ראו גם: אמון_במים_מהטבע
עקרון המשיכה
כאן נשתמש בכל החושים בצורה אינטואיטיבית בכדי לדעת מה לאכול\לשתות ומה לא.
מתחילים בחוש הראייה והריח - יש דברים שמושכים ויפים לעין ולאף, אבל לאו דווקא גורמים לנו להריר (פה). אם הפה נמשך, אז לוקחים חתיכה קטנה מהחלק הכי מושך בצמח ושמים על השפתיים, אחר כך בפה בלי לבלוע, אם ישנה צריבה או טעם לא טוב (אין משיכה) - לא אוכלים. אחרי בולעים ומחכים כמה דקות לראות אם יש טעמים או תחושות מאוחרות יותר. אם מרגיש טוב - אז אוכלים כמות גדולה יותר עד שלא טעים יותר. בפעם הבאה שנראה את אותו הצמח זה יהיה תהליך מהיר יותר - אבל חשוב לא "לסגור" את הצמח.. עקרון המשיכה זה עקרון דינאמי ששונה מאדם לאדם. במיוחד בצמחים שאנו צריכים רק מעט מהם, יתכן שבעוד כמה חודשים, עקרון המשיכה לאותו האדם ישתנה.
מתוך עקרון המשיכה נבחין ב:
איך קוטפים אספרגוס? עד איפה שנשבר ביד. כלל זה הובחן לראשונה באספרגוס, המכונה בעברית "אספרג החורש", ועד מהרה התגלה כי זהו כלל אוניברסלי.
כך אנו מקבלים את החלק הכי רך, שאינו משאיר סיבים בפה. כשאנו קוטפים לפי חוק האספרגוס אנו לא גורמים לפגיעה טראומטית בצמח, הוא יתחדש תוך כמה ימים, ובדרך כלל יתפצל. כך שבשבוע הבא יהיה לנו יותר מה לאכול, ולטבע יותר פרחים. אנו נעשים גננים המטפחים את סביבת חיינו ומקיימים "לעובדה ולשומרה".
יתרון נוסף של חוק האספרגוס, שהחלק שנשבר בקלות הוא החלק שנמצא בצמיחה- לכאן מזרים הצמח את אנרגיית החיים שלו- ואנו מגיעים אל חוק זרימת האנרגיה.
חוק זרימת האנרגיה
החלק הכי טוב של הצמח הוא החלק אליו זורמת אנרגיית החיים.
בצמח יש חלקים שנמצאים בצמיחה וחלקים אחרים בדעיכה. בדרך כלל האנרגיה זורמת למעלה. לדוגמה, כשהחוביזה מבשילה את פירותיה, העלים התחתונים מתיבשים. הצמח לוקח את כל חומרי המזון ומעביר אל החלק שנמצא בצמיחה. כלקטים אנו מעדיפים לאכול את החלק שנמצא בצמיחה, כי החלק הצומח מכיל את חומרי המזון הזמינים לנו, וגם את אנרגית החיים הרעננה, הגורמת ללקטים מראה צעיר ורוח חיים ילדותית ושמחה.
וזה גם החלק הכי טעים בצמח.
סדר זרימת האנרגיה בצמח
חוק הטעים לי
מה שטעים לי טוב לי.
את החוק הזה הביא דרור צחורי מקהילה צרפתית החיה לפי "האינסטינקטו" כלומר לפי האינסטינקטים הטבעיים של האדם, טוב, לפחות במה שקשור לאוכל.
החוק אומר שאוכלים רק את מה שטעים טעים, לא סתם "טעים".
אם למשל טעים לי סברס אז אני אוכל רק סברס עד ש פתאום אני אבחין שהוא כבר לא כלכך טעים לי.
ומה אם טעים לי שוקולד או גלידה? מה אפשר לאכול עד שכבר לא יהיה טעים יותר? אה, כן שכחתי להגיד שהחוק מתאים רק למזון חי (אל תנסו מונוסודיום גלוטומט עם רעל עכברים).
בתכלס החוק אומר שמה שטעים אפשר לאכול, כמובן צריך להיות רגישים ולהפסיק מיד כשהגוף אומר די - ראו עקרון הדי.
הגוף שלנו יודע מה טוב לו, אנחנו צריכים להקשיב לגוף שלנו ולהימנע משליטה של ההגיון על הבטן. אם הראש אומר תוכל אגוזים כי זה נורא בריא, אבל זה לא טעים אז לא צריך לאכול. ואם לא נוכל יומיים כי שום דבר לא טעים אז זה אומר שהבטן רוצה לנוח.
החוק הזה ישמור עלינו מפני רוב הרעלים.
להקשיב לגוף כשהוא אומר די
ניסוי להדגמה: לא לאכול כמה שעות עד שרעבים. קחו אננס בשל (אפשר גם עם כל מזון אחר במצבו הטבעי אבל אנשים מרגישים את זה מאד חזק עם אננס) - להריח ולהריר ולאכול לפי אפקט הצימוק.. שימו לב כמה מדהים הריח ואחר כך הטעם.. באיזשהו שלב - לרוב האנשים לפני שנגמר אננס שלם - אתם תחוו מין "די" מאד ברור בו הגוף אומר "לא מתחשק לי זה יותר". כעת חוויתם את עקרון הדי. עקרון הדי לא מופיע כשלא רעבים - אין זה סימן של שובע כללי - אלה רק סימן שכדאי לעבור למזון אחר או לקחת הפסקה. לפעמים האננס יהיה טעים שוב לאחר כמה דקות - או לאחר מאכל של מזון אחר. אפשר לראות בטבע חיות אוכלות עלים מעץ אחד ואחר כך עוברות לעלים מעץ אחר לכמה דקות ואחר כך חוזרות לאותו העץ המקורי. יש מזונות שעקרון הדי יגיע לאחר כמות גדולה - ויש כאלה שעקרון הדי יגיע בטעימה הראשונה - אלו בד"כ רעילים או רפואיים.
כשהמזון מבושל, מתובל, מעורבב, קפוא, מעובד.. האינסטינקטים שלנו לא מתפקדים ואת עקרון הדי מחליף עקרון הבטן הכבדה...
}
עקרון הקצב או קצב הלב
בקצרה: יש קצב מסוים שמסונכרן עם שאר החיים שגורם לכל שלבי הליקוט להיות מהנים יותר, קלים יותר, ומניבים יותר.
ניסיתם פעם לקטוף סברס ללא אמצעים? זאת יכולה להיות חוויה מאד מתסכלת. אני גיליתי לאחרונה איך לעשות זאת.. קודם כל לוקח כמה נשימות עמוקות, נרגע, מעיט את פעימות הלב לקצב בו אני שומע את הרוח ואת הציפורים וחרקים מעופפים כמו זבובים מפסיקים להפריע לי. עכשיו אני מתקרב אל הסברס המושך ביותר - מתבונן בו ומוצא את המקום בו הכי קל לתפוס אותו בין עיניי הקוצים - עם אגודל ואמה אני מוריד אותו אל האדמה. עם ציפורן או אבן עם שפיץ מוריד את הקצבות, עושה חתך באמצע ושולף את הכתום העסיסי. אוכל לאט ונהנה מכל רגע. אם נכנס קוצון או שניים, קל להוציא על ידי נשיפה או עם האצבעות כי הוא לא נכנס עמוק.
בקצב הלב מבחינים בדברים טוב יותר - בעצים, בזרעים על הקרקע, בבעלי חיים. בקצב הלב אפשר לעשות משהו מונוטוני כמו לפצח צנוברים או ללקט אוכמניות מבלי לאבד את הסבלנות לאחר כמה דקות.
מתוך עקרון הקצב אנו מגלים את:
אפקט הצימוק
החוויה האיכותית של מזון בכמויות קטנות באכילה איטית - הטנטרה של האוכל
תרגיל: קחו אוכל בגודל של צימוק (אפשר גם פשוט צימוק..) עכשיו לאט עם נשימה בין כל שלב.. תסתכלו עליו. תמששו אותו. תריחו אותו. תרגישו אותו עם השפתיים, תכניסו לקדימה של הפה, תגלגלו אותו מצד לצד, תרגישו את הטעם הראשוני, תלעסו לעיסה אחת, תרגישו את הטעם, עוד לעיסה, עוד לעיסה, עוד לעיסה, לגלגל את העיסה בפה, לבלוע לאט, להרגיש את הטעם שנשאר, כמה זמן הוא נשאר..
התרגיל עוזר לנו להתחבר לקצב אחר של אכילה מודעת. תופעה שגורה היא סיפוק מהיר יותר מהמזון בכמויות קטנות יותר - וזה מאד שימושי בליקוט.
}
מתי ואיפה - גורמים להקדמה ואיחור בצמיחה
גורמים מרכזיים מהם נגזרים כל הגורמים האחרים
-מפנה צפוני/דרומי.
המפנה הצפוני הוא הצד של ההר הפונה לצפון, המפנה הדרומי הוא הצד של ההר הפונה לדרום.
המפנה הדרומי חשוף יותר לשמש ישירה ולכן הוא מקבל יותר אור, הוא יותר חם ויש בו פחות מים כי הם מתאדים מהר.
מסיבות אלו הפריחה במפנה הדרומי מקדימה ובדרך כלל קצרה יותר מאשר במפנה הצפוני.
לדוגמה- אם הגדילנים במפנה הצפוני פורחים אז במפנה הדרומי כבר יהיו זרעי גדילן שחורים.
חוק זה יפה גם למפנה צפוני/דרומי שלבית. כשבצד הדרומי החרציות כבר פרחו, בצד הצפוני הן עדיין עסיסיות למאכל.
-אדמה קלה/ כבדה.
אדמה קלה היא אדמה מחלחלת, שאינה אוחזת מים טוב, כמו חול. אדמה כבדה היא אדמה שאוחזת מים טוב כמו אדמה שחורה בעמק יזרעל.
באדמה קלה הפריחה מקדימה ומחזור החיים של הצמח קצר.
בפארק השרון יש אזור חולי ואזור ביצתי. לא אגיד שום דבר אתם חייבים לראות בעצמכם!!
-גשם.
גשם ראשון מוקדם יביא לצמיחה מוקדמת. הגשמים בארץ הם לעיתים מקומיים ולא סדירים. יכול להיות שעל גבעה אחת יורד גשם, ובמרחק שני קילומטר משם אפילו לא טיפה.
הפסקה בגשמים יכולה לגרום לפריחה מוקדמת.
-כמות חנקן באדמה.
אדמה עשירה בחנקן משפיעה שונה על צמחים שונים. הרבה פעמים אדמה עשירה בחנקן תגרום לצימוח מהיר של החלקים הירוקים של הצמח, הפריחה היא תהיה שופעת.
אדמה עשירה בחומר אורגני אוחזת יותר טוב מים ומושפעת פחות מהפסקות גשם.
-שונות גנטית.
צמחים, כמו בני אדם כל אחד הוא מיוחד. יש בטבע אוכלוסיות מקדימות ומאחרות.
}
כתבו: שימי_רף, with_passion .
האינסטינקטים ה"מעולים" שלי גרמו לי אתמול לטעום דווקא מהלופית,
לא הרגשת מיד עקצוצים בפה? זה לפחות מה שמרגישים כשאוכלים לוף לא מבושל.
בטיול לקטים האחרון אורי טעם את החצב - שגם נחשב ל"רעיל" - ואז הזמין את כולנו.. בהחלט היה טעים מאד - כמו אספרגוס.
מי יודע, יכול להיות שדווקא לופית צעירה אפשר לאכול קצת ממנה - אני אטעם בפעם הבאה שאראה.
מה מטרת צורת האכילה הלקטית? האם המטרה של התזונא היא לא גוף בריא יותר, בלי רעלים של מזון מעובד? מה ההבדל, אם כן, באכילת צמחים שידוע לכם שהם רעילים? למה לאכול אותם? זה שלא חליתם לא אומר שלא נגרם נזק לכבד שלכם. אם אפשר לאכול "קצת" מהלופית, אבל הרבה לא, אז למה לאכול ממנה? גם אם הגוף יכול להתמודד עם קצת מהחומר הרעיל שיש בלוף או בחצב, למה לעשות את זה?
בכל מקרה, אני מקווה שאתם נוקטים באמצעי זהירות, לא נותנים לילדים לאכול צמחים שאין לכם מושג מה הם, וכן שלפחות לאדם אחד בקבוצה יש טלפון סלולרי כשאתם אוכלים במודע צמח שידוע לכם שהוא רעיל ואם נמצאים באמצע שום מקום.
עוד זכור לי שלוטם_מרווני? כתבה שהיא מכירה צמח שגורם הפלות. לוטם, כמה צריך לאכול מהצמח הזה כדי שתיגרם הפלה? אולי גם נשים בהריון צריכות להיות זהירות במיוחד כשהן אוכלות צמחים שאינן מכירות.
עוד דבר שמפריע לי בגישה הזאת, הוא מין סאבטקסט לקחני שכזה, שמניח שכל מה שבטבע בריא וטוב לאדם, וזה מזכיר לי קצת את הגישה שאומרת שמותר לאדם לצרוך את כל מה שיש על פני כדור הארץ, כי לו הוא נברא, כולל בעלי החיים שנבראו רק על מנת לשמש את בני האדם. ברור שזה לא כך, אבל זה מה שזה מזכיר לי, בין היתר בגלל שאתם אוכלים צמחים בלי בכלל להכיר אותם או לרצות לדעת עליהם יותר (וזיהוי באינטרנט על פי תמונות הוא לא מספיק מדויק, הנה לוטם, שמבינה מאוד בצמחים, טעתה בזיהוי).
טרה,
לא הבנתי את ההערה הזאת לגבי לקטות ולקחנות. מה הקשר בכלל? דוקא לקטים, שאוכלים לפי התיאבון וממשיכים הלאה, חסרי רכוש ומותרות, הם רחוק מהזן הלקחני לפי דעתי.
אם לקט ימצא פתאום מקום בטבע שיש בו שפע של תאנים נהדרות, ישים שם גדר ויתחיל למכור את התאנים בכסף - זאת לקחנות (וזה מה שקורה היום בחקלאות, אם כי לא במדויק).
בתמונה השישית של יעלפו ניתן לראות בוודאות כמעט מוחלטת את הירבוז הצעיר. כשהוא צעיר הוא מושך מאוד לפי דעתי, ומאוד לא רעיל. פשוט טעים ומזין.
את בחרת דוקא להסתכל על הצמח שלידו (עם הפרחים הקטנים). לא הסתכלתי עליו אפילו, כי הוא לא מושך אותי למאכל. זה עיקרון המשיכה שאופק הזכיר. נחמד, לא?
אני גם בטוח ב100%, ואפשר לשאול אותה אם זה נכון - שיעלפו התכוונה לירבוז (עם העלים הגדולים) ולא לצמח שלידו עם הפרחים, כשהיא נמשכה לצלם שם תמונה.
לגבי אכילת החצב -
אני לא שמעתי בשום מקום שחצב זה רעיל. מצד שני אני לא מבין גדול בצמחים. ולכן, לא הלכתי לטעום ממנו דוקא כי הוא רעיל או משהו כזה. אכלתי ממנו, כי במהלך הטיול נהניתי לאכול פרחים שונים, והפרחים של החצב נראו מושכים ביותר. חוץמזה שהגבעול שלו כאילו דרש שיקטפו אותו לפי חוק האספרגוס, אז ניסיתי ואכן היה מוצלח.
לא נראה לי שיש מחקר כזה, אבל אותי מעניין כמה אנשים שמשתמשים בעקרון המשיכה באמת נפגעו מטעימה של הרדוף.
מה שמדהים זה הקשר החזק שאמא-תרבות נטעה בנו בין "ליקוט" ל-"צמחים רעילים".. כמו שבין "ג'ונגל" ו"טבע" ל"השרדות". כמה אנחנו נזהרים מהטבע... ובאיזה זרועות פתוחות אנחנו מחבקים אלינו פנימה את הבמבה והפלאפונים הרעילים כל כך.
מה שבטוח זה שהבמבה גם לאלו שלא מתים ממנה - היא אינה צמח מרפא... ודווקא ההרדוף הוא צמח מרפא (או במילים פשוטות - אוכל שנאכל לפי עקרון המשיכה באופן נדיר - וכנראה מאד נדיר במקרה זה) בתרבויות חכמות ממני מתימן ובאפריקה.. ולאחרונה אפילו רואים בו פוטנציאל לריפוי סרטן (הוא מונע חלוקה תאית).
"להקשיב לגוף" "להקשיב לטבע"... מכירים את המשפטים האלו? האם יתכן שאם יבוא היום ויהיה לי סרטן או דבר אחר - דווקא אז ההרדוף יהיה לי טעים בכמות מסוימת (כרגע הוא לא טעים לי)? אבל בספרים כתוב שזה רעיל... אז למי אני מקשיב?
וכאן הנקודה - אמירות נחרצות על צמחים כרעילים הן מורד חלקלק לחוסר אמון בטבע, וחוסר ספקות ב"תרבות הבמבה" - זו שמוכרת לנו תוספים תזונתיים מלאכותיים וטיפולי קרינה.
זה לא שאין סיכונים בליקוט חופשי.. אבל מבחינת סדר עדיפויות זה מדהים באיזה קלות אנחנו מכניסים את הילדים שלנו למכונית - אחת המכונות הקטלניות ביותר שיש... וכמה זהירות אנו נוקטים שמדובר לצאת לטבע ולעשות חיים.
כמה אנחנו נזהרים מהטבע... ובאיזה זרועות פתוחות אנחנו מחבקים אלינו פנימה את הבמבה והפלאפונים הרעילים כל כך.
כמה שאתה צודק... וכמה שזה עצוב!!!
תלוי. אם את בתחילת ההריון מספיק ביס, "טעימה". אם את במצב מתקדם יותר- צריך יותר.
לא הבנתי בסופו של דבר מהו הצמח הרעיל המדובר.
לפני שנה התפרסם ה"אייטם" על ילדה שמתה כביכול מנשיקה עם חבר שלה שאכל חמאת בוטנים לפני... (הדעות חלוקות מאז) - מה שכן יש אנשים שמאד רגישים לחמאת בוטנים ובוטנים בכלל עד סכנת מוות.. עם זאת אנחנו נותנים במבה לילדים שלנו, אפילו אם רק בימי הולדת..
דווקא זו דוגמה מצוינת (חוץ מזה שלא הייתי מאמינה לכל דבר שכתוב בעיתון). בוטנים זה לא במבה. בוטנים זה צמח, ואפילו יש שדות של בוטנים בהם עלולים להיתקל גם לקטים.
כל דבר כמעט שאמא-תרבות אומרת לפחד ממנו יש לו השלכות עמוקות יותר שבד"כ כוללות - ניתוק ותלות בהירארכיה.
אני לא אוכל חצב דווקא כי מישהו אמר עליו שהוא רעיל.. אני פשוט בוחר לבדוק בעצמי.
תרבות כוללת גם את הידע העתיק על צמחים ומה רעיל ומה לא רעיל. מי שמחליט להתחיל לטעום צמחים שאינו יודע מהם, מוותר על מקור מידע חשוב. שגם אתה מודע שהן "חכמות ממך, אך בוחר לוותר על הידע שלהן.
ודווקא ההרדוף הוא צמח מרפא (או במילים פשוטות - אוכל שנאכל לפי עקרון המשיכה באופן נדיר - וכנראה מאד נדיר במקרה זה) בתרבויות חכמות ממני מתימן ובאפריקה..
גם בעלי חיים לומדים מה לאכול ומה לא לאכול מתוך הסתכלות על אמם, בני מינם ומסורת של הקבוצה. הם לא פועלים לחלוטין לפי עיקרון המשיכה.
במקום לתת לאנשים את התשובות מראש - תשובות שהן אי וודאיות ולאו דווקא נכונות לכל אחד. חשוב לי לאפשר לאנשים להגיע למקום של אמון בטבע ולפעול משם.. עוד לא פגשתי מישהו שטעם הרדוף וחשב שזה טעים. אבל יכול להיות שיש בו חומר מסוים שאנשים באופן נדיר דווקא כן צריכים ולהם זה יהיה טעים בכמויות קטנות. אני לא מתיימר לדעת - ולכן אני גם לא אומר "זה רעיל - אסור".
מה שאתה קורא לו "אמון בטבע" הוא בעצם שני דברים:
אמון בכך שבני אדם יודעים תמיד באופן אינטואיטיבי מה טוב להם ומה הם צריכים - גם אנשים שלא מבדילים בין גרניום לפטרוזיליה וגדלו בעיר מנותקים לחלוטין מהטבע ומצמחים.
מה שלא טוב לגוף בזמן מסוים ובמצב מסוים, לא יהיה טעים. במצב אחר ובזמן אחר, אותו צמח כן יהיה טעים.
אני אישית לא מאמינה בעקרונות אלה ולא חושבת שהן מבטאות דווקא אמון בטבע, אלה אמון במשהו מיסטי אחר. אני חושבת שכשאתה כותב דברים כמו טעימות לא הורגות אף אחד.. אתה כן מתיימר לדעת. הבעיה היא שכשאתה כותב באינטרנט דברים ו לא אומר "זה רעיל - אסור". , בלי לדעת מי קורא את הדברים הללו ומי עומד מולך (בין אם קוראים סמויים כרגע ובין אם קוראים שיקראו את הדברים הללו עוד שלוש שנים), יש בכך סכנה מסוימת, וראוי (בעיני) לסייג אמירות נחרצות כאלה. קח בחשבון שאתה משתמש לפי שיקול דעתך בידע קודם ויודע מה זה הרדוף, ויודע מה זה חצב, ואז מחליט אם לנסות גם בעצמך, אבל לא כל האנשים שקוראים את דבריך מכירים את הצמחים הללו, ואתה מעודד אותם לאכול בלי חשש.
אני חושבת שכשאתה כותב דברים כמו "טעימות לא הורגות אף אחד".. אתה כן מתיימר לדעת.
בהחלט. אבל זאת אכן ידיעה. אם גורם אקדמי בכיר בתחום בישראל אומר את זה, אז זה כנראה נכון.
ואתה מעודד אותם לאכול בלי חשש
לא. הוא מעודד אותם לטעום בלי חשש, טעימה קטנה על קצה הלשון, ואז להחליט.
יותר ויותר גישות בתזונה שאני קורא עליהן ומאמץ, מסתבר לפעמים באופן ישיר ולפעמים באופן קצת יותר עקיף שהן בעד אכילה אינטואיטיבית, ושמות ללעג דברים כמו ערכים תזונתיים.
אני חושב שבויכוח הזה לא נצליח לשכנע זה את זו, אבל אני מאמין שחלק מדעותיך בנושא נובעות מפחד, שהוא מאוד פופולארי בימינו, במיוחד אצל הורים.
פרח החצב טעים. כשתטעמי (אם ייצא לך ותרצי,) תספרי לי איך הרגשת
אני מאמין שחלק מדעותיך בנושא נובעות מפחד
לא התכוונתי חס וחלילה לפגוע או להעליב, אלא פשוט לציין שלדעתי מדובר בפחדים
יכול להיות שתמר ראתה רק את החלון בו הם אכלו את החוביזות ולכן הסיקה שזו הסיבה אבל האם יכול להיות שהסוסות גם אכלו משהו אחר.. לפני או אחרי או אולי קצת מהפסולת דיר או פסולת אחרת.. אין לסוסים ידיים ואצבעות וקשה להם יותר מאיתנו לדייק במה אוכלים ומה לא.. לכן לנו בני האדם יותר קל ללקט במקומות עם פסולת.. אבל סוס די בקלות יכול לאכול שקית ניילון ולמות ביסורים.
כמו כן, חיות שבי רבות, כמו בני אדם, "מאבדות את הדעת", "מאבדות קשר עם האינטואיציה".. הכרתי כלבה שלא נתנו לה תשומת לב, הייתה קשורה כל הזמן.. לבסוף השתגעה והתחילה לאכול חתולים.. יכול להיות שזה אפילו מנגנון הרס עצמי.. אם אני רואה ערימה של פסולת לול מסריחה.. עקרון המשיכה ימנע ממני לאכול משם או מהצומחים עליה.. אלא אם אני רעב מאד וזה כל מה שיש - וגם אז אוכל רק קצת מזה.
העניין השני הוא לא לקטוף כל יום מאותו מקום. לעשות סבב מסויים, יום פה יום שם - כדי לתת לצמחים לגדול ולהתאושש בזמן שאתה לא שם.
דרך אגב, נראה לי שהגרידיות בלקטות נובעת מפסיכולוגיית חסר ("שלא יגמר לנו האוכל"), ושככל שממשיכים ומגלים שתמיד יהיה מה ללקט עוד, ושהאוכל לא נגמר - נרגעים, ולומדים לקחת כל פעם רק כמה שצריך באמת.
(המרגיעון אומר לי: אתה מלמד הכי טוב את מה שאתה הכי צריך ללמוד בעצמך. אז קודם כל אני בת, ובאמת אני לומדת את זה בעצמי בימים אלה ממש).
ומורינגה אולי תרחיבי קצת ובעיטור מילולי תוסיפי את עקרון השפע עליו דיברת.
כל המדור הזה פשוט עושה לי טוב.
תודה.
כשהייתי ילדה קראתי את אי-הילדים של מירה לובה. אני לא זוכרת הרבה מהספר, אבל יש שם תיאור שנחרט - נער שמתבונן בארנבת ומלקט בעקבותיה רק את המזונות שהיא בחרה ומזניח את אלו שהיא הזניחה. באין מבוגר להדריכו, הוא מצא בארנבת מדריכה.
התבוננות בבעלי חיים אחרים ובבני אדם מנוסים מפתחת כישורי הבחנה בין מה שטוב לנו לבין מה שרעיל/לא בריא לנו. כמובן שהתבוננות בבעלי חיים אחרים היא מוגבלת, כיוון שלא כל מה שטוב לעז, טוב גם לי. אני הייתי מתחילה את ההכשרה שלי בלקטות בצורה כזאת, עד שהייתי מבססת ידע ומפתחת את האינסטינקטים הקהים מחוסר שימוש.
עוד פרמטר כאן זה חומצה פיטיקית שעוזרת באיבוד ברזל (לנשים פוריות בד"כ אין בעייה לאבד ברזל דרך ווסת מוגברת - ראו תזונה_חיה_ווסת)
אנחנו נכנסים כאן ל"פיקסלים" של התזונא וזה מבלבל ומנתק לאנשים רבים.. הנקודה שלי היא שיש שפע של מקורות עשירים לברזל מהצומח, וישנם גם דרכים טבעיות להפטר מברזל כשצריך. לפי עקרון המשיכה, כשאנחנו בעודף ברזל, מזונות עשירים מדי בברזל יהפכו לפחות טעימים, ויתכן מאד שמזונות עשירים בחומצה פיטיקית יהפכו לטעימים יותר.
כשהמזון מבושל ומתובלן האינסטינקטים שלנו לא מגיבים באותו האופן ואפקט ה"די" לא פועל ברמה של הפה... אלא ברמה של הכאב בטן.
ההבנה שלי לגבי ברזל זה שחשוב שלקבל אותו בתזונא וחשוב לגם להפטר ממנו שלא יצטבר. לפי המנייה, מזון נא עשיר בברזל לא מצטבר. הרעלת ברזל מהצטברות זה דבר מאד מסוכן - וזוהי רק עוד סיבה אחת להמנע לחלוטין מבשר מבושל ותוספי מזון של ברזל (אחד נפוצים בהרעלת ילדים בארה"ב כל שנה ד"א) - כי אין שום סיכוי שהאינסטינקטים שלנו יוכלו לתפקד ולהגיד לנו "עוד עוד" או "אוקיי מספיק".
התאוריה לפי מחקר שעשו על ציפורי מיינה וגם על ציפורים אחרות עם תזונא דומה, בו כל בטבע הציפורים לא מפתחות הרעלת ברזל
יש הבדל משמעותי בין מערכת עיכול של ציפור לזו של אדם. בנוסף, המיינה אוכלת מזון שהוא טבעי לה. האם אכילת כמות גבוהה של עלים ירוקים בצורה של רסק ירוק היא טבעית לאדם? בלנדר נראה לי המצאה די חדשה. לי דיי ברור שאם הייתם צריכים ללעוס את כל העלים הירוקים לפני שאתם אוכלים אותם, לא הייתם מגיעים לכמויות העלים הירוקים/ברזל שאתם צורכים. ולכן לא בטוח ש
ייתכן שהריסוק המכאני של העלים מנתק את מולקולות של הברזל מהפיגמנטים
הבלנדר לועס לנו את המזון - ובהחלט יש לזה הרבה חסרונות. אנשים בוחרים להשתמש בו בגלל היתרונות. אני מאד נהנה לצאת לטיולים ולאפשר לי את כל הזמן שבעולם ללעוס את מגוון הירוקים לרסק ירוק בפה... אני לא חושב שריסוק ולעיסה יכולים לעשות את השינוי הכימי שבישול גורם למזון.
האם אכילת כמות גבוהה של עלים ירוקים בצורה של רסק ירוק היא טבעית לאדם?
תצאי לטבע עכשיו.. יש הרבה עלים ירוקים בכל חור... הרבה מאד.. והם טעימים וזמינים (יש אנשים שצריכים לעבור תהליך כל שהוא על מנת להעריך אותם). לחיות כחלק מהטבע עבורי, זה להסתדר ולשגשג על המזון שהטבע מספק לי.. לכן זה לדעתי טבעי לאכול הרבה עלים (ועוד דברים). לגבי איזה כמות.. גם כאן אני נותן לטבע להכתיב - בחורף יש יותר עלים.. בקיץ יש פחות.. אבל מה שברור הוא שרובינו לא אוכלים מספיק מגוון וכמות של ירוקים.
עכשיו לגבי הרסק -
הבלנדר הוא אינו אידיאלי בטווח הארוך - הבלנדר הוא טכניקת מעבר לתזונא ירוקה יותר - רוב האנשים מסיבות שונות לא רגילים לאכול ירוקים - ומי שמעוניין - על ידי שילוב עם פירות בבלנדר - אפשר די בקלות לאכול כמויות גדולות יותר ועדיין לשמור על מקום העבודה והאוטו... אחרי כמה שבועות הם מגלים שהם יכולים לאכול הרבה יותר ירוקים - ולא רק ברסק. באופן כללי ההתרשמות שלי שאנשים מתחילים עם מדור_מתכוני_אוכל_חי מסובכים יותר.. ועם הזמן מחפשים את הפשוט - פירות, עלים, וקצת זרעים ואגוזים..
לגבי בדיקת הדם ושאר דברים - אני אשמח להשאיל לך את הספר green for life - שנכנס לעומק הירוקים והרסק כולל ניסוי אישי שערכה ויקטוריה על 30 איש.