הגעת לדף זה בעקבות
רציתי לכתוב על תהליך התנקות שאנחנו עוברים בתקופה האחרונה, מאז המעבר הביתה והיציאה מהמסגרות. הילדות שלי ממש מראות סימני גמילה מובהקים - כולל התפרצויות, צעקות, והתקפי בכי בלתי מוסברים על דברים כל כך קטנים שצריך לעתים מיקרוסקופ כדי להבחין בהם. לוקח להן זמן להפנים, למשל, שלא צריך לצעוק כל כך חזק בשביל שמישהו ישמע אותך, או יתייחס אליך. כמה עצוב לי לחשוב שזה מה שעבר עליהן בשנים האחרונות
הקטנה שלי, מחמל נפשי, ציפורי גוזלי האהובה, ממש רואים איך בחודשים הספורים ששהתה בגנון/משפחתון כמה שעות בכל יום כבר הספיקה לפתח לה התנהגות לוחמנית, קולנית, ואפילו רוע בסיסי שכל מטרתו להראות: אני יכולה עליך, תזהר ממני. אני משתדלת להרעיף עליהן הרבה אהבה עכשיו. המון חיבוקים, המון נישוקים, המון ציצי לילדים הרלוונטיים... לפעמים חיבוק זה כל מה שצריך כדי להרגיע ילדה כעוסה ורוגזת. לפעמים זה לא מספיק. לפעמים גם אני כעוסה ורוגזת, כמו בפעמים שהמפקחת מתקשרת ומעיקה לי על הנשמה, כי אין אצלנו מספיק פינות סוציודרמטיות.
מחכה לקרוא את הגיגייך.
נשיקות לילדודס.
מקווה שתכתבי הרבה, כי נעים לקרוא אותך.
<ואולי, רק אולי, תעשי לי המון חשק לדבר הזה שנקרא חינוך ביתי. מה אני מקשקשת? חשק יש, "אומץ" אין
>
דניאלה
וגם לגלות שחלק מאמוטיקוני הפרדס תואמים לאלה שכאן 
תודה שבאתן. אני כמעט בטוחה שאני מזהה את כולכן - גלי, נפגשנו ביום חמישי? וסלטפירות - אתם בחוצלארץ? אם כן, אז אני יודעת ואיזה יופי לגלות פה אנשים מוכרים... 
גיליתי שלמידה זה משהו ערטילאי כזה, שמשום מה מישהו החליט לשים אותו בכלוב עם קירות וגבולות מוגדרים ולכנות אותו בכל מיני שמות. זה משהו שלא קל להתנער ממנו אחרי שהיינו במסגרות. גם לי וגם לילדות זה לא קל. אני מתחילה לאט לאט להתנער מהתחושה הזאת ש"חובה עלינו ללמוד משהו בכל יום", אבל בהנתן ההזדמנות אני ישר שמה לב ל"מה אנו למדים מכך" ואיך אנחנו מפיקים מזה תועלת. אני לא יודעת אם זה טוב או לא טוב. מצד אחד, אני שמחה לגלות שמכל דבר אנחנו לומדים, ומכל התנסות אנחנו מפיקים. מצד שני, בהרגשה שלי יש משהו לא נכון ולא טבעי בלחפש כל הזמן את התועלת החינוכית במקום פשוט להנות וזהו.
כיף לראות אותך כאן
ולקרא על התהליך הזה של גמילה ממסגרות...מעניין!
העיקר- לנשום נשימה עמוקה ולדעת שכל הסימנים הנ"ל יחלפו לאט לאט אם לא יהיה להם צורך בהם! כמו בכל שינוי דרוש זמן הסתגלות , ונשמע שאת בדרך הנכונה.
ולמפקחת-ללמוד כמה מילים "מערכתיות" אהובות עליהם עם תיבול במילים לועזיות מורכבות
, ויחד עם קצת "קוליות" - גם היא תרד לך מהזנב.
את מוזמנת לעדכן כאן מפעם לפעם מה שלומכם שם בבית... בהחלט נעים כאן
בטח שמזהה אותך קוסמת
לא באתן ביום חמישי! תבואו ביום שני? לגן השעשועים בעין עירון. אמרתן שנחמד, אז ננסה 
...
כך הבכורה, בת 8.
עד עכשיו נדרשתי לשעשע, להסיע, לארגן מפגשים, תכניות, ועניין. חודש יולי היה עמוס לעייפה וכמעט שלא היינו בבית. הילדות דרשו עוד ועוד עיסוקים. היינו חוזרות הביתה ממפגש בוקר, אחרי שהיינו בחוץ שעות ע"ג שעות, והן היו מתלוננות ש"לא פגשנו חברות היום, אמא אני יכולה להתקשר ל....??". ופתאום האמירה הזאת - אני צריכה קצת זמן-בית. רצתה - קיבלה
הום סקולינג מול אנסקולינג.... יש לי כל הזמן מחשבות. אני מניחה שאנחנו איפשהוא באמצע. אולי יותר לכוון של האנ מאשר של הסקולינג
.... ובכל זאת לא לגמרי בלי הדרכה והכוונה (או שאני לחלוטין לא מבינה את נושא האנסקולינג, מה שבהחלט אפשרי). בכל אופן, אני מרגישה שזה יהיה לא נכון לתייג אותנו או לשים אותנו בתוך קופסה שעליה מודבק בגדול "אלה עושים אנסקולינג" או לחילופין "אלה מחנכים בבית".... מה שאני מרגישה הכי נכון לעשות זה לתת לילדים להוביל את הדרך שלנו, ובהגיע עניין כלשהוא אז לחזק אותו ולספק להן את הדרכים להגיע לעוד מידע לגביו, ולעשות איתן דברים בנושא הזה. מצד שני, אני מרגישה לא בנוח עם חוסר מסגרת מוחלט, ולכן החלטתי על כמה דברים בינתיים (והכל פתוח לשינויים כמובן...):- לימוד קריאה וכתיבה הוא חובה אצלנו בבית, אבל לא בגיל ספציפי או בקצב מיוחד אלא בהביע הילד/ה עניין אנחנו מתחילים והולכים בקצב שלה. אני לא מכריחה אבל אני כן מציעה כשנראה לי שיש זמן פנוי או חשק לעשות משהו, גם אם היא לא הביעה בעצמה את הרצון, וכל פעם אנחנו עובדות קצת. כרגע זו מאיה.
- מידי חודש אנחנו יושבים ביחד כולנו ועושים הצבעה על הנושאים המיוחדים שנחקור החודש. בשלב ראשון הצעתי כמה נושאים ובחרנו בכל אחד מה מעניין אותנו. לפי זה נמשיך ונלמד ונחקור ביחד.
- מידי שבוע נלך לספריה וניקח ספרי קריאה ועיון, לפי עניין אישי ולפי הנושאים שבחרנו לנו לחקור באותו חודש.
- נצטרף לסיורים שמעניינים אותנו, בשאיפה סיור מאורגן אחד בשבוע.
- מפגשים חברתיים פעמיים בשבוע, בנוסף כמובן לפגישות אישיות עם חברים בין לבין (מפגש = כמה משפחות ביחד, ולא רק "ללכת לחברה" שאת זה יש לנו בטונות).
נושאים ללימוד החודש
כפי שנבחרו על ידי בני ובנות המשפחה, בבחירות שוות ודמוקרטיות- סופר ומשורר: ע. הלל, רבי שלום שבזי (הצעה של אבא, הן הצביעו! שיהיו בריאות הילדות שלי).
- אמן: עידו אברמסון (תודו שאתן לא מכירות את האמן הזה, ובצדק - זה אחי הוא צלם).
- כלי נגינה:סיטאר (עוד הצעה של אבא, שהתקבלה ברוב קולות).
- בעל חיים:חתול (תמרי רצתה, גם לה מגיע).
- תרבות/עם: יפן
- צמח: תמר.
נשמח לרעיונות לגבי הנושאים הנ"ל. כרגע מתוכנן ביקור במוזיאון טיקוטין בחיפה (תרבות יפן), השתתפות בסדנה ואירוח יפני בעין הוד, פגישה עם חברים יפניים ביום רביעי הקרוב
וגם השתתפות בסיור בנושא יהדות תימן, ביקור בירושלים אצל אחי שיראה לנו קצת על צילום, חדר חושך, טכניקות וכד', וכמו כן ביקרנו הבוקר בספריה ובאמתחתנו ספרים בנושא בעלי חיים (וחתולים בפרט), וספרים של ע. הלל.
מעורר השראה!
אנחנו יותר באנסקולינג הומסקולינג מה שבא...
מדי פעם אני נתקפת צורך עז ללמד משהו ותמיד יש לי קהל תומך.
רגע, זה לכל החודש, זה... לא למחר ומחרתיים
בינתיים בוטלה הנסיעה לירושלים לאחי, מכיוון שהמכללה סגורה ולא יהיה חדר חושך להראות לנו כיצד מפתחין... אז הוא יבוא אלינו ביום שישי ויסביר לנו על עבודת הצלם והשלבים שהצילום עובר משלב הרעיון בראשו של הצלם ועד להדפסה וכל מה שבאמצע.
מעורר השראה!
אני?? קטונתי, יקירתי. הכל חוזר עלייך - כשקראתי את התכנית שלכם זה נתן לי יופי של השראות
שזה הדבר הכי מתוק שנשמע בביתנו לאחרונה (כי הן רבות. המון. וזה משמח אותי לשמוע שהן בעצם דווקא רוצות אחת את השניה). ועוד משהו נחמד - היא יכולה לנסוע בספטמבר ואף אחד לא ידאג שהיא תפסיד ביצפר
אז יש לנו כמה בעיות:
- חשבתי שמאיה תרצה לבד, כי כיף להתפנק לבד עם סבא וסבתא לפעמים...
- הם יכולים לקנות רק כרטיס טיסה אחד ואנחנו נצטרך את השני... לא בטוח שיש לנו כסף לזה.
- סבתא קצת מאוכזבת, נראה לי, היא רצתה לפנק את מאיה
Keep updating!!!
לי זה נשמע טונות על טונות לחודש אחד, לגמרי הומסקולינג בלי ה- אנ, אבל אולי זו רק אני. אני הייתי בוחרת נושא אחד או שניים מכל אלה שהעליתם והולכת איתם חודש. הילדים צריכים גם זמן בין לבין, לתת לדברים זמן לשקוע ואויר בין נושא לנושא, ככה נראה לי. ואני בכלל לא בחינוך ביתי אבל זה מהניסיון הצנוע שלי כאמא וכמורה בכל מיני גילאים (כבר שנים בתיכון וגם שם מתבלבלים מעודף מידע והבנות שלך צעירות עדיין).
סבתא קצת מאוכזבת, נראה לי, היא רצתה לפנק את מאיה
זה מזכיר לי דברים אחרים. ההורים שלי מאד אוהבי ילדים. גם תינוקות. אחרי הלידה מאד רצו לעזור לי. לעזור משמעו: לקחת את התינוקת לטיול בעגלה- אי אפשר היה היא הסכימה רק מנשא, להאכיל אותה, היא רק ינקה וכשכבר השארתי פעם בקבוק שאוב הפכה לסרבנית בקבוקים לחודשים וכו' וכו'. העזרה האמיתית שהצטרכתי היתה אוכל, שטיפת כלים תליית כביסה ואת זה אף אחד לא העלה בדעתו שאפשר חלילה להעניק לי (טוב, אוכל ביקשתי לעיתים, זה התחום של אבא שלי).
מה שאני רוצה להגיד במשל הזה (מצטערת אצלי תמיד מסקנות מגיעות עם סיפור אישי קודם) זה שמאד נחמד שסבתא רוצה לפנק את מאיה, אבל נשמע שלמאיה זה לא מתאים. אם אין לכם כסף לכרטיס נוסף הייתי מוותרת. לי אישית זה נשמע די הרבה בשביל ילדה בת 6 ולא כל ילדה בגיל הזה יכולה לעמוד בזה, אפילו אם תיסע עם אחותה על אחת כמה וכמה בלי.
ואחרי שסיימתי לדחוף את האף שלי לעניינים לא שלי, אני אגיד שמאד משמח לראות אותך כאן, כי אני כבר מזמן לא כל כך בפרדס ובעיקר לא במקומות בהן נתקלנו זו בזו בתכיפות (כבר לא מניקה ולא כל כך התחברתי להורות טבעית). אני מניחה שאת לא מזהה אבל אם תשאלי כאלה שגולשות גם בפרדס אז יגידו לך.
מזדהה...
אני גם תוהה אם זה לא הרבה מדי לחודש אחד, אבל זה בהחלט עושה חשק.
(ואפילו אין לי ילדים )
זה נשמע טונות על טונות לחודש אחד
האמת היא שכשהסתכלתי על זה כרשימה, גם לי זה נראה טונות. אני מוצאת את עצמי חושבת כלמיני מחשבות כמו: "אולי אני אשכנע אותן ללמוד על...." ו"אולי אני אגיד להן שעכשיו יושבים לקרוא על...." וכל זה בשביל להספיק את החומר 
לא ולא. לא ככה אני רוצה. איזה מזל שאפשר לחזור בי מהעניינים האלה, ולהאט את הקצב, ואין לי "תכנית לימודים" שאני חייבת או שהן חייבות להשלים בזמן....
ומה עם מאיה?
מה שעם מאיה זה שכרטיס ליובל לא בא בחשבון כרגע - גם גילינו שכל כרטיס לציריך עולה כעת 750 דולרין ותקילין, גם החלטנו שלמאיה מגיע זמן אישי לבד בלי שאחותה הגדולה גונבת לה את אור הזרקורים, וגם דיברנו עם מאיה הרבה והיא החליטה שהיא רוצה לנסוע בעצמה ולעשות כיף רק היא וסבאסבתא. מכיוון שהיא נשמעת מאוד החלטית בעניין הזה, ומכיוון שזה רק כיוון אחד ובחזרה הם חוזרים איתה, אני מרגישה (והיא מתעקשת) שהיא יכולה ושהיא רוצה. אז הפור נפל - היא תיסע לבד ותבלה שבוע עם הסבים שלה, ויובל נשארת בבית. אמנם מרירה, אמנם לא מפרגנת לאחותה בגרוש, אמנם מנסה לסחוט אותנו רגשית שאנחנו מונעים ממנה דברים.... אבל היא תתגבר
לא מזהה.... אבל עכשיו סקרנית ביותר
אם את עוד מטיילת בפרדס מידי פעם, שלחי לי מסר
נשמע יופי עם מאיה, אם היא ככה בעניין.
לאחרונה ללא זמן לגלוש + מחשב קצת תקוע אבל מבקרת פה בזכותך
עושה לי חשק גם לחינוך ביתי אבל זה יחכה כרגע
דווקא עכשיו יהל הולך להתחיל פעם ראשונה גן (יהיה בן חודש לשלוש בספטמבר) וירדן ימשיך בגן חובה
מפחדת מהבצפר... והי אני בבית אני יכולה ללמד אותם הרבה יותר טוב לא?
בכל אופן בנתיים אסתפק בלקרוא אותך ולהתמוגג מכם
לא תזרקי לי איזו עצם? את יכולה לזרוקותה למייל שלי: ronnieibclc בג'ימייל דוט קומ. רק אם בא לך. אם לא - גם סבבה
אתי - איזה כיף לראות שגם את פה!! ראיתי את התמונות המהממות שלכם, אתם כל כך יפים שזה מעורר קנאה! 
. תגידו, זה עובר מתישהוא, הצורך הזה לדעת כל הזמן שאנחנו לומדים משהו? שאנחנו מפיקים תועלת מהחיים?
שלום כיתה א'
מאיה רואה את כל החברות שלה מתכוננות לכתה א': הן רוכשות מחברות וילקוטים נוצצים וחדשים (ויקרים!!!), מקבלות קלמרים שווים עם כלמיני הפתעות בפנים, ואוספות את הספרים לשנה הבאה. היא רוצה גם - לא מפתיע. אז קניתי לה קלמר חדש, ומחברת של בראץ
(חבל שאין אחד |מקיא|) ועפרונות ומחק ומחדד ומספריים ונייר דבק, וגם דבק סטיק וטושים צבעוניים. גם מכתביות קניתי לבנות, כי הן עסוקות לאחרונה בלכתוב מכתבים לסבתות/בנות דוד/חברות שלהן, ולשלוח בדאר (מה לומדים מזה: כיצד פועל הדאר, כיצד נשלחים דברי דאר - קיבלו הסבר מאוד מעניין ומחכים על משלוח דואר אויר לסבתא השוייצרית מאת מאיר איש הדאר החמוד שלנו - וגם איך משלמים ומחשבים עודף, כתיבה, ניסוח מכתב, ציור ואמנות 
). מאיה לקחה את תיק הגן של השנה שעברה וסידרה לה ילקוט נחמד. אני אציע לה גם את הילקוט של יובל שקנתה (ובסוף לא השתמשה כי בעוונותיה היא בחרה בברבי, ובכיתה מישהי אמרה לה שברבי זה מפגר ומאז היא לא רצתה יותר 
). בקיצור הילדה בעננים. היא תיקח את זה לסבתא.
אני עוד מחכה שזה יגיע.
אני חושבת שצריך לכתוב דברים כאלה בבקשה לפטור, ואין לי מושג מאיפה להתחיל ולגשת לנקודת המבט הזאת על החיים.
אני אגיד לך מה... הבעיה היא לא בזה שלומדים משהו. נהפוך הוא - העולם הוא כתת לימוד ענקית ואנחנו לומדים המון מכל התנסות שלנו. ללמוד אנחנו נלמד כך או כך - בין אם נשב ונחשב כל היום מה למדנו ואיך עשינו את זה, ובין אם נשחרר את העניין הזה ופשוט נהנה מהעניינים זה מה שמציק לי. אבל זה מתחיל להציק לי קצת פחות, כי אני מבינה שאולי כזאת אני - פריקית של שליטה שצריכה להגיד לעצמה שהכל בסדר
שלום גם לכן אומ_איליי (שמזהה ) וסוקומה_וויקי? (שעדיין לא) ותודה על ההקשבה
גמאנחנו ביצענו רכישה של ילקוט (אמנם של גן כי מה כבר צריך לסחוב בו? מים ובובות?) לשניהם, קצת מחברות מארי החתולה ועפרונות, טושים, צבעים, שתמיד רצים אצלנו.
זה עושה לכולנו הרגשה טובה, והרכישה הגדולה היתה של חוברות קיץ שקנינו כחוברות לימוד- חשבון, עברית ועוד. הם נהנים לעבוד בחוברות ואני, אין לי הסבר למה אני יוצאת כזו מותשת מהעבודה שלהם על החוברות...זה מה זה סוחט!
נהנים לאללה. גם מאיה נהנית, ואני שחררתי (למרות שחשבתי שאני לא אתלהב מהעבודה על החוברות, אבל כל עוד היא נהנית אז סבבה). יש לנו חוברות של כתיבה וקריאה שאנחנו עכשיו מתמקדים בחוברת של הפתח-קמץ. עד שהגיעו חברים מאמריצ'קה שהביאו עמם טושים כל כך מיוחדים (שמשנים צבע, שהופכים למכחולים, ש...ש...ש...) ודפי צביעה כל כך שווים (שהם לא סתם דפים אלא הטבעות ואז הציור בעצם מוגבה והנה בת הים הקטנה בולטת וניתן למששה!) ונטשנו את החוברת. היא בטח תחזור אליה אחרי שתמצה את המתנות החדשות.
אין לי הסבר למה אני יוצאת כזו מותשת מהעבודה שלהם על החוברות
האמת שאני לא. ואם אני רואה שהיא או אני לא נהנות מזה, אני פשוט מציעה להניח לזה לקצת. אבל בסה"כ זה לא מתיש אותי כל כך.
בטח.
הבעיה היא בזה שאני לא מתמללת לעצמי את הלמידה שלהן.
מה אני אגיד לקב"סית?
לא נורא - השבוע הכנו קבלת חג לראש השנה. בטח אפשר למצוא שם איזה 7 מיומנויות וידיעות חשובות
מה קב"סית?? כבר קב"סית?
כשההיא תהיה אמורה לעלות לגן חובה אז זה הזמן שלכם לבקש אישור.
בכל מקרה, כשיגיע הרגע, נעזור לך לתרגם ללימודית את החוויות היומיומיות שלכם.
נטע ילידת 12.2004 ולדעתי בשנהל הקרובגה היא ב"טרום חובה".
אה, לא יכולת להתחיל עם זה?
נרגעתי.
נראה לי שכשתיווכחי שהם לומדים כל הזמן - בלי שום הכוונה מאיתנו אז יהיה קל לשחרר את זה...
מכירה את זה מאוד גם מעצמי מול עצמי, וגם מהעבודה שלי כמטפלת.
נהנית לקרוא.
אנחנו לומדים כל הזמן גם בדברים ומקומות שהיינו בהם כבר
אה, לא יכולת להתחיל עם זה?
נרגעתי.
הגזמת. תבואי אלי אני אתמלל לך. מה עם מיומנויות זיהוי הצמחים לליקוט ומיומנויות הבישול? רק זה נראה לי יכול לתפוס חצי עמוד בדפים. שלא לדבר על זה שיש לך לפחות עוד שנתיים.
< עד שהגענו לגיל של "עוד שנה אישורים" התחלתי להרהר על חינוך ביתי לאור שמחת החופשה הגדולה. מצד שני, אצלי מחשבות יכולות לקחת גם 5 שנים נוספות>
לא, מספטמבר. כי זה שנתון (לא הנוכחי - בנוכחי היא עוד רק בת 4 וחצי... כלומר לא היתה נכנסת לגן חובה עכשיו אלא לטרום, לו היתה....)
זהו, שנוכחתי בכך, אבל הצורך הזה בלתי נשלט. זה יותר עמוק מההגיון.... זה בקישקעס מה גם שאני דווקא כן חושבת שיש בהחלט מקום למודעות והכוונה וחשיפה, שמגיעות מאתנו כלפי הילדים, רק המינונים שונים והאופן שונה לחלוטין (כבר אמרתי שהגזמתי לגמרי עם רשימת המכולת בפוסטים שם למעלה?)
אנחנו לומדים כל הזמן גם בדברים ומקומות שהיינו בהם כבר
נכון נכון נכון.
<ולעצמי - לשחרר, לשחרר, לשחרר>
אני נורא סקרנית...
מעניין אותי התהליך...איך פתאום אחרי שהילדות כבר כמה שנים בביה"ס
הגעתם למסקנה שחינוך ביתי הוא הדרך?
האם הילדות היו שותפות לתהליך הזה?
המון המון בהצלחה ובנעימות לכולכם.
(מכירה אותך וירטואלית מהפרדס)
הגעתם למסקנה שחינוך ביתי הוא הדרך?
האם הילדות היו שותפות לתהליך הזה?
זה חילחל. לאט אבל בטוח. במהלך השנה השניה של יובל בבית הספר, פתאום התחלנו להבין כל מיני דברים. למשל - שאנחנו לא מסכימים עם הדרך שדברים נעשים, ועם כל הרעיון החינוכי. למשל, שהילדה כמעט ולא לומדת בבית הספר דבר ואת הכל אנחנו צריכים ללמוד מחדש בבית, פשוט כי בכיתה לא רואים אותה. וזה שהמורה לא רואה את הילדה ממטר, כי היא לא ילדה שמפריעה אלא שקטה וחולמנית... והפתרון של המורה היה "אולי צריך לתת לה ריטלין" על שום מה ולמה? על ילדה שבסה"כ משעמם לה במה שאתם עושים בכיתה?!..... חלפו שבועות וחודשים ולאט לאט מצאנו את עצמנו יותר ויותר לא מרוצים, לא מסכימים, מחפשים פתרונות אחרים. הבנו שיש הרבה דברים שמפריעים לנו, לא רק לימודית, ושלילדות שלנו מגיע יותר. חקרנו קצת את עניין מוסדות החינוך האלטרנטיביים אבל די מהר ירדנו מזה כי הבנו שבית ספר זה בית ספר, וכנראה שלא מתאים לנו המוסד הזה בשלב זה של גידול ילדינו. ובאמת - קראנו המון המון המון המון ובסופו של דבר המסקנות התחילו לחלחל. פעם שאלו אותי ממש כמו שאת "מה קרה לכם שאתם רוצים להוציא ממסגרות" ועניתי "המסגרות קרו לנו". ככה חשתי בדיוק - המסגרת עצמה היא זו שלימדה אותי שהיא לא מתאימה לי. זה נראה לי אבסורד לשלוח ילדה לבית הספר ובבית להתנגד לחלוטין, גם מול הילדה, למה שמתרחש שם. לא יכולנו לשתוק, ובהחלט העברנו ביקורת והתנגדנו לכל מיני דברים בבית הספר, חוקים לא הגיוניים, וכד'. ואמרנו את זה לילדה והיו לנו חוקים משלנו שבעינינו עלו על חוקי בית הספר, והמורים לא ידעו איך לאכול את זה כמובן. אז בסופו של דבר הוחלט שהן תצאנה, ונעביר את הקיץ בבית - בלי קייטנות וכד' - ולאחריו כבר לא נחזור לבית הספר. ואני חייבת להגיד שכל יום שעובר עלינו בבית, גם הימים הקשים והמרים (ויש כאלה, כפי שיודע כל הורה באוגוסט) מחזקים את ההחלטה שלנו יותר ויותר. חייבת לרוץ, אמשיך אח"כ
)
מרתק, מעוררת הערכה, היכולת שלכם לשקול מחדש באופן בקורתי, את כל הדרך...
ולעשות כזה שינוי.
לשמחתי לי היה ברור עוד לפני היות הפיצפון שאני מעדיפה לא לשלוח אותו ל"מסגרות", דווקא בעקבות עבודה שלי בבתי ספר וגנים.
את השם להרגשה הזו קיבלתי לפני כשש-שבע שנים כשקראתי במדור "מצב משפחתי" במוסף של הארץ ( השער האחורי שמראיינים בו כל פעם משפחה אחרת) שם היה ריאיון עם משפחה (לא זוכרת את שמם) שמחנכת בחינוך ביתי ושם שמעתי לראשונה על אנסקולינג, ונדלקתי
ועכשיו מה שנותר זה ליישם!
איך הבנות מרגישות עם התהליך הזה? הן רוצות לצאת מבית הספר?
אהבת_עולם נראה לי שאכן זאת הכוונה, ככה אני הבנתי את זה בכל אופן...
מה אני אגיד לקב"סית?
אוי, טלי
רוצה שאני אתמלל לך את הלמידה של הפשוש שלי? רק בשביל ההשראה, אני מתכוונת. אנחנו עכשיו עוסקים בפיזיקת חומרים בגיל שנה וחצי
.(בדרך כלל בזמן רחיצת כלים אני נתקפת חשק עז לקחת את העיסוק הביתי הזה ולנסח אותו בשמות ובהגדרות הכי מפוצצים שהאנושות הדביקה על העולם, ולהגיש את זה לאיזה משרד חינוך דמיוני בתור תכנית לימוד. והכי מצחיק שזה נכון! פיזיקת חומרים ופיזיקה בכלל, בגיל שנה וחצי, ואני לא מגזימה בגרוש)
כרגע אני עוד בודקת את עצמי האם אני באמת מסוגלת להכיל את זה,האם אני באמת יכולה לתת לו מה שאני רוצה.
מצד אחד ילד עם קושי בהסתגלות ופתיחות ויכול להיות שלהיות במסגרת זה הדבר הכי נכון לו,מצד שני האם לא יותר נכון בבית כאשר התחרות וההשגיות אינן קימות....בקיצר אני מבולבלת.
והנה השאלה הגדולה-האם ההת עושה את זה עם לא היתה סביבך חברה תומכת ועוד הורים וילדים בבית?
תודה לך
(אנחנו נפגשנו בצילומי התוכנית של גיא ואורלי-אני אמא של נעמה)
ליאה
רוצות, רוצות! הן שמחות כרגע במה שאנחנו עושים, ואני מקווה שזה יימשך כך. זה לא אומר שכל ימינו עליזים וורודים... אבל גם בתוך הקושי, האור שלי הוא שזה הקושי שלנו וההתמודדות היא שלנו ולא של מישהו מבחוץ או של הילדות עם אותה ישות חיצונית...
מה זה הפרדס הזה
כן. זה תפוז.
הי ליאה תראי, לפני שהגענו להחלטה הסופית לא ממש הכרנו יותר מידי משפחות חנ"ב באזור שלנו. למען האמת - הכרנו משפחה אחת בטווח המיידי (20 דקות מאתנו) ושאר משפחות חנ"ב שהכרנו היו רחוקות מכדי להיות בקשר יומיומי רציף. אבל בתוך תוכי ידעתי שיש עוד משפחות, אנחנו רק צריכים להיות מספיק עקביים ולמצוא אותם. בחיי שהפכתי את זה לפרוייקט, וחיפשתי וחיפשתי וחיפשתי בכל מקום אפשרי, ויצרתי קשרים גם עם מי שרחוק מאתנו ולאט לאט מצאנו ואספנו אנשים נחמדים שכיף לנו איתם ושמחנכים בבית. וגם גילינו שכמעט בכל איזור בארץ יש משפחות חנ"ב, מקסימום נוסעים טיפה אבל יש ואפשר למצוא ולגלות אותם די בלי בעיה ברגע שנכנסים לקהילה הזאת. היה לי חשוב לארגן מפגשים קרובים לבנותיי, וכך עשיתי ועכשיו "סידרתי לנו" 2 מפגשים בשבוע, ועוד יום סיורים, והשבוע מתמלא בלי בכלל שנשים לב
חברה תומכת?? אין דבר כזה. בעקרון אני רואה שאנשים סביבי מאוד נדהמים, מתפעלים ומשתאים, אבל בסופו של דבר חושבים (חלק אומרים לנו וחלק לא אבל אני רואה עליהם) שנפלנו על השכל. מתוך המשפחה שלי, אחותי היחידה שממש תומכת ומבינה כי היא היתה שם (היתה בבית עם בתה עד גיל 4 ורק השנה הלכה לגן וגם היא כל הזמן בהתלבטויות, דומות לשלך אגב). ההורים שלי היו בטוחים שסוף העולם הגיע. ההורים של בעלי הם אנשים שמקבלים אותנו תמיד כמו שאנחנו, אפילו כשלא מלנו את יותם אמו הדתיה חייכה ואמרה "אתם ההורים, אתם המחליטים". אני לומדת להעריך ולאהוב אותם יותר ויותר מיום ליום. ומי שהיה איתי במאה אחוזים לאורך כל הדרך הוא בן זוגי שיחיה. יש לנו בעיקר אחד את השני, וזה מספיק בתור התחלה כי אנחנו שלמים עם הדרך הזו לחלוטין. עכשיו כשאמא שלי רואה שאנחנו לא רק רובצים בסלון ובוהים בזבובים כל היום, והילדות לא מוזנחות וחסרות מעש, היא מתחילה להבין שיש דברים בגו ופחות מתנגדת לעניין. ברור שהיא היתה ועדיין מעדיפה שילכו לבית הספר.... ואת החברים האחרים בחנ"ב כאמור, ליקטנו לנו ומצאנו אחרי שכבר היתה החלטה.
מאיפה אתם? אם את בכיוון, אולי כדאי שתחפשי ותדברי עם משפחות חנ"ב אחרות באזור שלך? אפשר למצוא פה בבאופן, לא מעט, תחת דפים של מדור חנ"ב, מפגשים באיזור. תכתבי ואני אגיד לך... אם אני זוכרת נכון אולי איזור משגב רלוונטי לכם? כמה זה רחוק מכם? יש שם הרבה משפחות
מאיה נסעה
אתמול היא טסה להוריי. האמת - עד שלא קיבלתי את שיחת הטלפון שהיא בידיהם, לא הייתי שקטה. אבל היא הגיעה והכל בסדר, ובחזרה הם באים ביחד איתה היא כל כך התרגשה ושמחה, וכהרגלה בקודש מצאה לה שלל חברות על הטיסה... הילדה הזו חברותית ברמות על.
גם יובל נסעה
היא אצל ההורים של גבי מיום רביעי. היום הם לוקחים אותה ואת בת דודתה לים המלח לסופ"ש. הייתי צריכה שבועה והצהרה בכתב שהם לא מתכוונים לנסוע דרך כביש הבקעה - זה הכביש החביב עליהם לנסיעות לכוון הזה וגם הבטחה שלא להלעיט את הילדה בממתקים רבים מידי. אני אוהבת את ההורים שלו, אבל לפעמים יש להם כל מיני רעיונות משונים כמו לנסוע בכבישים מסוכנים, לשתות בירה תו"כ נהיגה ולא להבין למה זה לא טוב, ולדאוג בכל פעם שהם מגלים שהילדה כבר חמש דקות תמימות לא הכניסה שום דבר לפה, או להתפלא למה היא לא אוכלת ארוחת ערב כאשר שעה קלה קודם לכן היא קיבלה טבלת שוקולד שלמה וברכת דרך צלחה.
וגם תמר יצאה מהבית
גבי החליט לקחת אותה איתו הבוקר לסיבוב. וכך נשארתי אני עם ילד אחד קטן על הידיים, מנוזל ומסכן שישן עליי עכשיו ולא רוצה לרדת, פלוס המון זמן פנוי שמזמן לא היה לי.... הנה, ככה סוף סוף יש לי זמן לכתוב
פגישה עם המפקחת
היתה לי פגישה איתה ביום ראשון. האמת? יצאתי בהרגשה ממש טובה הפעם. הרגשתי שהיא הבינה אותי ושאני הבנתי אותה. הרגשתי ממנה שהיא היתה בעדי, ולא נגדי. וזו היתה הרגשה טובה. החלטתי שאני באה אליה בחיוך ויוצאת בחיוך - וכך היה. חייכתי, נעמתי, הסברתי בסבלנות, הקשבתי בסבלנות לדבריה. היתה שם עוד איזו דוקטורה אחת שהיתה פחות נחמדה, אבל הבלגתי... היה טוב! נראה איזו תוצאה נקבל בדאר...אצלי אומני אצל הוריי, רפאל ואיילה נרדמו (הוא חזר מהבריכה עם אבא) ואבא קפץ איתם מייד למיטה גם.
ואני נותרתי עם עצמי...
תענוג!
לא ממש משגב שם זה כבר סיפור אחר.....מעמק יזרעאל ועוד מקיבוץ,כרגע הפחד העיקרי שלי הוא הקיבוץ והאם אני לא מקפחת את הילדים חברתית.כל ואני חוזרת ואומרת כל ילדיי הקיבוץ נכנסים למערכת החינוך גג בגיל חצי שנה ליום מלא-בין ארע לחמש אחה"צ.
אולי צריך לעזוב את הקיבוץ......
שוב תודה
ליאה
כמה רחוקים אתם מכפר תבור והאיזור? גם שם יש קבוצה גדולה למדי ומשפחות חנ"ב לא מעטות.אני חושבת שבסופו של דבר, זו לא החלטה פשוטה ומה שהכי משחק תפקיד זה אתם ורק אתם. אם את תחליטי שזה מה שאת רוצה, אז את תמצאי את הדרך לעשות את זה גם מתחת לבלטות. גם אם זה אומר לעזוב את הקיבוץ, או לא לעזוב אותו וללמוד לחיות עם הביקורת שמסביב. לי זה דווקא נראה שבקיבוץ קל למצוא את החברה גם בלי מערכת של בי"ס, כי בכל רגע נתון שתפתחי את הדלת יהיו שם ילדים ואפשר להשתלב בחיי הקיבוץ גם אחה"צ ובסופי שבוע, ולמצוא פעילויות יום אחרות. אבל אולי אני אופטימית מידי....
קיבלת את הס.מ.ס אתמול?
מייד אחרי ששלחתי שבק הטלפון אז אין לי מושג אם קיבלת...
חוצמזה, לא מצאנו בית ואנחנו נעבור לחודש הקרוב לקיבוץ לוחמי הגיטאות לדירה שהתפנתה למשפחה...
מקווה שאצליח להגיע (שעה נסיעה!!!)
כ"כ מרתק ומעניין לקרוא........
בתור אמא חדשה אני חייבת לציין שאני לומדת ממך המון, העולם שלי הולך ומעשיר ואני ובן זוגי מגלים ומעצבים את עצמינו כהורים לילדה מדהימה(גם אם קצת אחרת ממה שהסביבה שלנו רגילה.....)
עוקבת אחרייך עוד מהפרדס (: בינתיים אין צורך בצו הרחקה........
לא מזהה בינתיים... תני סימן זיהוי ?
למשל - נראה שאמא שלי לוקחת על עצמה להשתדל לא לעזור לי בכל מיני סיטואציות, כדי לייאש אותי מרעיון החנ"ב ... כאילו שזה דברים שאני לא עושה גם ככה לבד ובעצמי יום יום, וביקור של 10 ימים שלה ישבור אותי אם היא רואה שהילדות רבות או צורחות, היא פשוט מתעלמת. גם (ובמיוחד!) אם אני באמצע האכלה של יותם, והיא רואה שלקח לי רבע שעה לארגן את עצמי עם ילד עצבני, חלב שצריך לחמם, ועכשיו התיישבתי ואני איתו ועם הבקבוק והצינורית כולי מסובכת, והילדים מתחילות לצרוח.... חלילה היא לא תקום, ותעזור. לא ולא. היא תתן להן לצרוח עד ש*אני* אקום ואטפל בעניינים.
או למשל - היא עושה לי פרצופים שקטים אך לא מרוצים, לפי עדות פולניה, בכל פעם שאני מזכירה את הנושא שהילדות לא תלכנה לבית הספר. היא רצתה לקחת אותן לסרט והצעתי שיחכו עוד שבוע שיהיה שקט ורגוע.... הפרצוף הרועם שקיבלתי העיף אותי 3 מטר אחורה
אבל - בסה"כ היא בסדר. היא דווקא נהנית להיות עם הילדות וללמד אותן כל מיני דברים, ומתגאה בכך (למרות ההבטחה והאיום מלפני חודשיים: "*אני* לא אלמד אותן שום דבר, אל תסמכי עליי, זה לא התפקיד שלי!!" (כאילו מי בכלל ביקש ממך....) ובסה"כ כיף להן עם סבא וסבתא וטוב לנו שהם פה
הייית אצלי לייעוץ הנקה (ועזרת הרבה מעבר) שהקטנה הייתה בת כמה ימים, ומאז נעזרתי בך עוד מספר פעמים.
מעניין ומחזק לראות שיש גם דרכים אחרות מאלו שאני גדלתי בהן וגישות שלא הכרתי, שאנחנו מוצאים שהן מתאימות לנו הרבה יותר.
וגבי לא מבין למה זה פוגע בי ומעסיק אותי בכלל. מבחינתו, שכל העולם יקפוץ, ובכלל אנחנו צריכים לעבור הכי צפונה שאפשר כדי להתרחק, אם אפשר אז עם עדיפות לצפון אמריקה
אבל זה מעצבן אותי, הביקורת הסמויה הזאת. החיפוש בכח אחר הדברים השליליים, בלי יכולת להסתכל על מה טוב. ואולי אני בעצמי עושה את זה גם עכשיו, מחפשת את השלילי?
תזכורת לעצמי: תחפשי מה שטוב, לא רק מה שמעצבן אותך באמא שלך. היא אוהבת את הילדים מאוד, היא בסה"כ רוצה בטובתם, אפילו אותך היא אוהבת קצת...
בהצלחה,ריספקט על האומץ.
מירב של ים נור ופלא (ים המלח...)
תודה על התגובה המעודדת בבלוג.
יש לי רק נייד ולא קו בזק כרגע.
אני מתרשמת מהמעבר שלכם- הפורה היצירתי והמושקע -הביתה.
מהסיפורים שלך אני מדמיינת את מאיה ויובל ונזכרת איזה רושם הן הותירו עלי ועל ים ונור (גם את סבתא אני אהבתי...) ושמחה עבורן על השינוי המבורך, כל הכבוד לך, לכם.
אה, ואני בדיוק כתבתי לשקטי בדף שלה לפני שראיתי את זה.
<תופסת טרמפ על הדף של רוני
>
ראיתי שכתבת במעלה הדף (נכנסתי לכאן היום לראשונה) שאתם רוצים ללמוד על יפן. למה דוקא התענינתם ביפן והאם יש דברים שמענינים אותכם ספציפית? בעין הוד היתם אצל נובויה ושיר? (הם חברים שלנו). ראיתי את הלינק שצירפת של השגרירות, לא מכירה את האתר הזה אז תודה- נראה מעניין ויש לי הרבה מה ללמוד על יפן...
אם יש לך שאלות או משהו שמעניין אותכם לגבי יפן אני אשמח לעזור.
והמכחימון אומר:
אין ידיעה נקנית אלא בהתבוננות פנימה
איזה כיף למצוא אותך פה!!!
נהנתי לקרוא אותך ואשמח לקרוא עוד מחוויותיך המשפחתיות.
נשיקות לכולם (ואחת מיוחדת ליובל)
העניין הוא, שהבנות ואני אוהבות לעשות דברים ולהסתובב. יש ימים של בית כמובן, אבל רוב הימים אנחנו הולכים לאן שהוא. יש ימים שאנחנו לא בבית מהבוקר עד הערב. הסדר השבועי שלנו כרגע הוא כדלקמן:
- סופי שבוע (שישבת + ראשון) הם זמנים שמוקדשים בד"כ ללהיות עם אבא. לאחרונה אנחנו מטיילים כל סופ"ש למקום אחר. או שמבקרים סבא-סבתא-דודים, נסענו לצפת וראש פינה, היינו בשבוע שעבר בקמפינג 3 ימים בצפון, ובסופ"ש הקרוב נוסעים לעיר הקודש משישי עד ראשון.
- בימי שני יש לנו מפגש באזור עם חברים בחנ"ב. זה מפגש שלוקח לנו כחצי מהיום, ובחצי השני יש למאיה חוג בלט והילדות תמיד מחפשות לפגוש עוד חברות אח"כ.
- בימי שלישי יש בבוקר חוגים לשתי הגדולות. בתקופה הזו זה כל שבוע שני, ועוד מעט זה יחזור להיות כל שבוע. החוגים הם יוגה, ומלאכות. הבעסה הכי גדולה היא שיום שלישי הוא יום שהספריה סגורה בו אחרת היינו עושים ממנו ליום קבוע של ספריה.
- בימי רביעי אנחנו הולכים לסיורים במרכז. אתמול היה סיור מעולה על כלי הקשה. אחה"צ יובל הלכה עם חברה להצגת מחול, ושתי הבננות האחרות היו אצל חברות שלהן.
- ביום חמישי אנחנו לפעמים נפגשים אצל חברה מהאיזור, לפעמים זה רק אנחנו ולפעמים יש עוד. בד"כ זה מפגש שקט ורגוע, בקטנה.
- וביום שישי שוב חוזר הכל מהתחלה....
<את הפוסט הזה אני מבקשת לקחת לתשומת הלב עבור כל מי שטוען שילדים בחינוך ביתי משתעממים בין 4 קירות ביתם... נו באמת>
עבור כל מי שטוען שילדים בחינוך ביתי משתעממים בין 4 קירות ביתם
לדעתי הבעיה היא עם השם- חינוך_ביתי , זה נותן לאנשים מיד תמונה של ילדים כלואים בבית, שם מנסים לחנך אותם והמילה חינוך כנראה מעלה אסוציאציות לא טובות.
ואז הם מתחילים עם השאלות המצחיקות האלה: "לא משעמם להם בבית כל היום?" "הם לא צריכים לצאת קצת החוצה?"
למי שאין לי כוח אליו אני אומרת שיש להם טיול בבקר בשכונה וזה מספיק, אפילו הערכתי להם את הרצועה.
מאיה (6 ורבע) קוראת המון - היא קוראת כל שלט אפשרי, כל מדבקה של צנצנת על השולחן, כל פתק שמישהו השאיר בטעות, וכן הלאה. היא מתאמנת בקריאת ספרים ביחד איתי וגם בלעדיי, ותמיד באה אליי לאשר "נכון שכתוב כאן XYZ?". היא גם כותבת כל הזמן, על כל דבר שהיא מציירת למשל היא כותבת מעליו מה ציירה, כותבת מכתבים לסבתא, וכדומה. כשראיתי שהיא בקושי יודעת לכתוב את הספרות (כי היא מתאמנת על אותיות ומילים הרבה, ואין לה הזדמנות להתאמן על ספרות) הצעתי שנכין ביחד ספר טלפונים - מה שהתקבל בהתלהבות רבה מאוד וגם יובל הכינה אחד, זה היה כיף אני כל כך נהנית למצוא דרכים יצירתיות ללימוד ועשייה, במקום להושיב אותה לכתוב כל ספרה 20 פעמים שזה כל כך משעממממםםםםם.....
יש לי כמה מילים על הומסקולינג לעומת אנסקולינג, ובכלל על הצורך של הרבה אנשים לתייג ולהכניס לקופסה את מה שבעצם לא צריך ולא כדאי להכניס לשומקום... אנחנו התחלנו בידיעה ברורה ש"אצלנו לא יהיה אנסקולינג, הילדים לא יתרוצצו כל היום ללא מעש, וחייבים ללמד כדי שמשהו ייכנס לראש". אממה - גילינו את החיים
האמיתיים אלה שלומדים בהם גם מלהתרוצץ "ללא מעש" ושלא ממש מלמדים בהם לימוד פרונטלי. והבנתי שאולי קצת ענווה לא תזיק לי, וגם קצת התבוננות נכונה ואמיתית. אז אנחנו עדיין מחפשים את הדרך הנכונה עבורנו - אנחנו עוד ירוקים בחינוך הביתי/חופשי/ווטאבר, ואני כבר בכלל לא בטוחה שלשבת וללמד לימוד פרונטלי הוא הדרך הנכונה עבורנו, או הנכונה בכלל. מה שכן החלטתי - להפסיק לנסות לקרוא למה שאנחנו עושים בשם. כי מה זה לעזאזל משנה?? שיהיה חופשי, שיהיה ביתי, שיהיה הום או שיהיה אנ... מה זה חשוב? החשוב הוא שאנחנו עושים את מה שמרגיש לנו נכון לאותו הרגע, לאותו היום, השבוע, השנה.... זה לא אומר שזה יהיה נכון בשבוע הבא או בגיל 12. וזה גם לא צריך - זה צריך להיות נכון ומתאים לעכשיו. עכשיו טוב לנו, ונחמד, ואני בהחלט מרגישה שהילדות מקבלות מעל ומעבר כשהן בבית - מהכל. אז אנחנו לא הכי זורמים בעולם - יש לנו דברים קבועים שאנחנו עושים הרבה במהלך השבוע, ומעט ימי בית. אז מה? ככה אנחנו, ככה טוב לנו. ואנחנו לא לגמרי חופשי, ולא לגמרי ביתי, ולא לגמרי שום דבר. אנחנו קצת מזה, קצת מזה, קצת מזה ומזה, ובסוף יוצא לנו סלט נהדר של משפחה ולימוד ובעיקר הנאה יש הרבה דברים שאנחנו לומדים מכורח החיים, יש מעט שאני רוצה להקנות קצת יותר (קריאה וכתיבה, בסיס בחשבון), יש המון פעילויות שנכנסות בגדר "חוגים" שהן בעצם הרבה דברים שהם היו לומדים גם בבית הספר - פעילויות ספורטיביות, העשרה, וכו'. בקיצור - שמח אצלנו
אנסקולינג לא אומר שאין פעילויות קבועות או מובנות בתוך השבוע. זה רק אומר שלא לוקחים ספרי לימוד ולומדים לפי תוכנית של משרד החינוך, או תוכנית מסודרת מובנית מראש לפי מערכת שעות בלימודים כאלה של רק ראש כל יום. חוגים בעיני הם בהחלט חלק מאנסקולינג ובודאי שמפגשים עם משפחות אחרות. אבל אם יש לך צורך לא להגדיר אז סבבה, זה בסדר גמור...(קריצה, לא מסתדרת עם האייקונים כאן כל כך).
אלא אם כן יש ילד שבדיוק בתקופה שהוא רוצה ספרי לימוד כאלה, או תוכנית מסודרת כזאת.
כמו בכל דבר שנתקלת בו עד היום - את גמישה, יצירתית, תומכת, סקרנית ושומרת על מבט משועשע.
ממש השראה.
טוב ברור, וגם אם זה עולה בקנה אחד עם הבית. אני מתכוונת שאם את מחליטה שאלייך הביתה לא נכנסת במבה נניח, אז כנראה לא תכניסי גם אם הילדים מבקשים, לא? לאחרונה שמעתי על בת 17 שאמרה להוריה שהיא רוצה טלויזיה אצלה בחדר. הם נותנים לה לא מעט חופש לפי מה שאני רואה, אבל הם אמרו לה טלויזיה לא אצלנו בבית, גם אם זה רק בחדר שלך אנחנו לא מעוניינים במכשיר הזה בבית. לגבי אנסקולינג וספרי לימוד, אני מבינה מה את אומרת ומסכימה, אבל יכולה גם להבין הורים שיתנגדו לזה.
בררררוווררררר (לקרוא עם ריש אמריקאית, אם אפשר בבקשה). מה שאני מתייחסת אליו זה בעיקר לנטייה של אנשים לתייג לפי מצבי קיצון: הרי אני מכירה (ולפעמים אפילו מוקירה) אנשים שדוגלים בחינוך חופשי מוחלט ללא כל מחברת או ספר בבית, לא ידברו לעולם עם הילדים על נושאים שהילדים לא העלו בעצמם כדי לא להעמיס על נפשם הרכה, ואם הילד יבקש לדעת משהו ישלחו אותו ללמוד בעצמו... יש הרבה כאלה? ממש לא... לפחות לא שאני מכירה, אבל יש כמה בהחלט. מהצד השני של המתרס החנ"בי יש גם אנשים, ואפילו אנשים נחמדים ומצויינים, שדוגלים בחינוך לפי שיטת משרד החינוך, רק שהם עושים את הכל בביתם ולא שולחים את הילדים החוצה. אלה הצטיירו, לפחות לי, כשתי הדוגמאות הקלאסיות שאנשים מדברים עליהן כשהם מדברים עם ההבדל בין הום סקולינג לאנסקולינג, ובעצם מה שניסיתי להגיד (יצא לי אולי קצת עילג) זה שנסיונות התיוג האלה הם בולשיט. לא צריך להיות ככה או ככה - אפשר למצוא כל נקודה באמצע הסקאלה ולהיות עליה, או לנוע ולנוד על הסקאלה לפי רצוננו. וזה מה שרוב חברינו ומכרינו שבבית עושים
סיגל
רונית אמא של נטע (מהגישושים ברמת-הנדיב)
גיליתי פתאום את הבלוג שלך. מקסים!!
את(ם) בהחלט מעוררת השראה, גם בתיאורים פה, וגם בשהייה במחיצתכם.
המשיכו ליהנות, להסתובב, ללמוד ו"להסתובב בחוסר מעש".
נתראה...
דווקא בא לי להמשיך, גם אם יוצא לי לכתוב פעם בכמעט שנה אז ככה: מצחיק אותי קצת לקרוא את עצמי בהתחלה. הייתי כל כך תמימה. הייתי כל כך שבויה בתיאוריות, ואמונות, וקונספציות שלא קיימות יותר. תמימה, נו... היום אנחנו כל כך אחרת, וזה נחמד לראות את השינוי. נחמד ומצחיק.
אנחנו עדיין פעילים מאוד - משתתפים בכל מיני פעילויות וחוגים, מפגשים וסיורים. אבל יש לנו גם הרבה יותר ימי בית, גם לבד וגם ימים שאנחנו מארחים. למדתי לדרוש את הזמן הכל כך חיוני הזה, בבית, בלי להתרוצץ/לנהוג/להכין ערימות של אוכל למסע... ואני
שחררתי לחלוטין את הצורך "ללמד" או "שהם ילמדו" משהו מכל דבר שאנחנו עושים. בהתחלה היה לי חשוב ש"תהיה למידה בכל דבר שאנחנו עושים" - היום ברור לי שזה קורה בין אם אני אשים לזה לב ובין אם לאו, ואני ממש לא צריכה להיות "עם היד על הדופק" כל הזמן. היה לי חשוב ללמד אותן כל מיני דברים, כמו חשבון... שחררתי. יש לנו בבית חוברות של חשבון - הן לפעמים רוצות לעבוד בהן ומבקשות שאשב איתן. אם הן רוצות, אני יושבת, לא מבקשות, אז לא
וכיף לנו. מאוד.
ואמא שלי - אוהו, איזה שינוי!! היא מפרגנת, ובגדול! ובכיף! מספרת לחברים כמה טוב לנו, בגאווה אפילו לי היא פחות אומרת את זה, אבל משדרת גם בלי מילים. היא עושה דברים עם הילדים כל הזמן, וזה כיף מאוד. היא נהנית מזה שיש לנו זמן איתם גם בבקרים לבד. איזה יופי זה!
באמת תהיתי לאן הוא נעלם, והנה הוא כאן. איזה כיף. דעי לך שמשפטים שלך מתחילתו מלווים אותי מתחילתי... אנחנו גם עוד בחיתולינו מבחינת חינוך ביתי (גיל גן) ודברייך מעוררים ומהווים השראה. ובעיקר ללמוד מזה: מה שנכון לנו היום לא בהכרח יהיה נכון לנו בעוד שבוע/חודש/שנה. ומה שנכון לנו (או לכם) לא בהכרח נכון לכם (או לנו...).
ואמא שלי - אוהו, איזה שינוי!! היא מפרגנת, ובגדול! ובכיף!
משמח לשמוע. ומעורר קנאה.
למדתי לדרוש את הזמן הכל כך חיוני הזה, בבית, בלי להתרוצץ/לנהוג/להכין ערימות של אוכל למסע... גם אני! חשוב שזה יאמר. מישהי כתבה כאן- חינוך ביתי- בבית! כמה כיף להיות בבית.
אותי השיחה שעשעה - הייתי קצת בהלם מזה שאנשים אשכרה חושבים שצריך לנהל חיים שלמים רק בשביל שיהיה לנו משהו לכתוב ברזומה... אבל מסתבר שכנראה אני המוזרה, משום שזו הדיעה הרווחת. גיסתי הגנה בכל תוקף על עמדתה, שבבואם להתקבל למקום עבודה חדש הילדים שלי בחיים לא יתקבלו בגלל שלא יוכלו לכתוב ברזומה שלהם "12 שנות לימוד". ועוד - מכיוון שאין להם 12 שנות לימוד, תהיה להם קב"א נמוכה בצבא והם לא יוכלו להתקבל לתפקידים השווים באמת, או לצאת לקצונה. ואז לא יוכלו לכתוב ברזומה שלהם שהם היו קצינים, ושוב, לא יתקבלו לשום עבודה, וייאלצו לעבוד במק'דונלדס כל חייהם בהפיכת המבורגרים על הפלנצ'ה. דווקא הקטע עם הצבא נכון ככל הידוע לי, אלא אם כן הם בחרו לעשות בגרות או איזה קורס בן חצי שנה שמקנה להם את ה-12 שנות. אבל רבאק - להירקב 12 שנים במוסד שאנחנו לא מאמינים בו ולא תומכים בו, ומרגישים שהוא מזיק ועושה עוול לילדינו, רק בשביל שיהיה לנו מה לכתוב ברזומה? כמאמר הפקצות - פחחחחחחחחח!!111 ואז עלתה השאלה, אם הן נכנסות לבי"ס רק בכיתה ח', נגיד. מה הן תכתובנה אז? כמה שנות לימוד? האם מחשבים לפי השנים שבאמת היו "בלימוד" או ש-12 זה אוטומטית לכל מי שעשה בגרות?
בקיצור - שיחה הזויה, כבר אמרתי. גולת הכותרת היתה סיפורה הנוגע ללב (באמת) של גיסתי, שסיפרה לנו כי בכתה י' או יא' החליטה כי ביה"ס הזה הוא שעמום ובזבוז זמן, וביקשה מחמי לאשר לה לא ללמוד שם ולעשות בגרות לבד. יכולת בטוח היתה לה - גיסתי בחורה אינטליגנטית ובעלת יכולות גבוהות ביותר. אבל חמי היקר שכנע אותה להמשיך ולבזבז את זמנה יקר הערך בתיכון אח"כ הוא שכנע אותה לצאת לקצונה למרות שלא רצתה. ועכשיו, למרות שאז היא הרגישה חרא ועשתה דברים שלא רצתה, עכשיו היא מרגישה שזה היה נכון, כי יש לה מה לכתוב ברזומה. אוף. כמה עצוב.
תודה שאת קוראת, כיף לדעת שאני לא כותבת רק למגירה... למרות שגם זה בסדר.
לגבי אמי - תראי, זה לקח לה המון זמן. תחשבי שהתאריכים שכתובים פה למעלה בתחילת הבלוג, זה כבר כמה חודשים אחרי ההחלטה שלנו והוצאת הילדות מהמסגרות (רשמית הן יצאו ביוני אחרי סוף שנת הלימודים... אבל בתכל'ס, כבר הרבה קודם הן היו הרבה יותר בבית מאשר במסגרות) אז תעשי חישוב של יותר משנה וחצי, כמעט שנתיים, של התבשלות של אמי והזמן שלקח לה לראות ולהבין ולקלוט כמה שהמעבר לחינוך ביתי עשה לנו טוב וכמה שכל חששותיה התבדו, ושהילדות שמחות ומאושרות ולומדות ומתחברות והן לא בודדות בכלל ולא "מתבזבזות ומשתעממות בבית". פגשתי לפני כמה חודשים, לגמרי במקרה, אשה שהבן שלה מאוד ידוע בקהילה, יש לו כבר ילדים גדולים, היה מחלוצי החינוך הביתי בישראל. היא (הסבתא) כל כך היללה את הבן ואת הנכדים שלה על הדרך הנפלאה הזאת, על כמה שהם מיוחדים, על כמה שהם שונים לטובה משאר נכדיה שלמרות שגם הם נפלאים ואהובים הם פשוט אנשים אחרים... זה היה מקסים לשמוע. אני משוכנעת שגם הבן הזה קיבל על הראש בהתחלה... אבל עכשיו הם קוצרים את הפירות המתוקים
אני זוכרת שיחות עם אבא שלי בגילאי יסודי על זה שאין מה לעשות, צריך ללכת לבי"ס.
יש לי 18 שנות לימוד ובשום שלב לא חשבתי שהיעדר אלטרנטיבה היה משהו חיובי. (כן חשבתי לאורך שנים ארוכות שזה פשוט ככה ושאין ברירה)
אני שמחה לקרוא דברים שאת כותבת..
אני בטוחה שמי שממש רוצה, יכול למלא "12 שנות לימוד" ולכתוב בסעיף בי"ס חנ"ב.
אני בטוחה שהדפ"ר שלהם יהיה בסדר גמור (כולל היכולת להבין את משפטי הבנת הנקרא המתוחכמים ההם), ולא זה מה שיפיל אותם.
> מתה מסקרנות מי מילדי יבחרו לתרום למדינה, כמה ואיך <
והכי חשוב -
אני שמחה לקרוא דברים שאת כותבת.
אני לא סגורה על זה. מכירה מישהי שבנה התגייס לא מזמן לצבא, ולמרות דפ"ר גבוה הקב"א שלו היתה נמוכה בגלל החינוך הביתי, ובגלל שבחר שלא לעשות בגרות. גייסו אותו לפרוייקט נערי רפול (שיש לו שם אחר עם קונוטציה יותר חיובית עכשיו, לא זוכרת מה, אבל זה אותו פרוייקט). יכול להיות שטוב לו שם, אבל השורה התחתונה של אותה גיסה היתה - אם אני מגייסת עובדים, וברזומה כתוב שאין בגרות ובצבא היה בנערי רפול, אני בכלל לא אמשיך לבדוק אותו הלאה ולראות איזה איש מדהים וכשרוני הוא, כי זה מה שמוצג לי דבר ראשון ועל זה אני אפסול
אני שמחה לקרוא דברים שאת כותבת.
תודה יקרות
מישהו אחר כן יראה את הפוטנציאל כי הוא יבחן דברים אחרים לגמרי.
נראה לי שרוב המראיינים יסתקרנו לדבר עם מי שכותב שהוא בוגר חינוך ביתי, ככה שלפחות עד הראיון הם יגיעו בקלות רק בזכות הפיקנטיות.
ועוד - מכיוון שאין להם 12 שנות לימוד, תהיה להם קב"א נמוכה בצבא והם לא יוכלו להתקבל לתפקידים השווים באמת
השאלה מה ייחשב בעיניהם שווה באמת. אני מכירה כאלה שלא גמרו בי"ס והגיעו להיות בחמישית קצין חינוך, או רקדנית מצטיינת, וכמובן בחיל מודיעין. אני חושבת שעבור מי שהגיע למקומות כאלה קצונה היא לא כל כך רלוונטית לחיים אחר כך.
מישהו אחר כן יראה את הפוטנציאל כי הוא יבחן דברים אחרים לגמרי.
נראה לי שרוב המראיינים יסתקרנו לדבר עם מי שכותב שהוא בוגר חינוך ביתי, ככה שלפחות עד הראיון הם יגיעו בקלות רק בזכות הפיקנטיות.
השאלה מה ייחשב בעיניהם שווה באמת. אני מכירה כאלה שלא גמרו בי"ס והגיעו להיות בחמישית קצין חינוך, או רקדנית מצטיינת, וכמובן בחיל מודיעין. אני חושבת שעבור מי שהגיע למקומות כאלה קצונה היא לא כל כך רלוונטית לחיים אחר כך.
אני מסכימה עם כל המשפטים הנ"ל, כמובן. היה לי קשה להעביר אותם לגיסתי - היא פשוט לא קלטה את זה. כל מה שהיה לה להגיד זה: "מה, אז כל הילדים בחינוך ביתי יהיו אמנים ואנשי רוח? נראה לך שאף אחד לא ירצה להיות עורך דין, או רואה חשבון, או רופא?" וכמובן שזה לא מה שהתכוונתי, אבל זה מה שהיא הבינה אבל ברור שזו בעיה שלה , ולא שלי
רופא, עו"ד או רו"ח אחד שיצא מנערי רפול או מאנקורי יכול לערער את התזה הזאת, לא?
או לצאת לקצונה. ואז לא יוכלו לכתוב ברזומה שלהם שהם היו קצינים
לוחמים מצויינים אפשר להיות גם בלי 12 שנ"ל
וגם קצינים קרביים אפשר בלי הרבה מאמצים.
(ויעידו אלפי קיבוצניקים...)
בנוסף, את יכולה לחדש ולבשר לגיסתך,
שאם מדובר על בנות או על מיועדים להיות תומכי לחימה,
צה"ל הנהיג לאחרונה במסגרת שיטת המיון החדשה, את יום המאה
http://www.yehida.co.il/index.php?option=com_content&view=article&id=179:-q-&catid=24:2009-04-29-22-54-21&Itemid=162
המתבסס פחות על "מה יודעים עליך" ויותר על מבחני מיון, שאובייקטיבית,
אין סיבה שילדי חנ"ב יצליחו בהם פחות.
(בעתיד הם בטח יהפכו להיות עניין קפיטליסטי כמו הפסיכומטרי, אבל זה כבר סיפור אחר...
ועד אז בטח יהיו פה באתר, הודעות בסגנון:
"מתארגנת סדנת הכנה לילדי חנ"ב ליום המאה...")
שמחה לפגשך גם כאן.
כבר ראיתי רזומה של אנשים נפלאים ועובדים מצוינים שלא ידעו מה לכתוב, אז הם המעיטו בערך מה שעשו משהו לא-נורמלי. ולמרות שהם כתבו את העובדות הנכונות, יצאה תמונה סופית פשוט שקרית, ולא לטובתם
אם בחור צעיר וקצת תמים מדי כותב ברזומה "אין לי 12 שנות לימוד" ואחר כך "לא עשיתי צבא" - נו, ברור שייראה רע.
אבל "בוגרת חינוך ביתי בתכנית למידה עצמאית, עם התמחות ב- XYZ (ספרות, בניית טיסנים, זואולוגיה, מה שבא לה) נראה קצת אחרת
וכשאת מתבגרת ולא בבית הספר יש לך זמן לעבוד בכל מיני דברים, להיות שוליה של אנשים, להתנדב ולהיות פעילה בכל מיני פרוייקטים - אם את רוצה, כמובן. להתבשל בקצב שלך עם "מה לעשות כשאהיה גדול/ה"
וגם זה "נספר" ברזומה. בייחוד בעבודות ראשונות.
ובכלל, אחרי העבודות הראשונות, למי אכפת איפה היית ומה עשית בתיכון? בצבא? מי בכלל טורח לחשוב על זה? מעניין אותם הכישורים שלך, הכשרה מקצועית, לימודים אקדמיים אם רלוונטי ובעיקר בעיקר בעיקר - ניסיון. ואיזה מין בנאדם את.
מתה מסקרנות מי מילדי יבחרו לתרום למדינה, כמה ואיך
גם אני
תבשיל, אני יושבת על הידיים כדי לא לפתח את מה שכתבת ולא לפצוח כאן בנאום מתלהם ומטופש על התפיסה הישראלית הצרה של "לתרום".......................... עזבי. למה לקלקל לאנשים את התיאבון.
בואי רק נגיד שמאז שעברתי לאוסטרליה "המדינה" התחלפה אצלי ב"קהילה" (למי מהאוסטרלים אכפת אם הוא תורם "למדינה"? לממשלה הפדרלית? אכפת להם אם הם מסייעים לאנשים בקטגוריה ספציפית או בקהילה ספציפית, שנגישה להם וזקוקה לעזרה) והמילה "שירות" ב"התנדבות". והרבה יותר נעים ככה....
אולי מה שאנחנו כהורים בלמידה טבעית (ההגדרה של חברה שלי לאנסקולינג) יכולים לעשות, אחרי שעיבדנו והרחבנו את מושג ה"למידה" וכיוצא בו, גם לצאת ולבדוק את מושג ה"תרומה" והחובה החברתית, ואולי להרחיב קצת את גבולותיהם מעבר להגדרה הישראלית הצרה והאידיוטית.
הנה, נאמתי.
(אוף)
איזה כיף שנאמת!!
ותודה, נחמד לדעת שקוראים ועוד יותר - שמסכימים
הקרבה.
הקרבה???
לא ולא! כמובן שמיד העמדתי אותה על טעותה, והסברתי לה את הברור והמובן - שאני בכלל לא מרגישה שאני מקריבה, או סובלת, או מפסידה משהו בגלל שאני בבית עם הילדים. נהפוך הוא - אני נהנית להיות איתם, ללמוד איתם וללמוד מהם, לגלות את החיים מחדש... בזכות אורח החיים הזה הכרתי המון אנשים טובים שלא הייתי נתקלת בהם לולא עשינו את השינוי הזה. בזכות ההחלטה שלנו להוציא מהמסגרות, למדתי מי הם ילדיי. בזכות החינוך הביתי גיליתי מהו לימוד אמיתי, שמח, מתוך רצון ואהבה לנושא מסויים, ולא מתוך כורח או בשביל לסמן וי באיזו רשימה. בין ההחלטות הכי הרות גורל והכי מוצלחות בחיים שלי, ההחלטה לעבור לחינוך ביתי נמצאת בראש הרשימה (בין היתר, כמובן, ההחלטה ללדת בבית, וגם ללא כל ספק ההחלטה לקנות טרמפולינת ענק לחצר).וזה לא שאין קשיים - ברור שיש. לכולם יש. עוד לא יצא לי להתקל במשפחת בריידי אמיתית ומושלמת כזאת, בה הילדים לעולם לא רבים או מוציאים את הוריהם מהכלים (ולהיפך). ואין לי שום כוונה או רצון להיות במשפחה כזאת. כי דווקא המשברים (הקטנים והגדולים כאחד) הם אלו שמלמדים אותנו הכי הרבה. אנחנו יוצאים מהם מחוזקים, ולפעמים גם מוחלשים רגעית אבל עם ידיעה מה לא כדאי לעשות בפעם הבאה, שזה בתורו מחזק אותנו יותר. ובגלל שאנחנו ביחד רוב הזמן, אנחנו מכירים אחד את השני כל כך טוב, ומזדמנים לנו אולי יותר משברונים והתמודדויות מלמשפחה הממוצעת, שבה כל אחד מתמודד בנפרד - ההורים בעבודה, הילדים במסגרות, ובעצם יש פחות התמודדות משותפת. וככה טוב לנו
לא מתוך הקרבה, אלא מתוך אמונה אמיתית שככה באמת הכי טוב
תודה... חשק למה? לחינוך ביתי? לטרמפולינה, אולי?
ולפעמים צריך איזה ניעור, כמו זה שקיבלתי אתמול מחברה שלי, כדי להביא להבנה שגם לי מגיע משהו שהוא רק שלי, בלי אף אחד שצריך אותי בדיוק באותו הרגע - לא ילד, לא בעל, לא לקוחה, לא חברה... מיד ברחתי לאמבטיה עם ספר אבל גם לשם רדפו אחריי אחרי 5 דקות (והצטרפו, כמובן... דווקא היה כיף בסוף ) אבל אח"כ דיברתי עם האיש שלי, והסברתי לו שאני צריכה קצת זמן לבד. ככה, מידי פעם, לא צריך יום שלם ולא צריך כל יום, אבל אם היה לי משהו שהוא רק שלי, לשעתיים פעם בשבוע, נניח, זה היה יכול להיות מצויין בשבילי. הוא הביע רצון ונכונות לעזור, ואני מקווה שזה באמת יקרה. ואם זה לא יקרה, אמא שלי תגוייס. כי אני לא יכולה להמשיך ללכת ככה לאיבוד. אם אני איעלם (או אתחרפן, מה שיבוא קודם) אז מי יהיה שם בשביל הילדים שלי?
אני רק אספר לך שלא סיימתי תיכון (עברתי לעשות בגרות אקסטרנית בבית), לא סיימתי בגרות (עקב תאונת דרכים קשה), לא עשיתי צבא (עקב אותה תאונה) ועדיין למדתי באוניברסיטה הפתוחה והתקבלתי גם לאוניברסיטה בלונדון בלי בעיה (בסוף החלטתי לא ללמוד שם אבל קיבלו אותי בקלות).
רזומה? הרבה תלוי באיך כותבים ומציגים את זה כשצריך .
ישמי אותה מהר לפני שתשכחי אותה (או את עצמך) במרוץ החיים.
נכון
נכון
נכון
נכון
נכון.
בטח את תמצאי את הדבר או הדברים שמתאימים לך . ספרי לנו מה זה היה
חשק למה? לחינוך ביתי? לטרמפולינה, אולי?
לטרמפולינה היה לי חשק עוד קודם... (בינתיים אנחנו הולכים בשביל זה לחברים ונותנים לו להתקפץ חופשי על המיטה והספה)
ולחינוך ביתי... כן. מאוד.
מה מנג'סת? מה יושבת על הידיים?
קומי מיד, שחררי את ידיך, והמשיכי להקליד.
מהי_התנדבות? (לא עולה בדעתי עכשיו שם דף מדויק יותר)
אצלנו - יום שני בערב הוא בבית מאחה"צ וכל יום רביעי הוא לוקח את הבנות לטיול ליום שלם.
אני מעדיפה מהי_תרומה? או להיות_אזרחית_ישראלית? (דגש על אזרחית, ולא חיילת פוטנציאלית בהשעייה תמידית) או לתרום_באמת_לחברה?....
(לפעמים אני לא מתאפקת ומצטרפת אליהם
)
המסגרת העריכות של מדור המפגשים, אני אחראית לעשות קצת סדר ולעדכן מה פעיל כיום :)
תוכלי בבקשה לתת לי פרטים עדכניים של המפגש בזיכרון? אם בכלל הוא בזיכרון - יש מצב שאני לא כל כך בעניינים... אנחנו כבר חצי שנה מתגוררים בדרום :)
בנוסף, אני רוצה להציג בדף החדש שיהיה, כמה שמות של אנשים בחינוך ביתי, שמשפחות חדשות יוכלו ליצור איתם קשר ולהתעדכן דרכם: גם פעילויות, וגם דרכם להכיר משפחות שקרובות אליהם במרחק וגם בגילאי הילדים (השרון הוא אזור מאוד רחב). האם תרצי להיות רשומה כאשת קשר? כמובן, לא היחידה (יש כבר עוד מתנדבת שהסכימה, ואני מאמינה שיהיו עוד).
אפשר בדפבית שלי ואפשר גם במייל
אני חושבת שבשום גיל אין צורך מהותי במסגרת חינוכית. אני יודעת שזה נשמע קצת קיצוני לאנשים מסויימים (אולי לא פה באתר...), אז אני אסביר: גם משפחה היא סוג של מסגרת. גם סדר יום קבוע או הידיעה של מה עושים כל יום היא סוג של מסגרת. גם השתייכות לחוג או לתנועת נוער היא מסגרת, וגם קבוצה קבועה של חינוך ביתי, וכן הלאה.
אני באופן אישי, מאוד לא מאמינה במסגרות חינוכיות באופן כללי - אבל אני כן יכולה לומר, שאנחנו עושים מאמצים רבים לספק לילדים שלנו את כל צרכיהם בכל הגילאים (ויש לי אחת בת כמעט 10, אפשר לתאר שהצרכים שונים משל בן השנתיים, למשל) וזו עבודה לא מעטה. אבל זה משתלם, כי אני רואה שככה אני יכולה לתת להם את מה שאני מאמינה בו בכל מאודי, שזה חינוך ביתי איכותי, הכולל גם אינטראקציות חברתיות בשפע מכל מיני סוגים, בלי להזדקק לעזרתה של מסגרת חינוכית זו או אחרת. אבל כן - אין ספק שזה דורש הרבה התארגנות מצדי, הרבה אמרגנות, הרבה נסיעות והרבה תכנונים. בשבילי, זאת העבודה שלי. יש אנשים שיגחכו ויגידו, בשביל זה היא בחינוך ביתי? בשביל לעבוד? אז אני אומרת - כן! זה לא סותר את זה שבמקביל אני גם נהנית מהחיים שלי ולא מרגישה שאני צריכה לעצור אותם בשביל משהו חיצוני ולא רלוונטי עבורנו כמו גן או בי"ס, שעוצר את החיים המשפחתיים בבוקר וממשיך אותם אחה"צ... אבל בתוך המסגרת המשפחתית הנעימה והזורמת והלגמרי "חיה את החיים" הזאת, אני בהחלט עובדת. עובדת בלארגן ולהסיע לחוגים, עובדת בלארגן ולהסיע לחברים, עובדת בזה שכל היום הראש שלי חושב על התועלת החינוכית שהילדים שלי מפיקים מכל דבר הכי קטן שהם עושים, ואיך לעשות את זה בצורה משחקית וכיפית (למשל, להמציא משחקי חשבון תו"כ שיחה בלי שהם ישימו לב: כמה פלחים יש בתפוז, תמרי? אנחנו צריכות לחלק אותם לכולנו, אז תגידי לי כמה כל אחד יקבל שיהיה שווה בשווה). וזאת העבודה הכי חשובה והכי משמעותית שעשיתי בחיי. בהן צדק! ככה שבתוך המסגרת המשפחתית שלנו, אני עושה כל מאמץ לספק להם את צרכיהם, כי מבחינתי, "מסגרת חינוכית" לא באה בחשבון.
הם מקבלים לדעתי המון ומפיקים המון מזה שהם בבית. כולל חברתיות יומיומית מגוונת וענפה, עניין רב בשביל המוח, ומקום לפתח יצירתיות מתוך חופש אמיתי
השבוע הלכנו לפגוש משפחות חנ"ב נוספות לסיור במקום מוקף מדשאות ירוקות. הגענו קצת מוקדם, וישבנו לחכות על הדשא. הילדים שלי שיחקו והתרוצצו להם, כאשר לפתע יצאה לה כיתת ילדים (להערכתי, לא גדולים יותר מכיתה ג' או ד') עם טיסנים שכנראה הכינו בסדנה. הילדים יצאו בשעטה והחלו לשוחח זה עם זה:
- יא מניאק, תראה ת'טיסן.
- באמא ש'ך, יא חרא, תביא ביס מהשוגי!
- (לאחר התנגשות ראשים קלה בשל השתוללות על הדשא) יא בן זונה!!! ס'תכל לאן 'תה הולך, יא חרא אחד!
די מהר התחפפנו משם והלכנו לחפש את חברינו. אח"כ היתה פעילות נחמדת לזמן מה, ולאחריה יצאנו עם הילדים בחזרה אל המדשאות. הילדים מצאו מדרון תלול להתגלגל בו, ובילו שם זמן מה בגלגולים וצחוק. כצפוי כשמתגלגלים, הם גם התנגשו זה בזה. המילים "יא מניאק" ו"חרא אחד" לא נשמעו - מקסימום התנצלות קלה, אבל בעיקר צחוק ושעשוע והרבה הרבה נעימות וכבוד לספייס אחד של השני. אפילו כששני ילדים התגלגלו בטעות זה מעל זו, הם מיד מצאו דרך להפוך את זה לשעשוע ומשחק, ולא למריבה וכעס.
זה היה מאוד נעים לצפות בהם, בהשוואה לחבורה שתיארתי קודם לכן. משהו באנרגיות היה כל כך שונה. אח"כ גם אכלנו (ביסים והשתתפות במזון היו כמובן, אך שוב, ללא קללות. במקום "יא מניאק תביא ביס" שמענו "אפשר לקבל קצת?" מנומס ונעים), והילדים התארגנו להם בעצמם למשחקים בדשא. בלי מכות, בלי קללות, בלי לחפש משהו לשבור או להרוס. אנרגיה חיובית, נעימה. ברור שיש קטטות מידי פעם, בכל זאת מדובר בילדים, ולא בבובות... לפעמים לא מסתדרים, לפעמים קשה לגשר... אבל גם אצלי בבית וגם אצל החברים שאנחנו פוגשים כל הזמן, המקסימום שמתקרב לתקשורת שלילית שאני שומעת הוא "מגעילה!". וואלה, עם זה אני יכולה להסתדר
אשמח להמשיך לקרוא בבלוג שלך, יש כאן הרבה חומר למחשבה.
אתם עדיין שם? אם כן, יש מצב שנוכל להפגש בקרוב מאוד... ועל זה באתי בעצם לכתוב היום, בעצם... על ההתלבטות האיומה הזאת שאנחנו נמצאים בה עכשיו - האם להשאר בארץ במצב כלכלי לא יציב ולא ודאי? האם לחזור לארה"ב ולעזוב את כל מה שבנינו כאן ב-4 שנים? שוב להתרחק מהמשפחה? ואם נשאר, מה מבטיח לי שיהיה לילדים שלי מה לאכול? קשה... קשה מאוד מתחילה לבדוק מה מצב החינוך הביתי בדרום ניו ג'רזי...
אוי sad
איך חברותי המלומדות תמצתו את כל הרגשות שלי בנושא.
אוי
אוי
גם אנחנו מרגישים ככה. מאוד קשה לנו. כרגע זה עומד על 95% לטובת ארה"ב (מבחינת יכולת קיום כלכלית - מכל שאר הבחינות כמובן שלא).
העסק של בן זוגי שיחיה (להלן יכונה "הפרה") נמצא בארה"ב, ממנה שבנו לפני 4 שנים. יכולת ההשתכרות שלנו מעסק זה (להלן תכונה "החליבה") היא דולרית. כמו כן, היא קיימת אך ורק שם, מה שאומר שהוא צריך לנסוע די הרבה, לתקופות די ארוכות, ועדיין זה לא מניב מספיק כסף (להלן - "חלב").
ככה שמה שיוצא זה די פשוט: יש לנו פרה. הפרה נמצאת ממש ממש רחוק. אנחנו חולבים אותה בשלט רחוק - מה שגורם לכך שהיא תניב הרבה פחות חלב ממה שהיא יכולה, וממה שאנחנו צריכים כדי לקיים את עצמנו ואת ארבעת אוצרותינו. זו פרה טובה, באמת! רק שהיא צריכה מישהו שיחלוב אותה יום יום, ויטפח אותה, וילטף אותה, ויאהב אותה מקרוב.
בעיה נוספת היא החלב - והרי ידוע שהחלב האמריקאי, בהשוואה לישראלי, יורד בערכו מידי יום. כשחזרנו לארץ, עשינו חישוב כלכלי מסויים מאוד שיאפשר לנו לחיות כאן ברווחה ובכבוד. ב-4 שנים האחרונות, ערך החלב ירד כל כך, שכרגע הוא לא מאפשר לנו לחיות בכלל - לא בכבוד, ואפילו לא בפחיתות כבוד... נוסף לנו גם עוד ילד, הוצאנו את הילדים ממסגרות, סגרנו את יכולת ההשתכרות שלי לתקופה מסויימת, ונכנסנו חזק לבור כלכלי
עכשיו אנחנו צריכים לחזור ולשקם את הפרה שלנו, אחרת נמצא את עצמנו גרים בעצמנו ברפת ואוכלים חציר לארוחת הבוקר. אני לא מוכנה להגיע עם הילדים שלי לפת לחם. אני לא מדברת אפילו על מותרות - אני צריכה שיהיה לנו אוכל מזין ובריא, קורת גג הולמת, ואפשרות לחיות בכבוד. ואת זה, לצערי הרב מאוד מאוד מאוד, אנחנו לא מצליחים לקיים כאן
זהו. עד כאן החדשות בהרחבה. המשך יבוא...
אהבתי את הדימויים.
האם אי אפשר להעביר את הפרה לאחו נוח יותר?
אני דווקא ממש לא. לא נעים לקרוא על ניצול של בע"ח.
אז אני לא אמשיך את הדימוי.
מה עם למכור את העסק?
מה עם למכור את העסק?
לצערנו לא. העסק אינו מסוג העסקים הניתנים למכירה, וגם לא ממש להעברה, בטח לא לשוק הישראלי.
תודה על ההצעות בכל אופן. חשבנו על הכל מכל כיוון אפשרי, וכרגע זו כנראה תהיה האופציה היחידה עבורנו לשרוד.
איפהשהו בצפון אמריקה, אבל לא ניו ג'רזי.
ואולי אחו אחר בארצנו מקום שהוא יותר זול למחיה, בצפון הרחוק או בנגב.
ההבדל בשכירות בין המרכז לפריפריה הוא אלפי שקלים
איפהשהו בצפון אמריקה, אבל לא ניו ג'רזי.
מה רע בניו ג'רזי? תכל'ס, שם אנחנו מרגישים בבית. משם הגענו. יש שם קהילת חנ"ב גדולה, הרבה מרחבים ירוקים, וחברים שרק מחכים לנו שנחזור... להתחיל מחדש לגמרי, במקום חדש לגמרי - אני לא חושבת שיש לי כוחות לעשות את זה שוב
מעבר לכך, הפרה שלנו צריכה להשאר שם לפחות כרגע.
אולי אחו אחר בארצנו מקום שהוא יותר זול למחיה, בצפון הרחוק או בנגב.
ההבדל בשכירות בין המרכז לפריפריה הוא אלפי שקלים
זה נכון מאוד, אבל זה לא פותר לנו 3 בעיות מהותיות: האחת היא ההכנסה שלא תשתנה עקב מעבר לדרוםן/צפון הרחוקים. השניה היא הריחוק מאבא שצריך לנסוע המון לחו"ל ולתקופות ארוכות (חודש וחצי-חודשיים כל פעם, בשוונג אחד... כמה פעמים בשנה). השלישית היא הריחוק מהחברים והמשפחה, והצורך שיעלה בנסיעות רבות וארוכות יותר, מה שיגרום להוצאות לא מבוטלות על דלק. מבוי סתום
מאחלת לכם רק טוב.
(לאכול צריך. נקודה)
לי דווקא היה מתאים להתרענן באיזו ארץ אחרת...
אנחנו כאן, לעוד שנה, ככל הנראה (אז הבן זוג מסיים פה דוקטורט וכרגע הוחלט שחוזרים). ואת טיעון הדלת המסתובבת יצרנו כדי לחיות עם החששות הכבדים שיש לנו כשאנחנו חושבים על החיים בארץ. על האלימות, צרות העין, הקושי הכלכלי שנראה שכה קשה לחמוק ממנו, סופי השבוע הקצרים (לאו דווקא בסדר זה, כמובן)... אז כרגע אנחנו חיים את הרגע ולא חושבים רחוק.
יש לכם תאריך יעד?
זה תלוי בהמון דברים. התכנון המקורי הוא לשלח הכל מכאן בתחילת יולי, ולנסוע בתחילת אוגוסט (אני והילדים כמובן. הוא יהיה שם עוד קודם). אבל כרגע יכול להיות שנצטרך לשלוח יותר מוקדם מזה. בטח נדע יותר בשבוע שבועיים הקרובים...
מרחוק.מדהים איך שוב כשניפגש, תהיי רגע לפני מעבר.
חושבת עלייך
הבית שלנו הפוך לגמרי. אנחנו אורזים, מנקים, מנפים, מחלקים, מוכרים, מוסרים, אורזים עוד קצת. הדבר נותן את אותותיו בילדים - הם קצת יוצאים מדעתם מכל העניין הזה. יש שעות שכל מה ששומעים אצלנו בבית זה צרחות - ילדים שצורחים זה על זה, או צורחים סתם בלי סיבה ועל אף אחד, כאילו כל התקשורת בינינו מתמצה לסגנון אחד ויחיד של צרחות. לעתים נדמה לי ששכחו לדבר אצלנו בבית. אני משתדלת לא לתת לזה לחדור אליי, ובמקום לצרוח בחזרה (כדי שישמעו גם אותי קצת....) אני עונה בקול שקט במיוחד. מי שרוצה לשמוע אותי, שיואיל נא להנמיך את הטונים של עצמו ולבוא אליי קרוב. בונוס מיוחד שמור למצליחים במשימה - מי שמתקרב לאמא מספיק כדי לשמוע, זוכה לחיבוקים (חיחיחי, כאילו אין מספיק חיבוקים גם בלי זה... אבל אצלנו בבית זה מצרך מבוקש כל הזמן). אז קשה מהבחינה הזאת. וקשה לא ליפול למלכודת הצרחות... גם אנחנו ההורים נופלים בה לפעמים, כמובן, וזו הרגשה לא נעימה מחד, ומאידך יש משהו משחרר בלצרוח. רק שאני לא ממש מעוניינת לצרוח על הילדים - אולי אפשר לעשות סשנים של צרחות מעת לעת, בלי קשר לשום דבר, רק לשם הצרחות (והפחדת השכנים - זה יכול להיות די משעשע!).
האמת גם שקצת חיפפתי עם פרחי הבאך לאחרונה. אני חייבת לחזור לזה באדיקות, כפי שעשינו בחודשים האחרונים. אני בטוחה שזה יחזיר את האיזון לכולנו, לפחות חלקית.
ועם כל ההתארגנות הנ"ל, התחלתי לחפש ולקרוא קצת על החינוך הביתי בניו ג'רזי. האמת שזה מעודד. אב הבית התעורר, ולכן אני חייבת ללכת אך אחזור יותר מאוחר להמשיך את המחשבה...
יש. מסתבר. בהתחלה המחשב שלי עשה ברוגז עם מה_חדש, ושום דבר לא הועיל (כולל שיחה טלפונית עם יונת ונסיונות מכל כיוון אפשרי, והרמת ידיים נואשת בסוף). ואז היינו חודש וחצי חסרי בית, משהו בין אורחים אצל הסבים לבין נוודים בין חברים שמוכנים לקבל אותנו ליום יומיים כדי שהסבים לא ישתגעו... ואז המעבר. אוי, המעבר. אני חושבת שלא עברתי תקופה קשה כזאת בחיים שלי. בחיים. השילוב בין החודשים שלפני לחודשים שאחרי... הביאוני עד הלום - ששה חודשים בלי באופן.
אז עכשיו אנחנו כאן, כבר ארבעה חודשים. פגשנו את כל האנשים הנפלאים שכתבו לנו כאן ועזרו לנו למצוא הגיון בטירוף הזה של המעבר. אני יכולה להגיד שבחודש האחרון, פחות או יותר, אני מרגישה שאנחנו מוצאים את מקומנו. גילינו כל מיני דברים מעניינים על החיים המחודשים בארה"ב, על עצמנו, ועל החנ"ב המקומי. גיששנו וחיפשנו ויגענו - ונראה לי שבסוף מצאנו! קבוצות חנ"ב מקומיות שלרוחנו. פווווו זה היה די קשה. אני עוד אכתוב על זה. מתגעגעת לכתיבה (פייסבוק זה לא אותו דבר, יו נואו).
הפרה היתה ממש ממש חולה כשהגענו. חולה אנושה, אפילו. היו רגעים (ועדיין) שחששנו לחייה בשל מצבה המדורדר. כשלא היינו כאן, לא טיפלו בה טוב. על סף התעללות בבע"ח, הייתי אומרת. לא חלבו אותה כמו שצריך, והיא סבלה מתסמינים דכאוניים וסופניים. מיד כשהגענו נכנס הרפתן לפעולה - בדק וטיפל, האכיל והשקה, חיבק וליטף, הוציא אל המרעה. ולאט לאט הפרה משתקמת. כבר עברו 4 חודשים, ורק עכשיו מתחילים לראות ניצנים של החלמה. היו בדרך שבועות קשים, שבועות בלי חלב בכלל, בהם לא ידענו מיום אחד למשנהו אם נוכל להמשיך ככה, ואם לא אז מה בדיוק האופציות העומדות בפנינו? היינו בחושך כלכלי נוראי. אבל החושך הזה הוביל אותנו לכמה תובנות מאוד חשובות:
- הבנקים הם מקור כל הרשע והפשע. אם אפשר להסתדר בלי חשבון בנק (וכך עשינו בחודשיים הראשונים) - רצוי ביותר. גם כשפותחים חשבון, רצוי להסתדר כמה שיותר במזומן ולוותר על הצ'קים לחלוטין.
- כרטיסי אשראי לא באים בחשבון, בשום מצב שהוא.
- אפשר למצוא כמעט הכל, חוץ ממזון וקורת גג, בחינם ובאהבה ב-FREECYCLE (ה"אגורה" האמריקאי. משמע - גדול פי מיליון, שווה פי מיליון).
- כשעושים חושבים, מגלים שרוב הדברים שחשבתם שהם לגמרי נחוצים, הם בעצם מותרות.
- כשמשלמים כל החיים מיסים לבולען הכסף האמריקאי, מגיע לנו גם לקבל בחזרה משהו כשאנחנו נופלים לבור (ותודה למחוז סומרסט על הביטוח הרפואי).
- גם כשאין אגורה בכיס, תמיד אפשר למצוא משהו להכין ממנו אוכל במזווה (האם הילדים יסכימו לאכול את זה - זה כבר עניין אחר...)
- בלי עוזרת הבית ממש מלוכלך (טוב, הייתי חייבת להכניס פה גם אחד נגטיבי. לא הכל שושנים פה, יו נואו).
תמי_גלילי, צדקת יקירתי באומרך כי ניו ג'רסי היא גן עדן לחינוך ביתי. מסתבר שניו ג'רסי היא אחת המדינות היחידות בארה"ב ללא חוקי חנ"ב נוקשים, שלא לאמר מוטרפים: בניו יורק צריך להגיש עבודת תזה קטנה עם פורטפוליו של כל סטודנט וצפי שנתי. בפנסילבניה על כל תלמיד ותלמיד להבחן מידי שנה ולהוכיח את ידיעותיו, שעליהן להיות תואמות לידיעות בני השנתון שלו. חשבתם שתהליך קבלת האישורים בארץ הוא דרקוני? THINK AGAIN, ידידיי. לעומת זאת, כאן בגן העדן הספרינגסטינאי שלנו, לא מעניין את אף אחד מה אנחנו עושים עם הילדים שלנו. אין חובת דיווח לשום גוף חינוכי או ממשלתי, אין טפסים למלא, אין ביקורי בית ואין קב"סיות המתדפקות על פתחי הבית. מה יש? שקט!!! זה מה שיש! סוף סוף נחת... בעצם מה שהם אומרים לנו כאן בג'ייזי זה - תעשו מה בראש שלכם, ותנו לנו להמשיך בקמפיינים המושחתים שלנו לעליה לשלטון. בשבילנו זו ברכה.
ברכה נוספת, אותה גילינו להפתעתנו די מהר לאחר בואנו, היא שבשל הנוחות שבהיעדר כללים וטופסיאדה, הגיעו למדינתנו הקטנה לא מעט אנסקולרים! עכשיו, אנחנו יכולים להתווכח על הביטוי עצמו עד מחרתיים, ואני הראשונה שתתייצב נגד תיוג משפחתנו ובעד מציאת הגדרה חיובית יותר לאופן חינוכנו את הילדים (למרות המחשבות ההתחלתיות שלנו על לו"ז למידה מוסדר.... כן, כן. זה מה שיצא מאתנו בסוף. ואיך את חושבת שהילדים יוכלו ללמוד באוניברסיטה? את מורידה אותי ביגון שאולה. אופס, סליחה, אמא שלי השתלטה לי על המקלדת). בכל אופן, סליחה על הסטיה מהנושא העיקרי והוא - חברים! חברים בראש שלנו! שמבינים אותנו! שיודעים על מה אנחנו מדברים! אחד החששות הגדולים שלי לפני המסע לכאן היה כיצד נשתלב בקהילה המקומית. כשחיינו כאן בעבר החינוך הביתי היה רחוק מאתנו כמזרח ממערב. התמונה שהצטיירה אצלי בראש התפצלה לשניים: בצד אחד קבוצות דתיות קיצוניות שמחנ"בות כדי שהילדים חלילה לא ייחשפו לתועבות כגון תורת האבולוציה או המפץ הגדול. בצד השני אנשי "בואו נקים בי"ס אצלנו בסלון" היושבים עם ילדיהם ועוקבים אחר לו"ז נוקשה ומסודר. אוקיי, שוב נפלתי לסטריאוטיפים. SHAME ON ME. ואכן, בהתחלה כל מה שנתקלתי בו היו אנשי חנ"ב דתיים נוצריים שהזמינו אותנו לקבוצות לימוד עפ"י הכתובים, ולפי משנתו של ג'יזס קרייסט. אההההה... לא ממש אנחנו. ואז נפלנו על הקבוצה הנהדרת שלנו. התחלנו לבוא למפגשים וגילינו עולם שלם של אנשים נפלאים, פתוחים, חמים ומקבלים. פשוט תענוג צרוף. משם התגלגלנו לקבוצת מדעי-חצר שנפגשת אחת לחודש, לקו-אופ חוגים שמתחיל בינואר, והימים שלנו החלו מתמלאים בפעילויות מענגות ומסעירות כמו החלקה על הקרח פעם בשבוע עם הקבוצה, או טיולים בחצר של ג'ניפר כדי לאסוף ולשמור זרעים לזריעה באביב הבא תו"כ דיבור על מהו זרע וכיצד ניתן לשמרו, בקבוצת המדעים הנפלאה. והכל בנועם, בקבלה, בחיבוק אל תוך עולם החינוך הביתי המקומי.
ואנחנו מתגעגעים. כל כך, כל כך מתגעגעים. לחברים שלנו, למשפחה. לקהילה המחבקת שאין כמוה בארץ. לנינוחות, להרגשה של באמת באמת בית, שיקח עוד זמן עד שנרגיש אותה כאן באמת. לשמש הישראלית המלטפת. לפיתות מפרדיס.... שמישהו יסביר לי למה אין פה פיתות נורמליות???
וכך נכשלתי במשימה הראשונה של פליי ליידי - הבריקי את כיורך בלילה, כדי שבבוקר תתעוררי ותהיי גאה בכיורך המבריק והנקי. אולי במקום מיילים מפליי ליידי, אני צריכה ריטלין?
לילה טוב, חלומות פז, מלאי רז. נתראה שוב בבוקר! אני מקווה שהפעם לא יקח לי חצי שנה לחזור הנה....
שולחת חיבוקים והרבה איחולי המשיכו והצליחו.
לפני כמה זמן יצא לי לתהות מה עלה בגורלכם, ואיך הולך לכם בחו"ל (למרות שאנחנו לא מכירות, בקושי וירטואלית...).
שמחה לשמוע שהעניינים מתקדמים לכיוונים טובים.
אוף כמה חיכיתי!
סוף סוף חזרת אלינו!!!!!
(אני כותבת לך אימיילים ארוכים בראש אבל זה תמיד תוך כדי נהיגה לצפון או משהו מופרך כזה, ככה שהם אף פעם לא נכתבים באמת
אולי מפני שאני שונאת מיילים...)
כשעושים חושבים, מגלים שרוב הדברים שחשבתם שהם לגמרי נחוצים, הם בעצם מותרות
על זה אני אשמח לשמוע עוד.
אבל לא ביחד, כי אז זה הופך לניסוי מדעי וכדאי שהילדים יהיו ערים בשביל זה, כי אנחנו בחינוך ביתי. צריך לנצל כל הזדמנות ללמידה. ואז ראיתי את הארון שליד הכיור, ונזכרתי שיש בו עוגיות. העוגיות היו ממש ממש טעימות
גילגלת אותי מצחוק פה.
גם אצלי זה ככה. למשל אם אני מוצאת תולעת בחסה אז זו כמובן סיבה לקרוא לילדים לראות תולעת. פעם כשהם בדיוק ירדו לשחק למטה ואני פתחתי כרובית, שמרתי את התולעת עם קצת עלי כרובית בקופסה כדי שלא יחמיצו...
אבל אם כבר פליי_ליידי, מה שהיא אומרת זה ככה: אם הכיור מלא כלים, תסלקי ממנו את הכלים לאיזו גיגית מלאה מים. אחר כך תתעסקי עם הכלים. קודם כל תפני את הכיור, ואז תבריקי אותו.
אוי כמה אתם חסרים פה. אבל רשמתי לפני להביא פיתות מפורידיס כשנבוא לבקר...
כיף לקרוא אותך יקירתי.
כל פעם כשצ׳וטטנו בתקופה האחרונה רציתי לשאול על הפרה ושכחתי. יופי שאת מעדכנת.
מיכל_שאת_מכירה? - זרקי איזו עצם? מכירה כמה וכמה בכולופן תודה שאת קוראת, ותודה על איחולייך.
סלט_פירות - לקח לי רגע אבל האסימון נפל
שמחה לשמוע שהעניינים מתקדמים לכיוונים טובים. תודה אני מקווה שאכן כך ימשיך...
אני כותבת לך אימיילים ארוכים בראש LOL אכן. מכירה את הסיטואציה... זה על אותו משקל של כתיבת נאומים חוצבי להבות כדי להסביר לבן הזוג משהו אקוטי בקשר למריבה שהיתה בבוקר, ועד שמגיעים הביתה הכל מתמוסס לו...
כשעושים חושבים, מגלים שרוב הדברים שחשבתם שהם לגמרי נחוצים, הם בעצם מותרות
על זה אני אשמח לשמוע עוד.
אז אני אכתוב עוד, למרות שזה תלוי מאוד גם במה חשבת שהוא נורא נחוץ מראש - מי שהוא מראש מינימליסטי בדרישותיו, ודאי לא יבין על מה אני מדברת.
שמרתי את התולעת עם קצת עלי כרובית בקופסה כדי שלא יחמיצו...
LOL - גם אני עושה את זה! או שאני מיד קוראת להם מהחלון לחזור לראות, ואז קורה אחד מהשניים: א' - הם לא מבינים מה אני מתלהבת, כולה תולעת. ב' - אני אוכלת את עצמי אח"כ כי הם לא רוצים לחזור החוצה לשחק, ויושבים לי על הוריד עוד שלוש שעות עד ארוחת הערב.
אם הכיור מלא כלים, תסלקי ממנו את הכלים לאיזו גיגית מלאה מים. אחר כך תתעסקי עם הכלים. קודם כל תפני את הכיור, ואז תבריקי אותו.
זהו, שלרציונל הזה אני לא מצליחה להתחבר. לא יותר הגיוני קודם לנקות את הכלים ורק אז את הכיור? והרי, אם אצחצח את הכיור, ואח"כ אדיח כלים, הוא יהיה שוב מלוכלך בן רגע... טוב. כנראה שיש לי עוד מה להתעמק בעניין הזה. או שלא - האמת שמבחינת סדר עבודה אני בסדר, הבעיה העיקרית שלי היא היעדר העוזרת וגם היעדר הזמן והכוח להגיע לנקיון יסודי פעם בשבוע-שבועיים. וזה מה שחשבתי שהזבובה יכולה לעזור לי איתו.
רשמתי לפני להביא פיתות מפורידיס כשנבוא לבקר
בזה הרגע שכחתי מהפיתות, ועכשיו אני מנסה להתרכז בקטע של הנבוא לבקר, ולקוות שאולי בגלל שכתבת "כש" ולא "אם" זה אומר שיש כבר תכניות האמת היא, שזו אחת השאלות שיובל שואלת אותי חדשות לבקרים - מתי אתם באים, והאם, ואולי, וכן הלאה.
בטח
אבל זה כפול עבודה וככה לא תעשי את זה אם אחר כך תדיחי כלים, בסך הכל תעבירי בסוף הרחיצה מגבת כלים על הכיור (לפני שהולכת לכביסה) והופ, שוב מבריק. כי כבר הברקת אותו. מאותו רגע בעיקר שומרים עליו מבריק אחרי כל פעם.
אה, תוכניות יש, אבל טיסה לארה"ב היא משהו די יקר, ופרוייקט... (לא טסים לארה"ב לשבוע בלבד). אז ייקח קצת זמן...
תקשיבי, זה פתח תיבת פנדורה של נקיונות... אחרי שהברקתי את הכיור והדחתי את הכלים ופיניתי מדיח והעמסתי מדיח... פתאום שמתי לב שהמשטחים במטבח יכולים גם הם לקבל קצת תשומת לב. נכנסתי להם באמ-אמא. ואם כבר המשטחים, אז כל מה שמונח עליהם צריך היה לקבל קינוח משלו - מינימום ניגוב אך עד רמת הקרצוף במקומות הנדרשים. עברתי משטח משטח - יש לי מטבח גדול והרבה דברים לנקות. אח"כ הסתכלתי על הרצפה - טינופת. אז נכנסתי גם בה.... הרצפה שלי איומה לנקיונות, ריצוף עם שקעים עמוקים ומחוספסים בין לבין המרצפות, משהו שלא מקבל מגב וסמרטוט רגילים אלא דורש ירידה על הברכיים וקרצוף נפרד של כל מרצפת ומרצפת. כמו בספרים... מזל שגבי יצא עם הילדים לקניות, ככה יכולתי לעשות את זה בשקט. עבדתי אולי שעתיים וחצי על המטבח ה!@#$%^& הזה. העוזרת שלי בזמן הזה, גומרת את כל הבית
. עכשיו התמוטטתי....
אני יודעת שאני תלמידה גרועה ביותר, הזבובית טוענת שצריך לעבוד כל פעם קצת ולהשאיר לאח"כ, אבל לא הייתי מסוגלת. כולי תקווה שכשהם יחזרו הם יעריכו את העבודה שעשיתי וישמחו בה גם הם. לאישי היקר יש נטייה לדלג על הטוב ולהמשיך ישר אל מה שלא נעשה: "ומה עם השירותים? מה, לא שאבת גם את הרצפה בסלון אם כבר?" וכן הלאה. אני מוכנה לקראתו עם המטאטא, אם רק יעז... (מזל שהילדים לא בבי"ס, אני כבר יכולה לשמוע את טענות ה"רק 99? איפה עוד נקודה" שלו ).
זה כי את לא מכינה.
לסדר לך מתכון? :)
לסדר, בטח שלסדר! מקווה שלא מסובך מידי... ומקווה גם שתמצאנה חן בעיניי יושבי הבית המלאים תלונות כרימון בזמן האחרון, על כל מה שאני עושה
אולי, בעצם, את יכולה לסדר לי חופשה מהם לכמה זמן? (או להם ממני, תלוי את מי את שואלת...)
הצחקת אותי בקול!
איזה כיף שאת כותבת, ואיזה כיף לקרוא אותך! תענוג.
עוד!
יש נטייה לדלג על הטוב ולהמשיך ישר אל מה שלא נעשה: "ומה עם השירותים?
את השירותים השארתי לך, יקירי
ואיזה כיף שאת קוראת
את השירותים השארתי לך, יקירי
אשמור זאת לפעם הבאה. הפעם נקטתי בשיטה הפולנית של להתלונן על זה שהוא לא מעריך מספיק את מה שאני עושה, ושיסתכל על הטוב במקום כל הזמן להסתכל על מה שלא, והוא הפנים ובבוקר העיר אותי עם כוס קפה ואנדרואיד למיטה! אחרי שלקח את הילדים לשעה נוספת ואפשר לי לישון עוד קצת! ובפיו הברכה "כמה יפה ניקית את המטבח אשתי, היה תענוג להכנס אליו הבוקר!!" למד, הבחור...
קודם כל, הרסת אותי עם זרם התודעה שלך עם הכיור והעוגיות. ושוב הזכרת לי את הסיפור "אם תיתן לחתול קאפקייק".
חוץ מזה, אם הבית שלך נראה כפי שהוא נראה לפני הפלייליידי... מתי את באה לתת לי תמיכה מוראלית לגבי סידור הבית? (;
http://www.mazon-izun.com/?page_id=1652
או! או! ככה מתחזקים את האשה!
מתי את באה לתת לי תמיכה מוראלית לגבי סידור הבית?
זה לא שלא יוצא לי לבוא אלייך איזה פעם בשבוע לפחות... אולי בפעם הבאה תעשי רשימה של מה מפריע לך? כאמור, לסדר אני יודעת ואפילו לא רע, זה הלנקות שאני ממש גרועה בו...
נתחיל בגירסת השטח המהירה (בלי כיס
הו, נחמד, ננסה ונדווח. אם יש לאישך מתכון עם כיס נשמח לנסות גם.
או! או! ככה מתחזקים את האשה!
כן, זה היה מאוד נחמד ומחזק
הו, איזה כיף! את לא מתארת כמה חסרות לנו תמציותייך כאן... ונוכחותך, ותמיכתך. ובכלל - של כל החברים, לכולכם שלוחים חיבוקים גדולים (אם את מוכנה להעביר בשבילי, זה יהיה נחמד )
כשהגענו לכאן נאלצנו להתמודד עם הרבה דברים קשים: השפה שהתפוגגה לה במהלך 4 שנים בארץ, החברים הלא קיימים - הבדידות. המשפחה המורחבת החסרה. המצב הכלכלי המעורער, הבלתי יציב, הלא ידוע. השהיה זה בתוך התחת של זה, 24/7, כתוצאה מכל אלה: המצב הכלכלי שלא אפשר אחרת, הבדידות והמחסור בחברים, הקושי עם השפה. עברנו פה תקופה ממש ממש לא קלה.
האמת היא, שקשה לי להגיד שהיא הסתיימה. היא משתפרת - אבל היא עוד קיימת. הקבוצה החברתית שלנו הולכת ומתגבשת, הן בגזרת החינוך הביתי, והן בגזרת הישראלים (אגב, לשמחתנו, הן גם חופפות!!). המצב הכלכלי, גם אם רחוק מלהיות אידאלי (ועוד רבה הדרך...) בהחלט במגמת שיפור. השפה נבנית לאטה (לא מספיק מהר לטעמן של נפשות טובות ואוהבות, הטוענות כי לו היינו בבי"ס הילדים כבר היו קוראים שייקספיר, אבל זאת הבעיה שלהן ולא שלנו). ועדיין - קשה. יש ימים שקשה מנשוא. המרחק מהמשפחה מכאיב בקישקע. המחשבה על כך שכנראה לא נוכל לחזור לחיות בארץ לעולם היא מחשבה בלתי נסבלת. הרעב של הילדים לעוד ועוד ועוד חברה הופך בימים מסויימים לכמעט בלתי אפשרי (היום למשל, אחרי שבילינו בחברה מידי יום ביומו כל השבוע האחרון, לימים ארוכים ומספקים, היה לנו יום בית והילדים לא הפסיקו לחפש את מי אולי אפשר להזמין, או ללכת, או לראות...). נכון שלילדיי יש צרכים חברתיים גדולים במיוחד - זה לא חדש לי. אבל כאן הכל מתעצם, כאילו להיות בבית עם עצמנו זה משהו שהם לא יכולים לשאת, זה כואב מידי, מזכיר מידי את האמת.
שוב הגעתי לשעות לא שעות... אני מיטיבה לכתוב אחרי חצות לילה טוב, חלומות פז מלאי רז... מקווה שהלילה אצליח לישון קצת (אה, על נדודי השינה לא כתבתי... טוב. זה לפוסט אחר).
. נשמע לא קל. בקצה הזה אנחנו חושבים ומדברים עליכם וגם מאד מתגעגעים, גם כשזה לא מתבטא בתקשורת.
בדיוק
בחזרה לשלושתכן!וגם אנחנו חושבים ומדברים עליכם וגם מאד מתגעגעים
מחכים כבר לרגע שנוכל לבוא לבקר - צעד כלכלי בלתי אפשרי עבורנו כרגע, אבל מחזיקים אצבעות לחורף הבא...
חלפה שנה מאז הגענו לארה"ב בשנית. שנה מוזרה. חברנו לכמה משפחות ישראליות ומהבחינה הזאת זה "ממש כמו בבית" - גם משפחות עם ילדים בבית, שזה בכלל שוס גדול. מצד אחד זה נעים וחמים. מצד שני - הילדים אוחזים בעברית כבקרנות המזבח, ורק לאחרונה מסכימים להפתח קצת יותר לאנגלית. שזה בסדר, אף אחד לא מאיץ בהם. לאט לאט... יובל פתאום התחילה לרצות לקרוא באנגלית ומי קנדידט טוב יותר למשימה מאשר הארי (תעשה לי ילד) פוטר? אז היא קוראת בקצב הצב ונהנית מכל רגע שהיא מגלה גילויים חדשים של שפה. והילדים מאוד רוצים לחזק את הקשרים שלהם עם חבריהם המקומיים, כך שלא תהיה להם הרבה ברירה אלא להשתפר באנגלית. אני חוזה שנה טובה מאוד מהבחינה הזאת
הקיץ הזה קצת הוציא אותנו מאיזון (כמו תמיד... לא חדש) אבל השנה החדשה על שלל פעילויותיה מתקרבת בצעדי ענק, והילדים מתרגשים לחזרתם של המפגשים והחוגים. אנחנו חברים בקואופ משפחות של חוגים שההורים מעבירים, והשליש הזה אני מעבירה חוג עברית מדוברת (תוך משחק והנאה כמובן) לילדי הקואופ. זה מרגש אותי ואני שמחה עם ההכנות והעלאת הרעיונות.
כלכלית עדיין על הפנים. הלואי שהיה לי משהו קצת יותר מוצלח לדווח עליו... אבל אין. אמן שהשנה הזאת תביא איתה קצת ברכה ורווחה כלכלית. התרגלנו לחיות ככה, מהיד לפה, אבל זה מבעס שאי אפשר לתכנן שום דבר קצת קדימה (למשל, לנסוע למפגש האנסקולינג השנתי הקבוע באוהיו שעומד להתקיים בפברואר) וכל החלטה פיננסית, ולו הפעוטה ביותר, צריכה להתקיים מעכשיו לעכשיו כי מי יודע אם יהיה לי כסף בעוד שבוע (או מחר).
אני חושבת שכולנו התרגלנו לעובדה שכאן ביתנו עכשיו. זה גם מקל על החיבור לאמריקאים, כאילו חצי נמנענו עד עכשיו להקשר מידי שמא תגיע ההזדמנות לחזור... אבל קשה לי להאמין שזה אי פעם יקרה, ואני חושבת שהילדים נרגעו קצת מהחידוש והם מרגישים לגמרי בבית. שזה טוב. טוב מאוד. אז הכי הרבה אני מאחלת לעצמי, על מפתן השנה החדשה ותום הקיץ הממשמש ובא - שייכות. וגם קצת כסף, מה רע?
) והמון יציבות
מה עושים בקואופ חוגים אנשים שאין להם סבלנות לילדים של אחרים?
אשמח אם תפרטי עוד לגבי הרעיון והביצוע של קואופ חוגים!
מה עושים בקואופ חוגים אנשים שאין להם סבלנות לילדים של אחרים?
אה, זה פשוט, טלי! קודם כל, מכירה כאלה שאפילו לילדים של עצמם אין להם סבלנות (מתנדבת להרים את ידי בימים קשים, ככה שזו לא האשמה כלפי אחרים , אלא התבוננות פנימה ). אבל בקואופ יש גם עבודות שלא כוללות לימוד חוג: אפשר לבצע עבודה אדמיניסטרטיבית זו או אחרת (ויש מלא), אפשר להתנדב לארגן טיולים וסיורים, אפשר לעשות עבודות נקיון וסידור המבנה בתחילת ובסוף היום, אפשר להיות משגיחה בחדר "המשחקיה" או בחצר על ילדים שלא בא להם להשתתף בחוג עכשיו, אפשר להיות סייעת בחוג (ואז את לא מלמדת, אלא רק עוזרת ובד"כ זה ענייני "תעזרי לי לאסוף את כל החישוקים" או "בואי ניקח אותם לחצר עכשיו" וכאלה), אפשר להיות אחראית מסדרון בזמן שהחוגים מתקיימים, שאז את מפטרלת ואם צריך את עוזרת לילד שמחפש דרכו לשירותים או מחפש את אמו, ומזכירה לכל החוגים המתקיימים כשיש עוד 5 דקות לסיום... הסידור הוא שכל משפחה (בד"כ האמא...) צריכה לצבור 5 נקודות. לימוד חוג זה 3 נקודות. סיוע בחוג זה 2 נקודות. נקיון וסידור בתחילת היום או בסופו של עוד 2 נקודות. אדמיניסטרציה זה בד"כ 1-2 נקודות, תלוי בתפקיד. ואז בוחרת לך תפקיד למשך כל השליש. אני ממלאת 2 תפקידים - אחד זה לימוד חוג העברית (בשליש שעבר לימדתי יחד עם עוד אמא אסטרונומיה, היה מה זה כיף!) - 3 נקודות, ואני אחראית נוכחות (שזה אומר לסמן בטבלה בבוקר מי הגיע ומי לא הגיע, ולמצוא מחליפים מתוך אלה שנמצאים לאלה שהבריזו) - 2 נקודות. מאוד מסודר, כל העניין הזה!
אשמח אם תפרטי עוד לגבי הרעיון והביצוע של קואופ חוגים!
בשמחה ובששון: הקואופ נפגש מידי יום שישי, בין 10-2. טווח הגילאים של ילדי הקואופ נע בין פעוטות לגיל תיכון. החוגים מחולקים לפי קבוצות גיל: 5-9, 10-13, ותיכוניסטים. לתיכוניסטים האמהות שלהם עושות חוגים מאוד אקדמיים (ממש כמו כיתות לימוד) אבל לשאר, רוב החוגים הם חוגים חווייתיים יותר. כל שליש אורך 10-12 שבועות, שלאחריהם הפסקה קלה של שבועיים שלושה ואז מתחילים מחדש. בכל שליש בוחרים חוגים חדשים, לפעמים ממשיכים חוגים מהשליש הקודם אם היה ביקוש רב והמורה מעוניינת להמשיך.
דוגמאות לחוגים שהילדים שלי בחרו בשליש הזה: הכנת בובות יד, תפירה בלבד, עיתונאות (גיל 10 ומעלה), אמנות/ציור (10 ומעלה), חוג טבע, חוג בניה בלגו, משחקי חצר, מכונות פשוטות - בנייתן ואיך הן עובדות... בעבר הם השתתפו בחוגי ספרדית, מדעים, יוגה ורוחניות, בישול... היו המון חוגים והאמהות ממש מפתיעות עם הרעיונות המגניבים שלהן.
בעקרון היום שלנו מחולק ל-4 פרקי זמן, ובכל אחד מפרקי הזמן ניתן לבחור בין כמה אפשרויות. כלומר, לא כל ילדי הקואופ משתתפים באותו החוג, וזה מאפשר קיום חוגים עם מעט משתתפים יחסית (בקו אופ משתתפות 23 משפחות, לא כולל התיכוניסטים, שלכל משפחה בין 2-4 ילדים, אז יש הרבה ילדודס...). אנחנו שוכרים מבנה שצמוד לכנסיה, שפעם היה גן הילדים של הכנסיה, ככה שיש שם כמה וכמה כיתות ופינות לימוד, יש אולם מרכזי גדול שאפשר לקיים בו חוג שדורש יותר תנועה במידה וגשום או קר מידי בחוץ, יש חדר אחד מאובזר לחלוטין כמו גן ילדים (להלן "המשחקיה"), יש חצר גדולה עם מתקנים ומדשאה גדולה בקדמת המבנה, יש חדרי שירותים ומטבח אחד ענק. אנחנו משלמים שכירות שיוצאת בערך 30 דולר למשפחה לשליש, וצריך גם לשלם ביטוח על כל המשתתפים. על החוגים כמובן לא משלמים כי ההורים מעבירים אותם וזו הפעלה משותפת, אלא אם כן החוג מצריך רכישת ציוד (אבל גם אז, זה יוצא לא יותר משניים שלושה דולר לילד לכל השליש).
הילדים לא מחוייבים להשתתף בחוגים - הם יכולים לבחור לשחק כל היום או מידי פעם אם לא מתחשק להם להיות בחוג שלהם, או לבחור שעה אחת שהם לא רוצים להיות בחוג. הם יכולים להירשם לחוג ולהתחרט, או להחליף או לבחור לא להיות בכלל. אבל אם נמצאים בחוג, צריך לכבד את המורה ושאר הילדים ולא לעשות בלגנים, ולא לצאת ולהכנס מאתיים פעם כי זה מפריע. הילדים וההורים משתפים מאוד יפה פעולה עם העניין הזה. מרבית המשתתפים בקואופ הם משפחות שנוטות לכיוון האנסקולרי של הסקאלה, או לחינוך זורם ורגוע והוליסטי, שזה מאוד נחמד לנו כי מבינים אותנו ולא מפרצפים לנו . אחת האמהות בשליש שעבר ממש התנצלה כשדיברנו על מה אנחנו עושים (או לא עושים ) בבית, כי היא ציינה שהיא כן משתדלת לעשות שעת לימוד אחת ביום... (מה שגרר כמובן, שלל נזיפות-חיבה על מה היא בכלל מתנצלת, כל אחד בוחר מה מתאים לו, וכו'...). מה שעוד נחמד זה המודעות התזונתית של שאר ההורים, כך שנדיר שתראו ילדים מביאים ג'אנק פוד לארוחת צהריים וחולקים אותו עם שאר הילדים, וכשאנחנו עושים מסיבות שכל אחד מביא מנה, המנות תמיד באות עם תיוג מה זה מכיל, ובד"כ המזון הוא נא/נטול גלוטן/טבעוני/בריאותי למורת רוחם של הילדים, ולצהלת ההורים, כמובן (טוב, מידי פעם מישהו עובר ומביא כמה דונאטס... לא ביג דיל).
אשמח לפרט עוד אם מישהו מעוניין, זה באמת סידור מאוד נחמד הקואופ הזה. אנחנו ממש מרוצים.
זה לא בדיוק זכות, זה פשוט סידור כזה שמאפשר לכמת פחות או יותר את התרומה של כל הורה לקואופ. נניח, אם יש אמא אחת שמלמדת שני חוגים, זה לא יהיה הוגן שאותה האמא תצטרך גם לנקות ולסדר ולקחת על עצמה עוד תפקידים... אז מצאנו את השיטה הזאת של הנקודות וזה מסתדר לא רע.
לכל הילדים בקואופ הזכות להירשם ל-4 חוגים (אחד בכל פרק זמן או "שיעור") וכמובן הזכות לא להיות בחוגים ופשוט לשחק ולהיות ביחד עם הילדים והמבוגרים האחרים. הבחירה היא חופשית, כמובן בהתאם לגיל (אבל זה לא שרירותי, נניח אם יש ילד שיכולותיו מתאימות לקבוצת גיל אחרת והחוג המדובר אינו מלא). אם ילדים רבים מידי בחרו בחוג מסויים, והחוג כבר מלא עד אפס מקום, ההחלטה היא שעושים הגרלה. בינתיים לא היה צורך בכך וכל הילדים בשנה האחרונה קיבלו את החוגים שרצו. הילדים שלי כעת רשומים כל אחת ואחד ל-4 חוגים, חוץ ממאיה (בת 9) שבחרה מרצונה להיות רק בשלושה, ושתהיה לה שעה חופשית אחת. הצפי שלי הוא שגם שני קטניי (6 ו-3 וחצי) יהיו ב"שעה חופשית" יותר מאשר בחוגים, כמו שהיה עד כה - הם בחרו חוגים אבל כמעט ולא השתתפו, ואני יכולה להבין את זה, הם עוד קטנים... והבכורה (בת 11) תמיד הולכת לכל החוגים בהנאה ובשמחה.
מידי פעם אנחנו גם מארגנים סיורים, טיולים משותפים, טיולי קמפינג קבוצתי בסופ"ש, הצגות וכד'. זה ממש נחמד, תחושה של קהילה אמיתית ולא רק מפגש חד שבועי שלאחריו לא שומעים ולא רואים אחד את השני.
עוד דבר שלא ציינתי זה, שכל כמה שבועות (חודשיים ככה, אבל זה לא מדוייק) אנחנו עושות אסיפת הורים בערב (מי שלא מצליחה למצוא סידור, מביאה את הילדים איתה והם משחקים במשחקיה או בחצר בינתיים) ואז אנחנו מעלות כל מיני נושאים שונים - אופרציוניים, אדמיניסטרטיביים, וכד' - וכולם רשאים להביע דיעה ולהציע רעיונות ולהגיד את אשר על לבם. הכוונה היא שהקבוצה תפעל בשיטה קואופרטיבית, כמובן עם חלוקת תפקידים כי אי אפשר שיהיה בלגן שלם אבל עדיין שלא רק קומץ יחליטו עבור כולם, אלא שלכל אחד תהיה הזכות להשמיע את קולו. זה עובד נפלא לפי דעתי, בעיקר בגלל הקבוצה הנהדרת שמורכבת ממשפחות עם ראש די דומה מבחינה חינוכית ומבחינת אורח חיים.
ה_עוגיה, מה עוד את רוצה לדעת? אשמח לפרט, אבל אני צריכה הכוונה קצת יותר ספציפית
איזה נחמד שזה מעניין אתכם!
וואלה, רעיון יפה.
רוני, כיף לראותך.
תודה
כיף להיות פה.
אפשר ברשותך להעביר לדף חדש?
אין שום בעיה, אפשר להעביר בכיף (אשמח אם זה ישאר גם כאן, אז אם את פותחת דף חדש, אל תמחקי מפה).
רק עוד שאלה: הילדים נרשמים לחוג ומתחייבים לכל התקופה או שבכל יום מגיעים וממלאים רשימה?
נרשמים למשך השליש (10-12 שבועות) וזה יום אחד מרוכז בשבוע, לא כל יום. מכיוון שההתחייבות היא לא רק של הילדים, אלא בעיקר של ההורים, זה לא לעניין להבריז הרבה (כי כל אחד ממלא איזשהוא תפקיד וכשלא מגיעים אז התפקיד שלך נופל על אחרים). אבל כמובן שאם חולים או יש חופשה או משהו, אפשר ליידע וזה בסדר. הילדים לא חייבים להיות בחוג שבחרו, הם יכולים גם לשחק בינתיים במשחקיה או בחצר - לא מכריחים את הילדים להכנס. אבל מבקשים שלא יכנסו כל פעם לחוג אחר כי זה משגע את מי שמעביר את החוג, ויוצר בלגן בקרב הילדים, וגם יש המשכיות בד"כ לחוג (למשל בחוג העברית שלי, סביר להניח שמפעם אחת לא יזכרו או יבינו כלום אבל מי שמגיע כל שבוע כבר יידע מילים שחוזרתו על עצמן, שירים ומשחקים קבועים, וכד')
בהצלחה! אשמח לעזור עם כל שאלה!
מעשה שהיה כך היה: לפני שבועיים בערך, התחלתי לטפטף ליותם (בן שלוש וחצי) שדי נגמר לי מההנקה. הסברתי לו שעוד מעט מעשה מסיבת ציצי, כמו שעשינו לתמר, ושנאפה עוגה ונתלה בלונים ומה שמתחשק לו, ושלאחריה הוא וציציי יפרדו כידידים. בהתחלה הוא די התלהב ורצה להזמין את כל החברים שלנו למסיבה, אבל אחרי זמן קצר פתאום נפל לו האסימון והוא קלט שזה לא מוצא חן בעיניו, העסק הזה. ניסיתי לשחד אותו במכשיר אם-פי-3 שהוא נורא רוצה כי יש לאחיות שלו, אבל הוא אמר שאם זה המצב, הוא מוותר על האמפי
הערת ביניים: בעקבות אחיותיו הגדולות, נתקף יותם בחיידק ההארי פוטר. אנחנו מכינים שרביטים מקושטים, הוא כל היום מסתובב עם שרביט ביד ומשקפיים שחורים עגולים ומטיל קללות ולחשים לכל עבר. הוא מבקש להתחפש להארי פוטר בחג ההולואווין הבא עלינו לטובה.
פאסט פורוורד לאתמול בבוקר: נסענו לאסוף את יובל מחברתה לוסי, אצלה בילתה את הלילה. לכבוד יום הולדתה, קיבלה לוסי מהוריה שרביט "אמיתי" (= קנוי, שלא כמו השרביטים עבודת יד הבזויים שאנחנו מכינים) של לונה לאבגוד (אחת מהדמויות העיקריות בספרים. ופה הזמן לספר כי לכל דמות יש שרביט שונה ומיוחד משלה, וניתן לרכוש שרביטים אלה בחנויות המובחרות או על גלי האינטרנט). ראה יותם את השרביט ומיד דרש שנרכוש אחד גם לא. אממה? בחנות בה ראיתי שרביטים שכאלה, עלה כל שרביט 30 דולרין טבין ותקילין. ואין ידי משגת להוציא סכום כזה על חתיכת פלסטיק. בהתחלה ניסיתי לשכנעו כי נלך הביתה ונכין אחד בדיוק כזה. נסיונות השכנוע לא צלחו, והילד פצח בטנטרום רועש במיוחד על רצפת הסלון בבית הוריה של לוסי. ואז עלתה לי הברקה: הצעתי לו שלכבוד מסיבת הציצי (שהוא, כאמור, מסרב בינתיים בכל תוקף לקיים) יוכל לקבל שרביט במקום אם-פי-3.
בו במקום קם הילד ממקומו והטנטרום הסתיים במפתיע. הוא הסתכל עלי במבט רציני וקבע - אוקי, אני לא רוצה לינוק יותר. בואי נעשה את המסיבה היום בערב ונלך עכשיו לקנות לי שרביט! אני עוד שאלתי כמה פעמים בפה רפה האם הוא בטוח, והאם הוא זוכר שאחרי מסיבת ציצי לא יונקים עוד בכלל בכלל בכלל בכלל (ועוד כמה בכללים כדי שהעסקה תהיה ברורה לכל הצדדים) והילד בשלו: לא רוצה ציצי, רוצה שרביט אמיתית! (כן, בנקבה. שרביט זה כמו שלל מלים נקביות אחרות, למשל קורקינט, או אינטרנט, או מנשא, או רקיע. תחשבו על זה).
אז עדיין כואב לי להוציא $30 על שרביט, לכן שמנו פעמינו לעבר לינק האיביי החביב עלינו ומצאנו שם שרביות (הרבים הנקבי של שרביט, כמובן) רבות ומעניינות, שמנו ביד על 4 לפי בחירת הילדים (כי אחרי הכל, אם אני משלמת על כל אחת $5 כבר לא אכפת לי לקנות לכולם) ועכשיו אנחנו מחכים לראות האם הצעות המחיר שלנו יתקבלו. ואם לא - יש עוד המון שרביות אחרות שיחכו לנו - יש בשביל כווווללללללם!
ומה עם המסיבה, אתם שואלים? אז אכן, מסיבת הציצי התקיימה אתמול בערב לפי דרישת הנער. אחותו בת ה-11 אפתה עבורו עוגה וקישטה אותה בציור אבסטרקט של ציצי. תלינו בלונים על התקרה סביב גוף התאורה שבפינת האוכל. הגשנו גם חטיפי תירס בגבינה ודובדבנים טריים, ומיץ תפוחים אורגני. אבא חמד לו לצון ותחב שניים מהבלונים אל חולצתו, למען נזכור כולנו את הציצים הטובים שנתנו מחלבם כל כך הרבה שנים לכל כך הרבה ילדים, תמר המציאה כל מיני שירי ציצי, ויותם כיבה את הנרות שעל העוגה (אם יש עוגה, חייבים נרות!) וביקש משאלה בלבו. ואכן, אתמול בערב, לא ביקש הגוזל לינוק בכלל. וגם הבוקר (אלו שני מועדי היניקה הקבועים שלנו) הגיע אל מיטתי בשש בבוקר, ובמקום לבקש לינוק כהרגלו, הוא מיד התחיל לדבר על מתי יגיעו לנו השרביות כבר ומתי אני מואילה בטובי לקום.
תם ו(בינתיים) נשלם סיפור הציצי שלנו
(רק חסרה תמונה של המתוקי במשקפי הארי פוטר ושרבית)
או של עוגת הציצי
אילו רק הייתי מצליחה להוסיף לכאן תמונות... זו מיומנות שמעולם לא הצלחתי לרכוש
(אני לא פה בכלל. אני אמורה לארוז עכשיו לפארק הירדן. ביי. הלכתי)
אני צריכה לשלוח לך למייל, הוא מתוק בטירוף.
אני לא פה בכלל. אני אמורה לארוז עכשיו לפארק הירדן. ביי. הלכתי
אחחחח.... הקנאה. תהנו!
כן, זה אותו המייל. גם אני צריכה לשלוח תמונות... פשוט לא מגיעה אפילו להעתיק למחשב, שלא לדבר על לארגן....
אז את לא מניקה. קטע, אה?
אז את לא מניקה. קטע, אה?
מה שתמר אמרה. קטע לגמרי! נשיקה ענקית לגברבר הצעיר.
לגמרי לגמרי. כבר שכחתי מי אני בלי להיניק... היום עקצה אותו צרעה בגבה ליד העין ודבר ראשון רציתי לשלוף... אבל אז נזכרתי ושמתי לו משחת קלנדולה במקום זה
ועכשיו, עוד יותר קשה לי סביב המטבח, בגלל הריחות. וזה הרגע לווידוע קורע הלב: צאצא מס. 5 שלנו בדרך כן, כן. אולי אני צריכה להכנס לכל הדפים של שיטת המודעות הטבעית לפוריות ולרענן את הידע שלי קצת, כי מסתבר שגם כאשר בטוחים ומקפידים, יש הפתעות. בקיצור - בחילות. וחוש ריח מחודד במיוחד, שמקשה עלי את ההסתובבות סביב המטבח ואת הסיוע לאישי היקר לבשל לכבוד החג. אז אני משתדלת לעשות את כל המטלות שלי לפני שהוא מתחיל להתעסק עם הכבש (בעעעעעעע.... רק להקליד את המילה כבש מעלה בי גועל).
חג שמח ושנה טובה! לשנה הבאה עם עוד גור בידיים!
לגבי האירוח: אפשר לעבור לשיטה שבה כל אחד מביא מנה. הרבה יותר נעים, גם למתארחים. אני יודעת שאני מרגישה הרבה יותר טוב כשאני מגיעה לארוחת החג עם מנה שהכנתי/נו. אחותי ואני מסדרות כך את ליל הסדר המשפחתי. כל אחד מביא משהו, העבודה וההוצאות מתחלקים בין כולם.
או! זה הסימן המובהק לכך שאת בעיצומו של השלב הקשה מכל. כשנגעלים מלהקליד את המילה.
מקווה שעבר בנעימים.
שנה טובה!
בשעה טובה!
צחקתי המון! תודה! איזה כיף לילדים שלך/שלנו שגדלים עם כזה קשר חם ופתוח עם "הציצי"
ואני גם כל כך שמחה שחזרת לבאופן, ולו למעט.
שנה טוב מאוד!
בדיוק ככה
איזה יופי רוני!ומסכימה פעם שניה עם בשמת, לגבי האירוח. אנחנו אירחנו שתי משפחות חברים. כל משפחה הביאה משהו והחלטנו שלא משתוללים עם יותר מדי מנות וכמויות של אוכל. יצא שהכנתי דג (פילה. לא מתעסקת עם ראשים), אורז, פשטידה (שהחלטתי עליה בדקה התשעים) ועוגה. באמת כלום לאירוח של 14 איש (היה שמח. ששה מבוגרים ושמונה מתרוצצים).
בשעה טובה
התרגשתי מהסיפור וגם מהווידוי
נהדרות אתן! תודה!
אפשר לעבור לשיטה שבה כל אחד מביא מנה
אה, בטח. האורחים מביאים מנות, בוודאי, רק שאנחנו תמיד מרגישים שזה לא יהיה מספיק ומכינים בעצמנו לפחות 6 מנות נוספות אם לא יותר (וכשחצי מהאורחים טבעונים וצמחונים, מי יביא את הכבש??) אז יוצא שאנחנו מכינים וטורחים הרבה יותר ממה שצריך. כאלה אנחנו. את יום האירוח, אגב, סיימתי שדודה. עזרתי לגבי קצת לסדר ולנקות, ואז הודעתי לו שאני נופלת למיטה. וכך היה. בשבע וחצי בערב כבר נחרתי... חררררררר
אז מה יש לנו בינתיים? להלן רשימת הפעילויות לשבוע העמוס שלנו:
ביום שני (תפוחי אדמה...) - יש מפגש חדש שהצטרפנו אליו, שאנחנו עוד לא יודעים עד כמה נתמיד, אבל בינתיים נראה נחמד. זה במרחק חצי שעה נסיעה, בבית של מישהי. מאוד רגוע וזורם, נחמד, קטן ואינטימי.
ביום שלישי (תפוחי אדמה...) - מתחיל מחדש מפגש החנ"ב רב המשתתפים שאנחנו אוהבים וקבועים בו. חצי שעה, שלושתרבעי שעה נסיעה ככה... רחוק אבל שווה.
ביום רביעי (תפוחי אדמה...) - או! זה היום שלי. בימי רביעי יש מפגש אמהות (שרובן כבר שולחות את הילדים לביה"ס) לקפה בוקר נחמד. מפגש קבוע עם חברות ותיקות משנים שנימה. לא מוותרת! הילדים רשאים להצטרף או להשאר בבית או אצל חברה, כאוות נפשם. אחה"צ יש לשתי הגדולות שעורי מוזיקה (הבכורה לומדת פיתוח קול, השניה פסנתר) שלאחריו המורה למוזיקה שהיא חברתי האם המחנ"בת דון (DAWN... באנגלית זה נראה ונשמע קצת יותר טוב, לא?) משאירה את שני בניה אצלי ויוצאת לעבודת כפיה. ברטר נחמד שכזה - שעורים תמורת שמרטפות. הבנים נשארים אצלנו עד רדת הליל, בד"כ בין 9-10, כשאמם מסיימת את עבודתה.
ביום חמישי (הפתעה נעימה - שק מלא תפוחי אדמה!) - זה אכן יום ההפתעות שלנו. אין לנו שום דבר קבוע ביום הזה. יש איזה מפגש שאפשר ללכת אליו אבל לא לחוץ לנו, חשבתי לעשות מהיום הזה פעם בחודש יום מנהטן ולנסוע לתור את העיר הגדולה על מוזיאוניה וגלריותיה ורחובותיה המעניינים, אבל בינתיים עם הבחילות והעייפות אני אחכה עם זה. אני זוממת להפוך את יום חמישי ליום בית ולגרור אלינו חברים במקום לצאת שובפעם מהבית...
ביום שישי (די, נמאס לנו מתפוחי אדמה. נבשל קינואה) - קואופ! אשר עליו הרחבתי רבות פה למעלה. שזה אומר אופס! בימי חמישי אני ודאי אצטרך לעשות קצת הכנות לחוג העברית שלי שאני מלמדת בסמסטר הזה.
שבת ראשון - כבר נגמר הכוח... מנסים לפגוש חברים, לטייל קצת, להיות עם אבא. ושוב מתחיל לו השבוע מהתחלה לה לה...
דברו איתי בעוד חודש - נראה מה יהיה מצב הבחילות שלי, והעייפות, והכוחות באופן כללי... נראה אם אצליח לשרוד את השבוע הנ"ל.
בשעה טובה
זה כי יש לי ילדים מאוד מאוד חברתיים. אם אנחנו לא "פוגשים מישהו" במשך יומיים רצופים, הם מתחילים לטפס על הקירות ולבכות שהם אומללים ומסכנים ואין להם עם מי לשחק (אהמממ.... מה עם לשחק עם אחותך? בשביל מה עשיתי כל כך הרבה מכם?). תכל'ס, מספיק להם שתהיה להם חברה אחת או שתיים וכולם מסודרים, אבל במיוחד עם הגדולות, אם זה לא יהיה באיזה מפגש, יהיה מאוד קשה לארגן להן חברות כל יום (גם כי הן רחוקות, אין להן בקרבת מקום חוץ מחברה אחת שהן מתראות איתה המון, וגם כי לחלק מהחברות יש כזה לו"ז צפוף שהלו"ז שלנו נראה הכי מרווח וזורם שאפשר - 2 חוגי העשרה מידי יום, לימודים מסודרים שלוש שעות כל בוקר, ואמהות פוצות שצריכות שיקבעו איתן חודשיים מראש וגם אז כבר אין מקום אז בואי נראה מה אנחנו עושות במאי 2013?). במפגשים אנחנו פוגשים גם ילדים גדולים.
האמת שתכל'ס, יוצא שיש לנו שני מפגשים (שאחד מהם קטן ואינטימי מאוד, והשני גדול והמוני ומאורגן יותר) וקו אופ. שאר הזמן יחסית רגוע וסביב הבית, ככה שזה לא כזה נורא
הם תמיד היו כחולים. כוכבים ורודים זה בתפוז
אה! חחח טוב. יצאתי פיתה.
לא התכוונתי שזה נורא
בשבילי זה אולי נשמע עמוס, אבל זאת אני.
שנה טובה ונהדרת עם החדשות החדשות
תרגישי טוב וכל הכבוד לך על הכל !!!
חיבוקים
(אנחנו כרגע יוצאים למפגש אחד בשבוע, ובלי להיות בהריון זה כ"כ מתיש אותי...)
החווה
עוד מעט נצא לחווה, לאסוף ולקטוף ירקות לשבוע החדש. חברתי מישל הכירה לי את החווה כאשר הזמינה אותנו יום אחד לבוא איתם לקטיף. הרעיון של החווה הזאת הוא כדלקמן:- ראשית כל, זו חווה אורגנית מקומית. כבר מתחיל טוב.
- מי שרוצה את הפריווילגיה לקבל ירקות טריים פעם בשבוע מהחווה, צריך לרכוש SHARE מראש. אפשר לרכוש אחד אישי, או משפחתי, העלות בהתאם.
- ברגע שרכשת SHARE לעונה של אותה שנה (זה נע בערך ממאי עד תחילת נובמבר, שאלה החודשים שניתן לגדל פה משהו, בניו ג'רזי הזאת. בחורף קפוא מידי, שום דבר לא צומח חוץ מהחוב לבנק, עקב עלויות חימום), את רשאית לבוא ולאסוף את החלק היחסי שלך מתנובת החווה, אחת לשבוע.
- התנובה מחולקת בשני אופנים: האחד הוא דוכן הירקות שנראה קצת כמו זה מנייבערס (טייק דה וואן מלון אנד פוט איט און דה שלף, להלהלהלהלה...), בו הירקות והשורשים וכל מה שצמח באותו שבוע מסודרים יפה בארגזים מתחת למשקלים. עליך לשקול את החלק שלך (יש שלט קטן שמסביר כמה מותר לקחת) ולקחת לפי גודל המנה שלך. הכמויות בד"כ אדירות - בשבוע שעבר קיבלנו כמעט 20 קילו עגבניות! הכנו המון רטבים ושקשוקות השבוע... ושמרנו לעיתות מצוא.
- האופן השני הוא קטיף בשדה. ישנה רשימה בדוכן בה מצויין מה ניתן לקטוף השבוע, ובאילו כמויות. הקוטפת נוטלת את שלל ילדיה ושולחת אותם לעבודת כפיים בשדה. שלחו עלינו את יצחק קדמן, למה לא?
- בכל שבוע התנובה משתנה - לפי השבוע והחודש המתאים. בכל פעם גדל משהו אחר ובכמויות אחרות. אפשר להכנס לאתר ולבדוק מה יש השבוע וכמה, ואפשר פשוט להגיע ולהיות מופתעים! זה הכי כיף, בעיני.
אז מהשבוע הזה, החווה בידינו! היום אנחנו יוצאים בפעם הראשונה לאסוף ולקטוף את כל הירקות המעולים, האורגניים, המקומיים, הטריים!! שהם בבעלותנו הבלעדית והיחידה
הלוואי שבארץ אפשר היה לעשות כזה סידור ברור ומאורגן !
ובכלל נשמע אחלה סידור לירקות אורגניים במחיר סביר .
לגמרי. אף אחד לא יעלה על דעתו לקחת יותר ממה שאמורים, או לבוא לאסוף בחווה בלי ששילמת על חלקך מראש (החווה פתוחה, אף אחד לא בודק אותך. את עושה הכל לבד - חותמת בספר ליד שמך, בודקת את הכמויות, אוספת בעצמך).
אחלה סידור לירקות אורגניים במחיר סביר
מה זה סביר - מצחיק אפילו! המחיר יוצא לא יותר מ 20-25 דולר לשבוע, ל-SHARE משפחתי. שזה המון ירקות בשביל כלום כסף. אני שילמתי לסו $100 על כחודשיים של איסוף (מאמינה שיצא לי 7-8 שבועות, לא כולל השבועות שקיבלתי במתנה מסו ומישל כשלא יכלו לאסוף או כשרצו רק חלק מהמנה שלהן). אם קונים SHARE לכל העונה, המשפחתי צריך לעלות סביב ה-$600 שזה בוכטה גדולה לשלם בבת אחת, אבל משתלם לטווח הרחוק.
היום אספנו בשמחה מהדוכן כ-3 קילו עגבניות, 4 חצילים יפהפיים, דלעת אחת ענקית, 2 ראשי חסה, 2 ראשי קייל, 2 צרורות פטרוזיליה, כרוב סיני גדול, מלאמלאמלא עגבניות שרי, כמעט קילו ארוגולה (רוקט), צרור צנוניות, 6 פלפלים אדומים גדולים. מהשדה ליקטנו ואספנו עוד כמה קילוגרמים טובים של עגבניות שמיועדות לרטבים (פחות מתוקות), 2 קופסאות של שעועית ירוקה, מלא תבלינים טריים (כולל נפית החתולים, לוטם_מרווני תהיה גאה בנו!!), עוד קצת עגבניות שרי כי הילדים היו רעבים והתחשק להם לנשנש והיה מותר לאסוף עוד קופסה אחת גדולה, ומין פרי מצחיק וחמוד כזה שקוראים לו HUSK CHERRY שגדל על שיחים כמו עגבניות שרי קטנות מכוסות במין כיסוי עלים עדין, שמלקטים מהאדמה כי רק כשהם נושרים יודעים שהם בשלים. פסחנו על איסוף אדממה (הבאנו בשבוע שעבר 3 קופסאות מלאות באדממה מתוקה וטריה, אין דברים כאלה! השבוע היה לי פחות זמן אז ויתרנו בצער רב)ופלפל חריף ובזיליקום ופרחים לרוב ובמיה שאנחנו לא אוהבים. ככה שבנוסף למה שקיבלנו, יכולנו לקחת הרבה יותר
היתה שם היום גם אמא אחת עם 3 ילדים גדולים שהיה ברור לחלוטין שהם בחינוך ביתי, אחרת למה הם שם בבוקר יום רביעי באמצע שבוע הלימודים? אבל התפדחתי לשאול אותה... היא הסתכלה עלי ועל ילדי המלקטים שעועית ירוקה, אני הסתכלתי עליה ועל ילדיה המלקטים שעועית ירוקה, שתינו התפדחנו, חייכנו, ושתקנו. אולי בשבוע הבא...
(אבל אין לנו כסף או אזרחות, ואני לא יודעת אנגלית ושונאת כשקר... בקיצור- מקווה שנבקר מתישהו
)
תני את הכתובת , אנחנו באים !!!
וכיף לקרוא את הווידוי קורע הלב, שיהיה קל ועם המון נחת!
שנה טובה
גם לי! זהו - שכנעת אותי: אני קונה share
וגם אנחנו באים/ות!!!!
. (מקווה שאולי לא הבנתי נכון).
בזמנים כאלה, הביטוי "הכל לטובה" מעודד אותי. אולי יעזור.
חשבתי עלייך בימים האחרונים. כנראה שהיתה סיבה.
מאחלת לך רק טוב. המשפחה שלך נשמעת נפלאה, אהובה ואוהבת.
מסיבת ציצי
איזה סיפור נפלא!
מזכיר לי שכל פעם שאנחנו עושות מסיבת פרידה למתנדבת של אגודת המיניקות האוסטרלית, מישהי אופה לה עוגת-ציצים. כיוון שערבי הפרידה האלה מתקיימים בד"כ באיזו מסעדה מקומית, יש לזה אפקט ציבורי משעשע.
שלא לדבר על חבר הפרלמנט שפעל ועשה דבר-זה-או-אחר למען קידום הנקה, וקיבל עוגת-ציצים ורודה ועסיסית לאות הוקרה.
רק אתמול התיישבתי לקרוא את הדף המרתק שלך, וכך קראתי ברצף את הבשורה המשמחת ואת הבשורה המעציבה.
אמנם אינני מחברותייך המוכרות, ובכל זאת .
אני מודה לכן על החיבוקים והמחשבות, לחברות המוכרות והפחות מוכרות... כל חיבוק כזה עוזר. עוזר לדעת שיש לי שחושב, שמבין, שלא יפרצף על זה ש"כולה שבוע 10 אין על מה להתאבל עדיין" (אבא שלי, ברגישותו כי רבה) או יגיד ברגישות פילית של גבר "אל תהיי עצובה, נעשה עוד אחד" משל היה סופלה שלא עלה יפה ואפשר פשוט להכין אחד (בעלי יקירי האהוב, ברגע של נסיון לנחמני, מתוך הכוונות הכי טובות, ובכל זאת יצא עקום משהו). בקיצור - גברים לא מבינים. אז תודה על היותכן
ויש לנו פרוייקט משפחתי חדש - קיבלנו ספר היסטוריה שנקרא A Child's History of the World שנותן סקירה כללית החל מהווצרות כדור הארץ ועד ימינו (פחות או יותר). אחת האמהות בקבוצת החנ"ב שלנו קיבלה תרומה מהספריה שלהם של 30 (!!!) ספרים שכולם אותו הדבר, ותרמה ברוב טובה את הספרים לחברי הקבוצה, וכך נתגלגל הספר הנחמד הזה לידינו. אנחנו נהנים לקרוא בו ביחד ולשוחח ולהתפלפל ולגלוש הלאה והלאה בשיחות על הנושאים שהספר מעלה. איזה כיף לקרוא ביחד כמשפחה הקטנים חצי מאזינים, חצי משתתפים בשיחה, חצי הולכים לענייניהם (יא ווארדי, כמה חצאים... מזל שאין בניו ג'רזי מפקחת, היו לוקחים לי את תעודת ההוראה בחשבון), הגדולות לגמרי בעניין (למרות שזה לא הארי פוטר, עם כל הכבוד), ולי ממש כיף
אני לא מכירה אותך ובמקרה הגעתי לדף שלך....קראתי אותו מתחילתו ועד סופו ללא הפסקה בשעה מאוחרת של הלילה ופשוט נהנתי נפעמתי ושקעתי בסיפור שלך
אני אמא בהתלבטות לגבי חינוך בנותיי ונהדר לקרוא אותך כאמא שעשתה שינוי וכ"כ פתוחה!!! כמה אומץ....הלוואי עלי!
למרות שאיננו מכירות אני שולחת לך חיבוק חם...
כמי שכמעט איבדה בשבוע 8 ושפכה נהרות של דמעות....ואיבדה סופית בשבוע 34 אני יודעת ומבינה לליבך שאין קשר לשבוע וקשה לנחם
מאחלת לך הרבה טוב ואושר...לך ולכל המשפחה
אדוה
בהצלחה רבה לך בהתלבטויותייך ובהחלטותייך! אם אני יכולה לעזור באיזה אופן אשמח מאוד (פה, או בספר הפרצופים הנודע לשמצה שם אני נוטה להסתובב לי...)
- בחמישי שעבר, ערב יומולדתי (11 באוקט.), התחלתי לדמם בכמויות מטורפות כתוצאה מההפלה. המיילדת שלי ביקשה לגשת למיון. ניגשתי, הם נלחצו קצת, אבל הדימום עצר לאחר זמן מה ושוחררתי הביתה בחצות. הדימום נעצר לחלוטין למשך יומיים.
- פאסט פורוורד 48 שעות: מוצ"ש, אני מתחילה לדמם שוב בכמויות היסטריות. התחושה היא כאילו מישהו פתח את הברז ושכח לסגור. שוב טלפון למיילדת, שוב מבקשת שאגיע בדחיפות למיון.
- במיון אני לא מפסיקה לדמם כמויות מטורפות, וללדת קרישי דם בגודל של אשכולית. בטוחה שכל רגע לוקחים אותי לגרידה וגומרים עם הסיוט הזה. במקום זה, הם מנסים לעצור את הדימום בכל מיני דרכים אחרות, מנסים להמנע מגרידה בכל מחיר. אני ממשיכה לדמם כל הלילה - מ-9 בערב ועד 6 בבוקר, שאז הם קולטים שמצבי ממש לא טוב ועושים שני דברים: בודקים שוב את הדם כדי לראות את מצב ההמוגלובין, ולוקחים אותי לאולטרסאונד סוף כל סוף.
- באולטרסאונד מגלים המון המון קרישים ושאריות של ההריון בדיקת הדם מגלה המוגלובין 6. תענוג צרוף.
- בשלב הזה מריצים אותי לחדר ניתוח לגרידה סוף סוף. אני סופר בעד לתת לגוף לעשות את שלו, זו היתה התכנית שלי, להפיל בביתי בדיוק כפי שאני יולדת את ילדי בביתי, אבל לא חשבתי שכשהגוף לא עושה את שלו אז נותנים לו להגיע לכאלה מצבים
- לקינוח אני מקבלת מנת דם, שמעלה את ההמוגלובין שלי לשיא עולמי - 7.
- כמה שעות אח"כ אני נשלחת הביתה אחר כבוד. עם המוגלובין 7 ול"ד ברצפה.
עמכם הסליחה על היעדרותי הבלתי מוסברת (ולא שלא נעדרתי כבר בעבר,,, אבל הפעם באמת יש לי סיבה מספיק טובה ).
נשיקות ואהבה.
רוני
כיוון שקרה לי משהו דומה (לא זוכרת אם אי פעם דיברנו על זה), אז מזכירה לך:
לנוח.
לוקח המון זמן לבנות מחדש את הדם.
מי יכול להכין לך המון כבד קצוץ אורגני? איברים פנימיים (אורגניים בלבד, רצוי מאוכלי עשב, אחרת את אוכלת רעל צרוף)? הודו אדום? יש שם פלורדיקס? ביצים?
כל הכבוד להורייך, איזה יופי.
שולחת עוד חיבוקים מרחוק
בכל אופן:
נחה המון. מתחזקת מיום ליום, היום סוף סוף ראיתי התחלה של צבע לשפתיים שלי כשהבטתי בראי!
גבי מכין לי כבד וגם קרפצ'יו מבשר אדום, בטח שאורגני אוכל עשב, לשמחתי קל יחסית להשיג פה. יש לי גם כמוסות כבד שקיבלתי מחברה (אוכל עשב, כמובן) ואני נוטלת מנה יפה מהכמוסות הללו מידי יום. כרגע אין לי פלורדיקס, אבל בתכנון להביא. אני בטוחה שיש בהול-פודס. ביצים יש לנו, ואפילו טריות מהתרנגולות של השכנה! שותה המון חליטת סרפד, שייקים ירוקים, כל עלה ירוק אפשרי בכל קונסטלציה אפשרית. חברה נוספת שלי הביאה לי משלוחה של מיץ רימונים אורגני טבעי. אני מטופלת כאן יפה, מכל הכיוונים, וזה מחמם את הלב לראות את ההתגייסות בין החברים, וכמובן הורי המדהימים שעזבו הכל ובאו בלי להניד עפעף (בלי שביקשתי, אמא שלי פשוט אמרה שהם באים וזהו).
הדבר היחיד שאצטרך לטפל בו בהמשך זה הפוסט טראומה, ההלם, ההתמודדות עם האבדן שבכלל עוד לא התחלתי לעכל מרוב כל הבלגן הזה, והכעס הגדול שיש בי על כל כך הרבה דברים: על הצוות במיון שנטל החלטות שגויות, על רופא הנשים בבית החולים שהתנהג בצורה כל כך לא מכבדת ודיבר אלי לא יפה וזלזל ברצון שלי להבין ולדעת מה עושים ולמה במקום לשתוק ולפעות בשקט, על המיילדות שלי שידעו שאני הולכת לבית חולים בפעם השניה ולא טרחו אפילו פעם אחת להתקשר אלי ולשאול לשלומי ואיך הכל נגמר. כאן הטיפול הנשי אצל מיילדת הוא מאוד נפוץ ושגור - כל עוד מדובר בלווי נשי בריא לא צריך ללכת לרופא והמיילדת יכולה הכל, כולל מרשמים כולל אמצעי מניעה, בדיקות פאפ, הכל... ככה שהיתה לי ציפיה מהן בתור אלה שמלוות ומכירות אותי ונכחו אפילו בלידה של תמר. ואני מאוד מאוד מאוכזבת. עבר שבוע שלם ואף אחת לא טרחה להרים טלפון. אז אני כועסת ומלאה ברעל הזה ומזה יקח לי עוד הרבה זמן להתנקות.
שולחת חיבוק חזק. שמחה על כל התמיכה שאת מקבלת.
את יודעת, כשתרצי לטפל בכל השאריות הריגשיות של החווייה הקשה הזו - אני פה !!!
הדבר היחיד שאצטרך לטפל בו בהמשך זה הפוסט טראומה, ההלם, ההתמודדות עם האבדן שבכלל עוד לא התחלתי לעכל מרוב כל הבלגן הזה, והכעס הגדול שיש בי על כל כך הרבה דברים
כן לי זה היה מאוד קשה, ואולי משום כך לא הזכרתי את זה בכלל... במקרה שלי (הפלה טבעית בסוף חודש שלישי, דימום מטורף שלא נפסק, ניתוח חירום) זה גם אמר, לא יהיו עוד ילדים נקודה. ולוותר על החלום הזה, דרש התמודדות. מעניין שאני קיבלתי את כל מה שקרה באופן רציונאלי לגמרי. ההתמודדות שלי האמיתית היתה דרך יצירה בידיונית, דרך מותה של דמות בדיונית לחלוטין. אולי קל יותר להתאבל על גיבורים ספרותיים מאשר על חלומות אמיתיים.
בזמנו לי עזר מאוד התמיכה בפורום אובדן הריון בתפוז.
מאחל לך התאוששות קלה פיזית וגם נפשית
תגידי לה שחברה שלך אחרי דלקת במוח והתקפת גב מהגהנום, גם עושה את זה למשך שבועות וחדשים והילדים יוצאים בסדר
ככה את באה לי בפלוני? ובדאבל אתרים?
תקשיבי, לא בטוח שכדאי שאני אגיד לה את זה. את שוכחת שזו אמא שלי. תשאלי את זאת שהשם של בעלה זהה לשלך... היא כבר תספר לך עליה. בולדוזר פולני במיטבו - היא עוד עלולה לשלוח עלייך את הרשויות.
אומרים שזה מפתח את הקוגניציה ומונע אלצהיימר.
המוח של מודה לכן.
מחוסר האונים לנו כהורים...מאוד מזדהה כי הייתי השמירת הריון חצי שנה ואחרי זה מושבתת מלא זמן בגלל התאומים...
אולי שאמא שלך תצא איתם לטיולים ארוכים? לפחות עם הקטנים...
מה שהיא לא תשלח , אני יכולה לשלוח עליו את אמא שלי שתאכל אותו בלי פלפל ומלח. . עירקיות לוקח פולניות. שמרי על עצמך יבדלכ.
אוי רוני.
באמת קשה לכעוס על הורים שמתגייסים ככה לבוא ולעזור - אבל איזו מין עזרה זאת אם היא באה לעזור במצב חירום כל כך קשה, ושנייה אחרי שהיא נוחתת היא כבר שכחה מה עברת?
לפחות תביני שזו שריטה במוח שלה.
אל תעני אפילו.
תגידי לה, אמא, כמעט מתתי עכשיו. אין לי מספיק דם לקום. אני אענה לך אחרי שאחלים (בעוד שנה).
רוני, אל תאשימי את עצמך. בחייך! את אפילו לא קולטת כמה את חלשה. איבדת המון דם. את קולטת מה זה המוגלובין 7? את צריכה לנוח. לשכב. אפילו לא לשבת. לאכול טוב ולשכב.
להשתדל לא לדבר, זה מעייף וגוזל המון כוחות.
לא לענות על שום רעל ששולחים לעברך - לחשוב בלב "מסכנים, שרוטים והזויים" ולשתוק. זה לא קשור אלייך. זה לא נוגע לך.
הלוואי שאפשר היה לקבל עזרה אך ורק מאנשים תומכים, מכבדים ומפרגנים.
אמהות כמונו יכולות רק להתנחם בדבר אחד: אנחנו לא כמו אמא שלנו.
אם לילד שלנו תהיה תאונת דרכים והוא ישכב עם שתי רגליים מגובסות בבית, לא נבוא לעזור לו בעזרת הנזיפה "למה אתה לא ממשיך את ריצות הבוקר שלך? אתה יודע כמה חשוב לעשות פעילות גופנית!"
מקווה שהיום יותר טוב.
מצטרפת לכל מילה של בשמת. תני לעצמך להתחזק.
נשיקות!
אני מקווה שאת מתאוששת ומחלימה....אני לא יודעת אם את אוהבת אבל טחינה משומשום מלא עשתהנפלאות לכמה מחברותי שהיו זקוקות להעלות את ההומגלובין.
שולחת לך חיבוק
קבלי אחד טרי מהיום
לי נשמע מוזר אבל יש לי חברה שנשבעת במי תמרים (6 תמרים מושרים בכוס מים חמים ללילה לאורך תקופה) להעלאת ההמוגלובין.
גם תה עלי פטל (שוב, שווה בירור אם איזו מומחית)
מקווה שאת לוקחת לעצמך כמה מנוחה שאת רוצה וצריכה.
אמא שלי שמסתכלת בי בעיניים מאשימות כי חוץ מלרבוץ ולקרוא ולהיות על המחשב אין לי כוחות לכלום. מחפשת פרצה לשכנע אותי לשלוח ילדים למסגרות כי "אני לא במצב".
כל מי שמתמצאת מבינה, שהתוצאה של המוגלובין 6 משקפת למעשה מצב קודם, ובפועל ההמוגלובין שרוני הגיעה אליו אחרי הניתוח היה בעצם 5.
כל מי שמתמצא מבין, שעירוי דם לא באמת מחליף את אובדן הדם אלא נותן קביים לזמן קצר מאוד (הכדוריות האלה גם מתות מהר מאוד, לא כמו דם רגיל).
שזה אומר שרוני במצב של חולשה קיצונית ביותר, וברור שלא יכולים להיות לה כוחות יותר מאשר לשכב.
המקסימום זה "לרבוץ ולהיות על המחשב" וגם זה מעייף.
במצב הקיצוני הזה, החמור, שלא היה באשמתה של רוני בשום אופן (כי היא גילתה אחריות מלאה) אבל לגמרי היה באשמת בית החולים והטיפול הרשלני והלקוי שלו - אמא שלה מאשימה אותה שאין לה כוחות?
מנסה לנצל את החולשה של רוני במצבה הקשה כדי לבטא (בוודאי לא בפעם הראשונה) את הסתייגותה מהחינוך הביתי ולגרום לילדים להישלח למסגרות?
זה רעל.
וזו המלה הכי עדינה שיש לי לומר על זה.
האמת שיש לי מלים הרבה יותר חריפות.
אני לא כועסת על אמא של רוני: זה ברור לי, שמדובר באדם מבוגר, מקובע בדיעותיו עד חוסר יכולת לכבד או לקבל את הזולת (כמה שנים ייקח לה להשלים עם עובדת החיים שנכדיה בחינוך ביתי?), ועוד כמה מאפיינים שלצערנו נפוצים מאוד בקרב הורים רבים.
אני כן באה לתמוך ברוני מצד אחד - בכך שאני אומרת לה בגלוי שאין מקום לרגשי אשמה ושאין מקום לצפות מעצמה לקום. להיפך, היא חייבת להפנים שמצבה מאוד חמור ועליה לשכב ולהיות מטופלת באהבה ובמסירות.
ואני כן באה לקרוא לילד בשמו ולהגיד לרוני - זה רעל. הוא נובע משריטות של ההורים, כי רעל כזה מבטא ההיפך מאהבה כלפי הבת שלהם.
וחשוב לי להגיד לרוני שזה רעל ושאסור היה שיופנה נגדה, כי במצבה מתערער לה הביטחון. היא אמנם מרגישה שזה לא היחס שהיתה צריכה לקבל, אבל חלק מהרעל כבר פעפע פנימה והיא מתחילה להרגיש שהיא "לא בסדר". בזמן שהיחידים שלא בסדר הם אלה שמרעילים.
והסיבה השלישית שחשוב לי לקרוא לילד בשמו ולהגדיר את ההתנהגות המרעילה והלא אוהבת ככזאת, הוא מפני שיש פה מצב מבלבל בצורה בולטת:
בסך הכל, ההורים שלה אוהבים אותה עד כדי כך, ומבינים את חומרת ההפלה עד כדי כך, שהם תיכף ומייד עזבו הכל והתייצבו לעזור. יתרה מכך, הם באמת עוזרים, פיזית!
אבל באותו זמן, מרעילים נפשית
זה כל כך עצוב, וכל כך מתסכל, וכל כך אין מה לעשות בעניין, שלדעתי הדבר היחיד החשוב הוא שרוני תראה נכוחה ותבין לעומק, שההתגייסות שלהם והעזרה הפיזית מבטאים אהבה מעשית של הורים אוהבים. אבל שהדיעות והמלים שלהם, לא מבטאים אהבה. ממש לא. מבטאים חוסר קבלה שלה, חוסר כבוד כלפיה כאדם בוגר וכאמא לילדים, והמון רעל.
פתאום כל כך התגעגעתי שהיה לי צורך לקרוא שוב הכל מההתחלה.
גם מהפייסבוק נעלמת לי..
יש לך מה להוסיף?
. פרטים נוספים בדף ברוך בואך לאתר באופן_טבעי
ביקור ראשון שלך?המלצת השבוע
עקרון_הרצף
דיון מעמיק בספר ששינה את חייהם של רבים מאיתנו
אז לחיות בשבט אנחנו לא יכולים כבר.
אבל לא להשאיר את התינוק שלנו בתינוקייה אנחנו יכולים.
לחיות בבקתה בלי מים זורמים, חשמל, מזגן, תנור, בגדים, מזון מוכן, קריאה, כתיבה, תקליטים וכו' וכו' וכו' אנחנו לא יכולים כבר (ולו רק מפני שצריך לשלם אצלנו מיסים על הבקתה ועל האדמה ויש חוקים נגד עירום פומבי... ).
אבל להבין את התינוק, כשהוא מושפע באופן שלילי מהחשמל, הבגדים וכל השאר אנחנו יכולים. כי אנחנו מבינים שהוא לא בנוי לזה, שזה לא היה אמור להיות ככה, וזה עוזר לנו לגלות אמפתיה וגם קצת לעשות שינויים שיקלו עליו (למשל, מבינים את החשיבות של כיבוי החשמל כדי לעזור לתינוק לישון, או של טיול בחוץ במנשא כדי שהתינוק יראה חושך וכוכבים ויצליח להירדם)
(מתוך המלצות_דפים)
לשירות הקהילה
מה_חדש - עדכונים אחרונים באתר
ככר_השוק
מדור_קבוצות_חינוך_ביתי
עזרת_הקהילה_למשפחות_נתבעות
דפים_באקראי
שיתוף ותמיכה בנושאים מגוונים, ברוח קהילת באופן, אפשר לתת ולקבל "באתר השיתוף והתמיכה".
http://www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?support
מי_פעיל_עכשיו
- ֳ©ֳ¥ֳ°ֳ÷_ֳ¹ֳ¸ֳ¥ֳ¯
- יונת_שרון