכם כוונות שליליות, ותבינו עד כמה התייחסו אליכם רע.
הקטע שכתבתי מיועד יותר מכל לחדד את התובנה של הקורבן, שעלולה להיות לה נטייה להגזים בייחוס כוונות חיוביות. כלומר, שהיא ממשיכה ומייחסת כוונות חיוביות בלי קשר למציאות. ושחשוב לעשות בדיקת מציאות מדי פעם.
בשביל זה צריך, כמובן, ללמוד לכבד את עצמך במידה כזאת, שלא ייראה לך סביר ונורמלי שיתייחסו אלייך רע.

את בן-אדם - את ראויה לאהבה ולהתייחסות מכבדת!
אתה אנושי - אתה ראוי לכבוד אנושי בסיסי!

כמה דברים מצאתי עלי כמתעללת. אמאל'ה. וזה עוד לאחר 4 שנים של טיפול עם הישגים נאים....אני הולכת לתלות את הרשימה על המקרר ולעבוד עליה חזק:
ברוגז באמצעות שתיקה
מערימה קשיים על הקשר שלי עם חלק מהמשפחה וחלק מהחברים
שינויים לא צפויים במצב הרוח
מסובבת את המילים שלו,איכשהו משתמשת במילים שלו נגדי

אני מטילה ספק בשיקול הדעת שלי
אני מרגישה פגיעה וחסרת בטחון
אני מטילה ספק בכישורים/יכולת שלי
פרצוף חמוץ
סירוב לדבר
לסרב ליצור קשר עין

לייחס לקורבן כוונות שליליות

אוי, אוי...
הדף הזה כל פעם מחדש מעורר בי כעס גדול
שאין לי מושג מה לעשות איתו.
אני מדברת על הזוגיות של גיסתי (אחות בעלי)
שאני אוהבת אותה מאד מאד.
היא כל כולה טוב, סבלנות והכלה.
והמ@##$&!! שאיתו היא חיה פשוט *מתעלל* בה
באופן סמוי כמו שמתואר פה.
אוף.
כואב לי הלב.
אני חשה שידי כבולות משום שהיא לא רואה את זה. מפחדת לראות אולי.
יש להם 5 ילדים (הקטן בן 3).
היא תמיד מגוננת עליו ומוצאת צידוקים להתנהגות שלו
ובכלל - מעדיפה לא לדבר עליו.
זה מין טאבו כזה. גם אחיה (בעלי) ואחיותיה והוריהם רואים את זה
ולא סובלים את הטיפוס הזה
אבל אין שום דרך לפקוח את עיניה.
הבטן שלי מתחילה לכאוב כשאני חושבת על הזוגיות שלהם ועל מה היא עוברת. sad sad
קודם כל hug-sad גם לך, גיסה אוהבת.
את לא יכולה להראות לה. אין אפשרות להראות כלום לאשה במצב כזה.

את כן יכולה לחזק אותה.
תנסי לחשוב עליה:
מה היא אוהבת? מה יחזק אותה?
מה מחליש אותה - האם אפשר לתמוך במקומות שמחלישים אותה?

למשל, אני אזרוק רשימה סתמית של דברים שיכולים לעזור באופן כללי, שאולי אחד מהם יקלע, או יהיה אפשרי לך לבצע, או ירגיש לך מתאים לגביה, או יעורר את ההשראה שלך לזהות משהו אחר שיהיה טוב:

  • לפנק אותה באוכל (יש לה 5 ילדים? היא אולי מותשת וכוחותיה מתכלים פשוט בעבודות הבית הכי בסיסיות, ואולי יהיה לה כיף לקבל סיר של אוכל טעים ומזין לה ולילדים? מצד שני יש כאלה שממש לא זקוקות לזה וזה עלול גם להחליש אותן, רק את יכולה לדעת).
  • לפנק אותה בעיסוי פנים מתנה או טיפול שיאצו (מאשה) או שיעור יוגה בבית או טיפול ב"עוצמת הרכות" - משהו עדין, מחזק, לא מעורר רתיעה, לא דורש התפשטות או חשיפה, כולל התנדבות להיות בייביסיטר לילדים (הרעיון בא לי מזה שנתתי את זה לחברה שלי כמתנת יומולדת: נתתי לה עיסוי מתנה שכלל את זה שאני אבוא איתה לשם ואשמור על התינוק היונק שלה במנשא כדי שהיא תוכל לקבל את העיסוי... )
  • לקחת אותה ואת הילדים - בלי בן הזוג (זה ניתן לביצוע בבוקר יום חול, כשהוא עובד) - לטיול קטן בטבע. לא צריך משהו יוצא דופן: חוף ים, מקום נעים עם עצים שאפשר לנשום בו. ושם, במקום הנעים, ליזום פעילויות כמו לנשום נשימות עמוקות מהאוויר, להתבונן בנוף ולראות בו דברים - להתבונן החוצה.
  • עוד פעילות חשובה: לקחת אותה להליכה. לא צריך להיות ארוך. רבע שעה גם טוב. בחוץ. רצוי במקומות עם טבע. להפנות תשומת לב לעצים, ציפורים, פרחים, עננים.

לעשות איתה דברים שמחזקים אצלה את התובנה ש"היא ראויה לפינוק ולאהבה". שהיא ראויה לזה שיתייחסו אליה טוב, נעים, בעדינות.
אם היא תתחיל להאמין שמגיע לה שיתייחסו אליה יפה, יתחיל שינוי.
לא לדבר עליו בכלל.
להשפיע עליה אהבה, רוך וחום, ופינוק.
להמעיט בפינוק חומרי (לא חפצים), להרבות בפינוק של תשומת לב, ושל הנאה וכיף.
בהצלחה flower
כל מה שבשמת אמרה, ועוד משהו קטן:
אני לא זוכרת אם זה כתוב פה בדף, אבל נדמה לי שאחד מסימני ההתעללות זה מנגנון (או מנגנונים) שבו המתעלל מרחיק ומבודד את המעולל ממקורות הכוח שלו, ומאנשים תומכים ואוהבים. אם באמצעות מיליון ואחד מטלות שצריך לסיים לפני שיוצאים מהבית, או הגבלות על שיחות טלפון, או שלילת ניידות (אוטו, רישיון נהיגה, הפחדות מפני פיגועים או תאונות דרכים), או קידוש ה"פרטיות" הזוגית ומתיחת ביקורת על "שיחות רכילות", או כל דבר אחר בסגנון.

ומה שאת יכולה לעשות זה לא לוותר. גם אם היא לא מתקשרת - לטלפן אליה. גם אם היא לא באה - לבוא אליה. היא מחויבת מדי לעבודות בית? לבוא אליה ולשטוף אתה כלים. אם היא לא רוצה לדבר על בעלה - לשוחח אתה על דברים אחרים. להמשיך לנהוג אתה באינטימיות וגילוי לב, כמו עם חברה קרובה, גם אם היא נמנעת מזה. הכל בעדינות, הכל באופן תומך ככל האפשר.

ו: *להקשיב*.
פשוט לשבת ולהקשיב לה. היא לא רוצה לדבר? אז להקשיב לשתיקה שלה. להחזיק לה את היד, להתבונן בה, ולהקשיב בכל הפוקוס והריכוז ותשומת הלב שאת יכולה לגייס (וזה לא קל blink. יותר קשה ממדיטציה). אנשים שלא מדברים, ואנשים שלא מקשיבים להם, זקוקים להקשבה עוד יותר מאלה שמסוגלים לצעוק.

ודבר אחרון: למצוא את מקורות העוצמה שלה ולעבוד אתם. מה עניין אותה לפני הנישואים? תחביבים, חלומות, שאיפות? אילו נושאים היו קרובים ללבה מאוד? לדבר אתה על הדברים האלה, לדובב, להתייעץ אתה בתור "המומחית שלנו לענייני XXX", לשלוח לה אימיילים מעניינים בנושא, או ספר, או משהו...

flowerhugflowerhugflower

אני מנסה להביא למודעות משהו שבעיני נסתר מהעין. אם אישה אחת מדהימה לא היתה זורקת לעברי את המונח "אישיות גבולית" לפני כמה שנים לא הייתי יודעת שקיים דבר כזה, ולא הייתי הולכת לבדוק את האפשרות הזו כשנתקלתי במשהו שמזכיר את זה פנים אל פנים.

הטיפול הוא על ידי פסיכיאטרים מומחים. בדרך כלל, הם מסרבים לקבל טיפול וזורקים את הבעיה על הסביבה. אם הם הולכים לטיפול, גם אז סיכויי ההצלחה לא גדולים וזו התמודדות ארוכה של מי שבוחר להיות בסביבה.

כשנתקלים בכזה דבר יש כמה אפשרויות

  1. לקום וללכת.
  2. לשים גבולות. להבהיר לצד השני , תוך כדי שמוכנים לשאת בתוצאות (ריבים עלבונות וכו) איש מקצוע אולי יוכל להדריך באיך לשים גבולות, אני אנסה אולי בפוסט מאוחר יותר

שימו לב אני לא פסיכולוג מקצועי ולא פסיכיאטר. מה שכתוב כאן אינו יעוץ ואינו תחליף ליעוץ מקצועי ואינו בסיס לאבחנה מקצועית של בעיה נפשית כזו או אחרת.

הקטע הבא הוא תרגום חופשי מתוך ספר שנקרא "Stop Walking on Eggshells
Taking Your Life Back When Someone You Care About Has Borderline Personality Disorder
" מאת Paul Mason ו Randy Kreger קטעים גדולים מהספר ניתן למצוא ברשת ב google books ומי שירצה כבר ידע איפה לקנות את הספר.

התרגום הוא בלשון נקבה. היפכו כרצונכם.

האם מישהו שקרוב אליך גורם לך להרבה כאב?

האם את מוצאת את עצמך מסתירה את מה שאת מרגישה או את המחשבות שלך, כי את פוחדת מהתגובה של הצד השני או שאת מנסה למנועה את המריבה שתוצת או העלבונות שתאלצי לתספוג?

האם מאשימים אותך בכל מה שלא טוב היחסים? האם את במוקד של ביקורת מתמדת לגבי כל מה שלא טוב ביחסים ובכלל, גם כשאין בכך כל היגיון? האם את מרגישה שכל מה שתאמרי ישמש נגדך?

האם את במרכז של "סערות כעס" - פרצי כעס קיצוניים, אלימים ולא הגיוניים שמופיעים בפתאומיות ומצד שני, תקופות שהצד השני מתנהג באופן נורמאלי לגמרי ואוהב? האם אף אחד לא מאמין לך כשאת מספרת מה קורה?

האם את מרגישה שמפעילים עלייך מניפולציות רגשיות? מנסים לשלוט בך, מגזימים מאוד בתגובות ואפילו משקרים לך? האם את מרגישה שסוחטים אתך רגשית?

האם את מרגישה שהבנאדם שאכפת לך כל כך ממנו, רואה אותך יום אחד כמו מלכה ויום אחד את לא שווה כלום? יום אחד את החברה היחידה שלו בעולם ויום אחר את האוייב הכי גרוע שלו? שחור או לבן בלי שום גווני אפור באמצע. והכי לא מובן, איך שאת נראית לו כרגע, לא תלוי בשומדבר שאת עושה ? הדעה שלו עלייך משתנה בשנייה אחת, בלי שום סיבה הגיונית נראית לעין?

האם את פוחדת או נמנעת מלבקש דברים במערכת היחסים מכיוון שיגידו לך שאת מבקשת יותר מדי ומשהו לא בסיידר איתך? האם מסבירים לך שמה שאת צריכה לא באמת חשוב?

האם הצד השני תמיד סותר את נקודת המבט שלך או ממעיט בחשיבותה?

האם את מרגישה שהציפיות ממך כל הזמן משתנות כך שאת אף פעם לא יכולה באמת להצליח לעשות משהו לשביעות רצונו של הצד השני?

האם מאשימים אותך באמירת דברים שמעולם לא אמרת ובעשיית דברים שמעולם לא עשית? האם את מרגישה לא מובנת חלק גדול מהזמן וכשאת מנסה להסביר את עצמך הצד השני פשוט לא מאמין לך?

האם דוחים ומקטינים אותך כל הזמן ואז כשאת מנסה לעזוב את מערכת היחסים מנסים למנוע את העזיבה בכל דרך אפשרית, החל מהצהרות אהבה, הבטחות לשינוי, סחטנות רגשית ועד איומיום?

האם את לא יכולה לתכנן שום פעילות חברתית כי מצבי הרוח של הצד השני כל כך הפכפכים אימפולסיביים ובלתי צפויים? האם את מוצאת את עצמך מתרצת את ההתנהגות שלהם או מנסה לשכנע את עצמך שהכל בסיידר?

האם את שואלת את עצמך כרגע "לא היה לי שמץ של מושג שיש עוד אנשים בעולם שעוברים את זה"?

אם מרבית הסעיפים הללו נשמעים לך מוכרים, החדשות הטובות בשבילך הן שסביר להניח שאת לא משתגעת. סביר להניח, שזו גם לא אשמתך, ושאת לא לבד. זה הזמן לבדוק האם מישהו בסביבתך הקרובה ושאכיפת לך מאוד ממנו, מתנהג כלפייך באופן שעשוי למאפיין הפרעת אישיות גבולית. אגב זה יכול להיות כל אחד בסביבתך, בן זוג, ילד, הורה, מנהל, חבר, ועוד ועוד.

ושוב - הפוסט הזה אינו בשום אופן וצורה כלי איבחון או כל דבר דומה. איבחון נעשה בידי המומחים המתאימים. הפוסט הזה הוא חומר למחשבה והגברת מודעות.

warning יש איזושהי כתובת של מרכז תמיכה לאלימות במשפחה, קו חם או משהו דומה? אם כן, אנא אנא אנא שימו את הפרטים בתחילת הדף.
תודה.
<הפניתי לפה מישהי, אז אני מרגישה צורך דחוף ובהול שהפרטים האלה - אם מרכז תמיכה כזה קיים בכלל - יהיו בראש הדף. ולי עצמי אין מושג...>

הפניתי לפה מישהי.
אפשר למצוא באינטרנט את הפרטים
הנה כמה מקורות תמיכה:
משרד הרווחה
"מסלן - מרכז סיוע לנשים, נגב" ‏http://maslan.1202.org.il/template/default.asp?siteID=10&catId=107&maincat=15
מי שיודעת עוד מוזמנת להוסיף
קישור | העבר | מחק *פלונית* (30.12.2010 00:54):
מכירה אשה כזו היכרות רחוקה. במעט הפעמים שיצא לי להיות איתה ועם בן זוגה- זה היה נורא: תשתקי, את לא מבינה שום דבר, את לא קובעת שום דבר- וזה בזמן שהיא רק "חמודי", מותק". אני מתכווצת בעצמי למשמע הדברים.
אני מבינה שאי אפשר להראות לה מה קורה לה, ואני גם לא במקום של להציע עזרה כמו שבשמת תיארה פה עבור גיסה של אחת הכותבות.
ובכל זאת- מה: סתם לעמוד מנגד? אני חוששת אפילו לרמוז לה. מי אני לעומתו עבורה? עוד עלול להחריף את מצבה.
להיות טובה ואוהבת ומכבדת אתה.
להיות טובה ואוהבת ומכבדת אתה
קוראת ולא מאמינה. אחד לאחד, האיש הזה ואני עונים על כל הקריטריונים.
האיש כרגע, לשם שינוי, פוטר מעבודתו. איך מתגרשים בזול ומהר ומקבלים מזונות ראויים? לא יכולה לסבול יותר, וגם הילדים.
hug-sad
זה קודם כל.
לשאלותייך: חשוב לקבל ייעוץ של עורכת דין מומחית. ממליצה לך לקרוא את הבלוג עזרה_בזוגיות_בעייתית‏. יש שם המון עצות מצויינות, ועוד דברים שידברו אלייך.
קישור | העבר | מחק *פלונית* (20.04.2011 00:40):
יכול להיות ששני בני הזוג אלימים אחד לשני, בו זמנית וביחד?
שמעגל האלימות מורכב בשני תוקפים ושני קורבנות?
איך מזהים מי התוקף ומי הקורבן?

עדהיום הייתי בטוחה שאני הקורבן , אבל היום אני תוהה אולי אני התוקף? ברור לי שאני עונה הרבה פעמים באלימות, כלפי אלימות (או מה שאני מפרשת כאלימות) כלפי, אבל אולי אני גם מייצרת אלימות?
אני בת להורים מכים, יתכן ובמקום להפנות את האלימות שבתוכי לילדי אני מפנה אותם לבן זוג?
האם זה חשוב להבין מי זה מי?
ואיך מפסיקים עם זה?
אני במצוקה וממש מבולבלת ולא מבינה כבר כלום. מדובר באלימות מילולית ורגשית מצד שנינו. פיזית זה רק על חפצים(זריקת כוסות, בגדים), או על עצמינו(משיכת שערות, דפיקות ראש בקיר). שנינו משתתפים, אבל לתחושתי העוצמהשלו חזקה יותר.

אני כבר לא מתפקדת בבית בכלל והוא עושה הכל, אני גם לא עובדת בכלל והדבר היחיד שאני עושה זה לטפל בילדים וגם מעט ובקושי. אני מפורקת ובקשתי ממנו בעיקר תמיכהרגשית שמאד קשה לו לתת, הוא מנסה, אבל טכנית הוא נותן המון,המון לעיתים אפילו אני בתחושה שהוא מייצר עבודה שאין בה צורך, כמו בריחה מרגשות ואינטימיות ואז הוא מתעייף וכשאני מבקשת שיפסיק ל'עשות' דברים ויתייחס אלי ולרגשות שלי, הואלא מסוגל.

אף פעם אין רומנטיקה ואני כאילו שקופה, אני מבקשת מקום בטוח רגשית על מנת שאוכל לבטוח בו רומנטית, אבל זה תמיד מגיע לסצנה אלימה.

היינו בטיפולים זוגיים שלא עלו יפה ורק הסלימו את המצב. חשבתי לנכון שטוב יהיה שכל אחד ילך לטפל בעצמו ולקח לי הרבה זמן לשכנע. כרגע זה המצב, אבל גם זה לא עוזר.

והיום שוב היתה אלימות ויתכן שאני התחלתי אותה. בקשתי יחס רגשירומנטי, אבל ביקשתי בצורת טענות ולא בבקשה וזה הביא להסלמה גדולה ולזריקת בגדים והליכהשלי מהבית למען ירגעו העניינים וחזרה (בגלל הילדים) ושובהסלמה מצידו ואיום שהוא הולך והסבר לילד הקטן שהכל בגללי ... כעת אני בסלון, הוא ישן אחרי שביקש שנשלים ונלך שוב ביחד לייעוץ זוגי ושנחליט מה לעשות אחרת הוא לא ירדם ולא יזוז וכשעניתי שאני מבולבלת ולא יודעת מה לעשות וכרגע בעיקר מבוהלת ממנו ומהמצב ולא ממש רוצהלהיות איתו אמר שהוא לא יזוז, אז אמרתי שאני אלך לישון, אז הוא קם זרק עוד כמה הערות מעליבות והלך לישון לא באותו חדר (כי בקשתי כך).

כרגע, אני מאד חלשה ולא מבינה איך להסתדר עם מחר ובכלל. אני מאד תלותית בו כלכלית, טכנית ורגשית. והכי הכי הכי הכי נורא הם שלושת הילדים שכבר נראה שמתחילים ממש לסבול . היום בעיקר את כל כוחתיי הקדשתי להם , תמיכה רגשית דיבור על מה שקורה, ציורים משותפים, דגדוגים,סרט ועוד למרות שבתוכי אני מממש מבוהלת, עצובה ומפוחדת.
לא נראה לי שיש לי אפשרות להפרד, אני אוהבת אותו מאד ואני עם אחריות מלאה על התוקפנות והאלימות שלי. לא רוצה את זה יותר וגם לא כלפיי.

למי אוכל לפנות?

פלונית, התיאור שלך מאוד מזכיר לי אותנו, כפי שהיינו עד לפני שנה וחצי בערך.
גם אצלנו היתה אלימות דו כיוונית.
בדרך כלל הוא היה "מתחיל" באלימות רגשית ומילולית קשה, ואני הייתי "מחזירה" באלימות פיזית כלפי עצמי / חפצים / כלפיו.
זה החריף *מאוד* כשהייתי בהריון שני (התקפי_זעם_ואלימות_בהריון‏), קרה יותר ויותר מול הבן שלי וכבר אי אפשר היה להעמיד פנים שמשהו פה בסדר.
הוא לא הסכים ללכת לטיפול זוגי. הלכתי בנפרד לתקופה קצרה, אבל זה לא ממש עזר.
ככל שהתקדם ההריון, והרבה בזכות הקריאה בבאופן (כאן בדף הזה ובאחרים), העניין הזה נעשה פחות ופחות סמוי ויותר מודע. עשיתי עבודה עצמית לא פשוטה כדי לצאת מהמעגל הזה בלי לעזוב את בנזוגי, האהוב מאוד למרות הכל, וכשהצלחתי, הוא בא אתי לשם (שם = החוצה מהדינמיקה האלימה). היום אנחנו קרובים מאוד זה לזה (גם בזכות ארועים טראגיים שקרו, לצערי) ומדברים על זה בחופשיות, ואם אחד מאיתנו בטעות גולש אוטומטית לדפוסים הישנים, השני עוזר לו לראות ולצאת.
אני לא ממליצה לעשות את זה בלי עזרה והכוונה. טיפול יכול להיות טוב. גם שיטות עבודה עצמית למיניהן, אם את מתחברת.
קישור | העבר | מחק *פלונית* (20.04.2011 20:44):
תודה לך. מאד עודדה אותי התשובה שלך. גם שיש מוצא וגם שאני יכולה לשנות ולא רק תלויה וגם שאתם ביחד קרובים מתמיד איזהכיף לכם .
זה גם גורם לי פחות להתבייש בי.
אני מטופלת שנים ובשנתיים האחרונות אני בשינוי עמוק והכרה בהיותי ילדה מוכה (הכרה עד כדי שחזור מרבי של הרגשות), וגם ניתקתי קשר עם הורי . בעקבות השינוי הזה, התחוור לי שדפוסים של כניעה, ריצוי , חוסר הדדיות והתעלמות שלי מרגשותי, המנעות מקונפלקטים ועוד... נמצאים בכל מערכות היחסים שלי ובעיקר איתו. אלימות ותוקפנות רק איתו
כך שבשנתיים האחרונות אני משמיעה קול שהיה מדוכא המון זמן ואיתו גם כעס שהיה עצור והתנגדות פנימית.

היום עבר ככה ככה,התחיל טוב עם הבנה שלו ותחושה של לקיחת אחריות שהתפוגגה די מהר . לשנינו מאד קשה ורגיש והמשכו של היום בדיוק בדפוס ההתנהלות התמידי, רק ללא הקצנה של אלימות.

כרגע, איפה שאני מרגישה תוקפנות מצידו אני מתרחקת פיזית או מוצאת עיסוק אחר. זה לא ממש מקרב אותי ואני חוששת שאני פשוט צוברת כעסים.
לא יודעת איך לעצור מבלי להגרר או להתנתק .

אני בליווי מצויין , אבל זקוקה ורוצה מאד לדעת מה עוד . מה זה שיטות עבודה עצמיות?

קישור | העבר | מחק *באופני* (28.06.2011 00:44):
עלה בי רצון לתרגם חומר מאנגלית לגבי התעללות מילולית כדי להעלות אותו לאתר.

התעללות ורבלית יכולה להיות ברורה ובהירה כשמש- קללות, איומים, ירידות. אך היא יכולה להיות גם חלקלקה, חתרנית, מסתתרת מאחורי הגיון או חיוך.

מה מטרתה? להנמיך, לסרס, לשלוט באחרים מתוך המוח שלהם. רוב הזמן לא מודעים לכך שזה שם, אבל לרוב יש סימני אזהרה- כמו להרגיש ליד המתעלל לא בנוח, מלאי אשמה, מלאי ביקורת עצמית.

מתעללים פוטנציאלים? כולם. זה יכול להיות בוס, הורה, צאצא והרבה פעמים בני זוג. זה נובע לרוב מחוסר ביטחון, מפחדים לא מודעים. הם מנסים להפוך את העולם למקום יותר צפוי ובטוח. וזה אומר להפוך גם אתכם לצפויים ובטוחים וזה בא על חשבונכם. ומה הכי גרוע? הם לא מודעים לכך שהם עושים משהו לא בסדר, זה יושב להם טוב טוב בראש מבחינה לוגית ובהתאמה להשקפת העולם שלהם. לכן זה כל כך מבלבל- אתם רואים אדם שבכנות רוצה את הטוב ביותר בשבילכם כאשר במקביל הוא רומס אותכם מבלי שאתם או הוא שמים לב.

התעללות מילולית היא נוראית כמו התעללות פיזית. לפעמים יותר, לפעמים פחות. אבל היא פוגעת ועמוק.

כל כמה ימים אתרגם כמה דוגמאות להתעללות מילולית:

  1. מתעללים לא משחקים משחק הוגן

אתם לא באמת נמצאים בדיון עם אדם מתעלל. הקלפים מסומנים, המשחק מכור. רק דעה אחת חשובה והיא שלו.

לדוגמא:
ההצהרות שלו מעידות על כך שלא משנה מה תעשה, זה לעולם לא יהיה מספיק טוב.

  1. מתעללים נוטים להיות טיפוסי ג'קל והייד.

רוב הזמן אתם עשויים לראות אישיות נחמדה ואכפתית. כאשר לעתים תמצאו את עצמכם בעימות עם צד אפל, לא מתפשר, רועש, שיפוטי שמבקש להנמיך אתכם, להפעיל עליכם מניפולציות, להעליב או לפגוע בכם.

  1. הצהרות מתעללות מכוונות ללחוץ לכם על הכפתורים.

הן נועדות לתפוס אתכם לא מוכנים, ולעורר בכם רגשות כמו אשמה, כעס, קנאה, חרטה וכו'. כמו שאומרים בתרבויות מסוימות: "עשה אותו כועס, עשה אותו טיפש."

  1. מתעללים ישתמשו בכל דבר שמאפשר להם להשיג או לשמר שליטה עליכם.

אפילו הגיון.

  1. הצהרות מתעללות הן לרוב מנמיכות ומשפילות.

וכל פעם שאתה בוחר להאמין להם, אתה מאבד הערכה עצמית.

אני אמשיך אח"כ, אבל כמה נקודות:

כתוב בלשון זכר, מתייחס לשני המינים.
כתוב בצורה קצת מבולבלת בגלל תרגום ישיר מאנגלית, סורי.
כתוב בצורה מוחלטת וקשה, כי לרוב קשה להתעורר למודעות לגבי סיטואציה בה נמצאים. אך בעוד שבמקרים מסוימים אפשר להתעמת עם האדם שפועל מחוסר מודעות ולפתור את הבעיה(בעזרת עזרה מקצועית), ישנם גם מקרים בהם עימות לא מביא לשינוי והדרך היחידה להתמודד היא ניתוק קשר.

באופני, בבקשה תן קישור לאתר שממנו אתה מתרגם, תספר לנו מי כתב את הטקסט הזה. לא ראוי לתרגם חומר בלי להביא את מקורו, זו פגיעה בזכויות יוצרים.
קישור | העבר | מחק *באופני* (28.06.2011 12:35):
רשמתי בדף המקורי ממנו העתיקו לכאן את ההודעה הנ"ל.
החומר מגיע מהאתר abusivelove.com
הפרטים של כותב האתר נמצאים שם.

למרות שאני בכלל בעד למחוק את מה שכתבתי, מכיוון שהדברים הנ"ל גם ככה מנוסחים ומבוהרים בצורה הרבה יותר טובה בדף הזה.

רשמתי בדף המקורי ממנו העתיקו לכאן את ההודעה הנ"ל.
הדף ההוא יימחק.
אוקיי. מניין באתר ‏http://abusivelove.com/‏ תרגמת את מה שהעתקת לכאן? האתר גדול...
מבחינה טכנית, אני ממליצה שתיכנס שוב לדף שממנו תרגמת, ותעתיק (בהעתק-הדבק) את הקישור לדף משם לכאן. ככה כל אחד יוכל להגיע לדף המקורי בקלות. זה שומר על זכויות היוצרים, ואולי גם ימשוך לקרוא שם עוד דפים.

זה אתר על התעללות מילולית של Richard (Rick) deGaris Doble.

מה שמיוחד באתר שלו הוא, שהוא עצמו היה קורבן להתעללות מילולית מצד משפחתו ואשתו הראשונה. לשם שינוי יש כאן עדות של גבר, וזה חשוב לדעתי כי זה מוסיף לתמונה שבד"כ מוצגת ע"י נשים (כקורבנות וכחוקרות ומטפלות).

כמו כן, אמנם הדברים מנוסחים ומובהרים בדף הזה, אבל לדעתי אף פעם לא מזיק לחזור בניסוחים אחרים. תמיד יהיה מישהו ש"יתפוס" אותו ניסוח מסוים, כשניסוח אחר לא הפיל לו שום אסימון.

אני דואגת שאולי אני בזוגיות עם מתעלל. אולי חלקית אבל זה קיים. מה עושים?
מה עושים?
מתחילים בקריאה אינטנסיבית של כל הדפים שיש אליהם קישורים מהדף הזה, ומדפים דומים באתר.
קוראים את הספר "מילים הורגות" (ראי מלים_הורגות_יומן_קריאה‏).
פונים לייעוץ אישי שיעזור לך לזהות את הדפוסים שלך שמשתפים פעולה עם ההתעללות, כדי לשנות אותם.
ואז עוצרים ומחליטים, מה הלאה.
יצאתי ממערכת זוגית של התעללות.

בן הזוג שלי התעלל בי בכמה תחומים שונים:
עברתי התעללות פיזית - הרים עלי ידיים, סטירות אגרופים, בעיטות מכות ... - לא תמיד יש סימנים כחולים ונזק שניתן לראות אותו.
עברתי התעללות מילולית - קרא לי בשמות גנאי, זלזל בי, קילל אותי
עברתי התעללות כלכלית - הכריח אותי לגזור ויזה, הקציב לי כסף עבור הוצאות ספציפיות, התנה כל הוצאה באישור מוקדם שלו, ביטל צורך שלי לרכישות של פריטים שונים
עברתי התעללות נפשית - הרחיק אותי וניתק אותי מהמשפחה ומהחברים. איים להרחיק אותי מבני.
עברתי התעללות מינית - הכריח אותי לקיים יחסי מין לפי דרישתו, ואף דרש את האורגזמה שלי, הכריח אותי למין שאינו כפי שאני נהניתי ממנו. חדר בכוח לגופי. ביצע בי מעשי סדום

היה לי קשה מאוד לפרק מערכת היחסים.

בסופו של דבר יצאתי ממערכת יחסים זו וכיום אני במקום אחר לחלוטין

מה עושים תפרטי יותר
דבר ראשון, לא מפחדים לספר למשפחה הקרובה (מהצד שלך)
לא מפחדים ללכת לרופא ושיהיה תיעוד לנזקים (בגלל זה סגרו לו את התיק במשטרה)
מספרים ומדברים
מבקשים עזרה
אני דואגת שאולי אני בזוגיות עם מתעלל. אולי חלקית אבל זה קיים. מה עושים?
זו אני מלמעלה. אחרי שאתמול חברה אמרה לי "הוא מערפל את השיפוט שלך" התחלתי לדאוג.
נכנסתי לדף הזה כבר לפני שבועיים (בעקבות משהו שקרה) וזיהיתי חלק מהסימנים. אחרי שאותה חברה אמרה לי את זה, והבנתי שהיא האדם השלישי שאומר לי שמערכת היחסים הזו בעייתית (גם אני יודעת, כרגע לא יודעת עד כמה!), החלטתי להקשיב ולהתייחס ברצינות. אז היום אמרתי לבן הזוג שלא ניפגש בזמן הקרוב, וביקשתי שלא יצור איתי קשר.
אני מקווה לכתוב פה בזמן הקרוב גם בשביל תמיכה וגם בשביל להבין יותר טוב.
יש לכם ילדים משותפים?
לא, וגם אנחנו כבר לא גרים ביחד. אז לכאורה יצאתי בזול..
בעקבות המלצה מחבר ‏http://www.coda.org/tools4recovery/index.php‏ (אולי לא שייך ישירות לכאן)
אולי לא שייך ישירות לכאן
שייך, שייך.

וגם אנחנו כבר לא גרים ביחד. אז לכאורה יצאתי בזול
בהחלט יצאת בזול!
עכשיו תשאלי את עצמך את השאלה: האם זו הפעם הראשונה שאני נתקלת בטיפוס כזה בחיי?
אם כן, האם קלטתי מהר שיש בעייה, הלכתי לקרוא, טיפלתי בזה, וכתוצאה מזה אנחנו כבר לא ביחד היום?
אם התשובות לכל השאלות האלה חיוביות, אז את במצב טוב. התחברת איתו קצת במקרה, "עלית" מהר על זה שיש פה בעיה והתנהגות שלא מתאימה לך בכלל, וחתכת.

אם התשובות שונות - למשל, כבר נתקלת בהתנהגויות כאלה כלפייך קודם, לקח לך הרבה זמן לקלוט שמתנהגים כלפייך לא בסדר, את עדיין לא לגמרי בטוחה שלא "מגיע לך" שיתייחסו אלייך ככה - אז יש לך עוד עבודה לעשות.
על עצמך.
לבנות את הביטחון העצמי, הערך העצמי והאהבה העצמית שלך.
flower
אלה הדברים ששומרים עלייך.
כשאת מרגישה אהובה וראוייה, כל התנהגות מכוערת בולטת מאוד, ואת מייד מרגישה "מה זה הדבר ההזוי הזה?! אלי לא מתייחסים ככה. ביי, אני לא כאן".

כתבתי פה שלשום והכל נמחק, לא היה לי חשק לכתוב מחדש.. אם התשובות שונות כן ולא.
המשכתי לקרוא באתר שבשמת ציטטה ממנו (איך_לזהות_גבר_אוהב (09.07.2011 05:29)‏) - יש את הדף על "מערכות יחסים" ‏http://spiritualdove.com/having_relationship_problems__we_have_the_spiritual_energy_solution?.htm ולמשל כתוב שם:

We then attract someone through a relationship who is willing to work on similar issues with us, and will literally push those emotional buttons for us. When those buttons get pushed, we are forced to look at the cause of our pain and frustrations. Then we are forced to do something about it.
איך זה מסתדר עם סימני_התעללות_בזוגיות‏ ?? כן, יש בי משהו אמהי-טיפולי במערכות יחסים, כן, אני לא מספיק מעריכה את עצמי ואוהבת את עצמי - וכך גם בן הזוג. יש לי מה ללמוד ממנו בכל מיני תחומים, יש לו מה ללמוד ממני בתחומים אחרים. אז איך נשארים במצב בריא (זה היה ככה בחודשים הראשונים של הקשר) ולא מגיעים להתעללות?
מערכת לא בריאה שבה קיימת התעללות לא יכולה להבריא!!!!!!!!!!!!

את רק יכולה לקום וללכת ולטפל בעצמך

שלום. פעם ראשונה שיש לי אומץ לכתוב כאן את האמת.
אני מצטטת מהדף שצוטט כאן מקודם איך_לזהות_גבר_אוהב‏ . עוד לא הספקתי לקרוא את כול הדף אבל ההפניה היתה על מובאה שבשמת_א? נתנה ממקום אחר ותרגמה. הנה זה:

גבולות רוחניים המבטאים אהבה עצמית, הם עוד גורם (פקטור) מרכזי בבריאות הרוחנית האמיתית. גבולות רוחניים אינם חומות שאת מציבה סביב עצמך. זו לא הגבלה שאת כופה על עצמך או על אחרים. זו תפיסה וצורת התנהגות, שדרכה את מבססת מרחב אנרגטי (מודעות) מאוד ממשי ומוחשי סביב האני הפנימי שלך וסביב הגוף הפיזי שלך. ה"מרחב" הזה שהשגת לך מאפשר לך לתקשר עם אחרים ממקום של העצמה, שיש בו תחושה מאוד חזקה (או מוחשית) שאת אדון לגופך

מה עושים אם ההפך מזה כול כך מובנה בי?
אין בי בכלל העצמה,אני כל כך חלשה ומפחדת ממש מפחדת לעמוד על שלי ולהציב גבולות או להביע דעה אחרת וזה לא רק במערכת יחסים עם גבר, אלא גם עם נשים. אני מנסה להתחקות אחרי העבר שלי כדי לדעת מניין זה נובע ולא מצליחה. אמא שלי? האחים והאחיות שלי? מה זה חשוב בעצם. מה שברור לי שזה בא מילדות ושזה נמצא עמוק עמוק. אם אני מנסה לעמוד על שלי ולהציב גבולות מיד יש לי חרדות. גם עכשיו כשאני כותבת. יש בי רגשי נחיתות עד כדי שכאשר אני מנסה לצאת מזה ולעמוד על שלי טראאח החרדות משתלטות עליי ואני לא חרדתית בכלל. רק במצבים כאלו.
הצילו.
מה עושים?

קישור | העבר | מחק *פלונית* (16.08.2011 22:47):
יש לי שאלה, מבקשת את דעתכן. אני שואלת לגבי מה שאני רואה אצל חברה. והחברה נמצאת לפעמים באתר, אבל אני מקווה שהיא לא תגיע לדף הזה וגם לא כל מי שמכיר אותנו. למעשה, אולי אפילו אמחוק בסופו של דבר.
כיוון שזו לא הזוגיות שלי, סביר שאני לא יודעת הכל ולא יכולה לראות מה קורה באמת בפנים. אבל אתאר לכן מה אני רואה:
אני רואה זוג שהגבר לא עובד ("לא מוצא" ולא מוכן לכל מיני עבודות שלא נוח לו לעשותן) כמה שנים. יחד עם זאת הוא לא מוכן לוותר על כל מיני תחביבים שלו שעולים כסף, לאכול בחוץ וכו'. כיוון שכך- האשה עובדת וגם: מבשלת, מנקה, שוטפת כלים (אולי הוא על הכביסה. לא יודעת), נמצאת עם הילדים (בחינוך בייתי) מניקה תינוק קטנטן (גם בלילות). הייתי עדה שהיא ביקשה ממנו שיבדוק משהו במחשב. אמר לה שהיא תעשה זאת, "שתמצא איזה 5 דקות"...

שוב, יתכן שהוא נותן לה אהבה, ביטחון, משפחה ועוד דברים שאני לא יודעת עליהם. במפגשי עימו הוא אדם נחמד ביותר. לא מפרטת יותר מחשש לזיהוי. מה דעתכן?

דעתי האישית היא שזה הזכר המצוי. בדיוק אחד כזה עזבתי גם, מסיבות דומות למדיי. עצוב. אבל החלק הטוב הוא שלא כולם כאלה. ואם היא (או אני) מושכת אל עצמה כאלה, אז בזה היא (ואני...) צריכה לטפל.
אני ממש עכשיו עובר התעללות מהחברה שלי .כל מה שכתוב על אשיות גבולית מתאם לה בול.היא הרסה לי את החיים במשך שמונה חודשים.ואני עדיין אוהב אותה נפרדה וחזרה אלי לפחות עשרה פעמים.גורמת לי לחשוב שאני אפס שללי לא נאמן שקרן .אני בטוח שה אני קורבן של מתעללת,כל מה שאסור לי מותר לה.אבדתי את הכבוד העצמי שלי .השפילה וצעקה עלי .העליבה גרמה לי לרגיש אפס וחסר ערך.פשרה ביזבוז זמן,עזבה אותי שוב לפני כמה ימים אני סובל מאוד .מרגיש אשם למרות שאני רק אוהב ומנסה לרצות אותה תמיד,
בשמת
אני עם בנזוג מתעלל מילולית+ ילדה בת שנתיים.
אני בת 34 ומאז שאני איתו עליתי (מאושר כמובן blush) 45 קילו.
את ממליצה להפרד?
את ממליצה להפרד?
אני לא "ממליצה" על כלום. אני לא מטפלת, אני לא מכירה אותך.
אני כן ממליצה לך לשאול את עצמך: טוב לך? מגיע לך לחיות ככה? מגיע לילדה שלך לגדול בתוך זה? מה את חושבת? מה את מרגישה?
האם יש סיכוי שייעוץ זוגי יהפוך אותו ממתעלל ללא מתעלל?
שאלי את עצמך, את מוכנה לחיות לבד?
אם זה גרוע עד שם, יש מסקנות.
צהוב: קחו זמן להפנמה
בטבלה ששמת לא הבנתי את המשפט
Refuse to give up their self-will to avoid surrendering to a power greater than themselves
הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

בשמת
האם ייעוץ זוגי יכול להפוך אותו ממתעלל ללא מתעלל? האם היו תקדימים?

האם ייעוץ זוגי יכול להפוך אותו ממתעלל ללא מתעלל?
המממ. לא: ייעוץ זוגי טוב (למשל, חני_בונה‏, עירית_לוי‏ וכדומה)(לפי סדר הא"ב...) יכול לפתוח פתח להראות דפוסים בזוגיות, ש אם הוא רוצה הוא יכול לראות אותם ולפנות לעבודה אישית.
יש תקדימים, אבל זה תלוי עד כמה מצבו חמור.
באופן כללי, בקשר זוגי שכולל התעללות, יש שני כללים:
  1. שני הצדדים מתנהגים התנהגויות "מתעללות", אבל זה לא סימטרי. יש צד "מתעלל" וצד שהוא "קורבן". אז תתחילי מלבדוק איפה את לא מכבדת אותו ואת עצמך. זה בכל מקרה יועיל לך.
  2. הצד ה"מתעלל" כעיקרון פגוע יותר, הרבה יותר, מהצד שהוא "הקורבן". אבל שניהם פגועים, אחרת לא היו ביחד בריקוד הזוגי האומלל הזה. אז תתחילי מלתקן את המקומות הפגועים שבתוכך.

פועל יוצא מסעיף 2 הוא, שלרוב הצד המתעלל פגוע עד כדי כך, שהוא לא רוצה ולא מסוגל לתקן את עצמו.

עד כמה פגוע בן הזוג הפרטי שלך - לא יודעת, וגם המומחים הגדולים ביותר לנושא לא יוכלו לגלות את זה בלי עבודה עם שניכם.
המלצתי לך: תתחילי מלקרוא את כל החומר שמומלץ כאן. תעשי לעצמך את כל השאלונים והמבחנים. תקראי, תעבדי על העצמה שלך, פיתוח הביטחון העצמי, הערך העצמי והאהבה העצמית שלך - ולאט לאט תתגלה לך הדרך שלך. ראי גם מלים_הורגות_יומן_קריאה‏.

Refuse to give up their self-will to avoid surrendering to a power greater than themselves
המממ. לא ממש מבינה את זה עד הסוף, רק אינטואיטיבית.
אני חושבת שהגישה של האתר הזה קרובה ל- או מחוברת ל- גישת 12 הצעדים של, נגיד, אלכוהוליסטים אנונימיים, ולכן המשפט הזה קשור לאחד הצעדים שם (להסכים למסור את עצמך לכוח עליון, או להסכים שכוח עליון שולט בחייך ולא אתה, לא זוכרת בדיוק, יותר מדי נוצרי בשבילי...).
לדעתי קריאה של דפים אחרים באתר הזה, דפים נוספים, תשפוך יותר אור על המשפט הזה.
בטבלה ששמת.
לא שמתי.
נתתי קישור לטבלה באתר אחר, אמריקאי נדמה לי, שלדעתי שווה להציץ בה.
לא אני כתבתי את הטבלה הזאת.
לא אני פרסמתי אותה.
אני לא חתומה עליה ולא בהכרח מסכימה עם כל מלה או פסיק בה.
אני רק ממליצה בחום לקרוא אותה.
" אוי טמבלית, לא ראית ששמתי את זה פה"..
"מה אמרת?"
"מה מה אמרתי"
,"מה אמרת קודם?"
"אמרתי לא ראית ששמתי את זה פה.. "
"לא, לפני זה אמרת משהו.."
"לא אמרתי שום דבר..."

"את מסריחה אחרי התעמלות , ואיזה ריח היה לך כשקיימנו יחסי מין , הסרחתי כולי אחר כך, לא יכולתי ללכת לחדר הילדים עם הריח הזה"..
אני נפגעתי מאד. לא רציתי להראות לו שנפגעתי, אבל לא יכולתי , הדמעות פרצו החוצה.. "או תפסיקי, אי אפשר לדבר אתך"..
אני מגיבה בהגזמה ? אשמח לתגובות ולדעתכן..

בהגזמה? את מגיבה בהמעטה. לא נכנסת לדף הזה וכתבת כאן בטעות. ואת עוד חוסכת ממנו את הפגיעה שלך?
זו התנהגות מגעילה ונוראית ואת לא חייבת לסבול את זה. נקודה.
יש מצב לטיפול זוגי? סליחה, אין לי שום הצעה מעשית אחרת. הוא לא יראה את זה בעצמו, הוא צריך שמישהו מבחוץ יראה לו את זה.
חיבוק...
תודה על התגובה בסיבוב_הבא?. נכון שבחרתי את שם הדף הזה כי הרגשתי שזו התעללות מילולית.
הוא כרגע מבין שהוא היה מגעיל והצטער על הבוטות. אני כרגע לא יכולה להכיל אותו למרות ההתנצלות.
אכן התעללות מילולית.
מציעה לך קודם כל ללכת לקרוא את האתר של ד"ר איירין, ראי בראש הדף קישור. האם קראת את כל הדף? יש דברים שתרגמתי.
תבדקי בינך לבין עצמך אם זה מוכר לך. לא בתור התפלקות מגעילה חד פעמית אלא יחס קבוע.
כמו כן ממליצה לקרוא את הספר "מילים הורגות". יש בספריות ציבוריות.

אחרי זה תחשבי אם מתאים לך להמשיך לחיות עם הבנאדם, מה הסיכויים שלו להשתנות למען שלמות המשפחה, אם יש סיכוי לייעוץ זוגי. ותתחילי לטפל בעצמך, כי הדבר הראשון שאפשר לומר על אשה שחיה עם גבר מתעלל הוא - שהיא צריכה ללמוד איך לא להיות קורבן. לפני הכל.
ללמוד לאהוב את עצמה.
ללמוד לקבל את עצמה.
לרכוש ביטחון עצמי, כבוד עצמי ואהבה עצמית.
וללמוד איך לעצור אלימות, במיוחד מוסווית ומניפולטיבית, ללא היגררות למריבות, לאלימות או להתבכיינות.
flower

תודה רבה בשמת יקרה. אני מעריכה את תשובתך!
לוקח זמן להבין ולזהות שהאדם שאת אוהבת אותו בעצם פוגע בך . טיפין טיפין, אבל האפקט מצטבר.

אני לא אדם שמריח מזיעה בדרך כלל, ואני כמובן מתקלחת ברגע ששוכך הבית קצת , אחרי הלילה טובים.
מה שפגע בי מאד ופגע בנשיות שלי זה שהוא מתלונן על הריח הנשי הטבעי . נוצר אצלי כמו "רגשי נחיתות" עכשיו על דבר שהוא
צריך להיות חלק לגמרי טבעי וחלק ממני.
תודה ותודה על הדף.

קישור | העבר | מחק *פלונית* (14.02.2012 10:16):
פוסט ‏http://benhateva.wordpress.com/2012/02/12/72730/
מורכב ומעניין שמתפרס כמה וכמה נושאים. מתוכו לעניין הדף - על פי החוק הנורבגי – יחסי מין בכפייה בתוך המשפחה אינם מוגדרים כעבירה שמשמעה אונס!
קראתי. לא הייתי קוראת לזה מעניין. הייתי קוראת לזה פוסט הזוי בניחוח גזעני עז.

(מתנצלת על החרבוש בטקסט, לא מצליחה להפטר ממנו)

הנה הסיפור שלי על קשר קצר שנמשך רק כמה חודשים, אבל עדיין מאוד אינטנסיבי וקשה. הייתי גם בחו"ל ומנותקת למדי ממשפחתי, ככה שהענין נהיה מערבולתי. הענין הסתיים לבסוף, מקווה שיהיה מועיל למישהו/י -

בן זוגי היה אדם מקסים, מרשים, חם. היו בו את כל התכונות שרציתי בגבר: חזק, רגיש, אמפתי. הוא היה עובד סוציאלי במקצועו ואהבתי את זה שהוא מקדיש את חייו למקצוע בעל משמעות. מכיוון שאני אישה חזקה, חיפשתי גבר חזק לצידי. אבל לא יכולתי להבחין בכך שהגבר שלצידי מנסה גם לשלוט בי. הפעם הראשונה שארע מקרה היתה כמה שבועות לאחר תחילת מערכת היחסים שלנו, כאשר לא התראינו כמה ימים. קיבלתי ממנו סמס כועס על כך שאני לא מקדישה לו מספיק זמן. כשניסיתי להתקשר, הוא לא ענה, אבל שלח סמסים ארוכים ומעליבים על החברים שלי ועל כך שאני נמצאת איתו אני לא "באמת" איתו אלא רק חושבת על החיים והבעיות שלי. הוא דרש את תשומת ליבי המלאה ונעלב כשלא יכולתי לספק לו אותה בכל שניה, אבל כשניסיתי להתקשר ולדבר איתו הוא לא ענה. פאסיב אגרסיב קלאסי - להטיל פצצה ולברוח. אחרי שסוף סוף תפסתי אותו בטלפון (הוא טען שהלך להתקלח), מצאתי את עצמי מנסה להרגיע אותו במשך שעתיים, מסבירה את עצמי שוב ושוב לאוזניים ערלות. מיותר לציין שהערב שלי נהרס. מאוחר יותר הוא גם התקשר לומר שאולי הוא לא אוהב אותי יותר, והוא לא יודע מה הוא מרגיש אלי (ואני הייתי צריכה לנחם אותו על ההערות האלה)..
מותשת לחלוטין ועם סוללת סלולרי מרוקנת, הגעתי הביתה והסתכלתי על עצמי. לא הבנתי איך בהתחלה של מערכת יחסים אני צריכה להסביר את כל כך הרבה. ידעתי שאני אוהבת אותו ושאני רוצה להיות איתו, אבל לא הבנתי איך כל כך קשה לי להסביר את עצמי ולא הבנתי מה עשיתי לא בסדר ולמה הוא כל כך נפגע.

ואיך הרגשתי כעס כלפיו אבל מצאתי את עצמי מתנצלת. בסופו של אותו ערב שלחתי לו אימייל פרידה ובו הסברתי שמה שעבר עלי באותו ערב פשוט לא יכול לחזור על עצמו, ושאני לא מוכנה לקבל יחס כזה.

יום למחרת הוא היה אדם אחר. הוא טען שהאימייל שלי הכניס אותו לשוק, שהוא לא מאמין שהתנהג כך, שהוא ישתנה, שהוא אוהב אותי ורוצה להיות איתי. אני רציתי להאמין אבל חששתי, ובכל זאת הסכמתי לקבל אותו חזרה.

החודשים הבאים לאחר מכן עברו כמעט ללא ארועים דומים. במקום מקרים קשים כאלה, בן זוגי למד ו"השתכלל" והפך את האגרסיות שלו להערות ביקורתיות בלתי פוסקות עלי, על אורח חיי, על איך שאני מתלבשת, על איך שאני מבשלת, על חבריי. ההערות לא תמיד היו נבזיות, אבל הרגשתי מותשת להגיב כל פעם לכל דבר. הרגשתי שכל דבר שאני עושה הוא תחת זכוכית מגדלת, וכשהבעתי את חוסר שביעות רצוני מהמצב נדחיתי בביטול בטענה ש"אין לי חוש הומור", "אני רגישה מדי" או "אני מפרשת את הדברים לא נכון, אין לו שום מחשבה רעה מאחורי המילים הביקורתיות - והוא מקבל ואוהב אותי בדיוק כפי שאני".

התבקשתי, מדי יום ביומו, להתמודד עם הדיסוננס בין העדויות שלו על עצמו, על כך שהוא אדם אוהב, חזק, בעל שליטה בעצמו ועל חייו, ובו זמנית לראות אותו לא מצליח להפסיק לאכול, לעשן בשרשרת, לבקר אותי כל הזמן או להתלונן. אמנם הרגשתי חזקה כי כן הערתי לו, כן לא הייתי מוכנה לקבל את היחס הזה, אבל לאט לאט, בלי ששמתי לב, הוא הצליח לגרום לי לפקפק בעצמי. הוא הצליח לערער את תפיסת המציאות שלי עד שבאחת מהשיחות הרבות שלנו על מערכת היחסים המקרטעת, מצאתי את עצמי מתנצלת על האגרסיביות *שלי*.

מדי יום הרגשתי שהעצבות שלי הולכת וגדלה והיכולת שלי לעזוב הולכות ונעלמות. כל פעם שניסיתי לעזוב קיבלתי מטר של התנצלויות, אהבה, הבטחות להשתנות או לחילופין, האשמות שהדברים לא כפי שאני חווה אותם ושאני מגזימה ורגישה מדי. התחלתי גם אני לשנוא דברים בו שאהבתי בעבר, להיות ביקורתית כלפיו, להבחיו בכל דבר שהוא עושה כי לא הצלחתי להפוך אותו לאדם שלם. הייתי חייבת לבדוק אם מה שהוא אומר לי באמת נכון, ולא הצלחתי להבין איך אני כל כך מבולבלת. תחושת הבלבול לא עזבה אותי עד היום שבו נפרדנו סופית (וגם אחרי שנפרדנו פיזית ונסעתי אלפי קילומטרים ממנו).
הפגיעה היתה גם כלכלית. בן זוגי לווה ממני כסף, אבל מעולם לא ביקש - הוא העדיף את השיטה הפאסיבית אגרסיבית של פשוט לא לדאוג לעצמו. הוא לא טיפל בעיניניו הכספיים ונתן לי לשלם עליו בכל הזדמנות, עד שהתנדבתי להלוות לו סכומים גדולים של כסף שיהיה לו ממה לחיות. כששאלתי או בדקתי מתי יחזיר לי הוא אותו הוא דחה ודחה בטענה שהוא לא יודע. הוא כמובן גם טען שזה מקרה יוצא דופן וש"לא נעים לו" (לאחר מכן גיליתי שהוא חייב לחברה שלו לשעבר אלף יורו).
מעולם לא הופעלה עלי שום אלימות פיזית או איום לאלימות פיזית. ההתעללות הרגשית שעברתי היתה מאוד עדינה ומתודית, עד שכמעט היה קשה להבחין בה. אני הרגשתי שמשהו היה לא בסדר, אבל לא האמנתי לתחושות שלי. לא יכולתי להאמין שאני, מודעת, בוגרת, אחראית, חזקה, פמיניסטית, עוברת משהו כזה.
רק אחרי הפרידה היה לי אומץ לברר האם הבלבול שחשתי היה קשור לסוג של פגיעה רגשית ומנטאלית. כשחיפשתי מידע, הגעתי לרשימה הזו. בעזרתה הצלחתי להגדיר לי כמה מהדברים שהיו לא בסדר במערכת היחסים שלי. אני יודעת שהמקרה שלי היה "קל" יחסית, ועם זאת, אני חייבת לציין שמדובר במערכת רגשית הרסנית ביותר, שלאורך זמן כנראה כן היתה מתחילה לפרק את הבטחון העצמי שלי. אני פשוט לא נתתי לזה לקרות, אבל אני חרדה לכמות הנשים שלא יודעות, וחושבות שהכל באשמתן.

קישור | העבר | מחק צוויליך (28.02.2012 21:59):
שלום שיח,

יופי שהצלחת לצאת מהזוגיות הזאת. זה בראש ובראשונה..!
מפליא ומפתיע כיצד מי שרואה בראי בנאדם שהיא
מודעת, בוגרת, אחראית, חזקה, פמיניסטית
נשאבת בניואנסים למדרונות הרגשיים החלקלקים האלה, הלא בריאים, שואבי האנרגיה.
אני מאמין לך שאת כזאת - חזקה, בוגרת וכו' - מכאן הפליאה. איך זה קורה? מה המנגנון?

ואני שואל את עצמי איך הייתי בעצמי מתברג לתפקיד הזה של "המתעלל", כמו שכתבת,
שום אלימות פיזית או איום לאלימות פיזית. ההתעללות הרגשית שעברתי היתה מאוד עדינה ומתודית, עד שכמעט היה קשה להבחין בה.
בכעסים ובביקורת, ציניות וכדומה.
בזוגיות של משפחה מציאותית עם הלחץ והתסכול והעייפות והפחדים, האם יש מקום שבו מופר איזה איזון, נחצה סף של "מסה קריטית" ?
או שבעיניו שלו, הצד המתעלל עובר סיפור שונה לחלוטין - לגמרי לא יבין שהוא נתפס כמתעלל, בטוח שדורכים לו על היבלות בכוונה, שהצד הנפגע משליך עליו את הסרטים שלו..?

התהיות האלו מנסות לברר - דרך הנגטיב של "המתעלל" - מה המנגנון אצל הצד הנפגע, שמאפשר את ההחלקה הזאת מזוגיות שהיינו מכנים נורמטיבית לזוגיות שכבר אינה.
האם זה פשוט שיטת הסלאמי? קצת, מתרגלים, עוד קצת ושוב מתרגלים וכו' ,
או שיש פה טנגו של שניים שמאפשר את זה, ומה הצד הנפגע "מרוויח" (רגשית), אם בכלל, מזה?

תודה

צוויל

צוויל, תודה על התהיות הרלוונטיות. כפי שכתבתי בסיפורי, למרות שלא היתה אלימות פיזית, היתה אלימות רגשית. כשמישהו מכה אותנו אנחנו יודעות שהופר פה גבול פיזי, אבל כמישהו מנצל את הרגש והקרבה שלנו אליו כדי לאיים עלינו רגשית קשה יותר להבין ולהבחין בכך, וברור שהכל אפוף בהאשמה עצמית עצומה. הסיבה שציינתי שאני חזקה ופמיניסטית היתה להדגיש עד כמה יכולות האבחנה ותפיסת המציאות שלי עורערו (אחת המאפיינים הברורים ביותר להתעללות!). אני בטוחה שהבחור ההוא מספר לעצמו סיפור שונה לגמרי לגבי מערכת היחסים שלנו, כפי שהוא סיפר לי על האקסיות שלו (שבהן אין לי ספק שהוא התעלל אפילו יותר ממני) - "היא משוגעת" כך הוא אמר לי על אותה זו שביקשה את הכסף שהוא חייב לה בחזרה. באופן כללי בחיים שלו כולם היו אשמים בהכל חוץ ממנו. השורה התחתונה היא שהיתה בעיה קשה של אמון, והיה תדר קטן של פחד שם. השאלות שמופיעות בתחילת הנושא הן דרך טובה להבדיל בין מערכת רגילה למתעללת (עניתי על רובם ב"כן", אגב, האם בן/בת זוגתך יענו כך? זוהי בדיוק נקודת ההבדל) ובזכותן בסופו של דבר ידעתי שנמצאתי באחת כזו. כל עניין ה"מה את מרוויחה רגשית" נהיה פחות רלוונטי ברגע שאתה מבין שזה זה.
שלום לכם,
אני קוראת את כל הסיפורים ויותר ויותר כואבת ומבינה באיזה מקום הייתי ובאותה מידה קשה לי לצאת ממנו
אשתף אותכם בקצרה בקשר של שנתיים וחצי של סבל נוראי. הפכתי לסמרטוט רצפה שכבר אין מה לסחוט ממנו. הבחור זלזל בי, פגע בי, הקניט אותי: " את אפס את לא שווה כלום שום דבר לא יצא ממך, סתומה מסריחה וכו'...". הקניט את המשפחה שלי שהם המשפחה הכי מדהימה בעולם, הרחיק אותי מאנשים, אמר לי מה לעשות, כפה עליי דברים שלא מתאימים לו, הכריח אותי לדבר ללכת ולהתלבש איך שהוא רוצה! כל פעם שרבנו איים לקום וללכת וגרם לי להתרפס ולהשפיל את עצמי. ואם הוא נשאר, אז זה רק אם הייתי אומרת לו שאני לא בסדר!! נשך אותי נשיכה גדולה בירך, דחף אותי, זרק את כל האוכל שהכנתי אחרי שהוא התעצבן על משהו שעשיתי, צרח עלי, זרק לי את הדברים החוצה ודרך עליהם ואם זה לא מספיק....הכניס אותי להריון ודרש שאעשה הפלה.

לפני חודש עצרתי את זה, חתכתי הכל ואמרתי שאני לא רוצה להמשיך יותר. זה קרה גם בעקבות חיזוק מהחברה שלו לשעבר, שאמרה לי שהוא עשה לה דברים דומים ופגע בה רגשית במשך תקופה ארוכה. סיפרה לי דברים מזעזעים! ואז הבנתי שזהו, זה לא אני ואני חייבת להפסיק. חתכתי, הלכתי, ניסיתי להמשיך הלאה, ולא הצלחתי. איכשהו הוא ממשיך לשאוב אותי למקום זה ואני מודה- אני מאוד חלשה! עכשיו אחרי שהחלטנו שהקשר נגמר סופית, הוא רוצה לסיים את זה יפה, ולקחת אותי למסעדה מחר. ואני, בשיא החולשה, מתכוונת לעשות זאת. כי אני באיזשהו מקום עדיין רוצה לשמוע שהוא אוהב אותי, שהוא רוצה אותי, וכל פעם שאני חושבת על זה ועל ההתעללות שעברתי - אני מבינה שאני עוד יותר טיפשה אם אלך לפגישה הזו. אבל אני באה ממקום מאוד חלש. הפרידה הזאת מאוד קשה לי, ואני לא יודעת איך יוצאים ממנה. ואני מנסה לחשוב אם הפרידה הסופית כן תעזור לי לסגור מעגל, או שהיא רק תכאיב יותר ותקשה עלי לצאת מהמעגל הזה אי פעם...
אשמח לכל עצה ותמיכה שהיא.
תודה מראש.

אל תלכי.
עוד חודש הכל ייראה אחרת.
אתלא צריכה את המילים שלו ואת ההכרה שלו. האינטואיציות שלך נכונות. לא צריך לסיים יפה מה שבמילא יהיה כמו פלסטר על רגל שבורה.

את החלק הקשה של הניתוק את עוברת עכשיו, את באמצע הדרך. תנילזה עוד חודש ותראי איך הדברים יתחילו להראות טוב יותר.
זו אכן התעללות ואת לא צריכה את זה יותר. צאי לחופשי!

אחת_שסבלה_מספיק?, את צודקת.
את יודעת מה טוב לך. את יודעת שמגיע לך יחס טוב, מכבבד, ואוהב. את יודעת גם, שהיחס לשו אלייך הוא בדיוק ההיפך מאהבה, הערכה וכבוד. אין לו אהבה כלפייך, אבל הוא מוכן למכור לך בזול, לערב אחד, המון מילים של אהבה כדי להמשיך לספק את הצרכים של עצמו.

החוצה!

אז איך יוצאים מזה?
מסתכלים על הכוחות שלך ולא רק על החולשות happy

אמרת שיש לך משפחה מדהימה, נכון? *זה* כוח. תרימי טפון למישהו מהמשפחה שלך שאוהב אותך באמת, ותספרי הכל. תבקשי מהם תמיכה בשלב הזה של גמילה (כי זו באמת גמילה, מאדם שמייצר אצלך תהליכי התמכרות ולופים אינסופיים שמשאירים אותך בתחום השליטה שלו). תצאי *עם המשפחה* שלך לארוחת ערב חגיגית במסעדה, כדי לחגוג תחילתה של תקופה חדשה, תקופה של צמיחה והתעצמות.

לפני חודש עצרתי את זה חתכתי הכל ואמרתי שאני לא רוצה להמשיך יותר. הבנתי שזהו זה לא אני ואני חייבת להפסיק!
*זה* כוח. את אומרת שאת חלשה? פחחחחח happy. רק אשה חזקה מאוד וטובה מאוד היתה יכולה לעשות צעד כזה.

החולשה האמיתית נמצאת כרגע אצלו, לא אצלך. הוא זה שחלש וזקוק לך נואשות, כדי שיהיה מישהו אחד בעולם חלש יותר ממנו.
הפתרון לזה: התרחקות מוחלטת. יהיה לך קל יותראם לא תדברי אתו בכלל, אם לא תשמעי אותו בכלל.
הוא מתקשר ורוצה לדבר? לנתק. מיד. בלי תודה-סליחה-בבקשה. בלי לצפות ממנו שיגמור את השיחה. פשוט לנתק.
הוא מתקשר לנייד שלך? לזהות את המספר ולסגור את הנייד אפילו בלי לענות.
הוא משאיר לך הודעות / מיילים / מכתבים? לזרוק לפח, מיידית, בלי לפתוח, בלי להסתכל בכלל מה זה. כי את כבר יודעת מראש מה זה: הצגה מפוארת שלו שתנסה להשאיר אותך במקום המנוצל, עם כל השטיקים האפשריים. החוצה. אין לך עניין בזה ואין לך צורך בזה. את אשה נפלאה ויקרה, ואת יותר מדי טובה בשביל לבזבז עליו אפילו רגע אחד happy

ויש לך עוד כוחות שלא סיפרת לנו עליהם עדיין. מה הם? מה את אוהבת? על מה את חולמת? מה גורם לעיניים שלך לנצוץ בהתלהבות? מה גרם לך לדמוע בהתרגשות ולהגיד "יההה!! איזה יופי!!!!" ?
לכי על הדברים האלה. תעשי או תהיי בקרבה לדבר אחד לפחות כל יום. מדי יום. הרבה זמן נמנעה ממך הנאה מכל הדברים היפים של החיים. אנא חזרי אליהם, התענגי עליהם.

flowerflowerflowerflowerhughughughugflowerflowerflowerflowerhughughughugflowerflowerflowerflowerflowerflowerflower

וואו אני חייבת לציין שריגשתם אותי מאוד!
קודם כל לאחת- צודקת זה באמת פלסטר על רגל שבורה אני מרגישה שהפלסטר הזה נמצא אצלי הרבה זמן ומסרב לצאת בבת אחת, הגיע הזמן שזה יקרה
תמרוש- אין לי מילים , כל מילה שאמרת חדרה עמוק לתודעה זה כל כך נכון שהחולשה היא אצלו והוא באמת זקוק שאני אהיה יותר חלשה ממנו, הרי הוא שואב את הבטחון שלו על ידי זה שהוא נחית אותי וזה באמת נכון. אסור לי לאפשר לו את זה
הרשיתי לעצמי לצאת עם מישהו הערב אני לא בטוחה שזה גבר החלומות שלי אבל לפחות נתתי לעצמי להשתחרר ולצאת מהבועה שהייתי בה וכעת אני רוצה לשלוח לו אס אמ אס ברור של :יהמשכתי הלאה אני עם הפנים קדימה.שיהיה בהצלחה"!
אני מקווה מאוד שלא אפול לבור הזה שוב, אני כן אנסה להאחז בכל האמצעים שיש: משפחה חברים, מאמרים והפורום המדהים הזה שכבר נתן לי כח- תודה!
אני נמצאת בשלב עכשיו שאני מנסה להחזיר לעצמי את כל מה שאיבדתי במשך התקופה הזו: בטחון עצמי, ערך עצמי, חברות,לאהוב את עצמי מחדש ולהחזיר לעצמי את המשקל שאיבדתי-10 קילו נהייתי חצי בנאדם בלא מובן המילה.
אני יודעת מה עליי לעשות אני רק צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב איפה הייתי מה עברתי ושאסור לי לחזור למקום הזה שוב.
הנפילות קורות בעיקר ברגעי בדידות וריקנות מאחר והוא באמת השאיר אצלי חור עמוק בלב והקטע הכי אירוני פה שכביכול אני רוצה שהוא יאטום את החור הזה אבל הוא לא יאטום אותו בחיים הוא רק יצור חור יותר גדול ואת זה אני חייבת לזכור.
לגבי שאר הכוחות , מאחר ואיבדתי כל כך הרבה אני צריכה באמת לעבור תהליך ארוך כדי להתחבר לעצמי מחדש להנות מההנאות הקטנות של החיים לצחוק להתנתק לאהוב אות החיים כמו שאהבתי תמיד לפני שהכרנו, אני יודעת שהכוחות האלו קיימים בי : אני עומדת על שלי בכל מקרה אחר שצריך, עושה את העבודה בצורה הטובה ביותר, אני מתחברת לאנשים בקלות ,אפטימית, מלאה בשמחת חיים שקצת אבדה בזמן האחרון.
אבל כן כל הדברים שציינתי טיפה נדחקו החוצה מאחר וכל מה ששמעתי זה כמה אני לא מוצלחת ולא שווה שום דבר ואחרי ששומעים את אותם הדברים כמו תקליט חוזר מתחילים להאמין בזה וזו גם הסיבה שנשארתי שם כי כאילו האמנתי שאם אני אצא החוצה אף אחד לא יסתכל עלי מאחר ואני"אפס" וזה מה שהוא רצה בעצם וככה הוא החזיק אותי בקשר הנוראי הזה במשך שנתיים וחצי.
כעת, הולכת לישון עם חיוך ומחר אקום ליום חדש, התחלות חדשות וציפיה לחיים טובים יותר.
תודה על התמיכה!
אחת_שסבלה_מספיק? - את מדהימה. מאחלת לך את כל הטוב שבעולם, מגיע לך לא פחות מזה. חיבוק!
אחת ש, כל הנשים בעולם וגם רבי מהגברים עומדם מאחורייך, מגיע לך יחס של כבוד ואהבה ואת עוד תפגשי את האדם שתיחחס אלייך ככה, שתוכלו לצמוח ביחד.
את נהדרת, מרגישים את זה בכל מילה שלך, המון הצלחה בהמשך הדרך שלך.
אני רוצה לשלוח לו אס אמ אס ברור של :יהמשכתי הלאה אני עם הפנים קדימה.שיהיה בהצלחה"!
מקווה שלא שלחת, ואם שלחת - אל תשלחי יותר. המטרה שלך צריכה להיות ניתוק מוחלט, בדיוק כמו שאמרה תמרוש_רוש‏. זה אומר שגם אם הוא מנסה "לפתות" אותך לקשר למשל בבקשות שתסבירי לו מה הוא עשה לא בסדר, או במה הוא צריך להשתנות, אל תתפתי. אל תתפתי לנסות לעזור לו, את צריהכ לעזור לעצמך, ועזרה בשבילו תחליש אותך מאוד.
אל תתפתי לחפש מקומות שבהם את יכולה להבהיר לו שהקשר שלכם נגמר, האדם היחיד שאת צריכה להבהיר לו את זה הוא את בעצמך.
אל תתפתי לקבל ממנו עזרה "ידידותית", בדברים שאולי הוא נהג לעשות עבורך (כגון תיקונים בבית).

התנהגויות שונות שהן לגיטימיות בין בני זוג לשעבר במצב נורמלי, לא מתאימות במצב שלכם.

מאחלת לך בהצלחה! אני בעצמי יצאתי ממקום כמו שלך בדיוק, אך כולל ילד, מה שלצערי גורם לזה שעד היום אני צריכה להדוף אותו ממני תדיר, וכנראה אצטרך לעשות זאת עוד שנים ארוכות.

את מדהימה. מאחלת לך את כל הטוב שבעולם, מגיע לך לא פחות מזה. חיבוק!
כל הנשים בעולם וגם רבי מהגברים עומדם מאחורייך, מגיע לך יחס של כבוד ואהבה ואת עוד תפגשי את האדם שתיחחס אלייך ככה, שתוכלו לצמוח ביחד.
את נהדרת, מרגישים את זה בכל מילה שלך, המון הצלחה בהמשך הדרך שלך.

happyhappyhappy

הנפילות קורות בעיקר ברגעי בדידות וריקנות מאחר והוא באמת השאיר אצלי חור עמוק בלב והקטע הכי אירוני פה שכביכול אני רוצה שהוא יאטום את החור הזה אבל הוא לא יאטום אותו בחיים הוא רק יצור חור יותר גדול ואת זה אני חייבת לזכור.
אולי כדאי לך להיכנס ל גמילה_ביתית_ממתוקים‏. התיאור שלך ממש דומה לדברים שכתובים שם blink
כמו שרוב חיי התייחסתי לסוכר כאל אוכל, חלק מאוכל, ורק הרבה יותר מאוחר הבנתי שלא אוכל ולא נעליים, זה סם ממכר וכל תיאור אחר שלו זה מכבסת מילים -
כך גם את בשלב של להגדיר מחדש דברים, להזכיר לעצמך שה"אהבה" שלו זה לא אהבה ולא דומה אפילו לאהבה, ושהיחס שלו אלייך לא הרבה יותר טוב מאשר הרואין: משהו שמתיימר למלא לך איזה חסר, אבל בתכלס רק יוצר חסר גדול עוד יותר.

את אהובה, אהובה, אהובה. מילה שלי.

ואם להמשיך באלגוריה לסוכר: עולה בי משהו שבשמת כתבה בקשר לסוכר: לא להגיע למצב של רעב.
כך גם את: האם את יכולה ליצור כמה רשתות בטחון, ש:
א. או ימנעו ממך להגיע למצב של רעב רגשי (את מראש מתכננת את הימים שלך ככה שתזיני את עצמך באהבה בתדירות מספיקה)
ב. או שאם לא הצלחת להזין את עצמך באהבה בזמן (וזה קורה, קרה ויקרה) - הן יתנו לך מראש את הלגיטימציה לטלפן לאנשים אהובים ולהגיד: אני שובפעם מרגישה שאני נופלת. תחזיקו לי את היד" והם יחזיקו לך את היד דרך הטלפון ויגידו לך שבע-עשרה פעם שאת אהובה ויקרה מאוד, ואחר כך ישלחו אותך ישר לאמבטיה חמה hug

תזכרי שה"לא להגיע למצב של רעב" זו מטרה זמנית, שתקפה למצב הפגיע שמיד אחרי תחילת תהליך הגמילה. עוד מעט תוכלי לעמוד הרבה יותר על הרגליים, והרבה יותר לבד. אבל כרגע את זקוקה לזה, וזה נכון ובמקום ולגיטימי.

קישור | העבר | מחק *אלמונית* (23.05.2012 07:02):
נניח שאת נמצאת במצב של התעללות. הוא לא זהה בדיוק למצב שמתואר בדף הזה - אבל זאת התעללות. ונניח שאין לך אפשרות לחתוך וללכת. (ובבקשה אל תגידו לי שתמיד יש אפשרות. במצב הזה אין.) אבל כן יש לך - בערך - אפשרות לדבר אל הצד המתעלל. שמשוכנע לחלוטין שהוא לא. שמשוכנע לחלוטין שהוא לא.
מה את יכולה להגיד לו?
קישור | העבר | מחק *רוזמרין* (23.05.2012 07:31):
מה את יכולה להגיד לו?
לא משנה מה תגידי לו, הוא הרי משוכנע שהוא לא מתעלל.

ונניח שאין לך אפשרות לחתוך וללכת
אני לא יכולה לתאר לעצמי חוסר אפשרות כזאת. אם הוא מודע לכך שאת שבויה שלו, על אחת כמה וכמה שאין לו סיבה להשתנות. את יכולה לספר למה אין לך, להרגשתך, אפשרות לעזוב?

הוא לא זהה בדיוק למצב שמתואר בדף הזה.
לא מתואר "מצב" בדף הזה.
מתוארים *סימנים*.
בכל מצב של התעללות יימצאו סימנים מתוך הסימנים האלה. כמו במחלה, צריך מינימום של סימפטומים (סימנים) שמספיקים בשביל להגדיר את המחלה.
אם את חיה בזוגיות שבה אין אף אחד מהסימנים הרשומים לעיל - מדוע את בטוחה שזו התעללות?

הסוגיה השניה - כל מתעלל בטוח שהוא קורבן. זה כתוב בדף הזה, וזה כתוב גם בדפים האחרים שעוסקים בבעיה הזאת. כמו למשל מלים_הורגות_יומן_קריאה‏. אני מציעה לקרוא את שני הדפים, בעיון, מההתחלה.

הסוגיה השלישית - חיים עם מתעלל גורמים לתחושה
ובבקשה אל תגידו לי שתמיד יש אפשרות. במצב הזה אין.

זה אחד מסוגי ההרס.
תחושת אין מוצא.
חוסר אונים מוחלט.
מחשבה שאין אפשרות ללכת. שאין מה לעשות. שאף אחד לא יעזור.

את יכולה לספר למה אין לך, להרגשתך, אפשרות לעזוב?
האם את לבד בארץ זרה, תלויה בו לחלוטין כלכלית, ואין לך גישה לכסף?
האם יש לכם ילדים?

דבר אחד בטוח: אם באמת את חיה עם מתעלל, מה שאי אפשר לעשות - זה לדבר איתו.
כלומר, את יכולה לדבר כמה שמתחשק לך. אם מדובר בהתעללות, את רק חופרת לעצמך בור יותר עמוק עם כל מלה נוספת.

אם את חיה ביחסים שבהם מתעללים בך, יש לך בגדול שתי אפשרויות:

  1. לקום וללכת, ואז לטפל בעצמך וללמוד איך לא להיות לעולם קורבן יותר, כדי שזה לא יקרה לך שוב.
  2. לטפל בעצמך וללמוד איך לא להיות לעולם קורבן יותר, ואז לראות אם יש שינוי. אם יש שינוי לטובה, והוא מפסיק להיות מתעלל, הרווחתם. אם לא, אז תהיי מספיק חזקה בשביל לקום וללכת.

אבל כן יש לך - בערך - אפשרות לדבר אל הצד המתעלל. שמשוכנע לחלוטין שהוא לא. שמשוכנע לחלוטין שהוא לא.
מה את יכולה להגיד לו?

מה שאציע חשוב שיהיה אותנטי ובמילים שלך וגם "נקי" וענייני אחרת זה לא יעבור אליו. .
המסר להעביר אליו הוא שיש מילים מסויימות שיוצרות אווירה לא טובה במרחב הזוגי שלכם. ואם משתמשים במילים אחרות המסר יעבור בלי ההשפעה הלא טובה.
קחי בחשבון שאולי הוא יחזיר את ה"טענה" הזו אלייך. ושיגיד שאולי גם המילים שלך או הטון שלך יוצרים אווירה לא טובה.
כל עוד הנושא הוא ההשפעה של המילים והטון על האווירה בבית ולא מה הוא או את לא בסדר יש סיכוי לשיחה.
flower

לא מוצאת את הידיים והרגליים ב מדור_התמודדות_עם_אלימות‏
חברתי היא בת זוג לאדם מתעלל ואלים (מילולית, והאלימות כרגע רק נגד חפצים וקירות, אבל היא חשה מאוד מאויימת).
יש להם תינוק מאוד קטן.
היא מבקשת לעזוב את מערכת היחסים (בן זוגה משוכנע שהבעיה נמצאת בה, והוא עושה מה שהוא עושה לטובת התינוק, שיגדל עם אמא טובה יותר).
מחפשת את העצות המשפטיות במצב כזה, טלפונים ליעוץ משפטי, כיצד הוא עלול לפעול, ולמה עליה לשים לב.
משוכנעת שקראתי את זה איפשהו מתישהו! ולא מוצאת עכשיו tilted אשמח לתשובות והפניות ועצות.
טליה
יש ספר שנקרא " מילים הורגות" מאוד מומלץ לקריאה
אבל נשמע שהמצב קצת יותר בוער ולא מאפשר לשבת לקרוא בנחת

המספרים הבאים אולי יוכלו לעזור- גם אם האלימות עוד לא מופנית אליה או אל התינוקת
ל.א. – לחימה באלימות נגד נשים 1800-353-300 24 שעות
קו חרום ארצי לאלימות במשפחה 1-800-22-0000
ויצ"ו - קו חרום לנשים מוכות 1-800-39-39-04
גם אני נמצאת בזוגיות מתעללת עם איש שאוהבת כל כך, והוא מתנהג אלי רע כל כך ומנצל את אהבתי. אומר שהוא אוהב אותי ושאנחנו שיכים אחד לשני לנצח. וככה מרגישה שלא יכולה לעזוב אותו למרות שהוא פוגע בי. זה כל כך עצוב שאנשים יכולים לפעמים להיות כל כך אכזרים לאנשים
מרכז למשפחה- אלימות במשפחה במשפחות דתיות, שייך ליד שרה.026444566
ל.א. – לחימה באלימות נגד נשים 1800-353-300 24 שעות
קו חרום ארצי לאלימות במשפחה 1-800-22-0000
ויצ"ו - קו חרום לנשים מוכות 1-800-39-39-04
קישור | העבר | מחק *מתנדנדת* (14.08.2013 13:49):
הדף הזה מציף ומשקף את מצבי במערכת היחסים עם בן זוגי (ובעצם גם עם בעלי לשעבר...)
הנוכחי "עונה" על הסעיפים 1-10 ועוד קצת מאלו בהמשך, ז"א לא מקרה קשה אבל בכל זאת,
כבר כמה שנים בנדנדה הזו שתלוייה *בו*, במצב רוח שלו ובתקופה שעוברת עליו
איפה אני?!......איך אפשרתי לעצמי להגיע למצב כזה?
התרגלתי לא לצפות למילה טובה, הכרת תודה, ליטוף, מחווה נחמדה ("רוצה קפה?" כמעט מעולם לא נשמע בבית בהטיית נקבה...)
כשאני לא מרגישה טוב- כועס, עושה מה שצריך אבל עם פרצוף חמוץ...
אופפפפפפפפפפפפפ

רוצה לשנות, כבר התקוממתי בפראות על מילים קשות שאמר לי, אבל עדיין ההלך רוח שלי שפוף בבית.

מתנדנדת, למה את זקוקה בשביל לצור שינוי?
קישור | העבר | מחק *מתנדנדת* (15.08.2013 14:54):
חסר לי אומץ וכח לעמוד בהחלטה להפסיק את זה
וגם לעמוד בתוצאות אם לא יצליח...
קישור | העבר | מחק *מתנדנדת* (15.08.2013 15:18):
וגם לא כל כך יודעת איך ליצור את השינוי
עכשיו אני מודעת יותר למילים הקשות, ביקורת, זלזול וכו', וקוטעת אותו אם מתחיל.
אבל איך לשנות את זה שהוא שלא מעוניין כמעט במגע, שלא מפרגן מילולית ולא מביע חיבה? שיחות לא עוזרות, רק מייצרות אצלו מיגננה
תסלחי לי מראש, אני אכתוב בחריפות, אבל מקווה שהניסוח החד יגיע אלייך, אם קראת את כל הדף ועדיין לא ברור לך עם מה את מתמודדת בדיוק.

אבל איך לשנות את זה שהוא שלא מעוניין כמעט במגע, שלא מפרגן מילולית ולא מביע חיבה? שיחות לא עוזרות, רק מייצרות אצלו מיגננה.

החדשות הרעות: אין שום אפשרות לשנות אותו ולא אף אחד מהסעיפים הנ"ל.
החדשות הטובות: את יכולה לשנות את עצמך.
לדוגמא: להסתלק משם.

לא טוב לך.
ובצדק לא טוב לך.
כי את חיה עם מישהו שלא אוהב אותך.
אני מציעה לך לקרוא את הפרק השלישי, "משהו על אהבה וחברות של אמת", בספר "מילים הורגות". תבדקי אם זה מה שיש לך.
אם לא, יש רק שני דברים שאת יכולה לשנות בקשר הזה:

  1. את עצמך (ממליצה בחום לקבל עזרה מאשה אמיתית שמבינה בשיקום לאחר חיים עם מתעלל).
  2. לצאת מהקשר.
קישור | העבר | מחק *מתנדנדת* (15.08.2013 22:07):
בשמת- אכן מילים חריפות, תודה על הצלצול השכמה

באמת עדיין לא בטוחה שהמצב כזה סופני, אחפש את הספר ואקרא
יש לי שני קולות מנוגדים בראש, אחר אומר "אני ראויה ליחס טוב, לא להתפשר על זה!" והשני אומר כמאמר הסטיקר "רק אהבה תביא אהבה", עוד רוך וחמלה ללא שיפוטיות יעשו את העבודה בסוף
בכל מקרה השינוי העצמי הוא הכרחי, ברור לי. עובדת על זה ברגעים אלו ממש...

התכוונתי לשינוי אצלך, לא אצלו. אי אפשר לשנות אחרים, רק את עצמנו.
חבל לגמרי על הזמן והאנרגיה שלך. אם רק אהבה מביאה אהבה, תפני אותה כלפי עצמך קודם כל. ומי שאוהבת את עצמה לא מוכנה לסבול התנהגות כזו כמו שהוא מתנהג אליך כלפי מי שהיא אוהבת. אגב, מניסיוני וכפי שכבר ציינתי בדף הזה, הקולות המנוגדים בראש והבלבול הם עוד סימפטום של ההתעללות עצמה. מאחלת לך הרבה כוח ואהבה עצמית, בהירות ואומץ.
heart
מה שששונרא כתבה:

חבל לגמרי על הזמן והאנרגיה שלך. אם רק אהבה מביאה אהבה, תפני אותה כלפי עצמך קודם כל. ומי שאוהבת את עצמה לא מוכנה לסבול התנהגות כזו כמו שהוא מתנהג אליך כלפי מי שהיא אוהבת. אגב, מניסיוני וכפי שכבר ציינתי בדף הזה, הקולות המנוגדים בראש והבלבול הם עוד סימפטום של ההתעללות עצמה. מאחלת לך הרבה כוח ואהבה עצמית, בהירות ואומץ.

יש לי שני קולות מנוגדים בראש, אחר אומר "אני ראויה ליחס טוב, לא להתפשר על זה!" והשני אומר כמאמר הסטיקר "רק אהבה תביא אהבה"
יקירה, אהבה תביא אהבה רק אם הצד השני מוכן ורוצה לתת אותה.
אם מדובר באדם שלא רוצה לתת מלכתחילה - שום אהבה ממך לא תשנה את דעתו. להיפך.
הקולות המנוגדים בראש והבלבול הם עוד סימפטום של ההתעללות עצמה.
טוב לדעת!
הקולות המנוגדים בראש והבלבול הם עוד סימפטום של ההתעללות עצמה.
טוב לדעת!

פשוט, חלק מרכזי בהתעללות הוא *התעתוע*.

קורבן ההתעללות ממשיך להישאר שם מפני שהוא כל כך בתעתוע ביחס לאהבה. בזכות דברים מסוימים הקורבן מצליחה/ה לספר לעצמו שיש פה מערכת יחסים זוגית אוהבת (רק עם קצת בעיות, נו, למי אין בעיות) - כאשר הדברים האחרים מחלישים אותו/ה כל הזמן וגורמים להרגשה קשה שהיא לא אהובה (הרגשה שמוכחשת רוב הזמן, והחלשה שהיא בלתי נראית רוב הזמן).

התעתוע תמיד פוגע באדם במקום שהוא הכי פגיע.
האדם מגיע מראש למערכת יחסים כזאת, כי הוא "שרוט" במקום הספציפי שמוכן לקבל התעללות כאהבה.
המתעלל, ללא כל כוונה מודעת אבל כתוצאה ממצוקות משלו, יש לו צורך עז לשלוט בחיים של אדם אחר ולהתעלל בו. לצורך כך עליו להחליש את טרפו כל הזמן אבל לשמור על מספיק תעתוע שהוא כאילו אוהב.

(אני מדגישה: זה לא בא כתוצאה מרשעות, זו תוצאה לא מכוונת של מצוקה קשה ועמוקה, וזו אחת הסיבות שהוא מושך את הקורבן: הקורבן לרוב חש במצוקת המתעלל, והוא נמשך "לטפל", "להוכיח לו שיש מישהו בעולם שכן אוהב אותו" וכן הלאה).

כדי להיחלץ ממערכת היחסים צריך קודם כל לסלק את התעתוע הזה. בלי לסלק את התעתוע, טובעים בביצת "אבל הוא אוהב אותי", "אבל אם אני רק אהיה יותר טובה/ראויה/מתוקנת/אוהבת כלפיו אז הוא יתנהג אלי בצורה אוהבת יותר" ונשארים שם.

"רק אהבה תביא אהבה", עוד רוך וחמלה ללא שיפוטיות יעשו את העבודה בסוף.
אז אני רוצה לכתוב עוד משהו:
תראי, יש כמה צדיקים בעולם שיכולים לגשת לאדם כזה, פצוע וחסר אהבה, ולהתחיל לתת לו אהבה, רוך וחמלה ושבסוף גם ייצא מזה משהו חיובי.
אבל:
א. אלה מתי מעט, משכמם ומעלה, ואנחנו, בני התמותה, לא צריכים ולא יכולים לשאוף להגיע לשם.
ב. ומה שיותר חשוב: האנשים האלה ייתנו אהבה לאדם הפגוע אך ורק ממקום של שפע, מהעודף שיש להם. רק מי שרווי באהבה, שחווה מערכות יחסים חמות ואוהבות בעבר ובהווה, יכול לבחור לתת אהבה לאדם הפגוע, בהתנדבות, במשרה חלקית, כפרוייקט צדדי של החיים שלהם. והם תמיד יישארו בשליטה, תמיד יוכלו להגיד "עייפתי, עכשיו מספיק", ולסגת הביתה, אל עצמם ואל מערכות היחסים האוהבות שלהם, כדי לתדלק.
או להפסיק בכלל, כשצריך. ובלי ייסורי מצפון.
וגם: הם לא יצפו לתמורה, כי תמיד יש להם מאיפה לתדלק. יש להם מיכלית דלק שלמה ברזרווה, אז הם לא זקוקים לטיפות המעטות שהאדם הפגוע יכול (אולי) לתת להם, מהג'ריקן הקטן והדולף שלו.
אז בתנאים כאלה זה אפשרי, אם כי אין ערובה להצלחה כלשהי.

אבל לעשות דבר כזה, נתינה כזאת, כחלק ממערכת יחסים מרכזית?
כחלק מנישואין או זוגיות?
זו התאבדות.
זה כמו לתרום למישהו כליה, וכשההשתלה נכשלת, לתרום לו את הכליה השניה.
הלו! מה נשאר לך, לעצמך?
אה, כן. הנתרם, נשמה שכמותו, מסכים להשאיל לך, מדי פעם, את מכונת הדיאליזה שלו, כדי להשאיר אותך בחיים. פה ושם, כזה. כשהוא יכול. כשבא לו. יום כן, יום לא.
היום לא.
התאבדות כבר אמרתי?
hug-sad

<בשמת, לאישורך>

הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

מניסיון- לבקש עזרה, להוציא את זה החוצה ולא ברשת- להתקשר ולקבוע פגישה באחד המרכזים של אלימות במשפחה. להפגש עם העו"ס (ולקוות שהיא טובה) זאת ההתחלה של לצאת מזה, לא לחכות שזה ישתפר ושהוא ישתנה, לא לחכות שההתעללות תחלוף ושהכל יהיה טוב בעתיד- כי רוב הסיכויים שזה לא יקרה. ללמוד מזה כמה שאפשר ולהמשיך הלאה. צאי מזה. מערכת יחסים מתעללת לא מובילה לשומקום טוב, רק הרבה יותר קשה לצאת מזה ככול שהזמן עובר. מחזקת את ידייך באהבה, אם אני עשיתי את זה אז גם את יכולה! תאמיני שמגיע לך לחיות בלי פחד. בהצלחה גדולה.

מה שתמרוש רוש כתבה. כל מלה.

ומסכימה לגמרי עם אחת שיודעת.

קישור | העבר | מחק *מתנדנדת* (17.08.2013 20:22):
תודה רבה לכן נשים חכמות! אתן והאתר הזה מאוד עוזרים.

אני מציעה לך לקרוא את הפרק השלישי, "משהו על אהבה וחברות של אמת", בספר "מילים הורגות". תבדקי אם זה מה שיש לך.
קוראת את הספר עכשיו, ובנתיים יש לי את המחשבה (או אשלייה?) שהמצב הפיך ובר תיקון, בדרך זו או אחרת
ואעביר את הספר לאמא שלי, בכלל עכשיו נראה לי שאני תופשת את אותה משבצת אומללה שהייתה לה בזוגיות עם אבא שלי (היום כזוג פנסיונרים המצב טוב בהרבה ממה שהיה כשהייתי בבית)

אנסה להפגש השבוע עם 2 נשים (אחת חברה שארגיש נוח לשתף איתה, ושנייה מכרה מהעבר שנפרדה מבעל אלים) וגם עם הילר שפנה אלי היום כי הרגיש שאני זקוקה לו (מדהים איך לפעמים בדיוק מה שצריך מגיע)

שוב תודה!!

יש לי את המחשבה (או אשלייה?) שהמצב הפיך ובר תיקון, בדרך זו או אחרת
את מוזמנת להעלות פה את המחשבות האלה ולהתבונן בהן.
מה לדעתך הפיך ובר תיקון? איך התיקון הזה יכול להתרחש? מי צריך לעשות את זה? איזה מין מאמץ זה דורש? כמה זמן זה יכול לקחת? האם מי שאמור לעשות את המאמץ הזה - רוצה ומוכן/נה לעשות את העבודה? כמה משאבים עומדים לרשותו/ה שיסייעו להצלחה של זה?

מה שאמרת לנו בהודעה הראשונה שלך הוא:
[הבנזוג] הנוכחי "עונה" על הסעיפים 1-10 ועוד קצת מאלו בהמשך, ז"א לא מקרה קשה אבל בכל זאת,
במילים אחרות, בן זוגך הנוכחי מתעלם מהרגשות שלך. הוא מתנהג בחוסר כבוד כלפייך. לועג לך או מעליב אותך ואז אומר לך ש"זה רק בצחוק", או שאין לך חוש הומור. הוא עושה צחוק מהאמונות שלך, מהדת שלך, מהגזע/העדה, המורשת או המעמד שלך. מונע ממך אישור, הערכה או חיבה. עושה לך "ברוגז" באמצעות שתיקה. הולך ממך בלי לענות לך. מבקר אותך. מקלל אותך, או צועק עלייך. הוא משפיל אותך בבית או בציבור. הוא מגלגל עיניים כשאת מדברת.

זה בעינייך לא מקרה קשה?????
בעיני זה חמור מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד.
אם הייתי חיה ככה ולו יום אחד, מהבוקר עד הערב, הייתי צריכה אחר כך שבוע כדי להתאושש.
לפחות.

הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

אני חיה עם אחד כזה. והבעיה הכי גדולה היא הילדים. אני אמנם אעזוב אותו, אבל הילדים המסכנים צריכים להיות עם האבא לפי חלוקת המשמורת. הרי ההתנהגות המתעללת כלפיי מופגנת גם כלפי הילדים. אמנם בקטן ואמנם בדרך סמויה אבל אני רואה הכל מהצד וכל הזמן שומרת עליהם.
האיש מחוץ לבית הוא האדם הכי מנומס והכי מתחשב והכי משקיע בילדים והכי עוזר והכי נחמד והכי סימפטי ורק אני היחידה שרואה את הזבל שמסתתר מאחורי המסיכה.
אז אני לא אתגרש ממנוו אך ורק כדי שהילדים המתוקים שלי לא ייצטרכו לסבול איתו!
אני סובלת בשביל הילדים שלי.
אתם חושבים שיש ברירה אחרת??

תם חושבים שיש ברירה אחרת?
כו.
אם תיפרדי ממנו, הילדים לפחות לא יראו כל הזמן נון סטופ איך הוא רומס אותך.
והם יסבלו מהתנהגותו המתעללת רק כשהם איתו.
אם הם צעירים, אז רוב הזמן הם יהיו איתך.
ואת תוכלי ללמד אותם מה לעשות במקרה שהם נפגעים.
ככה, יוצא שאת משתפת פעולה!

לא אומרת לך מה לעשות. רק נותנת לך עוד נקודת מבט.

מתנדנדת, מה שתמרוש רוש כתבה...
הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

תודה בשמת_א‏
ובכל זאת. הילדים לא אשמים והשהייה במחיצתו עלולה לגרום להם סבל (תאמינו לי גדלתי עם אמא כזאת).
כרגע בבית אני משמשת כבלם ומגינה עליהם מה גם שהוא לא מבלה איתם הרבה.
דוגמא: הבת שואלת את האבא "נכון שאתה אומר X כל הזמן?" (ואני אומרת נכון). האבא יענה "מה פתאום? מאיפה את ממציאה כאלה דברים". איך ברגע אחד הוא גורם לה לערער את הזיכרון שלה, שקרן עלוב שכמותו. אני מייד אומרת לה שתסמוך על עצמה. אבל התעללות כזאת לאורך זמן מבלי שאני אהיה נוכחת תגרום סבל.

מה שאני אומרת שנכון שצריך לעזוב אך רק במקרה שאין ילדים בסביבה. זה בכלל לא פשוט.

קישור | העבר | מחק *מתנדנדת* (19.08.2013 10:57):
מה לדעתך הפיך ובר תיקון? איך התיקון הזה יכול להתרחש? מי צריך לעשות את זה? איזה מין מאמץ זה דורש? כמה זמן זה יכול לקחת? האם מי שאמור לעשות את המאמץ הזה - רוצה ומוכן/נה לעשות את העבודה? כמה משאבים עומדים לרשותו/ה שיסייעו להצלחה של זה?
התיקון יכול לבוא משיפור היציבה שלי (תרתי משמע) וחיפוש טעינת כוחות ממקור אחר- חברות, יצירה, לעשות מה שגורם לי הרגשה טובה.
הדימוי שיש לי בראש הוא האשה עם הזאב על עטיפת הספר "רצות עם זאבים"- ראש מורם, מובילה, חזקה ולא תלותית באף אחד, מנהיגת הבית, נקבת אלפא.
תוך כדי אקטע כל ביטוי הכי קטן לאלימות מילולית מצידו. כך באופן מידי יהיה שיפור בתחום האלימות המילולית (שהיא אגב לא מאוד תכופה, בעצת הספר "מילים הורגות" התחלתי לרשום ולהזכר באמירות אלימות והן לא רבות, "רק" אחת לכמה ימים).

גם אני, בדומה למיואשת, עם ילדים קטנים ולא יכולה (או רוצה, בשלב זה) לעזוב.
מקווה ששינוי ההתנהגות שלי יגרור אצלו הבנה שהכללים השתנו, ואולי יהיה שיפור כל שהוא גם בתחום גילויי החיבה. מהמצב של הורי למדתי שאנשים יכולים להשתנות, אצל אבא שלי גורם ההזדקנות והתקרבות לסוף היה הטריגר לשינוי, מקווה שאני לא אצטרך לחכות כל כך הרבה זמן...
אם הבחירה היא בין אבא טוב וצמוד לילדים שלי לבין הצורך שלי באהבה מבן הזוג- ברור לי במה אבחר.

תודה על השאלות מעוררות המחשבה!

מאיזושהי אני מופיעה כאילו ערכתי בדף הזה וזה לא נכון. מישהו משתמש בניק שלי. אנא, הפסק/ הפסיקי.
התיקון יכול לבוא משיפור היציבה שלי.

זה לא עובד!!!

מקריאת דברייך עולה שאת משוכנעת בפנים שהוא אוהב אותך והוא פשוט לא יודע מה לעשות עם שריטות שיש לו מילדות/מהמלחמה/מהתעללות שהיא והסיבה שהוא עד כה לא הפסיק את ההתנהגות המתעללת שלו (הערה נבזית אחת לכמה ימים זו התעללות כי גם בזמן שהוא לא עושה את זה , זה קיים ברובדים רבים...) זה כי את מתנהגת מולו כקורבן (כמובן מסיבותיך ועברך)
ושאם רק תשני את עצמך והתנהגותך- סוף סוף גם הוא ישתנה ויהפוך מאדם שמשפיל אותך על בסיס קבוע לאיש המתוק התומך המקבל והמקסים שאת ורק את יודעת שהוא.

זה לא עובד!!!!!

אני חושבת שזה נהדר שאת מחפשת דרכים לחזק אותך, כמי שגדלה בילדותה עם התעללות, אני גם מכירה את החולשה הזו שמושכת בן זוג מתעלל. אבל אל תצפי שהוא ישתנה .

ולצערי:
אצל אבא שלי גורם ההזדקנות והתקרבות לסוף היה הטריגר לשינוי,

אצל אבא שלי זה רק החמיר....

הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

רוצה לענות למתנדנדת...

גם אני עבדתי על היציבה שלי.
ברגע שהושג שיפור משמעותי והתיישרתי הרגשתי חזקה. שידרתי זאת כלפיי חוץ. הוא קלט את זה. התחלתי לקבוע לו עובדות. הפסקתי להתרגש מכל פיפס שלו.
מה קרה אז? הוא התחיל "להתנחמד" אליי. הוא התחשב בי. הוא התחנף.
אבל שלא תטעי. זה לא קרה בגלל שפתאום הוא נזכר שהוא אוהב אותי. זה קרה בגלל שהוא התמלא בפחד שעכשיו אני חזקה ועלולה לעזוב אותו.
כל עוד אני מאפשרת את ההתעללות שלו הוא יודע שאני בידיים שלו ולא אעזוב אותו. ברגע שאני משדרת לו שאני חזקה ולעזעזל כל מילה שיוצאת מהפה שלו (בזכות יציבה זקופה) הוא נתקף פחד ובוחר בדרך אחרת. "להתנחמד".
איך אני יודעת שזאת "התנחמדות"? לפעמים כששורה עליי רוח טובה ואני שוכחת לרגע מי עומד מולי, ההתעללות חוזרת באופן מידי!

מתנדנדת יקרה, תעבדי על היציבה בשבילך ולא בשבילו.זה יעזור לך להתמודד מולו, אבל זה לא ישנה אותו.

בנות, תקראנה את הספר- "למה הוא עושה את זה? " אני קוראת עכשיו ובדרך להתגרש
בהצלחה- ולא לפחד, לא להתמהמה
אל תבזבזו את החיים על אדם כזה
אני כבר סבלתי מספיק
גם בעלי "מתנחמד" עלי כשהוא קולט עכשיו שיש מצב שאני מתגרשת, אבל אני מחזיקה בשיניים, ובעזרת חברה טובה ואמא תומכת אני לא נותנת לעצמי להאמין להתנחמדות הזו!!!! היום הייתי אצל העו"ד ואני בדרך להגיש בקשה לגירושים. אתמול בערב כמעט והחלטתי לא ללכת לעו"ד- כי הוא היה כזה נחמד ומתוק ממש כמו כשהיינו רק כשהכרנו- אבל זה לא נכון!!!!! בנות- בבקשה- לעוף לגברים כאלו!!! אנחנו נשואים שנתיים וחצי ויש לנו ילדה בת 9 חודשים, זה מאוד קשה!!! אבל חייבים לעזוב, אפילו אם יש עוד רגש ומשיכה. פשוט חייבים לעזוב!!! לא זה יהיה יותר טוב, הוא לא ישתנה. אנחנו כבר התחלנו טיפול זוגי והוא לא התמיד. עכשיו הוא פתאום מוכן ללכת שוב לטיפול. אבל זה לא נכון. ברגע שאכנע- אכלתי אותה!!
הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

ברגע שאכנע- אכלתי אותה!!

סוזן_סוזן??‏ כל מילה בסלע!!!

הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

סוזן_סוזן?, מה דעתך לגבי הילדה שלכם? את לא חוששת כשהיא תהיה אצלו שהוא גם יתנהג אליה ככה?

אני מאוד חוששת לגבי העתיד של הילדה שלנו- איך יהיה הקשר שלהם.... בנתיים זה עוד מוקדם כי רק מגיל שנתיים לפחות גבר יכול לקחת את הילדה מחוץ לבית של הגרושה... אין לי כ"כ מה לעשות בנידון, אלא רק לקוות שיהיה טוב....
מיואשת, כתבת נהדר!
והוא כל כך מתנחמד אלי.... ואני כבר מכינה את דרך המילוט שלי... ואפילו חושבת.. ואלי אני טועה? ואולי הוא ישתנה? הוא כ"כ נחמד בזמן האחרון... ואולי יש סיכוי? לא!!!! אני חייבת להיות חזקה ולברוח משםQQQ
האם לא הכל מתחיל אצלינו
ולאפשר מערכת בריאה יש להרשות?

מעניין,נשים שעשו את "העבודה" ושחררו את בן הזוג האומלל בתוכן
זכו למערכת יחסים בריאה יותר?
מה עם החלק הפנימי שמושך חויה כזו לתיקון?
מה עם האהבה ולא הדפוס...?

מעניין,נשים שעשו את "העבודה" ושחררו את בן הזוג האומלל בתוכן
זכו למערכת יחסים בריאה יותר?

אני שמתי לב, שביירון קייטי היתה נשואה למישהו כשהמציאה את "העבודה". קראתי משהו מהתלונות שלה עליו, שעליהן היא עבדה.
בינתיים התגרשה ממנו והיא נשואה היום באושר למישהו אחר.
אז לדעתי התשובה היא, שלפעמים את עושה את "העבודה" ומשחררת אמונות מקובעות שלא משרתות אותך, ובסופו של תהליך את מגלה שאת באמת חיה חיי סבל עם מישהו שאת לא רוצה לחיות איתו....
ולי עוד יש ספקות... אפילו שהעורכת דין שלי כבר מכינה את תיק הגירושים.. והוא - אין לא מושג עדיין ממה שהולך לקרות...
אני עוד חושבת- הוא יכול להיות מקסים ורגיש ומצחיק וכל כך כיף לנו ביחד
אבל רגע- הוא כבר אמר שישתמש באלימות.. והוא הניף את ידו כרוצה לחבוט בי בצורה מאוד מאיימת ומפחידה..
אז מתי להתעורר.. עכשיו? או אחרי שיכה בי.. כי גם אחרי שיכה בי אני יכולה להגיד.. הוא רק נתן לי סטירה, מה יש.. הינה הוא משתנה, הינה הוא נחמד שוב.. הינה הוא הבטיח ללכת לטיפול.
אני עדיין בספקות ובגלל זה אני כותבת פה, אבל אני עושה את הצעד הזה למרות הספקות.
סוזן- כל הכבוד
צריך המון כוח לעשות מה שאת עושה ולמרות שזה כל כך מתעתע ולמרות שאת נתונה ברכבת הרים רגשית... את עושה את זה!
ברור שכל הזמן הזה תהיי מבולבלת- את גם באבל על קשר שנגמר ובאבל יש נטייה להתרפק יותר על רגעים טובים ולמזער את מה שכל כך לא בסדר....


flower

אני בסערת רגשות!!! הצילו!!!! מחר בית המשפט לעניני משפחה חוזר אחרי פגרה של חודשיים- ואני אוכל להגיש בקשה לגירושים. והוא רק נהיה יותר ויתר מתוק. כשאני לא לידו אני מרגישה את השינאה העמוקה אליו, אני ממש מדמיינת איך אני חונקת אותו מרביצה לו נותנת לו אגרופים!! יש לי כ"כ הרבה זעם כלפיו. ואז אני רואה אותו והוא כל כך חמוד עכשיו ואני מאוד נמשכת אליו הוא מצחיק אותי ויש לי המון רגשות ובא לי לחבק אותו- ואז אני עוצרת את עצמי. אני חייבת לעזוב- יש לי חלון הזדמנויות עכשיו. אמא שלי תעזור לי ואני אגור אצלה, והיא לא כזאת צעירה... ואני מרגישה שאם לא אעשה את הצעד עכשיו, אח"כ יהיה לי מאוד קשה לקום וללכת, וגם האלימות שלו הנפשית והמילולית יכולה רק לגבור. ממש הייתי בטלטלת רגשות מאוד קשה איתו כל הנישואים. היה פתאום תוקף אותי וצועק ומשפיל ולא מרפה. הייתי צריכה לפעמים לברוח לחברה או לאמא למשך כמה ימים כי היה פשוט רומס אותי ורומס ורומס, ואני כבר נחנקתי והוא - זה לא הזיז לו בכלל, והוא עוד לא "הרשה" לי לבכות, והיה מתעלל. אח"כ היה חוזר להיות מקסים במשך תקופה די ארוכה ואני הייתי חושבת שזהו זה, שהכל בסדר. עכשיו יש לי תינוקת, אני לא יכולה להתחיל לברוח איתה לכל מקום, אני צריכה מקום יציב, עם יחס יציב. והוא מראה לי עכשיו כמה שהוא השתנה, כמה שהוא מקסים, כמה שהוא הבין שהוא לא רוצה לאבד אותי ואני חשובה לו והוא רוצה להלחם עלי , לא להפסיד את הקשר, שהוא מוכן לעשות הכל!! ומה יקרה עוד חצי שנה? ומה יקרה עוד שנה? אני כל הזמן חוזרת ואומרת לעצמי- עדיף לי לעשות טעות ולעזוב אותו, מאשר לעשות טעות ולהשאר איתו. אבל עדיין יש ספקות.... עכשיו אני מבינה למה נשים מוכות נשארות עם הגבר.... כי יש את התמימות הזו שהינה הוא משתנה, ואני עוד אוהבת אותו....
קישור | העבר | מחק *פלונית* (31.08.2013 22:45):
לא פשוט...

רק את יודעת באמת מה החלק שלך ביצירה זאת..אם את אכו לא קשורה וההתנהגות שלו לא צפויה ואת לא לוחצת לו על כפתורים רכים וכו אז זה די ברור...הקושי הוא לדעתי מה החלק שלי ביצירה הזו...

לבשמת...זה לא סוחף וביירון קייטי עזבה אחרי שעשתה עבודה והרשתה לעצמה חיי זוגיות שונים...
ללקיחת האחריות יש גם תפקיד אם הוא "דפוק" איכשהוא...

לבשמת...זה לא סוחף וביירון קייטי עזבה אחרי שעשתה עבודה והרשתה לעצמה חיי זוגיות שונים...
ללקיחת האחריות יש גם תפקיד אם הוא "דפוק" איכשהוא...

לא כל כך הבנתי את הניסוח. מה "לא סוחף"?
נדמה לי שאנחנו מסכימות: מה שאני אומרת הוא, שלעשות את "העבודה" לא מבטיח לך חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. אפשר לעשות את העבודה, ואחרי זה לגלות שהבעיה לא היתה נעוצה רק באמונות המגבילות שלך (שאותן תיקנת באמצעות העבודה) אלא שיש בעיה אמיתית עם הבנאדם.

אני בעד לעשות את "העבודה" וגם את העבודה (כלומר, לעשות הכל כדי לתקן ולשנות ולשנות את ההתנהגות והדפוסים שלנו).
לפעמים זה מספיק בשביל לשנות את החיים לטובה.
אבל חשוב לדעת, שלפעמים כל העבודה שנעשה לא תתקן את הזוגיות אם הצד השני הוא, למשל, בן זוג מתעלל, שלא עושה את "העבודה" ולא רוצה לעשות.

אני יכולה לעשות עבודה רק על עצמי, אבל אני לא יכולה לשנות אותו
כל הקטע הזה של "לעשות את העבודה" השאיר אותי איתו, כשיכולתי לעזוב לפני שעוד הייתי בהריון ממנו. וההתעללות רק החמירה. צריך מאוד להזהר מ"לעשות את העבודה" . אני קיבלתי עיצות של- "תישארי ותבדקי עד הסוף" "תהיי שם בשבילו" "תבדקי איפה את לוחצת על הכפתורים" וככה נשים מוכות נשארות במעגל האלימות! בנות- תזהרנה מעיצות אחיתופל! הרבה נשים מוכות נשארות במחשבה אמיתית שאולי אם הן תעשנה את העבודה, אזי גם הוא ישתנה. זה לא עובד עם גבר מתעלל! ככה נשים שגם ככה חושבות שאולי הן אשמות.... שאולי יכלו לעשות כך או כך, ואז הולכות הן על ביצים.... והן לא מבדילות שהן מדכאות עצמן ולא עושות עבודה.... זהירות מיפות נפש שאינה במקומה.
ועוד משהו אציין- ואם אני כן לוחצת לו על הכפתורים?? אז מה! זו לו סיבה שהגבר יתעלל בי, יאיים עלי, יצעק עלי, או כל דבר אחר שנחשב אלימות! אם כפתוריו של הגבר נלחצו- שיעשה על עצמו עבודה ולא יוציא אגרסיות על האישה. אין שום הצדקה לכך שגבר יתעלל באישה, ועוד אישה תחשוב- אולי אני לחצתי לו על הכפתורים? אז זו חשיבה של אישה מוכה. לחצתי לו על הכפתורים ולכן הוא מתעלל בי- יש לו הצדקה לכך.
אני לא חייה באירן, אין לי רעלה על הראש, אני לא עבד שחור באמריקה שלפני 200 שנה, אני לא עבד במצריים. אני אדם שווה זכויות, שחיי במדינה עצמאית ודמוקרטית.
"תהיי שם בשבילו" "תבדקי איפה את לוחצת על הכפתורים"
זה לא אותו דבר כמו לעשות את העבודה...
חלק לא מבוטל בתהליך העבודה על עצמנו (לאו דווקא ביירון קייטי) הוא ללמוד לאהוב את עצמנו, לקבל את עצמנו, לפתח בטחון עצמי, כבוד עצמי. ואלה בדיוק הדברים שמתוכם מתברר שאם מישהו מתייחס אלינו בצורה מכוערת, זה מתחיל לבלוט מאוד!
"עבודה אישית" שהמטרה שלה איננה לשפר את האהבה והקבלה העצמית - חשודה ובעייתית.
קישור | העבר | מחק *פלונית* (01.09.2013 13:34):
קודם כל אהבה עמנית
וממנה אדוות לעולם!!!
אחרי החג אספר לו שאני מתכוונת להתגרש. מהיחידה לאלימות אמרו לי לא להיות איתו לבד. כי בעבר הוא איים עלי שישתמש באלימות. אני אלך לאמא שלי ואגיד לו בטלפון, אח"כ אחזור לבית רק אחרי שבוע בליווי אמא שלי. מעניין מה יקרה...
בתכלס עכשיו הוא כזה מתוק וקונה לי מתנות ורק רוצה להשלים, ומבטיח שיהיה הבעל הכי הכי.
וכמעט אני מתפתה לבטל הכל
אבל אם איים פעם אחת... והיה מאוד מפחיד כלפי... איים, צעק, דפק על הקירות בבית, צרח שהוא שונא אותי, קפץ לקראתי כהולך להכות אותי, ואני אז הייתי בחודש 7 להריון - והייתי בהריון בסיכון גבוהה בגלל בעיות לב, והוא הפחיד אותי כ"כ שפחדתי שהמים ירדו לי ואלד לפני הזמן רק מהפחד והלחץ- אז איך אוכל לסלוח לו? כשראיתי שמול עיניי הוא הופך למפלצת... ומה יקרה בפעם הבאה?
אתן מבינות את הפיגור שלי שעדיין אני בלבטים וסערת רגשות כשאני יודעת שהוא אלים? וכבר הגשתי מסמכי גירושים, ועוד מעט זה יוצא לפועל, ואני עוד חושבת אם אני עושה את הדבר הנכון?
חייבת חיזוקים בנות
קישור | העבר | מחק *פלונית* (05.09.2013 19:10):
את ממש לא מפגרת! את אמיצה, ואת מצילה את עצמך ואת מגינה כלביאה על ילדייך.את מעוררת השראה. אם אשה נוספת שהיתה במצבך תתקל בדף הזה- מעשייך יוכלו לשמש לה דוגמא.
קודם כל וכמו שצריך-את דואגת לעצמך. אני לא יכולה כמובן להכיר לעומק את הדינמיקה בינכם דרך המחשב, אבל ממה שקצת קראתי- את עושה את הדבר הנכון. ולא כדי להחליש אותך, אלא כדי לחזק- והיה והוא באמת ירצה ויוכל ויצליח לעשות שינוי אמיתי בהתנהגותו- אז גם הפרידה היא הפיכה. אבל קודם כל את צריכה לפרגן לעצמך מערכת יחסים אוהבת, בטוחה ודואגת.
אני מקווה, לנוכח האיומים שתארת כאן- שהכל נעשה בליווי מתאים. אולי גם ההליכה אחרי שבוע עלולה להיות מסוכנת? הישמרי לנפשך!
תודה על החיזוק, אני ממש זקוקה לזה, במיוחד כשעכשיו הוא כ"כ חמוד ומצחיק ונחמד כמו פעם, אבל זה רק בשביל לפתות אותי להישאר, ואני ממש מבינה עכשיו למה נשים מוכות נשארות בקשר כזה, זה לא בגלל שהן מזוכיסטיות, הן פשוט מאמינות ואוהבות וכשהגבר חמוד ומתוק הן חושבות שהוא כבר לעולם לא יפגע בהן. אני לא יכולה לקחת את הסיכון הזה.
אציין גם שתחילת ההתעללות היתה נפשית, היה מאיים שיעזוב אותי, היה יודע לפגוע ולהעליב אותי כמו שרק הוא יודע, היה יודע להשאיר במתח, בלחץ , באי וודאות על כל דבר, היה צועק עלי, מדבר הטון של ציווי, וכמובן בין לבין היו הפוגות, היה מתנהג כמו מלאך, כזה חמוד ושרמנטי, שהייתי בטוחה שהינה הוא משתנה... אני כבר ממש לא יודעת מי הוא ומהו טיבו... אני לא יודעת איך יגיב כשאגיד לו שאני מתגרשת... אני מתכננת לעזוב לשבוע, ואח"כ וחלזור בליווי של אמא שלי שתשאר איתנו בבית עד שהוא יעזוב... אמא שלי בת 70, היא לא ממש יכולה להרביץ לו ,כן, אבל היא כמו עד בבית. הוא אולי ירתע... אני לא יודעת.. אבל לאורך כל הדרך אני אשתף את היחידה לאלימות במשפחה והם ינחו אותי כבר מה לעשות בהתאם לתגובותיו. מה שאני חוששת שהוא יהיה "קול" ואז אני ואמא נחזור לדירה והוא ישתגע שם... אולי אני אצטרך להכין אותו שאני מגיעה עם אמא שלי, בשביל שלא יחטוף חום שיראה אותה ויתחיל להתפרץ.. אני כבר ממש לא יודעת מי הוא ומה הוא מסוגל לעשות...
סוזן, אם יש לך ידיד שיכול ללוות אותך, עדיף בחור ואם לא אז אשה סמכותית וצעירה, אמא בת 70 לא מספיק.
אם את יכולה לבוא איתו לטיפול זוגי בתחנה לטיפול משפחתי אצל עובדת סוציאלית עדיף, כי בגלל שיש לכ ילד משותף הוא צריך להעביר לך דמי מזונות וגם לקבל טיפול כדי שיוכל להיות אבא בצורה כלשהי
הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

ברגע שאגיע לאמא שלי אחרי החג ואודיע לו על כוונותי, אז איידע את היחידה לטיפול משפחה, ואפעל כמובן לפי עצתם. אני בטוחה שיש להם ניסיון רב ויוכלו להדריך אותי איך לפעול.
אמשיך לעדכן כאן את המסע שלי, אני מקווה שיעבור כמה שיותר חלק ומהר ושאתחיל תקופה חדשה ובריאה
שנה טובה לכולכן, מזל שמצאתי את הפורום הזה לספר פה

בהצלחה סוזן, את מאוד אמיצה ומעוררת השראה. 3>
רק רציתי להגיד שאני קוראת, שאני תומכת, בשקט, בהחלטה להתגרש. אין לי עצות מועילות. אבל אני קוראת, אני כאן.

אם יהו לך רגעים קשים ממליצה לך לעצום עיינים ולנסות ולדמיין את התקופה שאחרי, שהכל יסתדר ותמצאי את השקט שלך.
בהצלחהההה! שנה טובה ומתוקה!
רק רציתי להגיד שאני קוראת, שאני תומכת, בשקט, בהחלטה להתגרש. אין לי עצות מועילות. אבל אני קוראת, אני כאן.
תודה מקסימות שלי, מקווה שהשנה שבפתח תהיה הרבה יותר מתוקה :)
מחר היה התכנון שאלך לאמא ואז איידע אותו .. אבל פתאום לקטנה יש חום, ואולי עדיף לא לטלטל אותה בנסיעות, אולי אחכה מספר ימים, הסכם הגירושים כבר מוכן , והעו"ד רק מחכה שאגיד לה לשלוח את המכתב... מחכה כבר לסוף
מחכה כבר לסוף.
וזוהי רק ההתחלה...
הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

הודעתי לו על הגירושים... הוא אמר שהוא לא יתן לי גט
וגם אמר שיקשה עלי את עזיבתו מהבית, שילחם
אוקי, אנחנו נראה- בית המשפט יחליט מתי יעזוב, ולגבי הגט- אלוהים גדול
בנתיים נשארתי בבית איתו, לא הלכתי לאמא שלי, כי אמרתי לו על הגירושים לא באופן מתוכנן, זה היה תוך כדי ריב שהתפתח... בכל מקרה אני חושבת שהוא לא יעיז להפחיד אותי או לאיים עלי כמו שעשה פעם, הוא יודע שאני הייתי ביחידה לאלימות במשפחה, ויידעתי אותו מספר פעמים שאם יתנהג באלימות אני קוראית למשטרה ומוציאה לו צו הרחקה. אני מרגישה שהוא נרתע מזה. כרגע אנחנו ביחד בבית, ולא מדברים אחד עם השני. מקווה לטוב..
והדבר הכי מצחיק הוא שאני עוד מרגישה אליו.. אהבה- שנאה כזה, וגם אפילו שואלת ובודקת את עצמי בציציות האם עשיתי הכל בשביל הזוגיות הזו? ואלי באמת הוא היה יכול להשתנות??? עדין נשארתי בתוך דמות האישה מוכה- עדיין

כל הכבוד, את בדרך החוצה flower
תחזיקי מעמד, עשית החלטה נכונה. את בשלב קשה להחריד, אבל זה יעבור. בטוח. ואת תצאי מזה happy . שנת שלווה.
גמר חתימה טובה לכולכן, יקרות שלי
הסרט התחיל לרוץ!!!!
קישור | העבר | מחק *פלונית* (13.09.2013 01:26):
מוזר איך שאת מתארת את זה...
הסרט התחיל לרוץ...

מקווה שאת בטוב מחוברת ללב שלך פנימה

הסרט של הליך הגירושים התחיל לרוץ- וכל איומיו ופרצופו האמיתי, הרוע, האכזריות
ברוך השם העו"ד שלי מטפלת בו ואני בכלל לא בקשר איתו
עכשיו אני רואה שצדקתי כשהחלטתי לעזוב אותו
כי היו לי ספקות לאורך כל הדרך, כי היו רגשות, והיה הרבה פעמים כ"כ נחמד וכובש..
אבל רשע נשאר רשע
ואני שמחה שעזבתי
מחזיקה לך אצבעות flower
אוקי, אנחנו נראה- בית המשפט יחליט מתי יעזוב, ולגבי הגט- אלוהים גדול
בנתיים נשארתי בבית איתו, לא הלכתי לאמא שלי, כי אמרתי לו על הגירושים לא באופן מתוכנן, זה היה תוך כדי ריב שהתפתח.

ברוך השם העו"ד שלי מטפלת בו ואני בכלל לא בקשר איתו.

לא הבנתי: את עדיין גרה איתו? אז איך את לא בקשר איתו ורק עו"ד בקשר איתו?

עזבתי את הבית לפני מספר ימים
עוד מעט הוא צריך לבוא לקחת את הילדה..... אני חוששת מהמפגש... וחוששת איך יהיה לה איתו
שיהיה בהצלחה!
תודה, היה דווקא בסדר
והוא ידע להפעיל את הקסמים שלו, כך שכשהלכתי לישון בלילה ממש התגעגעתי והיו לי מחשבות אולי לבטל הכל, אולי לחזור אליו, אולי הוא ממש רוצה להשתנות ויכולה להיות מציאות אחרת. ממש כמעט התפתיתי לחשוב שיש מצב.... אבל איך אני יכולה לקחת את הסיכון הזה? אני לא יכולה לשאת יותר כל סוג של התעללות כלפי.... אני פשוט לא יכולה יותר. ואני עדיין אוהבת אותו.... אבל אני חייבת לעזוב, לא לחשוב יותר מדי... לא סתם הגעתי למצב הזה שאני מגישה בקשה לגירושים, עברתי המון והיתה לי המון סבלנות וניסינו טיפול זוגי, וקראתי הרבה חומר על יחסים אלימים...
הבעיה אצל אישה מוכה- נפשית או פיזית זו הבעיה של סליחה, של מחילה, של להאמין בבן הזוג. זו הבעיה. לא להאמין להם. וזה מאוד קשה
בהצלחה אישה יקרה!
את לגמרי צודקת.
הדבר הכי קשה הוא לזכור את הדברים הרעים.
במחקרים הסתבר שהמוח שלנו ממש בנוי לזה: אנחנו מתוכנתים לזכור את הטוב ולשכוח את הרע.
לכן במקרים של התעללות, צריך ממש בכוח לזכור את האלימות, כי המוח נוטה לטשטש אותה ברגע שהוא עושה מחווה הכי קטנה של אי אלימות. אפילו לא צריך להיות נחמד במיוחד phased רק לא להכות, במעשים או במלים.
כל כך נכון. אני כדי לזכור בכוח התחלתי לנהל יומן קטן שבו תיעדתי את ההתרחשויות כמעט תוך כדי ואפילו כתבתי שם במילים: "כדי שלא לשכוח!", אינטואיטיבית. כל כך סוחף הוא הגל של ההקלה מעצם הפסקת המעשים/המילים, והרצון שלי להיסחף, להרפות, לנוח! לנוח! כי זה כל כך מתיש. להרפות ולצוף על גלים של אשליה נעימה ומחבקת. כביכול כמובן.
הקריאה ב"יומן" הזה שנמשך על פני שנים ממש מזעזעת. ובכך חשיבותה! ואני חוזרת לשם כדי לאזור כוחות ולהציץ במראה
גם אני רשמתי יומן כזה ..... שבו רשמתי את כל ההתנהגויות המכאיבות... אני ממשיכה בהליך הגירושים.. הוא כמובן לא משתף פעולה, ולא משחרר, בקרוב תוגש אליו תביעה למזונות והסדרי ראיה, אבל גט הוא כבר אמר שלא אראה ממנו. כרגע אני גרה אצל אמא שלי עם ביתנו הקטנה, והוא גר בדירה המשותפת, שאמור לפנות גג עד אפריל שאז החוזה נגמר. בנתיים הוא מגיע לבקר את הקטנה, אני לא מגבילה אותו- נותנת לו להגיע מתי שרוצה. וכשהוא בא הוא כל כך חמוד, וגם פגוע - ואני מכריחה את עצמי להיות חזקה, כי אני יודעת שאם חס ושלום אחזור אליו, יהיה לי פי כמה יותר קשה לצאת- עכשיו זו ההזדמנות שלי. ואני יודעת שהוא יקשה על ההליך...
ועכשיו הוא שולח כל מיני אנשים שיתקשרו אלי וישפיעו עלי לחזור אליו, ושהוא כל כך רוצה עוד צ'אנס, ולמה אני כ"כ קשה איתו, והוא כ"כ שבור עכשיו....
הוא מנסה להציג בפני אחרים שהוא כזה נחמד ואני כ"כ רעה ומפרקת משפחה ללא כל סיבה
sad
hug-sad
חזקי ואמצי. את יודעת שאת לא "מפרקת משפחה" אלא מנסה לשקם את חייך ואת חיי בתך, ואת יודעת שזה לא "ללא כל סיבה" אלא בגלל איך שהוא התנהג אליכן.
האם הם באמת מתקשרים אלייך?
סוזן, חשבת פשוט לא לענות לאנשים האלו? או לנתק להם ברגע שהם מתחילים להטיף לך?

hug

אני מתגעגעת אליו, איך שהיינו מתכרבלים בלילה, הצחוקים שהיו רק לנו, התקופות היפות, כשהיינו יוצאים לבלות ביחד, מתגעגעת לריח שלו, למגע שלו
קשה לי
ואולי הוא כן בעל טוב?
אבל באמת שניסיתי, שנתתי את כולי, שנתתי לו הזדמנויות לשינוי, שדחפתי שנלך לטיפול זוגי, שוויתרתי, שסלחתי, שהתפללתי לטוב יותר, שעשיתי בדק בית בתוך תוכי- איפה אני צריכה להשתנות...
וכואב לי שקשה לו - ותמיד הייתי לצידו, ועכשיו אני נגדו - והוא לבד מתמודד. ואני הייתי תמיד שם- עזרתי לו ואהבתי. והוא לבד עכשיו.
אבל יש לו עוד פרצוף- פרצוף לא נחמד
לפני שנה הגעתי לשיא, לנקודת האל חזור מבחינתי- ולמרות זאת עוד ניסיתי והלכנו לטיפול- אבל ידעתי לכבר עבר את הגבול
הוא איים שישתמש באלימות, הוא דפק בקירות, הוא הפחיד אותי מאוד, הוא צרח ששונא אותי ואני פחדתי שיעשה לי משהו... ואני היתי לקראת סוף ההריון, שהיה הריון בסיכון עקב בעיות לב, והוא קפץ לקראתי עם הגוף שלו כמו חיה טורפת, ואני פחדתי שהוא הולך להכות אותי, וכל הלילה הייתי ערה במיטה ורעדתי מפחד, ןפחדתי שהמים ירדו לי מרוב ההיסטריה, ובבוקר המשיך עם איומים כאלו ואחרים ואלימות מילולית, ואני רעדתי והייתי מוטשת- ועוד אני מספרת את זה בצורה עשינה- היה הרבה יותר מפחיד ממה שניתן להבין כאן בין השורות.
ואח"כ לחצתי על טיפול זוגי ולקח מס' חודשים עד שהסכים, ואז התחיל ללכת, אבל תמיד חיפף את מה שהיה- יאלה תמשיכי הלאה, מה את נתקעת? דף חדש וכו' ולי אסור להביע כעס, תסכול, חשש. אני צריכה לסתום את הפה ולחייך אליו... כי לי אסור !! וגם המשיך בהתנהגות תוקפנית פה ושם - לא בדרגה כמו שהיה לפני שנה, אבל בצורה מאוד כואבת. ואח"כ היה מאוד נחמד, וכרגיל- יאלה תמשיכי מה יש לך? אולי הבעיה בכלל אצלך? אולי את מגזימה? אולי את בדיכאון? אולי את זו שצריכה טיפול? אולי את נוטרת טינה?
אז איך אפשר ככה? ו]תאום כשאני עוזבת אז הוא משדר שהוא כזה נחמד, ומתוק- ומה בכלל כבר היה? אוקי, אז היו קצת קשיים, נכון, הייתי לא בסדר...
אבל אני חייבת ללכת.... אסור לי להכנע לרגש
אלו יחסים לא בריאים
אז איך זה שאני כ"כ אוהבת?
כי יש שם רגש וגעגוע, אבל רגשות זה דבר שמשתנה תדיר..
ואת הולכת נמלטת כי את מצילה את נפשך ונפש ילדתך.
ותצטרכי לעבור דרך הרגשות שבסופו של דבר יפנו את עצמם לטובת רגשות אחרים לאנשים אחרים
ודרך השאלות שבסופו של דבר יובילו אותך לגדילה וצמיחה והכרות עמוקה יותר עם עצמך ועם העולם.

מה שאת מספרת אינו משתמע לשתי פנים, לא רק תיאור האלימות והטרור שרק הוא מספיק לנוס כל עוד נפשך בך ולעולם לא לחזור ליחסים זוגיים איתו, אלא גם הביטול והמחיקה של המקום שלך תוך כדי ה״נחמדות״ שלו.

מחזקת את ידייך ואת מעשייך בכל מאודי, את אישה אמיצה וחכמה ויקרה.

עכשיו הוא התקשר אלי ובכה, ביקש שאבטיח לו שאשמור על ביתנו תמיד... אמרתי לו שגם הוא ישמור עליה, אז הוא בכה ואמר שהוא כבר לא יוכל לשמור עליה.. יענו רמז לי שאולי הוא מתכוון לעשות משהו לעצמו....
הקיצר מניפולציה רגשית- שארחם עליו, לעורר רגשות שלי, שארצה לרוץ אליו ולחבק אותו, ואולי אפילו להתנצל- כן כן להתנצל שעזבתי אותו ושאבטיח לו שלעולם לא אעזוב אותו שאני אוהבת אותו
אז לא!!! מזל שאמא שלי עוזרת לי ומחזירה אותי לשפיות
אז איך זה שאני כ"כ אוהבת?
זאת לא אהבה.
זה משהו אחר, שמתחפש לאהבה. אבל אהבה, זה לא.
יש שם תערובת של רגשי תלות, של חרדת נטישה, של רצון להציל אותו, של צורך גדול לטפל בו, של חרדות ושל חוסר ערך עצמי.

חשוב שתלכי ללמוד להעניק אהבה *לעצמך*. את לא אוהבת את עצמך מספיק, ולכן מערכת היחסים איתו.
תכתבי לעצמך את כל הסיפורים הקשים באופן מפורט, שבפעם הבאה שתתפתי כמעט ליפול שוב בפח שלו, תיזכרי.
ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. תספרי על מיסטר הייד, שכאשר הוא מופיע עם המסיכה של ד"ר ג'קיל, את כבר תזהי אותו.

היום הוא בא לבקר את הקטנה.. ביקש ממני שאתן לו הזדמנות אחרונה, שעכשיו הוא מבין שהוא לא היה בסדר והוא מבטיח לא לאכזב אותי, שהוא אוהב אותי ואת הילדה. אמרתי לו שאני לא יכולה לקחת צ'אנס כזה, שעכשיו הוא חושב ככה, אבל אם אחזור אליו יקח כמה זמן ויחזור לעצמו. הוא הבטיח שנלך לטיפול, שהוא מבטיח וכו וכו
אמרתי לא!!
חג שמח לכולן
סוזן, את משאירה אותו לבד עם הילדה?
ברוח ימים אלו, שבהם הורים מתאבים ורוצחים את ילדיהם, ואם לקחת בחשבון את האיומים המרומזים שלו, אני הייתי חוששת להשאיר אותו לבד עם הילדה.
הוא לא לבד עם הילדה, או שהוא בא אל אמא שלי הביתה ומשחק איתה בסלון ונמצא איתנו, או שהוא מטייל עם הילדה למטה ואני מצטרפת. אבל בעיקרון אני לא אמורה להגביל אותו כי הוא לעולם לא איים על הילדה והוא מתיחס אליה מאוד יפה.
חייבת לציין שכמעט התפתיתי להאמין לו, ואפילו יש בי את התמימות הזו שאני חושבת שכן הוא יכול להשתנות- אבל אני לא שפן נסיונות, אני לא אשים את חיי בניסיון האם ישתנה או לא, אני פשוט לא יכולה לעמוד בעוד התפרצות שלו, פשוט לא יכולה
מה זה "אמורה" ומי קובע שאת לא אמורה? הוא נהג כלפייך באלימות ואיים להתאבד. אפילו אחד מהנתונים האלו הוא סיבה מספקת לא להשאיר איתו את הילדה לבד, לדעתי.
העו"ד שלי אמרה לי שהוא כן יכול לפגוש אותה לבד אם ירצה, וגם אני מעדיפה לא להקשות עליו וזאת מהסיבה שאין לי אינטרס ללבות את האש, אלא להיפך- לרכך, שלא תהיה לו סיבה להילחם על מה שקשור לילדה. כשעושים דווקא או כשמכבידים ועושים יותר קושי- אז גם מקבלים בחזרה יותר קושי מהצד השני. אני משדרת לו שהילדה לא קשורה לסיכסוך בייננו, אלא להיפך- מעודדת אותו לבוא כמה שיותר לפגוש אותה. לא תמיד חכם להיכנס ראש בראש עם אנשים מסוימים
קישור | העבר | מחק צוויליך (25.09.2013 21:55):
אשה_במסע? ,

אני מציע לך לשקול את ההצעות שלך לפני לחיצה על ה"הוסף לדף".
זו אכן האחריות של הצד השני לקבל אותה או לא - אבל עדיין יש מקום לנשימה, הכלה, ענווה.
מה שאנחנו קוראים בסמרטוטי העיתונים שעושים חגיגה ממקרים כאלה לא משליך על סוזן ובעלה לשעבר יותר מעל אחרים. אנא.
אין לך שום מושג או מספיק מידע כדי להתעקש שאסור לסוזן להשאיר את האבא והילדה לבדם. זה פופוליזם.
מציע להפחית את המינון של הפסקנות והדעתנות. יותר מדי מהתבלינים האלה פוגע במה שטוב בדיון כזה.

צוויל

צוויל, אני מציעה לך לשקול להתייחס אליי בכבוד מינימלי, ולא להניח שלא חשבתי, ויותר מפעם ואפילו יותר מפעם, בטרם רשמתי את מה שרשמתי. אין לי מושג או מידע, ולכן אני פוסקת לטובת הזהירות. המידע שיש לי הוא שלעיתים קרובות אחרי מקרים כאלו באים גלים של חיקויים. המידע שיש לי הוא שזהירות כזו <עליה הייתי ממליצה לכל מי שיש לה את שמץ הספק הקטן ביותר, ווודאי במקרה בו יש היסטוריה של אלימות או איומים> לא עולה הרבה, ובמקרה של טעות אפשר להפסיד יותר מדי.

אני ממליצה לך לאמץ את עצתך שלך, לראות שיש מקום לנשימה הכלה וענווה, ולא להניח שכולם, חוץ ממך, כותבים מבלי שיחשבו על מילותיהם, וודאי שלא להניח שההכלה והענווה הן רכושך, במיוחד לא בהודעה שמהותה - שיפוט. אומנם לצד השני, אך עדיין - שיפוט.

קישור | העבר | מחק צוויליך (26.09.2013 14:01):
אשה,
ההגנה הטובה אינה תמיד ההתקפה. אני מרגיש שלא ענית לענינו של דבר אלא לי.
כפוסקת לטובת הזהירות תוכלי לפסוק גם נגד המיטה המשפחתית, בעד חיסונים כמומלץ חובה וכו' וכד'.
הן במקרה של טעות אפשר להפסיד יותר מדי כדברייך.
זאת מטרייה רחבה יותר ממה שתרצי, בטוחני.

עיקר כוונתי היא שאין צורך *לפסוק* , כולנו וגם את, איננו דיינים ובוודאי *את בעצמך* , כחולקת מהצד את הסיפור של סוזן, לא צריכה לכסת"ח כלום.

במקום להתקיף בתשובתך, וכן, גם לי קורה שאני לוחץ מהר מדי על ה"הוסף", את יכולה להגיב לעניין.

את חושבת ש"זהירות כזאת לא עולה הרבה" ? למנוע קשר פרטי בין אב וילדתו לא עולה הרבה? לא נמהר קצת, מה? אולי תחשבי מחדש על מה שחזרת והקלדת?

את מבינה שבמצבים של זוגיות בקשיים ושל פרידה וגירושים המעורבים עוברים טלטלות רגשיות ומתבטאים בכעס ובתוקפנות?
את מבינה ויודעת, אין לי ספק.
את חושבת שאת יכולה להצדיק סנקציה קיצונית כזאת בכל מיקרה שמישהו/י מרגיש/ה את שמץ הספק הקטן ביותר לגבי בן/בת הזוג?

את יכולה לדמיין לך את עצמך, צורחת על "המנייק" (עד אז: בן זוגך) "אתה עוד תצטער על זה, אתה לא תראה את הילדים!" , ומייד אח"כ מצטערת בעצמך על מה שאמרת - אבל כדי לראות את הילדים תצטרכי לתאם עם עו"סית שתשגיח שלא תרצחי אותם. יכולה?
כן, את כמובן לא תהיה בסיטואציה הזאת, לא מאחל לך, אבל הדוגמה עוברת אלייך?

לכן כתבתי, קחי נשימה, אין עלייך חובה לשפוט, לפסוק, להמליץ. אפשר לשאול, לשקף, להציע.
כך הצד השני אינו נדחק לעמדת מגננה אלא נמצא במרחב נעים עם שדה ראיה רחב, עם אפשרויות, מנעד, טווח.
התשובה שקיבלת לא סיפקה אותך - המשכת והוספת עוד המלצה, פסקנית אף יותר !

חייב לסיים, רץ לעבודה, ה"כבוד המינימלי" או חסרונו אינו כלפייך אלא כלפי מה שכתבת, שיהיה ברור.

צוויל

אני לא ראיתי במילותייך תוכן כלשהו שמאפשר לענות, אלא אך ורק מתקפה אישית. ועליה עניתי.

אם תסתכל על התשובה של סוזן, הרי שגם ככה רוב אם לא כל הזמן הילדה והאב לא לבדם. ואני לא חושבת שזה במטרה למנוע ביניהם קשר פרטי. למה נוכחות של אדם אחר אמורה למנוע קשר כזה?

בנוסף לכך, אני לא מייעצת זאת כעצה מעכשיו ועד עולם, אלא באופן זמני. לפחות עד שבן הזוג יפסיק להטריד אותה לנסות להחזיר אותה עליו, לאיים בהתאבדות.

אני לא חושבת שזו "סנקציה". או שלדעתך גם זה שלרוב הוא משחק עם הילדה בנוכחות אחרים, באופן טבעי, זה סנקציה?

כל קשר בין ההצעה שלי, שהיא בסך הכל בזמן הקרוב לדאוג שהוא לא ישאר לבד עם הילדים, מה שגם ככה קורה באופן טבעי, ואפשר להקפיד קצת יותר מבלי שהאב ישים לכך לב, לבין התסריט עם העו"סית, הוא מקרי בהחלט. מה גם שדעתי על משרד הרווחה ועירובו בחיי אנשים היא שלילית בהחלט, כמו גם דעתי באופן כללי על יכולתם של מנגנונים בירוקרטיים להביא יותר תועלת מנזק.

לדעתי, ההנחה שכתבתי את מה שכתבתי מבלי לחשוב על כך מכילה שיפוט וחוסר כבוד מינימלי. גם עליך אין חובה לשפוט לפסוק להמליץ. מה שלא סותר את הזכות הזאת, ואת זכותי להביע את דעתי מבלי שאזכה לאד אבסורדום כתשובה.

ההצעה שלי לא דוחקת את הצד השני לעמדת מגננה, וודאי שלא מפריעה לנוכחותו במרחב עם אפשרויות. דעתי היא בסך הכל דעתי, וזכותי המלאה להיות בעלת דעה פסקנית, ולהביע אותה. אם אתה רוצה, הבע גם אתה דעה פסקנית לא פחות בעד האב וזכותו לבלות עם ילדיו. זה עדיף בהרבה על הטלת ספק בזכותי לדעה, פסקנית כרצוני.

ובנוגע לחיסונים וכו' - מיטה משפחתית היא בטוחה יותר, ובמקרה של חיסונים עומדים זה מול זה סיכונים שונים. אני לא רואה שום סיכון בכך שהמצב ישאר כפי שהוא והאב יגש עם הילדה בנוכחות אנשים אחרים.
שבמצבים של זוגיות בקשיים ושל פרידה וגירושים המעורבים עוברים טלטלות רגשיות ומתבטאים בכעס ובתוקפנות?
צוויליך, בלי שום קשר לוויכוח בינך לבין אישה_במסע? - שאני בכלל לא נכנסת אליו - חשוב לי להזכיר לך שלא מדובר פה ב"כעס ותוקפנות" שמתגלים "במצבים של זוגיות בקשיים" אלא מדובר באדם שהתנהגותו "בכעס ובתוקפנות" היא שגרמה לפרידה ולגירושין.

יש הבדל מהותי בין אדם רגיל שנדחף במצבים קשים כאלה להתנהגות קיצונית - לבין אדם אלים.

אם ניקח את המקרה המזעזע האחרון מהעיתונות, שבו אב הרג את שני ילדיו והתאבד, הרבה מאוד גברים גרושים הגיבו שם בטוקבקים שזו התוצאה של צו הרחקה.
אותי מרתיח ההיפוך של הסיבה והתוצאה.
הבנאדם קיבל צו הרחקה כי הוא הוכיח את עצמו כגבר אלים ומסוכן כבר בחיי הנישואין, המשיך להיות גבר אלים ומסוכן בתהליך הפרידה, וכהוכחה סופית להיותו גבר אלים ומסוכן רצח את שני ילדיו הקטנים והמתוקים במו ידיו.

הבעיה עם צו ההרחקה לא היתה בכך ש"הגבר המסכן שעובר טלטלה רגשית בגירושין נענש על לא עוול בכפו בצו הרחקה וזה גרם לו לחטוף באלימות ולהרוג את ילדיו" -
אלא עם זה שאי אפשר *לאכוף* צוי הרחקה על גברים אלימים ומסוכנים, כי הם משולחים לחופשי ועל האשה והילדים לא שומר אף שוטר 24 שעות ביממה.

גם פה, הבעיה איננה שיש לנו פה "גבר מסכן שעובר טלטלה רגשית בגירושין ולכן מאיים על האשה",
אלא שיש לנו פה גבר אלים ומאיים. מלכתחילה.

עם זאת, סוזן_סוזן? כלל לא הוציאה נגדו צו הרחקה וזה אומר שלהערכתה הוא לא בקטגוריה הזאת בכלל. לא כל בעל מרעיל הוא בהכרח סכנה לילדים.

אולי כן אתייחס קצת לויכוח ביניכם: מה איכפת לך ש-אישה_במסע? כותבת המלצות פסקניות? היא כותבת אותן לסוזן_סוזן?, שכפי שאפשר לקרוא מהרגע הראשון, היא אדם הגיוני ומפוכח, ולאורך כל הדרך מהלכת בין הטיפות עם החלטות רציונאליות אמיצות ביותר. לא הייתי מפחדת כל כך לחשוף אותה לכל המלצה אנונימית שהיא.

היא תנהג כפי שהיא תראה לנכון, לפי מיטב שיפוטה לגבי הסיטואציה.
זה נכון לשקול את החששות האלה, במיוחד כרגע (כי יש לדברים האלה נטייה להיות מידבקים וזה אכן מפחיד).
ורק סוזן_סוזן? היא זאת שתשקול.
סמוך עליה.

אה, עד ששלחתי, אישה_במסע? כבר הספיקה לכתוב שתי הודעות...
ועכשיו אני מטילה ספק בזה שהיה כדאי לי לענות מלכתחילה. את מנסחת דברים בצורה הרבה יותר פשוטה וברורה משלי, כאשר אני מסתבכת במילים ורושמת פסקאות על גבי פסקאות את מה שאת מצליחה לרשום בשתי שורות:
מה איכפת לך ש-אישה_במסע?‏ כותבת המלצות פסקניות? היא כותבת אותן לסוזן_סוזן?‏, שכפי שאפשר לקרוא מהרגע הראשון, היא אדם הגיוני ומפוכח, ולאורך כל הדרך מהלכת בין הטיפות עם החלטות רציונאליות אמיצות ביותר. לא הייתי מפחדת כל כך לחשוף אותה לכל המלצה אנונימית שהיא.
אני דווקא עם צוויליך, ודווקא מנקודת המבט של מי שהיתה נשואה למתעלל מילולית. בגלל שמדובר במקרה כל כך מורכב ורגיש, חשוב לציין שאישה_במסע? מאוד מאוד צעירה (חיילת, או משהו כזה).
קישור | העבר | מחק צוויליך (26.09.2013 20:49):
בשמת,
ככל שההמלצה יותר פסקנית, עליה להיות מגובה *במשהו* , אישה_במסע? המשיכה להתעקש (ושם נגמרה לי השתיקה) שמסוכן להשאיר את הילדה עם אביה בלי שום דבר מאחורי זה חוץ מזכותו הטבעית של כל אדם לכתוב באינטרנעט כל מה שעולה בדעתו.
בין לשאול את סוזן אם היא לא חוששת לאור המקרים האחרונים של אימהות ואבות שרצחו את ילדיהם, לבין ההתעקשות לנסות לסחוף אותה לפעול מתוך הפחדים יש תהום של חוסר אחריות ואגוצנטריות.
היא כותבת ש אין לי מושג או מידע, ולכן אני פוסקת לטובת הזהירות. הא?? I rest my case .
אני לא יודעת על מה לבסס את הרעיון שהאב יפגע בילדה, אז בואי סוזן, נצא מההנחה שהאב יפגע בילדה! כדאי להיזהר, לא?

ודאי שסוזן מצוידת בשכל ושאר הכלים לבחור את בחירותיה, אבל מה היית אומרת אם פלוני היה מציע לה לתת עוד צ'אנס לבן זוגה לשעבר, כי "למה לא, תנסי עוד פעם, נו..." או "אין לי מידע אבל אני פוסק שעדיף לנסות!" . כמו שהיא כתבה בהתחלה על נותני עצות אחיתופל.
אנחש שהיה לך ולאחרים מהמשתתפים בדף מה לומר.
ובצדק! בצדק! מה זה הזה הזה, היו אומרים, מאיפה הוא מביא את ההצעה הזאת?

בנוגע לצווי הרחקה ועוד, זה לא המקום כי לא בזה עסקינן, אבל בהזדמנות אשמח להיכנס בעובי הקורה, גם על ההכללות ועל הנקודה של החלוקה הצודקת והשיוויונית של אבות ואמהות רוצחי ילדיהם. כל זה אולי בדף אחר, אבל זה קשור בעבותות להצעה הספאסמטית של אישה_במסע? להיכנס למרחב המקודש שבין אב וילדיו - בלי צורך בנימוק מעבר לפחדים שלה.
אז מזתומרת, "מה אכפת לי" ? כמו שאכפת לך ולכן את מגיבה כאן.
אכפת לי מההתעקשות על הפחדים, על הזילות של השיח כאן, על האיון של האב של ילדתה של סוזן כבן אדם, על האלימות של צעד כזה שהוצע באסרטיביות כזאת כאילו מדובר במשחק תפקידים. יש פה בני אדם!

צוויל

אכפת לי מההתעקשות על הפחדים, על הזילות של השיח כאן, על האיון של האב של ילדתה של סוזן כבן אדם, יש פה בני אדם!
זה נשמע כמו סוג מסוים וישן של פמיניזם שלדעתי צריך לעבור מן העולם. טובים נגד רעים. קורבנות נגד מקרבנים. זה מאוד נוח בשביל השיח אבל מציאותי זה לא.

צוויל, אולי לא שמת לב אבל יש פה רק אישה. ובשביל חלק מהכותבות כאן זה מספיק. אם זה טוב או רע - אני לא יודעת.

בגלל שמדובר במקרה כל כך מורכב ורגיש, חשוב לציין שאישה_במסע??‏ מאוד מאוד צעירה (חיילת, או משהו כזה)
מה זה שייך?
ואם בשמת היתה מייעצת בנחרצות במשהו ממש ממש רגיש לאמא לארבעה ילדים אז היית מרגישה צורך לציין שיש לה רק שניים?
וממתי חיילת ("או משהו כזה" - ממש ניסוח מקסים ומכבד) היא מאוד מאוד צעירה? כאילו, אם היית כותבת שהיא צעירה פעם אחת או חיילת אולי לא היינו מבינים עד כמה היא באמת צעירה?

בתור צעירה בעצמי (כי ככה אני רואה את עצמי) אני חושבת שהמשפט הזה צריך להימחק כי הוא לא מכבד ומקטין. ובתור מי שמעידה על עצמה שהיא קורבן להתעללות בעבר להקטין אחרים נראה ממש רע.
אישה_במסע? סיפרה על ההתעללות של ההורים שלה. זה יכול להיות בעל ערך יותר מהניסיון של מבוגרים כאן שלא עברו מעולם (לשמחתם) שום התעללות. מי שופט מהו הגיל המתאים להביע דעה ואיזה ניסיון צריך כדי שהדעה הזו תיחשב?

קישור | העבר | מחק *רוזמרין* (26.09.2013 21:59):
צוויליך, אומנם באופן כללי אני מסכימה איתך על הדיבור הפסקני והלא מבוסס, אבל במקרה הנ"ל דווקא כן תוארו כאן כמה נורות אדומות ע"י סוזן_סוזן?.

הוא איים שישתמש באלימות, הוא דפק בקירות, הוא הפחיד אותי מאוד, הוא צרח ששונא אותי ואני פחדתי שיעשה לי משהו... ואני הייתי לקראת סוף ההיריון, שהיה הריון בסיכון עקב בעיות לב, והוא קפץ לקראתי עם הגוף שלו כמו חיה טורפת, ואני פחדתי שהוא הולך להכות אותי, וכל הלילה הייתי ערה במיטה ורעדתי מפחד, ופחדתי שהמים ירדו לי מרוב ההיסטריה, ובבוקר המשיך עם איומים כאלו ואחרים ואלימות מילולית, ואני רעדתי והייתי מותשת- ועוד אני מספרת את זה בצורה עדינה- היה הרבה יותר מפחיד ממה שניתן להבין כאן בין השורות.

והציטוט הטרי הזה:
עכשיו הוא התקשר אלי ובכה, ביקש שאבטיח לו שאשמור על ביתנו תמיד... אמרתי לו שגם הוא ישמור עליה, אז הוא בכה ואמר שהוא כבר לא יוכל לשמור עליה.. יענו רמז לי שאולי הוא מתכוון לעשות משהו לעצמו....
אז באמת אולי זה שום דבר, אבל עם יד על הלב- אתה יכול לדמיין את עצמך נוהג כך? או אם אשתך היתה נוהגת כך, האם לא היו נדלקות לך נורות אזהרה?

אנחנו לא מכירים את סוזן ולא את בעלה, אבל היא זו שמתארת את המתרחש ומבקשת עצה. ועל סמך תאוריה שלה, מגיבים אנשים. ומה שכתבה אישה_במסע? ,על סמך התיאורים, הוא לא כל-כך מופרך, נכון?

קישור | העבר | מחק צוויליך (26.09.2013 22:20):
רוזמרין,
מכיוון שלא סוזן העלתה חשש לשלום הילדה, אלא רק הבהירה בתגובה לפסיקת אישה_במסע? שהיא אינה חוששת לשלומה, ומכיוון שגם זה לא עזר, הגבתי.

במקרה ואם ילדיי היתה אומרת כך, הייתי צריך לשקלל להחלטה על צעדים נדרשים את כל המכלול של התנהגותה, אשיותה וכו'.

אין לי שום ניסוח אחר - כן, מופרך.
היא היתה עסוקה בלתאר את הפחדים שלה, לא בלהציע דרך כלשהי שסוזן תוכל לקדם את חייה בעזרתה.
על בסיס הידוע ושנאמר, במיוחד אחרי התגובה של סוזן - מופרך.

כן, גם אני, לפני שהגבתי, רצתי אחורה כי הי, אולי פספסתי משו?? קורה.
אך, לא.

צוויל

הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

במקרי גירושין עם חשד לאלימות יש צורך (משפטי, מערכתי- לא נוגע לתחושות בטן) לגבות את הדברים. אני מניחה שמכאן עוה״ד שלך מייעץ לך, סוזן.
מחד קל מאד מאוד לדרדר גירושים קשים לגירושים מסויטים מנשוא, וגם שופטי ארצנו יכולים להפתיע (אני מכירה מקרה בו הוצא צו הרחקה לאב על בסיס דברי האם ללא גיבוי, ולאחר מכן היא קיבלה צו זהה, למשל).
אני חושבת שאת נוהגת בחכמה בזהירות וערנות למצב, שיש לנהוג בו ביצירתיות מסוימת (רווחה, משטרה, משפט יכולים להיות לעזר או שלא. ועוה״ד צודק עקרונית שבעניין הזכות להורות הקשת רחבה. אפילו להורה שנמצא מתעלל בילדו יש בהרבה מקרים זכויות ביקור/ גידול תחת פיקוח). צריך לדעת את זה ולא להיות נאיביים לשני הכיוונים.
לגבי עצות ״אם אני הייתי במקומך...״-
אף אחד לצערך לא במקום שלך. כולנו לצידך, אלה החושדים, המפחדים, האמיצים, שהתגרשו, שעוד לא התאהבו, ילדו, נפגעו. המשיכי לשתף אותנו במקום שלך

צוויל, אני עומדת על זכותי להמליץ המלצות פסקניות כרצוני על בסיס העובדה שזו דעתי, ותו לא. ואת זה אני עושה על בסיס שלושה נימוקים, שאותם אתה מאיין:
  1. האב נהג באלימות כלפי סוזן
  2. האב איים בהתאבדות
  3. אחרי מקרים של התאבדות או הריגת ילדים בידי הוריהם, ידועים לא מעט מקרים של חיקוי שלהם על ידי הורים אחרים.

לא העובדה שאני בת עשרים, ולא שאר פרטים ביוגרפיים לא רלוונטיים לטענתי <למרות שקשה לי להגיד שהטענה שלך לא נובעת מהראייה הסובייקטיבית שלך כאב חושש למקומו, זה באותה המידה לא רלוונטי לטענתך>

למזלי, זה הוא אתר חופשי ולכן אני אמשיך לרשום פה את עצותיי.

אתה, ושאר המשתתפים, מאותה הסיבה, מוזמנים להשמיץ אותי, לקרוא לי אגוצנטרית <מה שמגוחך לחלוטין, כי לי אין אינטרס אישי, אלו לא הילדים שלי>, להכניס לי מילים לפה <נצא מההנחה שהאב יפגע בילדה - לא אמרתי את זה.> לפרשן את המילים שלי בצורה הזויה <_ האיון של האב של ילדתה של סוזן כבן אדם_>, לציין את זה שאני בת 20 באד הומינם קלאסי, ואני לא אמנע זאת ממכם.

זה לא אומר שאני מתכוונת לרדת לרמתכם.

אני הצגתי פה את דעתי ואת הנימוקים שלי, ורוזמרין אפילו טרחה והביאה את הציטוטים המתאימים. והנשים הקוראות פה מוזמנות לשפוט בעצמן.

רק שאלה אחת - מה זה הצעה ספאסמטית?

ובזאת אני מסיימת את החלק שלי בוויכוח המגוחך על זכותי להביע את דעתי, פסקנית ונחרצת כמו שהיא. זכותי לדעה נחרצת - זו אקסיומה. זכותי להביע אותה - כי זה אתר חופשי. והעובדה שדעתך שונה לא נותנת לך את הזכות להשתיק אותי.

קישור | העבר | מחק צוויליך (26.09.2013 23:37):
זכותי לדעה נחרצת - זו אקסיומה.
לבריאות.

לא על זה כתבתי, אלא על נימוקים עניניים מאחורי המלצתך לסוזן.
אבל, כן, אל תרדי לרמתנו. שלי ושל... ?

כן, קל ונעים לעשות מעצמך קורבן ולהאבק באומץ על זכותך הטבעית לרשום פה את עצותייך.
למרות האופוזיציה הקשה מצידי ומצד... ?

לקרוא לי אגוצנטרית.
ובזאת אני מסיימת את החלק שלי בוויכוח המגוחך על זכותי להביע את דעתי.
אני שמח, כי שוב, לא על כך היה הדיון.

שיהיה בהצלחה עם הנחרצות - מה אגיד לך.

צוויל

צוויל, לרמה שלך ושל קוראת, בטיעוני אד הומינם.

את הטיעונים שלי הצגתי לפחות שלוש פעמים, וגם רוזמרי הציגה. אתה מתעקש להתעלם. אני אעתיק אותם שוב:

האב נהג באלימות כלפי סוזן
האב איים בהתאבדות
אחרי מקרים של התאבדות או הריגת ילדים בידי הוריהם, ידועים לא מעט מקרים של חיקוי שלהם על ידי הורים אחרים.

והציטוטים של סוזן:

הוא איים שישתמש באלימות, הוא דפק בקירות, הוא הפחיד אותי מאוד, הוא צרח ששונא אותי ואני פחדתי שיעשה לי משהו... ואני הייתי לקראת סוף ההיריון, שהיה הריון בסיכון עקב בעיות לב, והוא קפץ לקראתי עם הגוף שלו כמו חיה טורפת, ואני פחדתי שהוא הולך להכות אותי, וכל הלילה הייתי ערה במיטה ורעדתי מפחד, ופחדתי שהמים ירדו לי מרוב ההיסטריה, ובבוקר המשיך עם איומים כאלו ואחרים ואלימות מילולית, ואני רעדתי והייתי מותשת- ועוד אני מספרת את זה בצורה עדינה- היה הרבה יותר מפחיד ממה שניתן להבין כאן בין השורות.

עכשיו הוא התקשר אלי ובכה, ביקש שאבטיח לו שאשמור על ביתנו תמיד... אמרתי לו שגם הוא ישמור עליה, אז הוא בכה ואמר שהוא כבר לא יוכל לשמור עליה.. יענו רמז לי שאולי הוא מתכוון לעשות משהו לעצמו....

קישור | העבר | מחק צוויליך (27.09.2013 00:46):
מדוע את מזהה אותי עם קוראת?

מה לדעתך אישי אצלי כלפייך? אנא הראי.

ואת שבה אל מה שניראה לך כמצדיק לא להשאיר את האב עם הילדה לבדם: הוא אלים, איים בהתאבדות, כניראה ראה חדשות על הורים רוצחים.

ואני שב אל מה שניראה לי חשוב יותר: סוזן כתבה שאינה מרגישה כמוך. שלא חשה שהוא איום על הילדה. שחושבת שזה יהיה לא נבון.

ואת כותבת ש
צוויל, אני עומדת על זכותי להמליץ המלצות פסקניות כרצוני על בסיס העובדה שזו דעתי, ותו לא.
על כך כתבתי "אגוצנטריות", כשיותר חשוב לך להיות פסקנית בלי לקחת רוורס, לא להתייחס להבהרה של סוזן ולהמשיך עם הטיעונים הנ"ל כמצדיקים את הפסקנות הזאת.
אד הומינם? זאת בריחה. אד אבסורדום? בחייך. עוד לטינית ואבדנו.

צוויל

מה היית אומרת אם פלוני היה מציע לה לתת עוד צ'אנס לבן זוגה לשעבר, כי "למה לא, תנסי עוד פעם, נו..." או "אין לי מידע אבל אני פוסק שעדיף לנסות!" . [...]
מה זה הזה הזה, היו אומרים, מאיפה הוא מביא את ההצעה הזאת?

המממ. מה הייתי אומרת?
הייתי אומרת את דעתי. למשל "לדעתי לא כדאי לנסות עוד פעם, כי...".
וסומכת על זה שהקורא/ת האינטליגנטי חושב בשביל עצמו, קורא את הנימוקים לכל דיעה, ויש לו גם נימוקים משלו להוסיף לקלחת.

אני מקווה מאוד מאוד שלא הייתי מתקיפה את הכותב...
ואם עשיתי את זה בעבר, אז זו פשלה שלי... tongue
(טוב, אני לא מושלמת. הנה, אמרתי את זה בקול רם. זה בטח לא היה ידוע לאף אחד פה עד עכשיו, אז אני מתוודה: אני לא מושלמת).

במלים אחרות:
צוויל, אני מאמינה בזכותך המלאה לבוא לדף הזה ולכתוב לסוזן_סוזן?: "אני מתנגד נחרצות לדעתה של אישה_במסע?. לדעתי אין כל עילה לפחד מאלימות של האב כלפי בתך או להוציא צו הרחקה נגדו כי... " ואת זה לנמק היטב.

הבעת דעה בדיון מאפשרת לקורא להחליט מה משכנע אותו.
אבל אתה מביע את דעתך רק בין השורות. העיקר בדבריך הוא לפסול את זכותה של אישה_במסע? להביע דעה.
ולדעתי, העיקר צריך להיות ההתנגדות שלך לדעה שלה ונימוקים לטובת דעה אחרת.

קישור | העבר | מחק צוויליך (27.09.2013 17:47):
צוויל, אני מאמינה בזכותך המלאה לבוא לדף הזה ולכתוב לסוזן_סוזן??‏: "אני מתנגד נחרצות לדעתה של אישה_במסע?‏. לדעתי אין כל עילה לפחד מאלימות של האב כלפי בתך או להוציא צו הרחקה נגדו כי... " ואת זה לנמק היטב.

אהמממ, נו, האמת שחשבתי על זה אמש.
בתוך העדינות של המצב הזה, כל כך חרה לי ה(מה שניראה לי כ)דורסנות של ההצעה מצד אישה_במסע? , שהתייחסתי ישירות אליה במקום כראוי, אל סוזן.

כן, בשמת, קשה לי להקליד, אבל את צודקת.

שבת שלום

קישור | העבר | מחק צוויליך (27.09.2013 17:48):
וגם לך, אישה_במסע? , שבת שלום,
סליחה שנבחתי, הייתי נורא צודק, מתנצל.

צוויל

היום הוא הגיע לראות את הילדה, הוא היה כזה צ'ארמינג. הוא ממש ביקש להזדמנות נוספת, הרגשות התעוררו. אמרתי לו שאני סגורה על עצמי ואין טעם לשיחת התפייסות. והוא ביקש וביקש, בבקשה תחזרי הביתה, ומספר איך הוא מתייעץ עם חברים שלו וכולם מספרים לו שגם להם יש קשיים בזוגיות ושהכל יכול להשתנות וכו וכו
חזרתי הביתה אחרי שטיילנו בחוץ עם הילדה. והיתי מאוד מבולבלת מבחינה רגשית. היתי צריכה להתאפס על עצמי, לחזור למי שאני, לנקות מעלי את כל המשפטים וההבטחות שלו, לאוורר את המוח ולהבין.

להבין שהוא יכול לשטות בי, שאני יכולה להיות עדיין שבויה ביחסים רעילים. להבין איך אישה מוכה יכולה לסלוח- לא כי היא מזוכיסטית, לא כי היא ירודה ומסכנה , אלא הרגשות והתמימות והאמונה שהנה הוא משתנה- באמת הוא משתנה. הרי הבטתי בעיניים שלו וראיתי את הכנות את הרצון האמיתי שלו. אבל זה לא נכון. ככה גברים אלימים מתנהגים. ברגע שעוזבים אותם הם ינסו בכל דרך אפשרית לבלבל את האישה ולהכשיל את ניסיונותיה לצאת החוצה ולשקם את חייה. הרי איך יתנו לשק האיגרוף שלהם להיעלם? סתם ככה להיעלם? הם ילחמו בכל דרך אפשרית.

כבר ממש כמעט התבלבלתי וכבר חשבתי לעצמי- רגע- אולי באמת הוא כזה בחור טוב ומנסה להשתנות? אולי באמת הוא לא שם לב שהיה אכזרי אלי בחיי הנישואים? אולי באמת אני כזו קרה וסגורה ולא נותנת לו צ'אנס? אישה מוכה נשארת בגלל הרצון להאמין לגבר !!! והרבה פעמים גם החברה לוחצת עליה- תני הזדמנות, אל תפרקי משפחה, אך תהיי כ"כ קשוחה. אח"כ שואלים אותה- איך לא עזבת אותו? למה נשארת? זה מאוד קשה לעזוב גבר כזה. כי הוא יעשה הכל הכל בשביל להשאיר את האישה- הכל!!! שלא אשכח שיומיים אחרי שהודעתי לו על רצוני להתגרש הוא איים עלי שיעשה לי צרות מבחינה כלכלית ושיפיל עלי כל מיני חובות שלו וכו'.... אם הוא היה כזה מתוקי הוא לא היה מאיים עלי.

הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

קשה.
מצב של פרידה בלי מניפולציות, פחדים וילד משותף הוא קשה. כאן אני בטוחה שהקושי לפעמים מטרף.
לי עזר פעם (בפרידה מבחור מכור, לא משנה למה, ההתנהגות של הכחשה ורצון כאילו אמיתי להשתנות דומה):
לא (רק) להזכיר לעצמי איך הוא היה והיכן שיקר/ פגע. אלא לעשות עם עצמי יום יום שיחות:

  • האם הוא יכול להבטיח לי (לעצמו...) משהו שירגיע אותי לגבי עתיד משותף?
  • האם אני מאמינה להבטחות שלו? האם יש להם תוקף?

כל שיחה כזו חיזקה אותי שהבעיה מתחת לכל הבעיות ש״נניח ויכלו להיפתר״ (טיפול, עזרה...) עדיין קיימת: אין *לי* אמון בו יותר. אין לי אמון בנו יותר, הזוגיות במובן של אמון נפגעה ללא תקנה. אחרי כל שיחה כזו שיחררתי אותו עוד קצת, כל פעם.
לבסוף גם יכולתי לאחל לו שישתנה באמת ובתמים, שימצא אהבה חדשה שתזכה בכל מעלותיו וב״תיקון״ שלו. הפנמתי שללא קשר להבטחות שלו זו כבר לא יכולה לעולם להיות אני. אני לא אאמין לשינוי גם אם יוכיח לי אותו במשך עשור. תמיד יהיה חשד סמוי. השיחה הזו גרמה לי להרגיש את הגבול שנשבר אצלי היכן שמילה שלו פשוט אינה רלוונטית, ונתנה לי שקט כל פעם מול השטף שלו

תמשיכי להיות כל כך אמיצה ונחושה.

וואו, רקמה, כתבת פשוט מדהים. מדהים. המילים שלך ממש ריגשו אותי. איזה דיוק יש בהן.
תודה.
אולי באמת הוא כזה בחור טוב ומנסה להשתנות?
אולי. אבל אולי גם לא. את יכולה להסיט את נקודת המבט שלך ממנו אליך ולהיעזר במילים של רקמה - זה לא משנה מה הוא. משנה מה את והאם את מסוגלת לתת בו אמון.

אולי באמת הוא לא שם לב שהיה אכזרי אלי בחיי הנישואים?
אולי. ואולי לא. תשומת הלב שלו לא תשנה את ההתנהגות שאת כרגע מתאמצת לתעד ולזכור. כל זה קרה. ולכן שוב - את יכולה להחזיר את נקודת המבט שלך אליך ואל מה שהרגשת בתוך הקשר והאופן שבו זה השפיע על החיים שלך.

אולי באמת אני כזו קרה וסגורה ולא נותנת לו צ'אנס?
אולי. ואולי אם זה מה שאת עושה יש לך סיבות מצוינות לכך? אולי את פשוט לומדת לשמור על עצמך היטב, או כל סיבה אחרת שנעוצה במציאות שאת חווה?

הרבה פעמים גם החברה לוחצת עליה- תני הזדמנות, אל תפרקי משפחה, אך תהיי כ"כ קשוחה. אח"כ שואלים אותה- איך לא עזבת אותו? למה נשארת?
סוזן, כל מילה בסלע. ואני חושבת שממש טוב שאת מסמנת לעצמך בבירור את הקשר הזה בין הפרטי שלך לציבורי. כי את באמת לא לבד בזה. ומול מכבש המסרים הסותרים קשה מאוד לעמוד ולדעת ולהיות נחושה. אני ממש מצדיעה לך על זה. אחריות אישית זה יופי אבל לגרד אותה מול כל הגורמים שלכאורה יודעים יותר טוב ממך זו משימה לא פשוטה. אני רוצה להאמין שההכרה בכך היא חלק מהדרך.
בהצלחה, סוזן.

צוויליך, ממש ריגשת אותי heart
סוזן, התעלמי.
וחוץ מזה, עוקבת אחרייך. את גיבורה!
סוזן יקרה (וכל אשה אחרת שנמצאת במצב דומה),
אני כותבת לך אחרי שנים ארוכות של התנדבות במרכז סיוע - כאשר מקומות שמתרגלים לקבל בהם תמיכה יוצאים לחופשה או לא זמינים זה יכול להיות קשה ומתסכל.
האתר יוצא לחופשה של שבועיים ולכן אני מעלה את הנושא.
אני מזמינה אותך לכתוב אלי אם תרגישי צורך במענה אנושי כתוב. אני לא מתגוררת בישראל כך שאיני יכולה להציע לך משהו טלפוני.
אם את רוצה להמשיך לשמור על אנונימיות את יכולה לפתוח לעצמך תיבת מייל לצורך העניין. אני אשמח לשמוע אותך ואני מציעה את זה כמובן כמובן ללא תשלום.
יש לי ניסיון רב בהקשבה לסיפורים לא פשוטים כולל סיפורים שמזכירים את שלך.
את המייל שלי את יכולה למצוא בראש דף הבית שלי. שמי צילי.
שיהיה בהצלחה בכל מקרה. flower
האתר יוצא לחופש של שבועיים? מה זה אומר?
זה אומר שלא ניתן יהיה לכתוב באתר דברים חדשים אלא רק לקרוא את הישנים.
שווה לבדוק. שנה שעברה היה פעיל למיטב זכרוני. וגם השנה עדיין פעיל.
הלוואי ויהיה פתוח- האקשן הולך להתחיל בקרוב- או שמגיעים להסדר בטוב, או שהולכים למשפט מלוכלך....
העו"ד שלי אמרה שלפי ניסיונה גברים כמוהו הולכים למשפט ועושים חיים מאוד קשים לאישה הסוררת שמעיזה לעזוב אותם...
אני מקווה שיתנהג בכבוד אנושי
בימים הקרובים נראה כיצד יחליט לפעול
אני מקווה שיתנהג בכבוד אנושי
אני מאחלת לך בכל לב.

סוזן, האם עלתה האפשרות של גישור כהליך ליצירת הסדר פרידה? זה הליך שעשוי לקדם את השמירה על הכבוד האנושי והוא כמעט תמיד עולה פחות משכר הטירחה של עורכי דין בבית המשפט.

כן אני מנסה גישור, בנתיים הוא לא משתף פעולה.
הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

הייתי עם בן זוג עדין, מתוק ופאסיבי, שנשלט על ידי אמא מטורפת. הייתי דומיננטית בקשר : הוא גר אצלי תקופה ולא שילם שכ״ד. הסכמתי, מכיוון שלעולם לפני כן לא היה ברשות עצמו. יש לי כלבה וחתולים. הוא אמר שאהב אותם ולכאורה דאג להם, ליטף, האכיל. הגיע מצב שהכלבה האהובה שלי ברחה מהבית כשהגיע ולא הייתי, השתינה כשראתה אותו,.שאלתי אם עשה לה משהו. אמר שלא. עברה תקופה, ואז באופן כרוני חתול אחד צלע, אחר דימם מהפה וכו' , ואף היה חתול שנפל לדבריו וקיבל שבר בצלעות. לא רציתי להאמין. שמתי מצלמות, וגיליתי שהבן זוג האהוב שלי הוא מתעלל בבעלי החיים. דר גקיל ומר הייד . אף אחד לא האמין, כולל ההורים שלי שכל הזמן אמרו כמו הוא אוהב, עד כדי שהוא כמו שפוט שלי

פלוני-אלמונית: מזעזע. מי שמתעלל בבעלי חיים אינו פרטנר לחיים. את יכולה לתבוע אותו, אגב (לא מייעצת, לא יודעת מה טיב/עומק היחסים וכו'- רק מציינת שיש חוקים כנגד התאכזרות לבע"ח. כמו כן, אם הם נזקקים לטיפול רפואי את יכולה לבדוק לגבי נזיקין).

סוזן- אני מציעה שבכל מקרה גם אם האתר לא יהיה פעיל המשיכי לכתוב, אפילו לעצמך, כמה שורות בכל יום. זה מפקס את המוח, מחדד מטרות, מוציא תסכולים....
אל תתיאשי מכך שלא ישתף פעולה. יש לכך חשיבות שאת כן פונה לכל הליך שיכול להועיל לסיים את הפרק הזה בצורה מכבדת. גם מהבחינה המשפטית (אם במהלך הגירושין בעקביות הוא "סרבן" ו"מחבל בתהליך" יקל עלייך לטעון זאת לשופט ולחייבו למענה מהיר בפעמים הבאות: כספים, הסדרי ראייה וכו) אבל גם מהבחינה האישית שלך- הוא לא מעוות את הרצון שלך לסיים ללא נקמנות וזה חשוב.
אני מניחה (לא מכירה אותו כמובן...ולא אותך חוץ ממה שכתבת כאן) כפי שהוא לא מכיר באחריות לאלימות ולפגיעות שפגע ביחסים שלכם ובך, כך הוא לא מכיר ומעכל באמת את עובדת היותך נחושה להתקדם בתהליך כרגע. יכול מאוד להיות שבעתיד הלא-רחוק תשתנה תפיסתו מרגע שיפנים שזוהי עמדתך ואין להתנגדותו ולהתנצחות שלו מולך כל השפעה עלייך, ובעיקר אם יקבל יעוץ מעו"ד סביר, שישתף פעולה עם הליך בריא יותר.
אבל גם יתכן שלא- צריך אורך רוח...
מחזקת אותך בדרך

היום הוא הגיע לבקר את הילדה... אמר שכנראה ילך למשפט ולא יחתום על הסכם..... רוצה משמורת משותפת....
כנראה שיהיה משפט- ושאלוהים יהיה איתי
הוא מנסה לגרום לך להתחרט יכול מאד להיות
הוא מנסה לטרטר אותי, להקשות עלי
שאם אני עוזבת אותו- אז שכבר אסבול על הדרך
יכול להיות שהכול נכון. לי נראה גם (מנסיון) שהוא עצמו מפחד מהמהלך ולהקשות עליך זה כאילו "מחזק אותו". וגם, לטרפד ולשים מכשולים זו גם דרך להימנע מהכול כאשר לא שלמים עם זה (גם זה מנסיון).
הי לכולכן...
אני קוראת וקוראת, והדמעות זולגות.
אני באותו מקום, עם ילד קטן בן שנה.
מכירה אותו מאז שהייתי ילדה, בת 24... שמחתי שהוא, המבוגר ממני, מתייחס אלי, שאני מוצאת חן בעיניו... לא האמנתי שמתעניין בי.
ביליתי איתו את כל השנים היפות, כשכל החברות שלי מבלות, אני הייתי רק איתו... לחץ להתחתן, אמרתי שאני עוד לא מוכנה בגיל 27... אמר שאני כבר מבוגרת והגיע הזמן... מיד אחרי החתונה, רוצה הריון, ואני עוד ילדה בראש, עוד לא מבינה... וככ מהר היה הריון, רציתי להתחרט... שוב, אמר שזה הדבר הכי מדהים בעולם (וזה נכון...) והגיע הזמן לילד... ומסוף ההריון ההשפלות התחילו בקצב מסחרר- המקצוע שלי דפוק, אני צריכה לעזוב את העבודה, לעבור לעיר אחרת ליד משפחתו, להורים שלי החל להתייחס בזלזול, אני צריכה לבקש אישור כדי לנסוע אליהם. לו מותר הכל, ואני- שלא אעז לבקש דבר. טרור ממש... זיהיתי וגיליתי ככ הרבה דברים מהרשימה שכתבתן למעלה... עיוותי המציאות לפי דבריו, שקרים, מניפולציות, דופק על הקיר... מה לא?!
ומה עכשיו? לא יודעת איך להיחלץ, בוכה, עצובה, מפחדת... רוצה לשאוב כוח מאיפשהו, ואין לי מאיפה, אין...
הי אמא קטנה
לי עזר ספר שקראתי בשם- למה הוא עושה את זה
הספר מסביר מה מתחולל במוחו של גבר מתעלל- וזה הרבה פעמים לא מה שאנחנו חושבים. לי הספר עזר לעשות סדר בראש ונתן לי כלים להתמודד מולו. הספר לאו דווקא מעודד פרידה, אלא גם נותן כלים איך אפשר לחיות עם אדם כזה ואיך להציב גבולות.
במידה ותרצי לעזוב אותו- תדעי לך שיהיה קשה, אצלי למשל הוא יידע אותי שהוא ילחם על משמורת- אמר שיקדיש את חייו בשביל זה. הבעיה אצל גברים כאלו שהן עושים רושם נהדר מבחוץ ואנשים נוטים לחבב אותם.
אגב- בספר גם יש הדרכה איך לעזוב גבר כזה במידה ורוצים. צריך להתכונן- כספית, נפשית. שתפי את ההורים שלך, חברות שלך, דברי על זה אל תתביישי. דברי עם היחידה לאלימות במשפחה, תגיעי אליהם פיזית ותתחילי תהליך עם עו"ס- זה ישמש אותך בעתיד במידה ותרצו להפרד- שיהיה תיעוד שהיית שם, וספרי הכול
אגב- על דפיקות בקיר אפשר להזמין משטרה, ולקבל צו הגנה!!!
אני עכשיו מתחילה מעט להתחזק ותאמיני לי שאין כמו ההרגשה הזו- לחזור לעצמי, למי שהכרתי כל חיי, לאני שלי, שאף אחד לא יוכל לפגוע בי. זה שווה הכל. אבל לא קל. סיוט אפילו , אבל בסוף יהיה לזה סוף. דברי איתנו- שתפי אותנו, אוהבת אותך
שלום חברות.
אני ניצולת יחסי התעללות.
ואפילו שאני כבר בחוץ, זה עדיין לא נגמר.
מה קורה לי לחזור? מה מזמין אותי ומפתה חזרה?
אני מפחדת..
פעמונית, הכל בסדר. את כבר לא שם. עוד יהיו פחדים, שאלות על חרטות, תהיות על העתיד. זה בסדר. תסמכי על עצמך, כבר הוכחת שאת מסוגלת לעשות את הדבר הנכון. happy
פעמונית_הגשם?
חשוב שתתחזקי. כשאת מחוזקת את יכולה להתמודד טוב יותר עם המצב.
מה זמין לך שיכול לחזק אותך?
flower
פעמונית, למה את זקוקה, ממש ברגע הזה?
האם את מסוגלת כרגע להגדיר צורך? משהו שאם הוא יתמלא תרגישי על קרקע בטוחה יותר?
אם את מסוגלת זו התחלה. אפשר אחר כך לבדוק איך ממלאים את הצורך מתוך מאגר האפשרויות שלך ואיך יוצרים אפשרויות חדשות שאולי עדיין לא קיימות או שפשוט מתחבאות.
את כותבת... כבר טוב. לבקש עזרה זו ההתחלה הכי טובה שיש.
או, לא ריעננתי את הדף ולא ראיתי שחני כתבה בדיוק אותו דבר מעלי.
טוב, אשאיר כך, וזו תהיה דרכי להביע תמיכה ולהסכים עם חני בו זמנית happy
שלום חברות. נתחיל בזה שכעת הכוח בידיים שלי פי מיליון משהיה לפני כן, כשהייתי בת זוגו הקטנה והכנועה אם ילדיו שכל עיסוקיה התרכזו בילדים ובו, בהתפרצויות הזעם ופדיחות שהוא ייצר.
החיים היו חזקים אף מפחדיי הענקיים, והצדק היקומי ניצח את הרצון למות.
כשהייתי בהיריון בפעם החמישית, חולה כרונית ונאלצת לקחת תרופות, אני, שמעולם לא...בוכה אל תוך הלילה
בחורף, בשלג, הרחק מולדתי. אז ביקשתי את נפשי למות. הייתי לכודה במערכת יחסים חולנית. בן זוג חבר ומתעלל, שיחות נפש ומריבות התערבבו והילדים בתווך.
לא ידענו להשתלב בחברה. לא בארץ ולא בחו"ל, במולדתו שלו. נסגרנו בתוך עצמנו. הילדים ביקרו בבי"ס. הצליחו מאד. אנחנו בראנו לנו ארץ משלנו
בארץ הזו היינו אנו שנינו. פליטי טראומות שלא יודעים להשתלב. מפלטי הייתה המסורת, השבת. הוא נחבא בסערות רגשותיו. ואז לקח מזה ומזה. גיור עלה באופק.
.............................................
היום אנחנו חיים בנפרד, השבח לאל. אני חד הורית במכנסיים מנסה מאד להשתלב בחיים בארץ ולא תמיד זה הולך לי והוא התגייר וחי בחברה הדתית.
יש הרבה עוצמה בי, אבל גם חולשות ופחדים. אני אדם הססן וזה לא טוב בשבילי.
המשפחה תומכת בי, המדינה והוא רוצה אותי בחזרה...
אלי הטוב, הכל עקום ומעוות. בן אדם שהתעלל רגשית בבת זוגו, כפה עליה יחסי אישות וחיים בעוני מדבר בשבחיי שלמות המשפחה.
למה אני צריכה בכלל לעמוד במקום הזה?
למה אני נשארת במקום הדפוק הזה...נשארת בבית כשהוא מבקר את הילדה.
חשוב כל כך שהילדה תכיר את אבא. דמות האב מאד משמעותית לילד.
כי אני לא סומכת עליו. אבל כך הוא מקבל כוח.
בזמן האחרון אני חשה החלשות מולו. הוא קורא לי לחזור לארץ שלנו. שבראנו אז. היום אני יודעת שזה מקום מתוק וחולה, ששום דבר לא יכול לצמוח בו. אבל זה מנגן על נימים בתוכי.
אז מה יכול לעזור לי מעשית? אני זקוקה לאישה טובה וחכמה שתשהה עימי כשהוא נוכח.
אני זקוקה לסדר בהתנהלות מולו. העו"סית לא הצליחה לסייע לי בכך. הוא מסרב לחתום או להתחייב.
תגידו שיש חוק. אני מפחדת להפעיל אותו. חרדה. חרדה.
והכי קשה עם הבדידות. הבדידות היא שמכרסמת בכוחי ונותנת לו דריסת רגל.
אני כל כך לבד. כמהה לחברה לשיחות נפש ומסתפקת בשיחות חולין קצת, אני שונה. כולם ברכבים ואני וילדתי ברגל, בעגלה. איטית ביצירת קשרים. מדי פעם מטפלת רגשית, הוליסטית יוצרת עימי קירבת נפש.

אני במולדתי שלי, נושמת את האוויר ומדברת בשפה שכמהתי לשמוע והבדידות. הילדים רובם גדולים ולא בסביבה. ואני כותבת אליכן....
פתחתי בנימה אופטימית. בראתי לי ארץ חדשה משל עצמי. החוקים שונים בה מאד. מותר להתקדם הלאה, ללמוד ולעבוד. אני ראש המשפחה אפילו אם זה ראש כרוב.
לא מכריחים בארץ הזאת, משתדלת מה שאפשר. סולחת לעצמי . ממשיכה לפלס דרך בקושי. השבח לאל. אני אוהבת לחיות.
היי בנות.
אנחנו בנפרד כבר שלוש וחצי שנים. ילדים די גדולים חוץ מהקטנה.
היום דיברתי עם הרב שלו. הוא ניסה לברר אם יש מצב שנחזור לחיות יחד. עניתי שלא.
יש לי משפחה, הורים מבוגרים שעושים ככל יכולתם. אחים שמסייעים כשאפשר. רגשית, פחות. התמיכה באה מהלימודים ומאנשים, בעיקר נשים טובות בשביל החיים.
אני עובדת כשמצליח לי למצוא. בינתיים אלו היו דברים זמניים. לוקח זמן להיכנס למעגל הזה. במיוחד עם ילדה קטנה בגילי המופלג.
יש דבר מה חמקמק באיש הזה. ויש משהו הססן בי. התוצאה שעוד לא הסדרנו את הביקורים ואת המזונות באופן חוקי.
משהו בי עוד חושש מהתמודדות עם המסגרות החוקיות. ויכול להיות שהגיע הזמן.
תודה שאתן קוראות ומתייחסות.
הי אמא קטנה
לי עזר ספר שקראתי בשם- למה הוא עושה את זה
הספר מסביר מה מתחולל במוחו של גבר מתעלל- וזה הרבה פעמים לא מה שאנחנו חושבים. לי הספר עזר לעשות סדר בראש ונתן לי כלים להתמודד מולו. הספר לאו דווקא מעודד פרידה, אלא גם נותן כלים איך אפשר לחיות עם אדם כזה ואיך להציב גבולות.
במידה ותרצי לעזוב אותו- תדעי לך שיהיה קשה, אצלי למשל הוא יידע אותי שהוא ילחם על משמורת- אמר שיקדיש את חייו בשביל זה. הבעיה אצל גברים כאלו שהן עושים רושם נהדר מבחוץ ואנשים נוטים לחבב אותם.
אגב- בספר גם יש הדרכה איך לעזוב גבר כזה במידה ורוצים. צריך להתכונן- כספית, נפשית. שתפי את ההורים שלך, חברות שלך, דברי על זה אל תתביישי. דברי עם היחידה לאלימות במשפחה, תגיעי אליהם פיזית ותתחילי תהליך עם עו"ס- זה ישמש אותך בעתיד במידה ותרצו להפרד- שיהיה תיעוד שהיית שם, וספרי הכול
אגב- על דפיקות בקיר אפשר להזמין משטרה, ולקבל צו הגנה!!!
אני עכשיו מתחילה מעט להתחזק ותאמיני לי שאין כמו ההרגשה הזו- לחזור לעצמי, למי שהכרתי כל חיי, לאני שלי, שאף אחד לא יוכל לפגוע בי. זה שווה הכל. אבל לא קל. סיוט אפילו , אבל בסוף יהיה לזה סוף. דברי איתנו- שתפי אותנו, אוהבת אותך
אני הולכת לכתוב הערה לא מועילה בעליל אבל היא מבטאת פשוט אמפטיה ואני מקווה שכך תעבור - זה פשוט מתסכל אותי נורא שבמצב הזה עוד צריך להוציא כסף שאין על עורך דין. כאילו לא מספיקות כל הצרות זה גם עולה כסף לשרוד אותן.

סוזן, אל תבלעי שום דבר. לירוק החוצה תכף ומייד. ויהיה לך גט. בתי הדין הרבניים משתנים, המצב שם הולך ומשתפר באטיות מרגיזה אבל משתפר. הוא אולי יוציא לך באמת את הנשמה אבל גט יהיה לך. אני אקווה ביחד איתך.

אמא קטנה, אני שולחת גם לך תקווה לימים יפים יותר. ושמחה שנחלצת מהציפורניים של האכזריות.

היי...
תודה רבה על החיזוק צילצול...
וסוזן... גם הסיפור שלי מאוד דומה לשלך. כל הרוע והמפלצתיות יצאו לקראת סוף ההריון, ומאז רק הלכו והתגברו.
וגם אצלי, כשעוד גרתי בבית, יום טורק את החלון, את הדלת וצועק שרוצה להתגרש ויום למחרת, את ככ יפה, אני לא מבין למה אנחנו מתגרשים...
טלטלה רגשית איומה, ו"נופת צופים" לחילופין שאת רק צריכה להזכיר לעצמך למה לא ליפול שוב למלכודת הזו...
לנו עוד אין מתווה- כיצד להיפרד... הוא רוצה גישור, אני חוששת מזה מאוד...
בכלל- תקופה מלחיצה, לגדל ילד לבד, לא לדעת איך יהיה אח"כ, כמה ישתלט על החיים שלי כשאיני איתו... איך ממשיכים...
התחלתי לקרוא בהמלצתך, סוזן, את הספר - למה הוא עושה את זה? וה באמת עוזר לקרא אותו... וכל מה שכתוב שם ככ נכון....
קראתי גם את "מילים הורגות"... גם טוב...
סוזן, אתם הולכים לבית משפט? הוא רואה את ביתך בינתיים?

תודה על החיזוק...

הי סוזן...מה שלומך? התחלתם כבר בתהליך גירושין? יש ביניכם שיתוף פעולה לגבי הגירושין? (אני מבינה שהוא לא מעוניין אבל האם רוצה לסיים את זה או שרוצה למשוך זמן..?)
גם אני ממש עצובה, מתפקדת לאט ולא מרוכזת... אין לי פתאום סבלנות לכלום... גם אני נזכרת בכל מיני דברים שנאמרו ואני מצטמררת כל פעם מחדש. זה גם מצב לא קל, כי לכל החברות שלי יש משפחה/ חבר רציני, לרובן אין ילדים, ולי יש ילד ובעל שהתגלה כסיוט... אז זה משאיר אותי די לבד... גם אמא ואבא שלי מקסימים ומעודדים אותי... ויש כמובן את הבן הנהדר שלי, שחלק מהשבוע אצלי וחלק מהשבוע אצל בעלי.
כן, גם אצלי מנסה לשכנע אותי לחזור אליו... כל הזמן אומר כמה היה לנו טוב ביחד ומנסה להזכיר "חוויות" שהיו לנו פעם... אבל ברור שאם היה ככ טוב לא היינו מגיעים לאן שהגענו...
בינתיים זה רק הוא בלי שליחים, ורק כל פעם מספר על זוג אחר שהלך לטיפול זוגי וכמה כדאי ללכת ושטויות כאלו.
מה שהכי מעצבן זה כמה הוא יודע לעשות הצגה כלפי כולם כמה הוא "אוהב אותי" וכמה הוא "אבא טוב" אבל בפועל בבית/ בטלפון כשאין אף אחד שראה הוא אדם אחר... בדיוק כמו שכתוב בספר- לא רק שאלו אנשים רעים, אלא גם שקרנים ומניפולטיבים ושחקנים אמיתיים... ככה כנראה גם נופלים לפח שלהם...
את עובדת? או מטפלת בתינוקת שלך בבית?
כדאי שתתחילי הליך משפטי בבית משפט אזרחי. אם הוא הולך לרבני זה לא כ"כ טוב.. הוא יכול לבקש שלום בית מהרבנות ואז מעקבים לכם את הגירושים.. גם יכול להגיד שאת אישה סוררת ומורדת כי עזבת את הבית... ואז זה גם לטובתו

זה נכון מאוד, אמא קטנה! זה כואב כמה שזה נכון. את חייבת לפתוח תיק בבית הדין לענייני משפחה. אוי ואבוי אם זה מגיע לרבנות. את אפילו לא חייבת לתבוע גירושין, מספיק מזונות זמניים ואז את שם.

זה גם מצב לא קל, כי לכל החברות שלי יש משפחה/ חבר רציני, לרובן אין ילדים, ולי יש ילד ובעל שהתגלה כסיוט... אז זה משאיר אותי די לבד...

סוזן סוזן יקרה, זה לא אומר שזה גורלך בחיים. זה מצב זמני. כשהתגרשתי הרגשתי בודדה ויחידה בים של זוגות. היום אני בזוגיות מצוינת, וחברות בתוך נישואין מקנאות בי על ההזדמנות לבנות משהו חדש ונקי. אני ממש לא רוצה שיקנאו בי. אני אומרת לכל חברה וחברה שגירושין זה כואב מאוד מאוד מאוד ושיבדקו הכול לפני שיקבלו החלטה ושישקיעו בנישואין.

אבל לא להישאר עם בעל מתעלל רגשית. זה סיוט שלא מגיע לאף אחת. לא לבזבז את החיים על מתעלל, על תקוות שישתנה, על להתאכזב, על להרוס לעצמכן את הביטחון העצמי, על לשרוט את עצמכן בצורה בלתי הפיכה.

הי סוזן...
לא יודעת למה אני מאמינה עוד לאדם הרע והשקרן הזה, שאומר שלא רוצה ללכת לבית משפט... אני "מפחדת" לפתוח ב"מלחמה" נגדו ע"י כך שאקח עו"ד... אני חוששת שיהיה כך יותר קשה ומקווה שאולי יש בו עוד פיסה של אנושיות (או לחילופין של אהבת הכסף שלו) שתמנע מאיתנו להגיע לבית משפט. זה ככ לא הסרט שלי... אני ככ לא מאמינה שזה קורה לי... אני לא שאננה, אבל אולי, כנראה, בהכחשה שזה מה שקורה...
מה שהכי מפחיד זה גם כל המבחנים האלה, אני אמא טובה ויציבה, אבל הוא אלוף ההצגות והמשחקים! (כלפי חוץ בלבד כמובן, בתוך הבית יושב וקורא עיתון על הספה ולא מתייחס לבן שלנו, לא משנה מה....)
אני לא עובדת כרגע, אני לומדת לתואר שני... אני גרה עם הוריי והבן שלי בגן.
אני קוראת את הספר שהמלצת עליו, למה הוא עושה את זה... וזה מדהים כמה הוא עונה לכל הקריטריונים.... אני מניחה שגם בעלך ככה.
מה שהכי מעצבן הוא, שאני האדם הכי שקט, רגוע, לא רב, סבלני... וכמה הקרבתי וויתרתי בשבילו... עד שהיום אני לא מכירה את עצמי... כאילו אני בנאדם אחר והוא לקח הכל....
איך בעלך לקח את העובדה שיש לך עו"ד? הוא מאיים שיקח את הילדה? אתם גרים כרגע באותה עיר? האם יש לכם חברים משותפים... מה הם יודעים?
גברים כמוהו בוחרים בבנות זוג כמונו- טובות, עדינות, שקטות, סבלניות...
אני יכולה לספר לך מהניסיון שלי שהעובדה שיש לי עו"ד מחזקת אותי, אני מרגישה שאני צריכה להתחמש נגדו, לא לפחד ממלחמה נגדו.
עם טיפוסים כאלו אין סוף טוב לדעתי. הלוחמנות שלהם והשתלטנות שלהם מאוד דומיננטית.
אני בונה בתוכי את כוח והעוצמה וכנגד הטבע החנני שלי- אני לומדת אחת ולתמיד להלחם על החיים שלי כי אין לי ברירה
גם אני לא טיפוס של מלחמות. אני טיפוס שקט, נעים, חביב וכו וכו
ובגלל זה עמלק כמוהו יכל להתלבש עלי
אני מרגישה שאני צריכה לשנות את עורי ולתקוף!!! פשוט לתקוף!!! שיפחד להתעסק איתי. אני מאמינה בכל רמ"ח אבריי שהוא ינסה להשתלט עוד ועוד ולכן אני מתחמשת נגדו בכל דרך אפשרית.
נראה לי זו בחירה של התמודדות.
אבל אני מרגישה שיש אנשים שאי אפשר לעשות איתם שלום- אלא רק "שלום" בתנאים שלהם. ואסור לי לוותר.
זה התעתוע בגברים האלה. תיזהרי. ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.

ותיזהרי שבעתיים!!! בגלל שאת במתח רציני מהמצב, הפיתוי ליפול בזרועותיו לנחמה והקלה הוא עצום. הוא כל כך מוכר ויש בו עוד כל כך הרבה דברים שמהדהדים את האהבה שהייתה שלכם...

ולכן זה הזמן לעבור להיגיון ולזכור ולהזכיר למה את רוצה להיחלץ מהקשר, למה החלטת שאת צומחת ממנו ועולה שלב בחייך ובדרכך. למה ההישארות איתו, תשאיר אותך במקום שאת כבר לא רוצה להיות בו.

ההצגה שתיארת היא אפילו לא הצגה, זה כנראה קיים בו וחלק ממנו, אולי החלק שבו התאהבת אבל יש בו גם את הצד השני, הילדותי, האלים שהחלטת לעזוב. והוא שם , למרות הפגישה עם הצד הטוב שהייתה אתמול.. sad

משהו נוסף:

המשיכה אליו תלך ותיפחת. הזמן אכן עושה את שלו. תהליך שאת עושה עם עצמך, עושה את שלו.

בהגיון הבריא שלך החלטת להתנתק. אבל יש בך רמות נוספות שיותר קשה להן להיפרד- הרמה הגופנית, הרגשית והנפשית... ולכן את מרגישה כל כך מבולבלת.

במילים אחרות: לקחת החלטה להיפרד ברמה ההגיונית או הרוחנית... שאת יודעת שהיא נכונה וטובה עבורך אבל ייקח עוד זמן לשאר הרובדים שלך להדביק את ההחלטה והם עדיין מושכים לכיוון שלו...

זהו תהליך טבעי ובלתי נמנע.

בד"כ אין מצב שבו פרידה היא שלמה מיד בכל הרמות, בעיקר לא פרידה מיחסים שיש בהם התעללות

אבל עם נחישות שלך, וסבלנות.. זה יגיע. ותהיי שלמה בכל הרמות ולא תחווי יותר את הבלבול.


זה תהליך קשה -

מסכימה עם כל מילה. הלוואי שהיו לי אנשים חכמים כמותכם בשנות המאבק שלי, בדיוק באותו הקטע של הדואליות הבלתי נסבלת, המבלבלת, המכשילה. שלעתים נפלתי בגללה ושנאתי את עצמי מחדש בכל פעם, ובזתי לעצמי, ל"חולשתי". אבל, אכן, הזמן עושה את שלו. והפרידה הרגשית, הגופנית, כבר החלה והיא בתהליך שאני מתבוננת בו כאילו מהצד, בכאב ובשמחה. עשיתי הכול לבד. והוא - אין לו מושג. כי אני עדיין בבית איתו. אבל רחוקה מיליון קילומטרים.
סוזן, השלב שאת מתארת נקרא אצלי (בתודעה) "הטווס פורש את נוצותיו". ויש לו נוצות מרהיבות! ואלף כישורים וקסמים שהוא מפזר סביבו שמסמאים את העין, זאת אומרת כאשר האדם שמולו הוא אכן סומא. קשה עד מאוד לא ליפול שבי לפני "הבחור המקסים". "הפיתוי ליפול בזרועותיו לנחמה והקלה הוא עצום" - כמה רבות הפעמים שנכנעתי לפיתוי! עכשיו שנפקחו עיני, די לי להיזכר באחת מ"אמרות השפר" המכוערות שהיו נזרקות לעברי (וייזרקו שוב) - וכל הקסם מתפוגג כלא היה.
פלונימית- גם אצלך הגבר הוא מתעלל נפשית? אתם עדיין נשואים, אך חיים בחדרים נפרדים? לי היתה מחברת ובה הייתי רושמת את אימרותיו ה"נחמדות" בשביל לא ליפול בפח.. אבל בהפוגות הייתי רוצה לפעמים לזרוק את המחברת- כי חשתי שהמחברת כבר לא רלוונטית כיוון שהינה היחסים כן מסתדרים- הינה הכל יפה ביננו, אז מה אני צריכה את המחברת הדבילית הזאת?
ואז שוב הייתי כותבת את המקרה החדש
סוזן, אנחנו חיים יחד בעוד אני מחפשת פתרון בלי לשבור את הכלים (למרות שיש לי כבר הסכם). אני כבר לא צעירה ויש בי פחד מהחיים לבד לגמרי. לי לא היתה מחברת, אלא המון דפים שהייתי כותבת כל פעם שנכנסנו לתקופה מחורבנת ושמרתי אותם במסתור במשך שנים. וכל הזמן התווספו. לא מזמן חשבתי על זה שבעצם אין נפש בעולם שיודעת מה עבר עלי. אזרתי אומץ והקלדתי את הכול. גם מכתבים שנכתבו בינינו נשמרו שם. הבטחות שלו שהוא ישתנה... ועוד הרבה. התמונה היתה קשה ואפילו מזעזעת! אז כן, את המחברת הדבילית צריך, כי שוכחים! כי אנחנו נהיים דבילים! כי קל יותר לשכוח, למרוח, להשתכנע ש"לא רלוונטי" . וגם, המסמך הזה מאיר כל מיני אספקטים ורוטינות ותהליכים שבלעדיו לא היה ניתן לראות. ויש בזה יתרונות.
פלונימית- דבריך נכנסו לליבי והדימוי של הטווס מאד חזק. flower
היי סוזן...
אני מבינה את ההרגשה שלך, גם לי יש רגעים שאני רוצה לחזור ולקוות שהכל יהיה בסדר, כמו אצל זוגות אחרים... בכל זאת התחתנו, ויש תינוק קטן וכל כך הרבה חלומות שהיו לי על בית ומשפחה עם הרבה ילדים... והכל מתנפץ פתאום... והכי קל זה לדמיין, רק לדמיין, שיהיה איתו שוב טוב... אבל זו טעות...
איתו לא יהיה טוב וצריך לקרא את מה שכתבת, ולזכור את זה כל הזמן, ולהמשיך הלאה... כי אין ברירה ואין מה להפסיד... איתו זה רק רע- ואם תצאי, תתחזקי ובטוח יהיה יותר טוב...
גם לי יש רגעים כאלה (חוצמזה שאני לא רואה גם כמה הוא "אבא טוב" בעיני הוא לא מתייחס יפה לבן שלנו) שאני רוצה לחזור הביתה ו"להתחיל מחדש" אבל עם האדם הזה זו אשליה...
לא סתם לקחת עו"ד... אם הכל היה טוב לא היית עושה את זה... הדרך החוצה קשה אבל צריך להתמיד בה, ולראות את האור...
שיהיה שבוע נעים!
היי קוראת...
תודה על התגובה שלך גם... האם גם את היית שם? האם היו לך ילדים?

הי אמא קטנה, אנא קראי ב מילים_הורגות_יומן_קריאה?. פירטתי שם ואני לא מספיקה גם פה.
בכלל, דף מומלץ

תודה, קראתי, באמת דף מעניין וחשוב, תודה!
הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

הי סוזן,
דיברנו לפני כמה זמן, קראתי את הספר שהימלצת "למה הוא עושה את זה"
ועכשיו הגיע תורי להוריד את הכפפות...
רציתי להתייעץ איתך לגבי עורכת הדין שלך, כתבת שהיא תותחית...
תוכלי לתת אימייל שלך או פרטים על עורכת הדין?

הי מיואשת, אני ממליצה לך לפנות דרך שי"ל- שירות יעוץ לאזרח, יש להם טלפונים של עורכי דין שנותנים יעוץ ראשוני בחינם, את יכולה לגשת ולברר האם העו"ד הספציפי הזה מבין בעינייני אלימות במשפחה, אלימות נפשית וכו' ולשכור את שירותיו. לפי מה שהבנתי העו"ד ששי"ל ממליצים עליהם אלו עורכי דין שיש להם ניסיון עם טיפוסים כאלו.
הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

תודה סוזן על התשובה המהירה

בהצלחה מיואשת, מאחלת לך את הוודאות והכוח להתחיל בדרך חדשה
קישור | העבר | מחק שלוםואהבה (27.10.2013 09:21):
סירוב לדבר
ללכת משם (לצאת מהחדר, לצאת מהבית, להסתלק)

שנינו סביב ה-30. אני מעט מתחת הוא מעט מעל. ביחד מעל 10 שנים. יש פעוט אהוב. יש אהבה גדולה וחברות גדולה (שאחרת כבר מזמן היינו בועטים האחד את השניה ממדרגות הרבנות). אף אחד מאיתנו לא נופת צופים, כל אחד שבוי באוטומטים ובדפוסים המחורבנים שלו, מנסים (באמת מנסים, גם אני וגם הוא) להיות מודעים ולשנות.

אני פה כדי לתהות על דבר מסויים מאד.
יש לו מנהג שגורם לי לרצות להתפוצץ מתסכול. כשמשהו לא נראה לו, כשאני נסערת מידי בשבילו, כשזה "ריב" מידי בשבילו או לא יודעת למה עוד, הוא מסרב להמשיך לתקשר. לא מדבר ולא מוכן להקשיב למילה ממני. אפילו שם ידיים על האוזניים. במקרים אחרים פשוט הולך.
אחרי זה כשרוצים לדבר על מה שהיה, מתחילות מלחמות הפרוטוקולים כי כל אחד זוכר קצת אחרת את מה שהיה, הרי הכל עמוס בפרשנויות האישיות שלנו, וקשה להתקדם כי זה כבר לא בזמן אמת, אפילו לא קרוב לכך, ואחרי כמה שנים טובות, הבנתי שלמלחמות פרוטוקולים אין שום תועלת ואני פשוט לא משתתפת בהן יותר. כל אחד זוכר אחרת וזהו.

ניסיתי להסביר לו עד כמה זה הרסני לדעתי האמצעי הזה של החוסר תקשורת, שבאמצע עימות הוא פשוט לא מוכן לתקשר בשום אופן, נועל עצמו בחדר, שם ידיים על האוזניים, מגביר מוזיקה חזקה או פשוט עוזב והולך למקום אחר. מסוגל גם להישאר לידי ופשוט להתעלם ממני כשפונה אליו, ממש כאילו חרם או ברוגז. הוא בשלו, ועם הסבר - זו זכותי, כשלא נעים לי אני עושה פוס לאינטרקציה. את לא יכולה לכפות עלי אינטרקציה והנסיונות שלך לכפות עלי הם פשוט התעללות מצידך.

אני מבקשת ממנו, במילים אלה ממש, שנוכל לריב בשקט, בלי שכל דבר יהפוך לעימות מטורף, כי גם אם הדבר עצמו היה קטן, ברגע שהוא סוגר את ערוצי התקשורת זה כבר נהייה סרט רציני מבחינתי, זה פשוט בלתי אפשרי לי לחיות עם הדבר הזה בשלום. אי אפשר לריב כמו אנשים נורמלים? כל דבר זה פשוט סרט סרט סרט! ושום דבר לא פתר כמו שצריך כי אחרי זה מתחילים להתווכח על מה היה או לא היה, או זה לא היה בדיוק ככה, או זה לא בדיוק מה שנאמר. ניסיתי ממש בלי לצעוק ובלי לקטוע, גם אז הוא מצא במה להיתפס וניתק תקשורת.

ההתעקשות הזאת שלו שזו זכותו הלגיטימית לנתק תקשורת כשלא נעים לו, הוא פשוט לא מוותר על זה. הוא מוכן שניפרד על הדבר הזה. אני מנסה להבין את זה - הוא גבר, הוא זקוק למערה שלו, אוקי. אבל בכל זאת קול קטן ועיקש אומר לי - לא, זה אמצעי מתעלל. באמצע עימות, כשאני מנסה לומר לו מה מפריע לי, כשאני רוצה לשמוע מה יש לו להגיד כי אני ממש צריכה את נקודת המבט שלו כדי להיות מסוגלת להתיר את סבך העימות הזה, הוא פשוט מציב חומת בטון, קיר, אין עם מי לדבר. ואחרי זה, שוב, בכלל לא מסכימים על מה בכלל היה שם.

טוב, שולחת, יצא מבולבל ואולי אפילו קצת רפטטיבי, סליחה. שולחת ומחכה לפידבק. אמשיך בהמשך.

רקע - אני גבר. חי בזוגיות ארוכת שנים עם ילדים.

לא, זה אמצעי מתעלל.
משוב - לא זה לא. ככה זה אנחנו הגברים. happy ציטוט מתוך דף אחר שמופיע כאן לאחרונה.
או לפחות חלק מאיתנו.
גם לי קשה מאד כשהויכוח יותא מגבולות הסביר בעיני. לי נראה שאנחנו בלופ סגור ללא מוצא. בנקודה מסוימת כבר ברור שלא נגיע להסכמה ויותר מכך לאף אחד מאיתנו אין יותר טיעונים חדשים ואנחנו רק ממחזרים טיעונים שכבר נאמרו או גרוע מכך מעלים באוב טיעונים ישנים של מריבות שכבר ניסגרו. במצב זה ניראה שאין תועלת בהמשך ההיתגוששות והיא הופכת לקרב התשה ללא יכולת הכרעה. אז מה הטעם ??

קישור | העבר | מחק שלוםואהבה (27.10.2013 10:11):
טיפ_טי? תודה תודה תודה, אני יודעת שזה לא מרוע ואני יודעת שיש פה קטע כזה, גברי, אני והוא כאלה נוגה ומאדים טיפוסיים שזה מדהים...

אבל בכל זאת, אז מה הטעם ??
הרבה פעמים זה קורה ממש מהר, אחרי שהעימות ניצת, ועוד לא אמרתי מה שעל לבי ויותר מזה, עוד לא יודעת מה שעל ליבו והוא מסרב לדבר ולומר לי ואני כל כך רוצה לדעת!

קודם כל זהו ביטוי של חולשה גדולה מצידו באשר ליכולת להתמודד עם "מה שלא נעים" לו. וכנראה זה הצליח לו במשך כל השנים הללו, נכון שלכל אחד זכות לנתק תקשורת, אבל (כתמיד, שאלת השאלות): באיזה מחיר? איזה מחיר את משלמת על נכונותך עד עכשיו לשאת דבר כזה? ואיזה מחיר הוא מוכן לשלם? זה שווה? בנוסף ככל שאת "כל כך רוצה לדעת", ונחושה לנסות להוציא ממנו, כך הוא מתחפר ונוקט אמצעים מפה ועד הודעה חדשה - כי זה בנפשו! (ובדרך הוא גם מעניש אותך ומשאיר אותך עם התיסכול). האם נסית פעם להעביר לו דברים בכתב?
קישור | העבר | מחק שלוםואהבה (27.10.2013 14:34):
האם נסית פעם להעביר לו דברים בכתב?
יותר מפעם אחת.

הוא מבין מה זה עושה לי ולנו. זה לא משנה לו, מבחינתו זה או שאני אתמודד עם זה או שאצא לי לדרך לחפש אפיקים חדשים. הוא אמר את זה פליין אנד סימפל.

אמא קטנה יקרה-
אני רוצה להציע לך משהו שעובד אצלי- אני לומדת במרכז לקבלה כבר מספר שנים, והידע הזה ממש עוזר לי ומחזק אותי. אני לוקחת את הלימוד ברגעים הכי קשים וזה נותן לי את הכוח להבין וללמוד איך אני יכולה לעשות שינוי בתוכי, איך אני יכולה למצוא את האומץ בתוכי ברגעים שנראים בלתי אפשריים...
_הוא מבין מה זה עושה לי ולנו. זה לא משנה לו, מבחינתו זה או שאני אתמודד עם זה או שאצא לי לדרך לחפש אפיקים חדשים_
It's my way or the highway

מה את מרגישה כלפי זה שאין שום נכונות לבוא לקראתך? שלא איכפת לו איך את מרגישה?
את רוצה להמשיך לחיות עם זה?
את רוצה להמשיך לחיות איתו, גם מתוך הבנה שהוא לעולם לא ישתנה?

ושאלות מסוג לגמרי אחר:
האם ניסית לדבר עם מישהו אחר (או מישהי), מבין, אמפתי ותומך, על מה שקרה מנקודת המבט שלך?
יכול להיות שמישהו שלישי יכול לעזור לך לפענח מה קורה במריבות האלה.
יכול להיות שיש דפוסים קבועים שאת לא "עולה" עליהם ולכן לא יודעת איפה לשנות אותם.
ואילו היית מבינה מה קרה כאן, בעצמך, ללא מעורבות של הגבר - אולי זה היה נותן מפתח.

יש לו מנהג שגורם לי לרצות להתפוצץ מתסכול. כשמשהו לא נראה לו, כשאני נסערת מידי בשבילו
אני אגיד לך מה משך את תשומת לבי.
את מתארת משהו שהוא ה"טריגר" שלו להיסגר ולהתנתק באופן מוחלט - כשאת* נסערת.
אבל חסר לי מה שהיה קודם:
מה היה הטריגר *שלך* להיות נסערת?
היה שם קודם, טריגר שהוא הפעיל. הוא לא רואה את הטריגר שהוא הפעיל, וגם את לא רואה את הטריגר שהוא הפעיל.
הוא נעשה מודע לבעיה כאשר את *נסערת
(עוברת לטורים גבוהים מדי, בשבילו).
את נעשית מודעת לבעיה כאשר הוא *מתנתק* (עובר לדומם מנוע, בשבילך).
יותר מדי אינפוט לאוזניים זה הטריגר שלו.
פחות מדי אינפוט לאוזניים זה הטריגר שלך.
שני צדדים של רגישות שמיעתית tongue

אז אם את רוצה צעד ראשון בחינם, הייתי ממליצה לך בתור טיפ להתחיל לרשום כל פעם - מה היה הטריגר שלך להפוך ל"נסערת".
כמו כן, תרשמי לעצמך מה זה אומר "נסערת" מבחינה תיאורית מדוייקת (שאת מגבירה את עוצמת הקול, מדברת יותר מהר, ועוברת את כמות המלים לדקה שהמוח שלו מסוגל לקלוט בלי להתפוצץ? את יודעת, אחת מהתיאוריות על האוטיזם היא התיאוריה של ד"ר סיימון ברון כהן, שהאוטיזם אינו אלא גירסה קיצונית במיוחד של גבריות tongue )

הי אמא קטנה שי"ל זה שירות יעוץ לאזרח, באינטרנט את יכולה לראות את הטלפון שלהם. יש להם מוקדים בכל הארץ והם מפנים אותך לעו"ד להתיעצות ראשונית בחינם. הם יודעים לכוון אותך לעו"ד שמטפלים באלימות במשפחה- כדאי לקחת מישהו טוב עם ניסיון בתחום הזה של אלימות!!
אני הבנתי כבר 3 חודשים אחרי שהתחתנתי שמשהו לא כשורה- התנהג אלי בצורה זוועתית, אבל אח"כ ביקש סליחה וחזר לעצמו. כשהייתי בהריון התנהג בצורה עוד יותר מחרידה
נורא קשה לי המאבק כי זה שוב פעם להלחם מול האכזריות שלו וזה לא פשוט
אני מאמינה שאם תתחילי מאבק משפטי (כשתהיי מוכנה לכך) את תתחזקי, כי העו"ד שלך יחזק אותך, ואת תרגישי סוף סוף שאת נלחמת
אני כמוך- אינני טיפוס לוחמני, אני וותרנית מטבעי, ומאוד נחנחית, אבל אין לי ברירה כי הוא בולע אותי בלי מלח, ואני רוצה להשתחרר ממנו, בא לי כבר להקיא
קישור | העבר | מחק *פלוניתית* (29.10.2013 10:06):
יש לו מנהג שגורם לי לרצות להתפוצץ מתסכול. כשמשהו לא נראה לו, כשאני נסערת מידי בשבילו, כשזה "ריב" מידי בשבילו או לא יודעת למה עוד, הוא מסרב להמשיך לתקשר. לא מדבר ולא מוכן להקשיב למילה ממני. אפילו שם ידיים על האוזניים. במקרים אחרים פשוט הולך.

יש לי ידיד טוב, נשוי כבר הרבה שנים. הקשר ביניהם היה תמיד סוער ומלא מריבות. מנקודת מבטו (שאני שומעת רק אותה, מעולם לא שוחחתי עם אישתו על כך), המריבות מתחילות ממנה ועולים לטונים גבוהים ביוזמתה. שנים הוא ניסה להתמודד בכל מיני דרכים. בהתחלה ניסה לדבר איתה בהגיון ולהרגיע (הוא עצמו מאוד לא הטיפוס הצועק והנסער), אחר כך הלכו לייעוץ זוגי שלא צלח, ובשנים האחרונות ה"שיטה" שלו מאוד דומה לשיטה של בן זוגך: פשוט מסובב את הגב והולך. מנקודת מבטו, בכך הוא לא מסכים לשתף פעולה עם הריב ומנטרל אותו. הוא אומר שזה הפחית את כמות המריבות בהרבה והרבה יותר נעים בבית. הוא טוען שלאישתו יש בעיה של כעס וסוף סוף הוא הבין שאין ביכולתו לרפא את הבעיה אבל יש ביכולתו לא להפגע ממנה. בעבר הוא היה מייסר את עצמו במשך ימים אחרי כל ריב ומנסה להבין איפה טעו ומדוע זה חייב להיות כל כך קשה. היום הוא חי עם המצב בשלום.
כמובן שמכיוון שאני שומעת רק את הצד שלו אני לא יכולה לדעת איך אישתו מרגישה לגבי השיטה הזאת או בכלל איך היא רואה את הדברים. אולי היא חושבת שהוא אטום ונפגעת מכך שהוא לא מוכן לשמוע אותה. אבל אני עדה למצב יותר רגוע ביניהם.
עוד כמובן, שזה לא בהכרח דומה למה שמתרחש ביניכם. אני לא יודעת מה הדינמיקה ולא יכולה להבין אם הסיפור הזה שלי רלוונטי עבורך או לא. אבל בהמשך למה שבשמת כתבה, כדאי לך לבדוק את התגובות שלך, מה גורם לסערה שלך ומדוע את חייבת חייבת להוציא לפועל את הריב.

הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

אנחנו מתנהלים דרך עו"ד.
סגר את חשבונות הבנק עם חסכונות שהם שלי בלבד.. גרים באותו בית אבל את המשכורת העביר לחשבון אחר..
בבית מתנהג כאילו הוא אב השנה ובן זוג למופת, אבל אז מעורר פרובוקציות קטנות כדי לגרום לי להתפרץ ומקליט אותי...
רוצה להוציא ממני את הילדים, ומבקש פקידת סעד שתיתן חוות דעת...
כתב הגירושין שלו כולל תיאורים של איך אני מתעללת בו התעללות מילולית ורגשית...
חחחח, מוכר לך?

מיואשת יקרה... גם לי הוא עשה את זה- גרם לי להתפרץ ואז הקליט אותי
הם כולם מאותו שורש נשמה - זה לא יאומן, הם מתנהגים על פי אותו דפוס
תספרי את זה לפקידת הסעד שהוא מקליט אותך באובססיביות- העו"ד שלי אמרה לי שככה המופרעים האלה מתנהגים היום- שזו השיטה שלהם, שזה מוכר אצל פקידי הסעד והשופטים- בעידן המודרני עם האייפונים... שיטת ההתעללות החדשה!!
אני מקווה כ"כ בשביל כולנו שהאמת תצא לאור ושאנשי המקצוע יוכלו לראות מבעד להצגות את מה שקורה שאמת
תספרי את זה לפקידת הסעד- שאת סובלת מהתעללות כמה מספר שנים... שהוא כפייתי וטורדני וכל מה שהוא עושה לך!!
מאחלת לך בהצלחה רבה- נשבר לי הלב מהדבר הזה- זה פשוט לא יאומן

אמא קטנה- אני בת 36

מיואשת- עוד דבר- תפני ליחידה לאלימות במשפחה ותספרי הכל!!! זה ישמש לטובתך כשתגיעו למשפט, את חייבת לדבר עם עו"ס שם ולספר על הגיהנום שאת עוברת!!! ולהתחיל טיפול שם- פגישות שובעיות אם את יכולה. זה מאוד חשוב כי אח"כ זה יתן לך יותר "נקודות" כי זה מילה שלך מול שלו, והעו"סים ביחידה לאלימות יכולים לזהות שאת דוברת אמת וכל מה שאת עוברת- זה מאוד חשוב, גם פקידות הסעד יבקשו המלצה מהעו"ס שדיברת איתו
אמא קטנה- אני גם ממליצה לך בחום לדבר עם היחידה לאלימות במשפחה ולהתחיל תהליך שבועי!!!!
זה מאוד מאוד מאוד יעזור כשיבוא עם כל ההצגות שלו
אין ברירה- אחרת הקול שלנו בחיים לא יישמע
הי סוזן, מה נשמע?
את פנית ליחידה לאלימות במשפחה? האם הם נותנים לך טיפול פסיכולוגי? האם זה עוזר כשמבקשים משמורת? איך מוכיחים אלימות מילולית, הרי זו מילה שלך מול מילה שלו ואותך (ואני לא יודעת מה אם בעלי) המנוול הזה מקליט כשאת מתפרצת...?
מה העו"ד שלך אומרת...? כמה זמן זה לוקח כל התהליך הזה? את רוצה משמורת בלעדית או שתתפשרי על משמורת משותפת?
זה ככ מדכא כל הסיפור הזה.... אני מותשת רק מהמחשבה על זה...
מה ההורים שלך אומרים על כל הסיפור? האם הם "הרגישו" לפני החתונה שהוא לא בחור טוב?
הי אמא קטנה, אני הלכתי ליחידה לאלימות במשפחה, יש שם עובדים סוציאלים שמכירים היטב את האופי האלים הזה. אז קודם כל בשביל הרקורד- את חייבת שיהיה רישום שהיית שם, כי כמו שאת אומרת זה מילה מול מילה, ועצם זה שהיית ביחידה לאלימות מחזק את דברייך. העובדים הסוציאלים יאמינו לך וידברו איתך ויכתבו מה הם רואים ומה את חווה . דבר שני- הם יכולים לייעץ לך, לכוון אותך, הם ממש מכירים את ההתנהלות הזאת ובמיוחד מה קורה ברגעי הפרידה.
לגבי משמורת משותפת- אני לא מוכנה, אנחנו נלך על זה למשפט.
אמא שלי דווקא חשבה שהוא בחור נחמד לפני החתונה. אני כן יכולה לשחזר כעת כל מיני רגעים מקדימים לאלימות, של העלבות פה ושם.. ואח"כ התנצלות (אבל זה היה מעט וחשבתי שזה לא היה בכוונה ולא בטבע שלו) וגם ראיתי פה ושם רגעי קריזות על אנשים אחרים. חוצמזה הוא היה ממש חמוד ורגיש ומאוד מעריך אותי ואוהב...
הי קוראת, תודה על העידוד. גם בעלך לשעבר היה גבר מתעלל? הוא נלחם איתך על משמורת משותפת?

קוראת, את באמת מעודדת.... דבריך מחזקים גם אותי. כמה זמן עבר מאז הגירושין שלך? וכמה זמן הגירושין נמשכו?

כן, הייתי נשואה למתעלל. זה סיפור קצת מסובך, ואין לי זמן עכשיו להסביר. היה מאבק די קשה. הגירושין נמשכו יותר משנה. אבל זה בגלל שהיה לנו סיפור די מיוחד.
בכל מקרה, אני במקום אחר לגמרי היום. קשה להאמין. מה שלמדתי הוא שוויתורים לא עוזרים עם מתעללים, אלא רק גבולות מאוד ברורים והפגנה של חוסר פחד ואפילו כוח. ויתורים גורמים להם רק לדרוש יותר. לכן צריך עורכי דין די תקיפים.
בתקופת הגירושין הייתי בתוך תהום של חולשה ועצב. הלוואי שהייתי יודעת שאחרי שנה-שנתיים אהיה מאושרת. די מדהים שהיום הוא אפילו די נחמד אלי. אני חושבת שזה שיש לי בן זוג והוא כבר כל כך לא מעניין אותי זה משדר איזה כוח שגורם לו להיות נחמד. אבל זה לא ממש אכפת לי.
חשוב גם לא להלקות את עצמכן. לא עשיתן שום דבר רע. להיפך, נתתן אמון, ונשארתן גם נאמנות לעצמכן בסך הכל. כי לא נשארתן בתוך היחסים המתעללים.

יש לי שכנה נשואה עם ילדה בת 3, היא עקרת בית ובעלה בכיר בהייטק. מסתבר שעוברת התעללות כלכלית ונפשית מאוד קשה, שהפכה אלימות פיזית! כן כן, היא מקבלת מכות!
כשנפתחנו אחת לשנייה וסיפרה לי מה היא עוברת- וכמובן השביעה אותי שאסור לי לדבר עם כך עם אף אחד, אמרה שהיא לעולם לא תוכל לעזוב אותו כי אין לה סיכוי מולו!
בעלה בחור מרשים ונראה כל כך הגבר החדש והעדין שאני ממש הייתי בשוק ממה שסיפרה לי!

בעלה שולט בכל האמצעים הכלכליים, לא מאפשר לה לצאת לעבוד (והיא בחורה משכילה... עם מקצוע די מכובד)
לאחר הלידה עברה דיכאון שלאחר הלידה ונאלצה לקבל כדורים לתקופה מוגבלת
הוא כמובן דאג לעדכן אותה שאם תפתח את הפה- הוא יוציא מנה את הילדה, והיא הרי- עם עבר "לא שפוי" בלי אמצעיים כלכליים, לא יכולה לעולם להתמודד מולו
אדם חזק ובעל מעמד מול אישה שבורה נפשית ללא יכולת לעמוד על הרגליים מבחינה כלכלית
והוא גם מגיע מבית מבוסס עם הורים חזקים- היא מגיעה מבית ממוצע מינוס ללא עזרה מי יודע מה..

אז מה עושים כשיום אחד תחליט לעזוב אותו?
הגבר יגיד לפקידת הסעד כמה היא חולת נפש- והרי בעבר נטלה תרופות.. נכון?
והיא תהיה מרוסקת ובוכייה- והיא מעולם לא פנתה ליחידה לאלימות במשפחה, היא לעולם לא פנתה למשטרה, ומי אמר שיאמינו לה?
וכשהוא ידרוש משמורת בלעדית (!!!) כי הוא יציב כלכלית, כי הוא החכם והרגיש והנחמד, כי כל העולם ואישתו יכתבו לו מכתבי המלצה של כמה שהוא בחור מדהים רגיש ואכפתי
והאישה- אולי היא מעורערת?? אולי היא מסכנה ותלותית???
אז סליחה- האישה צריכה להתכונן טוב טוב! ולקחת את העו"ד הכי טוב שיכולה למצא שמבין בגברים אלימים!
אם האישה לא תתכונן אז הגבר יאכל אותה בלי מלח- כמו שאכל אותה כשהיו עוד ביחד
ואגב- הגבר מתכונן טוב טוב לנושא, ולוקח את העו"ד הכי תוקפני שרק אפשר!
והגבר ינסה לסחוט כספים! ואתן לך גט אם תוותרי על הילדים.. אם תוותרי על הדירה.. אם תתני לי 300 אלף שקל.. נכון? זה בסדר?
לנו יש עסק עם גבר חולה שליטה וכפייתי חולני מתעלל ומה לא
אז כן צריך להתכונן
ןחלילה לא לשקר
אנחנו לא משקרות
שכל האחת תספר מה שעברה- בלי לשקר
אל דאגה- השקרים כבר יגיעו בערימות- אבל מהצד שלו. כן- הוא ישקר ויספר דברים- כי ככה זה ביחסים אלימים
ומי שלא היה שם לעולם לא ידע

אוי סוזן_סוזן?, את כל כך צודקת בתיאור שלך.
מה עושים?
עושים בדיוק את מה שאת עושה.
ההדרכה שכתבת כאן מצויינת.
הלוואי שהייתי מקבלת כזאת הדרכה לפני שנים, כאשר הייתי זקוקה לה.
עורכי דין שלקחתי מהשורה הראשונה לא ידעו אז לתת את ההדרכה הזאת.
נאלצתי לגלות אותה בעצמי.

הייתי בסרט הזה של גרושין כאלה, זה היה תקופה לא קצרה בכלל, המאבקים נמשכו גם אחרי שנחתם הסכם גרושין וגם אחרי הגט, מאבקים על כל דבר קטנטן שרק אפשר להוציא את הנשמה לשני עליו.
אני זוכרת את התקופה הזאת כמשהו סיוטי ברמות שאי אפשר לתאר.
עד היום - רק להיכנס לבניין של ההוצאה לפועל בשביל משהו קטן כמו עידכון כתובת מגורים עושה לי רע בכל הגוף.
בשבילי אלה היו מקומות עם אנרגיות ממיתות.

מצד שני, היום היחסים מאוד מאוד טובים. אפילו בצד הכלכלי, שלא האמנתי שזה יוכל לקרות, שהוא יוציא שקל מיוזמתו, היחסים היום מאוד מאוד טובים.
אני יכולה לספר שהייתי שם, באותה תקופה זה בור בלי תחתית ששואב אותך ונדמה שלא ייגמר לעולם, ובאמת זה לא נגמר לעולם כי אלה גברים שתמיד ימצאו מה עוד לרצות לדרוש לבקש להכאיב למהלך החיים הרגיל, ומצד שני - בסופו של דבר היה שלב שזה נגמר, אבל נגמר באמת, ואני יכולה להגיד שאנחנו לגמרי מאחורי זה.
לא האמנתי שיגיע היום שהוא יוכל לראות אותי כאדם נפרד עם צרכים משלו ולקחת בחשבון את הצרכים שלי (אני מדברת על התנהלויות פשוטות בחיי היומיום כמו לתאם זמנים שהילד איתו בחופשים מעבר למה שנקבע בהסכם, לא ביקשתי ממנו תמיכה נפשית בחיי כאדם...) והנה - זה בכל זאת קורה. לא בערבון בלתי מוגבל, זה לא איש שאני יכולה להישען עליו, לסמוך עליו שיראה אותי כאדם גם אם לרגע אני קצת חלשה, אבל בכל זאת - כשאני ברורה - זה קורה.

לגבי גורמי הרווחה ובתי המשפט: ההכרות שלי איתם לצערי היתה מעמיקה ודעתי עליהם לא מחמיאה...
בעיני נכון לעשות הפרדה מתי אנחנו מנסות לתקן את העולם בשביל כולם ומתי נאבקות עכשיו בשביל הסיפור הפרטי שלי.
בשביל הסיפור הפרטי שלך - כל ההדרכות שכתבת נכונות ומדוייקות מאוד.
בעיני, חלק מסיפור של התעללות כמעט תמיד הוא הכיסוי, ההסתרה, זה שאף אחד לא ידע, ולא היה מדמיין.
ומכיוון שאף אחד לא ידע - אז אי אפשר להוכיח.
בית המשפט (במקרה הטוב...) נשען על עובדות. על דברים מאוד קונקרטיים ומוגדרים.
המטרה שלו בדרך כלל היא לאפשר לילד מקסימום קשר עם שני הוריו.
המטרה שלו היא לא צדק.
וגם לא את, האישה. אין לו מטרה לעזור לאישה שעברה התעללות. אלא לאפשר לילד כמה שיותר קשר עם שני ההורים.
אם מבינים את המטרות של בית המשפט, מבינים את גבולות האפשר, ומתנהלים בתוכן נכון.

לי באופן אישי מתוך מה שעברתי אין בכלל ספק שמצב של קשר רציף בין הילד והאבא יוצר אינספור הזדמנויות להמשיך את הדפוס הפוגע שמוחק את הצרכים והרצונות שלך, או מנסה לתפעל אותך במיליון דרכים. אצלי זה היה קורה לפעמים דרך ביגוד, למשל - תלבישי אותו ככה, תלבישי אחרת - הלו, אל תחלק לי הוראות!
אני לא יודעת מה היה קורה בעולם אידיאלי, אבל בעולם שלנו - זה שהקשר הזה מאוד מקשה על האמא, שפגועה ממילא, זה לא סיבה עבור הרוחה ובתי המשפט להגביל את האבא. שהאישה תסתדר.
זה העבודה שלנו, ללמוד גם אחרי הגרושין וגם אחרי שהכל נגמר, ללמוד לשים נכון את הגבולות של עצמנו.

והאמת, שאולי יש בזה גם משהו אמיתי - באיזשהו שלב פשוט ישבתי עם עצמי והסברתי לעצמי:
אם אני נתתי לאיש הזה להיות חלק מהחיים שלי, עד הרמות הכי אינטימיות שיש, אין אפשרות יום אחד פשוט לקום ולמחוק אותו משם. הוא אדם, גם אם אדם פוגע. רק כשיכולתי בו זמנית מצד אחד לראות אותו כאדם פוגע ולשים גבולות מאוד ברורים, ומצד שני לקלוט שאחרי הכל הוא אדם - גם אם פוגע - ומהמקום הזה לכבד אותו, התקשורת התחילה להיות טובה ומשרתת גם את הצרכים שלי, לא רק שלו.
אני יכולה להעיד שהיום הקשר שלו עם הילד שלנו מאוד טוב וההתיחסות שלו רואה את הצרכים של הילד שלנו, לא מנסה לתפעל אותם לטובתו, מה שלא היה בהתחלה. גם בהתחלה היה קשר מאוד חזק אבל בצורה שלפעמים משחזרת את אותם דפוסים גם עם הילד שלנו.

הדרך מאוד מאוד ארוכה, וחלקים ממנה נראים כמו יער שאין לו סוף, אבל לפחות בסיפור שלי - יש איזו נקודה שאחרי ההשלמה עם כך שאלו החיים שלי עכשיו ואי אפשר לברוח מתוכם, פתאום היער כן נגמר.

הרבה הצלחה!!

פלונית אלמונית, האם גם בחייך האישיים, הצלחת להתגבר ולהמשיך הלאה? האם הסכמת לפתוח שוב את הנפש והלב שלך למישהו? המשמורת היא שלך? כמה זמן הייתם נשואים?
התגובה הראשונית שלי מהבטן היא - יו, כמה שאלות בבת אחת...
מסוגים שונים, שאני לא יכולה להיפתח לכולן בו זמנית ולענות לכולן מכל הלב.
ולמה בעצם את שואלת?
על כל פנים - אם הצלחתי להתגבר ולהמשיך הלאה - מה זה נקרא להתגבר ולהמשיך הלאה?
אני זוכרת את עצמי בתקופות הכי רעות יושבת מול הים ואומרת לעצמי שהכל חרא אבל הים עדיין כחול ומבטיחה לעצמי שאני לא אגמור עם קמטי מרירות על הפנים. זה נקרא להמשיך הלאה?
ברוך השם, יש לי חברות, אני שמחה בהרבה דברים בחיים שלי, באיזשהו שלב אפילו העזתי ועברתי דירה, לא מאוד רחוק, ברדיוס נסיעה של בערך 20 דקות, אבל מאוד מאוד חששתי מהתגובה שלו ולכן לא עברתי שנים, וברוך השם זה עבר חלק לגמרי, עם הרבה עבודה מבפנים ומבחוץ (מבפנים - הכוונה בעולם הפנימי של עצמי, מבחוץ - במציאות החיצונית, מולו ומול כל מי שהייתי צריכה). כל השנים האלה עבדתי, דווקא בתקופות הכי קשות עבדתי משרה מלאה, היית טובה בעבודה שלי.
השאלה השנייה היא מאוד כואבת - כרגע הנפש והלב שלי מאוד פתוחים, משתוקקים וכמהים מאוד למישהו.
זה בהחלט היה תהליך להיות מסוגלת להיפתח לנוכחות גברית בחיים שלי.
אני כרגע כמה חודשים אחרי קשר מאוד עמוק ומשמעותי שהסתיים ומאוד כואבת את הפרידה וגם מתחילה להיות שלמה איתה, מאוד מחכה ומשתוקקת למישהו אחר.
המקום שהיה סגור בלב ובנפש בעיני, כל השנים, היה לגמרי לא קשור רק למה שחוויתי בנישואים עם מי שהיה בעלי (למרות שחוויות קשות של נישואים זה בטח לא תורם לחשק ליצור קשר שוב) אלא בעיני הרבה יותר קשור למה שחוויתי בגיל ההתבגרות, למערכת יחסים עם אחד ההורים, שאני עדיין תוהה על מה שהיה שם, וזה מה שהביא אותי מלכתחילה להעיף מבט בדף הזה שמהר מאוד נשאבתי לתוכו.
בואי נאמר שאם בשמת הזכירה את הספר הורים מרעילים, אז אחד הפרקים שם הוא בוודאי לגמרי עלי.
הי פלונית... סליחה על כל השאלות, ותודה על השיתוף...
למי שעדיין נמצאת שם, הסיפור של מי שהיתה ויצאה משם- נותנים תקווה, וחיזוק ואלי בגלל זה שאלתי אותך...
שמחתי לשמוע שלא איבדת תקווה, ושעברת דירה ושאת חיה את חייך כמו שאת רוצה היום, ואני מקווה מאוד- שגם תמצאי את האדם שאת מחפשת לחלוק איתו את חייך.
שאלתי על אורך הנישואים, כי אצלי זה התחיל בסוף ההריון בצורה איומה, ועניין אותי לדעת- אם זה ככה קורה גם אצל אחרות, שכל הרוע יוצא כשיותר קשה לך לברוח, כי יש ילד... לי גם נורא קשה "להתמודד עם הסביבה" ולהסביר שהנישואים שלי היו ככ קצרים, ועוד עם ילד... אני מרגישה בושה, וחוסר רצון להתמודד עם הסטטוס (שכרגע עוד לא רשמי) של גרושה צעירה עם ילד...
תודה בכל מקרה ששיתפת:)
סוזן, מה שלומך?
הי אמא קטנה, טוב לשמוע ממך :)
גם אצלי בסוף ההריון ההתעללות החמירה (אם כי היתה גם לפני שנכנסתי להריון- אבל בקנה מידה קטן יותר)- אני ממש הרגשתי לכודה כי הייתי כ"כ כבדה בסוף ההריון וגם מפוחדת מהמצב החדש- ואיך אגדל ילד במציאות כזאת אכזרית, ומה קרה כאן בעצם? איך הגעתי למצב הזה? הייתי המומה מהמצב, מפוחדת ולא יכולתי לעשות כלום בנידון אלא לחכות ללדת ואז לחכות שאתאושש ואז לנסות לשקם את המחשבות ומה שקורה ואז לפעול.. היתי ממש חסרת אונים, ממש לכודה, כמו שבויה הרגשתי. גם ממש איים עלי שישתמש באלימות והפחיד אותי ממש ואח,כ היה חמוד.. ממש מפחיד כמו בסרט אימה.
עכשיו אני מספרת לאנשים טיפין טיפין כשאני מרגישה שאני יכולה לספר אז אני מספרת לאדם אחד ועוד אדם אבל ממש בקטנה. גם אצלי יש אנשים שאני מתחמקת מהם כי אני לא רוצה לספר, ובודאי שלא להסביר. אני גם לא חושבת שאני צריכה להסביר לאף אחד כי זה עניין מאוד אישי, אז אני גם מכינה את עצמי נפשית שאם מישהו ירצה לחטט אז אגביל את השאלות ולא אענה ואגיד תודה רבה על ההתעניינות אבל זה אישי.. אבל ברוך השם אנשים לא שואלים יותר מדי ולא נדחפים.. טוב.. רוב האנשים לא יודעים ובמיוחד לא המשפחה שלי- שרק אמא ואחותי יודעות..
חוץ מזה - זה הכי קול להיות גרושה, ברגע שנתאושש יפתח לפנינו עולם חדש של בחורים חדשים ודווקא יהיה כיף אני מאמינה, לנסות ולפתוח פרק ב'.
אני מאוד מקווה שאקים שוב משפחה.. אצלי השעון כבר מתקתק כי אני בת 36, ואני לא יודעת כמה זמן התהליך הזה ימשך, ומתי אכיר מישהו חדש ואם באמת יזדמן לי להתחתן שוב וללדת..
אבל מאוד הייתי רוצה את ההזדמנות הזו.
אבל גם בלי קשר לשעון- גם אם אכיר בגיל מבוגר יותר בן זוג זה גם יהיה נהדר
אני מאמינה שכן הלב יכול להתרפא ושנוכל לזמן לחיינו בן זוג מתאים - כאשר כבר נבין יותר מי באמת יכול להתאים ומי עושה לנו טוב..
אמא_ קטנה, תודה שענית.
עכשיו אני מבינה מאיפה השאלות באות.
משמח אותי מאוד אם החנה הנוכחית שלי בחיים יכולה לתת תקווה או חיזוק.
האמת, בזמנו לא האמנתי שיגיע הרגע שבו יכאב לי הלבד, כל כך היתה קשה לי התחושה שכל הזמן מישהו שאני לא רוצה שיהיה חלק מחיי עדיין נשאר דבוק אליהם...

לגבי ההתמודדות עם הסביבה - אני יכולה לשתף אותך, שאני באה מעולם דתי.
הייתי מסוגלת רגשית להגיע להחלטה להתגרש רק אחרי שהייתי בטוחה במיליון אחוזים שאין שום דרך אחרת.
ועד שהגעתי לתחנה הזאת הייתי צריכה קצת זמן לעצמי כדי לאגור כוחות.
הייתי במצב כבר מאוד לא טוב פיזית.
בכולופן, כל כך חששתי מהתגובה של הסביבה, ובסופו של דבר הופתעתי מאוד לטובה.
התגובה היתה מאוד מפרגנת, עד כמה שאפשר להגיד מפרגן בסיטואציה של גירושין.
אף אחד לא מתח ביקורת על העיתוי של ההחלטה שלי.
כשהגעתי לעולם הדייטים, שאלו אותי המון: אם את מספרת שזה היה גרוע מהדקה הראשונה, אז למה ארבע וחצי שנים? ופתאום התחלתי לאבד את הביטחון ולהרגיש איזו דפוקה אני שכל כך הרבה זמן לקח לי.
היום אני חושבת שלקח לי בדיוק את הזמן שהיה צריך לקחת בשביל לדעת את מה שהייתי צריכה לדעת.
אם הייתי יותר חכמה, אולי לא הייתי מביאה לעולם את הילד המדהים שיש לי, אבל קשה להצטער על קיומו.
מבחינת פרק הזמן, רק אני יכולתי לדעת כמה זמן אני צריכה.
הרבה טוב!!

אני לא יודעת מה קורה לי- אני ממש מתגעגעת אליו..... ויש ימים שאני שונאת אותו כ"כ ...
היום אני פשוט מתגעגעת אליו .. ממש
לצחוקים שלו, לעדינות שלו (כן כן יש לו עדינות) היון כ"כ הרבה רגעים יפים
ואני גם חושבת- הרי הוא אמר שהוא מוכן לעשות הכל בשביל בחזור אלי, שהוא מוכן לטפל בעצמו...
אבל אם הוא לא היה מקיים את הבטחתו? ואם אלימותו אלי היתה מתגברת?
מי יכול להיות ערב לי לכך?
אז למה עדיין יש לי הרהורים.... זה כ"כ קשה
אגב- זו אני סוזן רשמתי את זה.. אני פשוט במחשב שהוא לא שלי.. אש יצא ככה פלוני אלמוני
סוזן, תזכרי שמאותו אדם שהיה לך ככ טוב איתו, יצא גם הכי רע, והרע הזה היה מכוון כלפייך.
קשה לו לבד, הוא יודע שצפוי לו נזק כלכלי מהגירושין, ולו- היתה אישה נהדרת שטיפלה בבת שלו והתייחסה אליו מדהים, והוא -
הרגיש שיכול לעשות בה כרצונו. גם המשחק שלו עם הלב שלך עכשיו- רגע תשלמי על החובות שלו ורגע הוא אוהב אותך ומוכן להשתנות בשבילך- הוא לא פייר.
האינסטינקטים שלך בריאים, קמת ועזבת... וברור שזה קשה אבל אם תחזרו- יהיה קשה פי 10 לעזוב עוד 4 שנים ועם עוד ילד..
אל תפלי לשם שוב...!
סוזן סוזן - חס וחלילה. אל תעלי על דעתך לחזור בך מהמהלך. אני מניסיוני אצלי ואצל זוגות שאני מכיר כאשר יש לבן זוג אישיות כזו שום דבר לא יכול להשתנות מספיק !! (אני גבר אם זה משנה...)

זה גם ייחשב בעיניו כמו שחזרת אליו על ארבע (גם אם עכשיו הוא היה מתחנן לחזור). הוא ניצח בזה. נקודה.

לפעמים אתה עובר תהליך מאוד עמוק וחשוב.
זה לא תהליך שיכול לקרות ביום אחד.
התהליך הזה שבו מצטרפות פתאום פיסה לפיסה ומתחילות ליצור פאזל זה תהליך שמתחיל בהבנה ובידע שאותו אתה מחפש כל כך אבל הוא גם תהליך רגשי, ההבנה מחוללת משהו בנפש. זה לא סתם שלא הכל מסתדר ביום אחד.
דברים לוקחים זמן.
מה לעשות - יש מה לעשות במישור של כלים מעשיים, ושם נשמע שעשית את הדבר הנכון - פנית לעזרה, והגעת כנראה לכתובות הנכונות.
ויש מה לעשות במישור הכי עמוק: ממה שחוויתי בזמנים שונים בחיים, נדמה לי שככל שתבהיר לעצמך - מה א-ת-ה מרגיש, ככל שתבהיר לעצמך איך אשתך נתפסת בעיניך, במלים שלא מחפשות לשים תווית חיצונית אבל כן מאוד ברורות ומבהירות את הדפוס של היחסים, גם בלי מלים, גם בלי לפנות אליה - כמו מערכת של מראות - היא תוכל לראות איך היא משתקפת בעיניך, בצורה שלא שוללת את הערך שלה כאדם אבל כן משקפת מאוד ברור את הדפוסים שחוזרים על עצמם, והיא תוכל לעשות את הבחירה מה היא רוצה לעשות עם זה: שינוי או פרידה.
אני חושבת (זה דיעה אישית, לא מקצועית או משהו...) שברוב המקרים (חוץ ממחלות נפש מאוד קשות וכאלה...) האיבחון הכי טוב האם יש סיכוי לשנות או לא הוא מבחן הרצון: האם האדם רוצה? ולפני הרצון: האם הוא מסוגל לראות?
הרבה פעמים כשאתה רואה - גם בלי להגיד מילה - גם האדם האחר מתחיל לראות.
ומבחן הרצון הוא גם של בן הזוג שפגעו בו: בשביל מה שווה לו להישאר בתוך הנישואים האלה? מה מחזיק אותו שם? איך הגיע לשם מלכתחילה?
הפער בין איך שדברים נראים מבחוץ (משפחה חשובה, מתייעצים איתה..) למה שקורה מבפנים מאוד מקשה גם לקלוט ולהבין את המצב וגם מקשה על ה"מה לעשות". גם זה דבר להסתכל עליו. במבט מרחם, לא במבט מאשים. מאיפה הכוחות לתת כל כך הרבה לאנשים מבחוץ לאורך זמן רב כל כך כשאין שום תחנת תידלוק, כשאין שום מערכת הזנה? איפה המקום לרגש, לאורך השנים?
גם זה תוצר של רשמים שמוטבעים עמוק בנפש ממי שגידל אותה, ממי שהעניק המון כוחות לפעול ולעשות ולא בטוח שלימד להקשיב לאיתותים של הרגש.
חלק מאוד חשוב מה"מה לעשות" הוא לאתר ולזהות נכון מה המשאבים שלי.
המשאב הכי חשוב הוא אנחנו עצמנו.
כמה כוחות יש לי, לעבור תהליך בעצמי, של להכיר בעצמי כאדם, שלם, שצריך לקחת אותו בחשבון.
תקופה ארוכה של חיים עם רעל רגשי מצטבר במערכת היחסים בדרך כלל מדללים ומחלישים מאוד את הכוחות הפנימיים, ואז לפעמים אין ברירה אלא לקום וללכת או לבדוק האם בן/בת הזוג מסוגלים לעשות שינוי דרסטי.
אני כותבת כך, את כל מה שכתבתי על ה"מה לעשות" הפנימי, כי דווקא אצלך האוזן שלי לא שומעת את ההידלדלות הזו של כוחות ומשאבים פנימיים, ונדמה לי שדווקא יש אצלך הרבה כוח, עדיין, באופן מפתיע.
רק טוב.
http://www.wikihow.com/Recognize-a-Potentially-Abusive-Relationship
זה לינק עם כתבה ממש מגניבה ןעם ציורים שמסבירה על התעללות.
הציור השלישי לפני האחרון פתח לי העיניים
תגיד, דיברת עם איזה רב מאצלכם לגבי הקשר שלכם? מה המגמה אצלכם? האם בכל מקרה להמשיך את הקשר ויהי מה, או שיש גם פתיחות לגבי מצוות גירושים? אתה מכיר את הרב קוואס? שיש לו ארגון כזה עם יועצים שהם אנשי מקצוע לטיפול זוגי והם באים מהעולם הדתי. אבל קצת מנסיוני וגם ממה שקראתי בספרות- לא תמיד היועצים הזוגיים מספיק מנוסים לגבי אלימות/התעללות בזוגיות ולכן אני חושבת שזה מצויין שקבעת פגישה עם אנשי מקצוע מהטלפונים שכתבת למעלה.. אולי גם אישתך בהמשך תרצה להצטרף אליך.
אצלי ואצל בעלי- הלכנו לטיפול זוגי אך זה לא ממש הצליח אצלנו והבנתי שאני לא יכולה להמשיך יותר כך ופשוט קיבלתי את ההבנה ואת הכוחות לעזוב. בטיפול הזוגי שהלכנו אליו המטפלת אמרה שמפורש שבעלי חייב לעבור טיפול פרטני על מנת שנוכל להמשיך בזוגיות.. אבל הוא הלך רק בשביל לסמן "וי" .... אבל לפי דעתי כדאי לעשות את המאמץ הזה בכדי להיות בטוחים במאה אחוז מה לעשות הלאה.
אצלי בקשר גם הדלדלו הכוחות הנפשיים ולכן כבר לא יכולתי להמשיך יותר וכבר לא היה בי הכח הזה לחכות ולראות האם הוא ישתנה מתישהו.. כבר הרגשתי שאם הוא רוצה להשתנות אז זה עניין שלו ואני כבר לא יכולה להיות יותר בתמונה.
עדיין אני אוהבת אותו (וגם שונאת אותו) אבל העדפתי לשחרר אותו ולהמשיך עם חיי
הרגשתי שאני שק החבטות שלו ודי נמאס זה לא התפקיד שלי , לא באתי לעולם בשביל זה. החלטתי שאני צריכה להיות דוגמא לבת שלי, שאהיה אמא שמחה ובריאה וחזקה, ולא סמרטוט רצפה.
אגב- הטלפון של הארגון של הרב קוואס הוא 0543131015. אבל אני לא יודעת עד כמה הם יבינו את הענין של ההתעללות למרות שהם מטפלים זוגיים... (ולגמי מחיר זה 180 ש,ח לפגישה של שעה וחצי)
אני בתחילת ההתעללות שחוויתי עם בעלי כ3 חודשים אחרי שהתחתנו אז קראתי את הספר חכמות נשים (שיש את הספר הזה לגברים בשם- בגן השלום) אבל הספר הזה רק דיכא לי את האינסטינקטים הבריאים שלי, וגרם לי לנסות ולהבין אותו, ואולי לראות איך אני יכולה לרכך אותו.. וכל מיני עיצות לא נכונות למישהי שעוברת התעללות.. ולכן אני קצת מסוייגת מעזרה וטיםול שמגיעה ממקום דתי, כי המגמה היא לעשות את המקסימום שזה ילך- ולפעמים המקסימום הזה הוא על חשבון כוחות הנפש של קורבן ההתעללות..
אתם יודעים שגירושים זה למעשה מצווה? קוראים לזה מצוות גירושים- זה מצווה אחת מתוך תרי"ג מצוות. באמת- אפילו תרשמו בגוגל תרי"ג מצוות ותראו שמצוות גירושים היא אחת מהן.. מעניין לא?
בעצם משהו חשוב שניסיתי להעביר כאן הוא שחשוב ללכת לאנשי מקצוע מהרווחה, ומהיחידה לאלימות במשפחה, ושהם יותר מנוסים ביחסים אלימים מאשר המטפלים הפרטיים שמתעסקים בתקשורת זוגית ולאו דווקא באלימות. לפעמים למטפלים הפרטיים שהם אפילו יותר יקרים יהיה קשה לפענח קשר אלים וליחידה לאלימות יש את הכלים לכך ואת הניסיון הדרוש -
המטפלת הזוגית שאני ובעלי הלכנו אליה אומנם ראתה שאצלו הבעיה והוא חייב טיפול פרטני, אבל היא התמקדה בכך שהוא החלש, שהוא הרגיש המסכן שצריך לעזור לו, ושאני החזקה ושאני יכולה לתמוך בו ולעזור לו.. ובעצם אני זו שהייתי מפורקת לחתיכות...
הלינק ממש טוב, סוזן... כל כך נכון!
מה שלומך?
מאוד מאוד מרגש אותי כל מה שכתבת.
ועדיין בתוך מציאות מאוד קשה האוזניים שלי שומעות משהו עדיין מאוד חי מבפנים.
חי אבל מזהה שהוא מתחיל להיות יותר מידי פגוע וסדוק.
מסכימה מאוד עם כל מה שכתבה סוזן_סוזן? על המורכבות שבללכת למטפל זוגי - שלא תמיד יודע לזהות את מה שמתרחש, וגם אם כן - לא ברור האם תפיסת העולם שלו תאפשר לו להציע פרידה וניתוק. (וזה קורה הרבה בעיני גם אצל מטפלים לא דתיים.)
אתה מבקש חומר קריאה - אני באופן אישי לא מכירה חומרים כאלה.
אני כן יכולה להגיד מהקצת שאני מכירה שנדמה לי שנכתבים יותר דברים על איך לזהות אלימות מכל מיני סוגים, כולל רגשית, והרבה פחות על מה לעשות אחרי שמזהים אותה.
בעבודה עם ילדים אני יודעת בוודאות שזה המצב - יש הרבה יותר חומר תיאורטי וניסיון מצטבר בזיהוי של אלימות/הזנחה מכל מיני סוגים, והרבה הרבבה הרבה פחות ידע של אנשי המקצוע מה לעשות עם המצב.
בסדר, אז עשו חקירת ילדים, מה הלאה?
הרבה פעמים מצאתי את עצמי (בעבודה, ב"ה... רוב מה שאני כותבת זה מתוך זווית הראייה האישית שלי ומתוך דברים שאני עברתי בחיים, לא ידע מקצועי, אבל בהקשר של אלימות כלפי ילדים וחוסר הידע איך להמשיך טיפול - אלה דברים ששמעתי גם בהשתלמויות מקצועיות, בזמנו, שבנקודה הזאת - היום שאחרי שנחשפה ההתעללות - הידע הרבה הרבה פחות מפותח) מתוסכלת מאוד מכך שמי שאמור לדעת - פשוט לא יודע.
לגבי זוגיות: יש מטפלים זוגיים נדירים וחכמים שכן יכולים להתלבט עם שני בני הזוג ועם כל אחד לחוד האם נכון להישאר במסגרת המשפחתית או לא. בניסיון שלי - הם נדירים מאוד מאוד מאוד, וגם הם לא ייכנסו ל"נישה" הזאת החל מהדקה הראשונה. בדרך כלל מטפל זוגי - בניסיון שלי - ינסה לשקם את הזוגיות.
אני חושבת שהחלטה האם נכון להישאר בזוגיות או לא היא החלטה מאוד אישית, שמטפל לא תמיד לוקח על עצמו לכוון בה - ומצד שני זוהי צומת דרכים שבה האדם הכי זקוק לעזרה.
לפעמים רק טיפול אישי, במקביל לטיפול הזוגי, יכול לעזור ולתת את התמיכה - למקד את המבט לא רק על איך לנסות לתקן את מה שקורה בין השניים, אלא גם לתת כוח לאדם האחד שבתוך הזוג להתבונן על עצמו ולראות מה טוב לו.
לפעמים יש מטפל זוגי שכן מספיק חכם וחם ואיכפתי ויכול להציע שחלק מהפגישות יהיו ביחד וחלק עם כל אחד מבני הזוג לחוד, וכן להיכנס גם לנישה הזאת של לעזור לאדם האחד שבתוך הקשר להבין את עצמו ומה הכי טוב לו מבין האפשרויות הקיימות.

אני זוכרת התלבטויות בלתי נגמרות שלי לפני ההחלטה להתגרש ואני זוכרת משפטים שנאמרו במסגרת המשפחה התומכת מאוד אבל גם מקבעת לתוך הישארות בנישואים בלתי אפשריים, משפטים שיש בהם חוכמת חיים כבייכול, שמעתי סיפורים מאוד מאוד שונים משלי אבל דומים, של מיליון סיבות למה להישאר בתוך הנישואים (כמובן הילדים, הבושה, החברה, הפער הבלתי נתפס בין איך זה נראה בעיני אנשים מבחוץ לאיך זה מבפנים, הסוד והעובדה שאיש לא ידע על כך, הפחד מלשם מחיר כבד בעבודה, סיפורים על נשים - היא עובדת בתפקיד מאוד בכיר במקצוע טיפולי, אולי אפילו בתחום שקרוב למניעת אלימות, פחד ענקי מלאבד את האי של השפיות היחיד כמעט שנשאר בחיים - הכבוד העצמי בעבודה, המקום בו טוב לה והיא פורחת ומוערכת).
בהתבוננות שלי היום ממרחק של שנים נדמה לי שזה תמיד הקרע הזה בין המבט שרואה אותי מבחוץ ורואה את כל המחירים שאני עתידה לשלם, רואה את חוסר המעשיות של הצעד הזה, ובין המבט שרואה מבפנים ורואה את המחירים שמשולמים בהווה בהמשכיות של הקשר.
מה יותר חשוב? עד היום אני חושבת שאין לי תשובות בשביל אף אחד ואחת.
מה מעניק לאדם בסיס יותר יציב - אני לא יודעת.
אני יודעת מאוד ברור את התשובה בשבילי.
אני יודעת מה עניתי פעם לאישה שהתייעצה איתי על מצב דומה: אולי בשלב ראשון, לפני ההחלטה האם לשלם את המחיר החברתי והמקצועי מפניו כל כך חוששים, בגירושין, לשלם אותו בלי גירושין - להסכים למות מבושה, לשתף חברים שלא יודעים ולא היו יכולים לנחש בחיים, ולראות איך זה מרגיש לה. לשבור את מחסום הסודיות שמחזיק אותה בפנים (מה יגידו, אף אחד לא יאמין לה, איזה מחירים תשלם...) שזה צעד שהוא הרבה יותר קטן מגירושין ממש.
וזה עצמו יכול למתן חלק מהתופעות של הפגיעה. עצם הזזת מסך הסוד.

ועדיין אני חושבת ששווה להקדיש לא מעט זמן לבדיקה האם ניתן לתקן.

מאוד מאוד מרגש אותי לקרוא את מה שכתבת.
סליחה שאין לי מספיק כוחות כרגע כדי לבטא בצורה יותר מדוייקת את מה שאני מרגישה.
איך כאילו מתוך סיפור שהוא בפני עצמו מאוד כואב ומאוד נוגע, כמו מתוך קופסא - יוצא משהו שהוא לא רק סיפור של מה מתרחש בין השניים, ההתלבטויות, הניסיון להבין דפוסים פוגעים בקשר, אלא יוצא משהו שהוא האדם בעצמו - הרגש, האדם עצמו שבתוך הסיפור.
סליחה שוב שאין לי כרגע מספיק כוחות לדייק את התגובה שלי.
אבל זה בעיני מפתח מאוד מאוד חשוב בתוך כל "מה עושים?".
כי מאוד קל להישאב מול מטפל למקום של היא-עשתה-ככה שעוזר למקד, לתקן קוסמטית, קונקרטית, התנהגותית, אבל לא תמיד עוזר מספיק להבין את עצמך- מי אתה שם, בתוך סיפור החיים הזה.
ושוב סליחה על המלים הלא-מספיק מדוייקות.
הרבה הרבה טוב.

לב שמח, אני מבינה שהתגרשת בסוף..? היו לכם ילדים phased ? איך הצעד הזה בשבילך ממרחק של זמן...?
קשה לי להמנע מלספר שזה היה אחרי שבאחת הלילות אחרי התפרצות של אשתי נשארתי לבד בסלון ובמשך שעה זעקתי לה' שיציל אותי כבר מכל מה שעובר עלי עם אשתי, התחננתי לה' שרק עליו אני סומך, ואני לא בוטח באף אחד זולתו, וכן על זאת הדרך תפילה ארוכה ומתוקה כמו שלא קורה כל יום בחיים, והנה פתאום בשבוע שאחרי סוף סוף אני מוצא קצה חוט לכל הברדק הזה)
אני מאמינה שה' שמע לתפילתך.
וזה רק מוכיח שאפשר להשיג הרבה כשמבקשים בקשה אמיתית מהלב.
אני קוראת לזה "הזמנה מהיקום", והדבר החשוב בה, שהיא צריכה לבוא ממקום מאוד מדוייק ויודע בפנים.

ואיך הופכים את המלחמה הזו לדואליות חיה ובריאה, וכאמור שאלת השאלות האם זה בכלל אפשרי, כי אצל אשתי ההכחשה למצב היא תהומית
לפי מה שאתה מתאר, אין בכלל אפשרות כזאת.
אין אפשרות לשינוי כל עוד יש הכחשה.
כל מי שאי פעם עשה שינוי, קודם כל ויתר על ההכחשה.
גם אלכוהוליסט לא יכול להיגמל עד שהוא לא מכיר בעובדה שהוא אלכוהוליסט.

התחלתי לנהל יומן, לכתוב כל התנהגות
  • זה מעשה בחוכמה, כי בסיטואציות כאלה לפעמים אתה עצמך הוא האויב שלך, כי אינך מצליח להיאחז בשום מציאות . למרות שזכורים לך ארועים - קשה לפעמים לשים את האצבע בדיוק מה שהפריע... כי בינתיים התהפכו היוצרות והבנזוג הפך את עורו לחלוטין עד שאתה עצמך לא מאמין לעצמך שקרו הדברים. הכתיבה שמה דברים בפרופורציות ומאפשרת לא רק לתעד מה היה אלא ובעיקר איך הרגשת? מה בדיוק גרם להרגשה הזיפתית הזאת? וככל שזה נכתב מהר זוכרים יותר. ואז אי אפשר להכחיש (לא רק היא!)
  • גם לי היתה מחברת כזו שכתבתי את הדברים הנוראים וגם תאריכים - אח"כ כשהיה מאוד נחמד אלי ממש רציתי לזרוק את המחברת כי הרגשתי שהמחברת לא רלוונטית כי הנה הוא כבר נחמד, הוא לא יחזור להיות רע. ולפעמים היתי חותכת מהמחברת דפים שלמים כי הם "כבר לא רלוונטים".
_למרות זאת אני ממש כואבת את האובדן הזה - פתאום נפל לי האסימון שהגבר שהתחתנתי איתו ובחרתי לאהוב אותו ולחיות איתו - הוא גבר מתעלל ושאני עוזבת אותו למרות שאני אוהבת אותו עדיין. ואני גם יודעת שיש בו חלקים כ"כ יפים ועדינים ונעימים. ויש בו יושרה כמו שיש בו רמאות, ויש בו עדינות כמו שיש בו אכזריות, ויש בו רצון לבנות כמו שיש בו רצון להרוס_
אני יכולה להגיד לך שהרגשות האלה יעברו, אחרי שיתקיימו שני תנאים חשובים:

  1. תהליך הגמילה שלך יושלם.
  2. תהליך האהבה העצמית שלך יעבור סף קריטי מסוים.

את מרגישה תחושות כלפיו, שאת קוראת להן "אהבה", אבל זה לא אהבה sad זו באמת לא אהבה. אני מבקשת ממך שפשוט תקבלי את מה שאני אומרת ותסמכי עלי, על סמך כלום hug
את לא מכירה אותי,
את לא יודעת מה אני יודעת מעבר למה שאפשר לקרוא בדף הזה ובדף מלים_הורגות_יומן_קריאה‏,
אז אני פשוט מבקשת שתאמיני לי.
את קוראת לזה "אהבה" כרגע, אבל זה רק מפני שאת לא יודעת מהי אהבה. מה שיש לך בזוגיות זו התמכרות, רחמים, רצון להיטיב, צורך עז לתת, להביא תועלת, להתמסר, לתת את הלב שלך.
זו לא אהבה.

אבל את עדיין בתוך הסיחרור, אף על פי שהראש שלך צלול וכבר נמצא מעל למים. עובדה שאת נפרדת.
אבל הלב שלך, הלב החם שלך, עדיין טובע. הוא עדיין שקוע במים כולו.
תסתכלי אפילו בדף הזה, כמה צורך ורצון ויכולת ענקית לתת יש לך.

אז לפעמים את נותנת במקום הנכון, כמו פה שאת עוזרת לכל מי שנמצא במצב דומה (אפילו במקצת), כמה את תורמת לה בכל מלה שלך ובדוגמא האישית שאת נותנת*.

אבל מול גבר, ובמיוחד מול הגבר שעדיין נשוי לך, את נותנת במקום הלא נכון. את נותנת ומקבלת אכזריות בחזרה. את נותנת ומקבלת רמאות בחזרה. כשהוא מקסים הוא רק משחק בך כדי לקבל לעצמו, כדי לקחת. כשהוא מתעלל ומרעיל הוא שוב רומס אותך כדי לקחת לעצמו, אגו, סיפוק זול.
ממש עצוב כמה שאת מוכנה לתת, *בלי לקבל כלום בחזרה
.

כדי להיגמל מההתמכרות אליו ולמה שמתעתע בך ונראה לך כמו "אהבה", הדבר שאת צריכה ללמוד עכשיו הוא לתת לעצמך.
את צריכה ללמוד לתת לעצמך.
והדרך ללמוד איך לתת לעצמך, היא לפתוח את עצמך לקבל.
תתחילי לנשום עמוק, ולהזמין מהיקום אנשים שירצו לתת לך. לתת לך בחינם. לתת לך מתוך איכפתיות גרידא. לתת לך סתם מפני שאת צריכה ובלי לקבל שום תמורה ממך חוץ מהתודה שלך, ואולי אפילו זה לא.
נשמע לך בלתי אפשרי? לא הוגן? לא ייתכן? מי ירצה? מי יסכים?

תסתכלי בבקשה באהבה שלך לבת שלך.
תתבונני בכל פרט ופרט של האהבה שלך לבת שלך.
תביני שמה שאת יודעת לתת, גם אנשים אחרים יודעים לתת. ורוצים. ויכולים. תזמיני מהיקום, שיתנו לך רק אנשים שנותנים מהעודף שלהם, שהלב שלהם מוגן ושמח ויש להם שפע והם עולים על גדותיהם ורוצים לשתף בשפע שלהם את מי שיכול לצאת נשכר.
ולאחת כמוך כיף לתת.
את יודעת למה?
כי את לא חבית ללא תחתית. עם כל דבר שיתנו לך, את תעשי ממנו אוצר. גם אם יתנו לך דגים, את תעשי מהם חכה.

אז תלמדי איך זה מרגיש, לקבל באמת.
ואז תלמדי איך זה מרגיש, לתת *לעצמך*.
אז תלמדי איך זה מרגיש, שיש לך זכות לקבל, להיאהב. שיש לך זכות שיתייחסו אלייך בחמימות וברכות.
ואז הדברים שנראים לך היום טובים בו - ישרטו אותך. זה פתאום יצרום לך כל כך, איך יכולת לראות בדבר הזה אהבה? הרי זה זועק לשמיים כמה שזו אנוכיות צרופה, כמה שאין שם שום רגש או יחס חיובי אלייך, הכל הצגה והעמדת פנים כדי לחטוף לעצמו עוד קצת על חשבונך.

כשתאהבי את עצמך יותר, המסיכות יפלו.
תסמני לעצמך: ביום שתפסיקי להרגיש אהבה אליו, זה היום שתתחילי להבריא באמת. וזה יהיה הסימן שעברת את קו פרשת המים בהבראה שלך.
מאחלת לך שיהיה בקרוב flower

אני מסביר לה איזה עניין מסויים, היא בוהה בי ומתחילה לעקם את האף ולעשות פרצוף שאומר משהו כמו הדברים שאתה אומר ממש הזויים ומשעממים, אני מאט את קצב הדיבור ומדבר פחות בלהט, היא שוב בוהה בי ושואלת בזעזוע מהול בזעם "מה קרה?!" אני אומר " עשית פרצוף לא נעים, היא מכחישה אומרת שלא שמה לב בכלל שעשתה כזה פרצוף, ואחר היא נאנחת בתסכול "למה?! למה כל השיחות שלנו צריכות להראות ככה?!" ואני שואל "נו באמת למה?" איזה מן בן אדם אני שגורם לאשתו כזו אי נעימות בשיחות, איך אכפר על ההתנהגות הזו....
המממ.
מצד אחד יכול להיות שאתה מתאר בצורה מדוייקת שפת גוף שאומרת את כל הרגשות שתיארת.
מצד שני יכול להיות שאתה ממש לא קורא נכון את שפת הגוף שלה.

ובלי קשר לשאלה, מה הפרשנות הנכונה במקרה הספציפי הזה - הדבר שאני מציעה לעשות ברגע שאתה קולט שהיא עושה פרצופים שמבטאים בשבילך שעמום או התנגדות, הוא ממש לא להאט את קצב הדיבור או משהו כזה (שים לב מה קורה לך: אתה מייד עושה שינוי בדיבור כביכול כדי לרצות אותה - אבל אתה בכלל לא מתייחס במפורש לבעייה ולא פותר אותה בשום צורה! אתה רק מתחיל ללכת על ביצים בניסיון לרצות, לפי מה שנדמה לך, לא ברור על סמך מה, שירצה אותה. ועובדה שזה לא מרצה אותה...).

לדעתי יש שתי אפשרויות מוצלחות יותר לתגובה, אחרי:
אני מסביר לה איזה עניין מסויים, היא בוהה בי ומתחילה לעקם את האף ולעשות פרצוף שאומר משהו כמו הדברים שאתה אומר ממש הזויים ומשעממים

לפני כל הצעה: מעולה שאתה מנהל יומן. ביומן ממש תכתוב פרטים. על מה דיברת, איזה פרצופים היא עשתה. אם תוכל, תצלם... חשוב לשים לב בפרטנות לדברים האלה.

ההצעות:

  1. לעצור. באותו רגע להפסיק לדבר. אם זה כל מה שאתה יכול לעשות - פשוט תפסיק. ברגע שאתה מרגיש תגובה שלא נעימה לך - תעצור כל דבר שאתה עושה, ותנתק מגע. תקום, תלך לחדר אחר, תעשה משהו אחר. לא בכעס, בלי מלים, בלי התנגדות. תחוש את התגובה שלה כמו מכת אגרוף בג'ודו, ואת התגובה שלך לאגרוף - כאילו אתה זז הצידה. פשוט זז הצידה. ללא כעס, ללא טינה, ללא מירמור, בשלווה. זז, כך שהאנרגיה של האגרוף תעבור לידך ולא תיכנס בך ישירות בבטן הרכה.

  2. תגובה מתקדמת יותר, שדורשת יותר יכולת רגשית באותו רגע ואולי אומץ ואולי דברים נוספים: לעצור. ולפתוח את מה שקורה. אפשר להגיד לה שאתה מרגיש שדבריך משעממים אותה. זה עלול להיות קצת ישיר מדי ולגרום לתוצאה רעה, במיוחד שהיא לא מודעת לעצמה כלל. אפשר להגיד עוד יותר בעדינות, משהו כמו "בעצם אני לא בטוח שמתאים לדבר על זה עכשיו. אולי נמשיך אחר כך". ואז לתת לה הזדמנות להגיב ולראות מה היא תגיד. במקרה כזה, תמשיך רק אם ברור לך לחלוטין שהיא באמת רוצה שתמשיך, ויש לה עניין כן. אתה כבר תרגיש.

ניהול היומן עוזר המון להבין את התסכול הנוראי ממי שנראה כ" מקסים, פתאום אני קולט שאני לא מטורף ברגשות שלי, פשוט באמת יש כאן שתי נשים
ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, מכיר את הסיפור של רוברט לואי סטיבנסון? כדאי לקרוא (נחשב היום ספר ילדים, אפשר להשיג בספרויות בד"כ).
_כמו מכת אגרוף בג'ודו, ואת התגובה שלך לאגרוף - כאילו אתה זז הצידה. פשוט זז הצידה. ללא כעס, ללא טינה, ללא מירמור, בשלווה. זז, כך שהאנרגיה של האגרוף תעבור לידך ולא תיכנס בך ישירות בבטן הרכה_
טוב, דיברתי עם המומחה המשפחתי לג'ודו (מבכירי המאמנים בישראל happy ) והוא אמר לי, לא ג'ודו. אייקידו.
משתמש בתנועה של התוקף, זז הצידה...
איך לומדים לאהוב את עצמי אחרי שהבנתי שהייתי טובה וטיפשה ברמות כאלה שהתחתנתי וילדתי ילד לאדם כזה? איך חוזרים לסמוך על עצמי? ומאיפה שואבים כוחות להשתקם? אני רק רוצה לקום בבוקר ולשכוח שהסיוט הזה קרה... בשמת, סוזן ובנות אחרות - מאיפה שואבים כוחות?
הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

אולי פשוט סולחים לעצמינו משקיעים אנרגיה באהבה בלי תנאי ומבינים שהאדם הזה משקף חלק פנימי בתוכי שאני רוצה להבריא
ולא ילדתי לאף אחד אלא לעצמי ואולי מה שיכול לעזור זה לעשות את העבודה של ביירון קייטי ולא להיות קורבן אלא לראות את האמת הפנימית ביותר באומץ לב.

בשמת ,למה היומן?
זו רק שיטה אחת. יש עוד. זו לא היחידה. כיוון שהיא הועלתה, אני מצרפת את המלצתי אליה.
מאוד חשוב למי שעובר התעללות לתעד ולרשום הכל, כי הבעיה הכי גדולה היא התעתוע. כשמפרטים וכותבים, מה שמתחיל לבצבץ הוא האמת שמאחורי התעתוע. אפשר לצאת מהערפל המוחי.

למה לא לגיטימי לעשות פרצוף אם לא מתאים וכו' ולשקף מה שבפנים?
לא הבנתי מה את אומרת פה. בבקשה צטטי מדברי כדי שאבין למה את מתייחסת, כי זה לא נשמע כמו משהו שכתבתי.

האם עצם הציפיה שלו לתגובות מסוימות שהן לגיטימיות ומתאימות לו לא עשיות להוות עבורה לחץ לעמוד בציפיותיו עד שהיא מתעייפת ואז עושה פרצוף כי היא לא מרגישה חופשיה להגיד שכרגע לא מתאים לה...?
האם הצורך שלו בקרבה רצופה ואולי מסוג של תלות רגשית לא עשוי לאיים עליה?

המממ. תראי, יש כמה אפשרויות להבין מה שכתבת.
מצד אחד את עושה פה פרשנות, שבעצם הוא המתעלל והיא הקורבן. אם המצב הוא כזה, אזי היא מפחדת ממנו ומאויימת ממנו ולכן הולכת על ביצים לידו ומפחדת לבטא את דעתה. אם כך את חושבת, אז את חולקת על הבנתו שלו. קחי בחשבון שזה מה שאת עושה בפרשנות הזאת: את אומרת לו, שהוא המתעלל פה ולא היא ואת לא מאמינה לו.
מצד שני, אם הפרשנות שלך היא לא שהוא מתעלל, אלא שהיא אדם שמגיב כקורבן אליו בלי קשר, שמרגיש מאויים ממנו, אז יש לנו דיאלוג בין שני אנשים שמרגישים מאויימים זה מזה ומלאים אי הבנות.

שואלת כי אני בדכ ב"צד" שלו..הצד המעוניין בקרבה יותר ה"מתקרבת" ובן הזוג " המתרחק" ואני רואה איך זה מפעיל אותי ומבינה שזה משחק ילדות
זה "משחק" בעייתי.
הוא מצביע על מערכת יחסים עם אהבה בעייתית.
באהבה אמיתית, בוגרת וחברית, שני הצדדים מעוניינים בקרבה, ואין באופן קבוע "משחק גומיה" שבו כשאת מתקרבת אז בן הזוג נרתע ממך ומתרחק. הדפוס הזה של התרחקות מהווה אור אדום במערכת יחסים.
"אור אדום" גם לך, כי זה אומר שלך יש בעיות של תלותיות ושל קורבניות שכדאי לך לפתור כדי שיהיה לך טוב יותר עם עצמך.

מה הופך אותה לדמות המרעילה וכו כשהיא חווה את עצמה כקורבן וסובלת? למה האצבע מופנית אליה?
כל מרעיל הוא גם קורבן.
זה בהגדרה.
לא ייתכן "מתעלל" שאיננו קורבן. הוא רק לא קורבן של מי שהוא מתעלל בו...
מה הופך אותה לדמות המרעילה?
ההתנהגות שלה כלפי הקורבן שלה. כל מתעלל רואה בעצמו קורבן, אומלל וסובל, ופוגע בצורה אנושה בקורבן שלו כשהוא בטוח כל הזמן שעושים לו עוול.

גם גבר מכה שזורק מגהץ על אשתו יסביר אפילו בבית המשפט שהכל באשמתה, וזה בגלל היחס הגרוע שלה אליו, היא לא מבינה אותו, הוא כל כך אוהב אותה, רק בגלל זה הרביץ לה, כי הוא כל כך אוהב אותה ולא יכול להתגבר על עצמו כשהיא עושה לו ככה (נגיד, גיהצה לו את החולצות לא כמו שהוא אוהב אפילו שהיא יודעת שהוא אוהב אחרת).

למה האצבע מופנית אליה?
למה את לא באה ושואלת למה האצבע מופנית לבעלה של סוזן סוזן ולבעלים של עוד נשים שכתבו פה?
מה גורם לך לא להאמין לו וכן להאמין לסוזן סוזן?

אני מרגישה שזה ממוטט לי משהו בפנים ויוצר ספק פנימי ואז אני חושבת לעצמי אולי גם אני בספינה הזאת בלי שידעתי ?וזו לא רק חוסר מיומנות או שחיקה או חוסר תקשרות?
תראי, בכל גבר מתעלל יש צד פגיע. הרי הוא קורבן הרבה יותר פגוע מהקורבן שלו. הוא קורבן פגוע אנושות. רוב הסיכויים שלעולם לא יצליח להשתקם, בעוד שלקורבן האמיתי במערכת היחסים יש סיכוי להשתקם.
צד הקורבן, קודם כל מחפש איפה הוא אשם.
צד הקורבן מנסה תמיד לקחת אחריות על האשמה שלו, על הצד שלו. מתבחבש בהלקאה עצמית.
הצד המתעלל לא לוקח על עצמו אשמה אף פעם. הוא בהחלט מרגיש אשם. אבל הוא לא לוקח אחריות על זה אלא מייד מגיב לרגש האשמה שלו בזה שהוא מפיל אותו על הקורבן שלו, מאשים את הקורבן שלו, מתרגז (כי הוא מרגיש אשם, אז הוא תוקף). המתעלל תוקף מתוך רגשי האשמה שלו. הקורבן מנסה לרצות ולהיות טוב מתוך רגשי האשמה שלו.
המתעלל מנסה לשלוט בקורבן, לתקן את הקורבן.
הקורבן מנסה לשלוט בעצמו, לתקן את עצמו.

אלה הדפוסים הבסיסיים.

בשמת, סוזן ובנות אחרות- מאיפה שואבים כוחות?
קודם כל מהאמהות.
כאמא, את חייבת להשתקם. כי את אמא. כי יש לך עבור מי לחיות. כי את חשובה, כי החיים שלך והנוכחות שלך וזה שתהיי חזקה ושתאמיני בעצמך חשובים, גם אם לא לך, לילד שלך. ומתוך הרצון להיות אמא ראויה לילד שלך, את תעשי מאמץ להבין שאת ראויה. פשוט ראויה. בזכות עצמך.
אני לא חושבת שמשתקמים סתם ככה, אני חושבת שצריך תמיכה ועזרה.

הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

ומי שלא אמא?

מי שלא אמא שתקום ותברח מקשר מתעלל ותתחיל מחדש. הכוחות כבר יגיעו, והמתעלל לא ירדוף לנצח כי אין לו ילדים ואין לו שם אינטרס.. הוא פשוט יעזוב וימצא פריירית אחרת
לא הבנתי. נגיד שיש אשה שרואה בך דמות שמתעללת בה. מה גורם לה להיות מתעללת, זה שהיא חושבת שאתה מפלצת ונרתעת ממך או שזה משהו יותר אקטיבי?
משהו שהיא עושה או דרך שהיא מתנהגת.? או חוסר הקבלה שלה? ואם זה ההתייחסות הפנימית שלה שרואה אותך כמתעלל בה ואתה יודע שאתה לא, עצם ההתנהגות שלה אליך כמתעלל יוצר אצלך חוסר בטחון פנימי? האם זה הרצון להתקרב אליה יותר שכואב לך כי זה לא אפשרי?

האם היא יודעת לטפל בעצמה? אוכל? בגדים? פיסית האם היא מטופחת בקשר עם הגוף שלה ,הפנימיות שלה? אולי היא לא מסופקת ברמה פיסית הכוונה בכל הרמות הפיסיות ומערכת העצבים שלה מגורה מידי בלי שלוה במערכת העצבים..?

זה היה כך מהתחלה, או אולי נובע מטראומה למשל בלידה שהעלת את הקשיים שלה שחיו בפנים לאור? אולי מעבר למה שמדובר פה שנראה לי קצת חסר תקוה, בהגדרות פה יש כאן משהו לטפל בו שהוא עמוק. והיא בעצם קוראת לעזרה. ומאחר ואתה יציב ברצון שלך לקשר זה מושלך עליך..אם אולי היית מסוגל לא להיות שותף פעיל בתהליך, אלא להיות לתקופה מתבונן מסופק, דמות שיש לה את עצמה ויכולה להתבונן באופן פחות מעורב וכאילו "מאשים "חזרה - משהו היה מתחוור יותר לעומק.

קשה לי קצת הדרך שבה חותכים כאן דברים לכאן או לכאן.

לכל טנגו יש שניים שהדפוסים ההרסניים מדרתים אותם באיזושהי צורה. מה שאתה מתאר זה אדם עם טראומה .יש דרך לטפל בטראומה, לא? למשל משהו שעובד מאד עמוק עשוי להיות טיפול שמגובה בטיפול צמחי או אחר טבעי כמו נשימה מודעת, העמדה משפחתית וכו. לגבי העמדה משפחתית - יש קטרינה פרקש בטבעון שהיא מצויינת. לגבי צמחים יש גם אנשים מצויינים.
ישנה עבודה על דמויות פנימיות שעושה אורה גבריאלי ויש את "העבודה"של ביירון קייטי.

כל השיטות האלה להתפתחות לדעתי משמעותיות ועשויות לתת קצה חוט לעבודה פנימית מעבר להגדרה פשטנית ונחרצת.

עובדה שאתם גם נהנים, קשורים, מעורבים כאן ילדים וכו..

אולי כדאי להשתמש ב"בעיה"לגדילה פנימית, אם אתה מסוגל לצאת ממקום הקורבן, ולפתוח משהו שיתן לך גשר לגדילה וממקום מודע ומאוזן. ואולי גם משהו שיוכל עם הזמן להשפיע מעצם היותו במקום חדש עליה. כמו כן, אולי היא תיזום או תרצה לקבל עזרה. ואגב, יש שיטת עבודה לזוגיות של הנדריקס ששכחתי את שמה .אבל אם תשאל משהו כאן ידע להגיד לך..חשוב גם שתהיה לה מישהי שתוכל לדבר איתה, אישה חכמה שאולי תעזור לכוון פנימה, להרגיע, לעזור ולרפא . הרי ידעתם על הפצעים קודם...אני מאמינה שאפשר להמריא עם המראה ...ולא תמיד הפתרון זה לחתוך.

בכל אופן - בהצלחה!

אגב יש שיטת עבודה לזוגיות של הנדריקס ששכחתי את שמה
שיטת אימגו. הספר: לבסוף מוצאים אהבה.
מי שלא אמא שתקום ותברח מקשר מתעלל ותתחיל מחדש. הכוחות כבר יגיעו, והמתעלל לא ירדוף לנצח כי אין לו ילדים ואין לו שם אינטרס
בדיוק.
הבעיה בקשר כזה היא כשיש ילדים, כשכבולים למתעלל/ת לכל החיים בגלל הילדים המשותפים, כי יש מזונות וחינוך והסדרי ראייה וכו' וכו'.
אם אין ילדים - מה טוב!

התגובה הזו של כביכול האשמת הבעל על קטיעת השיחה שנקטעה בגלל פרצוף חמוץ של האשה, זה התעתוע! זה האבסורד! (בשמת, תתקני אותי אם אני טועה)
מדוייק.
המתעללת מבצעת פעולה מרעילה.
הקורבן מגיב. לא בפגיעה בה - פשוט מגיב. למשל, משתתק.
ואז המתעללת מאשימה אותו על תגובתו ומציגה אותה כתגובה מרעילה ופוגעת *בה*.
ובתגובה על התגוננותו מפני ההתקפה שלה, מתקיפה אותו פעם נוספת, הפעם על ההתגוננות שלו.

לזה הכוונה בסעיפים 38, 42, וב"שליטה בהגדרת המציאות של" הקורבן.
המתעלל לעולם אינו רואה את התוקפנות של עצמו, ולעולם אינו מודה בה, תמיד מכחיש ועיוור לה לחלוטין.
התגובות המתגוננות של הקורבן נחוות אצלו כמו התקפה עליו, כאילו "נפלו משמיים", והוא מגיב אליהן - איך לא - בתוקפנות ובאלימות... בשפת גוף אלימה, במלים אלימות, בהאשמות.

אז אספר גם כי הלכתי לאין סוף מאבחנים שיבדקו אולי באמת יש בי איזה פן פסיכי שהורס לאשתי את החיים, וכל הנסיונות שלי לשכנע את אותם מאבחנים (כי באמת כבר נמאס לי מהשגעונות של אשתי וחשבתי שאם זה תלוי בי אז למה שלא אטפל בעצמי וגמרנו) תמיד עלו בתוהו (ובזה נראה לי שבזה עניתי על הספקות שהועלו כאן שאולי אני המתעלל, כי ע"פ מה שהבנתי מתעלל טיפוסי לא בדיוק מתנהג ככה)
ממש לא... tongue
לעולם לא.
האם היא רצה לאיבחונים ולמטפלים שיבדקו אם אולי בה יש צד פסיכי? שיבדקו אם אולי הסבל שלה נובע מצד פסיכי שיש בה ולא מבעלה בכלל?

נדמה לי שלא.
נדמה לי שהיא שולחת אותך לאיבחונים.
אבל לא את עצמה.
מטילה ספק בשפיותך.
לא בשלה.
מי איבחן אותה אי פעם? אחת שגדלה בבית אלים ומתעלל? מי יודע את זה? אף אחד לא עשה אחד ועוד אחד ואמר, אולי האשה הזאת שגדלה בתוך אלימות ספגה את זה והיא מתעללת בעצמה? הרי זה קלאסי...

פעם זה אפילו קרה במציאות שאשתי רצה לאיזה רב גדול אחד והתחילה לבכות על הקושי שלה עם בעלה, אותו רב התחיל לחקור אותה ממה היא סובלת, והיא לא הצליחה לענות, הוא ניסה לתחקר אותה שוב ושוב ולהציע אפשרות למה גורם לה את הסבל והיא פשוט לא הצליחה למצוא, וככה היא יצאה נבוכה מבית הרב בלי שהצליחה להסביר מה בדיוק הדבר הנוראי ממנו היא כ"כ סובלת....
אין לה אף תיאור של משהו שאתה עושה שגורם לה סבל?
נגיד, אפילו, טענת שאתה בלגניסט - אולי שאתה לא שם את הבגדים שלך במקום? אפילו לא תלונה כזאת?

מה שאתה מתאר זה אדם עם טראומה
כל מתעלל הוא אדם שעבר טראומה.
טראומה בילדות המוקדמת, דהיינו בשנים הראשונות לחיים, בד"כ כבר בשנה הראשונה. הכי קריטית.

לדוגמא, מתעלל אחד שאני מכירה, כאשר היה תינוק ובכה בלילה והתקשה להירדם, הוריו שמו אותו בתוך תיק (תינוק, בן שלושה חודשים, בתוך תיק, ילקוט, כן?), ואת התיק תלו על הכסא במטבח, וסגרו את הדלת, שלא ישמעו את הצרחות שלו ולא יצטרכו לטפל בו.
והסיפור הזה משעשע אותם והם מזכירים אותו עד היום בתור "איזה קטע".

אתם יכולים לדמיין איך הרגיש התינוק הזה, בן שלושה חודשים, שבוכה בלילה ושמים אותו בתיק שתלוי על כסא? במקום לטפל בו?
אתם יכולים לדמיין איך מרגיש מי שגדל עם הסיפור הזה בתור "אחד הסיפורים המשעשעים שמספרים על ילדותו"?
אתם יכולים להבין איך הוא גדל להיות בן זוג מתעלל והורה מתעלל?

_משהי שתוכל לדבר איתה אישה חכמה שאולי תעזור לכוון פנימה להרגיע לעזור לרפא .הרי ידעתם על הפצעים קודם...אני מאמינה שאפשר להמריא עם המראה_
את מאמינה?
על סמך מה את מאמינה שמדובר פה בסתם בעיה קטנה שניתנת לפיתרון או לריפוי?

היחיד שניתן לריפוי הוא מי שמכיר בבעייה שלו ורוצה לרפא אותה.
מי שמכחיש ומאשים אחרים בבעיותיו, אינו ניתן לריפוי.
לכן רוב המתעללים אינם ניתנים לריפוי, ומערכות היחסים איתם נידונות לכישלון מוחלט. אין אפשרות לרפא אדם חולה כל כך שאינו רוצה להתרפא.
אם האשה הלכה לרב *כדי להתלונן על בעלה*.
היא לא הגיעה לתובנה, גם שם, שאם היא מתקשה לתאר מה הבעיה בבעלה - אולי עדיף לבדוק אם הבעיה לא במקרה *אצלה*.
אם הגבר הלך למאבחנים ומטפלים *כדי לנסות להשתפר* למען אשתו - זה הבדל מהותי.

טוב, כמו שאפשר לראות לפי השעה, ממש התעוררתי באמצע הלילה עם מחשבות מטרידות לגבי המקרה שלך, וקמתי במיוחד כדי לכתוב כמה דברים.

אני מרגישה שצריך לעשות הבחנה והבדלה בין כמה סוגיות, שבהן לא ברור, מהי "התעללות" ומה אינו "התעללות".

לפני זה הקדמה:
הדף הזה נועד לתועלת הציבור.
הוא נועד לעזור לאנשים להבין את מצבם כאשר הם חיים בתוך תעתוע וסבל מתמשך ואינם מבינים מדוע.
עם זאת, כל איבחון עצמי יש בו סכנה של איבחון לא נכון.
זו אחת הסיבות שאני שולחת לאתר של ד"ר איירין. אני ממליצה בחום רב מכל מי שחושד או חושדת שהוא או היא חיים במערכת יחסים שבה מתעללים בו, להשקיע כל מאמץ (כולל ‏תרגומי גוגל‏ עם כמה שאיכות התרגום זוועתית...) כדי לקרוא כל דף ודף באתר שלה, ואז להיכנס לפורום שלה ולקרוא בפירוט סיפורי מקרה עם הניתוח של ד"ר איירין על הסיפורים והצעות לתגובה ראויה.

יכול להיות שזו התעללות - אבל יכול להיות גם שלא.

בספר "מילים הורגות" המחברות כותבות, שכולנו, ממש כולנו, משתמשים בכל ההתנהגויות המתוארות בספר כהתעללות מילולית. כלפי מישהו. או השתמשנו פעם. לכן עצם השימוש למשל בשפת גוף שמביעה מיאוס, שאט נפש, עצבנות, שיעמום וכדומה - עצם השימוש בה, איננו בהכרח התעללות!
רק שני דברים רלבנטיים לצורך אבחנה מבדלת בין "התעללות" לבין לא התעללות:

  1. התדירות. האם שפת הגוף השלילית תדירה ושכיחה?
  2. המטרה. האם שפת הגוף משמשת ככלי לשליטה? האם זו דרך לגרום לזולת לציית ולעשות כרצונה?

יש פה עוד סוגיה:
יש "התעללות" ויש "חוסר אהבה".
לפעמים, כאשר חיים עם מישהו שפשוט לא אוהב אותנו, הוא לא יכול להביע אהבה אלינו בשום צורה. וזו עדיין לא "התעללות" אבל זה כן יכול לגרום לנו לחלות במחלת הדיכאון. פשוט עקב העובדה שאנחנו חיים בקירבה גופנית ונפשית וחולקים את חיינו עם מישהו שאין בו כל אהבה אלינו.
למשל, אשה יכולה להשתעמם מכל דבר שבעלה אומר, ולסבול מהחיים איתו, כי היא פשוט לא רוצה אותו ולא אוהבת אותו והנישואין נכפו עליה. אולי היא לא מודעת לזה בכלל, אולי היא "לא מחוברת לרגשות שלה" ומנסה בכל כוחה "למלא את חובתה" אבל פשוט אין בה שום אהבה!
הגבר הזה מאוס עליה.
לא מעניין אותה.
היא לא רוצה להיות איתו. לא רוצה לחיות איתו, לא מעוניינת בו. אין בה חמימות כלפיו. אין לה איכפתיות כלפיו. והיא סובלת מלשמוע אותו, להיות בנוכחותו וכדומה. פשוט מפני שהיא נאלצת לחלוק איתו את חייה ללא אהבה מצידה. זה יכול לגרום להתנהגויות שאתה מתאר, בלי שיש שם התעללות.
מה הטריד אותי?

הטריד אותי מה שכתבת,
פעם זה אפילו קרה במציאות שאשתי רצה לאיזה רב גדול אחד והתחילה לבכות על הקושי שלה עם בעלה, אותו רב התחיל לחקור אותה ממה היא סובלת, והיא לא הצליחה לענות, הוא ניסה לתחקר אותה שוב ושוב ולהציע אפשרות למה גורם לה את הסבל והיא פשוט לא הצליחה למצוא, וככה היא יצאה נבוכה מבית הרב בלי שהצליחה להסביר מה בדיוק הדבר הנוראי ממנו היא כ"כ סובלת....
תראה, חשוב להבחין פה:
זה שהיא לא מסוגלת לבטא במלים בשום צורה ממה הסבל שלה - זה דווקא לא אופייני למתעללים.
זה אומר בעיקר שיכולת הביטוי שלה במלים מוגבלת, שאולי יש לה רגשות חזקים אבל חוסר יכולת לבטא אותם במלים. היא מרגישה, אבל לא מבינה. היא מרגישה, אבל לא יכולה להגיד.
זה שאדם מוגבל ביכולת הביטוי שלו - זו לקות מסויימת, אבל זה לא מאפיין של התעללות.
ולמען האמת, הפוך ממאפיין של התעללות.

מתעללים בהחלט יודעים מה התלונות שלהם עליך!
הבעיה עם התלונות שלהם היא לא, שהם לא יודעים ממה הם סובלים - הם יודעים ועוד איך. הבעיה עם התלונות שלהם היא, שהתלונות הזויות.
הם יכולים לסבול מזה שפתחת את החלון. למה פתחת את החלון? אתה לא יודע שקר לה? או שהיא לא סובלת אוויר צח? אבל הם גם יכולים לסבול מזה שלא פתחת את החלון. מתעלל יאשים אותך, או יתלונן, לעתים קרובות על דבר והיפוכו.
כי מאחורי התעללות יש צורך בשליטה.

לגבי אשתך, אין מספיק מידע. לא ברור אם יש צורך בשליטה והאם אכן יש שליטה. יכול להיות שיש לה יחס משפיל כי היא מאוד לא מפותחת וגם לא אוהבת אותך ומעולם לא אהבה, אבל לא בהכרח כי היא מתעללת.

אבל ממש ראיתי בעניים של אשתי את מצוקת הקיום הנוראית שלה מחיים עם בעל שהוא כ"כ כ"כ אה... ממש אבל ממש אה... אולי מטורף? לא הוא שפוי! אולי אלים....? לא כנראה שלא ממש! אולי פדנט? בטלן? כעסן? אלכוהוליסט? אולי אכזר לילדים? אולי טיפש בקנה מידה? אולי מתפרפר? אה... לא! כנראה שלא! אז אולי הוא קמצן? גם לא! אז זהו, אולי הוא רוצח פסיכופאט? לא ככל הנראה הוא גם לא רוצח פסיכופאט! אז מה הבעיה?! אהה.... לא יודעת... אבל... אה... אבל ממש ממש קשה הוא פשוט כ"כ אררררררר, משהו נוראי, ממש נוראי. בלתי נסבל, זה חונק אותי! אני כבר לא יכולה.... דייייייייייייי ה' תציל אותי! אני כ"כ אומללה, איך עלה בגורלי להיות מהנשים האומללות הסובלות מבעל שהוא כ"כ כ"כ אה.... לא יודעת, משהו נורא שכזה, קשה להסביר, אבל זה פשוט גומר אותי! אני לא יכולה יותר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!....

תראה, זה תיאור לא אופייני. מאוד לא אופייני.
היא סובלת, אתה סובל. אבל היא לא מאשימה בשום דבר ספציפי?

הדפוס האופייני להתעללות כולל תמיד האשמות.
הבעיה עם ההאשמות היא, שהן לא עקביות, או הזויות. למשל: היום היא תתעצבן למה קנית בסופר, מחר היא תתעצבן למה לא קנית בסופר. בכלל לא איכפת לה מהקניות בסופר, זו רק דרך לגרום לך להרגיש רע. אבל יש שם תלונה ספציפית.
או, המתעלל יכול להאשים אותך בהאשמה הזויה. להאשים שאתה לובש צבע אפור, למשל. או להאשים אותך שהפרצוף שלך מעצבן אותו (וזו אשמתך, תתקן את הפרצוף שלך כי הוא לא מוצא חן בעיניו).

לבטא סבל בלי האשמה - זה לא נשמע אופייני להתעללות, מבין?

ממילא היא נלחמת כמו שהיא נלחמת
אוקיי, פה לא ברור. אין מספיק מידע במה שכתבת. איך היא "נלחמת"? זה לא ברור לי מהתיאור שלך.
האם אתה יכול לבחור סעיף אחד שזיהית אצלה ולתאר לנו איך זה בא לידי ביטוי במקרה אחד קטן?

אני מסביר לה איזה עניין מסויים, היא בוהה בי ומתחילה לעקם את האף ולעשות פרצוף שאומר משהו כמו הדברים שאתה אומר ממש הזויים ומשעממים, אני מאט את קצב הדיבור ומדבר פחות בלהט, היא שוב בוהה בי ושואלת בזעזוע מהול בזעם "מה קרה?!" אני אומר " עשית פרצוף לא נעים, היא מכחישה אומרת שלא שמה לב בכלל שעשתה כזה פרצוף, ואחר היא נאנחת בתסכול "למה?! למה כל השיחות שלנו צריכות להראות ככה?!" ואני שואל "נו באמת למה?"
גם פה, יש תיאור של סיטואציה מאוד לא נעימה.
אבל מהתיאור שלך בלבד - הסיטואציה לא ברורה לי עד הסוף.
שוב יש דפוס לא קלאסי.
למשל:
אתה מדבר. ואתה שם לב שהיא מגיבה בשפת גוף שמעידה אולי על שיעמום או אי הסכמה.
האם היא באמת חושבת ש הדברים שאתה אומר ממש הזויים ומשעממים ?
לפי ההמשך, זה לא בטוח בכלל.
אתה עושה שינוי בדיבור - ואז היא מגיבה במה? בהפתעה!
וכשאתה אומר - היא בעצם שוללת את הפרשנות שלך. אבל שים לב: היא לא מאשימה אותך. זה לא דפוס קלאסי. המתעלל הקלאסי היה נאחז בהזדמנות הזאת ומאשים אותך, על מה שאתה אומר, על איך שאתה מדבר, מאשים אותך על *משהו*. זה לא בדיוק מה שהיא עושה.

הסיטואציה פה מאוד דקה וכנראה חסר לנו הרבה מידע.
אבל הוא חסר לנו.
כלומר, יכול להיות שאתה קולט הרבה יותר ניואנסים שקרו שם, ומבין אותם לפי הסימנים שכתובים למעלה,

אבל מצד שני - עלול להיות שיש כאן טעות בפרשנות.

יכול להיות שהיא מביעה האשמה בכל שפת הגוף והתגובות שלה, בצורה יחסית עדינה, ואתה קולט את ההאשמה באופן מדוייק וסובל ממנה - אבל גם יכול להיות שהיא רק מביעה סבל מאי ההבנות, מהקצר בתקשורת, יכול להיות שהיא מרגישה שאתה לא מבין את התגובות שלה ומפרש אותה כאילו היא נגדך, ומה שהיא סובלת ממנו הוא אי ההבנות והטעויות בפרשנות?

אז האם אשתך באמת מתעללת ויש לה צורך לשלוט בך ולהשפיט אותך?
או שהיא באמת אשה שסובלת מלחיות איתך, לא מפני שהיא מתעללת או שאתה מתעלל, אלא מפני שהיא לא אוהבת אותך ובעצם לא היתה בוחרת להתחתן איתך לו היתה לה בחירה חופשית?

אין מספיק מידע.
ממש צריך לשבת על המדוכה ולברר איתך בפרטי פרטים.

אוההה יופי בשמת .יש לי הקלה .כי הרגשתי שיש כאן תגובות שישר שופטות סטואציה ולא בהכרח מגיבות לעומק
תודה על ההשקעה והמסירות שלך.

ממש תודה על ההבהרה.

האם המתעלל כשהו הולך לטיפול משתפר?
האם אז יש בכוי?
האם יכול להיות ששני בני זוג מתעללים במקביל?

זה שהמתעלל לא מודע לכעס או ל"בעיה"הופך אות ז לחסר סכוי מבחינתך?

האם יכול להיות שרגיש יתר יתנהג באופו שיראה כמתעלל כי הוא רגיש והשני יתרגם כהתעללות ו"יחזיר לו כי פרש אותו?

אני למשל "רגישת יתר" ואני מאד שולטת על הסביבה בגלל זה כלומר אלרגית וכו וכו ואז מבקשת שירחצו ידיים יורידו נעליים לא סובלת ריח של קפה מהפה וכו .לאחרונה בגלל שכל הזמן הרגשתי אשמה מול בעלי שתרגם את זה כשליטה והייתי אומללה .הבנתי שגם הוא רגיש יתר..אבל תוך כדי שיחה הוא היה הולך מאשים שאני מתלוננת שאין יחס לזמן שלו וכו' ותמיד קבלתי את זה וירדתי על עצמי עד עפר...עם זאת הרגשתי זעם אצלו וחוסר בטוי רגשי כלומר הדחקות הדחקות מחזיר לי בברוגז, לא עונה מתרגז לא סולח כמו קופה רושמת...וכשמתקרבים ופתאום אומרת משהו שלא מתאים לו יש התרחקות ניתוק התחשבנות גם אם הסברתי מאיפה זה בא מה הפחד שהניע אותי ומתנצלת זה כבר לא עזר עשיתי משהו שלא מתאים לו...אני בוכה, ממררת בבכי להבין מה עשיתי רע, הסברתי, שיתפתי, בוא נזרום...הוא קופא ואז אני כועסת מתלקחת מול הזגוגיות, נטרפת מהניתוק ..ולו יש רשימה שלמה של מה עשיתי רע שאי אפשר לסמוך עלי ...וככל שניסיתי זה לא ממש משתנה.כשאני מציעה טיפול זה ענינו אני נכנסת לתחום שלו..אני מקבלת את זה עם אבל...שולח אותי לטפל בעצמי..כן תמיד יש מה לטפל והעומק של הראיה שלו נוגע בי אבל אני כבר לא יודעת ומפחדת להתקרב ...

בשמת_א‏ תודה על דברייך ועל הדף הזה
flower
אוי, בשמת, אין עלייך!
עוד רגע הייתי עולה על אוטובוס לת"א לתת לך חיבוק על מה שכתבת בתגובות האחרונות.
כבר כמה פעמים התחלתי להגיב ובסוף יצאתי מהדף בלי לשלוח אבל עם חשש גדול שיש כאן סיפור אחר לגמרי ממה שהוצג.
הציטוטים שלך מתוך האמירות שלו, הם בדיוק הדברים שקפצו לעיניי. וחשבתי לעצמי שאם כל-כך הרבה אנשים מגיעים לדף הזה, אולי כבר התפרקו משפחות על בסיס הדברים הנאמרים בו, גם בלי שבאמת יש עניין של התעללות משפחתית. כי את, בשמת, מבינה על מה את כותבת, ויודעת את ההבדלים, ומבינה שמי שכותב כאן הוא רק צד פרשני אחד בעלילה. אבל הרבה מאלה שקוראים כאן, לא מבינים בדקויות כאלה ואומרים לעצמם: "כן, ככה זה בדיוק אצלנו. אני הולך/ת לסגור את הבסטה."

ואגב, אותי הטריד גם המשפט הזה:
זה מה שתפסתי כבר שנים, שאשתי שגדלה בבית עם אלימות מטורפת, רואה את עצמה כמי שחיה עם בעל מכה!

אני לא מתמצאת כמוך, בשמת, אבל האם זה אופייני שמתעלל יחשוב כך? שהוא חי עם בן זוג אלים פיזית?

<רוזמרין>

האם המתעלל כשהוא הולך לטיפול משתפר?
לטיפול רגיל, כנראה שבודדים. בודדים ביותר.
לעומת זאת, ל"בית נועם" שפחות או יותר נסגר sad היו אחוזי הצלחה של 80%, בשיטה המיוחדת שלהם.
בשיטה שלהם, הם לא עשו טיפול אחד על אחד (בלבד) שבו המתעלל יושב מול מישהו ומדבר.
בשיטה זו, של דיבורים בלבד, אחד על אחד - נרשמו אפס שינויים...

בשיטה שלהם, הם כן שמו קבוצה של גברים מתעללים בתוך בית אחד והכריחו אותם (בצו בית משפט) לחיות ביחד, להתחלק בעבודות הבית, ולהשתתף בשיחות קבוצתיות. כך הגבר האלים, שרגיל "להשפיט" מישהו שחי איתו - מוצא את עצמו עם האפשרות להשפיט רק גבר אלים ומתעלל אחר כמוהו!!!!
זה ממש גרם להם שינוי מהותי בדפוסים.
כמו כן, הוא עובר יום יום שיחות קבוצתיות, שבמהלכן מדברים על דפוסי האלימות.
גם בסיטואציה הזאת, לקח לגבר הממוצע כחודשיים להפסיק להכחיש את האלימות שלו ולהתחיל לדבר, להודות, להכיר במה שעשה, להבין את הדפוסים.
ח-ו-ד-ש-י-י-ם אינטנסיביים שבהם הוא נמצא עם גברים בלבד, עם גברים כמוהו, חלקם בדרגה יותר מתקדמת משלו שכבר אומרים לו "שמענו אותך, בוא בוא בוא, רד מהעץ שטיפסת עליו", אחרים הם מטפלים, שגם אותם אי אפשר "לסבן" בזיבולי שכל ובהכחשות.
אין לו על מי להפעיל דפוסי שליטה והרעלה!
והוא נאלץ ללמוד לתפקד תוך כדי החיים. נאלץ ללמוד לבשל במטבח ולנקות בעצמו! נאלץ לפעול מול אנשים שהם כמוהו!

וגם אז, שימו לב - בתור סיר לחץ, בתוך 24 שעות של זה, בתוך אינטנסיביות אדירה שבה הוא מנוע מלהפעיל את כל הדפוסים שלו ונאלץ בכפייה לפעול בדפוסים חדשים שהוא בכלל לא מכיר ולא יודע - עדיין לוקח חודשיים להתחיל לצאת מההתנגדות וההכחשה והאלימות.

האם יכול להיות ששני בני זוג מתעללים במקביל?
כן, ובכל מקרה, ברוב המכריע של המקרים, גם ה"מתעלל" וגם ה"קורבן" יכולים להיות בתפקיד הפוך במערכות יחסים אחרות (למשל, קורבן עם הבעל, מתעללת בילדים, או למשל, מתעלל באשתו ובילדים, קורבן רמוס של הוריו) וברוב המכריע של המקרים, שניהם מתנהגים בהתנהגויות מרעילות זה כלפי זה.
ההבדלים הם:

  1. שהקורבן מתנהג בהתנהגויות מרעילות בתגובה לתוקפנות והוא נרתע מתוקפנות, בעוד שהמתעלל יוזם אותה כי הוא זקוק לה כדי לשחרר קיטור ולהרגיש בשליטה.
  2. שהקורבן, ברגע שהוא מבין שאלה התנהגויות מרעילות, מסוגל די במהירות להפסיק אותן ולהחליף את הדפוסים המרעילים, ללמוד כבוד עצמי ושליטה עצמית. ואילו המתעלל, לא מסוגל.

זה שהמתעלל לא מודע לכעס או ל"בעיה"הופך את זה לחסר סיכוי מבחינתך?
לא מבחינתי.
הסטאטיסטיקה אומרת, שאחד המאפיינים של המתעלל הוא חוסר מודעות למעשיו. לכן הקורבן, כשהוא קורא על התנהגויות מתעללות, מרגיש מייד אשם ו/או אחראי, אכן יכול לשנות.
מי שמכחיש וחסר מודעות, אין לו מוטיבציה לשנות.
אבל בבית נועם עבדו עם אנשים חסרי כל מוטיבציה ומודעות, ובכל זאת הצליחו.

אני למשל "רגישת יתר" ואני מאד שולטת על הסביבה בגלל זה כלומר אלרגית וכו' וכו' ואז מבקשת שירחצו ידיים יורידו נעליים לא סובלת ריח של קפה מהפה וכו' .לאחרונה בגלל שכל הזמן הרגשתי אשמה מול בעלי שתרגם את זה כשליטה והייתי אומללה .הבנתי שגם הוא רגיש יתר
המממ. את מתארת מצב מורכב, ומהתיאור קשה להעריך במה מדובר.

האם זה אופייני שמתעלל יחשוב כך? שהוא חי עם בן זוג אלים פיזית?
ראשית, כן.
זה דפוס קלאסי שהמתעלל מציג את עצמו כקורבן בפני הקורבן שלו, וכך יש לנו הרבה סיטואציות שבהן הקורבן "חוטף" פעמיים. נגיד, אותו גבר שמכה את אשתו גם מאשים אותה שזה באשמתה שהוא היכה אותה. המתעלל מפרש כל מעשה או תגובה של הקורבן שלו כעוול שנעשה *כלפיו*, ואז תוקף את הקורבן שלו על העוול המדומה.

ושנית, איך שאני הבנתי את התיאור, הדובר התכוון ל"בעל מכה" במובן המטאפורי. הוא מתאר את עצמו כאדם עדין מאוד, ונרעש מהאשמותיה של אשתו, כך שלא נראה הגיוני שיש באמת מכות. גם אותה הוא לא מתאר כאלימה פיזית אלא כמרעילה באופן מאוד חתרני, בדרכים שקשה מאוד לזהות, בדרכים מתעתעות ביותר.
גם זה דפוס קלאסי של הרעלה, שלוקח שנים לעלות עליו אם בכלל. אבל אם רוצים להתייחס לאדם שחי במצב הזה, הוא צריך להפוך להיות יותר ויותר מסוגל לתאר בדיוק מה עושים לו.
זה אכן קשה בשלב הראשוני.
אתה כבר קולט מה מתרחש אבל לא תמיד מצליח "לשים את האצבע" על זה.
כך שלא צריך להניח שהוא לא מזהה נכונה - רק צריך להבין שאין מספיק מידע כרגע וכדי לעזור לו יותר, נבקש ממנו להוסיף מידע.

המממ, הערת ביניים (חייבת ללכת למטבח, אתם יודעים, מקומה של האשה וגו' tongue blink ):

תשמע, מה שאתה מתאר מאוד מאוד מורכב.
אין לי ספק מהתיאורים שלך, שאשתך מתנהגת בדפוסים מרעילים מדי פעם.
אבל, התחושה החזקה שלי היא שיחד עם זה, ולצד זה, יש גם פשוט קצרים בתקשורת וחוסר הבנה. אין תיאום ציפיות.
אני אתן לך דוגמא, כאשה:
אני מבינה את מעמדו החשוב של הלימוד בעולם שלך, בעולם הגברים.
אבל כאשה, אני מבינה לגמרי ולחלוטין את התלונות שלה על הצורך בעזרה.
מצד שני, היא עצמה בחרה באורח החיים הזה ולהיות נשואה לך, ומה שאתה עושה נחשב בחברה שלכם בתור "העבודה שלך", לא?
אין ספק שהיא מתייחסת ללימוד שלך בתור משהו שצריך לבוא במקום השני (לפחות) אחרי צרכי המשפחה.

אז מצד אחד, כאשה אני מבינה את עמדתה לגמרי.
מצד שני, בעולם שאתם חיים בו, זו נראית לי עמדה מאוד לא מתאימה ולא מקובלת, לזלזל בלימוד של הבעל? לזלזל בכבודו? נראה לי מוזר אבל אני מודה שההתמצאות שלי לא מלאה פה.
מצד שלישי, גם אם היא חושבת ומאמינה בכל לבה, שכאשר אתה לומד זה לחלוטין פחות חשוב מהצרכים של התינוקות והמשפחה, ומהצרכים שלה - עדיין יש דרך ויש דרך. ומה שאתה מתאר, נשמע לא טוב.

בקיצור, נשארתי עם סימני שאלה.
אבל בסך הכל, התמונה לא שחורה.
דפוסים שמתגלים פה ושם, אולי אפשר לשנות - לא ישירות, אלא פשוט בכך שאתה תשנה דפוסים אצלך.

טוב, נפל לי כזה אסימון שממש הפסקתי באמצע שטיפת הכלים ובאתי לכתוב.

המפתח ללב של אשתך הוא הקורבניות שלה.

הדפוסים המתעללים שמרעילים את חייך, נובעים מראייתה את עצמה כקורבן.
שום טובה לא תצמח מזה שמישהו ישלח אותה לטיפול בדפוסים המרעילים שלה, לא בשלב הזה.

אבל לדבר איתה על היותה קורבן, על הרגשתה כקורבן, כקורבן במשפחת המוצא שלה, כקורבן שלך - כמובן בחוכמה, לא ברגל גסה, ברגישות, בעדינות, בהדרגה וכו' וכו' - זה יכול להביא לשינוי עצום בזוגיות שלכם.
כקורבן, היא תקועה בראייה שמישהו עשה לה משהו רע ולכן המישהו הזה צריך לשנות את עצמו.
כקורבן, גם אתה נמצא ממש שם.
שניכם קורבנות והקורבניות מרעילה את חייכם. היא גם גורמת לאי הבנות ביניכם ולשאר מרעין בישין.

לכן לדעתי, המשקפיים המדוייקים ביותר להתבונן בהם במערכת הזוגית שלכם הם המשקפיים של הקורבניות, ולאו דווקא המשקפיים של ההתעללות.

אני אנסה לשלוח לך את דפי הקורבן מד"ר איירין, עם תרגום גוגל לעברית (איום ונורא אבל למי שמשתמש בזה לצד האנגלית, זה מקל).

הדרך אל הלב שלה היא לגלות בפניה בצורה עדינה כלשהי, שהיא רואה את עצמה כקורבן ומתנהגת בדפוסים קורבניים ושזה דבר שאפשר להיחלץ ממנו למען חיים מאושרים יותר, שלמים יותר.

איך לעשות את זה?
על זה צריך לחשוב עוד.

<מוזמנים להציע רעיונות>

רק להוסיף, בשמת, בתור אשת אברך: בן זוגי הוא בערך הגבר המעורב ביותר בענייני בית וילדים שאני מכירה, אחראי על הרבה יותר מחמישים אחוז מעבודות הבית. אני נעזרת בו בלי היסוס. ועם כל זאת - מה שיוסף מספר על אשתו אינו משהו נורמטיבי בכלל. אני אבקש מבעלי להפסיק את סדרי הלימוד שלו אך ורק בנסיבות מאד מיוחדות, למשל אם אני לא מרגישה טוב וצריכה עזרה, הילד לא מרגיש טוב ואני צריכה עזרה איתו, או שנחת עלינו משהו בלתי צפוי שדורש את התערבותו הדחופה. להפסיק אותו מהלימוד בשביל לקנות במבה או מתנה לחברה שילדה?? כמו שאת אומרת, הלימוד נחשב עבודה לכל דבר. אם בעלה היה עובד במשרד, אין סיכוי שהבוס שלו היה מסכים שהוא יעלם באמצע היום כל פעם כשאשתו רוצה 'עזרה/הזדהות' עכשיו. הרי בקושי נותנים כמה ימים עלובים לגבר שאשתו זה עתה ילדה. לדעתי זה לא מקרה שאשתו לא דוחקת בו ללכת לעבוד - היא יודעת טוב מאד ששם הלו"ז שלו יאפשר לו הרבה פחות לעבור לדום כל פעם כשהיא רוצה.

אני מדגישה שאני כמובן לא יודעת את כל הסיפור ולא ממש ברור לי מה קורה שם, אבל הנקודה הזו מאד ברורה. אפילו התכיפות בה אני מפריעה לבעלי בלימוד (נדירה) נחשבת תדירה מידי עבור רוב נשות האברכים שאני מכירה, שיפריעו את סדרי הכולל בערך רק אם הן עם צירי לידה או שאחד הילדים קיבל הפניה לבית חולים. מה שאשתו עושה, כפי שהוא מתאר, נשמע בהחלט כמו התנהגות חריגה.

_מוזמנים להציע רעיונות_
לא בדיוק רעיון למה שכיוונת עליו יותר עוד נקודה למחשבה:
הוא סיפר באחד מהפוסטים למעלה שההחמרה הגדולה הייתה כאשר הוא החל להצליח (סליחה שאני לא מדייקת במילים לא זוכרת היכן המראה מקום),
ההשערה שלי היא שההצלחה הזו ביחד עם התרחבות המשפחה הוא בחוץ מתפתח היא בבית מגדלת את הילדים (עם עזרה ועדיין) שיקפה עבורה משהו שקשור לכישלון או חוסר שיוויוניות או אולי אפילו חוסר תקווה.
לא כ"כ יודעת מה ניתן לעשות. אולי להקפיד להתייחס אליה בגובה עיניים. לא מגבוה למטה, אלא כשווה לך. התייחסות אמיתית מה שנקרא מהלב החוצה. כשזה קיים היא כנראה יותר שקטה. כש אתה יותר מידי מרוצה מעצמך היא ברגישות שלה קולטת את זה וקשה לה.
זוהי השערה כאמור
מה דעתך?
בשמת

תודה

תוכלי בבקשה לפרסם כאן גם את דפי הקורבנות?
נראה לי שזה מתאחם לעוד אנשים ...

תודה!!!

(והבעל אם הוא בן אדם אז הוא מרעיף על אשתו טונות של חום ואהבה והערכה והערצה במקביל)
ואתה זוכר ליישם את זה? אולי היא לא מרגישה אהובה ומוערכת? ואולי אתה כן מרעיף עליה אבל בדרך כזו שהיא לא קולטת את האהבה וההערצה?
כי תמיד אנחנו יכולים רק להבין ולשנות את עצמנו, בסופו של יום.
אני קוראת בשקיקה מפני שנעשית כאן עבודה עצומה שלך! נראה כאילו נפלו מסכים עבים מעל עיניך ומרגע לרגע אתה יותר ויותר רואה את מה שבאמת עומד לפניך. ומתוך זה שעשית כבר עבודה רבה בעבר (על עצמך) נראה כי אתה בדרך הנכונה. הפתרון ימצא!
ובהחלט מסכימה עם דבריך ש
אני לא יכול למלאות את עצמי באהבה כלפי מי שעלולה כל רגע "לירוק" לי בפנים
כי זה יחליש אותך ויותר מתמיד אתה הוא החזק מבין שניכם. מוטב תמלא עצמך באהבה כלפי עצמך ותמשיך להגן על עצמך.
אני שואבת ממך השראה! בעצמי חיה עם אדם שרואה אותי כ"אויב" ואין דרך בעולם שלא ניסיתי כדי לשכנעו שלא כך ואין הצלחה. כמובן שלא כל הזמן כך. אבל אין לדעת מתי אהפוך באבחת מבט מצמית לאויב. ולצערי אכן הלב שלי נסגר.

אני מרשה לעצמי לחשוב כאן בקול רם מקוה שזה בסדר. רק לא לשכוח שאלה הם מחשבות.
תודה לך על ששיתפת ונחשפת כאן גם בצד הפגיע שנזקק לעזרה והיה בחולשה ובלבד, וגם בצד "הגבוה" שמתנסח בבהירות ובאופן מרתק ומצליח בתחומים שונים בחיים.
בשביל שאפשר יהיה להתבונן על התמונה מזוית ראייה נוספת אני רוצה להניח לרגע בצד את נושא הדתיות והעיסוק בתורה. (רק לכמה רגעים מיד מחזירה אותם)
עכשיו שניכם נמצאים אחד מול השנייה.
ושניכם משמשים מראות האחד לשנייה. בגלל שהיא לא צד בשיחה הזו אני מדברת רק על המראה שמוצבת בפניך באמצעותה. האופן שבו היא מציבה את המראה לא מאפשר לך להתבונן בה. היא קשה וחדה מידי. אם היא הייתה מצליחה לרכך אותה כך שתצליח להתבונן בה. מה היית יכול ללמוד ממנה על עצמך?

בהתחלה זו היתה הגישה שלי, הבנתי שטונות של חום אהבה ורגישות ירפאו אותה
הבעייתיות בגישה זו היא שהצד שנותן את האהבה משקיע בבן הזוג ושוכח קצת את עצמו (ואחר כך תולה את האשם בבן הזוג).
וגם שהצד שנותן את האהבה לא עושה זאת בגובה עיניים כמו שצריך להיות בין בני זוג אלא מגיע מהמקום "הנותן והמרפא" זה מקום שמשאיר את הצד המקבל בעמדה נחותה.
כעת מחזירים את זה שאתם חרדים ואתה עוסק בתורה. (הבטחתי לא? :)
המקום שנחווה לי שהיה נקי ביניכם היה כשהחלטתם להתחתן אחרי השידוך.
בעיני שם כל אחד בחר את מי שהיה מראה לצד הגבוה שלו. אתה בחרת בה כי היא היתה מראה לצד הגבוה שלך והיא בחרה בך כי אתה היית מראה לצד הגבוה שלה.
זה מבחינה רוחנית.
מבחינה "מעשית-רוחנית" כל אחד מכם בא ללמוד שיעור חיים לצד בן הזוג שלצידו.
כזה שהוא יוכל לומר לאחריו שהוא יותר עשיר ממה שהיה קודם לכן.
לפעמים השיעור "מופנם" רק אחרי שנפרדים. אני לא בטוחה שזה המקרה שלך.
עד כאן בינתיים
flower

הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

אני לא יודעת עד כמה זה יועיל למקרה הספציפי, אבל: אני באמת חושבת שאין שום משמעות לסיכומים לפני הנישואים. אני מכירה המון זוגות שסיכמו שהבעל ישב וילמד, והאישה תעבוד. אחרי שלושה ילדים היא רוצה לגדל אותם בשקט בבית ולא לעבוד יותר. נו, מה, הוא ישלוף את ההתחייבות שלה מתקופת השידוך?
ולא חסרים דוגמאות הפוכות: אחרי חצי שנה בכולל הבעל מחליט שהעתיד שלו לא בלימוד תורה אלא בבורסת היהלומים. האישה יכולה להצטער על זה מאד, אבל להתלונן על 'הפרת הסכם'? בעלי ואני נמנענו בכלל מלדון בכל הדברים האלה (נחיה כך/נחנך כ/נלמד ונעבוד בחלוקה X/נחמיר בנושא זה או אחר) בדיוק בגלל החשד שלנו ששום דבר לפני לא רלוונטי אחר כך. אז לשנינו היו הפתעות...אבל לפחות לא התלוננו: 'אבל הרי סיכמנו'.
לאשתך, יש התנהגויות בעייתיות. אבל לדעתי אתה צריך להפריד בין הבעיות שלה ובין האופנים בהם בגללה אתה לא ממצה את הפוטנציאל שלה. כי אותם דברים בדיוק יכולים לקרות גם עם אישה לא מתעללת. ואין שום צורך להוסיף צרות כביכול לצרות האמיתיות.
אישה שלא עומדת בטבעונות של בעלה, במיוחד שהיא זו שמבשלת? סופר-נורמלי. בעלי הרבה יותר מקפיד בתזונה טבעית ממני, אז כשבא לו קינואה - הוא מבשל. למה? כי יש לו אישה שמגעיל אותה לבשל דברים שהיא לא אוהבת לאכול. מה לעשות. ואני מכירה עוד דוגמאות רבות כאלה.
אישה שמתווכחת על חומרות? או-הו כמה שזה נורמלי. שאספר לך על כל המשפחות שאני מכירה שהגיעו להסכם שכל אחד רשאי להחמיר רק על עצמו? נכון שיותר נחמד ביחד, אבל במיוחד לאישה שגדלה עם דמות אב מתעללת, הצבת דרישות שלא מתקבלת על דעתה (דהיינו: לא דברים שאתה פשוט יכול לפתוח קיצור שולחן ערוך ולהראות לה שזו ההלכה הפסוקה, אלא מיני 'המחמיר תבוא עליו ברכה') יכולה להיתפס בהחלט כאקט תוקפני.
זה שהיא לא מאפשרת לך להתפלל במניין או ללמוד בשקט זה סיפור אחר. אולי כדאי לבדוק למה היא לא חושבת על הדברים האלה כפגיעה ברוחניות שלך ושל הבית. האם הרוחניות שלך מאיימת עליה ולכן היא בוחרת להתעלם ממנה, ואולי להפריע בכוונה? אולי היא לא מאמינה בכנות הרוחניות שלך? ואולי - מאד ייתכן - היא פוגעת דווקא במקום הזה כי שם זה הכי כואב...מכיוון שזה דפוס החוזר על עצמו, הייתי דווקא את הנקודה הזו מנסה לברר איתה יחד עם אשת מקצוע, רצוי מהרקע שלכם.

ועל האני הזה שבוער בי כבר שנים ועוד מקודם החתונה, על האני הזה אני לא מסוגל לותר (ברוך ה')
זה טוב מאד שאתה יודע מה חשוב לך* ועל מה *אינך מוכן לוותר. גבולות זה תמיד טוב.
שאלתי היא, האם אתה יודע מה חשוב *לה* . האם זה מעניין אותך מה חשוב לה? האם מה שחשוב לך קודם למה שחשוב לה? האם אתם משוחחים על כך?
כי זה העניין במסע הזה שנקרא זוגיות, לזהות את העצמי של כל אחד ואת היחד של שניכם ולאפשר לכל זה לחיות בכפיפה אחת.
לא פשוט בכלל, ובגלל זה יש לנו את כל החיים לפנינו כדי לעבוד על החיבורים וההפרדות.

לפני הנישואין היו לי שאיפות ממש ממש עצומות בכל מה שקשור לעבודת ה', רציתי להיות טבעוני כדי להיות יותר בריא וללמוד יותר, וחשבתי לחיות כצדיק גמור וכו'... כל הדברים נאמרו והכל היה ידוע לפני הנישואין, וככה התחתנו, אבל לאט לאט כל דבר זכה למלחמה נגדית.
היא רצתה להתחתן איתך כי אולי זה מצא חן בעיניה, כל השאיפות שלך. בתחילת הדרך היתה הסכמה רעיונית.
אבל אחר-כך מתחילים החיים ביחד באמת, ומגיעים הילדים, ומשתנים סדרי העדיפויות לאישה (לכל אישה, הייתי אומרת) וגם סדרי הבריאות הפיזית והנפשית משתנים, והלחץ הסביבתי ורגשי אשמה ועוד כיוצא בזה.
גברים רבים לא משתנים בהכרח כמו האישה בגלל הופעת הילדים. ראשית, אין הם סובלים פיזית מהריון ולידה (וגם לא הורמונלית) ושנית,- רבים ממשיכים בחייהם החיצונים, ששם אין שינוי בעקבות הילדים, בעבודה ולימודים וחברותא.
לפעמים יכולה אישה למצוא את עצמה מתוסכלת ונוטרת לבעלה על שהמשיך בחייו בעוד שהיא נאלצה להפוך את חייה על הראש. אם תזכור זאת בהיותך עם אשתך, אולי תוכל למצוא את הכרת התודה על כל מעשיה וחמלה על תחושותיה וחוויותיה?
<רוזמרין>

בביאור מה החילוק בין מתעללת לבין מי שרואה את עצמה כקרבן?
המממ.
כל מתעללת רואה את עצמה כקורבן.
כל מתעלל רואה את עצמו כקורבן.
זה מהותי להבנת האדם הרגיל במצב שהוא מתעלל באחר.

מעט מאוד אנשים הם באמת "סדיסטים". למען האמת, אני ראיתי כאלה רק בסרטים...

ולכן, המתעללת היא תמיד קורבן.

מה שאני אמרתי למעלה לא היה שהיא "קורבן" ולא "מתעללת". מה שאני רציתי להדגיש היה - שבמה שנוגע לטיפול בבעייה הזוגית שלך, הדרך הנכונה לגשת לזה היא אך ורק דרך הטיפול בקורבניות.
של שניכם.
גם אתה צריך לצאת מהמקום שבו אתה מרגיש רמוס.
וגם היא צריכה לצאת מהמקום שבו היא מרגישה רמוסה.

אחרי שתתקנו את זה, תוכלו לשבת ולנהל דיאלוג אמיתי, מלב אל לב.
כל עוד שניכם בגישה קורבנית, הלב שלכם באמת, סגור אחד לשני.

לפחדים שאני תובעני מדי עם זה וכל פעם שהיא אוכלת ממתקים אני בוהה בה בזעם
לא בטוחה שהבנתי מה אתה אומר. אתה מתכוון, שאצלה עלו פחדים שאתה תובעני מדי עם הטבעונות (בעוד שבכלל לא היית תובעני, לדעתך?), והיא דמיינה שכל פעם שאכלה ממתקים בהית בה בזעם (בעוד שאתה בכלל לא שמת לב ולא חשבת שגם היא אמורה לאכול תזונה טבעונית?)?
או שבאמת היו לך דרישות מאוד מסובכות ומדוייקות שהיא התבלבלה מהן והתקשתה לעמוד בהן?
ואולי באמת היתה בך ביקורת על התזונה שלה?

הרבה פעמים, מי שגדלו בבית מרעיל, רגישים לרמז הדקיק ביותר של אי שביעות רצון, ביקורת או כפייה, אפילו אם לא שמת לב לזה אצלך. ואז מערכת האזעקה מצלצלת אצלם במוח ברעש כזה, שלא שומעים שום דבר אחר. כל הגוף נכנס לחרדה.

ובקשר למה שתיארת:
תראה, אתה למשל החלטת שנורא חשובה לך תפילה במניין. את זה החלטת עוד לפני שהתחתנת ועוד לפני שנולדו הילדים.
וגם היא הסכימה לרעיון הזה לפני שהתחתנה ולפני שנולדו הילדים.
אבל אפילו ביום הכיפורים, לפי ההלכה יותר חשוב שהאבא יישאר בבית ויעזור לאמא עם הילדים (כדי שתוכל לצום) מאשר שיתפלל ביום הכיפורים בבית הכנסת!
מה זה אומר לי?
זה אומר, שגם ההלכה אומרת, שאמנם להתפלל - כן נמצא במקום הראשון. אבל מייד אחרי זה - המשפחה במקום הראשון. האשה והילדים במקום הראשון. הם באים *לפני* התפילה במניין. כך לפי ההלכה.

עכשיו, מה זה מזכיר לי, העניין של -
היא הסכימה לרעיונות של על צדיקות, אבל אז יש כבר ילדים קטנים, ופתאום זה "גדול" עליה, להסתדר לבד. וכנראה שהיא מאוד סובלת מכל דקה שהיא "מסתדרת לבד" ואתה רואה את העזרה שלך אבל לא רואה כמה קשה לה בשעות שאתה לא שם לעזור.
היא הסכימה לטבעונות שלך, אבל אתה בכלל לא מבשל, רק עליה כל זה נופל, וזה נורא קשה לה, היא מסתבכת עם זה וזה "גדול" עליה, ואתה לא חושב שזה אולי קשה לה מדי, אתה מניח שאם היא הסכימה בהתחלה, סימן שהיתה יכולה לעמוד בזה... והיא אולי מפחדת להגיד לך בגלוי: תשמע, זה ממש גדול עלי. לא מסוגלת לעמוד בזה. אין לי כוחות. אז היא מזייפת בלי לדבר בצורה גלויה...

מה זה מזכיר לי?

"עוץ לי גוץ לי".
כשהטוחן אומר למלך שבתו יכולה לטוות קש לזהב, הוא הסתבך בגדול! ועכשיו, הוא ובתו נמצאים בסכנת חיים גדולה.
אז בלילה הראשון, יש לה מה לתת לעוץ לי גוץ לי תמורת הפיכת הקש לזהב.
ובלילה השני, יש לה מה לתת לו.
ובלילה השלישי - אין לה מה לתת לו! והיא פוחדת פחד מוות עליה ועל אביה! והיא נערה תמימה שלא מבינה כלום ולכן מוכנה להבטיח לו כל מה שהוא מבקש!
והוא, לא מבקש כסף וזהב כאשר תהיה מלכה.
לא.
הוא מבקש את הבן שיוולד לה!
והיא? הטיפשה? מסכימה!
ומדוע היא מסכימה?
מפני שאין לה שמץ של מושג מה פירוש הדבר, שיהיה לה תינוק. באותו רגע שהיא מבטיחה, היא מוכנה להבטיח כל דבר לגמד אם רק יציל אותה. באותו רגע שהיא מבטיחה, היא בסך הכל נערה. באותו רגע שהיא מבטיחה, אין לה מושג מהו תינוק ואיך מרגיש תינוק *שלה*.
אבל כאשר הגמד מגיע כעבור שנה לגבות את החוב, היא כבר אמא.
היא כבר היתה בהריון וכבר ילדה וכבר הניקה את התינוק שלה.
אז ורק אז היא מבינה את המשמעות של מתן התינוק לגמד. ולכן היא לא מוכנה בשום פנים ואופן לתת לו את התינוק שלה.

האם היא רימתה את הגמד, כשהבטיחה לו? וודאי שלא. היא הבטיחה בתום לב ובאמונה שלמה. היא פשוט לא ידעה מה היא מבטיחה.
האם הגמד לא נתן לה את כל מה שביקשה? האם לא הציל את חייה וחיי אביה? האם הגמד לא ציפה לקיום ההבטחה שנתנה לו? האם הוא לא הרגיש מרומה? וודאי שכן. הוא פשוט לא הבין מה הוא מבקש, וגם כשהסבירה לו לא הבין.
כי מה חסר?
דיאלוג.
אהבה.
כוונות טובות.
ובשביל זה, צריך לצאת מבור הקורבניות. מתוך הבור, הכל הישרדות, מלחמת קיום. לשני הצדדים. על מה שחשוב להם.
רק במקום של שלווה אפשר לדבר. אפשר לתקשר. אפשר להקשיב באמת.

אני קוראת בדף והוא מציף בי כל כך הרבה מחשבות ורגשות.
ים של מחשבות, על אמא שלי.

מה שבשמת כתבה על אדם שמחפש שליטה על הגדרת המציאות של האחר.
זה כאילו נכתב עליה.
נדמה לי שבאיזשהו מקום אני הייתי הכי אהובה (למרות שתמיד היא היתה מסבירה לנו כילדים שהיא לא כמו שאמא שלה היתה, והיא אוהבת באופן שווה את כולם)
ומה שבטוח - הכי סבלתי מכולם מהצורך שלה שאני אחשוב ואאמין שהיא מושלמת, בעיקר בהורות שלה.

אישה מדהימה, חכמה חבל על הזמן, עם יכולת נתינה ענקית.
והיא משתמשת ביכולת הנתינה שלה, שיש בה גם חלק גבוה, נקי, היא משתמשת בה כדי להשיג שליטה.
נותנת לאנשים דברים שלא בטוח שהם צריכים ושהם לא ביקשו ודרך זה אחר כך מנהלת את החיים שלהם.
וכל פעם שהיא פוגשת מישהו שמשקף לה את הצורך שלה בשליטה התגובה היא משהו כמו "אתם עושים לי דמוניזציה, אני לא יודעת למה, אני אדם עם יכולת נתינה גבוהה מאוד, לא יודעת למה אנשים שמים עלי דברים, כאילו אני כל כך משמעותית בחיים של אחרים, מייחסים לי דברים שאין לי..." והרבה מלים בז'רגון פסיכולוגי.

כשנולד הילד שלנו (תינוק מדהים, שגדל לילד מדהים, ופתאום מול העיניים שלי מתחיל להיות נער...) ומי שהיה אז בעלי פשוט לא ראה אותי, לא ראה שאני קיימת, כשבין הנקה להנקה ביקשתי שיחזיק אותו כי אני רעבה (הוא היה בדיוק אז בחופש, שלושה שבועות, בין עבודה לעבודה) הוא היה עונה לי תשובות כמו "גם אני רעב", כשדיברתי על תפרים הוא היה עונה לי שגם לו כואב הגב מלעשות לי מסאז' בלידה, היא החזיקה אותי.
ומצד שני - מי שתמרן אותי לתוך הנישואים האומללים האלה, היתה היא.

מי שלחץ עלי להתחתן (אתמול!! לא היום...) עם מישהו כלשהו, מי שדאג להגיד לי שוב ושוב שלא רק שלא בטוח שיש כזה דבר בעולם אהבה, אלא שבטוח שאם יש כזה דבר - אז אני באופן אישי לא מסוגלת לאהוב, מי שכל שנות הנישואים עסק בלנתח את מי שהיה בעלי והגיע למסקנה שהוא הפרעת אישיות גבולית אבל בו זמנית הודיע לי שלא בטוח שעם אחד אחר היה לי יותר טוב כי לא בטוח שאני מסוגלת לאהוב מישהו, ובאותה נשימה הסביר לי כמה זה עצוב כי בעצם אני כזאת מדהימה באישיות שלי והוא כל כך לא וחבל עלי איזה פרח אני אבל עדיין רוב הסיכויים שגם עם כל אדם אחר הייתי אומללה...

אישה עם צורך גבוה בשליטה בכל הרמות: זה מתחיל בכללים של בית, כמו שאם שוטפים ידיים במטבח אז חייבים לנער יסודי מעל הכיור כי אם אפילו טיפה אחת תגיע לרצפה בדרך אל המגבת זה נורא ואיום, לא להישען על כריות בסלון כי זה הורס אותן ומה בכלל ילד עושה על הספה בסלון באמצע השבוע (לא בשבת) בשביל זה יש לך חדר משלך, ומצד שני המון חום ואהבה ויכולת שיחה שלא ראיתי בבתים אחרים, שיחה עם המון הקשבה והכלה וגם אמפתיה שיפוטית (הקשבה שמאוד היתה נעימה לי כשרציתי לספר לה על איך שלא טוב לי עם חברות במקום שאליו עברנו דירה, הקשבה שתמיד היתה הופכת לשיחת הסבר איך אני צריכה להתנהג: את צריכה להיות יותר קלילה... אם היית יותר קלילה ופחות כבדה... זורמת, יעני, במושגים של היום...)

ממשיך בחוסר יכולת לאהוב את מה שגידלת והשקית בעציץ הפרטי שלך: גידלת ילדה שיודעת שאסור ששערות שלה יפלו על הרצפה בבית כי יכעסו עליה. את מצפה שכל בוקר היא תטפל בשיער שלה בצורה מסויימת (לאסוף את כל השערות שעלולות לנשור) ככה שלא ייפלו על הרצפה. איך את יכולה אחר כך לבוא אליה בטענות על שהיא לא קלילה וזורמת כמו שנורא רצית?
מה שהתחיל כשיחות של ילדה שיוזמת ומשתפת ומקבלת אמפתיה שיפוטית, הפך והשתנה להטפות מוסר של אמא שיוזמת ונכנסת בבת שלה, בגיל ההתבגרות.

בגיל ההתבגרות, כשבחרתי כיוון דתי שונה משלה, כיוון דתי יותר מזה שהיה בבית שבו גדלתי, זה הפך למסרים שהודיעו לי שאני קרה רגשית, נוקשה. לא מתחשבת.
אילו הייתי נעשית דתייה פחות ממנה, הייתי מקבלת מסרים קשים לא פחות.
יש איזה שביל נורא צר שהוא בעיניה מה שנתפס כנורמאלי, וכל חריגה ממנו נתפסת כסטייה קשה, כלא נורמאלי, מלווה בז'רגון פסיכולוגי עשיר כי זה המקצוע שלה.

מריבות בינינו של גיל ההתבגרות יכלו להישמע כמו ילדה מתבגרת שמטיחה: "את לא מבינה אותי בכלל!" ואמא שלה בתגובה: "מה שאת עושה לי עכשיו, זה בדיוק כמו השד הטוב והשד הרע של מלאני קליין, היא מדברת על הפיצול שהתינוק עושה בין השד הטוב והשד הרע, הוא לא יכול להכיל שזאת אותה אמא, אבל זה קורה בגיל שנתיים, ואת עכשיו..."
אז לא הבנתי כלום. הרגשתי שאומרים לי רעל, לא הבנתי את השפה, החלטתי שזה שטויות והזזתי את זה הצידה. עמוק בלב, שהיא לא תראה. כשהיא כן היתה רואה על הפנים שלי, התגובות היו מייד: "את כמו אבא, יש לך הגנות חזקות. את לא שומעת אותי בכלל, מה שמדברים איתך. את לא דומה לי, בטעות חשבנו כל השנים שאת דומה לי כי את מילולית כמוני. האמת היא שאת דומה לו, הגנות נוקשות..."

לפני שנה, בלימודים, קורס פסיכותירפיה, למדתי פעם ראשונה לעומק את מלאני קליין. הייתי מזועזעת, כמה אלימה ותוקפנית יכולה להיות תיאוריה פסיכולוגית בפרשנות שהיא נותנת להתנהגויות של תינוק. (לא אני כנראה המצאתי את ההזדעזעות ממלאני קליין, המרצה דיבר על הרבה ביקורות עליה...) ולא פחות הייתי מזועזעת שמכל האנליטיקאים שבעולם אמא שלי בחרה דווקא אותה כסימוכין.

החוויות הקשות היו כל כך קשות שאחרות נדחקו הצידה.
התגובות כלפי כשהעזתי בגיל ההתבגרות לעלות במשקל ו"לקחתי" לה את הילדה היפה שהיתה לה היו כל כך קשות, שדברים אחרים קשה לי לזכור.

כמו למשל באירועים משפחתיים, גם בתור מלאה מידי (שמנה בהגדרות שלה) וגורמת לה לדחייה (זוזי ממני, את נראית כמו דובי קטן...) מכל הילדים אני נבחרתי להיות זאת שתלווה אותה לסבב של להגיד שלום לכל הדודות שלה. זה היה תפקיד מאוד יוקרתי בעיניה. צורך שלה להראות דווקא אותי, המוצלחת. היפה. (והשמנה, והדחויה.. מסרים כפולים כבר אמרתי? איזה מסרים כפולים, זו רק אני, עם הנוקשות והחוסר רגישות שלי, שלא מסוגלת להבין את המורכבות של החיים, ושכמה דברים יכולים להתקיים זה בצד זה בו זמנית... והכל נכון... ועוד יותר מזעזע שאני מעזה להשמין בגלל שאני כזאת יפה והורסת את היופי שלי... ובכלל "יש לך יצר הרס עצמי" היה משפט מלווה ומכונן לאורך כל גיל ההתבגרות שלי, עד שהתחתנתי עם האיש שכאשר נפרדתי ממנו אחרי כמה חודשים של דייטים היא הודיעה לי: "יש לך יצר הרס עצמי!!" טוב, בסוף התחתנתי איתו, ובאמת הרסתי לעצמי הרבה...)

בקיצור, באותם אירועים משפחתיים היא היתה לוקחת אותי הצידה ומארגנת לי את ההבעה על הפנים: "אל תחייכי חיוך כל כך גדול את מתאמצת מידי להיות נחמדה..." כאלה מן תדריכים.
אני הייתי מאוד דעתנית, ולכן חטפתי ממנה הכי הרבה.
הקרב בינינו על השאלה למי שייך הגוף שלי התחיל בסביבות גיל 11-12, כשלא הסכמתי לשבת זקוף לפי הצרחות המשפילות שלה "את נראית כמו סימן שאלה, הורסת לעצמך את הגב..."
מול ההשפלה סביב אוכל ומשקל כבר קשה היה לי להתווכח שהגוף שלי שייך לי, הסיטואציה היתה משפילה מידי.

למה אני מספרת את כל זה? למה מרגישה צורך לשתף?
בטיפול לפני שנתיים שהתחיל ממשהו בהווה עלו המון דברים שקשורים אליה. סדנה שעברתי שנתיים קודם התחילה לסדוק את הוודאות שלי לגבי המושלמות שבהורות שלה (היא הרי תמכה בי כל כך הרבה לאורך הנישואים הקשים, ובגרושין תמכה בלי סוף... לא משנה שבדברים מסויימים היא התעקשה על עצות שבדיעבד מאוד סיבכו את התהליך המשפטי, אבל מי סופר... כשהייתי אומרת איזה משפט (כבר אישה באזור השלושים, תקופת הגרושין...) כמו א-ת אמרת לי כך וכך, היו הכחשות - מה פתאום לא נכון לא אמרתי, ואיומים: טוב, אז אני לא אדבר איתך אם... את שמה עלי דברים שלא קשורים אלי... ואני, שבאמת הייתי חייבת תמיכה של מישהו, למדתי לחשוב שזה לא נורא משנה, וזה גם לא קרה לעתים קרובות... פיסת נייר שרשמתי עליה כמה הרהורים ומחשבות אז, היא העדות היחידה שנשארה מאותה תקופה, לזה שלא רק אהבתי אותה נורא אלא גם זעמתי ושנאתי כשהיא ניהלה לי את החיים והכחישה את חלקה בעניין...)

בקיצור, בטיפול שם, אצל מטפלת שמאוד מאוד היתה טובה לי, עלו עוד ועוד חוויות שיש צורך לתקן.
בנקודה אחת מסויימת, שבה תיארתי איום סמוי שהיה צף תמיד בקשר בינינו בגיל ההתבגרות, כל פעם שהייתי שומעת נאום ארוך על האישיות שלי שזקוקה לתיקון, מן איום כזה - של, טוב, אם את לא רוצה לשמוע את מה שיש לי להגיד אז אולי יפסיק להיות איכפת לי ממך - שם המטפלת אמרה את המילה התעללות.

המילה הזאת לא נותנת לי מנוח מאז.
זאת מילה קשה.
נכון? לא נכון?
יחד עם הטיפול וגם אחריו אני עוברת תהליך ארוך של לנסות לבדוק האם יש שם לדברים.
אמרתי לקבוצה שאני מלמדת, בניסיון לענות על שאלה ששאלו אותי לגבי גישה טיפולית מסויימת: "תראו, רשמים של מה שאנחנו עוברים במשפחה מוטבעים בנו כל כך חזק, שהם לא רק הופכים להיות חלק מאיתנו, הם הופכים להיות המשקפיים דרכם אנחנו רואים את העולם. לא יכולים לראות את העולם דרך פילטר אחר, עיוורים לחלקים מסויימים של המציאות שנתפסים בעינינו כסטייה מהנורמה, שהיא - אותם רשמים שמוטבעים בנו"

כבר הרבה זמן אני שואלת את עצמי: לא כל הילדים גדלים ככה? זה באמת יותר קשה ממה שחווים אנשים אחרים, שכולם גדלו בבתים מאוד לא מושלמים?
ונגיד שזה יותר קשה, זה באמת רע מאוד? לגמרי??
ונגיד שזה רע מאוד ולגמרי, זה משהו שחוצה איזה קו אדום? הרי לכל הורה יש איזה טווח טעות שמותר לו לטעות. חלק מהותי מהאוטונומיה שלנו כהורים, זה הטווח שבתוכו מותר לנו לטעות, ומי שיראה אולי יחשוב שחבל, אבל אף אחד לא יגיד שאנחנו מתעללים.
והאם אני אהיה מסוגלת אי פעם לספר את הסיפור שלי לעצמי? לראות אותו דרך העיניים שלי, לא דרך העיניים שלה, המשפטים שהיא היתה אומרת על כל משפט שכתבתי?

לא כל הילדים גדלים ככה? זה באמת יותר קשה ממה שחווים אנשים אחרים, שכולם גדלו בבתים מאוד לא מושלמים?
ונגיד שזה יותר קשה, זה באמת רע מאוד? לגמרי?

באתי לכתוב משהו אחר, אבל אני קודם אענה לך.

יש טעות גדולה בשאלות שלך, וזו הטעות הקלאסית של מי שגדל בבית מתעלל קלאסי. כלומר - מתעתע.

אני שוב מזכירה: אני לא מכירה סדיסטים כמו בסרטים. כל המתעללים שפגשתי אישית וכל אלה שהם בשר ודם ומדובר בהם, בין אם בספרים המתאימים (כמו "הורים מרעילים") ובין אם באתר של ד"ר איירין או באתרים דומים - אין בהם אך ורק רוע צרוף.
אפשר להגיד, שבלא מעט מהם אין אפילו רוע!
יש תערובת, תמיד תערובת, של התנהגויות טובות עם התנהגויות מתעללות.
כאשר בשורה התחתונה: אין אהבה. יש רמיסה. בחשבון הסופי, הקר, שמחבר את כל הטוב, ומפחית ממנו את כל הרע, בשורה התחתונה יוצא מינוס.

ילד שגדל בבית מתעלל מהסוג הפיזי, יכול לספר על מכות, על כיבוי סיגריות בוערות על גופו, על הרעבה, על צעקות וקללות כל היום. גם לו יש זכרונות טובים לצד הרעים. אבל הרעים הם "קלאסיים". ברור לכולם שזה "בית מתעלל".

על אלה קראנו בספרות ואותם אנחנו מזהים.
זה כמו שכאשר אני רוצה לדבר על התעללות מילולית בין בני זוג, אני מביאה כל הזמן כדוגמא את הבעל שזורק מגהץ חם על אשתו ונותן לה מכות מפני שלא גיהצה לו את החולצות כמו שצריך. ההוא ששובר לה את העצמות, את זה רואים. זה ברור. ברור כשמש שהוא בעל אלים ומתעלל.
אבל ההתעללות שאת עברת הרבה יותר חתרנית. והרסנית.

נכון שבבית שאין בו תעתוע אלא אלימות קשה פרופר יש סיכון גבוה יותר לצאת פסיכופט חסר תקנה. באמת משמח שמהתעללות פחות פיזית רק יוצרים נוירוטיים tongue

אז הטעות שלך היא בהשוואה.
את משווה את עצמך לאחרים, ולפי איזה סולם דמיוני של "חומרת ההתעללות" מנסה לטעון, שיחסית למקרים חמורים יותר, אז את בכל זאת גדלת בטווח ה"נורמלי".

אז אין דבר כזה.
והשיפוט הוא גם לפי הדברים שאת מתארת (איומים ונוראים) וגם לפי התוצאה. נכון שהתוצאה, כלומר החיים שלך, הבחירות שלך וכן הלאה, היא גם פונקציה של מי שאת והדרך הייחודית שלך לספוג את היחס אלייך ואת המציאות, אבל היכולת שלך היא גם פועל יוצא של כמה שרמסו אותך בילדות.

תנסי לצפות בהרצאה הזאת של ד"ר גורדון "ניופלד" ‏http://www.youtube.com/watch?v=hymwvaZ9oKg‏ . שימי לב במיוחד לקטע שבו הוא מסביר, כיצד יש דברים שהם כל כך איומים ונוראים לתינוק, לילד, שהוא לא מסוגל בכלל לראות אותם. אז הוא נעשה עיוור לגביהם, ורואה רק את המצוקות השוליות שלו. אבל כל החיים שלו מאותו רגע ואילך מושפעים מהעובדה שהדבר הכי חשוב והכי בולט - נסתר ממנו.

למשל הוא מתאר נערים בבית הסוהר שעבד איתם. שאמא שלהם נטשה אותם בילדות, הם בשום אופן לא יכולים, לא לראות, ולא לומר, שמה שמציק להם בחיים זה שאמא שלהם לא רצתה אותם. כי "אמא שלי לא רצתה אותי" זה משהו שלמעלה מכוחו של תינוק לראות, ולמען הישרדותו ברמה הפשוטה ביותר, הוא פשוט - מפסיק לראות אותם.

והאם אני אהיה מסוגלת אי פעם לספר את הסיפור שלי לעצמי?
כן.
את יודעת איך אני יודעת?
כי התחלת כבר.

אני קצרה בזמן ובאתי לדף לכתוב משהו אחר, אז אני רוצה רק להתייחס לדבר אחד מכל מה שכתבת:
אמפתיה שיפוטית (הקשבה שמאוד היתה נעימה לי כשרציתי לספר לה על איך שלא טוב לי עם חברות במקום שאליו עברנו דירה, הקשבה שתמיד היתה הופכת לשיחת הסבר איך אני צריכה להתנהג: את צריכה להיות יותר קלילה... אם היית יותר קלילה ופחות כבדה
תשמעי, אין דבר כזה אמפתיה שיפוטית...
זה תרתי דסתרי...
אם יש שיפוט, אין אמפתיה. זהו. נקודה. גמרנו. הבנת? ברגע שיש פה שיפוט, פוף התאדתה האמפתיה. לכן, אני מבקשת ממך להפסיק לראות פה אמפתיה. יכול להיות שאמא שלך מאוד התאמצה להתנהג באמפתיה. יכול להיות שמאוד התאמצה לייצר מראית עין של אמפתיה. בזה אני מאמינה. אבל האישיות שלה התגברה עליה ולכן די מהר האמפתיה ברחה דרך החלון ונשארה רק האישיות השיפוטית והשתלטנית.

זה ממש עצוב לקרוא את מה שאת כותבת.
הרגשת רע. לא היה לך טוב עם חברות במקום שאליו עברת דירה.
כמה אופייני שאת מנסה שוב ושוב לחפש אהבה אימהית אצלה - וברגע הראשון נדמה לך שאפילו הצלחת! "הקשבה שמאוד היתה נעימה לי". יופי נחמה sad כמה שניות היא החזיקה בהקשבה הזאת? אולי אפילו דקות תמימות...
ברגע שאת כותבת "... שתמיד היתה הופכת לשיחת הסבר איך אני צריכה להתנהג" - זהו. הלך עלייך.

זו לא אמפתיה. זה ההיפך מאמפתיה. המסר שלה היה אחיד והוא עובר כחוט השני לאורך כל דברייך:
את לא בסדר כמו שאת וצריך לתקן אותך.

אמפתיה פירושה - להבין את רגשותייך, להבין כמה קשה לך. היא בעיקר רוצה להסביר לך שכל דבר לא נעים שקורה לך, זה באשמתך...

תשמעי, אין דבר כזה אמפתיה שיפוטית...
זה תרתי דסתרי...
אם יש שיפוט, אין אמפתיה. זהו. נקודה. גמרנו. הבנת? ברגע שיש פה שיפוט, פוף התאדתה האמפתיה. לכן, אני מבקשת ממך להפסיק לראות פה אמפתיה. יכול להיות שאמא שלך מאוד התאמצה להתנהג באמפתיה. יכול להיות שמאוד התאמצה לייצר מראית עין של אמפתיה. בזה אני מאמינה. אבל האישיות שלה התגברה עליה ולכן די מהר האמפתיה ברחה דרך החלון ונשארה רק האישיות השיפוטית והשתלטנית.
אוקיי, באתי לדבר על ההבדל בין "מתעללת" לסתם "קורבנית", במצב שאין אלימות פיזית, במצב של אלימות מתעתעת.

<רוזמרין, בשבילך>

נחזור לגמד ולבת הטוחן. אני רוצה להתבונן בסיפור מזוית אחרת, ולשאול הפעם:
אנחנו מבינים את המניעים של בת הטוחן להבטיח לגמד שהיא תתן לו את הבן שיוולד לה. אבל מה עם הגמד?
האם הבקשה של הגמד היתה סבירה?
לא, כמובן שלא. מי מבקש דבר כזה?! זו בקשה של מתעלל.

אז מהזוית הקודמת שהתבוננתי בה, הצגתי את המקרה כמקרה של "הבטחה שהופרה". הנה, בת הטוחן אכן הבטיחה לגמד את מה שהבטיחה. ואז הפרה את הבטחתה! מהזוית של הגמד, גם הפרה וגם גירשו אותו מהממלכה! הוא יכול לכעוס מאוד, כמה רעה תחת טובה גמלו לו! הרי הוא טווה עבורה את כל הקש לזהב, ובסוף מה היא עושה לו?

מהזוית הנוכחית אני רוצה להתבונן במקרה בכלל לא כסיפור על "הבטחה שהופרה" אלא כסיפור על תביעות מטורפות ולא הגיוניות. מה פתאום לבקש בתמורה את הבן?

אז מאי כותבת שאין שום משמעות לסיכומים לפני החתונה, ויש הרבה מן האמת בדברים.
ורוזמרין מזדהה עם הקשיים של אשה ואם והצורך הגדול שלה בעזרה, שלא מעט גברים לא רואים ולא מעריכים.

אי אפשר להתכחש לזה, אלה דברים נכונים.

ופה נכנס נושא התעתוע.

זה מה שמתעתע גם בבן הזוג שהוא הקורבן. במשך הרבה שנים, כל הזמן נדמה לו שמדובר בנושא עצמו. אם זה כן צניעות או לא צניעות, כן לגרוב גרביונים לילדה או לא, כן להכין אוכל טבעוני או לא, וכן הלאה. הוא מסתכל בפרטים ומפספס את התמונה הגדולה. הכל נראה כמו מה שכתבה פה למעלה לב_שמח‏:
זה נורמלי? כן, זה קשה, אבל למה יש לי תחושה עמומה שמשהו פה לא נורמלי? מה, אחרים לא מתווכחים? מה, אצל אחרים אין חילוקי דיעות?

התעתוע הגדול במקרה של התעללות, שלרוב האנשים, כלפי חוץ, לא תהיה הבנה מה הבעיה פה. אתה בטח תובעני מדי בציפיות שלך שהיא תכין לך אוכל טבעוני כמו שסיכמתם וכמו שהיא הבטיחה. תשנה את התפיסות שלך לגבי תפקידי המינים בעולם שאתה חי בו. רוצה טבעוני - תכין לעצמך. הנה, גם בעלי מכין לעצמו קינואה כי אני לא אוהבת. קשה לה ואתה לא מבין אותה.

איך אנחנו יכולים לדעת מה קורה?
אנחנו צריכים להבין שהדבר החשוב פה הוא תפיסת המציאות. ואת זה ברוב המקרים אין לנו.
אחת מסיבות ההצלחה של מיכל דליות, אתם יודעים מה היא? שהיא נכנסת לבית של המשפחה וצופה. היא צופה. היא לא מקבלת את הדיווחים של ההורים על מה שקורה. היא באה ורואה אותם בפעולה.
כי כשהם באים למיכל דליות, הם באים עם תלונות על הילד. הוא מתנהג נורא ואיום, אי אפשר איתו יותר.
ואז היא באה לבית המשפחה, ומה היא רואה???
היא לא רואה ילד רע.
היא רואה ילד שרע לו.
ומה היא עושה?
היא מסבירה *להורים* איפה הטעויות שלהם בהורות. היא מראה להם איך היחס שלהם גורם לילד להתנהג כפי שהוא מתנהג. והיא מלמדת אותם לשנות את הדפוסים שלהם, היא מראה להם איפה השגיאות שלהם, וכשהם משנים, מייד הילד מגיב.

מה זה אומר?
אנחנו פה רואים את הבעל בקליניקה שלנו, כביכול (הדף הזה), יושב ומספר מהזוית שלו. ויש לנו רק טקסט כתוב, אפילו בלי הבעות פנים ולראות את העיניים שלו כשהוא מדבר וכל זה.
איך נדע שהוא דובר אמת? ואיך נדע שהוא לא מסלף את המציאות?
אנחנו לא יכולים לדעת.
בעצם, לא באמת.
אבל אנחנו יכולים לקבל תחושה, ככל שאדם כותב יותר אנחנו יכולים לקבל תחושה, לגביו.
ואנחנו יכולים לנסות מראש להתייחס לכל אדם שכותב כאילו הוא בהכרח דובר אמת ורואה את המציאות נכוחה. זה עניין של בחירה.

בשמת, תענוג לקרוא.

רק לדייק בנקודה אחת: מה שכתבתי לא בא מתוך שפיטת האמת בדבריו. אני בעצמי, לצערי, מכירה מתעללים מקרוב מאד. דבר אחד שלמדתי מניסיון חיים איתם הוא שאדם שנמצא בקשר כלשהו עם מתעלל – לא משנה אם זה הורה, אח, בן זוג או אפילו חבר – חייב להגדיר לעצמו במדויק מהי ההתעללות. מה לגיטימי ומה לא. כי אם לא, את עלולה לקבל אישה מהסוג שהבעל מתאר את אשתו, שמן הסתם מרגישה שכל דרישה שבן הזוג מציב לה היא בגדר התעללות, פשוט כי כמעט כל הדרישות של אביה היו כאלה.
גם למען המשך הדרך, בריפוי או בהתחלה מחדש, חייבים לדעת מה נורמטיבי ומה לא. אחרת מי שנכווה ברותחים ייזהר לא רק בצוננים אלא גם כשאין מים בסביבה בכלל...זה שיעור שלמדתי על עצמי ולכן גם היה חשוב לי לחדד עבור הבעל אלו מהדברים שהוא מתאר אינם, בפני בעצמם (להבדיל מהגישה שמולידה או מלווה אותם) התנהגויות מתעללות או בלתי נורמטיביות.

אז במה שכתבתי הרבה יותר למעלה כתבתי, שחסרים לנו פרטים. ביקשתי ממנו, תן לנו פרטים.
עכשיו איך נוודא שלא טבענו בפרטים?
לפעמים קוראים את הסיפור, ולא מבינים מה הקטע פה. מה מציק.
הכל נשמע, כמו שכתבה לב_שמח‏, "נורמלי".
אנחנו ממהרים לתת פרשנות של נורמליות למה שאנחנו קוראים, וממהרים לסתור את דברי הדובר:
זו לא התעללות, זה בסך הכל חילוקי דיעות בין בני זוג.

אז מה ההבדל בין "התעללות" לבין סתם חילוקי דיעות?
יש הבדל. וההבדל הוא בדיוק בתעתוע.
מה שתעתע בדובר הרבה שנים היה, כפי שהתחלתי לכתוב קודם, שהוא התעסק בפרטים ולא בתמונה הגדולה.
אבל כשמתחילים לראות פתאום את התמונה הגדולה, זה כמו התמונה ההיא, שמתעתעת במוח: "זו הכלה הצעירה או החמות הזקנה" ‏http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9B%D7%9C%D7%94_%D7%95%D7%94%D7%97%D7%95%D7%AA%D7%A0%D7%AA‏ ?

מה מאפיין מתעלל?

  • מאפיין אותו שהמציאות שהוא חווה היא מציאות מאוד פרטית. הוא חי בתוך עולם סגור משלו, שבו מככבים החרדות הקיצוניות שלו מהילדות, ובו לא קיימים אנשים אחרים כאנשים. שיפוט המציאות שלו לקוי.
  • מאפיין אותו שתחושת הקורבניות שלו היא גם ענקית מצד אחד אבל גם מנותקת מהמציאות הממשית מצד שני. הוא מרגיש "למה אני עושה פה הכל" ו"הכל עלי" ו"לא עוזרים לי", שאת זה מרגיש גם הקורבן האמיתי. אז איך תדעו אם מי שאומר "הכל נופל עלי בבית הזה ואני קורסת תחת העומס" מתאר את המציאות או מתאר רק מציאות דמיונית? למעשה, הוא מתאר את המציאות, רק שעוד מאפיין של מתעלל הוא:
  • שהוא קורס תחת עומס קטנטן. הכוחות שלו באמת מוגבלים מאוד, כי זה חלק מהנכות של "להיות מתעלל". למשל, אין לו שום כוחות לעשות למען אחרים. כל דבר שהוא עושה למען הזולת, דורש ממנו מאמץ כביר והוא מרגיש שצריך לשלם לו על זה.
  • עוד דבר שאופייני למתעלל המתעתע: הוא נראה נפלא כלפי חוץ. באמת כל העולם בטוח שהוא מקסים ונהדר. הוא כל כך עוזר לזולת! אבל רק אם "הזולת" הוא זר וככה יוצא לו מזה ציפוי על האגו. אם "הזולת" הוא בן הזוג, אז הוא שונא* לעזור לו. שם הוא מצפה שיתנו לו ויתנו לו ויתנו לו, כי ברגע ש"הזולת" הזר - הופך לחלק ממני, למשל אשתי או בעלי, מייד הוא חלק ממני. ולכן צריך לדאוג *לי*.
  • אצל המתעלל הכל "אני". אני רוצה אני צריך אני חשוב.

זה עוד דבר שמבלבל ומתעתע במי שקורא: הנה, הדובר מבין עכשיו שהוא חשוב והצרכים שלו חשובים. אז ישר מחפשים אצלו את הנרקיסיזם... אבל זה ההבדל. המתעלל לא עובר תהליך שבו הוא "מבין פתאום עד כמה הצרכים שלו באמת חשובים ואיך הוא ויתר עליהם כל כך הרבה שנים והוא מתחיל להתאפס על מה שקריטי בשבילו".
המתעלל תמיד דואג למילוי הצרכים שלו וגם תמיד מרגיש שהאחריות למילוי הצרכים שלו היא *על אחרים* וגם מרגיש שאף פעם האחרים לא ממלאים את תפקידם כי הם, מבחינת המתעלל, אנוכיים.

האדם הרגיל, מוכן להתפשר. אני מבקש שתעשי משהו אבל אם לא ייצא לך, גם לא ביג דיל. נסתדר.
האדם המתעלל, אין אצלו דבר כזה. אני צריכה עכשיו ומייד ואיך זה יכול להיות שאתה לא עומד לפקודתי בדום מתוח בשניה שאני צריכה. זה נורא ואיום לחיות איתך! אתה בעל מתעלל! (בדוגמא זו הקורבן גבר, המתעלל אשה)

אתם מבינים כמה זה מתעתע?
הקורבן, במשך שנים כל הזמן נסוג מפני הלחץ הזה, כי הוא באמת מייד מרגיש אשם. אוי ואבוי, היא ממש זקוקה לעזרה ואני חייב להתגייס (בדוגמא זו הקורבן גבר, המתעלל אשה).
המתעלל, מול אשה במצב שזקוקה לעזרה, אומר לה תקפצי לי (בדוגמא זו הקורבן אשה, המתעלל גבר).

אז למה צריך מין מיכל דליות?
כי כשהיא נמצאת בבית היא יכולה לראות במו עיניה, לדוגמא, שהאשה מרגישה בכל יישותה שהיא קורבן ושהעומס עליה כבד מנשוא ושהבקשות של בעלה לא סבירות, היא רואה שהוא כל הזמן עוזר ומלא נכונות ושותף ותורם ומתייחס ומנסה לתקשר ומנסה לקיים שיתוף פעולה, בעוד שהיא כל הזמן -
לא מרוצה.
ונותנת בכל דרך אפשרית הרגשה ש"אתה אף פעם לא בסדר".
זה לא העניין עצמו, זו לא הטבעונות, זו לא התפילה במניין, זו לא הצניעות, זה הכל. זה גם בולט בעניין, שהאשה יכולה להתפאר כלפי חוץ במשהו אצל הבעל, אבל מולו היא תתקיף את אותו המשהו.
(בדוגמא זו הקורבן גבר, המתעלל אשה)
כי למתעלל אין בעצם אף פעם דעה אמיתית!
כי לא חשוב לו באמת מהנושא!
חשוב לו בכל מצב, באותו רגע, לשלוט. לטרטר. לרמוס. אחרת הוא מרגיש רמוס.

העמדה הבסיסית של המתעלל היא "אל תטריחו אותי". העמדה הבסיסית של המתעלל היא "רק אני חשוב ורק אני קיים". העמדה הבסיסית של המתעלל היא "כל קיומך נועד רק כדי לשרת אותי". העמדה הבסיסית של המתעלל היא "יש לי שאט נפש ממך והוא מוצדק ואתה איום ונורא".

כי כשיש אהבה, יש תקשורת, יש התפשרות. מדברים על הדברים כי באמת רוצים למצוא פיתרון.
המתעלל בכלל לא רוצה פיתרון.
הוא חי וניזון מהרעל. מהשליליות. מהמהומה הרגשית. זה מה שמאפשר לו לפרוח. הוא לא רוצה שלווה, הוא לא רוצה הרמוניה, הוא לא רוצה אהבה, הוא לא רוצה שיתוף פעולה.
גם אין לו אפשרות לשתף ברגשותיו.

נגיד, קודם תיארתי מעין תמונה שבה, האשה אמנם מסכימה לבשל אוכל טבעוני אבל אז מגלה שאין לה כוחות לזה ומתחילה לזייף.
במצב של אהבה זוגית, היא באה לבעלה ומדסקסת איתו את זה. יש לה רצון טוב כלפיו. אולי חוסר יכולת וחוסר כוחות אבל רצון טוב כלפיו.
במצב שתואר, אין שום רצון טוב. יש רצון ליצור מראית עין של שיתוף פעולה, ואחר כך מה קורה? בשיטת הסלאמי (פרוסה אחרי פרוסה עד שהכל נאכל) אפילו לא טורחים לייצר מראית עין, אבל מה? מאשימים בזה את השני.
אין שיחה.
אין "קשה לי".
אין "אז מה אנחנו יכולים לעשות".
כי אין בכלל רצון בזה.
הרצון הוא - לחרב לשני את מה שהוא רוצה, כי זה נמצא במהות. אם הוא רוצה משהו, זו הסיבה היחידה לחרב לו את זה. כי ככה זה.
המתעלל לא מודע לזה ולא עושה את זה "בכוונה".
זה בדיוק התעתוע. אין פה תכנון מראש או כוונה מרושעת. אבל ככה זה, זה מונע מדחפים לא מודעים ובלתי נשלטים אצל המתעלל. הוא חש באינסטינקט חזק מה הקורבן שלו רוצה וצריך, והוא נמשך לחסום שם.

זה כמו כשיש אחים, ונותנים להם מתנה זהה. נגיד לשניהם מביאים שני עפרונות אדומים. אם יש יחסי אחווה ואהבה בין האחים, כל אחד ייתן לשני לבחור את העיפרון שהוא רוצה, ואם במקרה שניהם רוצים את אותו אחד (מכירים את זה שאפילו שהעפרונות נראים זהים אז ילדים תמיד יראו הבדל ביניהם ויהיה אחד הפייבוריט?).
אם אין, אז האחד שבטוח שיש לו הזכות לבחור את העיפרון שהוא רוצה, זה המתעלל. נראה מצב שאחד מוכן להתפשר ולתת לשני, אבל השני מוכן תמיד - רק לקבל את מה שהוא רוצה, ואם הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה, הוא מחולל מהומה.
זו יכולה להיות מהומה גדולה, במכות ובצעקות.
וזו יכולה להיות מהומה מהסוג שאתה מופעל ממנו אבל לא רואה את החוטים הנסתרים שמפעילים אותך: מין שילוב של נשיפות קטנות, שפת גוף שמביעה בוז תהומי, קולות קטנים שמביעים שאט נפש ממך, ברור לגמרי שהשני חושב שאתה מזעזע. למה? כי אתה רוצה את העיפרון האדום הימני בעוד ש *הוא
רוצה את הימני, ולו מגיע לקבל את מה שהוא רוצה, אבל בלי לבקש חס וחלילה! כולם צריכים להכיר בזה שיש לו זכויות יתר בלי שהוא יצטרך להגיד מלה.

שליטה.
זכויות יתר.
זה ההיפך מרצון טוב. ההיפך מרצון לשיתוף פעולה. ההיפך מרצון לפתור בעיה. כשיש רצון לפתור בעיה, אפשר לפתור הכל. אבל אם הרצון הוא לטרפד? אי אפשר לפתור כלום.

אז איך אפשר לדעת אם היחסים בני הצלה או לא?

זה לפי דרגת החומרה של עיוות המציאות, לפי דרגת החומרה של הקורבניות, לפי דרגת החומרה של הכל.
כאשר המתעלל עומד בפני איום גדול, למשל הקורבן שלו מאיים להתגרש ממנו כי הוא לא יכול לשאת יותר את מציצת דמו, הוא מגלה נכונות מסוימת להתאמץ ולתקן משהו (אני כותבת בכוונה בלשון זכר על שניהם, כדי שיהיה ברור שכל אחד יכול להיות גבר או אשה).
אבל איכשהו - התיקון יהיה תמיד קוסמטי. תמיד בפרטים שוליים. הקורבן חושב לעצמו: או! הנה, היא יכולה לשנות. יש הוכחה! היא באמת התאמצה והשתדלה ויצא שינוי קטן לטובה! היא כבר לא מציקה לי לגבי XYZ.
אבל הרי כבר אמרנו, שהפרטים הקוסמטיים לא חשובים.
חשובה המהות.
ובמהות, המתעלל תמיד מרגיש שהוא במרכז העולם ושכל השאר מטריחים אותו. למעשה הרצון העמוק הפנימי שלו הוא לחזור להיות תינוק קטן בן שלושה חודשים, מוטל על הגב ומטופל באופן מוחלט.

אין לו רצון ואין לו יכולת להיות אדם בוגר שלוקח אחריות על החיים ומוכן לתקשר עם אדם אחר כשווה ערך לו. הוא רוצה להיות מטופל באופן מוחלט, ובאותו זמן שהוא מטופל ותלוי באופן מוחלט - גם להרגיש המלך והשולט באופן מוחלט.

וזה עצוב מאוד.
כי עצם הרצון העמוק הזה מראה על הגיל שבו אותו אדם נפגע אנושות, ואולי אפילו באופן בלתי הפיך sad

ככל שיש מצב יותר קשה ויותר עמוק של מה שאני מתארת - כך הסיכוי לריפוי יורד.
ככל שהמצב יותר קל, כך הסיכוי לריפוי עולה.
אי אפשר לדעת מראש. אפשר רק לנסות לטפל ולראות מה קורה.
אבל מי שאין לו רצון ללכת לטיפול כדי לשפר את עצמו, מי שהולך לטיפול כדי להאשים את הזולת כל הזמן ובעצמו לא משנה שום דפוס לא קוסמטי - בהכרח חסר סיכוי. כי הוא מתנגד לשינוי. והשינוי במקום הזה, באמת מאיים על כל החיים וכל האישיות.

לכן המקום להתחיל בו, הוא אף פעם לא עם בן הזוג שאינו מעוניין לשנות את עצמו. הוא תמיד עם זה שרוצה להיחלץ ממצבו ולוקח אחריות על עצמו. הטיפול תמיד יתחיל בזה שמסוגל להגיד "טעיתי כאשר בחרתי כך וכך", או "באמת לא ראיתי, הייתי מבולבל, אבל עכשיו אני רואה איך השפיעו עלי האנשים השונים באותה תקופה ומדוע בחרתי כמו שבחרתי". או מסוגל להגיד "חשבתי שזו אשמתי אז באמת עשיתי הכל כדי לעזור, לתקן, הסכמתי ללכת לאיבחונים, אבל עכשיו אני מבין את הדברים אחרת".

קודם כל נעזור לקורבן, לראות את החיים של עצמו ואת הבחירות של עצמו, אחרת.
נעזור לקורבן להפסיק להיות קורבן כאן ועכשיו.
בכל סיטואציה נשתדל להראות לו, את ההבדל בין תגובה קורבנית לתגובה לא קורבנית.
לאט לאט הוא ישנה את הדפוסים שלו, בחשיבה ובהתנהגות. ואז אפשר יהיה להתקדם הלאה.

מהי תגובה קורבנית?
נגיד שבאמצע הסלון תלוי שק איגרוף. הקורבן עומד לידו ויש לו סיבה טובה כלשהי. פתאום בא המתעלל, וחובט בשק האיגרוף, ושק האיגרוף מתנדנד וחובט חבטה עזה בקורבן.

הקורבן צועק איי, והמתעלל - חובט שוב. הקורבן אומר לו, למה חבטת בי? תפסיק, זה פוגע בי! ולא זז משם, כי הוא מלא תחושת מסכנות וקורבנות, איך זה שעושים לו דבר כזה? מה נפל פתאום על השני, למה הוא חובט, מה, הוא לא רואה שאני עומד פה?

המתעלל מאשים את הקורבן: "מי אמר לך לעמוד כאן בדיוק כשאני רוצה לחבוט?"
מה שמשאיר את הקורבן חסר נשימה, כי הרי הוא עמד כאן קודם, וזכותו לעמוד כאן, ויש לו סיבה טובה מאוד לעמוד כאן, אבל בעיקר נעתקה נשימתו והוא משותק כי המתעלל הצליח איכשהו להפוך את המציאות על פניה ובכך גם להוכיח לקורבן שאין עם מי לדבר. הכל מעוות והפוך.

אבל מה עושה מי שאיננו קורבן?

קודם כל, לא חי עם מתעלל ואין לו שק איגרוף תלוי באמצע הסלון tongue
אבל בואו נניח שהקורבן שלנו היה קורבן עד אתמול, ולכן הוא כן חי עם מתעלל וכן תלוי לו שק איגרוף באמצע הסלון, טוב?
אז היום, הוא עומד, פתאום מרגיש חבטה?
הוא זז.
לא חשוב מה היו הסיבות שבגללן הוא עמד דווקא שם באותו רגע - ברגע שהמציאות משתנה והופך להיות נורא ואיום לעמוד במקום הזה, הוא מגלה גמישות ושם במקום הראשון את ההעדפות שלו:

אני לא רוצה לעמוד במקום ששק האיגרוף יכול לחבוט בי.
לכן *אני זז*.
זה בכוחי, זה לקחת אחריות על עצמי, אף אחד לא חייב לי, להפסיק לחבוט. זה רק מעיד על מי שאני מתקשר איתו (אדם נעים - לא יחבוט כשאתה עומד שם, יחכה שיהיה פנוי או יבקש ממך לזוז רגע. אדם שחובט כשאתה שם - כבר גס רוח וחסר התחשבות. חובט כשאתה שם ומאשים אותך בזה שקיבלת מכה - מתעלל).
השאלה שלי תהיה - לא מי הבנאדם שעומד מולי (נעים, גס או מתעלל),
אלא: האם טוב לי כרגע?
אם לא, מה עלי לעשות כדי לשנות את מצבי ל"טוב"?

_בריפוי או בהתחלה מחדש, חייבים לדעת מה נורמטיבי ומה לא_
לגמרי. לגמרי. ממש מדוייק.
אני מסכימה איתך, בשמת, וכתבת מאד ברור את ההבדלים.
כאן, אנחנו קוראים רק צד אחד במשוואה. ואת תחושתי אני מקבלת רק ממה שהוא כותב. ותחושתי היא שזה לא מתעלל מול קורבן. או ששניהם מתעללים אחד בשני, ע"י תביעות שונות משונות, או שאין להם תקשורת מקרבת ולכן כל צד בטוח שהשני מתעלל בו.
את מזהה אצלו שהוא ניסה במשך שנים לרצות את אשתו עד שנשבר לו?
זה מתוך מבין עכשיו שהוא חשוב והצרכים שלו חשובים. אז ישר מחפשים אצלו את הנרקיסיזם
כי אני הבנתי אחרת. שהיו לו המון דרישות מחמירות עוד מתחילת הדרך, לא רק טבעונות, והנה אשתו שהסכימה להן , מנסה להכשיל את מה שחשוב לו.
במשך החיים נוצרו קשיים חדשים שדרשו הערכות שונה, אבל הוא היה שבוי באותם רעיונות מתחילת הדרך ולכן תחושת המירמור שלו. כלומר, מבחינתו הקשיים החדשים צריכים להפתר בדרך שתשרת את אותם רעיונות שדגל בהם עוד לפני שהכיר אותה.
מה שאני מזהה כאן זה ששני הצדדים לא מוותרים על דרכם, גם אם זה מתנגש בצרכי האחר.
שניהם רצים לאבחונים או שיחות עם רבנים/מטפלים/חברים כדי לשמוע מה יש לאחרים להגיד. נראה שהם לא מסוגלים להקשיב אחד לשני.

מה אתה אומר? האם יתכן ששניכם ממררים אחד לשני את החיים? האם יש מקום שבו תוכלו ללמוד יחד איך לשוחח ולפתור כשלים ביניכם?

<רוזמרין>

שם המטפלת אמרה את המילה התעללות.

המילה הזאת לא נותנת לי מנוח מאז.
זאת מילה קשה.
נכון? לא נכון?

_כבר הרבה זמן אני שואלת את עצמי: לא כל הילדים גדלים ככה? זה באמת יותר קשה ממה שחווים אנשים אחרים, שכולם גדלו בבתים מאוד לא מושלמים?
ונגיד שזה יותר קשה, זה באמת רע מאוד? לגמרי??
ונגיד שזה רע מאוד ולגמרי, זה משהו שחוצה איזה קו אדום? הרי לכל הורה יש איזה טווח טעות שמותר לו לטעות_

אני מסכימה עם כל מה שכתבה לך בשמת. ואני מרגישה צורך להוסיף -
אני לא חושבת שמה שחשוב עבורך כרגע זה בהכרח להגדיר אם אמך הייתה מתעללת או לא. זו רק כותרת. יש אנשים שהיא עוזרת להם להבין מה עבר עליהם. אני חושבת שיש אנשים שהיא יכולה גם להפריע להם להבין.

זה גם לא משנה אם מה שאת עברת בילדותך יותר או פחות קשה ממה שאחרים עברו (מן הסתם יש כאלה שכך ויש כאלה שכך).

ואין משמעות לביטוי "לכל הורה יש איזה טווח טעות שמותר לו לטעות" בקונטקסט הנוכחי.
השאלה אם הטעות הייתה "מותרת" או "אסורה" לא משנה את עומק הפגיעה שנפגעת. ואולי בעצם חבויה בה שאלה אחרת: האם אמא שלי היא הנורמלית כאן ואני, בגלל שאני כל כך "לא בסדר כמו שאני", נפגעתי "בלי הצדקה"?
אולי ילדה אחרת, כמו זו שאמא שלי בעצם רצתה שאהיה, לא הייתה נפגעת כל כך?

העובדה שהשאלה הזו קיימת אצלך (אם היא קיימת), היא עצמה תוצר של הפגיעה.
מן הסתם כל ההורים טועים.
אבל זה לגמרי נורמלי ולגמרי בסדר ותקין וצפוי שילדיהם יפגעו מהטעויות האלה.
לפעמים הטעויות גדולות יותר והפגיעה גם כן גדולה.
נשמע שזה היה המקרה אצלך, ואת נפגעת, ואת לגמרי בסדר שנפגעת.

בשמת, תודה לך.
את עונה על שאלות שאני שואלת את עצמי כבר הרבה זמן.
מה שכתבת מהדהד בתוכי מהבוקר ומבקש להגיב.
דווקא עכשיו כשסופסוף יש לי חצי שעה פנוייה, הרגשות הלכו להם למקום אחר, רגוע יותר.
ואני יודעת כבר מלהכיר את עצמי שזה ככה, וזה בסדר.
הרבה פעמים עד שנוגעים סופסוף בנקודה, היא נפתחת ואחר כך נסגרת.
ואם אני מניחה לה, היא תיפתח שוב.
עוד מעט שבת, אז מה שלא כתבתי - כנראה כבר יחכה לאחר כך... תודה.
תשמע, קודם כל מתנצלת, הייתי פה, הגבתי לדברים שאמרת, ואחר כך "נעלמתי" כי גם לי קורים דברים בתוכי שדורשים הקשבה.
אני קוראת את כל מה שכתבת.
הייתי רוצה להציע, שאולי תנסה לכתוב עוד דוגמאות קונקרטיות, אבל אולי תנסה למקד - מכל מה שמתרחש בבית, או יותר מדוייק - מכל מה שאתה יודע בוודאות שהולך להתרחש בבית, דפוסים הם הרי דבר שחוזר על עצמו, ואדם שחי בתוך דפוס מזיק בדרך כלל יודע לנבא מה הולך לקרות (או יודע לנבא שמה שיקרה לגמרי לא צפוי...), תנסה אולי למקד דרך דוגמאות קונקרטיות מהם הדברים שהכי הכי מפריעים.
מתוך כל מה שאתה כותב עולה ברור מאוד התחושה שזה לא התנהגות מסויימת כזאת או אחרת, אלא הדפוס שעומד מאחורי הדברים. מה שלא מספיק ברור הוא השאלה איזה סוג של דפוס זה.
קראת חומר על התעללות, וזה עורר בך הד רגשי מאוד חזק, כמו של אדם שאומר - סוף כל סוף מישהו מספר בשבילי את הסיפור שלי.
אחר כך, שבשמת הציעה להבין את מה שקורה כדפוס שמתרחש בין שני אנשים ששניהם במצב קורבני - גם זה עורר הד רגשי חזק של הסכמה מצידך.

אמנם בתחילת הנישואין הייתי אברך מצויין שבמצויינים, נכנסתי לכל הכוללים הטובים ביותר בלי בעיה והיו ממני ציפיות גבוהות וכל צורת עבודת ה' שלי היתה ברמה מופלגת ביותר, והיום אני פשוט שבר כלי, ממש שבר כלי, את הטבעונות עזבתי, תפילה בלי מניין כבר לא מזעזעת אותי, אין לי מסגרת לימוד מסודרת וכן על זאת הדרך

מהמעט שאני מכירה, קצת מחברות חרדיות והרבה ממה שאני רואה בתוך ציבור דתי תורני שבתוכו אני חיה, זה מעגל חיים שקורה הרבה - התחלה עם ציפיות מאוד גבוהות, ובהמשך - בלי קשר לעם בן זוג או בלי בן זוג - התביעה העצמית המאוד גבוהה מולידה כל מיני דברים. לפעמים התפשרות עם האילוצים של המציאות, מציאת האיזון הנכון לזוג המסויים הזה בין העומסים של החיים ובין הרצונות שהיו בהתחלה, וגם הרצונות עצמם לובשים צורה אחרת, ולפעמים מציאות שבה שני בני הזוג עם ציפיות מאוד גבוהות מעצמם והתביעה העצמית הגבוהה הזאת יוצרת משהו שאולי לא נכון להם במערכת היחסים. לא יודעת איך לכתוב זאת מספיק רגיש ומדוייק, לפעמים כשהדרישה העצמית היא מאוד גבוהה זה יוצר מצב שלכל אחד מבני הזוג קשה להכיל את החולשה, את הלא-שלם שבתוכו, וזה נזרק מאחד אל השני.

מצד שני, חלק ממה שמאפיין התעללות זה מחיקה של האחר, של כל מה שחשוב לו.

בדיוק כמו שבשמת כתבה, אותה התנהגות סביב טבעונות יכולה להיות חלק מהתעללות ויכולה להיות לגמרי לא.

לעומת זאת, כשאתה מספר על כך שהצעת לצאת לעבוד כדי שיהיה כסף לעזרה בבית והיא לא רצתה, כי היא רצתה את הזמינות שלך, ה"הזדהות" שלך כמו שהיא קראה לזה, זה כבר נשמע כמו אדם שרוצה שכל פעם שהוא רוצה משהו האחר יעבור לדום, יציית מיידית (אמא שלי, אמא שלי...) היענות מלאה ומיידית לצרכים שלו. זה כבר נשמע כמו משהו שמתאים לדפוס מתעלל.

לכן נראה לי משמעותי לכתוב עוד, לספר עוד. גם לנסות ולמקד את מה שהכי מפריע בהווה ובעיקר בעתיד הצפוי לעין, אם לא יקרה שינוי, וגם לספר עוד עליך, על מי שהיית בהתחלה, פעם. מה אתה מצאת בה. מה רצית בה.
מי היה האדם שהתחתן איתה.

חייבת לסיים ולעצור פה.

תודה שוב בשמת.

_אני מסכימה עם כל מה שכתבה לך בשמת. ואני מרגישה צורך להוסיף -
אני לא חושבת שמה שחשוב עבורך כרגע זה בהכרח להגדיר אם אמך הייתה מתעללת או לא_
לב_שמח‏, אני מסכימה עם מה שכתבה לך טלי_ב‏ ואני מרגישה צורך להוסיף happy

הסיבה היחידה להכניס פה את המלה "התעללות" ולהוסיף את התוית "מתעללת" לאמא שלך היא לא בשביל להאשים אותה. או להדביק עליה תוית שהופכת אותה פתאום למישהו "כזה".
למעשה אולי יותר חשוב לשים את הדגש על מקום אחר:

  1. שהיחס שחווית היה יחס מתעלל. חשוב שתביני, שאיך שהתנהגו אלייך לא היה תקין.
  2. והיחס המתעלל הועבר אלייך דרך אמך. היא היתה האדם שהתנהג בהתנהגויות מתעללות כלפייך את זה אנחנו אומרים כדי שתזהי מאיפה הגיעה ההתעללות.

הסיבה להגיד ש"אמא שלך התעללה בך" היא, כדי לאשר את המציאות הרגשית שלך.
המציאות הרגשית שלך, שתקועה עמוק בפנים, היא מציאות של סבל. את הרגשת שמה שהיא עושה לא בסדר, ואת נפגעת, וסבלת.
אבל את כל הזמן מצדיקה אותה, כל הזמן רואה תעתוע, כל הזמן רואה את הטוב, כל הזמן גם מבינה אותה. וזה המקום שבו את לא מקבלת את עצמך ולא מקבלת הכרה.

הסיבה לשים את התוית עליה היא כדי להוריד אותה ממך סוף סוף.
כי את זו שהרגשת רעה ואשמה ולא בסדר.
ופה באים ואומרים לך: זה לא היה צודק. לא היית רעה. היו רעים אלייך.

מה שזקוק להכרה כאן הוא, שאיך שהתייחסו אלייך - זה לא תקין. ככה לא נראית אהבה. את מתארת ביטויים גלויים של שנאה כלפייך, שמתחפשים לאהבה. זה תעתוע שאין כמוהו. ולא מפליא שגם התחתנת עם אותו דבר sad

מוסיפה שאני מתבססת גם על מיילים.

עדיין, לטובת מי שקורא/ת כאן, מאוד חשוב לי להדגיש גם את התעתוע וגם את הקושי להבחין:
לדוגמא, עם הטבעונות, כמו שהדגישה לב_שמח‏ בצדק, איך אפשר לראות מצד אחד תמונה בעייתית משני הצדדים, ומצד שני אפשר לראות בבירור התנהגות מרעילה חתרנית.
וככה הם בדיוק החיים עם ההרעלה המילולית:
אתה חי ככה שנים, מרגיש שמשהו מאוד לא בסדר - ולא מצליח לתפוס מה.
זה כל כך חמקמק.
אתה כל כך מספר לעצמך ש"אם רק אעשה ככה אז הכל יסתדר". וזה לא קורה.
ו"טוב, גם אחרים מתווכחים" וכו' וכו'.
כל פרט בפני עצמו, יכול להיראות נורמלי. יכול לקרות. לא זרקו עלי מגהץ לוהט, לא שברו לי את העצמות, לא הזמינו משטרה עם תלונת שווא שלא היתה ולא נבראה.
אבל אז פתאום "נופלים" על חומר כמו הדף הזה, ואומרים "יואו! זה זה! איך לא ראיתי!"
כי פתאום הפרטים הקטנים, שכל אחד בפני עצמו עוררו ספקות אבל ויתרת ומחקת את עצמך, פתאום מצטרפים לדפוס מאוד גדול וברור, יש מטא-סיפור, והוא הוא הסיפור: שמאחורי כל הסיפורים הקטנים החד פעמיים שכל אחד מהם לחוד יכול להתרחש גם אצל זוג נורמלי - עומד ארכי-סיפור אחד גדול:
ME ME ME
_זה כבר נשמע כמו אדם שרוצה שכל פעם שהוא רוצה משהו האחר יעבור לדום, יציית מיידית (אמא שלי, אמא שלי...) היענות מלאה ומיידית לצרכים שלו_

בכל סיפור קטן, אתה מבין את הצרכים שלה ונותן להם תוקף.
אבל כשרואים את הסיפור בשלמותו, את כל הסיפורים הקטנים מצטרפים, פתאום זה קופץ לעין, ש תמיד* הצרכים שלה דחופים וקודמים, ו *תמיד אתה נדרש לציית מיידית, ואתה גם תמיד מציית, ואם זה לא משביע את רצונה יש לה גם דרכים להעניש על זה.

פתאום קופץ לעין, שתמיד הצרכים שלך - נדחים ללא דיון אפילו. אין תקשורת על זה. אין השתדלות בכלל. בעוד שאתה כן מתקשר וכן משתדל וכן רואה את הצרכים שלה.

לב_שמח‏
השיתוף שלך מרגש
ונוגע גם בנקודות דומות בחיים שלי.
תודה!
אני חושבת שכל אחד רואה את התמונה השלמה של חייו בקצב שמתאים לו ובתיזמון המדוייק עבורו.
flower
הי אמא קטנה , כיף לשמוע ממך.
אצלי כרגיל, קצת חולה היום... אני מרגישה כמו בוב ספוג.
בעלי פנה לרבנות בבקשה לשלום בית, ויהיה לנו דיון שם חוץ מהדיון בבית משפט אזרחי
חוץ מזה אני מחכה לפקידת הסעד שתיצור איתי קשר
עושה הרבה חשבון נפש לגבי הזוגיות הזו, מריצה קדימה ואחורה את היחסים בינינו, אפילו חושבת שאולי היתי יכולה לעשות עוד ניסיון של טיפול איתו .. אבל מצד שני אני יודעת שחבל על הזמן
יש לי עוד רגשות אליו
גם כועסת עליו, וכועסת על עצמי שאיכזבתי את עצמי..
ולא מבינה איך הגעתי למצב הזה..
וכל פעם שאני רואה אישה בהריון - זה מחזיר אותי אחורה שאני נזכרת איך התחיסו אלי בתקופה כ"כ רגישה.. וכמה סבלתי..
אני חושבת שעוד יקח לי הרבה זמן עד שאני אבין מה קרה פה- רק כשאני אתרחק מהסיטואציה הזו - עם הזמן זה בטח יקרה
פלומנית אלמונית רשמה לנו משהו לפני שבוע שמאוד הרגיע אותי וגרם לי לראות קצת את הדברים אחרת- היא כתבה שהבינה עם הזמן שהיא זו שנתנה לבנאדם כזה להכנס לחייה למקומות הכי אינטימיים, והיא לא יכולה פתאום לדרוש שהוא יעלם כך פתאום... שהבינה שגם הוא בנאדם אפילו אם הוא אדם פוגע...
משהו הרגיע אותי כשקראתי את זה- כבר לא מנסה להלחם בסיטואציה- אלא לקבל את הסיטואציה כחלק מחיי
השיתוף שלך מרגש
ונוגע גם בנקודות דומות בחיים שלי.

חני_בונה‏, תודה!!

אני לא חושבת שמה שחשוב עבורך כרגע זה בהכרח להגדיר אם אמך הייתה מתעללת או לא. זו רק כותרת. יש אנשים שהיא עוזרת להם להבין מה עבר עליהם. אני חושבת שיש אנשים שהיא יכולה גם להפריע להם להבין.

לא, לא, לא! המשפט הזה אולי היה נכון בשבילי פעם. הוא לא נכון בשבילי עכשיו.
המלים המסויימות האלה אולי יכולות להיות נכונות גם היום, אבל לא ההמשך, לא המנגינה, לא בשבילי כרגע.

זה גם לא משנה אם מה שאת עברת בילדותך יותר או פחות קשה ממה שאחרים עברו (מן הסתם יש כאלה שכך ויש כאלה שכך).

זה כן משנה. לי זה משנה.

ואין משמעות לביטוי "לכל הורה יש איזה טווח טעות שמותר לו לטעות" בקונטקסט הנוכחי.
השאלה אם הטעות הייתה "מותרת" או "אסורה" לא משנה את עומק הפגיעה שנפגעת. ואולי בעצם חבויה בה שאלה אחרת: האם אמא שלי היא הנורמלית כאן ואני, בגלל שאני כל כך "לא בסדר כמו שאני", נפגעתי "בלי הצדקה"?
אולי ילדה אחרת, כמו זו שאמא שלי בעצם רצתה שאהיה, לא הייתה נפגעת כל כך?

נכון בדיוק. זאת השאלה בדיוק. אולי אני הייתי רגישה יותר מילדה רגילה? (הקולות של אמא שלי שאני שומעת אצלי בתוך הראש טוענים את הטענה הזאת בדיוק. ליתר דיוק, לאחרונה אני שומעת אותם הרבה יותר חלש ופחות ממוקד.)

העובדה שהשאלה הזו קיימת אצלך (אם היא קיימת), היא עצמה תוצר של הפגיעה.

נכון מאוד מאוד.

מן הסתם כל ההורים טועים.
אבל זה לגמרי נורמלי ולגמרי בסדר ותקין וצפוי שילדיהם יפגעו מהטעויות האלה.
לפעמים הטעויות גדולות יותר והפגיעה גם כן גדולה.
נשמע שזה היה המקרה אצלך, ואת נפגעת, ואת לגמרי בסדר שנפגעת.

לא. זה לא מספיק נכון בשבילי. זה נורא נכון הקביעה עצמה שאם נפגעתי זה בסדר שנפגעתי, ועצם האישור לתחושת הפגיעה. אבל זה כן משנה אם קוראים לזה התעללות או קוראים לזה פגיעה.

למה? יש פגיעות מאוד קשות שהן לאו דווקא התעללות. בשמת כתבה קודם על מצב של אשה שלא אוהבת את בעלה. היא כתבה על כך שהוא יכול להיכנס לדכאון מהמציאות הזו. ועם זאת, היא הבחינה בין השניים והדגישה שזה לא התעללות. (הבחנה שבלי קשר היתה מאוד משמעותית עבורי, לשאלות שאני שואלת על עצמי על מה שהיה בחיי הנישואים שלי). לא כל פגיעה היא התעללות. דווקא בגלל השאלה שעומדת מאחורי, אם זה רגישות יתר שלי (ויש אצלי רגישות יתר) או כל מיני פילוסופיות אחרות של אמא שלי על החיים (כל ההורים טועים, אין הורה שלא עושה טעויות, גם אנחנו טעינו, אף פעם לא אמרתי שאני כן מושלמת <לא נכון, היא כן אמרה>) זה כן חשוב תשובה מדוייקת.

למה זה כן חשוב?
כי אני מרגישה את התגובה בגוף. כי אני מרגישה איזה חוזק בגוף שנוצר כשאני מרשה לעצמי לשחק במחשבות, ולחשוב שאולי זה כן התעללות. מפריע לי נורא אחרי שנים של יוגה ופילטיס וריקוד, שמשהו במערכת הגופנית, במערכת שאמורה לייצב את הגוף, כאילו כל דחיפה קטנה במצבים של צפיפות בין אנשים מעיפה אותי, מוציאה אותי משיווי משקל, כאילו רק עושים לי "פו" גופני ואני עפה. אני מרגישה איך רק מהמחשבה משהו קורה שם בשרירים ואני פוגשת חוזק לא מוכר.

למה זה כן חשוב?
כי אני עכשיו בטיפול אצל מטפל פיזי ורגשי אחרי דלקת בגיד בקרסול (שקרסול בעיני זה מאוד קשור ליציבות...) ועובדה שבמקום שמאוד מדוייק ורגיש לי - זה כל הזמן צף.

למה עוד זה חשוב?
כי באופן פרדוקסאלי, ככל שאני מרשה ליותר אחוזים מתוך עצמי לחשוב שאולי זה הדבר הזה שקוראים לו התעללות, ככה הרבה יותר קל לי במערכת היחסים בהווה עם אמא שלי. כשאני עומדת מול אמא שלי, אפילו רק בדמיון, מה שאני פוגשת זה את העיניים שלה ובתוכן כמו מערכת אינסופית של מראות שמשקפת לי אותי דרך העינים שלה כאילו הדרך בה היא רואה אותי ואת הקשר בינינו זאת המציאות היחידה שקיימת ואני נלכדת בתוכה (נלכדת - דרך משפטים וקולות שמאוד קשה למצוא עליהם תשובה, לפחות לא מיידית: כמו - אולי נגיד שזה נכון כל מה שאת אומרת, אבל למה את כל העולם כולו את כן יכולה לדון לכף זכות, לראות את הטוב, אפילו מי שהיה בעלך - <שזה אחרי מאבקי גרושין מאוד קשים> את יכולה להתייחס אליו היום באופן חיובי ולשכוח את העבר <נו באמת, אני לא אוהבת אותו, מצאתי דרך שעובדת בשביל שנינו להסתדר איתו בהווה במה שצריך סביב הילד המשותף שלנו בלי להיות קורבן כל הזמן, ולא, אני לא מסכימה שתדברי על האבא של הילד שלי כאילו הוא חלאת המין האנושי כשבהווה לא זה המצב והדיבור שלך מנציח ומנכיח מציאות שלא טובה לי ולא טובה לאף אחד וכבר שייכת לעבר> ומעניין איך זה שרק על אמא שלך את לא יכולה לחשוב משהו חיובי, למה בי את לא יכולה לראות את הטוב? אולי תראי טוב בי? <לא רוצה עכשיו, הרגע, לראות טוב בך, לא יכולה להוכיח מה דפוק במשפט הזה מבחינה לוגית אבל זאת מלכודת, שנתקעים בתוכה לנצח וחצי אחר כך>)

למה עוד זה חשוב?
כי אני רוצה להבין את הסיפור של עצמי. כי אני רוצה להיות מסוגלת לספר לי את הסיפור של עצמי.

למה עוד זה חשוב?
כי אני מאוד רוצה קשר עם איש. ואני רוצה להיות מסוגלת לספר לאיש שאותו אפגוש את הסיפור שלי. כבר עכשיו אני מסוגלת וגם מספרת בפועל כשנוצר קשר את החלקים של הסיפור שמובנים לי כשאני מרגישה שנכון לי לספר ושחשוב לי שהם יהיו חלק מהקשר. כדי לשחרר את העבר, אני רוצה להיות מסוגלת להגיד אותו בשלושה משפטים.

זה מאוד משמח אותי שאני עכשיו במקום שאני יכולה לספר אותו באורך של בערך שלושה מסכי מחשב.

פעם זה היה לוקח לי שלושים.

כי כדי להבין מה היה שם, חלק מהקטע הוא הדקויות.

חייבת לעצור כאן בינתיים, למרות שאני ממש באמצע.
מקווה עוד לחזור הערב למחשב.

את רוצה שאצביע איפה בסיפורים שלך על אמך יש גילויי התעללות?
כי ראיתי שאצלך זה מעורבב. כמו שכתבת "אמפתיה שיפוטית" והיה לי ברור שאת לא רואה מתי יש "אמפתיה" ומתי "שיפוט" ואת לא מבחינה ש"שיפוטיות" איננה אמפתיה ואיננה אוהבת.

כשאני שיפוטית כלפי הבת שלי, אני לא מבטאת שום אהבה אליה sad
כשאני רואה מצוקה של הבת שלי, ואני מנסה ביחד איתה לחשוב על דרכים שיתאימו לה לפתור את המצוקה הזאת, אם וכאשר היא רוצה לפתור אותה (אולי היא רק רוצה חיבוק ממני ולא רוצה כרגע לפתור כלום? אולי יש דברים שאין אפשרות לפתור, רק צריך להתאבל עליהם ולהצטער וזהו?) - אז אני כן מבטאת אהבה.
בתנאי!
שאני כל הזמן קשובה אליה ואל הרגשות והצרכים שלה.
וברגע שאני יותר עסוקה באג'נדה שלי, או במה שיספק את האגו שלי, מאשר במה שהיא צריכה ורוצה - זו כבר לא אהבה.

נותנת לאנשים דברים שלא בטוח שהם צריכים ושהם לא ביקשו ודרך זה אחר כך מנהלת את החיים שלהם
אין פה שום נתינה.
יש פה הצגה של "אני אישיות נדיבה", שאין לה קשר לנתינה.
לתת דברים שלא צריך ושלא ביקשת - זה ממש לא לטובת מי שנתנו לו. למעשה זה לרעתו, זה מעמיס עליו, זה תוקפני.
זו דרך לשליטה.
נטו.

מי שדאג להגיד לי שוב ושוב שלא רק שלא בטוח שיש כזה דבר בעולם אהבה
סתם דעה פסימית. לא התעללות.

אלא שבטוח שאם יש כזה דבר - אז אני באופן אישי לא מסוגלת לאהוב
התעללות מזעזעת.
להגיד דבר כזה לבת שלך?!
פשוט מזעזע. איזו רשעות תהומית!

מי שכל שנות הנישואים עסק בלנתח את מי שהיה בעלי והגיע למסקנה שהוא הפרעת אישיות גבולית אבל בו זמנית הודיע לי שלא בטוח שעם אחד אחר היה לי יותר טוב
אין מלים בפי. מרוב זעזוע.

כי לא בטוח שאני מסוגלת לאהוב מישהו_
אכזריות. התעללות בך. על סמך מה היא טוענת כזה דבר? היא איבחנה אותך כפסיכופטית, בתוקף תפקידה כפסיכולוגית?! היא נורמלית שהיא אומרת לך כזה דבר???!!! רק שתקבלי פרופורציות. פשוט טירוף, ובתור פסיכולוגית - הייתי שוללת ממנה את הרשיון על הניצול לרעה של מקצועה. זו אכזריות קשה כלפייך.

_ובאותה נשימה הסביר לי כמה זה עצוב כי בעצם אני כזאת מדהימה באישיות שלי והוא כל כך לא וחבל עלי איזה פרח אני אבל עדיין רוב הסיכויים שגם עם כל אדם אחר הייתי אומללה...
מה זה זיבולי השכל האלה? היא שפויה?
את אומללה עם חולה נפש, על סמך מה היא קובעת שתהיי אומללה עם אדם שהוא גם נורמלי וגם אוהב אותך?
אה, ה ^^%%$$$# גם קבעה שאי אפשר לאהוב אותך.
כלומר היא התוודתה בפנייך שהיא, אמא שלך, לא אוהבת אותך? איזו מקסימה, מלבבת, ובמיוחד... שפויה tongue (סליחה על האירוניה, היא באמת שוברת שיאי טירוף אמהי מבחינתי)

רק כמה דוגמיות.

כן!!! תודה.

happy

בדיוק הפרופורציות האלה חסרות לי. בתרגום ממודל מקצועי לשפה של בני אדם ובחזרה. happy

המשפט הזה אולי היה נכון בשבילי פעם. הוא לא נכון בשבילי עכשיו.
המלים המסויימות האלה אולי יכולות להיות נכונות גם היום, אבל לא ההמשך, לא המנגינה, לא בשבילי כרגע.

מה שלא מתאים - לא מתאים, ואני לוקחת בחזרה happy

כתבתי את מה שכתבתי כי לדעתי יש אנשים, וזה באמת תלוי כנראה בשלב שבו נמצאים בתוך התהליך, שהמילה התעללות יוצרת אצלם התנגדות מאוד חזקה, ואז זה יכול לשאוב חזרה למחשבה המתעתעת שבעצם הכול בסדר. אני שמחה, בשבילך, שאת לא שם.

אולי אני הייתי רגישה יותר מילדה רגילה? (הקולות של אמא שלי שאני שומעת אצלי בתוך הראש טוענים את הטענה הזאת בדיוק. ליתר דיוק, לאחרונה אני שומעת אותם הרבה יותר חלש ופחות ממוקד.)

אין לי שום ידע מקצועי בנושאים האלה, אבל אם

בדיוק הפרופורציות האלה חסרות לי_

אז גם אני אומר באופן חד משמעי ש כל ילד ממש כל אחד, היה נפגע עמוקות וקשות מהדברים שאת מתארת. אני מנסה לנסח את מה שאני חושבת על הדברים שאימך עשתה ואמרה, אבל נתקעת כי _אין מלים בפי. מרוב זעזוע

מה שמתעתע באמירות כמו "כולם טועים" או "תראי את הטוב אצלי" זה שעובדתית הן נכונות, אבל זו רק חצי אמת (שכידוע גרועה משקר...). כלומר, כולם באמת טועים, ואני בטוחה שיש באימך גם צדדים טובים.
אבל אלה מה שאני קוראת לו "טיעונים להקלה בעונש" ולא "טיעונים להעדר אשמה". לפני שהם מגיעים, הפוגע צריך קודם להכיר בטעות שהוא באופן אישי עשה, לא בטעות אמורפית כלשהי בסגנון "אני לא מושלמת". בטח שאין מקום לאמירות כמו " נגיד שמה שאת אומרת הוא נכון". זה שכולם טועים, לא מאיין את הטעויות האישיות של כל אחד. זה שיש למישהו צדדים טובים, לא מוחק את הרעים.

כל מה שבשמת אומרת הוא חשוב מאוד מאוד.

לב שמח צודקת בכך שהיא רוצה אפיון ברור של היחס שקיבלה מאמא שלה.
לכן, בהחלט כדאי לשים לב לכל מקרי ההתעללות שבשמת הראתה.

_טוב לפני שאני מעלה את מה שכתבתי רציתי להתנצל שאני רואה שהיתה כאן הרבה התקדמות, וכנראה שאני פתאום מתפרץ לדיונים על נושאים אחרים_

אני לא חושבת שיש לך על מה להתנצל. כמו שאני רואה את זה, יש מקום לכולם. אני מקווה שכולם מסכימים עם זה, ואם מישהו מרגיש שהוא נדחק, אני מקווה שיאמר ויימצא פיתרון. אני באופן אישי לא מגיבה לך פשוט כי אני מרגישה שזה גדול עליי, אני לא עד כדי כך מבינה בעניניים האלה כמו בשמת.

לב_שמח‏ , הדברים שכתבת שאמא שלך אומרת לך היום המשיכו להציק לי, והבנתי שיש פה עוד משהו שקודם פיספסתי:

זה לא לגיטימי שהיא תאשים אותך שאת לא רואה את הצדדים החיוביים בה. ולא רק כי את כן רואה אותם, וזה ניכר בכתיבה שלך כאן.
זה לא הוגן לדרוש דווקא ממי שפגענו בו לראות את החיובי בנו. זה לא הוגן. אם כבר פגעת - תאפשר למי שנפגע את התהליך שלו לריפוי ואל תחבל לו. אם הוא צריך - אז תאפשר לו לכעוס ולא לראות בך כרגע את הטוב. בסוף התהליך, אפשר לבקש שיסלח ויראה גם את הטוב, אבל לא כשזה בבירור לא מתאים לו.
אני בטוחה שיש לאמא שלך אנשים אחרים בחייה שיכולים לראות את הצדדים הטובים שלה, אני חושבת שלך, *כרגע* , מגיע פטור - אם זה מה שאת רוצה כמובן.

אני רק רוצה להביע הסתייגות מזה:
_אז כאשר אני התחזקתי בעניין חשבתי, להעביר את המסר לאשתי_

בעיני זה די מחריד שאדם משדר לבת הזוג שלו להסתיר את עצמה, כאילו שהגוף שלה הוא דבר מזעזע שראוי להסתרה, בגלל גברים שלא שולטים בדחפים שלהם.
אם אתה רוצה צניעות, הסתר את גופך שלך.
כל תשדורת כזו מצד בן זוג היתה מתקבלת אצלי באופן גרוע מאוד.

אני מבינה שבקרב החרדים אתם רואים את הצניעות כדבר חיובי. אבל לשדר למישהו אחר להסתיר את הגוף שלו, זאת כפייה חד וחלק.

אבל חוץ מזה, נשמע שאתה בחור רגיש, מקשיב, תקשורתי ובעל יכולות נתינה ואהבה. אתה מבוזבז על הנישואין הללו.

איך היחסים שלך עם אימא שלך?

למה אני שואלת.

לאשתך אין דמות אב חיובית. נשים שלא חוו דמות אב נורמלית נוטות להשליך את זה על הבעל. נדמה לי שמה שקורה אצל אשתך זה שהיא מצפה שתהיה זמין להציל אותה בכל עת (מה שאביה בוודאות לא עשה, לפי התיאורים שלך) ומצד שני שלא יכפה עליה כלום ולא ידרוש ממנה כלום (כי זה מן הסתם אבא שלה עשה יותר מידי, וודאי כלפי אשתו, אולי גם כלפי הילדים. הנקודה הזו לא ברורה לי)

עכשיו, איפה אתה בסיפור הזה? ציינת לפני כמה פוסטים שבציבור החרדי אישה מתייחסת לבעלה כ'בן טיפוחים' ו'בעולם החרדי אשה חרדית היא איפה שהוא כמו אמא של בעלה, היא דואגת לבייבי שלה שיהיה לו כל מה שהוא צריך'. המשפטים האלה תפסו אותי כבר אז, אבל עכשיו אני מבינה למה. אתה הגעת לנישואין במחשבה שתהיה מישהי שתספק לך תזונה כמו שאתה צריך, ותספק מערכת תמיכה לכל השאיפות שלך, ועוד.

זה נשמע כאילו התחתנתם כשהיא מחפשת...דמות אב מתקנת (וכמובן מושלמת באופן לא מציאותי) ואתה מחפש דמות אם מתקנת (וגם מושלמת באופן לא מציאותי)

אלא מה, למה היא מגיבה כלפיך בעלבונות והשפלות כשאתה לא ממלא את החלומות שלה (בטח שאבא אמור לעזור לילדה הקטנה שלו עם חיוך ולשמוח להפסיק את הכל כדי לקנות לה במבה!) בעוד שאתה לא נוהג כך אלא מצמצם ומצמצם ציפיות?

אפשרות אחת, שהחסר שלך לא דומה לחסר שלה. לא חווית הורות מתעללת אלא רק לא מספקת.

אפשרות שניה, שההורות שחווית הייתה בריאה ומספקת, והציפיות שלך להמשך הלאה של 'אישה כדמות אם אוהבת ותומכת' מגיעות ממקום אחר.

אפשרות שלישית, כי אתה בכל זאת הרבה יותר בריא נפשית ממנה.

ויש, מן הסתם, עוד אפשרויות רבות להסביר את התסריטים שקורים ביניכם.

אני הייתי ממליצה מאד למצוא יועץ נישואין שעובד בשיטת אימאגו. ובינתיים לקרא את 'לבסוף מוצאים אהבה'.

בדרך כלל, אני לא מאמינה שטיפוסים מתעללים יכולים להיעזר מטיפול. אבל יש משהו קצת יוצא דופן בסיפור של אשתך: אתה מציין שוב ושוב שלמרות הכל, היא עשתה עבודה רבה על הנישואים שלכם. והשתפרה בתחומים רבים. מה אני אגיד לך? זה לא משהו שנתקלתי בו אי פעם בשום טיפוס מתעלל. אולי רק עם איום רציני בגירושין על הראש, וגם אז בדרך כלל השינויים קוסמטיים ולא מחזיקים מעמד...(בשמת? אני לא צודקת?)

אז אולי יש תקווה אם תגלו מה עומד מאחורי דפוסי ההתנהגות שלכם. כמובן, היא חייבת להיות מוכנה לשתף פעולה. בשיטת אימאגו לא מדברים על העבר מתוך האשמה...מדברים על העבר הרחוק, תקופת הילדות, כדי להבין איך הגענו למקום בו אנו נמצאים היום.

בהמשך לדברים שכתבה מאי-
אני עוברת תהליך עם בעלי כרגע כשאצלנו (אצלו, מולי) הבעיה היא התקפי זעם. הדומה הוא שיש איזו התנהגות ספציפית שמופנית ככל שאני יודעת רק כלפיי, והיא *מודעת* - בעלי מודע אליה, אך מתקשה לרסןן/ לשנות אותה כי היא כנראה מנגנון מאוד מאוד מושרש אצלו, מבית הוריו.
(משהו שהיה חשוף אליו כהתנהגות נורמטיבית).
אני לא יודעת אם טיפול יעזור לנו (כרגע בטיפול זוגי, ושמחה לעדכן שבינתיים דברים מאוד משתפרים)
מה שעזר לפי דעתי לו לרצות להקצות משאבים נפשיים לעניין (ואם תחשוב על זה, מאוד קשה לשנות הרגל, כל שכן כזה שמגונן עליך מאיזה בור נפשי שאתה מצוי בו) זה שהרגיש ממני (וזה יישמע אולי סותר) מצד אחד אהבה ללא סייג וללא קשר לכך- חוסר מוכנות להיפגע מכך שוב. הבהרתי לו עד כמה זה פוגע בי. מה המחיר שהוא לא לוקח בחשבון כשהוא מרשה לעצמו להתפרץ- כי אני עד כה ״חסכתי״ממנו מלהרגיש אותו (התחשבות, נטיה שלי למופנמות וכו)
במילים אחרות: הצבתי גבול ברור, למשך תקופת מה פעם אחר פעם- אם בשיקוף, תקיפות, או ללכת להתאוורר כשקרה מקרה מעכיר אווירה...
אני מתייחסת לזה כמו סוג של ״דיאטה״ בו צריכים שניים לשנות הרגלים. יהיו נפילות, תקופות שיותר קשה לשמור ותקופות שפתאום קל יותר...
המפתח שעשה שינוי אצלי היה כאשר הוא הבין ממני שאני לא יכולה לספוג יותר חד וחלק.
זה לא לווה באולטימטום של מעש. אבל היה נחרץ. אני כותבת את כל זה בהמשך לזה שאשתך *כן* עשתה שינויים ומתוך מחשבה שלפעמים שינוי כזה אפשרי. אך ארוך קשה ומצריך תמיכה חיצונית, משקפת, לא מתפשרת
הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

כתבנו ביחד.
וחושבת בקול רם, שאי אפשר להפסיק לרצות את אמא המגוננת... גם אחרי שנים (אגב בעלי יתום מהוריו מגיל צעיר ואני חושבת שזה משפיע על הצורך שלו להיות חזק ולא נזקק- ואצלו זה מייצר זעם כהתמודדות)
אולי יש לך צורך שיכילו אותך גם כשאתה לא שמח, לא מרצה, לא גדול וכל יכול- וקשה לך לבטא אותו מתוך האין היתמותי הזה?
הרשית לעצמך לבטא כזה דבר מולה? אם בכלל אני בכיוון...
חושבת על הפרצופים שעשתה בזמן השיחה איתך שביטאו עבורך שיעמום (= חוסר קבלה שלך)?


ואני זוכר לעצמי שבשנים הראשונות של הנישואין הייתי מייחס לטענות של אשתי הרבה משמעות, כל פיפס שלה היה מבהיל אותי וכמו שכתבתי איך הייתי רץ למאבחנים שונים לבדוק שאין אצלי שום בעיה ממשית,

בעלי לשעבר היא אומר כל הזמן שאמרתי דברי שקר ושאני נכנסת לו לדברים כל הזמן. אני מאוד לא שקרנית ואני מאוד יודעת להקשיב. בכלל, גדלתי במשפחה שבה אפילו לא יודעים לעבוד על אנשים, וגם נורא מקפידים על נימוס ובטח לא נכנסים לדברים.
הוא כבר כמעט הצליח לשכנע אותי. מה ש"מצחיק" הוא כשאמרתי לו באופן נרגש שאני מבינה אותו ואני צריכה יותר להקשיב לו (שוב, קשקוש, כל הזמן הקשבתי לו. הוא לא הקשיב לי כלל, אבל חשבתי שהוא כנראה צודק), אז הוא הצליח איכשהו לענות לי בציניות של "מה את עושה פתאום עניין." ????? אחרי שהטריף אותי בתלונות, פתאום הוא הציג אותי כאחת שעושה דרמה ורגשנית. בקיצור, בור ללא תחתית. תעתוע אחד גדול.

רקמה, כיף לקרוא שיש אצלכם התקדמות. ברור שהצבת גבול שלא עוברים אותו יותר (לעולם) היא דרך מצוינת.

את חושבת שהמקרה שלכם היה קיצוני או מתון יחסית? (רק אם בא לך לענות).

אני חושבת רגע על כך שאני ממליצה לסגור יחסים עם מתעלל/ת--אני פשוט הייתי בשני סוגי היחסים. וכשנמצאים עם מישהו שהוא לא מתעלל באופיו, אז פשוט: אין התעללות. ככה פשוט.

יא אללה, כמה עבודה השקעתי עם הבעל המתעלל. כמה סבל. כמה תעתוע. כמה עניינים כל הזמן. ואין שלווה.
וכשנמצאים עם מישהו שאין לו נפש של מתעלל, פשוט אין את כל זה. יש בעיות, אבל נורמליות. זה לא מתיש, לא גומר, לא מתעתע, לא מבלבל בטירוף. זה רגיל, כמו כל התמודדות בחיים. ואין חששות כל הזמן (איך יגיב, מה מותר להגיד, מה יעצבן אותו).

הבעל לשעבר שלי נראה נורמלי לגמרי. הוא היה גם נורא רומנטי, ומצחיק, וגם חם ומחבק. לפעמים גם נורא תמך בי. ויחד עם זה, כל מה שכולם סיפרו פה: עצבים אינסופיים, תעתועים נפשיים, כינויים בלתי נסבלים, הקטנה קבועה שלי. כל כך מתיש ומייאש.

הבן זוג עכשיו: כזה חמוד. לפני יומיים נעלבתי ממשהו. פשוט דיברנו על זה. הוא לא הבין למה נעלבתי, אבל בכלל לא תקף. אני קצת יותר הבנתי מאיפה הוא בא, כי הוא הסביר בלי כל תוקפנות. אז גם הבעתי את ההבנה הזו. זה נגמר בכך שביקשתי שיותר ישתף אותי בכמה דברים אפילו אם הוא לא כל כך מבין למה. וגם צחקנו על זה שהוא נורא "בן" ולא רואה חשיבות באמירות ושאני מאוד "בת". אבל הכול בכזאת רוח טובה, ובעצם בשמחה גדולה שהוא כזה בן (יש לי חברות שאיתן אני מקשקשת בלי סוף. דווקא כיף גבר בסביבה, שמראה לי צורות תקשורת נוספות) והוא נורא שמח שאני כזאת "בת", כי אני מראה לו שאפשר לשתף ולנתח דברים (יש לו חברים סופר גבריים, וזה כיף לו נוכחות נשית והוא ממש לומד לשתף אותי ומאוד מקשיב לי). הכל באהבה ובהומור.
הוא הסכים בכיף לבקשה שלי לשתף בעניין הספציפי. שמחתי והודיתי. חיבוק. זהו. עבר תוך רבע שעה. שום התשה. שום פגיעה. שום משקעים. להיפך--התקדמנו!

אם אפשרי עבורך, אני מציעה לא לקבל שום החלטה שקשורה לזוגיות או לבת הזוג. למעשה ממליצה להתמקד רק בך ולא בהקשר הזוגי.
אתה עכשיו נמצא בעיצומו של גילוי. כשמגלים משהו הכל בפנים הרבה יותר סוער, מודגש וחזק. (בלי לגרוע ממה שקורה עכשיו)
אתה תדע מתי הגלים האלה ירגעו.
אז תוכל לשקול מתוך מקום מאוזן ושקט יותר. תוכל לפעול מתוך בחירה אמיתית.
תן לעצמך מקום. כך בעצם אתה מתאמן בלהכיל את עצמך.

flower

ושתבינו זה לא שאשתי אמרה את זה במין ציפיה לשמוע את התגובה שלי ולהבין מה אני חושב בנידון אלא במין גישה כזו של "תראה איזה שטויות אתה מדבר, אפילו אסתי חברה שלי חולקת עליך..."

זאת פשוט התעללות. חד וחלק.

אני לחלוטין לא מסכימה עם חני_בונה‏. לא יודעת אם חיית בסיטואציה כזו (בעבר טעיתי, ואני מתנצלת מראש אם אני טועה), אבל חבל על כל רגע שמתבזבז בה.

_אני לחלוטין לא מסכימה עם חני_בונה‏‏_
אני דווקא כן מסכימה עם חני_בונה‏ בדבריה שלעיל ובדיוק זה מה שכתבתי במייל (אתמול כמדומתני).

להיפרד ולהתגרש תמיד אפשר.
ועדיף לעשות את זה:
א. ביישוב הדעת. כאשר בטוחים לחלוטין שניסינו הכל ושאין כל סיכוי. הרי יש ילדים משותפים!
ב. אחרי, רק *אחרי* שהדובר לומד ומשתנה, משנה את הקורבניות שעדיין יש בו, מתנהג אחרת איתה. מפסיק להיות רמוס אפילו לרגע. כי גם בגירושין, עדיף להיות במצב טוב, חזק, מועצם, ומסוגל להתמודד עם מתעלל בידיים חשופות.

רצוי תמיד לעשות שינוי פנימי בעצמך.
אחרי זה לבדוק אם אפשר לעשות תיקון בזוגיות.
ורק אם אי אפשר - להיפרד, ולדעת שעשית כמיטב יכולתך.

טלי, תודה לך על החיבוק הגדול שאני מקבלת ממך, דרך המלים. אני מרגישה.

אני רוצה רגע לעצור, ולספר. לנסות לספר לא מה זה חוויה של התעללות, אלא לנסות לספר מה זה חוויה של גילוי, בגיל ממש לא צעיר, של... הלו? מה זה? אמא שלי - זה... ...............התעללות......??

התהליך שחוויתי כששמעתי את המילה הזאת בפעם הראשונה מאותה מטפלת, היה רגע אחד של רגש נורא נעים, כאילו פתאום מישהו נותן לי איזו הבנה שלא היתה שם קודם, כאילו הכל מתחבר, ושבריר שנייה אחר כך שילוב בין לא-יכול-להיות, זה פגיעה, אולי קשה, אבל בטח שלא התעללות, בין ספקות רציונליים ובין תחושה מאוד קשה שאם זה נכון - העולם שלי מתפרק.

בפעם הבאה שהגעתי לאותה מטפלת, ביקשתי ממנה שנעבוד על הרגשות שמתעוררים בי אם נגיד שעברתי התעללות לשמע המילה, עוד בלי להיכנס לשאלה אם זה נכון או לא נכון. הרגש הכי חזק שהתעורר שם באופן פרדוקסלי זה שאם זה נכון ולזה קוראים התעללות, אז אני בייאוש מאוד גדול, מן בור עמוק שאין לו סוף. הדבר הכי קשה שאמא שלי העבירה לי לאורך השנים זה את המסר שמשהו בי פגום. משהו מהותי, ביסוד. נכון שהיא לא אמרה לי אף פעם ישירות שאני קרה רגשית אלא רק סיפרה על אישה אחרת שבסיטואציה מאוד מסויימת (אמא שלי לחצה עלי לדבר על אדם שנפטר שלא הרגשתי קשורה אליו, היא ציפתה שארגיש...) אמרה עלי שאני "קלטע נשמה" (נשמה קרה, באידיש...) אבל המסר היה מאוד מאוד ברור מה היא חושבת ועבר לאורך השנים בעוד הרבה משפטים כמו "את לא יודעת לבכות" (האשמה חמורה, עם סנקציות... כשכן בכיתי, נגיד בתור לבדיקת דם שבה ידעתי שיחוררו לי את הורידים, לעומת זאת, היא צרחה עלי ש"זאת לא סיבה לבכות" ואין לי מושג מה אחרים (אח שלי, שגם הגיע לשם...) עוברים). כמובן שמכאן הדרך לרעיון שאני לא מסוגלת להרגיש התאהבות/אהבה כלפי אף אחד, היתה מאוד קצרה. ומכיוון שהייתי מאוד שונה תמיד מהסביבה (ביישוב שבו גדלתי לא הצלחתי להשתלב מעולם במה שנתפס בעיני כסוג של "סנוביאידה", משהו נורא נורא חומרני, מרוכז בבגדים ובלהעיף את השיער בזווית הנכונה אחורה מול בנים, אף פעם לא היו לי התנועות האלה בגוף... ובמקום שאליו עברתי בגיל תיכון, שהיה מקום הרבה יותר דתי-תורני בו מאוד מצאתי את עצמי חברתית, ממש ממש לא התחברתי לאיזו מן תפיסת עולם ששמה את תפקיד האישה ועבודת השם שלה במקום שהכל זה רק התפקידים המשפחתיים שלה. הייתי חכמה הרבה יותר מידי בשביל כולם, בלעתי ספרי יהדות שריתקו אותי. לצורך הרוחני שלי לא היה שום מקום בעולם, לא זה הדתי-לייט ולא זה הדתי-תורני...) גם כשהגעתי לגיל של ההכרויות לא היה שום מקום בעולם לפנטזיה שלי, לרצונות שלי, לחלומות שלי על איזה סוג של אדם אני רוצה. הייתי זקוקה לאיזה סוג של שאר רוח שלא היה בסביבה הקרובה שלי, ונתפס בעיני אמא שלי כמאיים וכמפחיד מאוד. ומכיוון שאף אחד לא ניסה להתאים - גם לא אמא שלי שלחצה עלי עם מיליון הצעות לא-מתאימות - אכן לא הצלחתי מעולם להתאהב במישהו. (חוץ מזה שמי בכלל יכול להיות פנוי רגשית לקשר עם גברים כשהוא מרגיש תיעוב עמוק כלפי הגוף שלו וכלפי הנשמה שלו בגלל איבודי שליטה עם אוכל ו"את גונבת לי אוכל מהסירים" (פשוט, היה אסור לי לייד השולחן...) - לא הפריע לי כל כך להיות מלאה, הפריע לי נורא החוויה הנוראית של למצוא את עצמי במצבים שאני לא מבינה מה הם, איך אפשר לרדת כל כך נמוך עם אוכל...ומי בכלל יכול להיות פנוי לקשר כשהוא עסוק כל הזמן בפגישה בלהסתיר את עצמו, שלא כולם יראו שיש לו בעיה אישיותית רצינית, וגם חייב להסתיר את השכל שלו, את הנטייה להתבלט ולהביע דיעה שונה, עם עומק מעבר לסטנדרט, דווקא בנושאי יהדות שריתקו אותי, כשזה נחשב לתפקיד ה"גברי" בדייט....)

למה אני גולשת לכל כך הרבה פרטים לא קשורים ישירות?
כי התחושה העמוקה, באופן פרדוקסלי, היתה של ייאוש טוטאלי: הנה אחרי טיפול של כמעט שנה וסדנה מאוד משמעותית שנתיים קודם ואחרי המון זמן של עבודה, לבד ועם עזרה, על לנסות להבין שאני לא פגומה מהיסוד כמו שאמא שלי חשבה, והמסרים שלה אכן היו קשים, מסתבר שאני באמת פגומה... כי מי שעבר התעללות - נכון, בדיעבד מסתבר שהוא לא היו פגום מההתחלה, האשימו אותו סתם, אבל עכשיו, רטרואקטיבית, הוא בטוח פגום, כי הוא מישהו שעבר התעללות... (ויש נטייה לשחזר את הדפוסים וכו' וכו' וכו'.......)

אם לא ברור - אני מדגישה: אני לא מתכוונת להגיד שהמחשבה הזאת היא נכונה. רק לתת שם ומלים לרגש שצף שם, בפעם הראשונה, חזק יותר מכל הרגשות האחרים.

מישהו מכיר את הספר הגיבור האבוד של ריק ריירדן? (ספרי פנטזיה של בנים, זה מה שהילד שלי מביא הביתה מהספרייה... ומכיוון שאני אוהבת הכי בעולם פנטזיה, בסוף תמיד גם אני מצטרפת...)
יש שם דמות בשם ליאו, נער חצוי (חצויים - זה סוג של אנשים, לצורך העניין...) שיש לו יכולת שליטה באש כי אבא שלו הוא הפייסטוס, אל האש. שנים הוא בטוח שהוא אשם במותה של אימו בגלל שריפה במוסך, כאשר היא חזרה לרגע לנעול את הדלת במוסך בו היא עובדת והשאירה אותו לרגע בחוץ. כל קרובי המשפחה שלו שהרגישו שהוא מוזר, שיש לו יכולות חריגות, האשימו אותו בשריפה הזאת ובמות אימו, ובאופן סמוי גם המשטרה. בספר מתגלה שמי שחולל את השריפה הוא גאיה, אלת האדמה, והיא עשתה את זה כדי לפגוע הכי עמוק שאפשר בליאו, לשבור אותו, כדי שהוא לא ישתמש ביכולות שלו בקרב עתידי נגדה. ומה המסקנה של ליאו? נכון, הוא מבין שבכל זאת אמא שלו מתה בגללו, כי גאיה פגעה בה רק בגלל היכולות יוצאות הדופן שלו...
בכלל המוטיב של דמות שמרגישה מקוללת דווקא בגלל יכולות יוצאות דופן שלה זה משהו שחוזר שם לאורך הספר.
שנים אני מנסה לחתוך לעצמי את הכנפיים, כי אמא שלי הסבירה לי שזה חלק פתולוגי באישיות שלי, ומאז שהתגרשתי (ותודה לא-ל - התחלתי לנשום...) אני כבר שנים לא מבינה איך זה שהן צצות כל פעם מחדש. כאילו מודיעות לי שלא באמת השמדתי אותן, הן רק היו מקופלות היטב. אין איזה ניתוח להסרת כנפיים??

אני מרגישה שאני גולשת וגולשת למיליון דוגמאות ולא מצליחה להתמקד בעיקר מבחינתי עכשיו - שזה לא מה עברתי או לא עברתי, אלא מה הרגש והמחשבות שמציפים ברגע של גילוי.

אז אני הולכת פשוט לשלוח את הפוסט הזה, כמו שהוא, ולהתחיל אחד חדש, בניסיון לה-ת-מ-ק-ד

<או כפי שאמא שלי היתה אומרת לי במשך שנים: יש לך בעייה שאת לא יודעת להגיד דברים במשפט אחד קצר. את תמיד יורדת לפרטי פרטים... זה לא שהפרטי פרטים שלי שיעממו אותה או לא היו מאורגנים מספיק. להיפך. רק היא חשבה שאני צריכה ללמוד להיות יותר אסרטיבית ולהסתדר בעולם... אז הנה, אמא, עכשיו את הנושא, ואני לא מתכוונת להפסיק עד שאני אדע לספר מה עשית לי במשפט אחד קצר. זה בשבילי חלק מהריפוי...>

אני רוצה שוב, מהתחלה, לנסות לתאר את החוויה הזאת, של לשמוע פעם ראשונה בחיים את המילה התעללות, בהקשר של היחסים שלי עם אמא שלי:
רגש עמוק עמוק הכי שאפשר של ייאוש תהומי, לגמרי, כי אם למה שעברתי קוראים התעללות, אז כנראה שלא הייתי פגומה מההתחלה אבל אני פגומה מאוד עכשיו.
ייאוש עמוק מלסחוב בתוכי עוד חלק בוער ומציף שנתפס בעיני כלא-מתאים לסוג השיחות שהייתי רוצה לנהל בהווה שלי עם חברות בערב שבת נגיד, אחרי הסעודה, וגם לא בזמנים אחרים, והוא מאוד רוצה לצאת החוצה ולתפוס מקום בעולם ולא להישאר חנוק בפנים, משתדל לא להפריע לאחרים, לא לקלקל את התדמית שלי, כמו פעם.

הרבה סימני שאלה האם זה נכון בכלל.
תחושה מאוד חזקה מהצד הרציונלי שלי שעל דבר כל כך קריטי, אני רוצה second oppinion, חוות דעת שנייה. שכמו שאם רופא היה אומר לי איזו דיאגנוזה משמעותית ועם השלכות לא משהו, הייתי רוצה חוות דעת שנייה, אני רוצה גם כאן, כי לחשוב על אמא שלי שמה שהיא עשתה לי נקרא התעללות זה פגיעה מאוד חמורה בה <כן, כן, תיכף אני עוברת לחלק של מחשבות לא רציונליות, תיכף תעזרו לי למיין את הכל, עוד לא עכשיו... לא אמרתי שזה נכון רק התחושה המאוד-חזקה שזה כך, שעדיין לא למדה לעבור לגמרי> ולכן לפני שאני מחליטה משהו כל כך חזק עליה אני רוצה לשמוע דיעה של עוד אדם.

המטפלת, שהיתה טובה לי מאוד מאוד, עשתה המון מקום לבקשה שלי בכל שלב במה אני רוצה לגעת, לצורך להפריד רגע לצורך השיחה בין הרגש שמתעורר ובין הספיקות האם זה נכון.

היא עשתה גם הרבה מקום לצורך שלי לשמוע דיעה של עוד אדם, מה שבאותו שלב לא היה מעשי כי ממש לא הייתי במצב של להיפתח מול עוד מטפל. בייחוד שכל הקטע פה זה הדקויות. ביקשתי שאולי היא תשאל איזה קולגה שהיא מעריכה, והיא הסכימה, אבל בסוף זה היה מורכב לה מידי וזה לא קרה. <נדמה לי שזה הדבר היחיד בערך שהיא הבטיחה לי ולא קיימה, כששאלתי אחרי כמה חודשים היא התנצלה שזה היה מורכב לה מידי מהסיבות האישיות שלה>

במקביל, התרוצצות קשה בתוך הראש של אוסף גדול של משפטים מגדירי מציאות:
"כל הורה עושה טעויות. זה לא רק שכל הורה עושה טעויות, זה גם שיש מצבים שאתה לא יכול לא לעשות טעות, זה כמו בסטטיסטיקה, שיש טעות אלפא וטעות ביתא, וכמה שמקטינים את הטווח של סוג טעות אחד ככה הסוג השני גדל, ככה יש מצבים בהורות, נגיד עם ילד חולה סוכרת, אם אתה רוצה לשמור עליו גופנית אז אתה יותר מקפיד הרמטית על התזונה ובגיל ההתבגרות יש לזה מחיר רגשי, לשליטה של ההורה, ואם אתה רוצה לאפשר עצמאות באוכל בגיל ההתבגרות שזה גיל של מרד אז הם משלמים מחיר גופנית כי הם לא מספיק מקפידים... <זה נאום מלפני יותר מ-20 שנה, אולי בינתיים ההוראות הרפואיות לחולי סכרת השתנו, לא עקבתי...> אז ככה גם איתך, מצד אחד רוצים לשמור על דימוי גופני של בת, ומצד שני שהיא לא תעשה נזק לעצמה..."
<הנאום הגיע כי אני התעקשתי לטעון בתור ילדה בת 16 שמה שהיא עושה לי בלתי נסבל. היא קבעה בשבילי איזה כמויות אני צריכה לאכול. לקח לי שנים להבין שזה לא אותו דבר כמו אמא שכל הזמן מעירה לבת שלה תוך כדי שהיא אוכלת, שהיא אוכלת יותר מידי, מול החברות של הבת שלה, שמצבים כאלה ראיתי, וכמה שזה מקומם ומשפיל, וגם לא אפקטיבי למטרות של האמא, זה קיים. אני מדברת על לקבוע בשבילי, לשים לי בצלחת, ואז - זהו! אסור תוספות! ואין שום דרך להתחמק מזה כי עימותים ועמידה על שלי רק הובילו להשפלות מול בני משפחה אחרים. שנים שאמנם לא גוועתי ברעב אבל גם מעולם לא הייתי שבעה, אלא הרחק מעיניה>

מה שמתעתע באמירות כמו "כולם טועים" או "תראי את הטוב אצלי" זה שעובדתית הן נכונות, אבל זו רק חצי אמת (שכידוע גרועה משקר...). כלומר, כולם באמת טועים, ואני בטוחה שיש באימך גם צדדים טובים.
אבל אלה מה שאני קוראת לו "טיעונים להקלה בעונש" ולא "טיעונים להעדר אשמה". לפני שהם מגיעים, הפוגע צריך קודם להכיר בטעות שהוא באופן אישי עשה, לא בטעות אמורפית כלשהי בסגנון "אני לא מושלמת". בטח שאין מקום לאמירות כמו " נגיד שמה שאת אומרת הוא נכון". זה שכולם טועים, לא מאיין את הטעויות האישיות של כל אחד. זה שיש למישהו צדדים טובים, לא מוחק את הרעים.

תודה, טלי!! נכון כל כך.

והנכונות הזאת באה ופתאום נעלמת לי, כאילו משהו התעכל לגמרי בתוכי, סבבה, האסימון סופסוף נפל, ופתאום צריך לקרוא שוב הכל מהתחלה ולקלוט הכל מהתחלה כי תוך כדי הסיפור אני עצמי לא מצליחה לקלוט את הפואנטה. כאילו לחבר את הזיכרון הרגשי עם ההבנות החדשות - זה רגע בא, ופתאום נעלם...

היו עוד משפטים מגדירי מציאות כמו: אם ככה, אז מה יגידו הילדים של x עליו, משפטים ששמעתי באוזני של להיתפס לאיזו חולשה, גדולה או קטנה, של אדם שאני מעריכה ולשקף לי שהנה, גם אצלו בבית, לא הכל מושלם...
לפעמים על דברים מגוחכים ולפעמים על דברים לא מגוחכים.

עוד משפטים מגדירי מציאות היו משפטים שלקוחים משנים, שנים, שנים, של ביקור פעם בשבוע אצל הסבא והסבתא עם משפטים מלווים: אתם רואים מאיתנו מה זה כיבוד הורים, אנחנו בטוחים שגם אתם תלמדו מאיתנו מה זה כיבוד הורים, לא כמו שיש לפעמים משפחות, אצל אחרים, שהילדים כפויי טובה, כשהם גדלים הם שוכחים מה נתנו להם, ומתנתקים מההורים...

אני חושבת בדיעבד שלאמא שלי היו סיבות טובות מאוד להתנתק מההורים שלה, והיא בחרה להקפיד להגיע אליהם בתדירות יותר גבוהה מכל בת אחרת שלהם. תמיד היתה לה ביקורת על אחיות שלה, דודות שלי, שלא מגיעות מספיק. מדובר בתקופה שהם עוד היו צעירים, הם לא היו זקוקים לעזרה פיזית.

כמויות רגשי האשמה שהמשפט הזה ייצר התחילו לזוז הצידה רק אחרי שהכרחתי את עצמי להיפתח מול רב, שידעתי שהוא לא יסכים להחליט בשבילי האם מה שעברתי זה כן או לא התעללות, כי הוא לא יחשוב שיש לו את הכלים לדעת, אבל כן ביקשתי לשמוע את דעתו, כאדם, האם זה רגיל או יוצא דופן (השיחה לא היתה רק על זה, זה היה רק חלק מהשיחה, היו לי עוד סיבות לפנות לאותו אדם..) ובסוף השיחה, כששאלתי - אבל כיבוד הורים, הוא הבהיר לי את ההגדרות ההלכתיות של כיבוד הורים ואת המשמעויות שרלבנטיות לדעתו לגבי <לא, אני לא חייבת להגיע להורים שלי לביקור בתדירות שהם רוצים, רק כי הם נורא רוצים...> <כן, מותר לחשוב דברים לא טובים על ההורים, זה לא נקרא חוסר כיבוד הורים> <לא, אני לא תינוקת שצריכה שיסבירו לה את זה, אני מבינה לבד. כן, אני כן תינוקת שצריכה יסבירו לה את זה, אני לא מבינה כלום לבד. הרגש לא מבין לבד בלי שיסבירו לו. ההבנות של השכל לא עוזרות. גם מה שהרגש כבר כן הבין הוא צריך שיסבירו לו עוד פעם. כן, בדיוק כמו תינוק>

אני חייבת להבהיר כאן משהו: לאמא שלי יש חיישנים מאוד רגישים שקולטים אותי מאוד חזק, ורואים גם דברים שאני לא אומרת. היא מרגישה בחיבוק ובנשיקה שבאים עם השלום כשאנחנו נפגשות (אין לי בעיה לתת לה חיבוק ונשיקה, חיבוקים ונשיקות אצלי - תמיד כמה שיותר, יותר טוב...) אם יש איזו תנועה נפשית, איזו אנרגיה, של חיבור, של התמסרות, לטוב שלה וללב הגדול שלה בעיני עצמה ובעיני כלפי, או שיש שם משהו יותר מרוחק. אם היא מרגישה משהו יותר מרוחק אז היא נפגעת, אם היא נפגעת היא נפגעת עד עמקי נשמתה כי היא הרי אמא מושלמת ואיך זה שלכל העולם היא עוזרת כל כך הרבה ומטופלים ותלמידים אומרים לה איך היא שינתה להם את החיים ורק הילדים שלה לא רוצים לקבל ממנה, וזה לא פייר, ואם היא נפגעת עד עמקי נשמתה אז זה אשמתי, וחוצמזה שזה אשמתי זה גם לא כיבוד הורים שזה עבירה דתית בכלל, וטוב שאני כבר לא בת 16 כי לפחות עכשיו היא מתאפקת לא להגיד לי "מה שווה כל הצדיקות שלך אם אין כיבוד הורים..." <תגלית: כל משפט מוסר שמתחיל ב"מה שווה x, אם אתה y

נתקע לי משהו בדף הקודם אז שלחתי ככה. כמו שזה. בקיצור - כל משפט כזה הוא אוטומטית לא נכון, עוד לפני ששומעים מה הוא רוצה להגיד.

ועוד לא אמרתי כלום על נתקים. על פער בין הזיכרון ובין זיכרון רגשי. יש הרבה חוויות שצבועות בזיכרון רגשי חזק. אבל החוויות ההכי קשות נשארות לפעמים בלי צבע של זיכרון רגשי. מה הרגשת? כלום. עוד לחץ: אבל מה הרגשת, כשהיא אמרה לך ככה וככה? כלום. באמת שלא הרגשתי כלום. פשוט ידעתי שזה מטומטם ולא נכון מה שהיא אמרה, ולכן לא הרגשתי כלום. מה הרגשתי כשאמא שלי אמרה אחרי שעליתי 5 קילו (הילדה הכי רזה בכיתה) משפט כמו: "אני עובדת עם הפרעות אכילה, אני עובדת עם אנורקטיות, אני יודעת איך זה ייגמר, אין גבול לאן אפשר לעלות במשקל, אין קו עד לאן זה יכול להגיע, אנשים מגיעים אחר כך למצבים שהם צריכים לעבור ניתוחים לקיצור קיבה וגם זה לא עוזר, מה את רוצה? שתגיעי למצב שיעשו לך טיפול של מלתעות, שישימו לך ברזלים על הפה שלא מאפשרים לאכול מזון מוצק? ככה עושים למי שלא יודע לעצור..." באמת, מה יכולתי להרגיש מול משפט כזה? חשבתי שהיא מופרעת נקודתית בנקודה הזאת ועברתי הלאה. מול משפט כמו: "זוזי ממני, את נראית כמו דובי קטן, אני לא יכולה שתהיי לידי.." (זה קרה רק פעם אחת, זה לא היה הרגיל. זה הפעם היחידה שאני זוכרת דחייה מפורשת , לא מרומזת במיליוני רמזים) אני יכולה להגיד מצויין מה הרגשתי. עד היום. ולא חשבתי אז שהיא מופרעת. חשבתי שהיא פוגעת. בי. מאוד. בכוונה.

החוויה שלי אתמול בערב מול המשפטים של בשמת (תודה, בשמת) היתה של שמחה מאוד גדולה.
שמחה בבהירות שמגיעה סופסוף. אחרי המון שאלות.
כאילו סוף כל סוף, פעם ראשונה, אני מצליחה לגעת בתחתית.

כמה דקות אחר כך, החוויה התחלפה לסוג של נתק רגשי. כאילו נשארתי עם הבהירות של הכותרת, בהירות מאוד חזקה, וחוסר יכולת מוחלט להסביר לעצמי מה התוכן הרגשי שעומד מאחוריה. נתק.

כאילו משהו לא מצליח לחבר לעצמו את החלקים של הפאזל. סופסוף, אחרי המון שנים, נמצאו כמה חתיכות חסרות, שום דבר לא אמור להפריע לפאזל להתחיל להיות שלם, אבל לא, זה התחבר לרגע, ופתאום בלי שום סיבה נראית לעין שוב לא מתחבר.

ואני יודעת מאוד, שאם אני רוצה לספוג דברים נכון, שאם אני רוצה בפעם הראשונה בחיים שלי לאפשר לעצמי את הקצב שנכון לי, המפתח הוא לאט. רק לאט.
לכבד את התחושות שלי. לכבד את התנודות של החיים. לכבד את המובן ואת הלא מובן. לקרוא דברים שכתבו לי, בקצב שלי, בדרך שלי. לא לצפות מעצמי. יש איזה כוח מניע שעובד עכשיו מספיק חזק. לא צריך לעזור לו. הוא יעשה את העבודה שלו, כמו גל. אפשר לעזור פה ושם לגאות ולשפל ואני רוצה להיות במקום שלוקח אחריות על עצמי, אבל לא בכוח.

ובשביל המשפט האחד הזה הייתי צריכה לכתוב את כל מה שכתבתי קודם.

ותודה, לכל המקשיבים.
שנים אני מנסה לחתוך לעצמי את הכנפיים, כי אמא שלי הסבירה לי שזה חלק פתולוגי באישיות שלי, ומאז שהתגרשתי (ותודה לא-ל - התחלתי לנשום...) אני כבר שנים לא מבינה איך זה שהן צצות כל פעם מחדש. כאילו מודיעות לי שלא באמת השמדתי אותן, הן רק היו מקופלות היטב. אין איזה ניתוח להסרת כנפיים??
hug-sad
אוי. מה אני אגיד לך. הגיע הזמן להפסיק להקשיב לאמא שלך.
יש ניתוח להסרת הכנפיים.
קוראים לו התאבדות.

ואני לא מתכוונת להפסיק עד שאני אדע לספר מה עשית לי במשפט אחד קצר_
המשפט האחד הקצר לא אומר כלום.
אי אפשר לדחוס חיים שלמים למשפט אחד קצר.
עצם הדרישה, אינה אלא קיצוץ הכנפיים.
או במלים אחרות:
סתימת פיות.

_לאמא שלי יש חיישנים מאוד רגישים שקולטים אותי מאוד חזק, ורואים גם דברים שאני לא אומרת
אם היא מרגישה משהו יותר מרוחק אז היא נפגעת, אם היא נפגעת היא נפגעת עד עמקי נשמתה כי היא הרי אמא מושלמת
תשמעי, מהצד, לקרוא את המלים האלה? זה מזעזע. את מתארת פה לא "חיבור" שהוא משהו חיובי, אלא שתלטנות שהיא כמו סרטן לתוך הנשמה שלך. מותר לך לחשוב מחשבות משלך בכלל?

את מתלבטת לגבי "טעויות" של הורים.
אני מוכרחה להגיד לך, שכל הדיון ב"טעויות" הוא מסיפור אחר.
כלומר, כן. כל ההורים עושים טעויות. גם אמא שלך עשתה טעויות. בוודאי שכל מה שאמא שלך עשתה אי פעם וגם עושה עכשיו, הוא תמיד ובכל רגע - הכי טוב שהיא יכולה. כן, אין ספק שלאמא שלך היו כל הכוונות הכי טובות כלפייך והיא השקיעה בך את הנשמה. ואם היא עשתה טעויות, וברור שעשתה, כמו כל אמא, הן לא באשמתה. גם לה יש היסטוריה שעיצבה אותה כפי שהיא, היא בן אדם, בעל יתרונות וחסרונות, כמו כל אדם.
מותר לך להבין איך היא גדלה להיות אמא כזאת כלפייך.
ומותר לך גם לסלוח לה, פשוט מפני שלסלוח פירושו לשחרר משהו בתוכך, משהו שכרגע כאוב ומחזיק.

אבל לסלוח, אין פירושו - לא להתאבל.
ולהבין שהיא עשתה טעויות, וזה אנושי, אין פירושו - לטייח את החורבן שנגרם לך.

למעשה, אין קשר בין הדיבור על "טעויות" לבין הדיבור על "התעללות".
אני גם רוצה שוב להזכיר בהקשר הזה, שאמא שלך לא עשתה שום דבר בכוונה תחילה.
המשמעות של הגדרת המעשים האלה כ"התעללות בך" איננה כדי לפגוע בה, להאשים אותה, להתייחס ל"טעויות" שלה ובכלל לא רלבנטית אליה.
המשמעות והמטרה היא כדי להגדיר מחדש את המציאות שלך.

אם למה שעברתי קוראים התעללות, אז כנראה שלא הייתי פגומה מההתחלה אבל אני פגומה מאוד עכשיו_
אני מבינה את הרגש שאת מביעה פה, אבל תרשי לי לחלוק עלייך בגדול.
כל מה שאת מספרת על ילדותך ועל נעורייך ועל התקופה שלפני שהתחתנת ועל התקופה שהיית נשואה - המוטיב שעובר שם כחוט השני הוא ש את פגומה.
אמא שלך התייחסה אלייך כאל "פגומה" כל חייך.
ואת הפנמת את זה, כאבת את זה, וניסית להתמודד עם זה, להתגבר על זה וכו'.
אז מאיפה בא הרעיון שעכשיו שאת יודעת שכל ראיית המציאות שלה היתה מעוותת, וכל הדברים שהיא אמרה לך היו שקר מוחלט - דווקא עכשיו את פגומה?
קודם היית פגומה!
כל חייך היית פגומה!
היא טענה שאת פגומה, ואת האמנת לה.
יותר מזה, בזמן שהתמרדת והתווכחת איתה - באותו זמן האמנת לה. הפנמת את כל מה שאמרה. ספגת את כל מה שחשבה. ועשית כל מה שציוותה עלייך.

את לא נולדת פגומה.
לא היית פגומה.
ואת לא פגומה עכשיו.
מה שאת כן, זה פגועה מאוד. פגעו בך ואת פצועה. אלה פצעים שאפשר להחלים מהם. אבל הגיע הזמן להפסיק להכחיש אותם.
באחד הדפים, הנה מצאתי: השפעה_אנרגטית_של_דיוק_במילים (12.08.2010 14:12)‏ תיארתי מצב של חיים עם גבר שבו:
_קודם כל הוא מניף את החרב כדי לעצור מכה פוטנציאלית.
אבל את כולך רכות, לא באת אליו בחרב. ואת נשרטת. לפעמים נחתכת. אולי בדיוק הזזת יד, בחוסר תשומת לב, לא הקפדת להיזהר בעצמך, לא זכרת שהוא מוקף בהילה של חרבות מתהפכות.
מי שבא אלי ונזהר לחמם את הידיים לפני שהוא נוגע בי, באמת אוהב אותי יותר מאשר זה שתמיד מנופף חרב לא-חשוב-מי-נמצא-איתו. כי הוא חושב עלי. כי הוא מקדיש חלק מהאנרגיה שלו לחשוב להגן גם עלי, לא רק על עצמו

אז תראי.
את היית תינוקת, ילדה, נערה.
היית רכה, עדינה, כחומר ביד היוצר, חייך היו נתונים בידיה של אמך, מסירותך היתה נתונה לה, אהבתך היתה נתונה לה.
והיא, מוקפת חרבות מתהפכות. שחתכו אותך על ימין ועל שמאל.
בלי כוונה, פשוט היא הולכת והחרבות המתהפכות מתנופפות סביבה, בלי שהיא מודעת להן, בלי שהיא מתכוונת להן, ונחתכת כולך ואת מדממת עד היום.
וכל פעם שאת פוגשת אותה, החרבות המתהפכות ממשיכות להתנופף סביבה ולפצוע אותך.

באמת שלא הרגשתי כלום. פשוט ידעתי שזה מטומטם ולא נכון מה שהיא אמרה
רק רוצה להאיר לך נקודה קטנה:
את מתארת "לא הרגשתי" - כן "ידעתי".
מה את מתארת פה?
את מתארת חוויה שבה, לא הרגשת את הרגשות שלך.
כן היית מחוברת למחשבות שלך.
הניתוק מהרגשות הוא הישרדותי, כדי שתוכלי לשרוד שם.

החלקים של הפאזל יתחברו לאט לאט ובהדרגה, כל חלק ייפול למקומו אך ורק כאשר תוכלי להרשות לעצמך, הישרדותית, לראות אותו.

מה הרגשתי כשאמא שלי אמרה אחרי שעליתי 5 קילו (הילדה הכי רזה בכיתה)
היית הילדה הכי רזה בכיתה ועלית 5 קילו, בגיל הגדילה?
מה שאמא שלך היתה *צריכה* להגיד היה: "מזל טוב! איזה יופי!"
במקום זה היא נאמה לך נאום לא שפוי שבו עשתה חיבור הזוי בין הפרעות אכילה, לאנורקטיות, להשמנת יתר חולנית?
oh
לב_שמח‏ יקרה,
אני שמחה מאד שהשתמשת בהמון מילים, כי מה שכתבת כאן בגוף ראשון הוא בשבילי גל ענק של הבנה. התיאור שלך הוא פנטסטי למה שאני לא ידעתי לתת לו אף פעם תאור ושם.
ועוד לא אמרתי כלום על נתקים. על פער בין הזיכרון ובין זיכרון רגשי. יש הרבה חוויות שצבועות בזיכרון רגשי חזק. אבל החוויות ההכי קשות נשארות לפעמים בלי צבע של זיכרון רגשי. מה הרגשת? כלום. עוד לחץ: אבל מה הרגשת, כשהיא אמרה לך ככה וככה? כלום. באמת שלא הרגשתי כלום. פשוט ידעתי שזה מטומטם ולא נכון מה שהיא אמרה, ולכן לא הרגשתי כלום.
את רואה איזו בהירות יש בתיאור שלך? והנה עוד אחד:
כמה דקות אחר כך, החוויה התחלפה לסוג של נתק רגשי. כאילו נשארתי עם הבהירות של הכותרת, בהירות מאוד חזקה, וחוסר יכולת מוחלט להסביר לעצמי מה התוכן הרגשי שעומד מאחוריה. נתק.
כאילו משהו לא מצליח לחבר לעצמו את החלקים של הפאזל. סופסוף, אחרי המון שנים, נמצאו כמה חתיכות חסרות, שום דבר לא אמור להפריע לפאזל להתחיל להיות שלם, אבל לא, זה התחבר לרגע, ופתאום בלי שום סיבה נראית לעין שוב לא מתחבר.

ואז המשפט הנפלא הזה:
ואני יודעת מאוד, שאם אני רוצה לספוג דברים נכון, שאם אני רוצה בפעם הראשונה בחיים שלי לאפשר לעצמי את הקצב שנכון לי, המפתח הוא לאט. רק לאט.
לכבד את התחושות שלי. לכבד את התנודות של החיים. לכבד את המובן ואת הלא מובן. לקרוא דברים שכתבו לי, בקצב שלי, בדרך שלי. לא לצפות מעצמי. יש איזה כוח מניע שעובד עכשיו מספיק חזק. לא צריך לעזור לו. הוא יעשה את העבודה שלו, כמו גל. אפשר לעזור פה ושם לגאות ולשפל ואני רוצה להיות במקום שלוקח אחריות על עצמי, אבל לא בכוח.

אין לך מושג איזו תהודה חזקה התעוררה בי למקרא המילים הנהדרות שלך. ולי לא היתה אמא מתעללת אלא בני הכיתה, ולאחרים זה הבן זוג וזה לא משנה. ביטוי אמיתי וצלול. תודה מכל הלב.
<רוזמרין>
ממשיכה להקשיב hug

ואני יודעת מאוד, שאם אני רוצה לספוג דברים נכון, שאם אני רוצה בפעם הראשונה בחיים שלי לאפשר לעצמי את הקצב שנכון לי, המפתח הוא לאט. רק לאט.
לכבד את התחושות שלי. לכבד את התנודות של החיים. לכבד את המובן ואת הלא מובן. לקרוא דברים שכתבו לי, בקצב שלי, בדרך שלי. לא לצפות מעצמי. יש איזה כוח מניע שעובד עכשיו מספיק חזק. לא צריך לעזור לו. הוא יעשה את העבודה שלו, כמו גל. אפשר לעזור פה ושם לגאות ולשפל ואני רוצה להיות במקום שלוקח אחריות על עצמי, אבל לא בכוח.

נשמע שאת עוברת תהליך חשוב, ברכות ובהקשבה לעצמך yes

הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

קוראת- אני לא יודעת מה זה מתון או לא. היתה התנהגות מאוד פוגעת, שהיתה דפוס של ממש. לא ״התפלקות״. זה מספיק בשביל להידרש לשינוי.
אצלנו ספציפית אני יודעת (בלי להצדיק או לקחת אחריות על התנהגותו) שהנטייה שלי לקבל ולא לבקש שינוי מהאחר לא פעלה כאן לטוב.
מה שעוזר לשנינו לשקם לשנות ולהיות פתוחים להערות אחד של השני לגבי ה״דיאטה״ הזו (שינוי דפוסי התנהגות ושיח) זה אהבה וכבוד (כי כשהצבתי גבול ברור הוא כיבד אותו. גם אם לא הבין והתמרמר כחלק מהתהליך) ואני מאמין משותף שאת הבעיות בחיים אנחנו עוברים יחד. (אין שלי או שלו בדברים המהותיים).
ואנחנו גם עקשנים, במקום הזוגי-משפחתי זה לטובה כנראה.
אני לא הייתי נשארת אם אחרי שעברתי תהליך של ללמד את עצמי כיצד הכי נכון לי להציב ולשמור על גבולות אלה היו נרמסים.
לא הייתי נשארת עם מישהו שלא היה הולך לקראתי כשאני מביעה קושי באופן ברור, ובצורה המכוונת אליו מתוך אהבה וכבוד.
כל הזמן ממשיכים ללמוד (היום הוא התעצבן על משהו, לא הסכמתי, הסברתי את עצמי והוא את עצמו ונגמר. בלי עלבון ובלי דרמות והאשמות)

הקריאה בדף הזה מטלטלת !!!!. נאלצתי להפסיק כמה פעמים כדי פשוט לנשום ולהרגע. כל כך הרבה דברים מוכרים עד לזרא קפצו לבקר אותי. חלקם באו מהעבר וחלקם קבורים בתוכי עד היום. כל כך הרבה דברים רציתי לצטט אבל לא אוכל לבחור. אני בשלב של יציאה מהשלב הרמוס (כדברי בשמת) ובאמת כבר חודשים לוקחת הכל לאט לאט ובסבלנות רבה לעצמי ולנסיגות שיש לי.
המפתח הוא לאט. רק לאט.
לצד השני [המתעלל] אין מושג! ואם אפתח בפניו ולו אפס קצהו של הסבך הזה... לא יוותר לי מרוווח זמן שאני זקוקה לו. וגם... יגמרו לי התירוצים.
לא הייתי נשארת עם מישהו שלא היה הולך לקראתי כשאני מביעה קושי באופן ברור, ובצורה המכוונת אליו מתוך אהבה וכבוד.

תודה על התשובה, רקמה ססגונית. אני חושבת שיש סיכוי (כמובן שאני לא יכולה לדעת) שבן הזוג שלך הוא לא מתעלל מהיסוד. אולי הוא היה במשבר, או שהוא אגרסיבי אבל בעל יסוד נורמלי. זאת כמובן אנליזה מרחוק.
או שהוא באמת מתעלל מתון.

מתעלל ממש לא מסוגל להפוך עורו ולהפוך לאדם תומך מהבסיס ואוהב. בשמת אמרה פה שהאמא לא התכוונה. זה לא מדויק. המתעלל/ת מסוגל/ת לראות את הקורבן סובל. הוא מרגיש סיפוק כלשהו מההחלשה של הקורבן. אמא של לב_שמח‏ ממש מסוגלת לראות את הבת שלה סובלת. זאת הדפיקות של המתעלל. אני עושה טעויות עם הבן שלי. ברור. אבל נכמר לבי אם אני חושבת שהוא הרגיש חסר ישע איתי.
המתעלל מתקשה לראות את הקורבנות פורחים לידו. אז זאת כן סוג של כוונה.

וזה מחזיר אותי ל:
רצוי תמיד לעשות שינוי פנימי בעצמך.
אחרי זה לבדוק אם אפשר לעשות תיקון בזוגיות.
ורק אם אי אפשר - להיפרד, ולדעת שעשית כמיטב יכולתך.

זה ההבדל בין מי שהיתה בת זוג של מתעלל למי שלא. חבל על הזמן! את השינוי אפשר לעשות גם בזמן הפרידה (זה מה שאני עשיתי), בלי שיש מתעלל ליד. והסיכוי שמישהי כל כך מרעילה תהפוך לאשה אוהבת, תומכת, חמה ורציונלית הוא אפסי.
זוגיות עם מתעלל/ת זה סיוט.

מי שהיסוד הנפשי שלו הוא מתעלל, לא הופך לבנאדם טוב, גם אם לחלק מהאנשים הוא מתנהג כמו שצריך. זה רק מראה עוד יותר שהוא מתעלל, כי הוא מסוגל להיות בסדר, אבל בכל זאת מתעלל.

ועוד סיבה חשובה להיפרד מבן זוג מתעלל. כל יום איתו או איתה מזיק, יוצר צלקות, יוצר זכרונות שמלווים כל החיים. יש לזה מחיר גדול!
אפילו שאני מאושרת היום, עולים בי לעתים גלי כאב כתוצאה מהיחסים ההם. וגם אני לעתים מוצאת עצמי יותר מדי אסירת תודה על התנהגויות זוגיות נורמליות.
והבעל שלי לא היה מהמאוד קיצוניים (שום אלימות פיזית למשל, וכמו שאמרתי: היו שם גם המון אהבה ורומנטיקה). ובכל זאת--כמה נזק!
הי חברות וחברים, עכשיו בעלי התקשר אלי ודיברנו 45 דקות- הוא ביקש שאחזור אליו, התנצל - ת'אמת חצי התנצל כי לא ממש לוקח אחריות על מעשיו... מבקש סליחה אבל בנשימה אחת אומר שגם לי היה חלק בזה... (כיאה לגבר מתעלל) גם אומר שאני מגזימה בזה שעזבתי ולא מבין למה התנהגותי היתה כ"כ קיצונית (האומנם?!) ולמה פעם היינו החברים הכי קרובים ושעכשיו אנחנו כ"כ זרים וגם אויבים אחד של השני.. ושקשה לו.. וגם אומר שהוא בכלל לא היה אלים ושאני מגזימה ושאפילו הוא הלך למטפלת וסיפר לה את כל מה שקרה בינינו ושהיא אמרה לו שהוא לא אדם אלים.. חח הצחיק אותי. אמרתי לו שברור שהיא אמרה לו את זה כשהוא בא אליה עם הפרצוף הבייבי פייס שלו ומספר מה שבא לו.. אבל אם הוא היה מפחיד אותה כמו שהוא הפחיד אותי- אז היא היתה אומרת כבר משהו אחר
וגם הוא אמר לי - את בטח רואה את הפרסומת שאומרת "סלי-חה את יודעת שההתנצלות שלו היא בדיחה" ושאני חושבת עליו ושאם כך אז אני טועה.. חחח ברור שאני לא טועה..
בקיצר- למרות הכל אני חייבת לציין שעדיין יש לי רגשות אליו, ושהלוואי והיו הדברים אחרת.. עדין גם אני מטילה ספק בעצמי- אולי באמת הגזמתי? אולי לא ניסיתי הכל? אולי הוא דווקא בעל נורמטיבי שפשוט היה תחת לחצים? ואולי הוא גבר אוהב ונחמד ומתוקי כמו שאני מכירה|? ואולי באמת התחרפנתי והוא אחלה גבר שבעולם? אבל רגע- זה נורמלי שהוא איים עלי שישתמש באלימות? זה נורמלי? רגע- אני מדמיינת? אז מה קורה לי כשאני שומעת את הקול שלו, כשהוא מדבר ככה בצורה נעימה ורגועה, ולמה אני לא מאמינה לעצמי ולמה שחוויתי. ואני לא סתם ברחתי מהבית, אני ניסיתי וניסיתי והלכנו לטיפול זוגי אומנם רק 3 חודשים אבל עדיין זה היה מאוד קשה.. וגם שם זה לא נגמר ההתנהגות הזוועתית לו- שהיה צורח עלי שרוצה להתגרש ממני- סתם בשביל לאיים או להפחיד, היה צורח עלי שאהיה חד הורית שאהיה לבד.. שהיה צורח עלי שהאוכל שלי דוחה אוכל לכלבים גועל נפש איכס, וכל מיני דברים חמודים כאלו. אז מה פתאום הוא בא אלי עם גישה כ"כ מתוקה כזו שהוא אבוד בלעדי ושאני האחת והיחידה בשבילו, ככה מתנהגים לאחת והיחידה? טיפת כבוד אנושי לא היה לו כלפי. כמובן גם היו תקופות ממש יפות, אבל הדבר הגרוע מכל הוא להתרגל ליחס הנוראי וההפכפכיות הזאתי ולחשוב שזה חלק מהחיים ושככה זה זוגיות, וזה ממש הרסני ומתיש.
הקיצר אני יודעת שאני כל הזמן חוזרת על עצמי בקטע של הספקות העצמיים האלו אבל עדיין יש לי רגשות ולכן אני כותבת פה בשביל לא ליפול לתהום הזה שנראה לפעמים כ"כ מבטיח..
ואני אמרתי לו- מי יציל אותי בפעם הבאה כשתפחיד אותי? מי? מי יעזור לי? כשתאיים עלי? כשתדפוק על הקירות בלילה? כשתצרח עלי? כשתנסה להכות אותי? ואולי זה יהיה יותר גרוע? אז מי יציל אותי? מי יכול להיות ערב לי שזה לא יהיה ככה? כשאני פחדתי שאני לא יעבור את הלילה ההוא.. כשיש לי בעיות לב והייתי בהריון בסיכון גבוה.. כשאני פחדתי שאולי ההריון לא יחזיק מרוב הפחד שחוויתי.. אז מי יגן עלי בפעם הבאה? ובכלל- מי יהיה ערב לי לחיים שלווים איתך ושכבר לא תאיים עלי שתתגרש ממני כל שני וחמישי אם האוכל לא טעים לך.. שלא תצרח עלי....
אז לפעמים אתה חמוד ומתוק ומחבק בלילות, לפעמים אתה מצחיק ונעים, לפעמים אתה החבר הכי טוב
אבל אתה צריך טיפול יסודי מהשורש כי אני כבר לא יכולה יותר
היום אני נחה- אני גרה עם אמא שלי, אני לא מבשלת לך ולא מכבסת, ולא סופגת ממך עלבונות והשפלות, אני בחרתי לחיות בלעדיך, ולכן אתה כבר לא יכול להפחיד אותי שאהיה חד הורית ושאתה תזרוק אותי- כי אני כבר בחרתי בזה!! היום אני גרה במקום שלו ובטוח ואף אחד לא מאיים שיפגע בי
ונכון- אין לי מי שיחבק אותי בלילה, ואין לי עם מי לצחוק ולראות סרטים ביחד.. אבל אני שומרת על השפיות שלי
וטוב לי לבד
סוזן_סוזן? יקרה, ........... hug-sad

איך בא לי להיכנס לכם לתוך הדיאלוג ולהתערב קצת, למרות שאני יודעת שמה שאת צריכה עכשיו יותר מכל זה חיבוק:
סתם טיפ: קודם כל - הוא התקשר. מתאים לך עכשיו? את עם כוחות? אם כן - סבבה, אבל אם לא - מותר לך לכבד את עצמך ולקבוע זמן אחר לשיחה. ממקום של כבוד אליו ואלייך. אתם לא ביחסים אינטימיים עכשיו, את לא אמורה להיות בפניות תמידית מתי שהוא רוצה לדבר איתך.

הוא ביקש שאחזור אליו
הוא ביקש? כי בקשה זה משהו שאפשר לענות עליו לא ואפשר גם לענות כן. זה ההבדל בין בקשה לדרישה. הוא ביקש? כי אם הוא ביקש, זה נורא פשוט, את מכבדת את הבקשה שלו אבל לא מסכימה. את לא רוצה. וזה בכלל לא משנה למה.

מבקש סליחה
זה יפה שהוא מבקש סליחה <נתעלם לרגע מזה שבו זמנית הוא מאשים אותך> הוא יודע להגיד על מה הוא מבקש סליחה? זה בקשת סליחה כללית או קונקרטית? הוא יודע לספר מה הוא עשה לא טוב?

אבל בנשימה אחת אומר שגם לי היה חלק בזה... (כיאה לגבר מתעלל)
נכון. כיאה לגבר מתעלל. החלק היחיד של אשה שהתעללו בה זה שהיא היתה שם בכלל. שהיא לא קמה והלכה קודם. והיא לא קמה והלכה קודם כי היה מסך של ערפל שטשטש והפריע לה לראות. כי היה משהו שבלבל. ועל החלק הזה את לוקחת עכשיו אחריות בצורה הכי יסודית שאפשר.

אולי הוא דווקא בעל נורמטיבי שפשוט היה תחת לחצים?
לא. מה שאת מתארת זה דברים קשים. את לא מגזימה וזה לא נורמטיבי.

אולי לא ניסיתי הכל?
אי אפשר לנסות כשמפחדים ממישהו. אי אפשר לעבוד על קשר בתנאים של פחד. את לא יכולה לנסות הכל עם מישהו שמאיים על שלומך באופן פיזי מוגדר. ולמרות זאת ניסית מה שמצאת לנכון לנסות ולא נראה שזה עזר או קידם בצורה משמעותית.
<המטפלת הזוגית בשלושה חודשים האלה שמעה ממך תיאורים של אלימות? בנוכחותו, כשאת מוצאת את עצמך ממתנת את הדברים כי הוא שם ואי אפשר מולו להגיד עד כמה זה היה קשה, או שהיא נפגשה גם עם כל אחד מכם לבד? היא מצאה לנכון להגיד משהו על האלימות הזאת???? אין לי ניסיון עם אלימות פיזית. אבל לא תמיד מטפלים זוגיים רואים, גם כשהדברים נמצאים להם מול העיניים. בעיני יש הבדל עצום בין מטפל זוגי שהלקוח שלו מבחינתו זה הזוגיות, המטרה שלו היא הקשר, ובין מטפל זוגי שרואה שני בני אדם שכל אחד מהם במסע של עצמו ומסע משותף עם השני והתפקיד שלו זה לעזור לכל אחד מהם ולשניהם ביחד בכל אחד מהמסעות. מטפל כזה, יש יותר סיכוי שישמע... לצערי, על מטפלים כאלה שמעתי רק שהם קיימים, לא זכיתי לחוות...>

רגע- אני מדמיינת?
את לא מדמיינת. אבל כן נדמה לך לפעמים שאולי רק דמיינת הכל. מן "ההיית או חלמתי חלום..." שכזה. (חלום רע וסיוטי, כמובן). התחושה הזאת שאולי בכלל דמיינתי, היא כי הפער הוא כל כך בלתי נתפס, עד שהוא באמת בלתי נתפס. גם הפער בין מי שהוא ובין מי שהוא, בין שני החלקים של עצמו, גם הפער בין מציאות לא נורמלית שהיא חלק מהחיים שלך ואת הרי אישה נורמלית.
אני כותבת כאן דברים שקרו עם אמא שלי, דברים שקרו בוודאות, אני יודעת בוודאות שהם קרו. ודקה אחר כך זה נשמע לי לא הגיוני, נדמה לי כאילו המצאתי את זה. את יודעת למה? כי זה באמת לא הגיוני. כי באמת זה הכי לא הגיוני בעולם שזה יקרה. כי באמת זה לא נתפס.
אתמול בערב טלפון מאבא שלי. הוא מתחיל לספר לי על בעיה רפואית שיש עכשיו לאמא שלי (לא משהו שאני יכולה או צריכה לעזור באופן קונקרטי, תודה לא-ל. לא משהו שצריך לסעוד אותה, לבוא לבקר בבית חולים, לא משהו מהסוג הזה... ב"ה היא מתפקדת כרגיל) וממשיך: אולי אם הייתן יותר בקשר...
כמובן שהגבתי חריף שאני לא מוכנה לקחת אחריות על זה וגם הודעתי לו באיזשהו שלב שאני מסיימת עכשיו את השיחה. חשבתי שהוא מתקשר לשאול מה שלומי. אם הוא מתקשר להפיל עלי איזה תיק ביחסים עם אמא שלי אז אם אני רוצה לדבר איתו על זה בכלל, זה לא יהיה עכשיו. זה יהיה כשאני חזקה, עם כוחות.
אבל את יודעת עם מה נשארתי בסוף? עם הטעם של האהבה שלו אלי, עם ה"שלום לב_שמח‏" החם של ההתחלה. למה? כי זה אמיתי. הוא אבא שלי. הוא באמת אוהב אותי.

אז מה קורה לי כשאני שומעת את הקול שלו, כשהוא מדבר ככה בצורה נעימה ורגועה, ולמה אני לא מאמינה לעצמי ולמה שחוויתי.
בגלל זה. כי הפער בין הצורה הנעימה והרגועה ובין מי שהוא עשוי להיות הוא באמת לא נתפס.

אבל עדיין יש לי רגשות
לא יודעת לעזור לך בזה. החוויה שלי היתה אחרת. גרועה בצורה שונה. (החוויה עם מי שהיה בעלי)

ולכן אני כותבת פה בשביל לא ליפול לתהום הזה שנראה לפעמים כ"כ מבטיח..
מעולה שאת כותבת. זה מעגן את הרגש. נותן עוגן. יגיע רגע שבו כבר לא תהיי זקוקה לעוגן הזה יותר. העוגן יהיה בתוכך.

ולמה פעם היינו החברים הכי קרובים ושעכשיו אנחנו כ"כ זרים וגם אויבים אחד של השני..
אתם זרים כי עכשיו את כבר לא רוצה אותו בקשר של בעל ואישה. והסיבה - הלמה - ממש לא רלבנטי. הוא צריך לכבד את הרצון שלך, אחרי שאמרת, הסברת, נימקת ודנתם בזה. אתם באמת לא חייבים להיות אויבים. הוא יכול להיפרד ממך בצורה מכבדת וממש לא תהיו אויבים. זה תלוי בו. אולי יום אחד תוכלו להיות אפילו ידידים שמגדלים יחד ילדה משותפת. אבל בשביל זה צריך קודם כל את המרחק ואת הכבוד לבחירה שלך.

heart

סוזן סוזן,
המעשים של בן זוגך לא נורמליים כלל וכלל.
גם לי לקח זמן להפסיק להיות מאוהבת ולהתגעגע. זה עובר. היום זה נראה לי רחוק.

ולכן אני כותבת פה בשביל לא ליפול לתהום הזה שנראה לפעמים כ"כ מבטיח..
חשוב מאוד! כתבי פה מקרים מסוימים. שמוציאים החוצה, זה מבהיר את ההתעללות.

חיבוק ענקי!!
אני כבר שמונה חודשים ללא בעל מתעלל ואלים מילולית! אני פורחת עם שני ילדיי. הביטחון שלי חזר happy
אני שמחה!!!!!
דף שפתחתי פה גם עזר לי לאסוף את עצמי!! אני לא דתיה ובכל זאת :ישועת השם כהרף עין !!

אל תוותרי על עצמך לעולם!!

תודה רבה לכולכם
5- אני חושבת שמאוד חשוב שאתה משתף פה את מה שעובר עליך, הדף הזה נותן במה לכל אדם שמגלה לפתע כי הוא תחת השפעה של קשר מתעלל
זה מאוד חשוב
תשאר איתנו
אנחנו עוזרים פה אחד לשני
משהו נוסף שחשבתי עליו היום- חשבתי מה כ"כ קשה לי בפרידה הזאת.. וזה גם מה שבעלי אמר לי שמאוד קשה לו..
קשה לו שהתחלתי עם הליכי הגירושים "מאחורי גבו" ושעזיבתי היתה "פתאומית" וכך ביום אחד עשיתי מעשה ועזבתי את הבית.
אבל איזו ברירה היתה לי?
מהרגע שהבנתי שאני רוצה להתגרש- הלכתי לעו"ד והתחלתי הליכים באזרחי- כי אחרת הוא יכול ללכת לרבני ואני חייבת לדאוג לעצמי.. כי אם אסמוך עליו אחרי שאיים עלי כ"כ הרבה פעמים אז באמת אני טיפשה.. הרי כל הזמן איים שיעשה לי בעיות כלכליות ושיעשה לי את המוות ויקשה עלי וכו וכו אז למה להיות מפגרת? אני חייבת לדאוג לעצמי
דבר נוסף- הוא כאילו אומר שהיתי צריכה להסביר לו שאני הולכת להתגרש, שהיתי צריכה לתת עוד צ'אנס לטיפול, שפתאום הלכתי ונטשתי אותו
אבל כן היינו בטיפול 3 חודשים והוא זה שהפסיק!!! (והמשיך להתנהג בצורה נבזית) ואני כבר מזמן התחננתי שנלך לטיפול והוא לא הסכים ורק הסכים כשכבר גרנו בחדרים נפרדים והוא ראה שאין לו ברירה...
כן דיברתי איתו על כך שאני כבר "רגל אחת בחוץ" והוא התעלם ממה שאמרתי ועוד המשיך לאיים עלי שיעזוב אותי ושאהיה חד הורית- רק בשביל להפחיד כמובן.. אבל הוא לא תיאר לעצמו שכל פעם שהוא "מפחיד" אותי בעזיבתו הוא מקרב אותי יותר ויותר לעזיבתי . כל פעם אמר לי שאהיה חד הורית ושהוא יפיל עלי חובות וכל מיני דברים הזויים.
והוא עוד מבקש צ'אנס? והוא עוד אומר שעשיתי הכל בהפתעה? למה הוא ציפה\? ולמה אני עוד מרחמת עליו ומבינה אותו שקשה לו כי אני "נטשתי" אותו? אני נטשתי אותו? הוא גרם לי לברוח ממנו
סוזן_סוזן?, זה נשמע מאוד משמעותי וחשוב, הדיאלוג הזה שאת עושה עם עצמך, של להבין מה כל כך קשה בפרידה הזאת. זה יוצר איזו בהירות. ואני זוכרת את השלב הזה באמת כנורא קשה, השלב של צורך לעשות דברים שאני לא מזדהה איתם, אבל מה לעשות שמול אדם שהבטיח לעשות את החיים קשים - ברור שזה מה שנכון לעשות.

טלי_ב‏, תודה רבה רבה על ההקשבה שלך לי אתמול. משמעותית לי. תודה.

בעיני הכל מאוד קשור ומרחיב את הדברים. שמחה סוזן_סוזן? על מה שכתבת בעניין.

<מתי אני אתחיל להבין את עצמי... ............?>


קשה לו שהתחלתי עם הליכי הגירושים "מאחורי גבו" ושעזיבתי היתה "פתאומית" וכך ביום אחד עשיתי מעשה ועזבתי את הבית.

איים להתגרש. הפחיד אותך. וזה היה פתאומי עבורו???

לא ולא. שימי לב שגם פה הוא מנסה להאשים אותך (מאחורי גבו וכו). ״הרסת״ לו את האופציה לשלוט בסיטואציה. וזה לב העניין. התעללות כשליטה באחר.
חוץ מזה, בארץ חוקי הגיטין מוטים מראש לטובת הגבר (גט זה משהו שהבעל נותן) וטוב עשית שדאגת לעצמך. שמת גבול ליכולת שלו להשפיע ולנווט. קשה לו עם זה, כי זה הדבר אותו הוא רגיל לרמוס.

קטונתי מלשפוט אולי..? האם..?
אם יש לך שקט נפשי עכשיו יחסית למתח מקודם. אם את לא צריכה להיאבק על היומיום שלך. אם את מרגישה שאת נושמת- כנראה שאת בדרך נכונה. לא משנה אם הוא מתעלל, אלים, במשבר...
מחזקת אותך. ומצטרפת למחשבה שלא חייבים להיות זמינים לשיח כרגע (אם את מרגישה שזה מערפל אותך, אל תדברי איתו/ עם שליחים. תני לך זמן)

_ 5- אני חושבת שמאוד חשוב שאתה משתף פה את מה שעובר עליך, הדף הזה נותן במה לכל אדם שמגלה לפתע כי הוא תחת השפעה של קשר מתעלל
זה מאוד חשוב
תשאר איתנו_
הזווית שלך היא מאוד מיוחדת (ונדירה)
מחשבות על הדף הזה
כ"כ הרבה אנשים נעזרים בדף שפתחה בשמת_א‏ ואני מלאת הודיה עליו.
אבל עד שלא בא הוא ופתח ושיתף ונחשף לא הייתי ערה לחשיבות שלו.
הדובר נתן דוגמה לכבוד שהוא רוחש לדף.
הוא קרא לו קדוש
הוא נעזר בו
ואחר כך פינה את הבמה הזו לאחרים.
ואולי הוא עוד יחזור,
הדוגמה שהוא נתן אייך להתייחס לדף הזה בכבוד מאד דיברה אלי
כמו אורח שיודע שהוא אורח ולא מנצל את הכנסת האורחים.
יש כאן אורחים (אורחות) ששכחו שהן אורחות.
חבל.
בינתיים זה הדף לכל מי שהדף רלבנטי לו. אני לא בעד פיצול דיונים, זה גם מעמיס על האתר.
אחזור כשאתפנה מענייני מס הכנסה החביבים happy
(אני פלונית_לזמן_קצר?)
מעזה לשתף.
בעקבות הקריאה בדף הבנתי שלהורי ובמיוחד לאימי היו מאפייני התנהגויות מתעללת. (זה הביטוי הכי קיצוני שאני יכולה לומר עליה) בגלל שאבא שלי והיא שמרו אחד על השני והוא תמיד היה "בעדה"
ההתנהגויות האלה הופנו כלפינו-הילדים.
הדבר הכי חשוב לי ועצוב לי הוא שהבנתי שגם לי כאם היו אח"כ התנהגויות כאלה.
מה שהיה משותף לי ולאימי הוא ששתינו גרמנו לילדינו להרגיש אשמה.
השינוי שאני עשיתי עם עצמי לקח שנים.
השלב הראשון היה בעקבות קורס מודעות אישית שעשיתי ששם למדתי על מניפולציות רגשיות. הבנתי שזה מה שהורי עושים לי. שבעזרת מניפולציות רגשיות הם גורמים לי להרגיש אשמה.
הבנתי גם שזה מה שאני עושה לילדי. בעזרת מניפולציות רגשיות גורמת להם להרגיש אשמה.

בארוחת ערב משפחתית משותפת אצל הורי אימי אמרה משהו פוגע ואני רק הסתכלתי עליה. אבי שקלט את המבט הנפגע שלי מהר להגן על אימי ולומר את המשפט ששמעתי כל חיי כשניסיתי כילדה לענות לו: "אנחנו כבר מבוגרים ואי אפשר לשנות אותנו"
פתאום הבנתי שהמשפט הזה הוא מניפולציה. ואמרתי לו את מה שגרם לשניהם להפסיק לדבר אלי באופן פוגע: "כל אחד אחראי למילים שיוצאות לו מהפה". זה היה מבחינתי רגע משנה חיים.
ואז יכולתי גם ליישם את זה על ילדי. זה לא שהפסקתי להרגיש אשמה וקורבנות. אבל כשהרגשתי את התחושות הללו נמנעתי מלדבר לידם ואליהם עד כמה שיכולתי.
השלב הבא היה להפוך מקורבן ללא קורבן.
אפשר לומר שאשמה ומסכנות היו חלק בלתי נפרד ממני. בעזרת הטיפול הפסיכולוגי הבנתי שהם רק "נדבקו" אלי. שהייתי צריכה אותם כדי לא להרגיש כאב. וברגע שהסכמתי להרגיש כאב התברר לי שיש לי יכולת להכיל אותו.
למדתי שהוא באמת שלי. שהאשמה והמסכנות היו של אימי, וגם אלה שלה היו של אמה וכל זה עבר מאם אחת לשניה. כל הכאב של האחת עבר אל בתה וזו העבירה אותו אל בתה. כאב שלא ידעו לקרוא לו בשם. -כאב.
תודה על הדף הזה.
תודה על מה שכתבת! flower flower flower את נהדרת flower flower flower
אגב אתם יודעים שרבי נחמן מסביר שהכח של המחשבה הוא עצום עד שאם מישהו ירכז מאוד את המחשבה במשהו שיקרא לו אז זה יכול לגרום שהדבר הזה יקרא לו,
אני מסכימה איתו.
כשהייתי בת 19 גיליתי את הכוח הזה. גיליתי שאני יכולה להזמין דברים שליליים מאוד לחיים שלי.
מרגע שהבנתי את זה, אני נזהרת יותר בריכוז הכוחות על דברים שליליים tongue ומאידך גיסא, מרכזת את המחשבה בדברים חיוביים flower
יוסף, תרכז את המחשבה בדברים חיוביים.
בתור טריק, בינתיים.
לצד זה שאתה חייב לחשוב על האלימות ולהיות ער ועירני לה, לעמוד על המשמר, לשים לב, לא ליפול למצב קורבני - כדאי להקדיש כמה שיותר זמן ביום לרכז את המחשבה בציור חיים חיוביים ומאושרים לך.
מה דעתך?
אפשר לומר שאשמה ומסכנות היו חלק בלתי נפרד ממני. בעזרת הטיפול הפסיכולוגי הבנתי שהם רק "נדבקו" אלי. שהייתי צריכה אותם כדי לא להרגיש כאב. וברגע שהסכמתי להרגיש כאב התברר לי שיש לי יכולת להכיל אותו.
למדתי שהוא באמת שלי. שהאשמה והמסכנות היו של אימי, וגם אלה שלה היו של אמה וכל זה עבר מאם אחת לשניה. כל הכאב של האחת עבר אל בתה וזו העבירה אותו אל בתה. כאב שלא ידעו לקרוא לו בשם. -כאב.
תודה על הדף הזה.

קראתי אותך והבנתי שגם אני בסיפור הזה... קשה להודות אבל מניפולציות רגשיות והאשמה הן משהו שמוכר לי, למרות שאני לא בורחת מכאב, לפחות לפי הבנתי. אבל כנראה שבכול זאת משהו שם לא באמת קורה עד הסוף.

תודה על מה שכתבת! את נהדרת
.

הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

שיחה עם חבר שסיפר לי שהבעל של אותה מורה (הם קרובי משפחה) פגש אותו פעם ודרך אגב דיווח לו שאני אדם בעייתי (וזה בלי בכלל שהוא כמעט דיבר איתי אי פעם בחיים חוץ מדברי תורה) ואני מבין מזה שהוא שמע את זה מאשתו, ואשתו שהיא למעשה חברה של אשתי (חוץ מאשר יועצת ותומכת הם ממש חברות) הבינה את זה מאשתי ופשוט התחברה לדמיונות של אשתי שאני משוגע

זה כל כך חמור ואכזרי. לא רק להתעלל בך בתוך הנישואין, אלא גם להכפיש את שמך ולגרום לך כזה נזק.

הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

לדוד שלי היו הורים קרים ומרוכזים בעצמם, זה גרם לו להיות חם ואבהי לילדים שלו ולהיות קשוב שלהם, והוא גם בעל נפלא לדודה שלי.
לדוד אחר שלי היו הורים קרים, והוא אבא קר כקרח וקמצן. וזה לא רק בגלל שהוא לא קיבל אהבה רבה, זה גם בגלל שזה האופי שלו. אשתו עשרות שנים נתנה לו המון אהבה וזה לא עזר. הוא השתפר קצת בשנים האחרונות, אבל כמה קור כולם היו צריכים לסבול כל השנים!
ואשתו של בן דוד שלי היא אשה מתעללת וקריזיונרית, ויש לה הורים אוהבים מאוד.

יש גם אופי וטוב לב או חוסר טוב לב וקור.

הרעיון הוא שהלבוש מאוד מאוד משפיע על נפש האדם (הרבה יותר ממה שחושבים) ועל כן יש כמה שכותבים שזה טוב להקפיד שאפילו ילדות מתחת לגיל שלוש הגוף שלהם יהיה מכוסה (דהיינו גם השוקיים והבטן שרגילים לצוץ יותר משאר איברים)

בלי קשר למה שקורה בנישואין שלך, איש יקר (ואני כל כך שמחה שאתה ממשיך לכתוב פה!!), גרביונים זה סיוט ברוב הימים בישראל. מספיק שיוצאת קצת שמש, או קצת פעילים, זה חם נורא, חונק וזה מגרד.
ובכלל, זה משדר לנשים מגיל אפס שהגוף שלהם הוא מקור כל הרע. במקום שיחושו בנוח עם עצמן, הן תופסות את עצמן כפרובוקציה ליצר של גבר ותו לא. זה רק מראה שחרדים אולי חושבים שילדות הן יצורים מיניים ושגברים הם כל כך נחותים שהם לא מסוגלים לשלוט בעצמן. אז אני מציעה להפסיק לכסות ילדות קטנות ושגברים שלא שולטים בעצמם שיסגרו את עצמם בבית במקום לדכא את הנשים.

אבל זה לא סותר את זה שאתה עושה רושם של בחור רגיש וחכם ומלא רצון טוב, וכזה שאפשר לדבר איתו. אני בטוחה שאם אשתך היתה מדברת באופן נעים מאוד על כך שאינה מעוניינת בהנהגת הצניעות הזו, היית מוכן להתחשב בדעותיה ברצון.


ואל תרגיש לא נוח מזה שאתה כותב ונעזר פה. הדברים שאתה כותב עוזרים לקוראים פה.
חוץ מכל שאר העניינים, הנה נקודה אחת שבלעדיה אין לכם סיכוי אמיתי לדעתי לשלום בית: אתם צריכים למצוא סמכות רבנית-הלכתית אחת, מקובלת על שניכם.

לא ייתכן שאשתך מצידה תהיה מודרכת על ידי איזו מורה שבכלל לא מכירה אותך, ואתה מצידך תקבל החלטות לאמץ חומרות (כן, גם אם אתה גורב את הגרביונים והילדה אוהבת אותם. זה לא משנה. הילדה היא של שניכם. אתה לא יכול להחליט להחמיר יותר ממה שאשתך יכולה להחליט על דעת עצמה שמהיום הילדה מסתובבת רק עם מכנסיים, שגם לזה אפשר למצוא צידוק הלכתי בגיל הזה) בלי להגיע להסכמה קודם.

שוב, ממליצה לך מכל הלב ומניסיון אישי: תלמד להפריד בין הנורמטיבי והלא נורמטיבי. אישה שמתעללת בך מילולית חודשיים בגלל סיפור הגרביונים: לא תקין, דורש טיפול.
אישה שמתנגדת להנהגת חומרה חד צדדית על ידי הבעל - גם אם אין לה סיבה טובה יותר מ'פשוט לא אוהבת את זה' - נורמטיבי מאד מאד מאד.

חוץ מכל שאר העניינים, הנה נקודה אחת שבלעדיה אין לכם סיכוי אמיתי לדעתי לשלום בית: אתם צריכים למצוא סמכות רבנית-הלכתית אחת, מקובלת על שניכם.

לא ייתכן שאשתך מצידה תהיה מודרכת על ידי איזו מורה שבכלל לא מכירה אותך, ואתה מצידך תקבל החלטות לאמץ חומרות (כן, גם אם אתה גורב את הגרביונים והילדה אוהבת אותם. זה לא משנה. הילדה היא של שניכם. אתה לא יכול להחליט להחמיר יותר ממה שאשתך יכולה להחליט על דעת עצמה שמהיום הילדה מסתובבת רק עם מכנסיים, שגם לזה אפשר למצוא צידוק הלכתי בגיל הזה) בלי להגיע להסכמה קודם.

שוב, ממליצה לך מכל הלב ומניסיון אישי: תלמד להפריד בין הנורמטיבי והלא נורמטיבי. אישה שמתעללת בך מילולית חודשיים בגלל סיפור הגרביונים: לא תקין, דורש טיפול. אישה שמתנגדת להנהגת חומרה חד צדדית על ידי הבעל - גם אם אין לה סיבה טובה יותר מ'פשוט לא אוהבת את זה' - נורמטיבי מאד מאד מאד.

כל מילה!

איש יקר,
מצויין שלא נפגשת עם אותה חברה /מורה של אשתך.
כל הכבוד על האומץ להגיד לא!!!!
אתה מגלה בעצמך כוחות חדשים בהתנהלות החדשה שלך. איזה יופי!
רוצה לומר משהו לגבי כוח של מחשבה והתמקדות.

לגבי הדוגמה על אישתך -אני מאמינה שאנו יוצרים את המציאות של עצמנו. לא של האחרים ((מי שמנו להיות אלוהים...נכון?)
ובאופן כלל אני מאמינה שכל דבר קורה בתיזמון שנכון שיקרה.
לגבי ההתמקדות שלך "בשלילה" אני לא רואה את זה כך כהתמקדות בשלילה. מהרגע שאתה מודע ויש לך מטרה זו לא התמקדות בשלילה.
תהיה מודע לכך שאתה כמו מסתכל דרך זכוכית מגדלת ואז זה לא יהיה ממש שלילה.
זה עדיף בעיני על פני לדמיין שאתה חי עם אישה בטוב. זה יכול במקום לחזק - להחליש. אתה אנושי. לא כדאי שתכשיל את עצמך.

וכשיש אמון זה לא משנה אפילו שלא יודעים כלום בהלכה, כי גם בימים שכן היתה לנו איפשהו סמכות הלכתית אחת גם אז היא היתה היסטרית מדברים שלא קשורים להלכה, מה שמגלה שזה בכלל לא ההלכה אלא הגישה הכללית!
היא יודעת שזו הגישה שלך?

אני מזכירה שוב שאני חרדית (ונחשבת שמרנית...) בעצמי ומבינה מאיפה אתה מגיע.

תרשה לי להעיר לך על כמה הנחות יסוד: קודם כל, אין הרבה נשים המקבלות את הבעל שלהם כסמכות הלכתית. פשוט אין. כולל אנשים שהם באמת תלמידי חכמים מוכרים ובעלי שיעור קומה. בן זוג הוא בן זוג ורב הוא רב. ואם אשתך אחת כזו שתפסול כל רב, תלחץ אותה לקיר בנקודה הזו. לכו לייעוץ אפילו רק כדי להסכים על רב שמקובל על שניכם. הרב הזה אגב לא חייב להיות מומחה בכל נושא, אלא סוג של 'רופא משפחה' שיודע להפנות אתכם למומחים בעניין. שיעור הקומה ההשקפתי שלו וחכמת החיים שלו הם הדברים החשובים. (וכן, רבנים רציניים בהחלט מפנים לפוסקים מומחים בתחומים שהם לא בקיאים בהם!)

לגבי 'עד כמה היא תעוף', ניסיון שקשור לילדה הוא לא חכם. יש הרבה דברים שבעלי יכול לעשות אבל מכיוון שהם נוגעים לו* גם אם אני לא אוהב – לא אתנגד.
ילדים זה סיפור אחר לגמרי, וזה נורמלי שהיא מתעצבנת בלי סוף (עד הנקודה של גלישה להתעללות של ממש). כדי לדייק את הניסוי, אתה צריך לנסות לגדל זקן/לקצוץ זקן/לעבור בית כנסת/להתחיל להקשיב לחזנות/לעשות כל שינוי שאינו מה שהיא רוצה/רגילה, אבל שנוגע *אליך
, לא לילדים. זה ייתן לך אינדיקציה הרבה יותר טובה...

תדעו לכם שסוף סוף אני גם מוסר שיעורים לנשים מידי פעם (תמיד מעבר למחיצה כך שהם רואות אותי ואני לא רואה אותם) ואני יודע לפשט את הרעיונות שלי ככה שגם נשים יבינו (וגם יש חיבורים שכתבתי במיוחד באופן שגם יתאים לשפה של הנשים)
אהבתי happy סוף סוף מגיע לפה גבר שיודע לפשט את הרעיונות כך שאפילו אני אבין hilarious

כן, גם לי זה מאוד מאוד הפריע וגם זה: מישהו או מישהי יסבירו לה טוב טוב שתסמוך עלי וגמרנו,

ומה אם היא לא מסכימה ולא סומכת? אז היא לא בסדר?

סליחה 5

יש לי משהו להגיד שאולי פחות "ישמח "אותך אך יעורר מחשבה.
מאחר ובמדיה הזו אומרים מה שעל הלב אני קולטת ביו השורות
א. שיש תחומים שנשים תהיינה רגישות אליהם ממש ממש מתוך התנסות שהן עברו:

למשל, עניין הגרביונים, כבר כשקראתי את מה שכתבת נראה לי לא ראוי שאתה תלביש גרביונים לילדה.
זה בעיני תהליך מאד קרוב ואינטימי שאם אתה ככ מדבר על צניעות אפילו בתור אבא אני כאמא מעדיפה שהאמא תגרוב לה.
אתה כמו יוצר סוג של אינטימיות עם הבת שלך על דעת עצמך בניגוד לרצונה של האם והילדה שבה מגיבה מרגישה פחות מועדפת ודחויה .שנראה לי שזה באופן טבעי תחום שלה.חשוב שהילדה הפגועה שבה תבריא ואת זה אפשר ע"י מיקוד ביש~

בתור מטפלת ותיקה בנשים נראה לי שאין לך מקום שמכבד אן\ותה כאישה!!כלומר למילה שלה לטריטוריה שלה לכבוד שלה
ואני מוצאת בכתוב שלך הרבה! שתלטנות ויוהרה...אתה הפוסק ואתה יודע ואתה ואתה ואתה ונראה לי שמערכת התפקידים ביניכם מאד לא ברורה.
אני מעריכה שאישתך מאד מאד נפגעה בילדות אך בניגוד לעמדת בשמת ישנם תהליכים של פגיעה שדווקא דורשים גבר מאד מאד אבהי חומל רך ועוטף ואילו נראה שאתה נוטה להיות גבר מסוג שרוצה חברה או אמא יותר מאשר להיות המאהב .

יש לי הרגשה שאולי אשתך נפגעה מינית דווקא דווקא כשאתה מעורר את עניין הגרביונים ולכן באופן אינסטינקטיבי מגוננת על הבת שלה ומגע עם אבריה המוצנעים...
כמוכן מציעה לבדוק בתוך תוכך בכנות אןם אתה חושב שאתה יותר מאישתך שאתה צריך עזרה כדי לדעת שאתה טוב וכו ומבקש את זב ממנה.והיא במצוקתה מתרחקת כי היא זקוקה בדיוק לרכות לגבר מכיל מחזר .מאהב...

רק אתה יודע איך היחסים האינטימיים בינכם ואם אין קו יש ר של תסכול בין הדברים
וחשוב לי להדגיש לך ולבשמת שנשים רבות בייחוד אחרי לידות בלי שינה עם גבר שהוא סוג של ילד מצפה ממנה ליחס אהבה וכו ילד (הכוונה בתוכו רוצה הזנה מהאשה)
נמצאות עם מערכת עצבים מגורה ביותר ואם אין להן מקום להרגע להתפרק בכל הרמות צוברות מרירות וכעס תהומי ומי שרוצה להאשים אותן פשוט פוגע בהן לגמרי כי הן אינטואיטביות ולא מנטליות והן לא תמיד במקום שהן יכולות להתבטא באופן קר הן מתמוטטות וזה הולך ומחמיר כי אין להן סכוי לעצור.
יוסף יכול לכתוב להסתיר זמן רב של זמן לעצמו וכו והיא?יכולה להעלם ללכת וכו?

יש כאן משהו שצועק לשמיים ונראה לי שחלק מהתפישות שבהתחלה קבלתי והאמנתי בהן לא מובילות לשום מקום!

יוסף אתה יכול להחליט להבריא את הקשר עם אישתך אם אתה מוכן לשחרר אותה מהתפקיד שתפרת לה.
אם אתה מוכן באומץ לב לצאת וללמוד לעומק יותר מה זו אישה ויחסים בין בני זוג ובעיקר ללמוד לחזר אחריה לרכוש את אמונה ואפילו שהיא תבחן אותך ותדחה אותך לזכור שאתה כאן ללמוד ועושה תהליך כדי ללמוד.באמת על עצמך!!! ולהגיע איתה למצב שהיא סומכת עליך
ומאפשרת לך לתת לה אהבה אמיתית ממש בלי שיפוט דיעה ותנאים.תגדיר את זה בזמן קודם ותלמד לנקות אמונות ישנות אולי עי תטא הילינג.ולהכיר איך אתה חושב ופועל.

אני מציעה לך להניח לכל המחשבות של בעיות ולהחליט שהנשואים שלך יהיהו טובים ומתוך שמחה ואמונה זה יהיה!!!
עשיו זה רק מתרחק
אם אתה ממש ממש אוהב אותה תשקיע בה זמן ללא דעות.
אהבה טהורה!!

לילה מבורך
בהצלחה!!

בקצרה ,וסליחה כי אני מאד עיפה..עדיף ללמוד אותה ,אולי להקשיב לה ודווקא לקבל את מה שנוצר לטובה כדי לגדול ולא לזרוק לראש רעיונות.אם הייתי בתור אדם רגיש מאד מקשיבה לרעויון המרכזי של התעללות הייתי יכולה למצוא הרבה הרבה זוגות שיכולים להתגרש עכשיו אם הם לא היו לוקחים אחריות ולומדים לאהוב את עצמם ע"י בן הזוג ולהפסיק לשבת עם הפנקס!!! בעיני יחסי אישות זה מפתח אם היא קרה מרוחקת ו"מתאכזרת "זה כי היא פגועה מאד ואיבדת בעיניה את הסמכותיות שלך כגבר ולכת אינסטינקטיבית היא תזלזל בך.

אם משהו מזה מדבר אליך אמשיך לכתוב אם לא - סליחה ,זרוק את זה לים ותמשיך להאמין ולהוכיח לעצמך שאתה נפלא ,נופת צופים והיא מפלצת. רק אז תשאל השאלה. למה יצרת את המציאות הזו ואיך זה משתקף בך באישיות שלך ,חלקים שאתה אולי לא ממש מתגאה בהם.אגב אם זה נשמע שיפוטי זו לא הכוונה אלא להאיר ואני פשוט מותשת ואם אערוך ואעדן פשוט לא אשלח .

צאו לטבע
הכירו באמון מלא אחד את השני אפשר בעדינות בחיזור ממקום של גובהה העיניים!
שבת שלווה מלאת עונג

אני בהחלט הייתי זועמת. כמו שכתבה מאי, הילדה היא של שניכם וכשאתה מחליט על דעת עצמך לעשות דבר שמנוגד לדרכה, ברור שהיא תכעס. אתה מתעלם ממנה וממשיך בדרכך. למה ציפית?
ומה זה חוץ מהברדק של הגרביונים? זה ממש דבר חשוב ומשמעותי, לכסות פעוטה בבגד ארוך. יש לזה הרבה משמעויות, זה לא דבר שולי.

אני חוששת שאתה פשוט לא מבין את סדר העדיפויות של אישתך. עצם העובדה שאתה יכול לנסות להנחיל שינוי מהותי, ולהתייחס עליו כאל דבר שולי, יכולה להרתיח. ואם אתה מסרב להכיר בחשיבות של הדבר ומתיחחס לזה כאל מהומה על לא דבר, בהחלט אפשר לצפות לברדק.

אם משהו בסגנון היה קורה לי בתקופה טובה ובן הזוג היה מסרב להבין, הייתי מנסה לדבר איתו על הנושא כמה זמן שצריך, מצפה ממנו שיקרא חומר בנושא שאני אפנה עליו ויתעניין בו. זה יכול היה בקלות להפוך לעניין של כמה חודשים.

ובוודאי שהיא תכנס למצוקה אם בעלה באמת לא מקשיב לה, ומה שאתה כותב על הגרביונים מעיד בברור שאתה לא מקשיב לה בנושא זה. ומה שיותר גרוע, מסרב להכיר בחשיבות של הנושא, כופה את סדר העדיפויות שלך עליה ומגדיר את שלה כלא נורמטיבי.


ברור כשמש שמה שאתה רוצה זה דיאלוג, יחסים בריאים ואוהבים ותמיכה הדדית. ברור שאתה לא רוצה שליטה. זכותך להביע את רצונותיך, ולבקש שאם יש התנגדות אליהם היא תתבטא בצורה מכבדת, כך שתגיעו לפשרה .
ברור גם שרק אתה יודע מה באמת קורה ביחסים ביניכם. לי זה די ברור שאשתך היתה מקבלת המון המון ממה שהיא רוצה גם בלי האלימות שלה, אלא אם היתה משוחחת בנעימות ומפתחת איתך דיאלוג.
עצם זה שאתה באתר שבו יש גם חילונים ואתה מוכן להקשיב ולדבר ולהשיב על שאלות, זה מדהים ומרשים ומעיד על גבהות נפש.
אתה לא צריך להיות מושלם. אם אתה פתוח לדיאלוג, קשוב לרצונות של אישתך ומביע את צרכיך באופן מכובד. זה מספיק.

המשך להקשיב לבשמת ולקולות התומכים. התעלם מהקולות המחלישים, ואנא עדכן אותנו כשתוכל.

תודה על התשובות המפורטות שלך שעושות סדר ועשויות לעזור לאחרים
לא הייתה שום כוונה לרפות את ידיך אלא ההיפך !להחזיר לך את הבחירה והלמידה.

מצידי תמחק את כל מה שכתבתי.
לי חשוב היה להבהיר דבר אחד ואני תוהה אם קלטת אותו.

שיש לך חלק בזה זה שרת אותך במשהו וזה לא רק אשתך.
זה ריקוד ששניים מזינים בו את המצב..

וגם אני לא יודעת אם אתה מתייחס אבל הדרך של העבודה תוכל להבהיר לך מה קורה אצלך באמת .
יופי ומרגש ממש שבשמת משקיעה כל כך הרבה זמן ואיכפתיות לעזור .זה ממש מחמם את הלב ומרגש אותי שיש אנשים שאיכפת להם
ומשקיעים מזמנם עם התכוונות כזו.ועם זאת ,מה האחריות שלך בסטואציה מעבר לחינוך מחדש של אישתך.
כמה אתה חופשי לשנוי מתוך התבוננות פנימית.

כשאנו לומדים להתבונן פנימה וגם אתה אם תרצה תדע את התשובות ישירות מהלב ולא תהיה חייב באנשים ועזרה יותר
אם כי ברור שזה תורם מזין ותומך בהרבה מקרים לקבל תמיכה מהקהילה.
בהצלחה!!!

סוזן סוזן, אל תדאגי.
מצטרפת ומאחלת הצלחה מחר! שולחת לך מחשבות חיוביות!
5,
שני דברים מציקים לי בדבריך : קודם כל, השימוש במילה "כניעה" על כל נגזרותיה. להיכנע, כניעות, כל זה משדר מצב של קרב הישרדות עם מנצח ומנוצח . הצד הנכנע הוא המפסיד וכניעתו אינה מבטאת הבנה וקבלה אלא כניעה לכוח! אני מקווה מאוד שלא לכך הכוונה ואשמח אם תבהיר.
שנית, אני מבינה שיש בבית 3 ילדים צעירים. חסרה לי מאוד בדבריך הרבים והמפורטים התיחסות לענינם במובן של הארה על אם ואיך הם חשופים לכל האלימות המילולית הזאת, ובעצם - אין ספק שהם חשופים! וזה נזק רב והמשך השלשלת של צמיחה בבית שיש בו התעללות על כל המשתמע מכך. שהרי אם הם בנים, הם יסיקו מכך על מעמד הגבר בבית, ואם הן בנות, על מעמד האשה. מה מותר, מה אסור, מה ראוי! אשמח אם תבהיר.
ומחזקת את ידיך!
אבל כשאני מתרוצץ ומנסה להסביר שאשתו מתעללת מילולית אז מתחילים לחקור אותי, אולי אתה לא מספיק נחמד, ואולי אתה יותר מדי תובעני, ואולי אתה עושה יותר מדי שינויים בחיים שלך, ואולי אתה לא מכיר את הצרכים של אשתך ואולי ואולי ואולי ואולי... אלמלא הדף הנפלא הזה כאן אפילו אני לא הייתי מצליח להבין מה אני עובר
חייבת להגיד, שזה ממש לא נכון.
התעתוע שולט בכולם.
ולנשים שסובלות מהתעללות אומרים: "את בטח נודניקית!", "את בטח עושה לו את המוות", "אם רק תלמדי איך להתייחס אליו יפה תראי שהכל יהיה בסדר", "זה הכל בגללך, את בטח מציקה לו".

תראו, אפילו מהדיאלוג איתו אפשר לראות, עד כמה קשה להאמין לו שמה שהוא סוף סוף רואה - הוא האמת.
מחפשים סיבות מתחת לאדמה מדוע לא יכול להיות שהיא מתעללת בו ומרעילה אותו - אף על פי שפה ושם כשקוראים איזה סיפור מאוד ברור אז כולם מסכימים שזה "ממש לא בסדר".
הדבר הכי חשוב שאני רוצה לומר הוא:

עם אדם מרעיל, אף פעם לא להסתכל בנושא עצמו.
לא הגרביונים חשובים.
ולא הלכה זו או אחרת.
ולא רצון זה או אחר.
זה ממש לא חשוב.
ולכן, בן הזוג המרעיל לא מסכים אף פעם 1. לתת סיבות, 2. להסביר את עצמו, 3. להגיע לעמק השווה.

כי אין מטרה בעניין עצמו. המטרה היא להרעיל, להקטין, להשפיל, להנמיך, להחריב ולשלוט בקורבן שלך. ולא חשוב על זה. המטרה היא שהקורבן יהיה רמוס, וכל האמצעים כשרים.

זה מה שהוא תפס סוף סוף.
זה מה שנשים שחיות בתעתוע הזה תופסות יום אחד, ולכן זה לוקח שנים.
כי בהתחלה היא באמת מאמינה שזה החולצות שמפריעות לו (אולי באמת לא גיהצתי טוב?) או ניקוי הבית שמפריע לו (אולי הוא צודק ואני באמת חולת ניקיון, כי אני רוצה לשטוף את הבית פעם בשבועיים?), או הכביסה שמפריעה לו (למה את מכבסת כל כך הרבה?) או הבחילות בהריון שמפריעות לו (לאף אחת אחרת אין בחילות בהריון, רק לך!) וכו' וכו' וכו' וכו'.
אין נושא שהמתעלל לא יכול להאשים עליו.
ואם האשים היום ככה, מחר יאשים הפוך אם תנסה להשביע את רצונו.

כמו בספר "מילים הורגות", שאחד הבעלים התרגז על אשתו למה המקרר ריק. למחרת רצה וקנתה כדי להשביע את רצונו. חזר הביתה והתרגז עליה למה המקרר מלא, מה יש, את מתכוננת למלחמה?

אז חלק מכם נופלים בפח, ובאים להעיר לו "שאולי יש סיבה לכך שאשתך מתלוננת על המקרר הריק, גם אני הייתי מתלוננת על מקרר ריק אילו זו היתה אחריותך לערוך את הקניות".
פספסתם את הנקודה לחלוטין.
היא לא מתלוננת מפני שהמקרר ריק.
המקרר הריק (סתם דוגמא מ"מילים הורגות", כן, לא קשורה, זו דוגמא בהשאלה למען המטאפורה) הוא רק התירוץ של הרגע*.
אם לא מבינים את הדינאמיקה הזאת, לא מבינים מהי התעללות.

זו תחושת חוסר האונים, שמאשימים אותך על שאתה אתה. שמאשימים אותך על מה שאתה עושה. ועל מה שאתה לא עושה. שמאשימים אותך בלי סיבה. שמאשימים אותך על מה שאתה טוב בו. שמאשימים אותך על סגולותיך ועל כשרונותיך. שמאשימים אותך רק כדי לרמוס אותך. שאם יש לך תשובה להאשמה והמאשים לא יכול לתקוף שם, מייד הוא יעבור ללא שהיות להאשים במשהו אחר.

אתמול קראתי כתבה מזעזעת, באמת מזעזעת, החלטתי לא להביא לכאן קישור כי זה כל כך מזעזע ומחליא. גבר בן 46 התיידד עם אשה ואז אנס את *התינוק שלה בן השנה וחצי. אתם קולטים? תינוק! קטן! בן שנה וחצי! הכאיב לו ופגע בו בצורה קשה! ומה הוא אומר בבית המשפט???? מה הגבר הזה אומר בבית המשפט? הוא אומר שהתינוק עשה את זה לעצמו! וכשהשופטת לא מאמינה לו אז הוא מאשים שהאמא עשתה לו את זה בעצמה!
מתוך אחת הכתבות: "אדישותו המופגנת של הנאשם, שניסה לשכנענו כי התינוק גרם לנזקו במו ידיו או לחילופין שאמו עשתה את המעשים, בעת שטיפלה בו לאחר שחזר עמו מחדר הכושר לדירתו", "הנאשם לא בחל בהסברים, תיאוריות ותירוצים".
ככה מתנהג מתעלל.
מתעלל ואז משקר לגבי זה, מתעלל ואז זורה בעיניים המון עפר של בלבול והאשמות ותירוצים ועניינים, ולך תתמודד עם הבלבול שנגרם לך.

כאשר מדובר בהתעללות פיזית מהסוג הזה, עם ראיות, עם תינוק שנזקק לטיפול כירורגי בהרדמה מלאה ולכמה ימי אישפוז בגלל פגיעות פנימיות וחיצוניות קשות ביותר, כולל ראיות של דם התינוק בתוך התחתונים של האנס האכזרי - רואים את ההתעללות.

כאשר מדובר בהתעללות מילולית ונפשית, אין דם להראות. אין פציעה להראות. אין סימנים כחולים. אז כשהמתעלל המילולי מאשים ש"התינוק עשה את זה לעצמו" או ש"האמא עשתה את זה תוך כדי טיפולה בתינוק" - אתה עומד נחנק מחוסר אונים ומתדהמה ואין דם על הידיים להוכיח כלום!

כשיש זוגיות לא מתעללת, יכולה להיות מריבה בגלל מקרר ריק או בגלל גרביונים.
אבל המריבה תהיה על עצם העניין, ייאמרו נימוקים, תבוטא דעה כלשהי, כי יש מטרה להגיע למשהו לגבי העניין (למשל: האשה רוצה לא לגרוב לפעוטה גרביונים).
כשיש זוגיות מתעללת, המריבה היא על השליטה ועל הרמיסה. לא תבוטא דעה כי זו בדיוק הטקטיקה (לאשה לא באמת חשוב גרביונים או לא גרביונים. מה שחשוב לה הוא לזלזל בבעלה ולרמוס אותו. קודם רצתה לרמוס אותו ולכן התלוננה שהוא לא מספיק מקפיד על צניעות ולא למד מספיק על צניעות. אז הוא הקשיב לה וניסה לרצות אותה והלך להשתלם בנושא. אז עכשיו שהשתלם ועשה שינויים, היא מתלוננת על הצניעות.)

יותר מזה אגיד.
כשיש הרעלה, המרעיל מקפיד במיוחד לא לתת נימוקים להאשמות ולתלונות. כי אסור להגיע לשיחה אמיתית.

לכן גם ההישג הגדול: ברגע שמצליחים לעשות שינוי ולהתחיל להגיע לשיחה אמיתית, זה סוג של שינוי לטובה.


למקרה שלא הייתי ברורה, לא האשמתי אותך בהתנהגותה של אישתך, שלדעתי לא ראויה, והמעשה הנכון הוא להיפרד ממנה בהקדם האפשרי.

בצורה בלתי תלויה לחלוטין, לדעתי שינוי מהותי כמו גרביונים לילדה בת שלוש בלי התייעצות הוא פשוט מרתיח. זה שהייתי מדברת ביום טוב אומר שביום פחות טוב הייתי צועקת משהו לא מנומס במיוחד על שוביניזם והגבלת חופש התנועה של ילדות קטנות.

כך שכל מטרתה של הביקורת שלי היא להביע את דעתי בנוגע לאיך שכדאי לך להתנהג בזוגיות הבאה שלך.

בשמת- תודה רבה לך!!!
מה שכתבת עכשיו על התעללות פשוט פתח לי את העיניים שוב, כי כמעט הייתי בנפילה.
עכשיו בעלי בא לקחת את הילדה לשישי שבת- וראיתי אותו והוא דיבר אלי כ"כ יפה ומנומס וחייך אץ החיוך היפה שלו וממש רציתי לחזור בי על עזיבתי אותו. ממש!! ואז פתחתי מהר את הדף פה בשביל לצרוח הצילו!!! כמו נרקומן אבוד!! ואז קראתי את מה שכתבת והגדרת את זה כ"כ אמיתי וכ"כ נכון ומדויק. תודה לך על כך שאת מחלקת איתנו את תובנותיך!!! תודה לך שאת נותנת את הכח והכלים לצאת מקשר מתעלל שקושר אותך כ"כ סבוך וכ"כ לא ברור ומעורפל...
אני בכ"כ הרבה תנודות ריגשיות לכאן ולכאן, מנתחת שוב שוב למרות שבתכלס אין טעם לנתח כי כל מה שלא היתי עושה היתי מקבלת על הראש ממנו
ומה שאני עושה בזה שאני עוזבת אותו הוא הדבר הכי נכון עבורי, אבל אני עדיין ברגשות אשם, חרטה, ביקרות עצמית, רצון לחזור אחורה, ואולי בכלל אני האשמה
אתם יודעים מה חשבתי לפני מספר דקות? היתי במטבח ושטפתי את הכלים ותוך כדי חשבתי לעצמי שאני אשתו שיש לי תפקיד לעזור לו ולתמוך בו- אני נטשתי אותו, ויכולתי לגרום לו להשתנות כי כן היה מראה מדי פעם תובנות כלפי התנהגותו (ואז כמובן היה גם חוזר להתנהג בצורה אכזרית) אבל היה ניתן לראות שינו קטנטן לאט לאט או רצון קטנטן לשינוי.. או שגם זו היתה דרך פסיכולוגית שלו להתעלל בי - שהוא מראה לי שהוא קולט את התנהגותו ואז זה נותן לי את התקווה שהינה הוא מבין ומשתנה.. ואז הוא חוזר לסורו...
אז ממש חשבתי שאולי היה לי מבחן או תפקיד ופישלתי בזה שעזבתי אותו-
אבל זו צורת חשיבה של אישה מוכה.. היותר מדי לקחת אחריות על חיו של אדם אחר..
פיזית יצאתי מהבית, אבל עדיין בתוך הראש שלי נשארתי מוכה
{*בשמת_א‏* (06.12.2013 19:31):
מתוך האתר של ד"ר איירין, אני "מצטטת מכאן" ‏http://www.drirene.com/no_way.php‏ ומביאה את המקור ואחריו תרגום:

I "Allowed" My Abuse? No Way!
September 29, 2000
Dear Dr. Irene:
Based on my experience, it seems a bit foolish to use the word "allow" as in "victims allowing the abuse." The word "tolerate" fits better, because abusers expect to do as they darn well please and will punish anyone who hinders their activity. Victims learn to tolerate - or else! Allowing or giving permission are rarely part of the equation, except in the mind of an abuser of course. I agree with you. "Tolerate" is a better word. In fact, I think it is so much better, that I'm tempted to change all instances of "allow" to "tolerate" on the site. But it's too big a job, so I won't.
Parenthetically, I use the word "allow" not to connote that you gave permission, but that you did not know enough to take your power and do what you had to do to disallow the abuse. But, I still like your word better. It has a better "feel."

As a former victim, I know all too well how hard it is to take a stand against abusive behavior. Abusers are not motivated to stop. In fact, their negative behavior usually escalates when their victim tries to resist or begins to set limits.

In the Taking Responsibility Stage (see Stages), I am willing to take responsibility for the fact that I should not have tolerated it, but I am not willing to go so far as to say I allowed it because I never did - it was foisted upon me against my will. To even consider otherwise seems self-abusive. Yes, abuse certainly was foisted upon you. Abuse is certainly not in the same realm as self-mutilation.

It seems like the more time and distance between now (freedom) and then (oppression) the more outrageous and ugly that old picture looks. Sometimes I still feel anger, but I mostly feel sad about it all.

My Question Is: Does this sound like a normal part of the process? Could it be that I need more time and distance? Or do you think this "allow" versus "tolerate" thing could be holding me back in my recovery? Any ideas? K
Yes, your feelings are "normal," whatever that is. Most women who have tolerated abuse for long periods of time feel the way you do. That feeling is your continued anger and outrage over what was done to you. Yes, I think you need more time and distance. And the good news is that time and distance are free for the taking.
Is "allow" vs. "tolerate" holding back your recovery? I don't think so.
Is it indicative that you have yet more anger to work through? Yes. It is a button.
Are you splitting hairs in spending time in your head on this distinction? Not at all. First of all, you are correct. Second, it seems to me that you are using this distinction to empower yourself and to deal with what was. Third, you are doing good stuff with your pondering: you are asking questions and examining yourself. This is about taking responsibility. You compose a thoughtful letter and make an excellent argument for your position without attacking. Control over anger is about taking responsibility.
As you deal with your abuse, my guess is that "tolerate" vs. "allow" will no longer have the emotional impact it has for you now. Let nature take it's course; it's working.
Thank you K for your input. My very best wishes, Dr. Irene

אני "איפשרתי" את ההתעללות בי? אין מצב!
29.9.2000
ד"ר איירין היקרה,
על סמך נסיוני, נראה לי טיפשי להשתמש במלה "לאפשר" בביטוי כמו "הקורבנות מאפשרים את ההתעללות בהם". המלה "סובלים" מתאימה יותר, כי המתעללים מצפים לעשות מה שמתחשק להם ומענישים כל אחד שעוצר את פעולתם. הקורבנות לומדים לסבול, לעמוד בזה – אחרת! נדיר מאוד ש"לאפשר" או "להרשות" נכנסים למשוואה הזאת, חוץ מאשר במוחו של המתעלל כמובן.
ד"ר איירין מגיבה:
אני מסכימה איתך. "לסבול" היא מלה טובה יותר. למעשה, אני חושבת שהיא כל כך מוצלחת, שאני מתפתה להחליף את כל ההופעות של "לאפשר" ל"לסבול" באתר. אבל זו משימה גדולה מדי, אז לא אעשה את זה. בסוגרים אומר, שאני משתמשת במלה "לאפשר" לא כדי לרמוז שנתת רשות, אלא שלא ידעת מספיק כדי להתחבר לכוח שלך וכדי לעשות מה שצריך לעשות שלא לאפשר* את ההתעללות. אבל, בכל זאת אני אוהבת יותר את המלה שלך. יש בה "תחושה" טובה יותר.

ק:

כקורבן לשעבר ידוע לי היטב עד כמה קשה לנקוט עמדה נגד התנהגות מתעללת. למרעילים אין מוטיבציה להפסיק. למעשה, התנהגותם השלילית לרוב מסלימה כשהקורבן מנסה להתנגד או מתחיל להציב גבולות.
בשלב של לקיחת האחריות, נכון לקחת אחריות על העובדה שלא היה מוצדק לסבול את זה, אבל לא נכון להרחיק לכת ולומר שאני איפשרתי או הרשיתי את זה מפני שאת זה מעולם לא עשיתי – זה נכפה עלי בניגוד לרצוני. אפילו לשקול אפשרות אחרת נראה לי כמו התעללות-עצמית.

ד"ר איירין מגיבה: כן, ההתעללות בהחלט נכפתה עליך. התעללות בהחלט לא נמצאת באותו מקום כמו פגיעה-עצמית.

נראה לי שככל שיש יותר זמן ומרחק בין עכשיו (החופש) לפעם (הדיכוי), כך התמונה הישנה נראית יותר מזעזעת ומכוערת. לפעמים אני עדיין חווה כעס, אבל רוב הזמן אני בעצבות על כל מה שהיה.
השאלה שלי היא: האם זה נשמע לך כמו שלב נורמלי בתהליך? יכול להיות שיש לי צורך ביותר זמן ומרחק? או שאת חושבת שהעניין הזה של "לאפשר" לעומת "לסבול" אולי מעכב את ההחלמה שלי? יש לך איזה רעיון? ק.

ד"ר איירין מגיבה:
כן, הרגשות שלך "נורמליים". רוב הנשים ש *סבלו
מהתעללות במשך תקופות ארוכות מרגישות כמוך. ההרגשה הזאת היא הכעס והזעם המתמשכים שלך על מה שנעשה לך. כן, אני חושבת שיש צורך בעוד זמן ומרחק. והחדשות הטובות הן, שזמן ומרחק ניתנים בחינם לכל דורש.
האם "לאפשר" לעומת "לסבול" זה מה שמעכב את ההחלמה שלך? לדעתי, לא. האם זה מעיד על כך שיש לך עוד עבודה לעשות על הכעס שלך? כן. זה עדיין כפתור לחיץ.
האם זו התעסקות אובססיבית באבחנה הזאת? בכלל לא. ראשית, הצדק איתך. שנית, נראה לי שהשתמשת באבחנה בין המושגים כדי להעצים את עצמך וכדי להתמודד עם מה שקרה. שלישית, ההרהורים שלך בנושא עושים רק טוב:

שאלת שאלות ובחנת את עצמך. פה מדובר על לקיחת אחריות. השקעת מחשבה וניסחת מכתב שקול, שמציג את הטענה שלך בצורה משכנעת וללא כל התקפה. השליטה בכעס היא לקיחת אחריות.
בהתמודדותך עם ההתעללות שעברת, הניחוש שלי הוא ש"לסבול" לעומת "לאפשר" לא ימשיך להשפיע עליך רגשית כמו שהשפיע עד כה. הטבע יעשה את שלו, באמת. תודה לך ק' על תרומתך, מיטב איחולי וברכותי. ד"ר איירין.

סוזן, תודה על תשומת הלב, אני בסדר:) תתחזקי ותראי שהכל יהיה בסדר. יצאת מהמקום של ההתעללות,
את אמיצה ואת לא צריכה לעזור לאף אחד להשתנות, את צריכה להיות נאמנה רק לעצמך ולבת שלך! מחזיקה לך אצבעות ליום ראשון:)
סופש נעים!
סוזן, בהצלחה היום:)
חני_בונה‏
קראתי לא בעיון רב, אבל הבנתי שהנקודה ש בשמת_א‏ מעלה שכאשר ההתעללות היא חמורה ומזעזעת, אז כולם רואים שאכן התעללות,
וכאשר היא התעללות כביכול פחות בוטה - הקורבן והסביבה נוטים לא לראות שהתרחשה התעללות, אלא נוטים להפנות האשמה עצמית או האשמה של הקורבן.
לכן בשמת_א‏ העלתה את המקרה המזעזע
ולדעתי גם חשוב להכיר מקרים כאלה, כדי לדעת להיזהר גם מאנשים שנראים תמימים...
משחררת אנחת רווחה... האינטרנט חזר, אחרי שממוצ"ש היתה תקלה.
סליחה מאוד שאני מקצרת.
אני עוקבת, ומתרגשת, ומתבאסת, ולא תמיד יש לי כוח להגיב.
מרגישה צורך להגיד כמה מלים לגבי הפגישה עם המורה שגרה בעיר אחרת.
מסכימה מאוד עם בשמת, שחשוב פנים אל פנים ולא בטלפון. גם אם זה ייקח זמן.
ונשמע שהזמן שעובר בינתיים הוא לגמרי לטובה.
בפגישה הזאת הרי לא מחכה לך מישהו ידידותי, אז לאן למהר??
אולי אי אפשר להגיד לאדם שלא מסכימים בשום אופן לדבר איתו בלי לשמוע לפחות קצת מה שיש לו לומר, אבל בטח שלא חייבים לרוץ לשם...
אם היא מכירה את אשתך שנים, גם אם היא אישה טובה ומוסרית ומחפשת אמת וכו', קשה לאדם לראות מולו משהו שונה ממה שדמיין במשך שנים שיראה, ובייחוד שמדובר כאן על דקויות ביחסים.

רוצה להוסיף כמה דברים, מתוך דברים שחוויתי:
אחד - אם באים אליה, אתה ואשתך, יחד עם הרב שמכיר אותך (אולי המורה ואתה ואשתך תיסעו אל הרב שמכיר אותך, במיוחד שהוא רב חשוב?? זה יכול לשנות לגמרי את האווירה בפגישה, מי בא אל מי, ובמיוחד אם הרב ההוא - חשוב...) או לכל אדם בעולם מטפל או יועץ או רב חיצוני אחר, אני מאמינה שחשוב להגדיר ולקבוע מראש שחלק מהפגישה יהיה מוקדש לשניכם יחד, וחלק יהיה מוקדש לכל אחד מכם לחוד.
אני מתקשה להאמין שתצליח לבטא את האישיות שלך ואת מי שאתה במלואה כשאשתך נוכחת שם, ולו אך כי קשה יהיה לך לבייש אותה עד כדי כך. אתם כרגע לא בהליכי גרושין, יש בך עדיין כמויות גדולות של רגישות אליה, אני חושבת שחשוב שיהיה חלק ביחד וחלק עם כל אחד מבני הזוג בנפרד. בעיני זה נכון תמיד, בכל תהליך זוגי, אם רוצים שזה לא יישאר בפתרונות קונקרטיים.

דבר נוסף, מתוך דברים שחוויתי: זה אף פעם לא עובד במאה אחוז אבל לפחות לשאוף לשם - עד כמה שאפשר, לדעתי, כדאי לנסות לא להיכנס מראש לסיטואציה שבה אתה מוצא את עצמך מתאמץ להסביר משהו, שאתה נורמאלי, נגיד. בדרך כלל במצבים כאלה (עוד לפני שנכנסת לחדר, אני כבר יודעת מה הולך לקרות...) מישהו מוצא את עצמו מאוד מאוד מתאמץ להסביר שהוא לא לא בסדר, שהוא לא עושה משהו חמור נורא שמיוחס לו. עצם הסיטואציה הזאת, שאתה מוצא את עצמך מנסה מאוד לשכנע, בצדקתך, בלי שעשית כלום רע, בעיני היא כבר לא נכונה.
אז מה כן לעשות? אני חושבת באופן כללי (בהתמודדות שלי עם מה שאני עברתי) שחלק מהריפוי של משפטים מגדירי מציאות הוא להשתמש בעיקרון ההיפוך: במקום - היא קראה לי משוגע, עכשיו אני צריך להחליט אם אני משוגע או לא, אם עשיתי משהו חמור או לא, אולי עשיתי משהו קטן ולא חמור, וכו' וכו' - להצדיק את עצמי בעיני עצמי, להפוך את הסיטואציה: היא אישה שקוראת לבעלה משוגע.
אני חושבת שכאשר מטיחים בך דברים בפגישה כזאת (כן, אני כבר מדמיינת..) אחת הטכניקות היא לתרגם כל משפט של אמירה לשאלה: נגיד, היא (המורה) אומרת שאתה - x, לא משנה מה. לתרגם לשאלה: את חושבת שאני x? שאלה אמיתית, ממקום מכבד. לברר איתה (איתה= עם המורה) מה ההגדרות שלה, מה הנחות היסוד שלה, לשאול שאלות כמו: יש משהו שאם אומר זה ישנה את דעתך? האם אשתי סיפרה לך גם ש(ככה וככה וככה, משהו טוב שעשית, סוף של סיפור שבו היית מלאך, וכו..)? לא להגיד: "אבל עשיתי ככה וככה", זה מתנצל. לשאול: האם היא טרחה לספר ולציין גם ש...? ועד כמה שאתה יכול, שהשאלה תהיה ממקום אמיתי ומכבד. (אני כותבת בניסוח חופשי, ומרשה לעצמי לגלוש לציניות מידי פעם, כדי להבהיר את הנקודה...).
לשאול ולשאול ולשאול. כשאתה שואל, היא (המורה) צריכה להיכנס למאמץ אינטלקטואלי. כשאתה מסביר, אתה במאמץ, אינטלקטואלי ורגשי.
קח בחשבון שאדם ששואלים אותו הרבה שאלות מרגיש לפעמים, ובצדק, מותקף. אז לא חייבים להגזים עם הטכניקה הזאת. מצד שני, מה עדיף? שהיא תרגיש מותקפת או שאתה תרגיש מותקף?
באמת זו הזדמנות לברר איך היא רואה אותך, איך היא רואה את אשתך, ומה היא חושבת. גם דברים שכבר הבנת לבד שהיא חושבת - מותר לשאול, כדי שהיא תיאלץ להגדיר במפורש. כדי שזה יהיה על השולחן. לא רק ברמה של תחושות לב שאי אפשר להוכיח.

ככל שאני חושבת על זה יותר, אני יותר ויותר חושבת שאחד המפתחות הוא מי בא אל מי.
עד כמה שאני מכירה קצת חברה חרדית אני חושבת שזה יכול לשנות את כל האופי של הפגישה, אם המורה של אשתך תיאלץ לנסוע אל הרב שלך, כי הוא חשוב יותר.
אדם מרגיש אחרת לגמרי כשהוא יושב בתוך חדר שהוא לא שלו.

זה נשמע לי מרגש ומדהים כל מה שאתה מספר, ובמיוחד הגילוי של אשתך שבעצם טוב לה איתך.
זה נשמע כמו משהו חדש לגמרי.
שוב מתנצלת שאני ממעטת להגיב, מנסה לשמור את הכוחות שלי לעצמי.
חלק מהמשפטים ומהדפוסים שאתה מתאר אכן מזכירים לי מאוד את אמא שלי...
(סליחה שוב שלא הגבתי אליך. העומס הרגשי אצלי לפעמים עולה על גדותיו...)
יש גם דוגמאות שקשה לי מאוד מאוד להתחבר אליהן.
אבל אני בהחלט מבינה את האמירה שמאחורי הדוגמאות ובמיוחד את היכולת שלך להסתכל על משהו שחשוב לך מאוד בחיוך, כן חשוב לך, מוכן לוותר כי יש הבנה שדברים אחרים מרכזיים הרבה יותר בחיים, ומוכן להילחם מתוך הבנה שהעניין פה הוא הדפוס. כשאתה מתאר את הדפוסים קל לי מאוד להתחבר ולהבין.

מאחלת הרבה הרבה טוב.


כשהייתי עם מתעלל, עבדתי חצי מהזמן כדי להסביר לאנשים שלא מדובר בריקוד של שניים, ושלא כל יחסים הם תלויים בשני הצדדים. לפעמים צד אחד הוא נורמלי, והשני מתעלל. והנורמלי פשוט עוד לא יודע לזהות התעללות, מופתע, בתדהמה, מקווה לטוב, מנסה לקוות שיהיה בסדר וכו'.
הרי לא עברנו בילדות קורס לזיהוי התעללות ואלימות שאינה פיזית. אז איך נדע?
נדמה לי שסיפרתי פה שלא מזמן חברים של הבעל המתעלל פגשו אותי ואמרו לי שרק כמה שנים לאחר הפרידה הם פתאום קלטו שלא אני הייתי האכזרית בקשר. הוא השתולל עליהם באיזשהו קונפליקט, ופתאום הם קלטו! עד אז הוא סיפר עלי סיפורי אלף לילה ולילה.
אבל למזלי היו לי יחסים לפני כן, שהיו נורמליים לחלוטין. אז ידעתי שאני נורמלית כל הזמן. נכון שלפעמים נכנעתי לתעתוע, אבל היה יסוד שהאמין בנורמליות שלי.
אז אל תצדיק את עצמך יותר! לא אשמת בדבר. אתה נורמלי. לכל אדם נורמלי יש חסרונות ויתרונות. זכותך שיהיו לך כמה חסרונות. בת זוג נורמלית היתה מסתדרת עם זה ופותרת קונפליקטים בצורה סבירה.

כן מציעה לך לספר פה עוד ועוד דוגמאות מחיי הנישואין שלכם כדי להוציא החוצה את ההתעללות, וכדי שאתה בעצמך לא תשכח באיזה סיוט אתה חי. זה מאוד עוזר למודעות למצב. לי זה מאוד עזר כשסיפרתי, עם דוגמאות.

סוזן, מה שלומך? איך היה?
סוזן, מה שלומך? איך היה?
הי חברים יקרים, אני חושבת שהפגישה היתה בסדר. העו"סית היתה נחמדה ומבינה. מחר היא נפגשת איתו אז היא כנראה תתרשם גם ממנו, אבל הוא יצטרך לענות לה על שאלות של מקרי האלימות שקרו... ואז לפי התגובה שלו של ההכחשה היא אולי תבין שהוא משקר..
מקווה שיהיה בסדר
יחד עם זה היא אמרה שהיום מאוד מודרני לתת משמורת משותפת...
אני רוצה לכתוב כאן עוד משהו, בדף, היום.
לאנשים קשה לפעמים לראות אלימות רגשית, עדיין קשה לי להשתמש במילה התעללות, גם כשהיא עומדת להם מול העיניים.
יש כאילו איזה מן מנגנון פנימי, לפעמים, שמסיט את המבט.
ליל שבת, לפני שבוע, הבן שלי אצל אבא שלו ואני מתארחת אצל אישה שאני מאוד מאוד אוהבת אותה.
אני יודעת שגם לה יש מקום מאוד גדול בלב אלי. אני יודעת שזה הדדי. למרות שהדרכים שלנו לאהוב שונות.
אחרי הסעודה, כשבני המשפחה מתפזרים כל אחד לעיסוקיו, זה הזמן שלנו לדבר.
בדרך כלל השיחה הולכת לכיוונים יותר קונקרטיים, אבל קרה לי כבר איתה שפתחתי את הלב על דברים שאני עוברת, כמו תחושת בדידות קשה ועייפות מדייטים, והיא מאוד מאוד היתה שם בשבילי. יש לה לב זהב ורגישות רבה, למרות ששפת הרגש היא לא השפה הראשונה שלה. יותר טבעי לה לבטא רגישות בשפת המעשים.
הרגשתי חוסר רצון להחזיק בכוח בפנים, ונתתי למה שבא לי לספר לזרום.
לא אמרתי אפילו ברמז את המילה התעללות. רק תיארתי סוג של מערכות יחסים ואת התוצר של זה בהווה.
חלק מהסיפורים היא אפילו שמעה ממני בעבר אבל בקונוטציה אחרת. כאילו ההקשר אז היה תהליכים שאני עברתי, לא מיהי אמא שלי.
יכולתי להרגיש מתי המבט שלה פוגש את שלי. ומתי הוא נמנע ממנו.
יכולתי להרגיש איפה היא לגמרי לא שיפוטית ואיפה היא שואלת את עצמה מה הסיפור בכלל והאם ההורים שלה היו יותר טובים. (קשה לא לבלבל בין התנהגויות חיצוניות ובין דפוסים פנימיים. בין נוקשות יתר וגבולות מחמירים בהשוואה לנורמות בסביבה, ובין צורך בשליטה גם על העולם הפנימי ולא רק החיצוני, נימוסי שולחן, צורת דיבור וכו'. לי עצמי קשה לעשות את ההבחנה הזאת ולא כי אני לא חכמה מספיק אלא כי כנראה משהו בי עוד לא יכול ולא נכון לו לראות, את הכל, לגמרי)
מכיוון ששיחות בינינו נוגעות הרבה פעמים בתחומי עיסוק של שתינו, היא ספרה לי על סיטואציות בהן לדעתה יש יותר מידי "שיחות נפש" עם בני נוער ויותר מידי "התבחבשות" בתוך הרגשות שלהם במקום גישה קונקרטית יותר.
כאן עצרתי, ואמרתי לה שלדעתי יש דברים שאף אחד לא יודע, אם לא מדברים הרבה יותר מידי שיחות נפש.
(אף אחד בעולם לא היה יכול לנחש שבמשך חצי שנה סבלתי מהקאות לא רצוניות, כתוצאה מעודף אכילה, עד שהן עברו, כי הגוף התרגל. הייתי נורמלית מידי כלפי חוץ והכל היה נראה לגמרי בסדר)

אני עצמי קשה לי לראות דברים.
פעם היתה לי אמונה מאוד חזקה, שאם אני נמצאת במקום מסויים בתפקיד הקהל, אסור להישאר פסיבית מול התרחשות של אלימות רגשית, יש לי תפקיד שם. גם אם לא בחרתי בו, וזה בא במקרה.
אם מישהו בחר לעשות את זה מול הפרצוף שלי, לתגובה או להיעדר התגובה שלי - יש תפקיד.
כשאני מסתכלת על עצמי היום, איפה אני מתארחת ואיפה אני מעדיפה לא להתארח, כי לא נעים לי לראות דברים אני לא בטוחה שאני עדיין במקום שלוקח תפקיד. אני במקום שהרבה יותר עסוק בלרפא את הפצעים של עצמו.
וקשה לי לרפא פצעים בסביבה שמשקפת לי שהמוכר לי הוא אכן מה שישנו - זה הנורמה, ככה מתנהגים במערכות יחסים. אני רוצה לראות דברים שמחים. יחסים שמחים. (אין מושלם בעולם אף פעם, אבל לא בכל מקום יש אלימות רגשית, על אף שאני עדיין בתהליך של להפנים את זה. אמא שלי יצרה בתוכי ערבוב נצחי דרך משפטים שקובעים ש"לא כולם מושלמים ואין מלאכים בעולם {אמת} ובכל מערכת יחסים יש $#@%& - שזה יוצר מעורבבות חסרת הבחנה, ונדמה שהתבוננות בעולם מצדיקה אותה)

אני מאמינה שחלק משמעותי מריפוי של דברים מהסוג שעברתי הוא הסרה של מסך הסוד, שתמיד קיים בסיפור.
ולכן למילים ולשיתוף יש תפקיד חשוב.
ואני ערה מאוד לקושי לפגוש אנשים שמסכימים לראות.
והם כן קיימים.

אני מרגישה כרגע נורא קטנה ולא חכמה ולא יודעת, אבל נדמה לי שבעולם האידיאלי שלי יהיה מותר לאנשים לראות ולהגיב ולהיות שם בשביל אחרים ויהיה מותר לאנשים גם להזיז את המבט. פשוט כי נדמה לי שחיוב מוסרי של אנשים לראות כשזה מול הפרצוף (לא מדברת עכשיו על אלימות פיזית, פגיעות מיניות, לא מנסה להיות ברורה איפה עובר הגבול...) יוצר יצור אנושי שדומה לפקידת -סעד ממוצעת - אדם שתפקידו לראות ומצטיין בראייה לא רגישה {וסליחה מכל העובדות הסוציאליות, יש גם מהממות, אני יודעת, ראיתי יותר מידי, גם באופן אישי וגם בעבודה, מהסוג בעל-הכוונות-הטובות-באופן-בסיסי שמפעיל אותן בחוסר רגישות ובראייה לא חכמה באופן משווע).

בשמת, הייתי שמחה לשלוח לך גל גדול של חום, או כל דבר אחר שהיית רוצה לקבל.
לא יודעת האם מתאים לך ממני.
על כל פנים, תודה לך.

אמא שלי התקשרה, אחרי זמן ארוך מאוד שלא דיברנו, בדיוק תוך כדי שאני כותבת כאן.... ...................
רוצה להזמין אותי לשבת. אני יודעת שזה יכול להישמע הכי לא אסרטיבי בעולם, אבל עשיתי בדיוק את מה שהיה בא לי לעשות באותו רגע - עניתי לטלפון כי היה בא לי לענות, שמעתי אותה, אמרתי שאני לא יודעת איך להגיב כי זה לא היה בתוכניות שלי (באמת שלא היה לי מושג באותו רגע מה בא לי. עד עכשיו, במשך תקופה מאוד ארוכה, לא היה בא לי, בלשון עדינה...) וסיכמתי איתה שלא תיקח את ההזמנה באופן מחייב ושאני לא חייבת לחזור אליה. אחזור אם ארצה לבוא
פעם הייתי מרגישה שהיא מחזיקה אותי ביחסים דרך להציע דברים וליצור מצבים שאני צריכה לחזור אליה, ולהגיד כן או לא... על דברים שלא ידעתי בכלל אם אני רוצה... להזמין לשבת זה נורמלי, מה מתאים לי - זה עניין לחוד).
_בשמת, הייתי שמחה לשלוח לך גל גדול של חום, או כל דבר אחר שהיית רוצה לקבל.
לא יודעת האם מתאים לך ממני.
על כל פנים, תודה לך_
בטח שכן hug-sad תודה לך flower
יותר מזה אכתוב, היא חברה טובה של אשתי, ואשתי מסתכלת עליה בהערצה, וכל מילה שיוצאת מפי המורה שלה היא שותה בשקיקה, אז למעשה היא רואה באשתי רק את הצד המעריך המכבד הצמא לידע וכו'... היא לא רואה אותה מחמיצה אליה פנים וקוראת לה בשמות גנאי, ומאידך עלי המורה חושבת שאני תמהוני, ולפי הנתונים האלו היא מנהלת לנו את הבית שלי בשלט רחוק.

מבינה מאוד מאוד. בעיקר שהיא פוגשת אצל אשתך את הצד הצמא, המשתוקק לקבל... זה שאתה לא תמיד פוגש...
לכן אני לא מבינה מה יכול לצאת טוב מפגישה כזאת, חוץ מאשר בעזרת התערבות ישירה של בורא עולם, אבל במסגרת חוקי הטבע אני לא מבינה מה יכול לצאת מזה טוב.
יש לה דיעה עוד לפני שהיא דיברה איתך. מה יכול להשתנות??
לכן אני חושבת שהיא צריכה להתאמץ מאוד כדי שאתה תסכים להגיע. היא צריכה להתאמץ, להסביר לך מה מטרת הפגישה מבחינתה. (היא יוזמת הפגישה,נכון? אחד הדברים שעוזרים לשים גבולות הוא לבקש מיוזם הפגישה להגדיר את המטרה של המפגש מבחינתו. כל תשובה לגיטימית בתנאי שהיא מנוסחת במלים פשוטות ולא בערפול)

אני מאמינה שחשוב להגדיר ולקבוע מראש שחלק מהפגישה יהיה מוקדש לשניכם יחד, וחלק יהיה מוקדש לכל אחד מכם לחוד
זה כבר אבוד מראש, כל פעם שניסינו לדון אני ואשתי עם עוד גורם שלישי, אז אשתי תקעה את כל העסק, היתה נכנסת להיסטריה מכל משפט שהייתי מוציא מהפה, מתחילה לדבר בזעם, בוכה, עוצרת אותי על כל מילה, ואפילו אם הייתי מצליח לדבר אז כשהיינו יוצאים מהדיון היא היתה זועמת מכונסת בתוך עצמה וכו'... וכמו שכתבה בשמת, אין כאן רצון לישוב הדורים, יש כאן רצון לשליטה.

בדיוק בגלל דברים כאלה נראה לי שיש מקום להגדיר מראש זמן לכל אחד לבד, שבו הוא יכול להתבטא בחופשיות.
עם המורה הזאת כמו שאתה מתאר אותה אני לא בטוחה בכלל שיעזור זמן לבד איתה. אבל כגישה בכלל בעיני זה חשוב. עצם זה שמי שפונה אליך (או שאתה פונה אליו) מבין שאתה אדם ולא רק זוג, אתה גם אדם וגם זוג - בעיני זה חשוב. עצם זה שמי שפונה אליך מבין שיש דברים שנכון לומר לך גם בנוכחות בת הזוג ויש דברים שאולי לא מכבד לומר לך או לשאול אותך וכו' באוזניה - בעיני זה חשוב. אצל אדם שנעול מראש, אני לא בטוחה שזה ישנה הרבה. זה כן יכול לשנות קצת - לפחות תוכל לדבר ברצף. בשביל מה בכלל ללכת אם אתה יודע מראש שלא תצליח לדבר? אולי כדאי קודם לדבר על התסריט של מה שהולך לקרות (היא תקטע אותך, בהיסטריה, גם אם תצליח לדבר ולבטא את עצמך - יהיו סנקציות אחר כך, בבית) עם בת הזוג.

וואלה, אני רואה פתאום את המשפט שמופיע לי למעלה: אתה מלמד הכי טוב את מה שאתה הכי צריך ללמוד בעצמך
אכן, צריכה ללמוד בעצמי... עוד פעם ועוד פעם... לצערי כבר תרגלתי את זה, לא מעט, בתקופת מאבקי הגרושין...

זה לא יעלה על הדעת שאני במשך חודש שלם ארדוף אחרי המורה כדי לנסות להסביר לה את ההשלכות של הדברים שהיא אמרה לאשתי, והיא פשוט לא תתייחס אלי כי היא לא זמינה או יותר נכון כי פשוט היא לא רוצה להתחיל לדון איתי בדבר...
בעיני, היא צריכה להידרש להסביר מה היא כן רוצה עכשיו. עכשיו היא כן רוצה להיפגש איתך - למה?? מה היא מבחינתה רוצה??

האם נראה לה שאפשר להקים בית בריא באופן כזה, שהסמכות העליונה היא למעשה חברה של אשתי, ששייכת לאסכולה חרדית מאוד שונה משלי, ושאינה מחשיבה את דעתי בגרוש, ומחליטה עבורנו החלטות בשלט רחוק,
זה נשמע מצב מאוד לא בריא בפני עצמו
כאשר הזרוע המבצעת (אשתי) משיגה את רצונה על ידי זלזול בוז ושאר אלימות מילולית...
שזה כבר התעללות... sad

והתחילה לדבר ממש להיפך ממה שאמרה קודם
מוכר... מזכיר את אמא שלי... אצל אמא שלי, זה רק מפני שהעולם עדיין לא מבין את המורכבות של המציאות ואת העומק שלה, וחושב בצורה כל כך שטחית... (שטחית=יוצא מנקודת הנחה שדבר והיפוכו לא יכולים להתרחש בו זמנית.) (אין איזה אייקון של פרצוף עם חיוך ציני....??)

דווקא בגלל שראיתי את כל זה, רציתי לפתוח את הנושא, כדי להיות חזק עם עצמי
מעולה!!! אם זאת המטרה, אז הלוואי שתגיד עוד מיליון פעם דיעות שאני לא מסכימה איתן בענייני גרביונים לילדות...
happy

עם כל הזעזוע והבוז והזעם, והברוגזים, והפרצופים החמוצים_
את אמא שלי כבר הזכרתי היום??

_אני יודעת, ואתה מטורף, אני מבינה ואתה חולה נפש, לי יש שיקול דעת, ואיתך אי אפשר בכלל לדבר!
אמא שלי, לגמרי, מול ילדה בת 16. היא מבינה והאחר חולה נפש. היא יודעת, והשני מטורף. לגמרי לגמרי.

כל העניין הזה של לא להיות קורבני, אז כעקרון כשבשמת בהתחלה כתבה לי שאני צריך ללמוד לא להיות קורבני בכלל לא הבנתי על מה היא מדברת, אני ממש לא הטיפוס הכנוע הזה שמוריד את הראש על כל פיפס של הזולת, זה נכון אני מאוד ותרן, והרבה דברים לא ממש מזיזים לי ולכן גם לא איכפת לי לותר, אבל כשאני רוצה לעמוד על שלי אני עומד על זה בלי להתרגש יותר מדאי.
אז מה שהבנתי זה ככה: למעשה הרבה אנשים במובן זה או אחר הם קורבניים בפוטנצייאל, כלומר יכול להיות שהם יתחתנו עם בן זוג שלא יחפש לרמוס אותם ואז ממילא לא יהיה שום ביטוי משמעותי לקורבניות שלהם, כל זמן שהם לא רמוסים לגמרי ואין להם שום החשבה עצמית ואז זה יכול לבוא לידי ביטוי בכל מיני תחומים אחרים בחיים, אבל בגדול עד כמה שהזוגיות בריאה אז אין סיבה שמה שאחד מבני הזוג לא רוצה להכנס לעימותים ומוותר על כל דבר יחשב כבעיה, כיון שבן הזוג שלו כבר ישלים את החסר וישתדל ממילא לא לרמוס אותו, והכי הרבה יהיו נקודות בחיים פה ושם שהוא יוותר על משהו שקצת חשוב לו אבל בגדול תהיה לו זוגיות מצויינת.
(וזה מהחשבתי לעצמי שאני אהיה עוד קודם החתונה, כלומר אחד שלא משנה לו כמה אורחים יש בשבת ואיך הבית מעוצב מה אוכלים וכו'... העיקר שהעקרונות הדתיים שלי ישמרו כראוי)

זה נקודה מאוד מאוד מרכזית בעיני. מאוד.
מזכיר לי באופן אישי את שיעור "יסודות הבית היהודי" בתיכון, שמעולם מעולם לא התחברתי אליו (על אף שלמדתי שם כמה דברים חשובים). כל הדיבורים על "אהבה זו נתינה", שלקוחים מהרב דסלר. (דווקא מאוד אהבתי את הספר שלו בכללי, אבל לא את הנקודה המסויימת הזאת ובטח שלא את ההעצמה שעשו לה). מאוד עזר לי דווקא ספר של רב חרדי שאני לא זוכרת את שמו, שמסביר ההיפך. שבשביל אהבה אתה צריך להיות קיים.

ובסוף שהיא סיימה את השיחה, הייתי בטוח שאני הולך לקבל את היחס המיוחד שלה, מן עצבנות שתיקה וכו'... אבל לא היא הגיעה מחוייכת ואמרה שהמורה שלה הסבירה לה שלא על הכל צריך להסכים, וצריך לראות איך חיים יחד בשלום וכו'...
וואו!! משהו טוב קורה! נכון שאתה מבואס ובצדק מזה שרק מילה אחת של המורה וכבר אשתך משתנה לגמרי.
אבל... לא יודעת איך להגיד את זה בלי שזה יישמע מיסטי, בעיני זה רציונלי לגמרי - המורה לא היתה אומרת את זה אם היא לא היתה חווה דרך אשתך, דרך צליל הקול, צורת הסיפור, דרך דברים קטנים שלא נאמרים במלים, את מה שמשתנה ומתחולל בבית שלכם.
לדפוסים יש נטייה להנציח את עצמם ולמצוא במציאות אינספור הוכחות לקיומם. לאדם כמו אשתך יש משהו שיגרום לחפש ולמצוא את מי שיגיד לה את מה שהיא רוצה לשמוע. זה שהיא שמעה משהו אחר, זה כי המציאות שלה בשלה לשמוע משהו אחר, והיא הוליכה את המורה בדרכים לא מודעות ולא מילוליות כך שתאמר לה משהו אחר.

אבא שלי, חמש דקות לפני הדלקת נרות חנוכה, מתקשר לשאול מה שלומי, אחרי שהסברתי לו שנעים לי שהוא מתקשר ולא מנסה להיות בקשר איתי רק כשאני בקשר עם אמא שלי. כשאני שואלת מה שלומו, הוא מספר לי על בעיה רפואית של אמא שלי ומוסיף: אולי אם הייתן יותר בקשר.... אני מתחממת, עונה, קוטעת את השיחה וממשיכה אותה, כשבסוף הוא אומר לי: אמא לא מתערבת לילדים שלה אפילו 10% ממה שחברות שלה מתערבות לילדים שלהן (מדובר על ילדים נשואים, כמובן...). משפט כזה פעם היה סותם את טענותי לשבע שנים לפחות, כי אמא שלי הרי מייצגת את קול ההיגיון האובייקטיבי בעולם ואם אפילו חברות שלה שהן נורמליות לגמרי חושבות ככה אז מה יש לי להגיד... מכיוון שכבר התעמתתי בתוך עצמי הרבה פעמים עם הקול הפנימי הזה, אז למרות שהשיחה הזאת תפסה אותי ברגע של חולשה ובשיא החוסר אסרטיביות, פשוט עניתי: כל אחד מוצא לעצמו את החברים שדומים לו.
פשוט, הבנתי מתישהו שהמציאות ממחזרת את עצמה דרך ההבנות שלנו את העולם.
הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

שאלה/תהיה , בעיקר מופנית לבשמת- האם נראה שיש קשר בין תסמונת שטוקהולם ליחסים בין ילדים להורה מתעלל?
כאשר העלתי נקודה זו בפני פ. הסעד ולהקת צוות הרווחה, הם בהו בי בעיני עגל.
בנוסף מוסיפה שגם במקרה שלי העוסיות אוכלות לאקס שלי מכף היד- הוא נותן להם הופעה של גבר מקסים מצד אחד, ומצד שני של אב שבור לב, אוהב המוכן לעשות הכל ולקבל כל טיפול כדי להיות אב טוב... וכמובן שמיותר לציין שבתכלס זה הכל הצגה אחת והוא אב מתעלל בדיוק כמו שהיה קודם ןבדיוק כמו שהיה בן-זוג מתעלל... רק שהוא יודע איזה מזמורים הם אוהבים לשמוע...
ואני רואה בדיוק מתי הוא מתמקד באחת מהן- הן מתחילות לחזור על שקריו כאילו הם העובדות והאמת ובמקביל תוקפות אותי.
ולא יאמן איזה ג'יפה נחשפת בפגישות איתם, כשהם מנסים להצדיק את המעשים הנוראיים שלו כלפי הילדים- החל באמירה שגם הם אמרו לילדים שלהם שהם יהרגו אותם ןעד שגם הם "פרקו לילד שלהם את הכתף כשריסנו אותו"...
חלם זה כלום לעומת מה שקורה ברווחה ובמערכת בתי המשפט, וזה היה יכול להיות משעשע אילולי החיים והבריאות הנפשית של ילדים לא היו תלויים בהם...

מרגישה צורך לבקש עזרה. ולא יודעת להגיד אפילו לעצמי איזה סוג של עזרה. עזרה במה.
כבר למעלה משבוע עם זמנים של כאבי ראש סודקים, תחושה נסדקת מבפנים, שפריצים של דיכאון, של מקום רגשי מאוד קשה, ולפעמים דווקא שמחה. העיסוק פה בדף בכל מה שקשור להתעללות לפעמים משחרר פיזית משהו שתקוע בקרסול (בדף שפתחתי, החלמה מדלקת בגיד בקרסול, כתבתי על מה מדובר, כדי לא להכניס לפה נושאים שלא שייכים), מצד שני עיסוק אינטנסיבי מידי עושה תחושה של עומס על הקרסול.
לא יודעת האם מה שאני זקוקה וצריכה זה שוב את הבהירות, את סוג הפנס ששמה בשמת, ושמה טלי_ב‏, פנס שאומר: כן, מה שעברת זה התעללות, ואין פה שאלה. השאלה היחידה היא איך את רוצה להגדיר את זה בפני עצמך, איך את רוצה להסתכל על זה, להשתמש במלים רכות או חדות, עקיפות או ישירות, מאיפה להיכנס לתוך עצמך.
או שעדיין משהו בתוכי עוד לא שם.

אם למה שעברתי קוראים התעללות, אז כנראה שלא הייתי פגומה מההתחלה אבל אני פגומה מאוד עכשיו
אני מבינה את הרגש שאת מביעה פה, אבל תרשי לי לחלוק עלייך בגדול.
כל מה שאת מספרת על ילדותך ועל נעורייך ועל התקופה שלפני שהתחתנת ועל התקופה שהיית נשואה - המוטיב שעובר שם כחוט השני הוא ש את פגומה.
אמא שלך התייחסה אלייך כאל "פגומה" כל חייך.
ואת הפנמת את זה, כאבת את זה, וניסית להתמודד עם זה, להתגבר על זה וכו'.
אז מאיפה בא הרעיון שעכשיו שאת יודעת שכל ראיית המציאות שלה היתה מעוותת, וכל הדברים שהיא אמרה לך היו שקר מוחלט - דווקא עכשיו את פגומה?
קודם היית פגומה!
כל חייך היית פגומה!
היא טענה שאת פגומה, ואת האמנת לה.
יותר מזה, בזמן שהתמרדת והתווכחת איתה - באותו זמן האמנת לה. הפנמת את כל מה שאמרה. ספגת את כל מה שחשבה. ועשית כל מה שציוותה עלייך.
את לא נולדת פגומה.
לא היית פגומה.
ואת לא פגומה עכשיו.
מה שאת כן, זה פגועה מאוד. פגעו בך ואת פצועה. אלה פצעים שאפשר להחלים מהם. אבל הגיע הזמן להפסיק להכחיש אותם.

כשקראתי את כל זה, לא הייתי מסוגלת להגיב באותו רגע.
גל גדול שעלה בתוכי באותו זמן, אמר רק: לא, בשום אופן לא, לא ככה, לא רוצה, לא מסכימה.
לא רוצה להיות מישהי מאוד פגועה כמו שלא רוצה להיות מישהי פגומה.
<מסכימה שהרבה יותר טוב להיות פגועה מפגומה, אבל באותו רגע כל המלים צלצלו אותו דבר, חוצמזה שנדמה לי שמיציתי משהו בשלב הזה, של להיות מאוד פגועה> <זאת לא פעם ראשונה שאני פוגשת את הנושא למרות שאז לא הלכתי איתו עד הסוף, למקום של בירור מוחלט, לא מה אמרה לי המטפלת אלא מה אני חושבת, ולכן זה כן פעם ראשונה ולא פעם ראשונה ביחד. חלק עבר עיבוד חלקי וחלק לא וחלק עבר כבר מספיק לבינתיים>
הדימוי היחיד שעלה לי בראש שיכול להחליף את המילה - פגועה מאוד - היה נסיכה, אבל נסיכה אמיתית מהאגדות, כזאת מן עם שמלה בצבע כסף רקומה באור ירח, או תפאורה אחרת, לא חשוב - נסיכה שנפלה בשבי, אבל תמיד היא היתה נסיכה. לא פגומה ולא פגועה. בטח שעכשיו היא פגועה, מאוד, וצריכה התייחסות לפצעים שלה, אבל הפצעים הם לא היא, זה לא המהות שלה.
במקביל, יש חלק, שהוא לא נסיכי בכלל, ארצי מאוד, שפשוט, בהבנה פשוטה, הסתכל על הכל, ראה את השלם, הבין את הדפוס, את הסיפור, את הכותרת ואת החלקים, ושם התחושה היתה: כאילו - נגעתי בקרקעית, בהכי נמוך שיש, בתוך משהו שחשבתי שהוא בור שחור ללא תחתית בנפש שלי, נגעתי שם כבר, הבנתי הכל, ראיתי הכל, ומשם יש רק שמחה גדולה מאוד ופשוטה מאוד של חלק שיודע - שכל מה שאמא שלי עשתה, אמרה וכו' - זה פשוט שטויות מוחלטות שהוא מתנתק מהן והולך הלאה לדרכו, הרבה יותר קליל.

כבר יותר משבוע אני מרשה לגלים של הרגש לטלטל אותי בין החלקים, דואגת נורא לקרסול, שלא ייפגע מעודף עומס רגשי.

המטפל, <מי זה המטפל - שוב, כתבתי בדף החלמה מדלקת בגיד בקרסול, כדי לא להעמיס כאן עודף פרטים שלא קשורים לדף> כשהייתי אצלו לפני שבוע, הפתיע אותי כשאמר שנראה לו דווקא לא למהר, לא לרוץ לחלק הזה שפשוט רואה הכל ועובר הלאה, לתת כן מקום להבנות עמוקות ולתהליכים אטיים.
כשהייתי אצלו שוב אתמול (וזה אדם שמאוד טוב לי ונכון לי לעכשיו) לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי לדבר שוב על הנושא, כאילו הלכתי כל הזמן לייד, מסביב, קרוב. לא לאבד משהו חשוב אבל גם עדיין לא לוקחת עליו בעלות.
קוראת פה בדף ומגיבה לאנשים וכותבת לאחרים אבל נשארת לייד עצמי.

עד עכשיו זה התאים, עכשיו התחושה שאפשר כן קצת פנימה, קצת יותר עמוק. אבל לא יודע כמה עמוק. כמה בהירות וראייה ברורה יכולה לשאת, וכמה הקרסול יכול לשאת, וכמה הבדידות <גם עליה כתבתי בדף החלמה מדלקת בגיד, לא מתאים לפה> יכולה לשאת.

הרבה תודה.

האם נראה שיש קשר בין תסמונת סטוקהולם ליחסים בין ילדים להורה מתעלל?
כמובן! זה אותו דבר.
(בתור דוברת שבדית, תסלחו לי שאני מתקנת, סטוקהולם. לא בש' כי זה גורם להרבה אנשים לחשוב שמדובר בש' ימנית, כמו ב"שאול", בעוד שמדובר בש' שמאלית, כמו ב"שמחה").

_כאשר העלתי נקודה זו בפני פ. הסעד ולהקת צוות הרווחה הם בהו בי בעיני עגל_
ברור... השתגעת לשאול אותן שאלות כאלה... תיזהרי, שלא יתייגו אותך בתור "פסיכית".

לב_שמח‏ hug-sad
את כל כך נסיכה! ממש דייקת בדימוי.
את נסיכה שהיתה כלואה בראש המגדל הרבה שנים.
אמא שלך כלאה אותך.
היא עשתה את זה מתוך דחף לא מודע, לעצמה היא סיפרה שהיא חייבת להגן עלייך מפני העולם האכזר שבחוץ, לחסן אותך כדי שלא תיפגעי אולי, אבל זה לא משנה מה הסיפורים שהיא סיפרה לעצמה.

התוצאה היתה, שאת, בשמלת הכסף שלך, בנפשך העדינה והמלאה רגישות ואור ירח, קסומה ומופלאה, היית כלואה בראש המגדל כל כך הרבה שנים, על לא עוול בכפך.

ולא היה לך טוב.
ולא טוב לך.

ועכשיו, את מוצאת אחד אחד את כל המפתחות שיפתחו אחד-אחד את כל המנעולים שכולאים אותך, ואת כבר יורדת במדרגות ופותחת עוד דלת ועוד דלת ועוד דלת, ועם כל דלת את יורדת בעוד מדרגות מראש המגדל, את כבר יצאת מהשבי שבראש המגדל אבל את עדיין יורדת במדרגות ומגששת אחרי עוד מנעול ומחפשת את המפתח המתאים.
אלפי מדרגות.
מאות דלתות.
מאות מנעולים.
מאות מפתחות.
עבודה קצת סיזיפית, אבל את לא תוותרי, את מרגישה שכבר התקדמת הרבה. את יודעת מתי לנוח על המדרגות, לנמנם מעט, ומתי לקום ולנסות מפתח אחר מפתח עד שתמצאי את המפתח המתאים לדלת הנוכחית ותרדי עוד כמה מדרגות - עד לשיחרור הסופי.

וכל הזמן הזה, את נסיכה.
וכל הזמן הזה, למרות הקושי, את זוכרת שאת בדרך לשיחרור, שאת מצילה את עצמך, שיש לך כוחות ויש לך המון אומץ. flower

בשמת לא רק שאני מתויגת כפסיכית אלא גם חרדתית. להוותי החזקתי מהם וציפיתי מהם ליותר מדי בהתחךה והם לא ממש מתמודדים עם זה טוב וגם מרגישיםכנראה מאוימים מהידע שלי וזו לא פינה טובהלדחוק אליהאנשים טיפשים עם הרבהכוח. נופלת על זהשוב ושוב.
וזו לא פינה טובה לדחוק אליה אנשים טיפשים עם הרבה כוח
צודקת sad
מי עוזר לך? מי מייעץ לך? מי יכול לבוא איתך להחזיק לך את היד כשאת נפגשת איתן? האם יש גבר כלשהו בסביבתך שיכול להיות איתך במצבים האלה? זה יכול לעזור. אבא? אח? בן דוד? דוד? חבר ילדות?
משום מה tongue גברים משפיעים על הזן הזה phased
(אני כותבת "משום מה" אבל די ברור משום מה phased )
ואם לא גבר, אז אשה: חברה טובה? עורכת הדין שלך? מישהי?

להזכיר לך. לתמוך בך. לעצור אותך כשאת שוכחת מול מי את עומדת ונדמה לך שאלה בני אדם שהם בעדך, שמבינים עניין, שאפשר לדבר איתם sad
(עו"סית מהאתר שיכולה לתמוך בך? הרי יש עו"סיות מקסימות, רק חבל שכל כך מעטות במצב הזה "נופלות" עליהן sad )

שלום יוסף,
תענוג לקרוא את הבשורות הטובות,
אני מבינה לגמרי על מה אתה מדבר כשאתה אומר נחת.
ואני מקוה בשבילך שלא תצטרך להיזהר או להיות בהיכון בבית שלך.
שמחה שאתה מוריד מעצמך את תפקיד משכין מצב הרוח הטוב בבית.
לגבי שיחה עם המורה:
יכול להיות שזה טוב שתיפגש איתה.
גם תוכל לספר לה על השיפור והיא תראה שאתה שמח ממנו.
חשוב שמצד אחד יהיה לאישתך מישהי שהיא "בצד שלה"
ומצד שני שהיא תדע שאתה בטוח ביכולות שלך ושל אשתך לשפר את המצב.
אבל אם היא לא משתפת פעולה עם הנסיונות שלך לקשר איתה אולי זה סימן שאתם לא צריכים להיות בקשר.....
ומאד אהבתי את זה:
פשוט כאן אני מרגיש יותר בבית
flower
למרות שנראה שזה די קרוב שאני כבר אספר לה הכל
לא ממליצה.
כרגע בקצרה, אבל זהירות. משנה זהירות. ועוד פעם זהירות.
להגיד לאדם מרעיל שהוא מרעיל - זה במקרה הקל חסר כל תכלית ותועלת, ובמקרה הגרוע מזיק. לעולם לא מועיל.
מה כן מועיל?
אם האדם מבין בעצמו. ואת זה צריך לעשות בעדינות ובתיחכום.

איפה קונים את הספר ‏מילים הורגות" באינטרנט? "הנה למשל כאן" http://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=38558#.UqhGcdJdWDs
איך קונים? "הנה הסבר כאן

והיא שכאשר העסק זורם אז אין לי כח להמשיך להתעסק בכל פרשיית ההתעללות הזו, מה שמרגיש בשבילי במציאות שכזו זה פשוט לשכוח הכל, להמשיך הלאה לחזור לשגרה ולקוות לטוב
מוכר, מוכר.
אני רק רוצה להזכיר לך, שכרגע כל השינוי מאוד חדש וטרי.
עם כל תקוותי שכך ימשיכו העניינים מעתה והלאה,
תסלח לי שאני שוב באה לשפוך דלי צוננין על ההתלהבות flower ולהזכיר לך שברגע שתירגע ותרפה מהעמידה על המשמר, עלולה אשתך ליפול חזרה מבלי משים להרגליה הקודמים.
כרגע, הדפוסים החדשים אינם הרגל בשבילה.
היא מחזיקה בהם כל עוד אתה מחזיק את עמוד השידרה החדש שלך.
היא במודעות כל עוד אתה במודעות.
המודעות והעירנות וההקפדה שלך - הן הן שמחזיקות אותה בהתנהגות החדשה.
עד שזה ייהפך לה לטבע שני, ייקח זמן!
קשה עד מאוד לבטל הרגלים מושרשים מילדות, וזה בוודאי לא לוקח שבוע.

אז אנא, שמור על עצמך.
תזכור לנשום עמוק ולהרגיש את עמוד השידרה שלך (עוזר לעשות עם היד והאצבעות מעין תנועה של רכיסת רוכסן מלמטה, מאיזור הטבור בערך, ועד למעלה, עד קצה הקודקוד בערך),
תזכור לדבר עם ההוא למעלה ולהזכיר לו שתעזור לכם מעט השגחה פרטית,
תזכור לייחד מדי יום כמה פעמים ביום ברכה או תפילה שמתחברת לך לעניין הזה ושמה את השינוי החיובי ואת השמירה על כבוד בנישואין בראש מעייניך וכמגן על ביתך.

flower
דמיין שמלמעלה יורדת ברכה על ביתך, על ראשך, על ראש רעייתך, על ראשי ילדיכם, והיא מאירה והיא זורמת והלב מתמלא אהבה, שמחה ועדנה
flower

מה שמרגיש בשבילי במציאות שכזו זה פשוט לשכוח הכל, להמשיך הלאה לחזור לשגרה ולקוות לטוב
מסכימה עם תגובת בשמת לדברים אלה, שהשמחה (לצערי) מוקדמת. במקרה שלי המתעלל שמע את דברי בתשומת לב, כמעט לא התווכח, הסכים על חלק מהדברים, התנצל עליהם, הבטיח ים של הבטחות. ולא עבר זמן רב וחזר לסורו. והתהליך הזה קרה מספר רב של פעמים.
עצם ההכרה שלו שיש בעייתיות בהתנהלותו אינה מספיקה לחולל שינוי עמוק ואמיתי! אפילו ההכרה שלו בסבל של הקרבן לא הספיקה. ההשפעה אכן היתה קצרת מועד.
לכן, יש לאזור כוח להמשך ואנא לא להרפות ו"לשכוח הכל".
בשמת, hug hug hug
תודה רבה רבה רבה.
את כל כך נסיכה! ממש דייקת בדימוי. happy

היא עשתה את זה מתוך דחף לא מודע, לעצמה היא סיפרה שהיא חייבת להגן עלייך מפני העולם האכזר שבחוץ, לחסן אותך כדי שלא תיפגעי אולי, אבל זה לא משנה מה הסיפורים שהיא סיפרה לעצמה.
מאוד מאוד מדוייק לי. יש לי רמזים מתוך כל מה שקרה שזה כנראה מה שהיא סיפרה לעצמה.
אבל הדחף הוא דחף, שלא קשור בכלל לסיפורים.

התוצאה היתה, שאת, בשמלת הכסף שלך, בנפשך העדינה והמלאה רגישות ואור ירח, קסומה ומופלאה, היית כלואה בראש המגדל כל כך הרבה שנים, על לא עוול בכפך.
את יודעת מה הכי מדכא איתה? שגם היום היא מבלבלת אותי. אז, כנערה, אני חיפשתי אור ירח והיא פירשה אורות וירחים כסוג של מוזרות עד פתולוגיה. היא שידרה עולם נורא קונקרטי, מעשי, עולם של פסיכולוגיה שעוסק ברגש באופן מנותק לגמרי מכל היבט רוחני, היבט של דמיון, של עולמות שמעבר, של מה שלא נראה רק לעיניים. כאילו כל היבט כזה הוא רק תירוץ לדחפים שאתה מדחיק.
ברגע שאני הגעתי לנקודה, לפני שלוש-ארבע שנים, של להתחיל להיות מסוגלת להגיד: אני לא דפוקה שזה מה שחיפשתי בגיל צעיר, ואני מחפשת שוב היום - פתאום יצאו ממנה חלקים נסיכיים לגמרי...
כותבת קטעים פיוטיים ויפהפיים באמת (מבחינת צורת הכתיבה, אני מתכוונת, מבחינת איזה שאר רוח ואורות ירח שיכולים לזרוח משם...) שהנושא שלהם יכול להיות רגשותיה העמוקים כאשר מול ביתה בכורתה אהובתה היא נאלצת לסנן מלים ולהיות במאמץ תמידי לא לומר מה שזורם לה באופן טבעי (והרי הטבעי שלה כולו יהלומים, אהבה ונתינה, ומי שמבקש ממנה לשים לב למה שהיא עושה כאילו אומר לה שמפריע לו שהיא נושמת לידו, מבחינתה...) או קטעים כתובים יפהפה על... הסיזיפיות שבלמכור תכולה של שתי דירות של שתי סבתותי (לא, לא מרגש אותי לקרוא על איך היא חיפשה קונה לערימת אלבומי בולים של סבא שלי זכרונו לברכה... היא שלחה לי למייל, הצצתי, הבנתי, וסירבתי לקרוא, ואני גם לא תמיד עונה לה למיילים... אי אפשר להחזיק אותי לנצח שבוייה בתוך תבנית של "למה לא חזרת אלי? התקשרתי/שלחתי מייל.." לא מסכימה לקרוא קטעים כתובים יפהפה שהנושא שלהם בהבנה שלי הוא קושי לזרוק תכולה ולהיפרד מחפצים... <בעיניה זה סיפורים הירואיים איך היא לא זרקה> ערמות יש לי ממנה הרבה בתוך הנפש, תודה).
פתאום מעניין אותה לשמוע שיעורים מסוג רוחני כמו שיטת ימימה ולדבר על הילדה הפנימית או לצטט מהתניא על שורשי נשמות - איפה היא היתה כשהייתי זקוקה לה??
ועכשיו, את מוצאת אחד אחד את כל המפתחות שיפתחו אחד-אחד את כל המנעולים שכולאים אותך, ואת כבר יורדת במדרגות ופותחת עוד דלת ועוד דלת ועוד דלת, ועם כל דלת את יורדת בעוד מדרגות מראש המגדל, את כבר יצאת מהשבי שבראש המגדל אבל את עדיין יורדת במדרגות ומגששת אחרי עוד מנעול ומחפשת את המפתח המתאים.
אלפי מדרגות.
מאות דלתות.
מאות מנעולים.
מאות מפתחות.
עבודה קצת סיזיפית, אבל את לא תוותרי_
נכון כל כך כל כך כל כך.

_את יודעת מתי לנוח על המדרגות
זה הכי משמח. כי פעם זה לא היה בכלל. happy

תודה. heart

יוסף, משמח כל כך כל כך כל כך.
חושבת שזה הזמן הכי לא נכון להרפות.
זה הדבר היחיד הלא-משמח בכל מה שכתבת.
לא יכולה עכשיו להישאר עוד במחשב.
שמחה מאוד מאוד מאוד.
רק טוב!

רק בקצר נורא: החלק שיכול ויודע לשמוח בטוב חלקי, ולהגיע לסיפוק מלא מתחנה בדרך, ולא להיות זקוק לעוד - שזה חלק טוב ונפלא - בהבנה שלי, זה גם דפוס. ודפוס - זה אומר - להסתכל עליו. זה כמובן לא דפוס מתעלל, זה גם לא דפוס שפוגע באחרים, זה דפוס שנפלא ונהדר לאדם עצמו ולסביבה, אבל - זה יכול להיות דפוס - וכשזה הדפוס, להגיע לסיפוק מלא לפני שהכל טוב, להרגיש שלמות גם בטוב חלקי, לפני שנוגעים לך בשורש - זה דפוס להסתכל עליו, להעמיק בו, להבין אותו.
אם הייתי שומעת התעייפות, צורך במנוחה - הייתי חושבת אחרת. אולי הייתי חושבת שעכשיו לא הזמן, אבל המנגינה היתה מתפרשת לי אחרת. מה שאני יותר שומעת, זה תחושה שאמנם עדיין לא טופל השורש, אבל דברים מתחילים להסתדר אז למה לא ללכת לחלק השמח של החיים, שיש כל כך הרבה מה לשמוח ממנו, למה להיתקע בתוך המגירות האינסופיות של הנפש המלאות בערבוביה של גרביים ועטים ישנים ושאר חפצים...
אם זה הסיפור - זה משהו להסתכל עליו, מאיפה זה בא.
כי זה מה שמאפשר לאשתך להיות מי שהיא.
(שוב, אתה לא אשם, אתה לא המתעלל, אבל להסתכל ולהבין מה קורה פה)

בקיצור: נראה לך לקום ממיטת הניתוחים לפני שהניתוח נגמר, עם כל האביזרים של הרופא תקועים בפנים?

ואשתך, אם אתה לא תסכים לראות את הרע שלה, בעין שלך, עין שגם כשהיא רואה רע היא רואה טוב, מי יראה אותה?
זאת התוכחה שרבי נחמן מדבר עליה כשהוא מדבר על תוכחה שעושה ריח טוב בנשמה.
(יכולה לחפש את המקור, רק לא עכשיו...)

ובכלל -קצת מפחדת לכתוב את זה - אבל: בפשט של הסיפור, ברובד הפשוט של החיים, כל מילה ממה שבשמת אמרה.
זה עוד לא הזמן כי אשתך עוד לא התרגלה והדפוסים עוד לא מוטמעים ואתה חייב לשמור על עצמך, כי אם תרפה - מייד יחזרו הדפוסים הקודמים.
ברובד אחר, שהוא לא פשט, הוא דרש, או רמז, או סוד - (ושוב - חייב להיות ברור שהמתעלל הוא מתעלל והקרבן הוא קרבן) לפעמים המקום שמגיע לסיפוק שלם ומלא גם מחלק, הוא החצי השני של זה שלא מסופק לעולם גם כשנותנים לו על הכל. בקיצור: אל תהיה מרוצה מהר מידי!!!!

כל טוב, רצה לשיעור, באיחור.
רק טוב!!

וואו, יוסף, כל מה שכתבה לך לב_שמח‏, לא יכולתי להסכים יותר (אני לפעמים נזהרת על כל מלה, ונמנעת בכוונה מלגעת ברבדים "רוחניים" כמו שלב שמח קראה לזה, אבל אתה יודע שצדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים hilarious ).

לב_שמח‏, תודה על התודה heart

אם יש משהו שאני עושה בחיים, זה לשבור את הדפוסים שלי. ואחד הדפוסים הכי עמוקים ומושרשים שלי היה הדפוס, לעצור את האהבה שלי. וכל פעם שאני שולחת אהבה לעולם, מזרימה אהבה לעולם, לאנשים, כשאני יודעת שמותר לי, ואפשר, ואף אחד לא יאסור עלי יותר, זה הניצחון הקטן שלי על "דפוסים מושרשים" שצריך להסתכל עליהם, להבין מאיפה הם באים, ולבחור אחרת.

המממ, אולי אדגיש, כשירות לציבור:

דברים מתחילים להסתדר אז למה לא ללכת לחלק השמח של החיים, שיש כל כך הרבה מה לשמוח ממנו

אם זה הסיפור - זה משהו להסתכל עליו, מאיפה זה בא.
כי זה מה שמאפשר לאשתך להיות מי שהיא.

ואשתך, אם אתה לא תסכים לראות את הרע שלה, בעין שלך, עין שגם כשהיא רואה רע היא רואה טוב, מי יראה אותה?
זאת התוכחה שרבי נחמן מדבר עליה כשהוא מדבר על תוכחה שעושה ריח טוב בנשמה

המקום שמגיע לסיפוק שלם ומלא גם מחלק, הוא החצי השני של זה שלא מסופק לעולם גם כשנותנים לו על הכל

אוף אני מתגעגעת אליו.. הילדה חולה עם שלשולים כבר כמה ימים, ואני רוצה שהוא יהיה לידינו ויעזור ואני מתגעגעת...
הי סוזן, אני מקווה שהילדה שלך תרגיש טוב! אל תחשבי עליו ככה, את מתגעגעת לאדם שלא קיים באמת, הוא לא באמת היה ככ עוזר..אחרת לא הית נפרדת ממנו! מגיע לך אדם אמיתי שיעזור לך!
אני יודעת... אני גם כל הזמן או שאני מאוד אוהבת אותו ומתגעגעת או שאני ממש שונאת אותו.. זה כל הזמן מתנדנד אצלי
זה בטח ימשיך להיות ככה עד שאתרפא ממנו
מה איתך אמא קטנה? אתם עוד לא התחלתם בהליכים? מה התוכניות שלכם? איך את מסתדרת איתו? איך אתם מסתדרים עם החלוקה של הילד אצלכם? הוא מציק לך? רוצה שתחזרו?
אוף אני מתגעגעת אליו.. הילדה חולה עם שלשולים כבר כמה ימים, ואני רוצה שהוא יהיה לידינו ויעזור ואני מתגעגעת...

ואם הוא בדיוק, דווקא כשהיא חולה, היה חוטף קריזה? sad

הגעגועים יעברו. החזיקי מעמד. את גיבורה וחזקה. תראי כמה התקדמת כבר.

כן, סביר להניח שהיה מקשה עלי את הטיפול בילדה. היה מתלונן שאני לא מתייחסת אליו, מנסה להעמיס עלי כל מיני מטלות לא חשובות, עוד היה רוצה שאשרת אותו ואכין לו לאכול ואגיש לו ואפנה אחריו ואוי ואבוי אם האוכל לא יהיה טעים מספיק או לא יהיה חם מספיק, והיה מתלונן עלי שאני הסטרית בגלל שאני כל הזמו סביב הילדה ואפשר לחשוב מה קרה כל הילדים חולים, או שלחילופין היה מאשים אותי שבגלל שעשיתי כך או כך היא חולה- כלומר באשמתי. וכשהייתי מבקשת ממנו שיעזור לי במשהו איתה הוא היה עושה את עצמו כאילו הוא לא שומע, או היה אומר לי שהוא לא יכול לעזור כי הוא עסוק במשהו אחר, או שהיה כועס מה אני מטרידה אותו כל הזמן למה יש לי כל הזמן טענות בקשות ודרישות. ומצד שני הייתי רואה אותו מדבר עם חברים בטלפון ונפגש איתם- כי לחברים תמיד יש לו זמן, והיתי רואה אותו גולש באינטרנט, וגם מתלונן שהוא עובד כ"כ קשה ושאני פרזיטית כי אני חוזרת יותר מוקדם ממנו מהעבודה ועוד יש לי טענות, ולמה אני כ"כ שמנה ודוחה ושלא נמשך אלי (סליחה, אבל אני נראית טוב מאוד- אולי זו סתם דעתי) ושאני אזיז את התחת השמן שלי לחדר כושר, ולמה אני לא מנקה את השערות של הכלב (ששייך לו עוד מהרווקות) וכו וכו
ובקיצור היה נותן לי להרגיש חרא על כל דבר ונותן לי להרגיש רגשות אשם למה אני סובבת סביב הילדה בצורה "לא שפויה" ושאני לא מספיק מתייחסת אליו.
בקיצור אני הדפוקה והוא הבעל המסכן שעובד כ"כ קשה ושבתמורה מקבל אישה זועפת ושמנה ומטרידה וילדה עם קקי בתחת שרק בוכה ו"תרגיעי אותה היא מפריעה לי לישון"
ואני הולכת על ביצים בשקט בשקט ומנסה שגם הילדה לא תפריע חס ושלום לאדון
ובקושי מצייצת וחושבת 100 פעם על כל פנייה לאדון, על כל בקשה או שאלה - כי הוא יכול להתעצבן, לכעוס..
אז כל דבר אני שוקלת 100 פעמים אם להגיד או לא.
ככה אני לא רוצה לחיות
ככה אני לא רוצה לחיות

yes

ככה אני לא רוצה לחיות
מתי קלטתי שאני חייבת לעזוב אותו? כשישבתי מול הטלוויזה בערב יום הזיכרון וקינאתי באלמנות...
שם כבר הבנתי שאני חייבת לצאת מהקשר הזה וכמה שיותר מהר
ולמה אני כ"כ שמנה ודוחה ושלא נמשך אלי (סליחה, אבל אני נראית טוב מאוד- אולי זו סתם דעתי) ושאני אזיז את התחת השמן שלי לחדר כושר, ולמה אני לא מנקה את השערות של הכלב (ששייך לו עוד מהרווקות) וכו וכו

זה כל כך נורא, סוזן.
לאף אחת בעולם לא מגיע לחיות ככה.

מתי קלטתי שאני חייבת לעזוב אותו? כשישבתי מול הטלוויזה בערב יום הזיכרון וקינאתי באלמנות...
שם כבר הבנתי שאני חייבת לצאת מהקשר הזה וכמה שיותר מהר

את באמת חזקה וגיבורה. מאוד קשה לצאת מקשר כזה. כל הכבוד.

בעלי באמת היה עובד מאוד קשה- הוא עצמאי והיה עובד שעות על גבי שעות וגם מהבית ולא יום ולא לילה..
אבל עדיין לא אמור להתיחחס אלי מגעיל, זה לא תירוץ - זה שהוא בחר להיות עצמאי ולעבוד קשה, הוא לא אמור להוציא עלי את העצבים שלו ואת הרישעות שלו.
כי לחברים שלו ולמשפחה שלו היה מתייחס כ"כ יפה עם המון כבוד וצ'ארם
איתי הוא היה אדם אחר
לכן כ"כ הייתי אוהבת לצאת איתו החוצה, לפגוש אנשים.. כי ליד אנשים היה כ"כ נחמד והתיחס אלי מקסים, ולקח לי זמן להבין שזו הצגה.
תמיד ראיתי בו 2 אנשים. האחד מקסים מנומס עדין רגיש מצחיק מתחשב. השני רע כועס נצלן שקרן גנב רמאי תחמן
ולא הבנתי מה קורה ומי הוא באמת. מי הוא?
הוא הנחמד? הוא הרשע?
עד היום אני לא יודעת
מי הוא?
הוא הנחמד? הוא הרשע?

הוא דו-פרצופי.
הוא הבנאדם הכי לא צפוי לי. אני לעולם לא יכולה לקרא אותו, לדעת מה הצעד הבא לו, מה המחשבות שלו, מה התכנונים שלו. יכול להיות אפילו שהוא לא יודע מי הוא.. או שאולי הוא יודע טוב מאוד מי הוא ורק הוא יודע מי הוא והוא מבלבל את כולם- או רק אותי.
זה כזה הזוי- כל האנשים שסובבים אותי- אם זה משפחה או חברים, אני יודעת מי הם- אני יכולה לצפות מראש צעדים שלהם, אני יודעת מה הם חושבים.
אצלו אני יודעת תמיד שיכולים להיות מספר תסריטים- תסריט א', תסריט ב' ותסריט ג' ובכל זאת אני אף פעם לא קולעת למה שבאמת יהיה.
בחיים זה לא קרה לי שאדם כ"כ לא צפוי היה כ"כ קרוב אלי
אולי זה איזשהו מנגנון הגנה שיש לו - שהוא לא רוצה להראות מי שהוא- לא רוצה להיחשף
או שאולי זוהי דרך נוספת שלו להתעלל- שכך הוא משאיר את הצד השני (אני ) בחוסר בהירות, חוסר וודאות, עמימות- וכך הוא משיג שליטה וכח
נורא!!!
הי אני חייבת לציין שהוא ממש היה בסדר איתי היום, באמת יצא גבר ולא האמנתי.
הילדה חולה ומשלשלת עם חום, ואני לא יכולתי לקחת יום חופש מהעבודה ולקחת לקופ"ח- הוא הגיע ולקח אותה והחזיר אותה וממש עזר לי ולא היה חייב
אולי יש לו מניעים נסתרים כי הוא חושב שאחזור אליו, או כי הוא מנסה להראות שהוא אבא טוב בשביל המשמורת המשותפת
אבל לא משנה- העיקר הוא עזר לי מאוד
קישור | העבר | מחק *פלונית* (15.12.2013 13:44):
יופי להנות כשטוב
ולהודות על זה

שבןע מבורך

בריאות

שאולי זוהי דרך נוספת שלו להתעלל- שכך הוא משאיר את הצד השני (אני ) בחוסר בהירות, חוסר וודאות, עמימות- וכך הוא משיג שליטה וכח

אני חושבת שעלית על זה.

אבל בעצם מה זה משנה למה הוא ומי הוא. תתרכזי בך.

וזה טוב שהוא מתנהג כמו שאבא צריך להתנהג. זה סימן טוב להתנהלות שלו בעתיד.

הוא הגיע ולקח אותה והחזיר אותה וממש עזר לי ולא היה חייב

הוא כן חייב. הוא חייב לבת שלו לטפל בה כיאות, בוודאי כשהיא חולה.
זה מצוין שהוא שיתף פעולה. עם זאת, צריך לזכור שהמובן מאליו הוא מובן מאליו. וזה מובן מאליו שצריך לטפל בבת חולה.


אבא שלי.
לכל דפוס, יש את מי שמאפשר לו להיות קיים.

ליל חנוכה, חמש דקות לפני הדלקת נרות, הוא התקשר.
"שלום לב_שמח‏" חם כזה, אוהב. זה אחרי שכבר הרבה פעמים אמרתי לו שנעים לי שהוא מתקשר אלי. שנעים לי שהוא מדבר איתי. אלוקים יודע עד כמה החום הבסיסי, הפשוט, חום מהסוג ששווה לילדה בת ארבע או לאישה בת שלושים ושמונה, בא לו בקלות. ועד כמה התקשורת, לא לחכות שאמא שלי תתקשר אלי ותעשה את הקשר איתי בשבילו, לא פשוטה לו, ועד כמה הדקה שאחרי החום הבסיסי הפשוט בלתי אפשרית לו. לא תכנתו אותו מה לעשות במצבים כאלה. רגע של אינטימיות עם הבת שלך. על מה הוא ידבר איתה?
אז אחרי החום הראשוני, כמובן הגיע ההמשך. "ומה שלומך?" אני שואלת. לא מכבידה עליו עם מה שלומי ועם רגשותי, כי ממילא התגובות שלו לא תהיינה נעימות לי, ואני לא חושבת שזה התפקיד שלי ללמד אותו איך נעים לי. זה תפקיד מאוד לא מתגמל.
מספר לי על בעיה בריאותית של אמא שלי.
"אולי אם הייתן יותר בקשר..." אני מתפוצצת.
מודיעה לו שאני לא מוכנה לקחת על זה אחריות. שאני לא מוכנה להרגיש אשמה בגלל זה.
"לא, רק אמרתי, שאולי..."
"אמא לא נוראה כל כך..."
בשונה מתמיד, מאז גיליתי לפני קצת יותר משנה שאני סובלת מהרבה עודף-אמא ומהרבה חוסר-אבא, מהרבה עודף הזנה מעורבב ברעל ומאשים בפתולוגיה או מעניש ברגשי אשמה קשים בכל פעם שאני מעזה להתרחק קצת מחבל הטבור, ומהרבה חוסר נוכחות ואפתיות לכל מה שלא מעשי קונקרטי וברור לגמרי, שם הוא תמיד מוכן להתגייס (בזמן שלו, בקצב שלו, בשעות שנוחות לו, אבל מוכן...) אני מנסה תמיד לבקש ממנו שיצא מהמקום של להיתקע לתוך היחסים שלי עם אמא שלי ושאם הוא רוצה אותי אז שיהיה אבא שלי. אני מוכנה לקבל אותו ואת החום הבסיסי שיש לו להעניק - בפני עצמו, לא כעסקת חבילה עם אמא שלי.
הפעם הייתי אחרת:
"אתה לא שמרת עלי כשהייתי ילדה מאמא. יש דברים שלא ידעת, ויש דברים שידעת וחשבת שאמא יודעת יותר טוב ממך איך לגדל ילדים, וזה לא היה נכון. אתה לא שמרת עלי אז"
קשה לי להאמין שאמרתי את המשפט הזה. הוא לא מתנגן לי הגיוני עכשיו.
אבל כן, הוא שכב לי בבטן שבוע שלם בהריון ובתכנון לצאת החוצה בפעם הבאה שאחווה ניקוץ,
והוא פשוט יצא לו. בלי תכנון.
הטלפון ההוא בא לי בכזה רגע של חולשה, שלא הייתי מסוגלת להיות אסרטיבית. אמרתי כל מה שאמרתי עם המון המון חולשה.

באיזשהו שלב של השיחה הוא פתאום התחיל לדבר איתי.
נדיר מאוד שאבא שלי מדבר איתי.
כלומר - אם הוא במצב רוח המתאים הוא יכול לפתח שיחה על נושאים אינטלקטואליים נורא מעניינים (גם זה לא תמיד, רק אם נחה עליו הרוח), אבל בדרך כלל הדגם של השיחה נורא קונקרטי, נורא תבניתי. מה שלומך, מה שלומו. מספר על שלומה של סבתא ועל הבעיות הבריאותיות של אמא וככה, תבניתי.
לא יודעת לתאר אותו. איש נורא טוב, בעיני. גולמי לגמרי. כמו גוש חימר לא מעובד.
גם עם עצמו אין לו שום דיאלוג. יש שתקנים שיש להם עולם מלא של דיאלוג פנימי עם עצמם. אצלו - אפס.
הוא לא איש דל, לא איש עני ברוח. הוא איש שלא עשה כ-ל-ו-ם עם עצמו מעבר ללקום מוקדם בבוקר ולהיות עובד חרוץ ולהשתדל להיות בעל טוב ואבא טוב. הכל סוער שם בפנים בלי שום עיבוד ובלי שום תקשורת, לא פנימית ולא חיצונית.
כשאבא שלי פתאום אומר לי, בטון מהורהר כזה, רפלקטיבי: "את יודעת, לפעמים אדם בטוח שהכל אצלו נורמלי, ושהוא גדל נורמלי, אבל הוא לא" - אני לא יודעת להסביר איזה רגע קדוש זה.
זה כמו להוציא מים מסלע.

טוב, ניסיתי לדובב קצת, אבל הוא נשאר ברמת הכותרת. "מי שחווה שואה אף פעם לא יכול להיות לגמרי נורמלי, זה הרבה שהוא מתפקד בכלל" - זה נכון, אבל הוא לא מספר לי. עובדות זה לא סיפור. לספר זה לספר. מה קרה ל-ך, כילד, שגדל אצלם, מה עברת, לספר זה לקחת מכחול ולצייר כמה מהצבעים ומהדקויות הקטנות. שאוכל לדמיין. שלא אצטרך להקיש על בסיס כמה פיסות אינפורמציה. השואה לא היתה סוד אצלנו בבית. ידענו שסבא וסבתא שלי ניצולי שואה, ידענו שהיא היתה באושוויץ והוא במחנה עבודה, מקום הרבה פחות נורא יחסית למבחר האפשרויות שהיה קיים שם. אף פעם לא חשבנו שאבא שלי הוא דור שני לשואה כי אף פעם לא היה חיבור בין השיחה היחסית פתוחה על קיומה של השואה ובין החוויה האישית של אבא שלי את הוריו. שני ההורים שלי היו תמיד מבוגרים. הם אף פעם לא נתנו הצצה אל תוך העולם הפנימי שלהם. ואבא שלי במיוחד לא מתקשר. ואמא שלי יודעת לחסום גם בעזרת הרבה מלל שכאילו מספר אבל בעצם מכסה יותר משמגלה. כששאלתי פעם, בתור נערה, על סבתא שלי, שעם כל המורכבויות שלה היתה די שפוייה במובנים של ניצול שואה, איך אדם שחווה את מה שהיא חוותה יכול לצאת נורמלי, הסתכלו עלי כעל מפגרת.
הדברים הבודדים היחידים שאני יודעת על הילדות של אבא שלי הם הפרטים שאמא שלי סיפרה.
(ונדמה לי שהילדות שלה היתה הרבה יותר קשה, הרסנית, מתעללת ופוגענית)

הרבה משפטים אמרתי בלילה ההוא.
וגם סגרתי את השיחה. הודעתי שאם הוא רוצה לדבר איתי על נושא היחסים שלי עם אמא שלי אז זה לא יהיה הערב. זה יהיה כשנוח לי, כשאני עם כוחות, לא ברגע חלש. ככה.
וגם התקשרתי דקה אחרי, כי יש לי עוד כמה דברים להגיד לו, אם הוא כבר פתח את הנושא.
הייתי חלשה נורא, באמת. אבל עשיתי מה שנעים לי לעשות בכל דקה מהשיחה הזו.
הרבה משפטים יצאו ממני אז.
"אמא לא מתערבת לילדים שלה אפילו 10% ממה שחברות שלה מתערבות" <משפט קלאסי של אמא שלי. כמובן משפט שמקדש את עמדתה כקול האובייקטיביות השפוייה היחיד>
"ולי יש חברות שמספרות על דברים אחרים. על סוגי יחסים אחרים" - אני עונה.
הוא חוזר על שלו, בטון של רוח הקודש.
"כל אחד מוצא לעצמו את החברים שלו שדומים לו (ובטוח שזאת המציאות)" אני עונה.
מאיפה יצאו לי מהפה רהוט תשובות שמוכנות בפנים כבר שנתיים למתי שאהיה מוכנה להוציא אותן, פרי האזנה לכל הקולות הפנימיים הלוחמים אחד בשני בתוכי, פרי הקשבה לכל קול של רעל שמסביר לי למה הוא אמת אובייקטיבית ואני לא קיימת, וניהול שיחה איתו באופן אישי, אחד על אחד? (למדתי פעם מתוך חוויה של התבודדות לא להשמיד קולות שלא מסתדרים לי עם המסלול בו אני רוצה ללכת, קולות של פחד או של התנגדות, אלא להזמין אותם לשיחה, כל פעם אחד, כשאני לוקחת אחריות על התנהלות השיחה. זה כואב נורא אבל שווה. וגם שלם יותר אחר כך)

אתמול הייתי שם.
אחרי יותר מ-24 שעות בלי חימום, ולא היה ברור מתי החשמל יחזור, התקשרתי במוצאי שבת ושאלתי אם אפשר לבוא.
כמה דקות אחרי, כבר התקשרו שכנות שאצלן כן היה חשמל ושאלו אם אני רוצה לבוא, אבל אני הרגשתי כבר צורך לנסוע.
אמא שלי לא היתה. אמרה מראש שכשאגיע, היא תהיה במקום אחר.
אבא שלי גם לא היה אמור להיות, אבל הוא חיכה לי, ולאחי, שהגיע מיישוב בלי חשמל ובלי מים אחר. רחוק וגבוה יותר.
הוא לקח אחריות על להיות אבא שלי. וחימם לי והדליק לי ונתן לי להרגיש בנוח לבקש ממנו את הפרטים הקטנים. שיהיו כמו שאני אוהבת. סוג החימום וסוג השמיכה.
הנתינה של אבא שלי לא גורמת לי להרגיש אשמה. שהוא הקריב בשבילי. אבא שלי לא נותן תמיד, לא תמיד בקלות, לא לעתים נורא קרובות. אבל את מה שהוא נותן והחליט לתת הוא משחרר ומעביר הלאה. כייף לי. אין שם אשמה.
אמא שלי... גם בנתינה אני כבר מרגישה מה אהיה חייבת. איך אני יכולה ככה וככה והרי היא עשתה בשבילי כל כך הרבה ונתנה לי ככה וככה.

אבא שלי לא רעיל לי. כוחני, אבל לא רעיל.
כשהייתי קטנה והיה לי קר, והחימום בבית לא הספיק בשבילי, אמא שלי היתה אומרת, בטון שאי אפשר לכתוב אותו: "אם קר לך אז תעשי 20 קפיצות". כמות הביקורת שיש במפשט האחד הזה - זה לא בסדר שקר לי, זה לא בסדר כי הגוף שלי לא בסדר, זה לא בסדר כי הגוף שלי הוא גוף של בטטת כסא קוראת ספרים וכדאי שאזיז קצת את עצמי ולא אפריע לסביבה בקיומי הקר והקפוא שאין לו מקום ואזיז את זרימת הדם בגוף הלא-זז והמאוד לא בסדר שלי.
אבא שלי מעולם לא הגביר את עוצמת החימום. זה לא היה נראה לו הגיוני, להגביר את העוצמה רק כי קר לי. הוא לא אוהב עודף חום, זה מפריע לו, ולא פחות מזה זה בזבוז כסף בעיניו. אבל הוא היה מציע לחמם את כפות הרגליים וכפות הידיים שלי בתוך הידיים שלו, שתמיד תמיד חמות. ובהצעה שלו לא היה שום דבר ביקורתי. וברגעים הבודדים האלה (נו, טוב, כמה סבלנות כבר יכולה היתה להיות לו לשבת ולחמם כפות ידיים) היה לי חם בלב וחם בידיים, או ברגליים. הרי אי אפשר לחמם את שניהם בו זמנית.
לאחרונה אני פוגשת אנשים שרגישים אלי בענייני חום וקור ושואלים מה אני צריכה וזה סימן בשבילי. שכנראה יש מקום בתוכי שהגיע עד שם, אפילו עד הילדה שקר לה. שאמרו לה שלא מגיע לה.

אבא שלי לא איש מאשים. חוץ ממתי שהמשפטים של אמא שלי יוצאים מתוכו.
זה קורה רק כשהוא חושב שפגעו לו בזכות בסיסית לגמרי, כמו הזכות לביקורים שלי בתדירות שסבירה בעיניו, עם הנכד כמובן.
לאמא שלי היו תמיד המון דרישות על כל תחום בחיים. לאבא שלי היו נורא קצת דרישות, מאוד מוגדרות.
עם אמא שלי היה אפשר לנסות ולהתווכח, להיות בסוג של כאילו דיאלוג, ותמיד היא היתה מנצחת. מעולם לא היתה היעתרות.
אצל אבא שלי מעולם לא דמיינתי אפשרות של ויכוח. כאילו ילדה לא מרגישה איך משהו בתוך הלב של קופא או נעלם מול הברור-שאת-תעשי-מה-שאני-אומר. היא לא מרגישה פחד, רק שברור שעושים מה שהוא אומר. אבל מה שהוא רוצה זה תמיד ברמה של לצחצח שיניים או ללכת לישון, הוא לא מבקש שגם אנגב ידיים בלי שאף טיפה תיפול על הרצפה ושהשיערות שלי לא ינשרו ויתפזרו בתוך כל הבית כדי שהוא לא יצטרך לטאטא וגם לא שאני לא אשען על הכריות בסלון כי זה הורס אותן. הדרישות שלו פשוטות.

אבא שלי הוא לא תהום שאין לה חקר.
הוא לא מפלצת מיתולוגית עם חמישה ראשים שכל פעם שכורתים אחד צומחים חמישה אחרים במקום.
הוא לא מסכת של טיעונים, נימוקים, נימוקי-נימוקים. הוא לא חושב שדעתו היא האובייקטיבית היחידה.
אני לא זוכרת מעולם את המבט שלו מנסה לשנות אותי. חושב שאני לא טובה, שצריך לתקן אותי.
קשה לומר שהוא היה רגיש לצרכים שלי. ודאי לא קשוב. הוא העניק חום בסיסי וגבולות חזקים ושימש כגנרטור גיבוי לכל עולם החוקים והכללים של אמא שלי, הבלתי נגמר.
כשאבא שלי פוגש מישהו חזק יותר ממנו, הוא מבין שגדלתי, והאיתות, השדר הפנימי, אומר: "סחתיין, את כבר מבוגרת" והוא משחרר. הוא לא יודע לתקשר. אין לו שום מושג איך להיות נוכח. במובן הכי פשוט וראשוני. אבל הוא יודע לשחרר.
כשאמא שלי פוגשת בי חוזק היא מודיעה לי שאני אלימה רגשית.

אני מרגישה כל כך רוצה לבנות איזה כלי פנימי שיאפשר לי לקבל מאבא שלי עוד טוב פשוט. להרגיש מסוגלת לחוות את התחושה הזו של ראוייה. יכולה לקבל. חזקה מבפנים. לא זקוקה. וכן מקבלת בשמחה.
ו... כנראה אין קסמים. רק פיסה שמצטרפת לפיסה.

מה שהתכוונתי שהוא לא היה חייב- כי זה לא הזמן שלו איתה, אלא זה הזמן שלי (לפי הסדרי הראייה) והיה יכול להגיד לי שאני אקח אותה לקופ"ח ואספיד יום עבודה. הוא לא היה חייב ללכת איתה לקופ"ח אלא אני היתי צריכה בימים שהיא אצלי. והוא עזר לי כדי שלא אפסיד עבודה. הוא הגיע במיוחד מהבית שלו ואנחנו לא גרים ממש קרוב. עדיין הוא עזר מאוד.
תודה! תודה לכולם כאן מאחורי המסך, זה ממש עוזר לי לדעת שאתם כאן, ה' יברך אתכם!
קודם כול, איש יקר, אנחנו פה. קוראות/ים אותך. ובאמת שאין צורך להודות. הרי דפים כאלה עוזרים להמון אנשים. כך שאתה עוזר לא פחות משאתה נעזר. תנוח דעתך.

ההשתלטות על השיחות על ידי אשתך והסיפורים הלא-מדויקים שלה מאוד מזכירים לי את בעלי המתעלל. הוא גם היה משתלט על שיחות עם בני משפחה. אחרי שהתגרשנו, אנשים מהמשפחה אמרו לי את זה. זה אז הרגיז אותי ותמהתי למה הם לא אמרו לי את זה בזמן אמת, או אפילו העירו לו.

הגעתי למסקנה שאני אישית לא רוצה יותר קשר עם משפחת המורה שלה שהיינו בכלליות מיודדים איתם, דהיינו שבתות התייעצויות וכו'... ופתאום חשבתי שאם הם רואים אותי כמו ילד מפגר בן ארבע וכו'... אז מה יש לי להמשיך את הקשר איתם

את צודק בהחלט. לא יעלה על הדעת שכל הזמן תצטרך להוכיח שכל מיני סיפורים הזויים שמייחסים לך הם לא נכונים. זה מתיש, מחליש וגם לא הגיוני.
אותו דבר עם אי הדיוקים של אשתך. אי אפשר לחיות בהזיה לאורך ימים וכל הזמן להיאבק על העובדות.

_נראה לי שבשמת צודקת מאה אחוז, היא פשוט בן אדם אנוכי שדואג רק לעצמו, ומאוד מאוד קשה לי לכתוב כאלו דברים אבל שאני חושב על זה אני רואה כמה דברים שהם פשוט דברים הכי לגיטימיים שהיא תתחשב בי בהם ותעזור בהם ותביעה אכפתיות והיא בכלל לא מתחילה עם זה_

גם לי נראה כך. אתה לא נוגע לאשתך בלב. היא בכלל לא רוצה שתשגשג ותצליח, היא אפילו לא רוצה שיהיה לך טוב בבית שלך. לא אכפת לה מכלום. היא מוכנה שתסבול ותירמס--בעבודה, בתביעה, בבית. נראה שהיא אפילו רוצה שתיכשל. זאת זוגיות? זאת אהבה? היא פשוט בנאדם לא טוב--אישה לא טובה.

חשבתי על זה לאחרונה, כי יש לי איזו בעיה עם בן הזוג שלי. אפילו לא קלה. הוא לא טוב בזמנים ויוצא שיש הרבה הברזות. בשבוע שעבר הוא ממש הרגיז אותי. כעסתי מאוד ובצדק. אבל כל הזמן הקפדתי בכבודו. הדבר הכי חמור שעשיתי הוא לצאת לכמה דקות מהבית להתקרר. וכשהוא סימס לי שאחזור, מיד חזרתי. וזה קרה רק פעם אחת שעשיתי דבר כזה. ואחר כך דיברנו. הוא קצת דמע. וזה שבר את לבי. ראיתי שאפילו כשהוא לא בסדר, והוא מצטער, אני מיד מתרככת ולבי יוצא אליו. אחרי שעה הלכנו לישון מחובקים.
בבוקר שוב דיברנו וממש בשקט. כלומר, נפגעתי, אבל ממש לא רציתי שיסבול! רציתי שיקלוט ושיבנה את לוח הזמנים בצורה שתתחשב בי. לוקח לו זמן לעשות את זה, אבל אני רואה שהוא רוצה. הוא אמר במפורש שלא מגיע לי להיפגע מזה, ושהוא ינסה ליישם איזו תוכנית חדשה.

אתמול הוא אמר לי שהוא אוהב איך שאני מדברת כשיש בינינו בעיה. הוא גם תמיד מדבר יפה. הוא גם מרגיז אותי בעניין הזה של ניהול זמנים. אבל הוא מודע לזה שאני נפגעת מזה.

הוא גם אמר לי שמאז שהוא איתי קורים לו המון דברים טובים, שאני נותנת לו המון כוח. זה נכון. נורא חשוב לי שיהיה לו טוב עם עצמו. וגם הוא נורא רוצה שאתקדם בדברים שחשובים לי.

הוא גם אמר שהוא נותן בי אמון מלא. הוא התכוון שאף פעם לא אשתמש נגדו בדברים שהוא מספר לי נגיד על יחסים קודמים.

בקיצור, יש בעיות. אבל יש אהבה ותמיכה. אין שום התעללות. אנחנו מקור הכוח זה של זה.
אם יש לי פגישה חשובה, אני מתקשרת אליו ישר לשאול "מה כדאי להגיד?" והוא מספר לי שבעבודה הוא כל הזמן חושב על דברים שאני אומרת לו. אנחנו כל הזמן מתייעצים. גם בנוגע לילדים.

כל זה כדי להגיד לך שאפשר גם אחרת. בזוגיות נורמלית יש בעיות, לפעמים קשות, אבל המסגרת האוהבת והתומכת נשארת.

וחשבתי אולי לעבור לגור באיזו ישיבה ולחזור בסופי שבוע, ככה אוכל ללמוד בשקט, ולילדים תהיה תחושה שיש להם בית בריא עם אבא ואמא נורמאליים...

בעיני זה לא רעיון טוב להיות רחוק כל השבוע ולהימנע מלבנות לך חיים נורמליים.

אם תתגרשו ותראה את הילדים חצי מהשבוע וכל סוף שבוע שני, והם ישנו אצלך, אז תהיה הרבה יותר מעורב בחיים שלהם. תהיה אבא פעיל. תוכל להיות איתם שליש או חצי מהבקרים והלילות. תוכל לבקר בבתי הספר שלהם, בימי הורים, להיות לעזר כשהם חולים, להכין איתם שיעורי בית במשך השבוע וכולי.
ואז גם תוכל למצוא בת זוג טוב ואוהבת. והיא יכולה להיות אמא שניה לילדים. ולפעמים זה רווח עצום בשבילהם. הם יכולים לראות אותך מאושר ולמצוא עוד אישה שתאהב אותם.
הבן שלי אוהב את בן הזוג שלי. כשהם יחד הם כל הזמן מתפוצצים מצחוק.

איך על דבר הכי טיפשי היא רצה למורה שלה (ואשתי היא כבר בגיל שלושים) והיא לא מסוגלת לפתור בעיות באופן עצמאי בצורה של הקשבה
יש משהו שאני חייבת להסביר לך:
אל תזלזל בצורך של אשתך לדבר עם חברה.
"על כל דבר הכי טיפשי" - זה לא נכון. היא אשה. אשה נורמלית, על כל דבר רצה לדבר עם החברה שלה. בטח שהיא פותרת בעיות בצורה של הקשבה - היא מקשיבה לחברה והחברה מקשיבה לה...
ככה נשים עושות את זה.
"לפתור בעיות באופן עצמאי" - זו מטרה של גברים, זה צורך של גברים, זה רצון של גברים.
אנחנו הנשים לא פועלות ככה והמוח שלנו לא חושב ככה. אנחנו פותרות בעיות בצורה של *דיבור* עליהן עם מישהי שמקשיבה לנו באופן אמפתי ומפרגן.

הבעיה פה כפולה ומכופלת:

  1. אתה לא מבין את הצורך הנורמלי הנשי של אשתך.
  2. אשתך מדברת עם מישהי שאמנם תומכת באשתך - אבל לא מבינה שהיא תומכת במתעללת ולכן מחמירה את הקונצפציות הקורבניות של אשתך ומסיתה אותה להחמרת ההתעללות banghead
  3. אשתך לא בוטחת בך ולא בוטחת בעצמה, הכל אצלה הפוך ומעוות, הכל מסולף ולא מקושר (לראייה כל השקרים שהיא מספרת לכולם, שלמרבה הצער בחלק מהם היא גם מאמינה - כלומר המוח שלה באמת ובתמים משכתב את ההיסטוריה באופן מתמיד ויומיומי, מזוית אנוכית ואגוצנטרית שמטרתה להכחיש את כל רגשי האשמה שמציפים אותה). אז אין "הקשבה" לך, אף פעם. לעולם.

אם אתה רוצה להבין בזה יותר, ממליצה על ההרצאה המצויינת "הזאת של ג'ון גריי" ‏http://www.youtube.com/watch?v=g4y8Eh5-4B0‏ , מחבר הספר "נשים מנגה, גברים ממאדים" (או ההיפך...).
אז היא תמצא איזה גבר מושלם ותסתדר איתו טוב
לא אפשרי משתי סיבות:

  1. אין דבר כזה, "גבר מושלם"...
  2. איך היא תסתדר טוב עם גבר כלשהו? לא אמרנו שהיא אדם מרעיל?

"אמא משה עדיין פה"
"למה את שואלת אותי?"
"כי אולי שמת לב אם הוא פה או לא?"
"למה שאני אשים לב, אני לא מבינה מה את רוצה"
"כלום, רק שאלתי אם משה נמצא?..."
"לא יודעת, תסתכלי אולי הוא פה.. אני לא מבינה למה את שואלת אותי דווקא?...."

בדיוק.
אבל בדיוק.
זו תקשורת עם אדם מרעיל.
זה נראה כאילו המטרה היחידה של הדיבור היא להרעיל*. לפגוע, לשלוט, לבלבל, לתעתע, להקשות, להעיק, לעשות רע.
זה נראה כאילו המטרה היחידה של הדיבור היא *שלא תקבל תשובה פשוטה למה ששאלת
כי למה לעזור לך אם אפשר להקשות ולהכביד בכל דרך אפשרית? לרמוז לאפשרויות נסתרות, לרמוז שלך יש איזו כוונה נסתרת ורעה ומרושעת בעצם זה ששאלת שאלה תמימה אינפורמטיבית לגמרי, לייאש אותך, להתיש אותך, להוציא לך את הרוח מהמפרשים, להוציא לך את המיץ, להוציא ממך כל חשק בכלל *לבקש* משהו או לשאול משהו אי פעם לנצח נצחים.

רציתי להבין מה ההבדל בין פסיכוטי לנויירוטי, ובין אישיות מתעללת לאישיות גבולית...
אלה שאלות לפסיכיאטר happy

בלי שום שיחה איתי
נכון, אין בכלל תקשורת איתך. זה מאפיין התעללות. כי אין באמת "תקשורת" - המטרה של המלים היא רק לפגוע בך ולהוציא רווחים נרקיסיסטיים לעצמה. אין מטרה של תקשורת או תוצאות או חיים טובים יותר.
כזכור, אין מטרה עניינית בכלל. אין מטרה לפתור כלום.

הבעיה היא כל כך דמיונית_
נכון, אין בכלל בעיה. כל הדיון כאמור לא נועד לפתור שום "בעיה" אלא אך ורק להוציא רווח נרקיסיסטי... (להציג מצג שווא שהיא קורבן מסכן ולקבל על זה "נקודות זכות").

_התרתי לה לדבר על ההפרעות שהיא חושבת שיש לי עם מי שהיא רק רוצה
שזו התנהגות נורמלית.
מה שלא נורמלי פה הוא, שהיא ממציאה לך הפרעות אבל מכחישה לחלוטין את ההפרעות שלה... אין שום הדדיות, אין שום ראיית מציאות.

וזה חלק מהתעתוע:
הואיל והבעיה העיקרית היא ראיית המציאות, אז כשזוג כזה מגיע למטפל, שרואה את הזוג יושב אצלו בקליניקה - המטפל לא יכול לדעת מה המציאות האמיתית!
ובמצב הזה, בן הזוג המרעיל תמיד נשמע יותר אמיתי ומשכנע!!!
זה התיסכול האולטימטיבי... השקרים והסילופים של המרעיל המתעלל תמיד נשמעים איכשהו הגיוניים והקורבן האמיתי נותר ללא מלים מרוב סילוף הזוי שאין לו איך להתחיל להתיר... על הכל צריך להסביר ש"זה בכלל לא היה ככה" ו"ממש לא" ו"זה לא מה שאמרתי" ו"זה לא מה שעשיתי" ו"נכון שאמרתי כך וכך אבל זה בכלל לא היה קשור לעניין הזה ואני התכוונתי ש..." ו"היא הבינה הכל לא נכון" ואתה בכלל לא מתחיל להבין איך להתיר את זה ואיך היא הצליחה לסלף בצורה כל כך יסודית ולהציג סיפור כל כך איום ונורא שאף אחד לא מאמין לך כשאתה מנסה להפריך כי "לא יכול להיות" שאשתך המציאה כזאת מסכת מורכבת של שקרים וחצאי אמיתות...

הפער הזה בין הזמן שטוב לבין מה שלא טוב הוא עצום שכשטוב אני בקל שוכח את הרע ולהיפך, ועכשיו הזמן ממש טוב ברוך ה', ואגב זה אחד הדברים שמאוד קשה לי איתם, דהיינו הפלא על אשתי בתמיהה של למה למרות שיכול להיות כל כך טוב ונעים בכל זאת כל כמה זמן על איזה דבר מטופש לחלוטין היא צריכה להתנהג כמו שהיא מתנהגת.

מרגישה צורך לשאול האם אתה יכול לספר עוד על הפער הזה.
לספר לעצמך, לספר כאן בדף.
תחושת לב שאומרת שהסיפור של הפער הזה הוא מפתח משמעותי להבין את הנקודה שבה אתה נמצא עכשיו,
מה נכון לך עכשיו.

אני מקבל את עצת לב שמח ובשמת, ואני מתכון להמשיך בע"ה בתהליך, רק שזה באמת לוקח ממני המון המון כוחות רגשיים ושכליים.
מרגישה צורך שוב להציע: תפרט. תסביר עוד. תספר. לא כי זה לא מובן, אלא כדי שהציור יהיה הכי חי שאפשר.
בעיני להבין את הקושי שבתהליך ואת המחיר שהתהליך גובה מאמצים שכליים, רגשיים...) זה חלק מהתהליך.

הגעתי לסלון ואז התחלנו לדבר, היא היתה מצוברחת קצת, ואז היא העלתה את השיחה הקצרצרה שהיהת לנו כמה שעות לפני כן_
_על כל פנים אז אתמול שאלתי את אשתי אם היא אמרה דבר כזה, והיא ענתה שהיא אמרה שהפעם האחרונה זה היה פעם אחת (נו...מה? יכול להיות שהפעם האחרונה תהיה כמה פעמים, הרי תמיד הפעם האחרונה היא פעם אחת!) על כל פנים מאותו רגע היא נכנסה לדכדוך, ובערב שדיברנו אז היא התחילה לדבר על כל מה שעובר עליה איתי, ואיך אני פתאום מזכיר את זה בזמן שהכל טוב, ואיך היא מסכנה וסובלת, והזכירה את זה שרצתי לאיזה חבר נוסף לשפוך בפניו את הלב, ואני (עשיתי טעות) השבתי לה שכל פעם שיש אלימות מילולית אני ארוץ למישהו לספר לו כי אני צריך תמיכה, ופתאום היא בכלל הכחישה את הנושא של האלימות המילולית! עוד פעם! היא טענה שזה קרה בזמן האחרון רק פעמיים שלוש אתם מבינים אני במשך חודש מנהל יומן, כותב פה מיליון פעם, שולח מיליון מיילים לבשמת, מדבר בלי סוף עם חבר שלי על הקושי שלי בעניין, פונה ליד שרה, וכל זה בגלל פעמיים שלוש של אלימות מילולית (?!) הקיצור והנה שוב התקליט הזה חוזר שהיא מבינה שהמעשה כשלעצמו הוא לא לגיטימי אבל לאור הנסיבות שהיא חיה עם בעל ש............. אז זה ברור שבן אדם יכול להתפרץ להגיע למה שהיא הגיעה.

תראה, אני כותבת עכשיו עם הרבה סימני שאלה.
אני ממש לא בטוחה אם הבנתי מדוייק את הקצב וההתנהלות של ההתרחשות.
בעיני: אז היא התחילה לדבר על כל מה שעובר עליה איתי, ואיך אני פתאום מזכיר את זה בזמן שהכל טוב, ואיך היא מסכנה וסובלת, - זה בוודאי התעללות. היא לוקחת משהו שהיא עשתה לא טוב ושמה את זה עליך. לשלול ממך את החופש לשתף חבר כי עכשיו "הכל טוב" אז איך אתה מעז להתייחס למשהו שהתרחש - זה עוד פעם לשלול ממך את המציאות שלך.
מה שאני לא יודעת האם קראתי נכון, זה אם לפני ההאשמות היה איזה פרק זמן של דכדוך, של "מצוברחת", פרק זמן של יותר מהורהרות פנימית במשהו מדכדך, דקה לפני שהיא "משפריצה" את הדכדוך בתרגום להאשמה עליך.
תראה, זה באמת מאוד מדכדך לאדם להבין שיש לו דפוס פוגעני, פוגע באחרים.
במיוחד אדם עם חשיבה מוסרית גבוהה.
במצב כזה, יכול (בעיני) לעזור משפט תומך, שתומך בה ומקפיד להיות תומך גם בך: משפט כמו: אני רואה שאת מדוכדכת. (לתת לה מקום). והדבר הכי קשה לאדם זה לקלוט שאולי הוא עושה בלי לשים לב משהו קבוע, שחוזר על עצמו, ולא מבחירה, של פגיעה במישהו אחר, באדם קרוב, וזה באמת הכי קשה בעולם, וכמובן שאני לא אמשיך להסכים שיעשו לי באופן קבוע משהו פוגע כמו לסלף דברים שאמרתי, אבל אני גם מבין כמה זה קשה לקלוט ולהסתכל על מה שקורה, ואולי לפעמים זה קשה מידי ואפשר להניח לזה לרגע. דיברנו, ואמרת שבעצם טוב לך איתי, ואני רוצה להיות טוב אלייך, ורוצה גם להיות טוב אלי, ולא אסכים שישבשו דברים שאני אומר, ואם שנינו מסכימים על הראייה של המצב אז אולי אפשר להניח לזה לרגע, בינתיים, ואחר כך נחשוב מה עושים עם זה, כי בוודאי זה לא יוכל להמשיך ככה, אבל כרגע קשה מידי להסתכל על זה.
כל זה במידה שהיה רגע של הרהור פנימי של אדם בינו לבין עצמו, הרהור מדוכדך שמתחיל לקלוט את המצב וזקוק לתמיכה (לא על חשבון התומך!!)
אם לא זה המצב, ואם ישר מייד היתה האשמה, אז כמובן התפקיד שלך לשמור על עצמך.
גם אם היה שלב של הרהור מדוכדך, אתה לא חייב לתת את התמיכה, זו בחירה שלך. אתה לא חייב לה. אבל אם אתה מאמין עדיין באפשרות של כל אדם לחזור בתשובה אם רק ירצה, אולי זו עזרה שהיא זקוקה לה.

תראה, ממה שאני מכירה כל מיני סוגים של אנשים, אני יכולה להגיד ככה:
יש נשמה ויש נפש.
נשמה - אין לה גבול. והיא יכולה לתת גם דברים שהיא לא קיבלה.
היא יכולה לתת, לפעמים, נתינה אמיתית, טהורה, גם דברים שהיא מעולם לא קיבלה אותם.
נפש - יש לה חוקיות אחרת. זה כאילו: מה שהכניסו לתוכה, דפוס היחסים שהזינו אותה, זה מה שיצא ממנה ביחסים אינטימיים.
ביחסי עבודה, חברות, בחוץ - כשיש מרחק - היא יכולה לתת גם דברים אחרים, אבל ביחסים אינטימיים - היא תוכל לתת רק דומה למה שהיא קיבלה. זהו.
נשמה תמיד "יושבת" על מבנה של נפש, שמצמצם ומגביל את הפוטנצייאל של מה שיכול לצאת ממנה, אל המבנים והדפוסים של מה שהנפש מכירה. ולפעמים, לפרקי זמן קצרים, היא מסוגלת לחרוג מהמסגרת המגבילה של הנפש, לפרוש כנפיים, ולעוף.. אל מחוזות אחרים, טובים יותר.
אני מכירה אנשים עם נשמה ענקית ונפש רגישה וענייה מאוד, שקיבלה דברים דלים מאוד, אני יכולה לזהות ולהרגיש את זה בכתיבה שלהם, בקטעים יפהפיים שהם כותבים, בשיחה איתם. משהו בפער.

<אמא של לב_שמח‏ תמיד נהגה להאשים אותה בגיל ההתבגרות: "יש לך פערים!!!! לפעמים את מלאך, ולפעמים.... לב_שמח‏ צריכה מאוד להזכיר לעצמה שמותר לילדה בת 16 רגישה עם כנפיים להיות עם פערים. מותר לה להיות בוסרית. היא לא אמורה להיות עם בשלות של גיל 30>
<מישהו מוכן להצטרף ולהזכיר גם???

בכל אופן היא כל כמה רגעים הלכה לחדר, ושוב חזרה עם איזו הצהרה זועמת, ושוב הלכה ושוב חזרה ושוב הלכה ושוב חזרה והסבירה שהיא לא רוצה איתי שום קשר רגשי ואנו חיים בשלום תעשייתי וכו'... ובסוף שוב הלכה וחזרה ואמרה שזהו! היא רוצה להתגרש! היא החליטה וזה מאה אחוז סופי (האמת שמשהו אצלה סופי אז בדרך כלל זה באמת ממש ממש סופי)

בעיני: אל תיבהל אם היא תגיע לנקודה של רצון להתגרש.
מה שאתה עושה עכשיו הוא תהליך של בירור של רצון.
כרגע אתם מבררים בירור כואב (תופת) של הרצון של כל אחד בזוגיות.
אתה משנה את התנאים שבהם חייתם שניכם עד עכשיו, כי הם תנאי חיים של פגיעה, ועכשיו מתברר הרצון.
אני מאמינה לך שאשתך היא טיפוס שמה שהיא רוצה בדרך כלל הוא סופי,
אבל ממה שאתה מתאר אני ממש לא בטוחה שהיא רוצה להתגרש.
זה יותר נשמע לי כמו אדם שמגלה לחרדתו שהזעם ההרסני שלו כבר לא משמש בידו כנשק יותר, והיה רוצה למות.
(לא בטוח שזה עדיף... happy )
כן כדאי להיות רגיש לסימנים, אם היא אכן תרצה להתגרש, כדי שלא ייוצר מצב שהיא הקדימה אותך בהרבה בהליכה לעו"ד וכו'.
איכשהו כרגע זה עדיין נשמע לי רחוק מלהיות שם.

או סתם בן אדם לחברו בסיסי שנרמס על ידה כלפיי, ומאידך בעולם החיצון היא רצה לעזור לכל מי שאפשר, ותמיד מוותרת לכולם, ותמיד מתחשבת ומקשיבה....
זה בא מאותו מקום בדיוק של חוסר הקשבה לצרכים של עצמה. תשים לב: תמיד מוותרת, תמיד מתחשבת... =תמיד לא שמה לב לצרכים של עצמה, וכיוון שמאותה סיבה שגורמת לזה היא לא יכולה לראות אותך כאדם נפרד עם צרכים עצמאיים משלו, מפרד ממנה, אלא כמו מן איבר בגוף שלה (במובן הלא-טוב של חיבור) אז כמו שהיא לא חשובה וצריכה תמיד להקריב את עצמה בחוץ ולוותר למען מטרות נאצלות, אז היא מקריבה גם אותך, כי גם הצרכים שלך לא חשובים ולא קיימים... והיא תחפש מטרות נעלות בדרך. הכל מתחיל מאותה נקודה.

שורה תחתונה, מאוד מאוד עצובה לשמוע.

זה לא בשורות טובות.

אני נותן צ'אנס שאולי היא פתאום תתפוס כאשר יסבירו לה טוב, וזה דבר שעד היום אף אחד לא התחיל בכלל לעשות

היחיד שיכול להסביר הוא אתה.
רק אתה יכול להיות עורך הדין של עצמך.
אחרי שיסבירו לה טוב, יהיו כל מיני אנשים שיוכלו לטפל בה.
אבל עד אז, רק כשאתה תהיה משוכנע לגמרי, ואתה תתנהג בצורה של אדם שאי אפשר לפגוע בו, ואתה תסביר -
אולי היא תבין ואולי לא.
אני לא מכירה שום אדם אחר שיוכל להסביר.
רק כשהבנתי שאני צריכה להסביר אותי,
התחילו להיפתר בעיות בבתי משפט וכו'.
זה פשוט לא עובד עם מישהו מבחוץ.

רק טוב וכוח.

אגב לב שמח, מאוד נהנתי לקרוא מה שכתבת, הדמות של אבא שלך מרתקת, אין לי עצות או תגובות סתם היה לי נעים לקרוא את כל מה שכתבתם.
תודה על הנוכחות. happy
לב_שמח‏, כתבת נהדר.
כל מה שלב שמח כתבה לך, אלה דברים חכמים ביותר. ראויים להקשבה ועיון מעמיק.

אבל ממה שאתה מתאר אני ממש לא בטוחה שהיא רוצה להתגרש.
זה יותר נשמע לי כמו אדם שמגלה לחרדתו שהזעם ההרסני שלו כבר לא משמש בידו כנשק יותר, והיה רוצה למות

מסכימה.
פשוט לא הגעתי להגיד את זה במפורש. אני לא נבהלת מהאיומים שלה. היא חייבת לאיים. אין לזה באמת משמעות. אל תיבהל. כבר כתבתי לך אל תיבהל, פשוט לא הסברתי עד הסוף, שהיא לא באמת מתכוונת לזה, זה לא כמו שאתה חושב. היא פשוט משתמשת ב"נשק יום הדין" שלה אבל הרי גם אותו היא תבזבז.
זה בעיקר עצוב ומדכא.

<אמא של לב_שמח‏‏ תמיד נהגה להאשים אותה בגיל ההתבגרות: "יש לך פערים!!!! לפעמים את מלאך, ולפעמים.... לב_שמח‏‏ צריכה מאוד להזכיר לעצמה שמותר לילדה בת 16 רגישה עם כנפיים להיות עם פערים. מותר לה להיות בוסרית. היא לא אמורה להיות עם בשלות של גיל 30>
<מישהו מוכן להצטרף ולהזכיר גם???

מותר בכל גיל להיות בוסרית.
מותר בכל גיל להיות עם "פערים".
מותר בכל גיל להיות לא מושלמת.
אמא שלך נשמעת ממש הזויה sad

זאת שאלת מיליון הדולר, כמה להשקיע בלתקן משהו שגם ב"טופ" שלו הוא תחושת נעימות שאין בה משהו שיש בפשטות בקשרים טובים ובריאים, וכמה ללכת משם הלאה.
יגיע הרגע שתדע.
או שמה שאתה משקיע יישא פרות,
או שיגיע הרגע שפשוט תדע שאתה הולך משם.
כמה להישאר? כמה להתעכב?

זה בדיוק מה שמוקדם מדי לדעת.
אבל הסימנים לא מבשרים טובות.
מצד שני, לך תדע. אסור לוותר על נפש חיה. ואני באופן אישי לא בעד לוותר כל כך מהר על נישואין עם ילדים. רגע, זו רק התחלה של תהליך, בקושי כמה שבועות, זה לא הזמן להחליט החלטות סופיות וגורליות.

_היו פעמים שאחרי רגעים ממש קסומים פתאום היא התחילה עם השגעון שלה_
זה אופייני ליחסים עם אדם מרעיל.
למעשה, דווקא ברגעים הקסומים הם לא יכולים לסבול את זה ומוכרחים לתקוף.
זה כאילו, לא טוב להם שנעים. לא נוח להם כשטוב. הם מתחילים להרגיש רע. הם חייבים להחריב.
כי כשנעים, השליטה נשמטת להם מהידיים והם מפחדים. הם נכנסים לחרדה אדירה. אז חייבים לתקוף, לאיים, לשלוט, לערער, לתעתע, ורק אז הם מרגישים שהמושכות בידיים שלהם, שהשליטה בידיים שלהם.
האדם הנורמלי הוא ההיפך מכך:
טוב לו כשהכל טוב. טוב לו כשהחיים מתנהלים על מי מנוחות. זה המצב שנעים לו והוא מוכן לעשות הרבה בשביל ההרמוניה.
את זה מנצל המרעיל, כי הוא סוחט כל טיפה מהצורך של הזולת בהרמוניה. הוא משליט טרור כדי לקבל מחיר מאוד גבוה על זכותך להרמוניה. רוצה הרמוניה? תשלם לי! בדם!

ועוד שניה אדרוש שוב את הפרוטקשן שלי!
שלא תחשוב שיצאת בזול.
אתה בידיים שלי, ושלא תשכח את זה.

איך עושים banghead ? ככה: | (הפס נמצא מימין לסוגריים המרובעים בד"כ) ואז המלה אוף ואז עוד | - רק בלי רווחים בין הפסים לבין האוף.

הי,
כותבת לך למרות שממש ממש אין לי זמן. נכנסה אל הורי הביתה עובדת זרה ומהשינוי אימי חוזרת אל דפוסים חרדתיים שונים ואני שם כמה שאפשר. במיוחד שמה לה ידיים על הבטן לריפוי אנרגטי וזה מה שמרגיע אותה. מגע של אהבה שלא מנסה לשנות אותה.
אכתוב כמה דברים אבל ההמלצה שלי אליך נמצאת בסוף היא קשורה רק בך.
קראתי את כל מה שכתבת(בנסיעות הרבות שלי באוטובוס יש לי הרבה זמן לקרוא באמצעות הנייד. לכתוב אני לא יכולה משם)
הסיפור שנגע בליבי מאד היה הסיפור של הקשר והתיקשורת עם אבא שלך. זה בכלל לא קשור בדת מה שהיא עשתה שם. היא היתה מאד לא רגישה אליך ולצרכיך. מי שלא רגיש לאחר הוא גם לא רגיש לעצמו וקשה לו למצוא בתוכו אהבה לעצמו.
אני מבינה את הקשיים שאתה נמצא בהם עכשיו כולל התמונה שבה אתה רואה את עצמך אם תתגרש.
מציעה לך לשלוח חמלה אל מחשבות אלה אבל לא להתמקד בהן.
מה שכן הוא שאני ממליצה לך לשים מטרה אחת לעצמך שהיא להתחזק. ולהתמקד רק בכך.
יכול להיות שלא תוכל לעשות את זה בבית בנוכחותה ויכול להיות שכן. אבל זה מה שהכי חשוב עכשיו.
מזמינה אותך לבדוק האם אתה יכול לקחת על עצמך מטרה כזו.
בעיני אתה אמיץ וראוי מאד להערכה על כך
תודה
חני
רקמה יקרה, זה שובר לב מה שאת מספרת
ויום הולדת שמח לך! flower

כך שוב ושוב הבעת סלידה דחיה זעזוע ובוז מכל מילה שאני מוציא, ואני מנסה לשמור על איפוק, ובתוך עצמי אני זועק – למה ריבונו של עולם למה היא לא יכולה להקשיב כמו בן אדם למה היא חייבת לעשות לי את זה!

ואני ניסתי להסביר שוב, ושוב היא עוצרת אותי באמתלא על טענות טכניות, ככה פעם אחר פעם, כאשר אני מנסה בין בתקיפות ובין בעדינות להתחנן שהיא תנסה להבין את המסר הכ"כ פשוט שיש לי לומר עד שבסוף שוב הכל התפוצץ, היא התחילה בבכי היסטרי.

אני שרוע על הריצפה וצריך להתנצל בפניה על המצב ולהתחנן שתפסיק עם הזעם, אך עדיין... זה כבר היה בעבר שהייתי מתחנן לפניה שתפסיק עם הזעם שלה כי אני לא מסוגל לספוג כאלו כמויות של שנאה.

תראה, אני חייבת להצביע בפניך על השגיאה הגדולה שאתה עושה כאן.
אני לא רוצה להיכנס לשאלת ההתנהגות שלה. אין ספק שזו התנהגות מזעזעת.
אבל אתה משתף פעולה איתה בזה שאתה:

  • ממשיך לדבר איתה
  • ממשיך לתקשר איתה
  • ממשיך להיות באותו חלל
  • מתווכח
  • מצטדק
  • מסביר
  • מתחנן (אסור באיסור חמור!)
ואו י' ממש הזדהיתי עם מה שכתבת לגבי הימים היפים שלכם בזמן האחרון שאתה רוקד עם הילדים וזו תקופה שאתם צוחקים הרבה אתה ואשתך וכיף לכם- ואפילו אם המצב הזה הוא שיטחי זה יכול לספק אותך כל עוד המצב הזה ישאר..
גם אני הרגשתי כך.
היו לי ולבעלי רגעים ממש קסומים ויפים, ממש היה לנו כיף הרבה פעמים...
אצלנו בסיפור שלנו - לי כבר לא היו את הכוחות הנפשיים "לחכות" שמשהו יקרה, שהמצב רוח שלו יעכיר, שמשהו ירגיז אותו, שהוא יכעס..
המתח הזה בתקופה של "ירח הדבש" שידעתי שהינה עוד רגע, אולי עוד חודש, אולי עוד דקה, אולי עוד שבוע, ואולי עוד חודשיים- הוא יכול להתפרץ עלי בצורה כזו שאהיה חסרת אונים ואבודה, או שארעד מפחד, או שסתם אפגע.. לעולם לא היתי יודעת האם יפגע בי "קלות" או הטחת עלבונות נוראיים , או הפחדות, או איומי עזיבה..
או שהכל יהיה ממש כיפי בינינו ומדהים ורומנטי- והרומנטיות שלו יכלה להמשך גם חודשיים רצוף..
או שיהיה אדיש אלי ויפנה לי את הגב..
ובסך הכל כשהיה לנו טוב- אז ממש היה לנו טוב ביחד. באמת!! צחוקים, וכיף והיינו רוקדים בבית עם מוזיקה ושרים שירים, והולכים לבלות, ורואים סרטים בבית, ןמשחקים עם הכלבה שלנו.
אבל כשהיה רע- היה מאוד רע ואני הייתי סןפגת את כל השגעונות שלו..
ולפעמים היה רק העלבות קטנות כאלו.. לא משהו יותר מדי רציני (כביכול)
ואז פתאום שוב טוב לנו
ואז- למה אני בכלל מתלוננת? מה הבעיה שלי?
זה כל כך מבלבל
היום ברוך השם אני כבר 3 וחצי חודשים אצל אמא שלי ואני במקום מאוד יציב מבחינה נפשית. כי אף אחד לא מערער אותי. ואני מתחילה לבנות את עצמי מחדש
אני גם מתחילה להגמל ממנו
מבינה שהוא לא אדם יציב, שהוא אדם פוגע
ומנסה לקבל אותו כמו שהוא כי ככה בחרתי אותו בלב שלם, אבל הוא לא הבן זוג שלי יותר
אבל תמיד יהיה האבא של הילדה שלי
וכבר לא אכפת לי מכל המאבק המשפטי, ממש הרפיתי מהכל. העו"ד שלי תלחם עבורי, אבל אני הוצאתי את עצמי מהמלחמות ומהמחשבות..
אני עדיין מנסה לשחזר מה קרה ולמה ואיך- והאם עשיתי הכל-
והאמת שלא עשיתי הכל- וטוב שכך
כי אני לא אמורה כל הזמן להציל ולהציל בזמן שהוא מאיים ומפחיד ומקשה עלי
אני לא רציתי להיות שק החבטות שלו, ולכן הלכתי
ואולי מישהי אחרת כן היתה מנסה יותר- אבל כל עוד היתי נשארת איתו היתי חוטפת פה ושם... נפשית רגשית- ומי יודע - אולי גם פיזית...
אז הלכתי
והיו גם תקופות של מספר חודשים שהיה שקט ונעים מאוד... אבל אח"כ כשמגיע טירוף בלתי מוסבר, בלתי נשלט, ללא כל הסבר אחרי שהסערה נרגעת... ללא התנצלות אמיתית וכנה, ללא כל הבנה על הפגיעה העצומה והכאב שהשאיר- כמצפה ממני לטאטא הכל ולהמשיך הלאה.. אז זה לא הגיוני.
בפעם הראשונה הבלגתי- וזה היה לאחר חודש שלם של השפלות וצעקות יומיומיות.. פתאום זה נעלם ו"חזר לעצמו" ולא הבנתי מה קרה ומי זו המפלצת הזו שביקרה בביתי במשך חודש.. אבל המשכתי הלאה וקיוותי שזה לא יחזור- ואולי גם העדפתי לחשוב שזה בכלל לא קרה- אבל זה קרה שוב- ויותר חזק
וח"כ שוב תקופה מדהימה של גבר רומנטי ונעים וחם. וכשאני אומרת תקופה זה באמת יכול להיות כמה חודשים- ברור שיש העלבות קטנות פה ושם.. אבל עדיין לא תקיפות קשות או איומי עזיבה או צרחות והפחדות.. אבל רגע רגע הינה המפלצת מגיעה ואז זה כבר בלתי נשלט ואז הוא נכנס לשוונג והינה שוב התעללות ארוכת טווח - או קצרת טווח - שרק אלוהים יודע מתי זה התחיל ומדוע ואיך זה יסתיים אם בכלל, ומה קורה פה סביבי.. הכל מתמוטט ומתפורר ואני זו שאמורה להחזיק את הכל
עד שיום אחד הבנתי שלא עוד- אני לא אמורה להחזיק את הכל יותר
אני לא חייבת להיות שם בכלל
ולפני שעזבתי אותו- אך כבר הכנתי את העו"ד ועדיין לא גיליתי לו- וזו היתה תקופה שעוד חיינו באותו בית אבל בחדרים נפרדים, כשלא היה בבית הייתי נכנסת לחדר שלו ונכנסת למיטה ובוכה- כי ידעתי שכבר החלטתי אבל עדיין אני אוהבת ורוצה את התקופות הטובות, אבל ידעתי שזו עסקת חבילה של הדברים המפלצתיים שלו, והיה לי מאוד קשה להפריד בין האדם המקסים שאיתו התחתנתי לבין המפלצת שצצה לי פתאום. וכשהבנתי שזה אדם אחד- אז בחרתי לעזוב. והיה לי כ"כ קשה ועדיין יש רגעים שאני מתגעגעת לאדם החמוד והמצחיק והעדין- אבל הוא לא!! הוא גם אדם פוגע ומניפולטיבי
אבל עדיין.. אולי בכלל אני מנסה לשכנע את עצמי שאני בלב שלם הלכתי..
אולי כן היתי צריכה לתת עוד זמן ולספר פה בדף הזה מה שעובר עלי- כמו שיוסף עושה, ואז היתי מקבלת תמונה יותר ברורה שהוא אכן מתעלל והיתי עוזבת..
באמת אני לפעמים בספקות על עצמי..
היתה פשוט איזו נקודה שהחלטתי והלכתי על זה- ועל ההחלטה הזו הצטרפה עוד החלטה לא להכניס ספקות ולהמשיך עם ההחלטה לעזוב
אבל הספקות באים והולכים
זה אופייני ליחסים עם אדם מרעיל.
למעשה, דווקא ברגעים הקסומים הם לא יכולים לסבול את זה ומוכרחים לתקוף.
זה כאילו, לא טוב להם שנעים. לא נוח להם כשטוב. הם מתחילים להרגיש רע. הם חייבים להחריב.
כי כשנעים, השליטה נשמטת להם מהידיים והם מפחדים. הם נכנסים לחרדה אדירה. אז חייבים לתקוף, לאיים, לשלוט, לערער, לתעתע, ורק אז הם מרגישים שהמושכות בידיים שלהם, שהשליטה בידיים שלהם.
האדם הנורמלי הוא ההיפך מכך:
טוב לו כשהכל טוב. טוב לו כשהחיים מתנהלים על מי מנוחות. זה המצב שנעים לו והוא מוכן לעשות הרבה בשביל ההרמוניה.
את זה מנצל המרעיל, כי הוא סוחט כל טיפה מהצורך של הזולת בהרמוניה. הוא משליט טרור כדי לקבל מחיר מאוד גבוה על זכותך להרמוניה. רוצה הרמוניה? תשלם לי! בדם!

ועוד שניה אדרוש שוב את הפרוטקשן שלי!
שלא תחשוב שיצאת בזול.
אתה בידיים שלי, ושלא תשכח את זה.

ואו זה ממש נכון!!!!
מתי קלטתי שזה!! שזה הסוף? היה לנו איזה ערב אחד הרמוני ונעים- בדיוק לאחר ערב קשה ומחריד
ואני שכ"כ נהניתי מהנעימות והכיף.. הלכת לשטוף ידים והייתי מול המראה וראיתי את עצמי מהצד- ראיתי את עצמי במראה- עם חיוך מטופש על הפנים כנהנית מכל רגע מתוק שבעלי ברוב טובו מספק לי.. ראיתי את התמימות והחיוך המאמין. ואז עברה בי מחשבה- עד מתי ישאר החיוך הזה? עד מתי תשאר ההרגשה הטובה הזו של נעימות, של ביטחון, של אהבה עם הבעל? עד מתי? כאילו קול בתוכי קרא לי להתעורר- "תתעוררי סוזן- זה חיוך זמני - חכי חכי לסצנה הבאה" וכך קרה ביום המחרת- סצנה שלא תשכח עם צעקות והשפלות וכ"כ כאב לי שהבטן שלי כבר כאבה פיזית וגם כאב לי הגלגל מעל העין, וכבר לא יכולתי לשאת את זה יותר.. ואז אחרי שנרגע מצרחותיו שאל אותי- נו מחר הולכים למטפלת הזוגית? אני רוצה שנלך ונגיד לה שאנחנו מתגרשים (וסתם אמר מתגרשים כי חשב שזה יזיז לי משהו שהוא יפחיד אותי ככה) ואני כבר לא יכולתי יותר. התחלתי לתכנן את הדרך שלי החוצה.
לא יכולתי לראות את עצמי שוב מהצד מחייכת רגועה ומרוצה - ושכל זה יהיה זמני עד לקריזה הבאה שלו. זה כ"כ היה נראה מגוחך בעיני להביט במראה ולראות את עצמי מתרפקת על רגעי החסד שהוא מטפטף לי. פתאום קלטתי מה קורה סביבי. נותן לי קצת חום- ואני מייד נמסה ומקווה שהינה זה משתנה והינה הכל טוב.
מנצל את התמימות שלי ואת הרצון הטוב שלי ואת האופטימיות שלי

אני חושבת שזה מה ששבר אותי סופית- לראות את החיוך שלי , את ערשת הפנים השלווה, את התמימות שלי, את האהבה שלי ללא תנאי,
ולהבין אחת ולתמיד- זה בלוף!!
פתאום להבין את הקיצוניות שבה אני חיה
את הטירוף- שזה לא נורמלי ולא הגיוני ולא אמור להיות ככה
אותו ערב אחרון יפה שהיה לי את החיוך הדבילי- אז זה היה הרגע האחרון שעוד האמנתי ורציתי שדברים יסתדרו- שם זה נגמר מבחינתי- שם זה היה הסוף
אח"כ כבר בניתי לי שביל החוצה- ועוד היו ערבים נעימים.. אבל אני כבר ידעתי שזהו זה.. הנחמדות שלו כבר לא העלתה לי חיוך דבילי ומאמין על הפנים.
הנחמדות שלו כבר לא הזיזה לי
כי אני כבר הבטחתי לעצמי שאני לא נכנסת יותר לשאנטי של איזה כיף יכול להיות פה. לא!!
לא כיף פה. נקודה
גם אף פעם לא הבנתי איך זה יכול להיות שאני גם אוהבת אותו ואחרי חצי שעה שונאת אותו עד מוות ואז שוב אוהבת אותו
החלטתי שכל עוד אני גם שונאת אותו אני חיבת לקחת פסק זמן ממנו ולהבין מה קורה פה
הרגשתי שאני משתגעת
איך אני יכולה לאהוב אותו ולהתחבק איתו בלילה
ואז כשהוא הולך לעבודה ואני לבד עם התינוקת אני נזכרת בכל מה שעברתי ואז אני שונאת אותו עד אימה
לא הבנתי מה קורה?
ואז כשהוא חוזר מהעבודה- כאילו אני סוגרת את ברז השינאה, ואז ברז האהבה נפתח ואני שמחה שהגיע וכיף לנו ואז אני שונאת אותו.. ומה קורה לי?
בד בבד הגיעו עוד תובנות וסופר "למה הוא עושה את זה" שקראתי, והבנתי עוד ועוד..
עד שנפל האסימון
סוזן-סוזן, את מבריקה וחכמה ובעיקר גיבורה. גם הבעל שלי היה סופר רומנטי לפעמים. הוא היה מאוד מצחיק, נורא מוכשר, בשלן מדהים, משכיל וגם חם. עד שהיתה מגיעה ההתפרצות. וגם אני חצי אהבתי חצי שנאתי אותו. מעניין שגם אני חייתי בחדר נפרד חודש באותה דירה לפני שנפרדנו. זה דווקא עזר. הוא היה מגעיל באותה תקופה, שכבר התחלתי להפסיק לאהוב אותו. אחרי הפרידה כאב לי נורא. קשה לתאר. היום אני מסתכלת על זה כעל דבר רחוק.
והיו גם תקופות של מספר חודשים שהיה שקט ונעים מאוד... אבל אח"כ כשמגיע טירוף בלתי מוסבר, בלתי נשלט, ללא כל הסבר אחרי שהסערה נרגעת... ללא התנצלות אמיתית וכנה, ללא כל הבנה על הפגיעה העצומה והכאב שהשאיר- כמצפה ממני לטאטא הכל ולהמשיך הלאה.. אז זה לא הגיוני.
בפעם הראשונה הבלגתי- וזה היה לאחר חודש שלם של השפלות וצעקות יומיומיות.. פתאום זה נעלם ו"חזר לעצמו" ולא הבנתי מה קרה ומי זו המפלצת הזו שביקרה בביתי במשך חודש.. אבל המשכתי הלאה וקיוותי שזה לא יחזור- ואולי גם העדפתי לחשוב שזה בכלל לא קרה- אבל זה קרה שוב- ויותר חזק
וח"כ שוב תקופה מדהימה של גבר רומנטי ונעים וחם. וכשאני אומרת תקופה זה באמת יכול להיות כמה חודשים- ברור שיש העלבות קטנות פה ושם.. אבל עדיין לא תקיפות קשות או איומי עזיבה או צרחות והפחדות.. אבל רגע רגע הינה המפלצת מגיעה ואז זה כבר בלתי נשלט ואז הוא נכנס לשוונג והינה שוב התעללות ארוכת טווח - או קצרת טווח - שרק אלוהים יודע מתי זה התחיל ומדוע ואיך זה יסתיים אם בכלל, ומה קורה פה סביבי.. הכל מתמוטט ומתפורר ואני זו שאמורה להחזיק את הכל
עד שיום אחד הבנתי שלא עוד- אני לא אמורה להחזיק את הכל יותר
אני לא חייבת להיות שם בכלל

וואו סוזן.

אני חצי-רגל שם עכשיו. אחרי התפרצות שהיתה. והא עוד קר אלי עד לרמה שחשבתי שהוא רוצה להתגרש.
אני לא יכולה להרגיש כלום.ניסחת כל כך מדוייק את הכלא הזה.

אני לא יכולה לחיות עם מישהו שלא לוקח אחריות על הקוים האדומיםהאלה ששבר. היום טיפול, נראה מה יצא לי מהקישקעס.

יום הולדת שמח לי. ממש...

_יום הולדת שמח לי_
יום שמח רקמה, למרות ועל אף הכול. מגיע לך flower
יום הולדת שמח לי. ממש...
רקמה יקרה, זה שובר לב מה שאת מספרת.
סוזן_סוזן? את מדהימה. איזה כוחות שיש לך!!!
רקמה מקסימה ונפלאה, מגיע לך לגמרי יום הולדת שמח, ועוד הרבה ימי הולדת שמחים עוד יותר.

אני גם בהריון שני ובכלל לא יכולה לדמיין איך עוברים הריון עם בן זוג מתעלל. את גיבורה ומדהימה.

מה שלא יהיה, יש לך שני ילדים מקסימים (אחד ברחם, אחת מחוץ לרחם...) שהיו חייבים כנראה להיווצר דווקא כך. והם יהיו תמיד שלך. ואותם תוכלי ללמד כל מה שאת יודעת על אהבה ונדיבות, אמונה בעצמך ואמונה בכך שמגיע לך להיות מאושרת. שמרי על עצמך!

רקמה בהריון? לא ראיתי שהיא רשמה את זה..
אני עברתי הריון עם התעללות נפשית מאוד קשה
דווקא בתקופה שצריכים חום וקירבה וביטחון ויציבות - קיבלתי טונות של רוע..
יותר קל להתעלל באישה בהריון כי היא יותר חלשה ותלויה בגבר
טוב... שבת שלום לכולכן :)
אני עברתי הריון עם התעללות נפשית מאוד קשה
דווקא בתקופה שצריכים חום וקירבה וביטחון ויציבות - קיבלתי טונות של רוע..
יותר קל להתעלל באישה בהריון כי היא יותר חלשה ותלויה בגבר

hug-sad
אני עברתי הריון עם התעללות נפשית מאוד קשה
דווקא בתקופה שצריכים חום וקירבה וביטחון ויציבות - קיבלתי טונות של רוע..
יותר קל להתעלל באישה בהריון כי היא יותר חלשה ותלויה בגבר

זה פשוט נורא ואיום, סוזן! איזו בדידות בתקופה שבה נושאים ילד משותף. נורא.

אמא קטנה מה שלומך? איך את מרגישה?
אני כבר מתחילה להשלים עם המצב של הפרידה, של הבחירה הלא נבונה שלי בבן הזוג, מתחילה להפנים מה עברתי, ומתחילה לקלוט את המצב החדש- שאני בהליכי גירושים עם ילדה בת שנה וגרה אצל אמא.. ומתחילה לקלוט שחיים חדשים ממתינים לי עם טוב ועם קושי.. ואתגרים שונים, אבל מתחילה כבר להפנים, כי עד עכשיו היתי במצב כזה של שוק, שאני לא מאמינה מה קורה לי, ולא מבינה איך הגעתי לזה.. ופתאום דברים מתחילים לקבל צורה יותר ברורה\ ואני מתחילה לגבש קרקע מתחת רגליי
מעניין למה הייתי צריכה לעבור את החוויה המזופטת הזאתי אבל אולי זה קרה בשביל לחזק אותי, שאציב גבולות חזקים, שאדע להעריך את עצמי, ולא לקבל בברכה כל זבל שבנאדם מנסה לזרוק עלי. כנראה זה קרה כי אפשרתי לזה לקרות ולא הדפתי את ההתנהגות הזאת עוד כשהיתה קטנה, אלא חשבתי שזה משהו קטן וחולף- עד שהמשהו הזה נהיה גדול ודורס
מקווה שעוד כמה שנים אסתכל אחורנית לתקופה הזאת ואחשוב לעצמי שזה היה השיעור הכי חשוב שלי, כי היום אני כבר שונה חזקה וחכמה יותר
כל הכבוד לך שאת עוזבת אחרי תקופה כל כך קצרה ולא נשארת שנים ארוכות בהתעללות הזאת.
אבא שלי התקשר אלי.
עכשיו.
אני מרגישה שהטלפון שלו אומר שהוא בחר בי.
בחר להיות אבא שלי.
אני לא זוכרת שום תקופה בחיי שבה הוא התקשר באופן חוזר על עצמו במרווח של פעם בשבוע, רק כדי לשאול מה שלומי.
לא יכולה לתאר עד כמה זה תחיית המתים, או תחיית הסלעים שאינם זזים, או אבנים מדברות, או כל דימוי אחר.
נתתי לו להרגיש את החום בקול שלי, את השמחה בדרך שבה אני אומרת שלום בנוכחות שלו כרגע בתוך החיים שלי.
כשהוא שאל מה שלומי, סיפרתי, לא בצורה כבדה, על בעיה שמתרחשת עכשיו - משהו טכני, תקלה במערכת הגז שבגללה הלך תנור אפייה ואני צריכה לקנות חדש.
בדרך כלל זה סוג של תכנים שלא מאיים עליו רגשית.
ברגשות, במה באמת שלומי, בכאבים של בדידות או במשהו אפילו קצת רגשי אני יודעת כבר שאין טעם לשתף.
ניסיתי ללמד אותו תגובות שלי אליו איך נעים לי שמגיבים אלי, זו פעולה מאוד לא מתגמלת. הוא לא הילד שלי, הוא לא בן הזוג שלי, לא שווה כמויות האנרגיה שזה דורש מהמילימטרים הקטנים שהאדם מולי זז, מלבד עצם תחושת הגדילה והחוויה שהאבא שהיה מדבר איתי הרבה פעמים דרך הגב (כן, הגב, לא אגב) - את לא רואה שאני עושה משהו? למה את מדברת אלי כשאני עושה דברים? - הוא לעולם לא יחזור, לשאול מה רציתי - אני צריכה, להבין לבד, איפה רגעי הסדקים בהם ניתן להשתחל וזה לא מפריע באמצע שום משהו - הוא איש שאפילו אני יכולה להזיז.
שהרצון שלי מסוגל להשפיע על המציאות. לא רק על חברות, אנשים שאני פוגשת, אנשים שאני מלמדת אותם, אלא אפילו - על אבא שלי. (איש לא-מוזז ברמות על אם עוד לא הבהרתי).
אם הוא התקשר אלי, במרווח של שבוע כבר פעמיים שלוש, זה אומר שהוא בחר בי, גם במובן של להסכים להיות אבא שלי בלי להתנות את זה בקשר שלי עם אמא שלי, בבקורים משפחתיים כששניהם יחד, שגם זה צעד גדול לאנושות (אני).
זה שינוי מהמסר שלו שעבר חזק כבר כמה חודשים.
עכשיו, השיחה התחילה באנרגיות של שמחה. וברגע שהוא שאל מה שלומי ושיתפתי - משהו טכני, לא בכיתי על זה שקשה לי, כמה כסף זה עולה, אני לבד - סיפרתי נייטראלי - פשוט כי בזה הייתי עסוקה באותו רגע - לא תכננתי את הטלפון הזה, אז נתתי לו לזרום, כמו בחיים, גם עכשיו אני לא מצפה לטלפון הבא - השיחה עברה להפתעתי לפסים מדוכדכים. משהו באנרגיה שלו מולי הפך להיות מדוכדך, למרות שהאנרגיה שלי כלפיו - בחוויה שלי - לא היתה כזו.
הוא סיים את השיחה בשלום מדוכדך (שיחה קצרצרה, כמובן. הוא איש חם שפשוט לא יודע מה לעשות עם אינטימיות כשהוא מקבל אותה, אם מדובר בפרטנר מעל גיל חמש).
בעבר, כשהייתי מעלה תכנים מהסוג הזה, זה היה מכניס אותו לעמדה הגברית של לתת עצות, הדרכות, לנהל את המבט שלי על הדברים.
היום זה מאוד לא מתאים לי.
שמחתי שהוא לא נכנס למקום הזה.
תוך כדי שיתוף, תהיתי האם הוא ייכנס למקום הזה.
מצד שני, על מה כבר נשאר לדבר אם אי אפשר לספר כלום עצוב?
הוא איש שלא יודע להחזיק עצב של אדם אחר אפילו לשנייה. פשוט קם והולך. פיזית. יוצא מהחדר.
עם העצב שלו הוא מסתדר לבד ולא מרשה לאיש, גם לא לעצמו, לגעת בו.

אני תוהה איך אני רוצה להגדיר לי את מה שהיה במפגש הקצר הזה שלי עם אבא שלי.
("אני אבחר לי את הזכרונות שלי" - אמר ילד חכם ומצחיק, לקוי למידה קשה, כשבת משפחה קנתה לו במתנה "ספר זכרונות" לרגל סיום בית הספר היסודי, אושי גרוס)
אני תוהה איזו כותרת אני רוצה לתת לדברים.

כותרת שלא תהיה "אוף למה לא הייתי אסרטיבית מספיק, שמחה ובטוחה בעצמה תמיד, נינוחה ומשדרת חוסר הזדקקות ונכונות לקשר", כי מקנן בי חשד קל שזו הכותרת בדי-פולט, בברירת מחדל שלי, אם רק אני מרשה לעצמי להציץ עליה לרגע בלי להשאב לשכנוע באמיתותה וגם מעזה שלא להיות ביקורתית עליה לרגע.
(אם מישהו שאל את עצמו אז כן, זו רמת הציפיות של אמא שלי מעולמי הפנימי הרגשי. נכון. ויש לה גם ברומטר לפי דעתה שמודד אותי מבפנים ויודע. כמו מכשור רפואי מתוחכם, כזה שלא מכאיב בטירוף, רק מנטר אותך מבפנים כל דקה)

אני מרגישה שזה חשוב לי, גם בפני עצמו.
וגם כי יש פה סיכוי לקשר עם מי שהיה עד לפחות לחלק ממה שחוויתי עם אמא שלי, עד שנתן גיבוי מלא. לה. סיכוי לקשר שפחות יהיה מורעל בקואליציה של אמא-תמיד-צודקת-בהכל-ובוודאי-בגידול-ילדים-ובמיוחד- בהיבט-הרגשי- של-הנושא.

ונדמה לי שקואליציות זה דבר חשוב בהקשר של חיפוש פנימי לבנות לעצמי מרחב של חוויה מתקנת להתעללות.

יוסף, לא יכולה לכתוב פה וללכת בלי להגיד שכואב, כואב, כואב לי מה שאתה עובר.
לא יכולה כרגע להגיד יותר מזה, שכואב, כואב לי מאוד מאוד לשמוע.
אני לא אדישה לדברים.
אני רק בונה לי עולם משלי שיש לו קצב משלו.
וכואב לשמוע.
אני רוצה להסביר עוד משהו:
אני כאילו מחפשת איזה סוג של חוזה רגשי אני יכולה לבנות, בתוכי, (בלי מלים - חבל לבזבז) ביני ובין אבא שלי.
כאילו, עד עכשיו החוזה הרגשי היה או סוג של - אני אבא שלך, הגדול והחזק, מגן עלייך מפני פגעי מערכת הגז שאת לא יודעת מה לעשות איתה (והאוטו, וכל דבר אחר שאפשר לדעת מה עושים איתו) ואת הילדה שלי.
או - אני גדולה וחזקה, לא זקוקה לך ולא חייבת אותך, לא רגשית ולא טכנית, וכן אשמח להיות בקשר איתך כל עוד זה נעים לי. בתחילה ניסיתי לבנות שתנאים שיהיה נעים לי להיות אני, לבטא רגשות, בשיחות, אחר כך הבנתי שזה לא הולך להיות נעים בשום צורה, לכל היותר הוא יסכים לא לברוח לשתי דקות וזה יהיה הישג עצום למסלול שהתוויתי ומעייף מאוד, התגובות שלו כשהוא נאלץ לא לברוח לא הולכות להיות נעימות לי אף פעם.
אני מחפשת מה יכול להיות תואם את הצרכים שלי, את מה שנעים לי, כן מאפשר מידה מסויימת של קשר ולא מתנגש חזיתית כל הזמן (אפשר להתנגש חלק מהזמן, זה מלמד אותי, שאני יכולה... כל הזמן זה מעייף נורא. עדיף לזוז הצידה, אם מישהו עד כדי כך לא תואם את הצרכים שלי) עם המציאות של מי שהוא ומה שהוא יכול לספק כרגע.
יש כזה?
אני מחפשת מה יכול להיות תואם את הצרכים שלי, את מה שנעים לי, כן מאפשר מידה מסויימת של קשר ולא מתנגש חזיתית כל הזמן
יש כזה?
hug-sad
לא יודעת.
בדיוק שאלתי את עצמי את אותה שאלה.
אולי אין?

מאוד קשה וכואב מה שאת מתארת.
מאוד קשה לגדול אצל הורים שאיבדו את הקשר עם עצמם בגיל כל כך צעיר שאין יותר אפשרות להציל.
לפחות את עצמנו נציל?

בשמת, אני שומעת אותך. טוב לי שאת כאן.
באתי לכתוב כי בדיוק אני יושבת עם הבן שלי וחושבת לעצמי:
אולי, אולי זאת לא שאלה טובה לשאול, איזה חוזה רגשי בתוכי אני יכולה לעשות, כי זאת שאלה שדורשת?
אולי זאת כן שאלה טובה לשאול, איזו הגדרה, איזו כותרת בתוכי מקבלת השיחה שהיתה, כי זאת שאלה שיש לה פוטנצייאל להיות שאלה מעניקה?
(ומה עושה עם עצמו אדם שהבית הרגשי שלו הוא להיות במאמץ?
שהענקה רגשית, אפילו עצמית, מעבר לגבולות הנוחות שלו זה סוג של מאמץ שנחווה כהרבה יותר מאמץ ממאמץ?
לכל אחד יש געגועים לרחם.
מה עושה עם עצמו מי שמרגיש ברחם במקומות &^&[email protected]%?
עיין ערך אשתו של יוסף... אני חושבת שאני אדם טוב, שטוב לו כשטוב לאחרים, אבל כשאני קוראת משפט כמו "אדם מתעלל הוא אדם שכשלכולם טוב, אז רע לו", אני לא יכולה שלא להרגיש אמפתיה מול גודל המיכל, קוטן המיכל, ולא להיזכר בכל הרגעים שפשוט היה לי יותר מידי להכיל טוב, הייתי צריכה שמישהו יצמצם את עצמו בשבילי, יתאים לקצב שלי...)
שפשוט היה לי יותר מידי להכיל טוב
אני אומרת: ללכת לטפל בעצמנו, ללמוד להיות האמא של עצמנו, להגדיל את המיכל שלנו (אחת התחנות שלי היתה מדריכת הפאולה שלי ראומה הרפז, אני ממש זוכרת שעבדנו על "הרחבת המיכל". זה אמנם היה בשביל להיכנס להריון אבל זה מתאים באופן כללי).
היום ממש יצאתי מכליי!!! קודם כל עושה פוזות של בעל מתוקי וחמודי אצל פקידת הסעד ועוד מבקש הרחבה של הסדרי הראייה- וכבר לוקח ל3 פעמים בשבוע כאשר 2 לילות אצלו
עושה פוזות כי רוצה משמורת משותפת ואז פחות מזונות ואז גם אני לא מוגדרת בתור חד הורית ולא אקבל (חס ושלום) הנחה בגן
וגם- הרי כבר סיפרתי שגר בדירה ששייכת לאמא שלי ולא יצא ממנה ולא משלם שכ"ד - אז גם רמז שלא מתכוון לשלם חשבונות של ארנונה וכו'..
והמשפט בסוף החודש
אז או שמתכוון שלשלם יום לפני המשפט והעיקר להשאיר אותי במתח וכעס
או שלא ישלם..
מקווה שהשופט יגיד לו לעוף מהדירה!!! וכמה שיותר מהר!!
חצוף גנב סחטן
קולטים? אני ברחתי מהבית ועברתי לאמא שלי והוא גר בדירה ששייכת לאמא שלי ולא משלם
וגם אמר לי - שעד שלא יוציאו לו צו פינוי הוא לא יוצא
הוא רוצה לסחוב ושאוציא כסף על עו"ד ומשפט בשביל זה
העיקר לעשות רע
חרא בן זונה
ואם אני מקללת- ואני באמת אדם שלא מקלל
אדם מאוד סבלני ונעים הליכות
אז אם אני מקללת - באמת הגעתי כבר לקצה שלי
מבינה את כרמלה בוחבוט כל כך
והמומה מעצמי על כך
מה מפריע לאמא שלך לזרוק את הדברים שלו ולהחליף מנעול?
אי אפשר לעשות את זה- חייבים לעבור דרך בית משפט
כבר לא בא לי להיות גרושה- בא לי להיות אלמנה
בא לי להביא לו שני גרוזינים שיתפסו אותו באיזה פינה
ממש
ואני עוד חשבתי שנרגעתי, שהרפיתי, שהשלמתי עם המצב
יש בי כל כך הרבה כעס- כל כך הרבה שנאה ותסכול ועצבים
ופשוט בא לי לצרוח ולבעוט
ולהכניס לו אגרוף אל תוך הגרון
בחיים לא הרגשתי ככה
יש בי כל כך הרבה נקמה וטינה
א נ י ש ו נ א ת א ו ת ך !!!!!!!
"הן לא יודעות שהן מוכות" -

http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=7148"הן‏ לא יודעות שהן מוכות"

איזה קטע אני מכירה את האישה מהסרטון- זו שבצד ימין
כן, ואז כשאני מגלה שהייתי בדיכוי והייתי מוכה אז מבעבע הכעס והשינאה
כעס עליו\ כעס על עצמי
עד שאשלים גם עם זה
ואשלים עם עצמי
ואולי גם איתו? לא, הוא פחות מעניין
אני צריכה לעכל מה שקרה
ולתת לזה מקום
ולעבור את זה
זו מהסרטון היא לומדת קבלה (היא בתל אביב, אני בחיפה) - חחחח
איזה קטע זה - היא עושה סרטים על נשים מוכות
אולי אהיה דוגמנית הבית שלה
איזה עולם קטנטן
אני צריכה לתת מקום גם לכעס
זה טבעי ולגיטימי
זכותי
לכעוס
מותר לי
כנראה זה חלק מתהליך- בדרך לריפוי
סוזן יקרה, החזיקי מעמד ושמרי על עצמך.

_אם אני מקללת- ואני באמת אדם שלא מקלל
אדם מאוד סבלני ונעים הליכות
אז אם אני מקללת - באמת הגעתי כבר לקצה שלי_
אל תתנצלי או תצטדקי על איך שאת מרגישה. זה שאת זועמת מראה שאת בעצם לא טיפוס קורבני בכלל, וזה מצוין!

הרגשות שלך כעת הם מאוד שכיחים בפרידות מסוג זה. לי היו תקופות שבהן בערתי ממש. מאוד חשוב לשמור על יציבות וממש כתרגיל להתייחס להכול בקרירות מחושבת, כאילו את מסתכלת מהצד. זה ממש ממש קשה, אבל את צריכה מוח צלול.

כן אני כל הזמן מנסה לרסן את עצמי וזה מאוד קשה. בא לי להתפרץ עליו
גם עד כשגרנו תחת קורת גג אחת, כאשר הוא לא היה בבית הייתי נותנת אגרופים ככה לאוויר ומדמיינת שאני מכה אותו
אני זוכרת את החביתה האחרונה שהכנתי לו- ירקתי לתוך הבלילה
מעניין אם היה לו טעים
בא לי להביא לו שני גרוזינים שיתפסו אותו באיזה פינה
אח, איך שאני מבינה אותך hug
בדף הזה הזכרתי את "בית נועם", נכון?
עד שהיה מוסד אחד בארץ שפעל כמו שצריך, והציל חיים עם הצלחות מוכחות - משרד הרווחה התנכל לו והעביר אותו לידיים חמדניות sad
בכל זאת אני מביאה כאן "שני קטעים" ‏http://www.youtube.com/watch?v=dj2YL8U3hAY‏ שנוגעים לבית נועם ושודרו "בטלביזיה" ‏http://www.youtube.com/watch?v=nLlNLuY0HMk
איזה עיוות נוצר לי בלב
שונאת ואוהבת ומרחמת
וזוכרת את הרגעים היפים יפים שהיו רק שלנו
ונחרדת מאותם רגעים מטורפים שלא היו הגיוניים לי בכלל
והטלטלה הרגשית לא הסתיימה עדיין
זו אני מלמעלה שרשמתי את זה-
סליחה. לא הייתי פה כמה ימים. הרגשתי לא טוב, ועומסים.

סוזן, הייתי שם. אני יודעת ומכירה ומבינה לגמרי בדיוק מבפנים.
אני אדם מאוד עדין ומעולם לא הייתי מסוגלת לקלל.
הפעם הראשונה שיצאו לי מהפה כל מיני %$^@# היו בתקופת מאבק הגרושין.
ומאז שהוא נרגע, הן לא יצאו שוב.
אני זוכרת את התחושה שהלוואי שהייתי אלמנה.
ואת התסכול שזה כנראה לא התסריט.
את תחושת הלכידות, מלשון להיות לכודה, את תחושת חוסר המוצא.
שזה לנצח.
כי הוא רוצה שיהיה לי רע, ואני רוצה טוב לי ולילד שלי ואין לי בעיה שגם לו יהיה סבבה בחיים, לא מפריע לי.
ורע הרבה הרבה יותר קל לייצר מטוב.
קצת רע מהסוג הרעיל וההרסני יכול לקלקל אפילו הרבה טוב (עבודה טובה, אמהות מספקת), אבל טוב לא יכול לקלקל רע. אז הוא יותר חזק. בינגו.
אני זוכרת את המחשבה שהלוואי שהיה אפשר לארגן כמה בריונים...
<טוב, אף פעם לא פינטזתי להכניס לו אגרוף בעצמי. תמיד הייתי הילדה הכי לא חזקה בגן...>

אני רק רוצה להגיד לך שהייתי שם, ואני לגמרי לגמרי מבינה.
אם מתאים לך, את יכולה לנסות לדמיין אותך כמו דמות של גיבורה בספר שאת אוהבת, שנאבקת באדם רע או בכוחות הרשע בעולם או משהו כזה.
לי זה עזר לשמור על שפיות, דמיון היה אחד הכוחות הבודדים שעבד בשבילי במצבים האלה.
והאמת - זה בכלל לא דמיון, זה הסיפור האמיתי, פשוט עדיין לא כתבו אותו. את יוצרת אותו.
דמיון, וקונדליני יוגה, כדי לנקות לפחות את המערכת הגופנית מכל הזבל והרעל הזה.

תראי, אצל כל אחת מה שעוזר לסיפור להיגמר זה משהו קצת אחר.
אבל בדרך כלל, עם שילוב נכון בין להלחם חזק על מה שחשוב לך ובין לדעת להרפות, לתת לאחרים לעבוד בשבילך (כמו שעשית כל כך נכון עם עורכת הדין) ולשמור על המערכת, הגופנית והרגשית (המון סיפורים של מחלות, אצל נשים, אחרי, שמעתי...) בדרך כלל זה מסתיים.
ולא שקל אחר כך. ממש לא. אבל הרבה הרבה יותר קל ונקי בלב.

הרגעים ההכי קשים הם עכשיו.
כבר אין לו מה להפסיד, כי הוא כבר ממילא הפסיד אותך.
אז מה'כפת לו לשפוך את כל הרוע, בכייף?
לאט לאט.
את חכמה, את חזקה. את מעוררת בי הרבה הרבה הערכה. ואהבה.
יהיה טוב.

בשמת יקרה, ללכת לטפל בעצמנו - מסכימה איתך מאוד. מאוד.

ונדמה לי שגם הגיע הרגע.
אני חושבת שאני מתחילה עכשיו לחפש מטפל רגשי.
רגשי פרופר.
מה שיש לי עכשיו זה טיפול בקרסול שהוא שילוב של פיזי ורגשי שמאוד עשה לי טוב.
ממה שחוויתי אני יודעת שמטפלים שהם נטו רגשיים, צורת העבודה שלהם היא אחרת.
עם יתרונות וחסרונות לשני הכיוונים.
עד עכשיו הרגשתי שאני לא יכולה לפתוח עוד ערוץ לטיפול כי הקרסול מגיב דרסטי למצבים רגשיים, לטלטלות רגשיות. ואדם שהכלי שלו הוא רק רגשי לא תמיד מצליח לעזור לאזן את התגובה בגוף, כשזה לא משהו כללי כזה של חוסר שינה או חולשה אלא סיפור אורתופדי מאוד מאוד ספציפי.
עכשיו אני מרגישה יותר חזקה.
גם שהקרסול יכול יותר להכיל.
וגם אני.
וצורך מאוד חזק לטיפול. ודווקא במלים.

לא יודעת אם אמשיך לכתוב פה לאורך זמן. מרגישה צורך להעביר את המוקד אל מגע אנושי שהוא פנים אל פנים.
טיפול. לפתוח דיבור עם חברות. חוץ מהאחת שיודעת. שתמיד יודעת.

בשמת, רוצה להגיד לך שאני מאוד מאוד אוהבת אותך. heart
אם לא מפריע לך שאעתיק לפה משהו שכתבת פעם:

אם יש משהו שאני עושה בחיים, זה לשבור את הדפוסים שלי. ואחד הדפוסים הכי עמוקים ומושרשים שלי היה הדפוס, לעצור את האהבה שלי. וכל פעם שאני שולחת אהבה לעולם, מזרימה אהבה לעולם, לאנשים, כשאני יודעת שמותר לי, ואפשר, ואף אחד לא יאסור עלי יותר, זה הניצחון הקטן שלי על "דפוסים מושרשים" שצריך להסתכל עליהם, להבין מאיפה הם באים, ולבחור אחרת.

ומאז, אני רוצה מאוד מאוד להגיד לך: שאני מאוד אוהבת אותך. שתודה שפתחת את הלב. שסיפרת - עלייך.
וגם שמה שכתבת, עוזר לי עוד קצת לאהוב את עצמי.
<לפני בערך שנתיים עליתי בפעם הראשונה בחיי על במה להופעת באלט. אני, הילדה שעד עצם היום הזה לא ידעה ולא יודעת לתפוס כדור, לקפוץ בחבל. ראשונה מהסוף בשעורי ספורט. זאת שהעירו לה בגיל ההתבגרות על איך היא החזיקה את הידים שלה, איך היא הולכת, אמא-מראה צמודה. לא מהסוג המחמיא. אם זה לא שבירת האבא של הדפוסים, אני לא יודעת מה כן. ומה אני חושבת לעצמי באותו רגע? רגע אחד, מלאת הערכה לעצמי על הסיטואציה (בטח שהייתי בחרדות, מה הקשר? שאני לא יעשה משהו רק כי הוא מלחיץ אותי בטירוף? למה מה קרה?) ובמשנהו, שאלתי את עצמי: איך זה שתמיד, אבל תמיד, אני פוגשת את עצמי במצבי קצה של הדבר שהכי הפוך מהטבע שלי, מהנוחות שלי, ומה זה אומר עלי, המאמץ-יתר המטורף, שאף פעם אני לא מצליחה להרגיע, כי הרפייה זה היה אז עדיין סוג של מאמץ בשבילי, מאמץ יותר קשה מלהתאמץ. והרפיתי, כמה הרפיתי... בטירוף. ולא ממקום של פרגון, בלשון עדינה, באו המחשבות של משנהו של הרגע הזה>

שולחת לך הרבה הרבה חום, רוצה לשלוח גל של הרבה טוב. hug-sad

תודה. heart

מה זה יצא לי בטעות חיבוק עצוב??
התכוונתי שמח מאוד!!!

hug hug hug

יוסף, אם אתה קורא מה שכתוב פה, מרגישה צורך לומר לך שחושבים עליך פה. הרבה.
זאת אומרת, אני. ובטח גם הרבה אחרים. תוהה מה איתך, מה עובר עליך, מה נכון לך.

מרגישה צורך שוב לבקש סליחה, על שאני הולכת ובאה, על חוסר היכולת שלי כרגע להיות בנוכחות יציבה, מתמדת, על שהכניסה שלי לפעמים ממקום שמסוגל להכיל עוצמות של גלים של אחרים ולפעמים פחות.

מבינה מאוד כל מה שכתבת בפעם האחרונה.

זוכרת ימים, ימים, ימים, של להסתובב בחוץ לשלוש ארבע שעות כי הבית הפך עם הכניסה של בן הזוג למקום שלא נעים לי לשהות בו, מקום שלא מכבד אותי, אז אני יוצאת עד שיימאס לשנינו וישוקם איזשהו כבוד חלקי של סטטוס קוו. מה שחוצה איזה גבול פנימי מאוד עדין שלי - של גבולות היכולת שלי להישאר בתוכו שפוייה, לשמור על נפשי - (אצלי זה היה בקשר להתנהלות רגשית עם הילד) - אני קמה והולכת. לא חשוב לאן. לרחוב או להורים.

מאחלת הרבה הרבה הרבה טוב. רק טוב.

ושוב סליחה, אם אמרתי משהו לא מדוייק, או לא בזמנו.

<לב_שמח‏>

היצור הצהוב הזה זה חיבוק? חחחח חשבתי שזה מישהו שנותן אגרוף כי הוא מתוסכל חחחחחח
לב_שמח‏, ריגשת אותי מאוד heart

סוזן_סוזן?,
חחחח חשבתי שזה מישהו שנותן אגרוף כי הוא מתוסכל חחחחחח
מה-זה הצחקת אותי בקול רם פה! hilarious

הבעל המקסים שלי- סימיסתי לו שהוא צריך לשלם את החשבונות על הדירה (שחי בה בחינם כמובן) כי אני כבר מקבלת את המכתבים של התראה (החשבונות רשומים על שמי) והוא כתב לי- אני רוצה להזכיר לך שאת לא במצב שאת יכולה להגיד לי מה לעשות. אני לא יכולה להרשות שיגיע הוצאה לפועל לדירה- כי כל הציוד שם מקרר מכונת כסיבה מייבש תנור וכו- אני קניתי עוד בתקופת הרווקות שלי, זה רכוש שלי, והוא היה מאוד רוצה שזה מה שיקרה...
אדם שפל גנב נוכל רמאי
מחכה כבר למשפט בסוף נחודש
אני מקווה שזה יסתיים שם
heart heart heart

ונדמה לי, שאני חוזרת בי. מהרעיון לעזוב לקצת זמן את הדף, אני מתכוונת.
אני רואה שאני זקוקה לדף הזה.
יש כאן הזנה.
הזנה מסוג שאין בשבילי כרגע במקומות אחרים.
אז כנראה: גם טיפול, ללב, לרגש, לצאת למסע של לחפש את סוג הטיפול והמטפל שאני צריכה.
וגם הדף כאן וכל המפגשים עם אנשים מדהימים שהוא נושא בתוכו (גם אם אני מוצאת את עצמי מוצפת לפעמים ולא מסוגלת להגיב מרוב חוויות חזקות של אנשים שאני מעריכה ואוהבת ותחנות שפגשתי בחיי דומות קצת בעיני ומזכירות לי את אלה שלהם...)
וגם טיפול לקרסול.
וגם חברות. לאט. בזהירות. לזכור שאני נסיכה... נסיכה לא מספרת לכל אחד את הסודות שלה.
היא יכולה להיות חברה של הרבה חברות, אבל לא לכולן היא מגלה...
לא בגלל פחד להיפגע. היא מוכנה לקחת את הסיכון להיפגע.
כי נסיכה מרגישה מאוד חזק שהיא יקרה, ומה נעים לה, ומה לא נעים לה, ועם איזה סוג של איש נעים לה מה. ואיך.
היא רגישה לפרטיות שלה.
היא בטוחה שיגיע האדם המתאים. הרי היא נסיכה...

בשמת, תודה רבה רבה רבה. על היותך.
heart

סוזן, אם זה שלך, למה את לא לוקחת את הציוד הזה לדירה שלך?
סוזן, אם זה שלך, למה את לא לוקחת את הציוד הזה לדירה שלך?

וגם - אם זה רשום על שמך, את יכולה לבטל את השירותים האלו, לא?
שישאר בלי מים, וחשמל, וכבלים, ושאר שירותים.

למה רק הוא יכול לשחק במשחק הזה?

סוזן_סוזן?, כתבתי לך באריכות ונמחק.
גם אם מקרר, תנור וכו' - הם רכוש משותף, שנמצא בדירה בבעלות משותפת או בשכירות משותפת, עד כמה שאני יודעת (אני יודעת מלפני די הרבה שנים, צריך לבדוק עם עו"ד עדכנית להיום) - מותר להגיע ולקחת. מכיוון שזה משותף, מותר לך להזמין הובלה או חברים, גם אם הוא החליף מנעול - מותר לפרוץ לו אותו, כי זה רכוש משותף (קל וחומר כשזה שייך לאמא שלך) ולקחת.
צריך לשקול. אם זה מתאים לך.
זה מלמד אותם שיעור חשוב מאוד.
שאת לא חסרת אונים.
שאת יכולה. שאת מסוגלת.
אני לא אגיד שזה לא מלבה כעסים.
לפעמים זה שווה. הכעסים והליבוי ממילא ישנם.
הם חווים כמה רגעים של חוסר אונים, מול בית ריק.
שווה או לא שווה? תלוי.

זה משהו לשקול.

חשמל, מים וכו' - כמו שכתבה אשה במסע, פשוט לנתק. דחוף.
להתקשר להודיע שעברת דירה, את כבר לא גרה שם יותר.
לא בטוח שיש צורך להיות נחמדה ולהודיע לו מראש.
את רוצה להעביר מסר של נחמדות, או שיגלה לבד, שהגיע לבית מנותק?
כמה טלפונים, והכל יחובר חזרה על שמו.
כמובן אם יש חשבון בנק משותף, לוודא שהוא לא יכול למשוך משם כסף יותר.

לגבי תשלום החשבונות: לא מספיק סמסים.
שעורכת הדין שלך תשלח לו מכתב.
אם מסיבה כלשהי זה לא מתאפשר ע"י עו"ד, תשלחי את. בכתב.
צריכה להיות לך ניירת. מסודרת. מכתבים רשמיים.

אם זה מעצבן אותך מאוד, תשקלי תביעות קטנות.
בבימ"ש לענייני משפחה תגלי מהר מאוד עד כמה זה נתפס בעיניהם כזוטות, קטע של חשבונות שלא שולמו.
זה ממש לא מרגש אותם.
(מה כן מרגש אותם????? "לא בראתי את העולם, אני רק מנסה לחיות בו..." משפט שאני אוהבת מתוך ספר, פנטזיה כמובן...)
בהצלחה.

אני לא אקח את כל הציוד לבית של אמא שלי- כי הבית יהפך למחסן.. ואני כן צריכה את הציוד שם כי בסופו של דבר כשנשכיר את הדירה אנחנו צריכות את הציוד והריהוט שם.
לגבי ניתוק- אני צריכה להתייעץ עם העו"ד שלי..
סוזן, אני פה וקוראת, שולחת לך חיזוק וחיבוק. מה שלומך?
כלומר, מעבר לכל הרוע.. איך את? איך את מרגישה?
כל הציוד שם מקרר מכונת כסיבה מייבש תנור וכו- אני קניתי עוד בתקופת הרווקות שלי, זה רכוש שלי, והוא היה מאוד רוצה שזה מה שיקרה...
יש לך מפתח לדירה?
תזמיני הובלה לשעות שהוא בעבודה ותוציאי משם את כל הרכוש שלך.
אני מסכימה לחלוטין עם אישה_במסע? ועם לב_שמח‏ פה.
גם מפני שאתן רוצות שהוא ייצא.
יותר טוב שהדירה של אמא שלך תהפוך למחסן לזמן קצר.
תנתקו לו, תקחי לו את כל מה ששלך בוודאי ובוודאי שמה ששלך מתקופת הרווקות.
אחרי שייצא מהדירה, תחזירו. אין בעיה.
אבל בינתיים - את לא שמה לב שהשארת לו דירה מרופדת ומלאה כל טוב ברכוש שהוא בכלל שלך???? והוא גר בתוך זה ולא משלם חשבונות מתוך ציפייה שיעקלו לך?

תקדימי אותו בצעד אחד.
קחי הכל, וכך אם יבואו לעקל - יעקלו רק רכוש שלו.
כמו כן, תבקשי ניתוק עקב זה שהדייר שמסרב להתפנות גם מסרב לשלם חשבונות, תראי מכתב מעו"ד שמבקשת ממנו להתפנות כי הדירה לא שלו והוא לא משלם שכ"ד, ושינתקו אותו.

אני רוצה להזכיר לך שאת לא במצב שאת יכולה להגיד לי מה לעשות
את קולטת????
הוא מרגיש שהנשק בידיים שלו, כי את כזאת נחמדה והפקרת אצלו הכל.
קחי הכל!!!!
קחי שליטה לידיים שלך!
שהוא ירגיש נרדף, לא את.
שהוא ירגיש שהולכים לזרוק אותו לרחוב, לא את.
פשוט מקומם העניין הזה.

אל תשתקי. כרגע הוא מנצל אתכן בצורה קשה. אם תקחי את כל החפצים ותדאגי לניתוק חשמל, מים וכו' עקב אי תשלום ותסבירי לכל המקומות האלה שזה דייר פולש שמסרב לשלם גם שכ"ד וגם חשבונות ומסרב להתפנות, יעזרו לך ויתמכו בך בניתוק.
כמובן אם הוא ירוץ לשלם, הם יחזירו לו.
אבל מטרתך שהוא ייצא משם.
זו המטרה האמיתית.
ושלא ירגיש שאפשר לנצל אותך ואת אמך לנצח, לחיות בדירה שלך ועם הרכוש שלך. לא ייאמן.
כל פעם מחדש את מגלה עוד פרט מזעזע וכל כך כואב לי הלב בשבילך sad

הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

הצילו! אל תגידו לי שאין שום טיפול לאיש מתעלל רגשית! זה קורע לי את הלב ! נכנסתי לפה במטרה למצא עזרה ולבנות את הבית שלא יהרס! אנא ספרו לי על תקדימים של אנשים שיצאו מזה לגמרי לנצח והם מסוגלים לנהל קשר רגשי עמוק בריא ובעיקר יציב!!! אנא חוסו עלי! אני לא רוצה להתגרש! זה מבחינתי אחד האסונות הגדולים ביותר ! לי ולילדיי! אבל אני לא רוצה אלימות רגשית!!!!

אל תגידו לי שאין שום טיפול לאיש מתעלל רגשית!
יש אנשים בודדים שהצליחו.
אבל אותו אדם צריך להסכים לטיפול.
האם הוא רואה שיש בעייה?
האם הוא רואה אצלו בעייה?
האם הוא מוכן ללכת לטיפול כלשהו כדי לטפל *בו*? (או שאם הוא מגיע לטיפול/ייעוץ כלשהו, ברור שהוא לגמרי בסדר והכל אצלו מושלם ומי שצריך לתקן זה אותך?)

עד כה היתה הצלחה מרשימה עם מתעללים באלימות פיזית שהגיעו בתוקף צו בית משפט ל"בית נועם". בינתיים בית נועם מופעל על ידי גוף אחר עם תפיסה אחרת, בקיצור נחרב. ביחד עם האלימות הפיזית הקשה, אותם אנשים טופלו גם בתחום ההתעללות הרגשית, אבל הם לא הגיעו לשם מרצונם וזו שיטת טיפול מאוד עמוקה ואינטנסיבית שדורשת ניתוק מהמשפחה ותנאי פנימייה עם מטפלים מוכשרים, מנוסים וצמודים. אז כן, זה מוכיח שאפשר לשקם, אבל זה דורש תנאים שאי אפשר להגיע אליהם בחיים ה"נורמליים".

נסתי לנפשי - כי הבית כבר הרוס
השיקום יתאפשר רק כשלא אהיה ליד המתעלל
הגירשוים לא הורסים- במקרה הזה הם רק תקווה לשינוי ושיקום

זוהי דעתי וזהו הסיפור שלי, אבל כן הלכתנו לטיפול קודם, ופשוט לא יכולתי יותר כי ראיתי שההתעללות ממשיכה ולא יכולתי יותר לסבול.. הטיפול מבחינתו היה לסמן "וי" שהלך והינה זו ההוכחה שהו "משתפר" אבל הוא לא השתפר ו"וי" לא מקבלים בטיפול..
הקיצר מה שאני מנסה להגיד לך שושי, שאת יכולה להגיד לו שאת רוצה ללכת לטיפול ואפילו להתנות בכך את המשך החיים ביחד. בדר"כ כשהגבר המתעלל נדחק לפינה הוא כן מוכן ללכת לטיפול.
אז אולי כדאי לנסות, ואילו רק בכדי שלא תשאלי את עצמך האם עשית הכל. אם יצליח והוא ישתנה אז נהדר. ואם לא- אז זו ההוכחה בשבילך שמקומך לא איתו.
מצוות גירושים היא דבר לפעמים שצריך לבצע
אבל כדאי לנסות קודם הכל - לראות שכן פתחת אפשרות והזדמנות לשינוי
בהצלחה :)

עוד משהו שושי- ממליצה לך בחום לקרא את הספר "למה הוא עושה את זה" הספר נותן הבנה וכלים להתמודדות בתוך זוגיות שכזו...
אני מתחזקת מתחזקת מתחזקת מתחזקת מתחזקת מתחזקת מתחזקת מתחזקת מתחזקת מתחזקת מתחזקת מתחזקת מתחזקת מתחזקת
לא רואים את זה בכל רגע מבחוץ. זה קורה לאט. מבחוץ רואים לפעמים. ולפעמים נדמה שההיפך.
אבל אני מרגישה לאט לאט לאט לאט לאט לאט מתחזקת.
יודעת מה אני רוצה.
לומדת לבקש את מה שאני רוצה.
נעשית מסוגלת להכיל ולקבל את מה שאני רוצה.
וחוצמזה קיבלתי עכשיו משהו שאני רוצה בעבודה.
ואני שמחה ביכולת להרגיש מתחזקת בלהגיד מה אני רוצה גם במקומות בהם אני מרגישה חשופה.
דיברתי עם משפחתו של בעלי הנהדר לגבי העובדה שחי בחינם אצל אימי, מסתבר שאנשיו מאוד מצדדים בו, מה אני רוצה ממנו? הוא עושה הכל כשורה ויש לו חוזה והוא משלם די והותר, וממש אנשים כועסים עלי זה לא יאומן. מאכיל אותם שקרים ואנשיו ממש נגדי.
אני מעבירה הכל לטיפולה של העו"ד שלי שתשפד אותו היא
יודעת מה אני רוצה.
לומדת לבקש את מה שאני רוצה.
נעשית מסוגלת להכיל ולקבל את מה שאני רוצה.

וואו, תודה שכתבת את זה! זה כל כך חשוב, שקשה לתאר. העניין הזה, גם לדעת* וגם *לבקש וגם להיות מסוגלת *לקבל* מה שאת רוצה, זה פשוט ענק hurray
yes
כל הכבוד לך, ותודה על ההשראה שאת נותנת פה. זו מטרה לכולנו flower

סוזן_סוזן?, מהר עו"ד. איזה מגעילים sad

איך עושים את הצהוב הזה עם האגרופים?
הי סוזן, איך את? אני מקווה שאת מחזיקה מעמד! איך היה לדבר עם משפחתו של בעלך? האם היו בסדר איתך, דיברו בכבוד? מה הוא סיפר להם- איך סיפר שמשלם אם לא משלם כלום? אוף!! מה זה האנשים האלו?!?!
לפעמים באמצע כל הגועל וה--- אפשר למצוא איזה מקום להודות בו על זה שהעינים נפקחו, והאמת נחשפת, ואפילו להודות על זה שהאיש שפעם האמנת(י) בו מזכיר לך כל פעם מחדש מי הוא. הוא עצמו! תודה לך שאתה מראה לי שוב ושוב ושוב (כי זה לקח לי המון זמן בגלל העוורון) מי אתה ומה אתה. תודה. וזה מעצים אותי.
( ( ) )
בלי רווחים.
וחיבוק עצוב:
( ( - ) )
בלי רווחים
אחרי שנרגעתי מאתמול, אני מרגישה כל מיני רגשות מעורבים וזכרונות.
האדם שהיה הכי קרוב אלי הפך לאדם הכי רחוק ממני
זה כל כך מבלבל ולא הגיוני
וגם אני יודעת שמאוד קשה לו
אני יודעת שזה מטורף- אבל בא לי לחבק אותו
איך זה שיש בי כ"כ הרבה ניגודיות של שנאה והבנה יחד עם געגוע
הטירוף שלו נטמע בי
ואז אני שונאת את הרע שבו, מתגעגעת לטוב..
ואז אני בסוף יצאתי פסיכית..
הוא זה שדו קוטבי/דו פרצופי/קיצוני או לא משנה איך נגדיר את זה
למה הרגשות שלי הופכים להיות קוטביים? למה אני זו שמטלטלת לכאן ןלכאן?
איך זה שהרגשות שלי נזרקים מקצה לקצה- בהתאם לאישיות שלו ההפכפכה והקיצונית לשני הצדדים?
האם מבנה הרגשות שלי הותאם לשגעון שלו??
האם זוהי הסריטה שנשים מוכות מקבלות?
סריטה ריגשית לשני הצדדים? בלבול? ערפול?
החוסר יציבות שלו- ההתעללות שבו- עברה אלי?
כך למעשה הכלתי את הטירוף שלו- ע"י זה שהרגש שלי התאקלם בהתאם אליו?
זוהי ההתעללות הרגשית- פגע בי מבחינה רגשית
שאני כמו מטוטלת נעה מצד לצד
צריכה מצפן
האם זוהי הסריטה שנשים מוכות מקבלות?
סריטה ריגשית לשני הצדדים? בלבול? ערפול?
החוסר יציבות שלו- ההתעללות שבו- עברה אלי?

לא לא לא.
בואי נעשה סדר.
יש פה שלושה דברים:

  1. נמשכת אליו והתאהבת בו בגלל *משהו* שיש בו. יש בו קסם מסוים, מתיקות וכו' וכו'. המשהו הזה לא נעלם, ולכן את כל הזמן בסכנה ליפול בפח הזה. את תפסיקי להרגיש ככה כלפיו יום אחד, כשתיגמלי ממנו.

  2. ההתעללות הבלתי פוסקת שלו נעשית בשיטות מתעתעות, ולכן נכנסת במסגרת החיים איתו למצב של ערפל-בלבול-תעתוע, וכל פעם שאת במגע איתו, זה תופס אותך. מזה צריך לצאת. חלק לא מבוטל מזה הוא משהו שקורה לך כתוצאה מההתעללות. כלומר, תסמונת "האשה המוכה" שמנסה לרצות אותו, לטייח את כל הרע, לשכוח מהרע ולהתמקד בטוב וכו' וכו'. יש פה מנגנון שהוא גם יודע איך להפעיל אותו, שבו את מנתקת את הרוע מהמתיקות. את מתגעגעת למתיקות ושוכחת מהרוע.

  3. יש בסיס לכל מה שקרה. הבסיס הזה הוא האהבה שלך לעצמך. ככל שתתקני את הערך העצמי שלך, הביטחון העצמי שלך, הקבלה העצמית שלך והאהבה שלך לעצמך - כך תיגמלי מההתמכרות לרעל שלו, גם הצד המתוק וגם הצד המרעיל. ככל שתאהבי את עצמך יותר, כך פתאום תסתכלי עליו בריחוק. ויום אחד הוא פשוט ידחה אותך, יגעיל אותך. את תסתכלי על הדבר הזה עם כל הטריקים והשטיקים שלו, ותגידי לעצמך: "הייתי פעם מאוהבת בדבר הזה? איככככסססס, לא מאמינה! זה הזוי!"

אבל אהבה עצמית, אני אישית לא מאמינה שאפשר ללמוד לבד, בכוחות עצמך. אני ממליצה בחום רב למצוא לך מורה/מדריכה לעניין הזה.
קישור | העבר | מחק *פלונית* (01.01.2014 22:03):
אשמח לשמוע איפה ואיך לומדים אהבה עצמית!!!!!
בשיעורים פרטיים. וכתבתי כבר כמה פעמים, לדעתי גם בדף הזה. למשל כאלה שמלמדות את זה, שאני מכירה, ושמסתובבות באתר הזה (ובדף הזה), לפי סדר הא"ב: אורנה_שיפרון?, חני_בונה‏, מיכל_בן_אריה‏, עירית_לוי‏. והן לא היחידות. יש עוד.
שלום לכולם.
התכתבתי עם בשמת, בנסיון לברר לעצמי אם גם אני אכן ניצולת יחסים מתעללים.
ביקשתי לסמן בפניה סוג ספציפי של התעללות, שעיני נראה היה, שונה.
רקע כללי: חייתי עם מישהו שבהסטוריה שלו, רצף של נסיבות מצערות. קארמה של קורבן.
האומללות שלו המשיכה, גם במציאות חיינו. ככל שאומללותו גברה, היא הפכה לרעל שתועל... נכון, כלפיי.
בדינאמיקה בינינו, תמיד הוא היה בפוזיציה של ה"סובל". ואני- ה"אשמה".
עניתי "כן", רק על חלק קטן מהסעיפים ברשימה לזיהוי מתעלל שמופיעה בתחילת הדף. תקופה ארוכה חשבתי שפירוש הדבר , שלמרות שככה הרגיש לי, למעשה לא עברתי התעללות.
הסעיפים הרבים עליהם עניתי "לא", היו ההתנהגויות שמעידות בבירור על שתלטנות. לכן חשבתי שהאדם איתו חייתי, לא היה מתעלל קלאסי, אלא שהיה "רק" קורבן שמקרבן.
בשמת , הפנתה את תשומת ליבי, ש קורבן שמקרבן = מרעיל. זה בתוקף ההגדרה. מי שמקרבן אחרים הוא מרעיל, מי שמקרבן רק את עצמו הוא הקורבן. זהו.
עוד הוסיפה, שאני טועה בפירוש (הצר) שלי לשתלטנות. שההתנהגויות שלו, הם בפירוש *כן* נסיון לשלוט בי.
חשוב לציין שלמרות שנפרדנו מזמן, הקשר בינינו נמשך, בגלל שיש לנו ילדים משותפים. המזל הגדול הוא שכאבא הוא מאד אוהב, וגם הילדים מאד קשורים אליו.

לבקשתה של בשמת, אני מביאה חלק מההתכתבות בינינו, כדי לעזור לאחרות/ים לראות את הטעות והתעתוע. (לצורך נוחות הקריאה, כדי לזהות מי הכותבת, אסמן את המילים שלי בקו נטוי.)

הסיבה שפתחתי את הנושא, היתה להצביע על הדינאמיקה- הוא באמת היה קורבן. עוד לפני שפגש אותי.... בעיניו, במציאות חיינו, הוא עשה את כל השינויים - ואני כלום...
למרות שרעיונות מעשיים לשינוי- לא היו לו.

(בשמת): כמובן.
כי אז יאבד את הקרקע מתחת לרגליים:
המטרה של המתעלל היא להוכיח לכל העולם שכל האחרים צריכים להשתנות.
המציאות היא שלא בסדר.
האחרים הם שלא בסדר.
רק הוא בסדר.

בנוסף, היו לנו (ועדיין יש), המון חילוקי דעות על הפרטים הקטנים של ההתנהלות היומיומית. בסיטואציה שכזו - לאור האומללות שלו- ברור שהאשמה נפלה עלי. יש שיגידו- גם אובייקטיבית. (אני לא חושבת כך!)
אולי את לא חושבת כך, אבל כל צורת החשיבה שלך על העניין מקבלת בהבנה את העובדה שמאשימים אותך האשמות הזויות ואת בכלל טורחת לציין את זה. זה אומר שאצלך בראש, ובלב, את כן נותנת לאחרים זכות להאשים אותך האשמות מופרכות לחלוטין.
שמאפיינות, כמה מפתיע, מתעללים.
כאמור: רק את אשמה. רק את צריכה לעשות שינוי. רק את צריכה להתנהל בדיוק איך שהוא צריך. אחרת הוא קורבן מסכן שלך.

כשמתמודדים עם מישהו שסובל ככה - באמת קשה למתוח את הגבול מתי את צריכה להשתדל יותר, ומתי את חיה במסכת של הרעלה.
זו הנקודה בגללה חשבתי שזה תת ז'אנר ששווה סימון.

לא.
כל מה שאת מתארת אופייני למצב של הרעלה קלאסית.
הוא פשוט מרעיל מהסוג היותר מעודן. פאסיב אגרסיב מובהק אבל מעודן.

הוא לא ניסה לשלוט בי.
בגלל חוסר הבנה לגבי המשמעות של "לשלוט", ולזה שמתי לב כבר קודם.
הוא שולט בך עד היום!
תראי כמה את מנוהלת עד עצם היום הזה על ידי המסכנות שלו, הצרות שלו, הבעיות שלו, הקשיים שלו, המצוקה שלו, הבעות התיסכול שלו.
תשימי לב כמה את מקדישה לחסוך ממנו כל אי נוחות.
תשימי לב כמה שאת לא סומכת בכלל על כוחותיו - אבל על חשבון עצמך.
כמה את "מבינה" אותו ולכן לוקחת על עצמך המון המון המון בלי קשר לכמה שזה גומר אותך.
משלימה עם חוסר הגינות עמוק וקשה.
לוקחת על עצמך יותר מ-50% מהאחריות, האשמה, הנטל וכל היתר.
כמה כוחות זה מבזבז לך!

אבל, לא רק שראה בי את האשמה במצבו, הוא גם ראה בי , ועד היום רואה בי, מישהי שמנסה לשלוט בו. כל דבר הפך (והופך) למלחמת חורמה בשביל להוכיח לי ההיפך. (חודשים אח"כ הודה ביוזמתו, שחלק גדול מהמוטיבציה שלו להתנהגות מסוימת היתה כי הוא ידע שזה משגע אותי).
זה תיאור מדוייק ביותר של ניסיון לשלוט בך...
שימי לב מה את אומרת:
"ראה בך את האשמה במצבו" - שליטה.
"ראה בי מישהי שמנסה לשלוט בו" - שליטה.
"כל דבר הופך למלחמה" - שליטה.
"חייב להוכיח לך [לא משנה מה]" - שליטה.
"מתנהג בדרך מסויימת בכוונה כדי לשגע אותך" - שליטה.

אלה בדיוק - נסיון שליטה בך.
ואפילו הצלחה.
ברגע שהוא "משגע אותך" (לא במובן החיובי והרומנטי) - הוא שולט בך. זה בדיוק ה-ABUSE. לפי הספר. קלאסי.
תראי איך את אומרת בנשימה אחת שהוא לא ניסה לשלוט בך ואז מפרטת נסיונות שליטה מובהקים.
זה שהוא לא ניסה לקבוע מה תלבשי או מה שיש לך באופן ספציפי בראש בתור "שליטה" זה רק שאצלך יש רפרטואר מוגבל וחלקי ביותר של מה זה אומר "לשלוט באדם אחר".

אני מצידי, רואה אצלו את דפוס הקורבן ממשיך, רק שאני לא משתפת עם כך פעולה. זו לא אחריות שלי.
אבל אין ספק שבהתמודדות איתו, אני נדרשת כל הזמן לעמוד על המשמר ולתחזק את הלך הרוח הזה

לא עומדים על המשמר מול קורבן.
עומדים על המשמר מול מתעלל.
כי הוא פוגע. כי הוא יורה חיצים. כי הוא מרעיל. כי הוא מעניש. כי הוא נוקם. כי אם לא תנהגי לפי התכתיבים שלו, תיענשי. תמיד. וגם היללות שלו וההאשמות הבלתי פוסקות והסילוף המתמיד של דמותך במלים שלו, כל אלה עונש קשה קשה. זה רעל שמציף אותך וסוחט אותך, אין לך מושג כמה.

מסיימת כאן.
ושוב תודה לבשמת, על מלאכת הקודש.
שתהיה לכולנו שנה מלאה באהבה, קודם כל לעצמינו. flower

הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

הי נילי,
איך נפרדת ממנו? איך התגברת עליו? איך למדת לאהוב את עצמך מחדש שוב אחרי שהיית במקום הזה?

עשיתי עריכה קטנטנה במה שנילי הביאה (תודה נילי flower ), ורוצה רק להוסיף משהו שעלה בי הבוקר בעקבות השיחה עם נילי:

כאשר אדם מרעיל מבקש משהו, זו סיטואציה שבה יש רק אפשרות אחת להגיב:
להסכים.
לעשות מה שהוא רוצה.
(או היא, כמובן...)

בכל מצב אחר, נענשים. כך או כך, נענשים.
נגיד: "אני רוצה שתלווי לי אלף שקל".
עם המרעיל, יש לך רק אפשרות להגיד "כן". ומי שרגילה לחיות עם הסוג הזה, תהפוך עולמות ותיקח הלוואה על חשבונה כדי לתת לו את האלף ש"ח האלה.

כי אם היא *לא תגיד כן*, הוא יעניש אותה.
גם אם אין לה. צריך לעבור תאונה ולהיות בבית חולים עם פשיטת רגל טוטאלית בשביל שאולי, אולי, המתעלל יסכים לקבל "מצטערת, הו אדון רב חסד, אין לי מלים להביע את צערי אבל מעבר לכוחי להשיג לך את הכסף הזה עכשיו".
הוא יגיד, בסדר, אז קיבלת ארכה, ושזה לא יקרה שוב, כן?
או, יותר הגיוני, יאשים אותך שעשית תאונה ואיך זה שפשטת רגל, זה בגלל ההתנהלות הכלכלית הגרועה שלך. אז תשיגי לו אלף שקל בשוק האפור.

את אומרת לא?
אז או שיהיו סנקציות פיזיות (יש ילדים? או! הנה יש מישהו שאפשר להצמיד לו אקדח לרקה ולאיים עלייך איתו, נגיד, לא יבוא לקחת אותם, או רוצה לקחת אותם ביום שלך דווקא, או לא ישלם מזונות, או לא יחזיר הוצאות חריגות, אין גבול לאפשרויות להתעלל עם ילדים. כמה דוגמאות מחיים של אחרים: ידרוש שהילד יעבור בדיקות בקופ"ח בדיוק ביום שהילד אצלו אבל יסרב לקחת את הילד לבדיקות, יסכים לטיפולים לילד בעל צרכים מיוחדים אבל לא יגיע לטיפול מכל מיני סיבות לא רלבנטיות, לא ייתן אוכל לילד כשהוא אצלו... רוצים עוד?).

או שיהיו סנקציות מילוליות: האשמות, יללות, הטחות, נזיפות, הטפות, ביקורת אינסופית, טלפונים אינסופיים, עיכוב שלך, וכיוצא באלה שאיבות אנרגיה מטורפות, שאחר כך תקללי את הרגע שאמרת לו "לא" (זו המטרה. להמאיס עלייך את החיים ולהעניש אותך קשות כל פעם שתגידי לו "לא". כדי שתמיד תחליטי שפחות סיוטי פשוט להגיד לו "כן" וגמרנו.
זו ההרגשה הזאת,
שיאנוס כבר ויגמור.
כך או כך תצאי חבולה ופגועה עד עמקי נשמתך.
אז לפחות לא להתנגד לו, יותר קצר.
נקייה לא תצאי ממנו).

שלא ייצא שכאילו אני מציעה להגיד כן, אה?

אני רק אומרת, שאמצעי בדוק לזיהוי אדם מרעיל הוא, שאין אפשרות לסרב לו *בלי להיענש*.
כך או כך תיענשי.
כך או כך, הוא ילחץ עלייך לעשות דברים שהוא רוצה, בניגוד גמור לטובתך, כי טובתך אף פעם לא מעניינת אותו. רק טובתו (הרגעית והמיידית) מעניינת אותו.

לא עומדים על המשמר מול קורבן.
עומדים על המשמר מול מתעלל.

!!!
איך נפרדת ממנו?
הדיבורים על פרידה ריחפו באויר מעל שנה. בחודשים האחרונים היינו בטיפול זוגי. את ההחלטה הסופית להפרד, בישרתי במהלך טיפול, אחרי אירוע שקרה לילה קודם.
באותו לילה, פעם ראשונה, פחדתי ממנו. למרות שבפועל (ובדיעבד), לא היה עלי איום פיזי. זו היתה נקודת האל חזור מבחינתי.
בפועל המשכנו לגור יחד, מסיבות טכניות, חודשיים נוספים. כי אי אפשר היה להתעלם מהקשיים האובייקטיבים שהתמודד איתם.
אך הוא לא התנגד לפרידה, להיפך. העובדה שמעולם לא נישאנו, גם הקלה על העניין.

איך התגברת עליו?
אני לא כ"כ יודעת מה לענות. האם הייתי צריכה להתגבר עליו, או על המשבר שחוויתי מול עצמי. באותה תקופה בעיקר הילדים הדאיגו אותי.
אבל איזו הקלה זו היתה, לחיות בבית חופשיה מלחוות גלגולי עיניים, הפניות גב, התעלמות, שנאה, אלכוהול מדי ערב (למרות שלא שתה בבית). במילה אחת - הרעלה.
המשכתי בליווי אישי עם המטפל הזוגי, במשך כחצי שנה אחרי הפרידה.

איך למדת לאהוב את עצמך מחדש שוב?
אני חושבת שהדרך ללימוד אהבה עצמית, על אף שעשויה להשתנות מאדם לאדם, אינה בהכרח קשורה ל"בור" ממנו יצאת.
מערכת היחסים הזו הגיעה, כבר אחרי שעשיתי כברת דרך בפיתוח המודעות וגם, כך חשבתי, בחיזוק האהבה העצמית והמרכז הפנימי. לכן הייתי "אמורה" שלא ליפול לשם.
כנראה שלא עבדתי על עצמי מספיק.
אבל -
וזו הנקודה בה חשוב לי לשתף - היה גם תעתוע . נורא קל לזהות על מישהי אחרת, מהצד.
כשאת בתוך זה, התעתוע מאד גדול ולא פשוט להתמודד איתו. זו נקודה שכדאי לזכור.

השאלה מה קורה עכשיו- אחרי שנפרדתי מהמתעלל?
תמיד הוא ינסה לשלוט ולהתעלל בי ישירות או דרך הילדה?
מה עושים עכשיו?
זה צרעת לכל החיים?
או אולי אם יכיר מישהי אחרת ירפה מעט?
עם איזה שפכטל מגרדים את זה?
תמיד הוא ינסה לשלוט ולהתעלל בי ישירות או דרך הילדה?

סוזן יקרה, אני מבטיחה לך שמתישהו לא יהיה לך אכפת מהמניפולציות שלו, ואז הוא גם לא ממש יוכל לשלוט בך. כשזה ממש לא יזיז לך, ותתארגני בחיים כך שאת לא תלויה בו, אז הוא יאבד את נשקו. מה שכן, יכול להיות שתהיי צריכה למשל לא לבנות עליו בנוגע לילדה. יכול להיות שהוא יקפיד על הסדרי הראיה וכמעט לא תתראו כשהכול ייגמר (וזה ייגמר). אבל אם הוא לא יקפיד, תסגלי לך אורח חיים שבו את מוכנה תמיד לקחת את הילדה מאיפה שצריך וכדומה. ואז לא תהיה לו שליטה עלייך.

נילי הזכירה לי, שיש משהו שראוי לחזור עליו מדי פעם בדיון:

לא מעט אנשים שקוראים את הדף הזה וגם את מלים_הורגות_יומן_קריאה‏, קוראים את הסימנים, מזהים שם את עצמם, ואז מתחילים להתלבט "האם אני קורבן או מתעלל?"

אז שימו לב:

  • אם אתם מתלבטים, זה סימן די בטוח שאתם לא מתעללים...
המאפיין את המתעלל הוא, שהוא לא מתלבט. הוא בטוח* שהוא הקורבן, ואת המתעלל.

כולנו מתנהגים לפעמים בהתנהגות מרעילה שמתוארת בדפים האלה. כולנו. אין פה אף אחד או אחת שלא עשה לפחות אחד מהדברים המתוארים. זה רק אומר שלכולנו יש התנהגויות ודפוסים של כעס שמובע באגרסיביות, של עוקצנות, ציניות, העלבה, בוז, רצון להשפיל ועוד כיוצא באלה דפוסים שרובם ככולם נלמדים ואנחנו ממש לא המצאנו אותם.
זה שאתה מתנהג רע לפעמים לא הופך אותך למתעלל.
בהתעללות יש גם *שיטתיות
וגם כמות*. זו רמיסה מתמדת של אותו אדם, שמטרתה הסמויה היא לשלוט בו.

אז זיהית את עצמך בסימנים בשני הדפים?
זה רגע טוב להתחיל לשים לב בפעם הבאה שההתנהגות הזאת מתרחשת, פשוט לשים לב. "אופס, I did it again". מתשומת הלב, תוך מתן כוונה להפסיק או לשנות את הדפוס הזה שלי, יתחיל להתרחש שינוי.
("לתת כוונה" זה ביטוי שאימצתי מ-חני_בונה‏, מאוד מצא חן בעיני. מרגישה כאילו יש שם קערה כזאת ואני ממש שמה בה, מפקידה בה, כוונה שלי, וזה הופך את הכוונה לגלויה וברורה ומוחשית. היד שלי כאילו מזרימה כוונה ישירות מהלב אל תוך הקערה ועכשיו הנה היא שם, מתחילה לפעול את פעולתה עלי ועל העולם שסביבי).

לסיכום:
ההבדל בין קרבן למתעלל הוא שאם הקורבן מרעיל, לכשמזהה את ההרעלה, הוא מתנצל (או מתבייש להתנצל אבל מצטער בתוך תוכו) ומנסה *לשנות את התנהגותו
.
בניגוד למתעלל, שלעולם צדיק בעיני עצמו.

ההבדל בין קרבן למתעלל הוא שאם הקורבן מרעיל, לכשמזהה את ההרעלה, הוא מתנצל (או מתבייש להתנצל אבל מצטער בתוך תוכו) ומנסה לשנות את התנהגותו.
המממ, מבקשת לדייק עוד יותר:

ההבדל בין כל אדם למתעלל הוא, שאדם נורמלי, בין אם קורבן ובין אם לא קורבן, כאשר הוא מזהה שהוא מתנהג בדפוסים של הרעלה, הוא מצטער ופועל בהתאם להבנה החדשה: מנסה לשנות את התנהגותו.

בשמת, תחת נורמלי את מתכוונת אדם לא שרוט יותר מידי, או נורמלי במובן הסטטיסטי של המילה - לפי מיקום בגאוסיאן? כי אני ממש לא בטוחה שאנשים נורמליים הם הרוב.
כולנו מתנהגים לפעמים בהתנהגות מרעילה שמתוארת בדפים האלה. כולנו. אין פה אף אחד או אחת שלא עשה לפחות אחד מהדברים המתוארים. זה רק אומר שלכולנו יש התנהגויות ודפוסים של כעס שמובע באגרסיביות, של עוקצנות, ציניות, העלבה, בוז, רצון להשפיל ועוד כיוצא באלה דפוסים שרובם ככולם נלמדים ואנחנו ממש לא המצאנו אותם.
ההבדל בין כל אדם למתעלל הוא, שאדם נורמלי, בין אם קורבן ובין אם לא קורבן, כאשר הוא מזהה שהוא מתנהג בדפוסים של הרעלה, הוא מצטער ופועל בהתאם להבנה החדשה: מנסה לשנות את התנהגותו.

נדמה לי שיש עוד הבדל, שקשור לדיון שהיה בדף מילים הורגות, על עד מואר:
אדם רגיל (לא מתעלל), יכול להיות בעצמו העד המואר - אחרי שעבר המשבר המיידי.
כלומר, האדם הרגיל שכשל בהתנהגות אלימה או דורסנית, מסוגל לבוא אחר כך לרעהו (אשתו, ילדיו וכו') ולהגיד: אני מצטער. מה שעשיתי היה גרוע, אלים, שגוי לחלוטין - ואין לי שום הצדקה להתנהגות כזאת.
להבנתי, הרבה פעמים האדם המתעלל יתנצל אחר כך, אפילו יבכה, ו"יצטער מעומק לבו", אבל באותה נשימה הוא גם יצדיק את מה שעשה: אני כל כך אוהב אותך ולא יכולתי לסבול שרצית לעזוב אותי. לא יכולתי לסבול שאת מתנגדת לי. זה שבר אותי שעשית כך-וכך-וכך.
ואם אני מבינה נכון, זה חלק מהתעתוע. התעתוע שבו אתה כביכול מצטער ומתנצל, אבל בתכלס ממשיך להאשים את הקורבן במה שעשית לו.
אדם הגון-ביסודו, אדם שלא משחק את משחק התעתוע, ירצה אולי לנסות להסביר למה עשה את מה שעשה, איך כשל ומה היו הנסיבות שעודדו את הנפילה, אבל בלי שינסה להצדיק התנהגות שפלה.
ולכן אדם כזה יכול להיות עד מואר בדיעבד: כי הוא יכול ורוצה להעביר את המסר הבסיסי של "מגיע לך יחס טוב, יחס אוהב, יחס של כבוד והערכה - בכל מצב"

"נורמלי" כאן - פשוט במשמעות של "לא חי ביחסי התעללות שבהם הוא 'קורבן' או 'מתעלל'".
בפועל, חלק גדול מאיתנו חיים בתוך דפוסים "קורבניים" אבל זה לא רלבנטי לאבחנה כי "נורמלי" ו"קורבן" יגיבו אותו דבר.
תמרוש- ואללה. לא חשבתי על זה. נראה לי שעלית על הבדל מהותי!

בשמת, את מדברת רק על מערכות יחסית מתעללות?
כי, למשל, אם אני חושבת על הומור פוגעני, אז חלק מהאנשים יפסיקו, חלק לא יפסיקו, אבל אשכרה להודות שהומור שמהותו הוא ירידה על אחרים הוא פוגעני זה לא משהו שנתקלתי בו ממש. ובטח שלא נתקלתי בכוונה לשנות התנהגות.

זה לא חלק ממערכת יחסים מתעללת, זו פשוט התנהגות פוגעת נפוצה ולגיטימית בחברתנו.

למען האמת, אני חושבת שרוב האנשים, אם יצביעו על דפוס התנהגות מסויים שלהם שהוא פוגעני <להבדיל ממערכת יחסים שבה יש דינמיקה פוגענית>, לא ינסו לשנות אותו. אלו שינסו לשנות - הם מיעוט.

הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

בנתיים הוא נלחם על משמורת משותפת

אל תסכימי לזה בשום אופן!! בשום אופן. תיאבקי כמו נמרה נגד זה.

דברים מאוד יפים כתבת, תמרוש_רוש‏!
את מדברת רק על מערכות יחסים מתעללות?
בדף הזה.

זה לא חלק ממערכת יחסים מתעללת, זו פשוט התנהגות פוגעת נפוצה ולגיטימית בחברתנו_
נכון.
חלק מהאנשים שמשתמשים בה הם אכן מרעילים ואצל חלק זה רק מתבטא בהתנהגות הזאת.
החברה שלנו באופן כללי מקדמת התנהגויות מתעללות ומרעילות sad

_להבדיל ממערכת יחסים שבה יש דינמיקה פוגענית>, לא ינסו לשנות אותו
צודקת, תודה על הדיוק: *בתוך מערכת יחסים*, כאשר צד א' אומר לצד ב' שהתנהגות מסוימת פוגעת בו, צד ב' נורמלי/קורבן ינסה לשנות, ואילו צד ב' מתעלל - לא (ואפילו יגביר).

סוזן_סוזן?,
אל תסכימי לזה בשום אופן!! בשום אופן. תיאבקי כמו נמרה נגד זה.

וואו... יש לי הרבה להשלים מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן.

מסכימה מאוד עם תמרוש_רוש‏.
שאחד הדברים לשים לב אליהם הוא שמתעלל לא יכול להיות עד מואר.
תמרוש_רוש‏, את מזכירה לי ומסבירה לי:
לפני בערך שנתיים, אחרי תקופה על גבול הנתק הרגשי (שמאוד הכאיב לאמא שלי), פתחתי איתה בעדינות (ככל שניתן...) את מה שהיה בינינו בגיל ההתבגרות.
היא היתה קשובה מאוד, היה לה קשה לשמוע, כל כמה דקות הלכה להביא לעצמה כוס מים והתאפקה שלא לבכות, אבל היא לא קטעה אותי.
כשסיימתי, היא אמרה שהיא לא זוכרת את הדברים, וודאי לא כך, (מה שקשור לאוכל - היא כן זכרה, בגדול, אם כי מצאה נתיבים להצדקה עצמית חלקית, מה שקשור לרגש - היא לא זכרה או ידעה שזה מה שעשתה), אבל שהיא בטוחה שאדם שאומר כאלה דברים לא אומר אותם סתם.
הייתי שיא הרגישה אליה בצורת הצגת הדברים. נשארתי רק באזור של גיל ההתבגרות, לא גלשתי לתיאור של זה כחלק מדפוס של שליטה שלה (שלא חשבתי שהיא תוכל לשמוע) ודיברתי מאוד מינורי, נטו תיאור מה אני חוויתי. בלי האשמות. (וזה היה מספיק קשה לה וגם לי גם ככה...). דיברתי מאוד מוקפד, בשפה שיהיה לה קשה להאשים אותי בסוג של חוסר שפיות. לא הרשיתי לעצמי ספונטאניות.
התגובה שלה בסוף השיחה וגם בשבועות שאחריה היתה תודה שפתחתי איתה את הדברים, ומיילים נורא נרגשים של בקשת סליחה.
ידעתי ששום מטפל משפחתי שיפגוש את שתינו יחד לא יבין על מה הסיפור, רק מי שיפגוש אותי לבד יוכל להבין.
מבחינתי, בקשת הסליחה שלה היתה בצורה ששוב ממרכזת אותה.
ששוב שמה אותה על הבמה של החיים שלי.
התחשק לי לצרוח עליה שתעוף משם, שתמצא קהל אחר להראות לו כמה היא יפה וחכמה ורגישה ואפילו מבקשת מחילה באופן מרגש. אני לא הקהל שלה. אני רוצה למצוא את עצמי על הבמה של החיים שלי.
קשה לי לתאר את הדינמיקה. בקשת סליחה דתית כזאת עם המון אמוציות. פיוטית, שמראה את רגשותיה הפצועים והמיוסרים.
כתבתי לה בחזרה, שיש כל מיני סוגים של סליחה. שבמישור ה"דתי" של סליחה, שאם אדם פגע באחר הוא מחוייב לפייס אותו, בטח שאני סולחת ולגמרי. הכל נקי. לחלוטין. אבל במישור הרגשי - יש לי עדיין צורך לעבור עם זה עוד משהו. לא זוכרת איך הגדרתי לה את ה"משהו". הרגשתי שבפיוטיות שבמלים היא לוחצת אותי לנקודה ששיא הלא-מתאים לי להיות בה, של עוד פעם להרגיש ילדה קטנה שאמא שלה מחזיקה לה את היד כשעוברים את הכביש (היא היתה עושה את זה גם כשהייתי בת 12, 14, לא זוכרת עד איזה גיל, ואחר כך צורחת למה אני לא מסתכלת על הכביש אפילו שהיא מחזיקה לי את היד, אני כבר גדולה, צריכה לא לרחף. באמת, מעניין למה...)

הייתי בשוק כשגיליתי עם חברות, שיש כאלה שיכולות להיות עד מואר בשבילי (טוב, לא קראתי לזה אז ככה.. אבל זה מה שזה היה) כשאני אומרת להן שנפגעתי מהן. או שהיה חסר לי בתגובה שלהן אלי משהו. לא הכרתי דברים כאלה. פשוט לא.

אני חושבת שהחשיבות של המילה "התעללות" בשבילי, שהיא קשה לי, עדיין בפה, היא שהיא יוצרת לי חלון דרכו אני רואה אותה. לא היא רואה אותי.

הקולות של אמא שלי עדיין בתוכי.
אבל חלק גדול מהם כבר נוצחו, ורק קמים כל בוקר מחדש לתחייה.
(סיפרתי כבר על מפלצות שהורגים אותן והן מתגבשות מחדש?
יש גם כאלה בספרי פנטזיה...)
אבל יש מקום בנפש שכבר טעם את הטעם של להיות בלעדיהם.
הקרב שעדיין לא נוצח, בתוכי, שלא הוכרע אפילו פעם אחת, הוא קרב של מלחמת מבטים.
כאילו, אפילו בדמיון, ברגע שאני מדמיינת קשר עין עם אמא שלי, היא רואה אותי.
אני שאובה לתוך המבט שלה, ההתבוננות שלה על שתינו.
בראש שלה, היא האמא הפיה הטובה, המזינה, המכילה תמיד, הנותנת נתינה אינסופית.
אני מסיבות שונות (היא מעדנת את הניסוחים, ככל שנתק בינינו גובר...) פשוט לא יכולה להבין ולראות את זה.
זה יכול גם להיות סימן למצוקה נוראית בה אני נמצאת, מצוקה כל כך חריפה שהסימן שלה שאפילו אותה, כליל השלמות, אני דוחה ומרחיקה. (אני לא ממציאה, היא אמרה את זה לאחותי...)
זה יכול להיות סתם אוסף משפטים פולניים יותר כמו: "מעניין מה ילדים של אחרים XYZ אנשים שהיא יודעת שאני מעריכה, יגידו עליהם כשהם יהיו גדולים,
כל דור הוא אחר, בדור שלהם ככה היה מקובל,
יש אוסף ארוך נורא שהולך ומצטמצם בהדרגה ככל שהיא קולטת שאני באמת לא שומעת.
(במלים שיוצאות מהפה זה לא נאמר כבר ממזמן, אבל אפילו השדר התת קרקעי הולך ומצטמצם.
רק נורא מעייף אותי להיות כל הזמן על המשמר, אז אני מצמצמת אינטראקציה למתי שטוב לי, שזה כמעט אף פעם לא, עד שאמצא מטפל מספיק מדוייק שיעזור לי לבנות מבט פנימי - )
המבט הפנימי שאני מחפשת הוא מבט שבו אני רואה אותה, אני מגדירה אותה, אני מגדירה מי היא בשבילי.
לא מחפשת להגדיר אותה כאדם, כאדם היא מאוד רחבה, היא עשתה הרבה טוב בחיים, תיקנה הרבה טעויות ופגיעות חמורות שההורים שלה עשו איתה בהורות שלה איתנו.
מבט פנימי שכל זה לא מעניין אותו.
מבט שרואה מי היא היתה בשבילי, והוא זה מגדיר אותה. לא היא מגדירה עבורי מי היא ומי אני.
(ההגדרה שלה נוטה להגדיל את שתינו הגדלת יתר, אבל אותי הגדלת יתר לא בריאה שמכילה הקטנה: נגיד, שתינו מדהימות, "את מדהימה יותר ממני", אבל, איזה עצוב, שלעולם אי אפשר יהיה למצוא מישהו ראוי לך, לחכמה, עמוקה, דתייה, ולא-יודעת-מה-עוד שכמוך... וכל הלאה. ההגדרה הזאת היא הדרך שלה להגדיר אותי בהווה. בגיל ההתבגרות מה שהיא הבהירה לי זה רק שאני נוקשה, סופר אגו נוקשה, הגנות נוקשות, לא באמת דתייה אלא רק מחפשת איך למרוד בה, ועוד ועוד... ממישהי שהיתה קרובה אליה אז הבנתי שבחוץ היא אמרה דברים אחרים. שהיא דיברה עלי בהתפעלות. היא לא מצאה לנכון לתת לי אפילו קצת מזה...)

נדמה לי שחלק מהקושי הגדול להגדיר התעללות, קושי שעלה גם בדף מלים_הורגות_יומן_קריאה‏, הוא שחברה מערבית מאפיינת תופעות, בגדול, על סוג של פעמון גאוס, שבו המרכז הוא באמצע, הנורמה, והקצוות - לשני הכיוונים - הם החריג.
המילה התעללות בהקשר המערבי שלה היא מילה שעד כמה שידוע לי המציאו אותה כדי לתת שם לתופעות קצה. לדברים שנתפסים כרחוקים מאוד מהנורמה. זה לא אנחנו, ההורים הרגילים, שסתם טועים ועושים טעויות רגילות וקצת חסרי רגישות לפעמים וקצת לא שמים לב וקצת מתעצבנים וצועקים, אבל רק לפעמים, כשבאמת היה לנו יום קשה, זה "הם". אחרים.
נדמה לי שמטפל קונבנציונאלי בגישה מערבית, אם הוא רגיש, קולט דקויות, שיקרא אחד מהסיפורים שמופיעים כאן או בדף מלים_הורגות?, יסכים לגמרי שיש כאן סיפור של התעללות. אולי הוא לא ידע לזהות את זה ולהגיד את המילה בעצמו, אבל אם יציעו לו אותה, נדמה לי שהוא יסכים.
אבל אם הוא יקרא את כל הסיפורים, ויראה את הכמויות, וישווה למה שהוא פוגש כל יום בקליניקה, ולציפיות שלו בכלל מהעולם ומהחיים ומבן הזוג ואבא ואמא והילדים של עצמו, הוא יתקשה מאוד להכליל את הכל תחת הכותרת התעללות.
בחשיבה מערבית, התעללות לא יכולה להיות תופעה כל כך רחבה, כי הנורמה חייבת להיות איפה שהרוב נמצאים. סטטיסטית.

אני לא יודעת איך להסביר לעצמי, איך ליצור לעצמי איזה גשר במוח בין תפיסות מערביות, שהן חלק מצורת החשיבה שלי ואני לא רוצה לעשות להן delete, ובין תפיסות רחבות יותר, גמישות יותר, נוגעות בי יותר.
(הרב קוק, יש לו פיסקה יפהפיה שבה הוא מדבר על לעשות שלום בין חלקי תודעה בתוך עצמנו, בין אופנויות הסתכלות, זוויות התבוננות שונות ומנוגדות על העולם שקיימות בתוך עצמנו...)

מה שכן, אני יודעת מצויין שבתפיסה של היוגה, כל מה שמתרחק מהקצה של הציר, שהוא חיים שלמים ומלאים, אפילו בקצת, אל הכיוון השני, הוא כבר התחלה של מוות.
לעומת זאת, בתפיסה של אורתופד, אם אין לי כאב מוגדר מאוד וספיציפי מאוד, אז אין סיבה להיכנס אליו לחדר. (גם כשיש כאב ספציפי לא בטוח שיש סיבה להיכנס אליו, חוץ מדיאגנוזה ראשונית אולי, אבל זה עניין אחר... אך קשור)
קצת קשה לי להחיל את זה על התעללות, כי התעללות זה כבר מילה שרוצה לסמן מקטע מסויים מתוך הציר ולהגיד - זה כבר צבוע בצבע אדום. זה לא. עד כאן זה היה סתם אטימות, חוסר רגישות, הכאבה חסרת טעם, חוסר תשומת לב, ועוד ועוד, מכאן ואילך זה כבר סיפור אחר על הרצף.

נדמה לי, שאולי חלק ממה שמאפיין התעללות זה המילכוד ביחסים.
כאילו, התעללות זה מערכת יחסים שלא באמת אפשר לצאת ממנה.
אם תישאר - תסבול, אם תצא ממנה - תיענש.
אולי יסבירו לך שאתה לא שפוי (מה שעשו לי... טוב, נו, לא באמת, לא לקחו אותי לפסיכיאטר, אבל התפיסה היתה שככל שאני מתרחקת מאמא שלי, ככה זה טריגר לז'רגון מקצועי שמאפיין אותי כפתולוגית...), אולי יהיו סנקציות אחרות. אבל אין באמת אופציה אמיתית לצאת ממנה.
חוץ מלהבין את החוקיות של המלכודת מבפנים, ולהבין בתוך מה בדיוק אתה חי.
ולשמור על פרופיל שקט תוך כדי שאתה מגייס עזרה מבחוץ. זה האופציה היחידה בעצם.
לפחות היחידה שהכרתי. עד כה.

לב_שמח‏, ממש ממליצה לך לקרוא את הספר "הורים מרעילים", של ד"ר סוזן פורווארד אם אני לא טועה. hug

כן כן, רבים מאוד מההורים פה בארץ, מרעילים. רבים מאוד. כל כך רבים שזה כבר נראה כמו הנורמה. יש לזה סיבות, אבל לא בכל מקום זה ככה. בארץ בקרב היהודים יש ריכוז גבוה במיוחד.

בשמת, happy happy happy
זה מה שהרגשתי כשקראתי את מה שכתבת לי,
(מותר להגיד לך שוב עד כמה שאת משמעותית לי??)

נעלמתי מייד, כי יום אחר כך התחלשתי בחזרה... sad
לא כזה קל למצוא מטפל שיתאים למה שאני רוצה עכשיו,
ודברים שסיפקו אותי עד עכשיו - כבר לגמרי לא מספקים פתאום,
אבל אין עדיין דברים חדשים.
בקיצור - הרגיל של החיים...

עונה לך כאן על מה ששאלת אותי ממזמן בדף מלים_הורגות_יומן_קריאה‏:
לא, אני לא לב_שמח‏ שכתבה כאן לפני כמה שנים.
וכן, הייתי מעדיפה לא לבלבל אנשים ולא לעשות משהו נגד כללים של האתר (שאני לא מכירה).
אז מה עושים?
<אז פשוט לא היה ברור לי ממילא כמה אני הולכת להמשיך לכתוב כאן, בכלל>

משחררת כאן איזו אנחה... מעורבבת מהקלה (בכל זאת פרקתי משהו) ומאנחה...

איך מבקשים?
כתבתי בדף הזה, הודעה אחת בדף מלים_הורגות_יומן_קריאה‏, בדף החלמה_מדלקת_בגיד_בקרסול‏, שאותו אני פתחתי, ובדף קיפאון_במצבי_לחץ_וגם_אחריהם?. לא נראה לי שהיתה שם לב_שמח‏... (אחרת ממני)
רק עכשיו קראתי את מה שכתבת לי קודם.
קראתי את הספר הורים מרעילים,
הפרק השלישי זה אני...

מעניין מה שאת אומרת שבארץ זה יותר ממקומות אחרים.
נכון שבארץ הרבה דור שני לשואה, בוגרי הצנע, ועוד ועוד...
ובכל זאת, מעניין ומוזר לי.

כולנו מתנהגים לפעמים בהתנהגות מרעילה שמתוארת בדפים האלה. כולנו. אין פה אף אחד או אחת שלא עשה לפחות אחד מהדברים המתוארים.
בעקבות השיחה עם בשמת והדברים שנכתבו כאן, חשבתי על משהו די טריוויאלי שכדאי להזכיר למי שחיה בתעתוע של יחסים מתעללים.
לא רק שכולנו מתנהגים לפעמים בהתנהגות מרעילה, לכולנו הנטייה להתנהג כך בעיקר בפרטיות, ולחשוב שרק אנחנו כאלה. (הרגשה נפוצה אצל אמהות, למשל).
בנוסף, יש בחברה נטיה כללית לעשות אידיאליזציה של הקרבן לטלית שכולה תכלת.
השילוב בין השניים, עלול להגביר את התעתוע והבדידות אצל הקרבן שיודעת שלעיתים, בחדרי חדרים בעיקר, לא רק שאינה טלית שכולה תכלת, אלא שהיא ממש מפלצת.
לכן חשוב לכל קורבן ביחסים מרעילים לזכור-
למרות ש"יחס גורר יחס" לא אחת, עדיין, התנהגות מרעילה איננה הופכת תגובת נגד מרעילה, ללגיטימית.
או במילים אחרות, גם במקרים בהם המתעלל ספציפית צודק, ההרעלה שלו לעולם איננה מוצדקת.
סוזן, אל תסכימי לזה בשום אופן!! בשום אופן. תיאבקי כמו נמרה נגד זה.
הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

בס"ד

ברוך ה' הכל טוב, סה"כ די "שמח" ה' יעזור הלאה, לא יכול לפרט, לב שמח אין צורך להתנצל לא פגעתם בי, בשמת את מוזמנת למחוק את מה שכתבתי מיד אם נראה לך שזו היתה טעות פטאלית לתת איזה אות חיים כאן לכולם.

ה' ישמור אתכם, יוסף

יוסף היקר! טוב לשמוע אות חיים ממך. האם יש דרך כלשהי להתעדכן בקורותיך? חושבים/חושבות עליך פה.
אל תפרט, זאת אומרת תפרט כשתרצה, תודה ששלחת אות חיים.
תהיתי מה איתך, מה קורה, רגש של דאגה - האם גם אסור לך לכתוב כאן יותר.
מאחלת לך מכל הלב להימצא תמיד בחלל פיזי שבו אתה מוגן, אם ישנם מצבים בהם חלל משותף מאיים להוציא מן הדעת
(ויש מצבים כאלה. אולי לא אצלך. ברוך השם. אני מכירה אותם. מצבים ששעתיים ברחוב עדיפות על פני הבית. ואין שום חוזק בלהישאר שם בפנים. להיפך)
מאחלת הרבה טוב.
תודה שעידכנת, יוסף happy
(אין שום סכנה שהיא. פשוט לא חכם כרגע להכביר פה מלים)
הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

אני פשוט מתפוצצת מכעס, במקביל עם תחושת מצוקה קשה. האקס המתעלל שלי מעמיד פני קורבן ואב שכול אחרי שהקטנה סירבה ללכת אליו כתוצאה מיחסו המזעזע כלפיה. הוא משתף פוסט פסיכי פסדיאו מחקרי על ניכור הורי של פסיכולוג מטורלל שבנוסף לקביעה המעוותת שהאמא תמיד אשמה שילדים מסרבים לקשר עם אביהם המתעלל, הוא גם קבע שגילוי עריות הוא חניכה מינית בריאה של ילדות ע"י אביהן. אני מוצאת את עצמי חסרת יכלת להתגונן מפני העמדת פני הקורבן שלו, וזאת כאשר הוא היה בבית הוא התעלל בכולנו, ובחוץ הוא היה נופת צופים, חברותי ועוזר לכולם ועדיין הוא ממשיך באותה התנהלות מול הרווחה מצד אחד ובהתעללות בילדה הקטנה. כל כך מזדהה עם ההייחול של האלמנות, הן בשביל השקט הנפשי שלי והן למצבם הנפשי ורגשי של הילדים שלי. שיפסק הנדנד של אבא טוב אבא פוגע..

אני נעה על המסלול של שנאה תהומית כלפיו עם רצון עז למותו, ועד ללקיחת אחריות אישית- אני היא זו שהכנסתי אותו לחיי. אני. איפה שגיתי? ומה אני יכולה ללמוד ולתקן לפעם הבאה?
אבל השנאה חוזרת, הכעס, התסכול. הפחד מהלא נודע ומההליכים המתישים האלו...
אני יודעת שלהתלונן זה לא הדבר הכי מועיל אבל מה אני יכולה לעשות?
איך אני יכולה לפתור את הבעיה הזו?
להשלים עם המציאות? שזה המצב? שזה הגבר ואיתו יגיעו כל מיני תעלולים למיניהם?
הרי הוא לא ישתנה, ואם אני עוד מחכה שישתנה אז אני בעצם אותה מפגרת שהיייתי
איך אני יכולה לשנות את הגישה שלי בשביל לא לסבול ממנו יותר?
איך מנטרלים גבר מתעלל אחרי פרידה? האם ניתן לנטרל?
סוזן, כן. אפשר. אבל אי אפשר בבת אחת. זה תהליך. שיכול לקחת כמה שנים. אבל זה לא חייב להיות לנצח.
איך? ע"י שילוב של שני גורמים: האחד - שהוא ילמד שאת חזקה. שאת מסוגלת לעשות גם דברים ששיכאיבו לו. שהורדת עכבות. שבשביל לשמור על עצמך את מוכנה לא רק להפסיק להיות נחמדה אלא גם לעשות דברים שיכולים להכאיב לו.
והשני - שלמרות הכל את מכבדת אותו. שהוא אדם בעינייך. שאת לא שוללת את הערך שלו כאדם.

חלק מהעניין זה ההתנהלות המעשית שלך כלפיו: למשל, את ברורה בעניין של משמורת משותפת, נהדר!!
תהיי ברורה ככה בכל תחום.
וחלק מהעניין זה כאשר יהיה לך מספיק מרחב לתהליכים רגשיים, להבין את החלק שעדיין אוהב אותו. להבין מה הוא אומר.

טוב, זאת אני, לב_שמח‏, נראה לי שאני עוברת להיות לב_שומע‏,
ובמקביל לחפש גמדים או עורך/ת שיסכימו לעזור להחליף לי ניק איפה שכבר כתבתי...
מישהו מכיר/שומע?
לב שמח- שאלה- מה הכוונה - להבין את החלק שעדיין אוהב אותו
????
איפה שגיתי? ומה אני יכולה ללמוד ולתקן לפעם הבאה?

סוזן יקרה, אני ממש מפצירה לשמור את הכוחות להתמודדות עם הגירושין, ולא לבזבז אותם על הלקאה עצמית וגם לא על איך לתקן בפעם הבאה.
אני מבטיחה לך שבפעם הבאה תהיי אחרת. את תדעי איך לנהוג. את נורמלית הכי בעולם. כשהיה לך רע והבנת את זה, עזבת! לא נשארת כל החיים במקום רע, היית גיבורה ועשית את הבלתי אפשרי.

סוזן סוזן, מה שקוראת אמרה...
להבין את החלק שעדיין אוהב אותו - הכוונה, אם עדיין החלק הזה קיים בכלל - לתת לקול הזה בתוכך במה, לשמוע מה יש לו להגיד.
אני אנסה להסביר קצת יותר טוב: מה שאני יודעת ומאמינה - שאפשר, שייגמר הדפוס המתעלל, שזה לא לנצח, שזה לוקח זמן ועבודה, שזה תהליך, ושהעבודה היא גם פנימית וגם חיצונית.
חיצונית - התדרוכים של העו"ד שלך נשמעו מעולים, את מקבלת כאן הרבה עצות. בגדול זה לעמוד על שלך ולהיות מאוד ברורה.
פנימית - כל אחת ומה שהיא צריכה לעבור.
שיתפת פה כמה פעמים שעכשיו בהווה כואב לך נורא התחושה הקוטבית של שונאת ואוהבת בו זמנית.
אולי זה כבר עבר ממזמן, ואת לא צריכה להתעסק עם זה יותר.
אם זה עדיין לא משהו שהסתיים, ועדיין עלול לחזור ולהכביד עלייך בהווה,
ואם זה מכביד לא רק ברמה של הבנות (מה עשיתי לא טוב? מה לדעת לפעם הבאה?) אלא ברמה של ההווה, של העכשיו, הכבדה שבאה והולכת,
אם כן - אז בעיני, מה שאני מציעה, זה בזמן פרטי פנוי שלך לעשות מקום לרגש הזה, לקול הזה, בתוכך, ששאלת איך נפרדים ממנו (מהקול הפנימי, זה שעדיין אוהב בתוך כל השנאה)
ולשמוע מה יש לו להגיד.
אילו היו נותנים לו רמקול, מה היה לו לומר.
זה בעיני.

וכמו בכל תהליך רגשי, לשים לב האם עכשיו זה הזמן, אולי צריך את הכוחות לדברים אחרים, להתמודדויות הפשוטות והגלויות של מאבק הגרושין. זה את יודעת. בחוויה שלי - בסוף מתרחש איזשהו גם וגם, שבלעדיו קשה לשים לדברים גבול. (לפחות כשיש ילד...)

יוסף חזק ואמץ! מחכים לך בסבלנות ...
יוסף היקר, לדעתי, עליך להמשיך לכתוב פה. הדף הזה מאוד עזר לך. בתור מישהי מאוד מאוד מאוד מנוסה, אני יכולה להגיד לך שזה לא יכול להזיק. אפילו אם משתמשים בזה, או מאיימים עליך, או רואים בזה תירוץ לפגוע בך--עליך להמשיך לכתוב פה. מתעללים תמיד ימצאו דרך להתעלל בך, לא משנה מה תעשה. ועליך בעצמך להתחזק.
לדעתי, הדף הזה חיזק אותך.
מרחמת עליו אוהבת אותו מתגעגעת אליו שונאת אותו
מרחמת עליו אוהבת אותו מתגעגעת אליו שונאת אותו
hug-sad

מציעה:

  • לנשום עמוק כל פעם שאת מרגישה ככה.
  • טבע: עצים, ים, פרחים, ציפורים, ללטף חתולים/כלבים. לחבק עצים, ללכת יחפה על חול חם.
  • לרקוד מכל הלב.
עוזר להתחבר ללב שלך ולהתנקות מאנרגיות שליליות.
הי סוזן... מה שלומך? איך מתקדמים הדברים? מה הסטטוס קוו בינתיים? הוא עדיין לוקח את הילדה פעמיים בשבוע? משלם/ לא?
אני תוהה מאיפה מביאים את הכוח לעבור את החוויה האיומה הזו... ואיך ממשיכים הלאה לחיות בכבוד:(
אני רוצה לראות נקודת אור בכל המצב הזה, ובפעם הראשונה בחיים שלי, אני לא יכולה להיות בטוחה שבסוף יהיה טוב...
איך מתחזקים?