שאלות של ילדים

אנונימי

שאלות של ילדים

שליחה על ידי אנונימי »

זה המקום לשאול, להישאל ובעיקר לענות :-)
ראו גם [po]בורות בחינוך הביתי[/po] , [po]ללמד סקרנות[/po] , [po]שאלות מחפשות תשובות[/po]

[spoiler=דיונים כלליים על שאלות של ילדים]
[b][po]מיכל שץ[/po][/b] (2004-08-28T11:58:52):
היום בבוקר הבת שאלה שאלה, שלא היו לנו שום כלים לענות עליה, והיא העלתה בי כמה תהיות.
אתחיל בשאלה שלה, לא בניסוח המדוייק, אלא ברוח היא שאלה משהו בסגנון "איך יודעים אם היקום הוא אינסופי או סופי, ואם יש לו סוף (קצה) איך יודעים איפה הוא?" אחרי שאבשלה ענה לה שזו שאלה מאוד מסקרנת ובעצם עוד אף אחד לא מצא את התשובה התחילה סדרת שאלות או הצעות בסגנון "למה שלא ישלחו רובוט שיסע לקצה היקום?..." והם דיברו קצת על כך שזה מאוד רחוק , אז יגמר לו הדלק, ורגע אז למה שלא יסעו במהירות האור, ודיון קצר על זה שזה עדיין לא מספיק... פיזיקה למתקדמים (יש לציין שהיא עוד לא בת 8)

אז זה לא שאני מוטרדת מ [po]בורות בחינוך הביתי[/po].
התשובה האינסטנקטיבית שלי היתה "אולי כשתגדלי, תלמדי ותהיי פיזיקאית מוכשרת ותגלי את התשובה". אבל לא אמרתי את זה, זה נראה לי מעמסה גדולה מדי. ואולי אני טועה?

אז מה השאלה בעצם? איך מתומדדים עם שאלות שאין עליהם תשובה?
אני בטוחה שבאותו רגע היא רצתה תשובה פשוטה, והיא לא רצתה (ולא קיבלה) שעור בפיזיקה.
אז איך מצד אחד משמרים את הסקרנות הטבעית, בלי לעמיס מידע או ידע מיותר (שלא ביקשו), ומצד שני מבהירים שיש איזשהו בסיס רחב של ידע והשכלה שצריך לרכוש לפני שמסוגלים למצוא תשובות לשאלות כאלה. שבעצם אם היא באמת רוצה תשובה היא תצטרך ללמוד המון דברים שאולי במבט ראשון נראים לא רלוונטיים אבל יעזרו לה להגיע לתשובה, אפילו אם זה משעמם? ובעצם גם יעזרו לה להבין את התשובות לחלק מהשאלות שהיא שואלת.
ויש לה המון כאלה, ואני בטוחה שהיא לא היחידה.
אז אני רוצה לדבר קצת על הנושא הזה, לשמוע תובנות של הורים אחרים.
ואולי נוכל גם לאסוף פה קצת שאלות כאלה ותשובות מעניינות שניתנו להם, שיהיה לכולנו יותר קל קצת, ולא נצטרך להמציא את הגלגל כל פעם מחדש.
תודה

[b][po]יונת שרון[/po][/b] (2004-09-01T03:35:13):
מה שאני עושה לפעמים זה לשאול את הילד מה דעתו על הנושא (לא כללית "מה דעתך", אלא יותר מדוייק: "לדעתך יש קצה ליקום? מה גרם לך לחשוב על זה?"). זה בדרך נותן איזשהו עוגן להתחיל ממנו שיחה.

[b][po]נפילה חופשית[/po][/b] (2004-09-23T18:34:23):
בלי להעמיס מידע או ידע מיותר._

but the question itself is complex and calls for details - "how can you know the universe...." and not " is the universe
..."
If the question is about something I know nothing about , I simply say I don't know and say how I think we can find out or learn more,
and if appropriate I say that there is such field of study and how it's called - I don't send the kid to grow up and become a scholar in it

If I have some information to give , I give it all piece by piece , leaving space for questions and guided by them
I'm also careful to make sure what the question is about
I recall, maybe 2 years ago, I had a similar talk with my son about the the finitness of the universe -
and it turned out he didn't ask about finite in space-time volume, or how it'll end, he asked if it has an edge -
as if there's a place outside the universe in which the universe is in. so I said - and where would that bigger universe would be ?
he thought for a moment, giggled and than said , mom you are funny, I understand now.
he was very pleased without even getting any information from me - just my thoughts

[b][po]ענת הפלישתית[/po][/b] (2008-03-23T06:55:22):
לפעמים אני לא עונה מיד לשאלות אלא מחכה קצת עם התשובה שלי ואז יש לה שהות גם לחשוב ולענות בעצמה.
הרבה פעמים התשובה שלה נכונה או "באיזור" (ברור שזה תלוי בשאלה- יש דברים שכמובן אין לה דרך לדעת)
לפעמים אני מופתעת שהיא עונה על בסיס משהו שדיברנו עליו לפני המון זמן, או עושה הקשרים או השלכות ממשהו אחר.
לפעמים (כשאני לא עונה מיד) יש לה רעיון במה להעזר כדי למצוא את התשובה- למשל אומרת "אה! רגע" ורצה לאטלס למשל אם זה גיאוגרפיה וכו'.
הכי אני אוהבת שכשאני לא יודעת את התשובה אנחנו מחליטות את מי לשאול ("אולי נשאל את סבא הוא מבין בבנינים...")
זה מוצא חן בעיני שהיא נעזרת באחרים ,כל אחד לפי התמחותו, כדי לצבור ידע.

[b][po]דרך עפר שם זמני[/po][/b] (2008-03-23T11:23:59):
ענת הפלישתית, איזה יופי! אני מאמצת! למען האמת אני חושבת שעשיתי את זה הרבה פעמים עד היום בצורה לא שיטתית, בעיקר את החלק עם ה"בואי נשאל את סבא" (בכל מה שנוגע לפיזיקה ומתמטיקה. למשל - בואי נשאל את סבא אם מה שמתקבל כשגוזרים טבעת מוביוס לאורך גם נקרא טבעת מוביוס, או למה בקרוסלה האישית הקטנה מסתובבים לאט כשהרגל פרושה החוצה וכשמצמידים אותה פנימה פתאום מסתובבים מהר וכולי). אבל מהיום אני אנסה לעשות את זה בצורה מודעת.
[b][po]ענת הפלישתית[/po][/b] (2008-03-23T15:26:34):
תודה דרך. האמת שזה התחיל לגמרי לא במודע (כמו הרבה דברים בחינוך הביתי) אלא פשוט מתוך זה שמשהו עיכב את התשובה שלי- בדיוק לעסתי משהו או לא שמעתי או לא הייתי מרוכזת ואז שמתי לב למה קורה כשלא עונים מייד. גם היום זה לא תמיד מודע ובטח לא שיטתי. בעיקר תלוי סיטואציה.
לפעמים שאלות שנראות לי מתחום ספציפי הן בכלל פתח לביטוי של משהו אחר לחלוטין, רגשי למשל ולא תמיד זה באמת חיפוש של התשובה הקונקרטית.
[b]צוויליך[/b] (2008-03-27T18:16:52):
טוף, בתור גבר שיודע ה-כול and then some, גם על מה שאני לא מבין בו כלום, ואם לא אז מחפש בגוגל, עונה בטבעיות על כל מה שהצוציקית שואלת.
לאחרונה, בשיחה עם קרובי משפחה אנתרופוסופיים, עלתה הגישה שאין צורך או הכרח לענות על השאלות ברמה המדעית.
יענו, תאית, סיבים, מכניקת קוואנטים (-: וכאלה.
שאפשר לענות גם בצורה תאורית, דמיונית, כולל קסמים וגמדים וכד'.
יען כי השכליות אינה דווקא מה שהכי טוב ומתאים לילדים בגיל הרך.

לי נורא קשה לא לענות כמיטב יכולת הפשטתי את הדברים על שאלות הצוציקית. קשה לי להתאפק -
א. מלמלא את בקשתה ("להבין" - ומה זה בעצם להבין)
ב. מלמלא את תפקיד ההורה היודע (אם כי גם מותר לומר שאבא לא יודע) (בעיקר אמא אומרת ומוסיפה "כלום" D-: )
ג. מלהשוויץ

מה דעת הקהל הנכבד?

[b][po]אמא אינקובטור[/po][/b] (2008-03-27T18:55:49):
תשוויץ חופשי. היא תחשוב שאבא כל-יודע, ועד גיל 12-13 זה יעבור לה.

[b][po]אלטר אגו[/po][/b] (2008-03-27T22:00:48):
דעתי היא, שתענה לפי נטיית ליבך. ככה טוב, וככה טוב, ואתה הוא מי שאתה הוא (מי ש).

[b][po]קרוטונית מהמרק הגדול[/po][/b] (2008-03-27T22:08:06):
[u]שאפשר לענות גם בצורה תאורית, דמיונית, כולל קסמים וגמדים וכד'[/u]
את זה הילדים ממציאים יותר טוב מאתנו, כשהם מסבירים לעצמם. אם הם כבר טורחים ושואלים אותנו, שיקבלו את האמת (ו/או את דעתנו על האמת).
<נגד פיות איפה שלא הזמינו אותן>
[b][po]חולצה לקטית[/po][/b] (2008-03-29T01:57:10):
צוויליך,
גילוי נאות - אני מהסוג שלך. מסבירה עד כמה שאני יודעת, אפילו שהיא רק בת שנתיים.

[u]השכליות אינה דווקא מה שהכי טוב ומתאים לילדים בגיל הרך.[/u]
[list=1]
[*] מי יודע מה הכי טוב ומתאים?
[*] חנוך את הנער לפי דרכו. אולי יש כאלה שמתאים להם, ויש כאלה שלא.
[*] אני מאמינה שילדים לא מבינים המון דברים שמספרים להם (גם סיפורי ילדים) אבל מעכלים כל דבר לפי יכולתם. לפיכך, אני לא בטוחה שמבחינת ילד יש הבדל בין קריוס ובקטוס לסטרפטוקוקוס. כלומר, הם ממילא יתרגמו למושגים שלהם מה שאתה מספר להם (גם מבוגרים עושים זאת לפעמים).
[*] הרבה מההסברים המדעיים נשמעים כמו סיפורי אגדות ממילא (אתה מסוגל לדמיין באמת איך כל חומר עשוי מחלקיקים קטנטנים ורחוקים שבכלל לא נוגעים זה בזה?) :-)
[/list]

זה גם תלוי בנושא ובגיל הילד. למשל, אנחנו מצחצחות שיניים, כדי שגמדים לא ירקדו לה בלילה בפה. זה ההסבר היחידי ששכנע אותה. עששת וחיידקים לא עשו את העבודה. ובסיפור על דדלוס ואיקרוס, האלים הופכים את איקרוס לדולפין, כדי שדדלוס לא יתגעגע אליו יותר מדי.

לגבי הגישה האנתרופוסופית, אני ממש לא מומחית, אבל הבת שלי בגן וולדורף והסבירו לי שם שהגישה הכללית היא לעודד - בעיקר עד גיל שלוש - אספקטים חושיים וגופניים ופחות אינטלקטואליים. לעודד את פיתוח הדימיון, למשל, על ידי הימנעות מחשיפת הילדים לספרים.

השאלה שלך הזכירה לי שיחה שניהלנו איתה ממש לפני שבוע. זה הלך ככה:
מיקה: אמא, מה יש לך בפיתה? (ועונה לעצמה) חביתה!
אמא: נכון.
מיקה: ומה יש בחביתה?
אמא: ביצה.
מיקה: ומה יש בביצה?
אמא: חלבונים.
מיקה: ומה יש בחלבונים?
אבא: חומצות אמינו.
מיקה: ומה יש בחומצות אמינו?
אבא: אטומים.
מיקה: ומה יש באטומים?
אבא: גרעין.
מיקה: ומה יש בגרעין?
אבא: פרוטונים וניוטרונים.
מיקה (כנראה רוצה לסיים את הפינג-פונג): ומה יש בפרוטונים? כלום!

[b][po]אילה בשדה הדגן[/po][/b] (2008-03-29T10:03:56):
פעם אמרה לי חברה שכשעונים לילד במושגים מופשטים מבחינתו ,הרבה מושגים בלתי מושגים ,בעצם נותנים לו הסבר מלגלג,נותנים אגוזים למי שאין שינים.
לכן אני חושבת שאין פה עינין של השווצה (יהירות),אלא ,שבאמת יש פה עינין של לשבור את הראש ולתת מענה לילד כך שזה יתאים למי שהוא ,לרמת הידע שלו ,למצב הנפשי שלו,לסיטואציה החברתית וכ'

יש שאלות שהן בעצם רצון של הילד לומר : תשימו לב אמא אבא , אני יודע משהו על החיים האלה ,אני רוצה שתתגאו בי .זה השוויץ של הילד עצמו,כשהוא אומר :יש בחביתה ביצה.
התרגיל לנו הוא להנמיך את האגו של עצמנו.

ויש שאלות שמזמינות את ההורה להסביר לילד משהו ערכי ,משהו שקשור ללמידה חברתית :
לסגור את הוילון כשמתלבשים(לפחות האמא ..)
יש גיל מסויים שנראה לי שנכון להכניס את המושגים האלה ללקסיקון.
אוירה זה דבר מאוד חשוב בבית ואפשר גם לדבר באותה הזדמנות על ערכים שחשובים לנו : התחשבות ,כבוד ,זרימה והרמוניה ,שיתוף פעולה..

לגבי הגישה האנטרופוסופית ,השאלה שהילד שאל יכולה להתבשל בראש של הילד עצמו ותמיד אפשר בשלב ראשון לשאול ,אחרי השאלה שלו :
[b]"ומה אתה חושב?"[/b]
זה המקום שלו לנסות להתמודד עם העינין בכלים שלו ולראות מה יוצא.
למהר ולתת מענה זה בעצם למנוע ממנו לעשות עבודה קוגניטיבית,אינטגרטיבית.

לפעמים אני שומעת מילדיי שהם יופי יודעים לעשות את האינטגרציה הזו ,הם רק רוצים לשתף אותי ,או אולי מבקשים שאחווה את דעתי לניסיון שלהם.
אני שמחה כי הם מחשיבים אותי למישהו ששווה להתיעץ איתו.

מבחינתי חשוב לי לחבר את הילדים שלי לעולם ופה אני מבטאת את ההסתיגות שלי מהגישה האנטרופוסופית .לדעת שיש דברים בתוכנו ,ידע פנימי וגם יש ידע מחוצה לנו .ידע מופלא ונרחב.
ואם אני עושה בו שימוש ,מדוע שלא הם?!,כל אחד לפי צרכו,כמובן.
צריך ללמוד מה להכניס אלינו ,ומה לא , חשיבה ביקורתית .

אני חושבת שאפשר ללמוד מהרבה דברים ,ממפגש עם כל מני אנשים ,עם סיטואציות וצריך לתפוס את הרגע ולא להניח להזדמנות של למידה לחלוף בלי להפיק ממנה את המירב.
אני אומרת :אתה רוצה לדעת על XY אז תשאל את X Y.בזמן שאתה פוגש אותם.,אל תבוא הביתה ותשאל אותי.
תתבונן ,תריח ,תשתמש בחושים ובכלים שלך למה שאתה צריך.

לדעתי זה חשוב לנצל את האינטרנט והאינציקלופדיות למיניהן כדי להמחיש דברים.
חשוב לפי דעתי כדי לאט לאט כן לספק כלים להתמודד עם האגוזים.


לפי דעתי, טוב שיש את הדף הזה , את החיבור שיש לנו כקהילה של אנשים שמחשיבים מאוד את העבודה עם הילדים ורוצים לתת להם כמה שיותר אפשרויות ושזה יתאים להלך הרוח שיש בבית.
כדי שאנשים ישאלו שאלות שהילדים שאלו אותם ולא ידעו מה לענות .אולי יש מבין קוראי האתר כאלה שמתמצאים בתחום ויוכלו לענות ומוטב ,להפנות למקורות שנותנים הסבר מפורט,או שמוכנים להקדיש מזמנם (בתשלום או בחינם או בברטר)ולתת שיעור פרטי לילד בתחום המסויים הזה .

[b][po]אמא בבית[/po][/b] (2008-03-29T13:35:01):
_השאלה שהילד שאל יכולה להתבשל בראש של הילד עצמו ותמיד אפשר בשלב ראשון לשאול ,אחרי השאלה שלו :
"ומה אתה חושב?"_
זה מזכיר לי שפעם הבת שלי שאלה: "מה זה נשמה?", אני כבר חשבתי איך להסביר לה ואם אני יודעת מה זו בעצם נשמה ואז בהברקה של רגע, שאלתי אותה: "מה את חושבת?" והיא אמרה: "אני חושבת, שנשמה זאת ילדה חמודה שאוהבים אותה". (כנראה בעקבות הגננת שהייתה קוראת לה "נשמה")
ככה שלשאול "מה אתה חושב?" הרבה פעמים גם מברר את השאלה.

בשאלות "מדעיות" אני בעד לאמר את ההסבר המדעי בצורה פשטנית ואם לא יודעים כמו במקרה של העכבישים, אפשר לקרוא בויקיפדיה או איפשהו. .
בשאלות אישיות כמו:
[u]למה אני לא רוצה שמי שעובר ברחוב יוכל לראות אותי מתלבשת[/u]
אני בעד לאמר את האמת האישית שלי.

[b][po]ריש גלית[/po][/b] (2008-03-29T14:52:18):
_לפי דעתי, טוב שיש את הדף הזה , את החיבור שיש לנו כקהילה של אנשים שמחשיבים מאוד את העבודה עם הילדים ורוצים לתת להם כמה שיותר אפשרויות ושזה יתאים להלך הרוח שיש בבית.
כדי שאנשים ישאלו שאלות שהילדים שאלו אותם ולא ידעו מה לענות. אולי יש מבין קוראי האתר כאלה שמתמצאים בתחום ויוכלו לענות, ומוטב, להפנות למקורות שנותנים הסבר מפורט_

זה בדיוק היה הרעיון שלי כשפתחתי את הדף, ולא ידעתי למצוא את הדפים הקודמים שהרעיון שלהם דומה (והייתי בטוחה שמישהו כבר חשב על הרעיון הבסיסי הזה מאז שהאתר נפתח!).
עם זאת, יום אחד אשב לאחד את כל הדפים בנושא שמתאים לאחדם.
לדעתי שם הדף שנתתי הוא המתאים ביותר מבין שמות הדפים הקיימים. עובדה שכל מי שנכנס לכאן הוסיף שאלה או תשובה או הגיג מתאים...

[u]הרבה מההסברים המדעיים נשמעים כמו סיפורי אגדות ממילא (אתה מסוגל לדמיין באמת איך כל חומר עשוי מחלקיקים קטנטנים ורחוקים שבכלל לא נוגעים זה בזה?)[/u]
[po]חולצה לקטית[/po], זה נכון כל כך בעיני!
והשיחה שציטטת אח"כ מקסימה (מעניין שבשלב שאני הייתי מפסיקה לדעת מה לענות התחלף המשיב אצלכם מ"אמא" ל"אבא" D-:).

[b][po]צל הימים[/po][/b] (2008-03-30T01:40:08):
לגבי השאלה עם הביצה, החלבונים וחומצות האמינו, אני הייתי הולך דווקא על הפונקציונליות של הביצה. לגבי הביצה פחות רלוונטי שהפרוטון עשוי מקוורקים כמו שהמשמעות שלה על חלבוניה היא שהיא חומר בניין לגוף שלנו.
שיחה כזאת הייתי לוקח כדי להעביר לשואל הצעיר את רעיון בניית הגוף שלנו מהמזונות שאנו אוכלים. ליצור קשר בין החומרים האלה בחוץ לבין הגוף. הסוכרים במזונות שמספקים אנרגיה, השומנים שמשמשים בתור שומנים בגוף לבניית מעטפת התא, המלח שמשמש בתמיסת 0.9% בנוזלי הגוף...
בקיצור, דגש על היישום מאשר להפליג בתיאוריה מופשטת שכבר מאבדת כל קשר עם כל דבר.
ואפשר גם להתנתב משם לאופציה הטבעונאית, ולאמר שעם כל הכבוד לביצה, ניתן להנביט קטניות... :-) .
+}
[/spoiler]
[spoiler=שאלות בנושא חלל]
[b][po]תמיר בוסתנאי[/po][/b] (2004-11-16T20:29:10):
[u]"למה שלא ישלחו רובוט שיסע לקצה היקום?..."[/u]
ליקום אין "קצה"... או - בעצם אנחנו כבר בקצה היקום... זה קצת מבלבל... גיאומטריה ב-N מימדים...
מצד "שני" - היקום מתרחב כל הזמן - איך הוא עושה את זה? כל נקודה ביקום, מתרחקת (בממוצע) מכל נקודה אחרת ביקום... נשמע מבלבל?
לזה יש לי דוקא דוגמא נחמדה: "נניח שאנחנו אופים עוגת צימוקים, כזו שתופחת בתנור. בהתחלה, כל הצימוקים "קרובים" זה לזה, אבל, בתהליך התפיחה, העוגה כולה גדילה וכל צימוק מתרחק מכל הצימוקים האחרים!" - היקום מתרחב באופן "דומה" (גם במימד הזמן...) :-) ;-)
[b][po]מיכל דנקנר[/po][/b] :
לפני אי אילו שנים שלחו חללית לכיוון כוכב צדק עם ציור מיוחד עם תמונה מיוחדת עליה של אישה וגבר המושיטים יד לשלום (אם אני לא טועה). אולי היא אמורה להמשיך גם לקצה היקום? צריך להתחיל ממשהו לא?
[b][po]ענת גביש[/po][/b] (2005-01-21T01:27:53):
בדיוק שאלו אותי היום, אם מישהו נופל בחלל, ונגיד שיש לו חמצן ואוכל ומים, אז הוא יפול עד אינסוף? או כמה שנים? כמה זמן הוא יפול?

[b][po]יונת שרון[/po][/b] (2005-01-21T08:23:20):
נפילה זה דבר יחסי...

[b][po]אם פי 3[/po][/b] (2005-01-21T08:46:27):
בלי כוח משיכה, נראה לי שהוא ירחף, ולא יפול...
מצד שני, ללא חיכוך, אם משהו יגרום לו לנוע (ליפול זה יחסי, כמו שאמרה) - כנראה שהוא לא יעצר עד שיכנס לתוך שדה הכבידה של איזשהו כוכב - ככה אני מנחשת, ואז זו כבר תהיה [b]נפילה[/b]...

[b][po]תמיר בוסתנאי[/po][/b] (2005-01-24T00:50:08):
[u]נפילה זה דבר יחסי...[/u]
והשאלה: מי "נפל" על מי?

[b][po]טליה אלמתן[/po][/b] (2005-04-27T11:12:18):
למה הירח נראה גדול מאוד כאשר הוא קרוב לאופק, וקטן יותר כשהוא עולה למעלה?

[b][po]הבית של ר[/po][/b] (2005-04-27T12:06:04):
כי העין שלנו מתעתעת בנו.
כשיש בינך לבין עצם (במקרה הזה ירח) עצמים , יותר קל למוח להעריך את המרחק. ולכן כשאת מסתכלת לכוון האופק, יש הרבה עצמים בדרך, שנותנים למוח אפשרות להעריך. כשהוא בשמיים אין אובייקט להשוואה. בצורה מאד לא לוגית למחשבה, המוח מגדיל אותו בקו האופק, דווקא בגלל שהוא מפענח אותו כיותר רחוק. כשהוא בשמיים ואין למה להשוות את המרחק, אז הרשתית לא מגדילה את האובייקט.
+}


[/spoiler]
[spoiler=שאלות בנושאי גוף האדם]
[b][po]מונו נוקי[/po][/b] (2004-11-16T16:00:02):
תגידו. איך עונים על השאלות הבאות:(שנתיים וחצי)
"למה לאמא אין בולבול?"
"למה השמש שוקעת בלילה?"
"למה הולכים לעבודה?"
"למה לובשים תחתונים?"
"למה לאבא אין תינוק בבטן?"
"למה קוראים לאדם מסויים X"

[b][po]פינת השקט[/po][/b] (2004-11-16T17:02:06):
(אשאל גם כאן כי בדף שפתחתי לא התיחסו)

מאיפה הגיע התינוק שבבטן של אמא? (ילדה בת 5.5)

[b][po]עוף החול[/po][/b] (2004-11-16T17:22:51):
מונו נוקי
למה לאמא אין בולבול? - כי אמא היא בת ולבנות יש פות ואבא הוא בן ולבנים יש פין. מה אתה? בן או בת?
למה השמש שוקעת בלילה? - כי היא עוברת לצד השני של העולם ומאירה לאנשים באמריקה.
למה הולכים לעבודה? - כי מי שעובד מקבל כסף ובכסף אנחנו קונים כל מיני דברים, אוכל, צעצועים, פלאפל...
למה לובשים תחתונים? - כדי שהמכנסיים לא יגרדו לנו בטוסיק.
למה לאבא אין תינוק בבטן? - כי רק אמהות יכולות לגדל תינוק בבטן. זה מה שמיוחד בבנות.
למה קוראים לאדם מסויים X? - כי כשהוא נולד אמא שלו ואבא שלו בחרו לו שם יפה שיתאים לו. כמו שאבא ואני בחרנו לך את השם היפה והמיוחד שלך.

[b][po]עוף החול[/po][/b] (2004-11-16T17:23:26):
[po]פינת שקט[/po]
לדעתי זה כבר השלב בו אפשר לקנות ספר על "איך באים ילדים לעולם"

[b][po]מונו נוקי[/po][/b] (2004-11-16T18:01:37):
מהחסידה, לא?
תודה בקי!

[b]פלונית[/b] (2008-07-14T09:49:15):
בן 6 (שומרת על פלוניות מפאת כבודו):
"אם יש לי חור בטוסיק, אז איך זה שלא נכנסים לשם מים מהאמבטיה?"

[b][po]מונו לוגית[/po][/b] (2008-07-14T10:20:01):
[u]איך זה שלא נכנסים לשם מים מהאמבטיה?[/u]

בגלל שיש לך שרירים! ([b]טבעתיים![/b])

[b]פלונית[/b] (2008-07-14T10:29:56):
אני נקרעתי מצחוק מהשאלה. :-D אבל האמת שגם בעלי לא הבין מה מצחיק...
[u]היופי הוא בשאלות, יותר מאשר בתשובות[/u] ;-)

[b]פלונית[/b] (2004-10-13T23:39:30):
בתי שואלת:
מה אורך המעיים של ילד בן שש?

[b][po]אילה א[/po][/b] (2004-11-14T13:33:26):
למטב ידעתי אורך המעיים לא משתנה כלומר יש לו את כל ה40 ומשהו מטרים שיש לאדם בוגר
אולי אפשר לשאול את [po]שרון ג[/po]
+}

[/spoiler]
[spoiler=למה השמש שוקעת בלילה]
למה השמש שוקעת בלילה? - כי היא עוברת לצד השני של העולם ומאירה לאנשים באמריקה.
[b][po]תמיר בוסתנאי[/po][/b] (2004-11-16T20:22:06):
"למה השמש שוקעת בלילה?" - זה לא השמש ששוקעת, זה כדור הארץ שמסתובב, וכאשר כדור הארץ מסתיר לנו את השמש - אנו קוראים לזמן הזה "לילה".
+}

[/spoiler]
[spoiler=אמא, למה אני שר?]
[b][po]תמר ס[/po][/b] (2004-11-16T18:32:37):
"אמא, למה אני שר?"
לא יכולה לענות לו על זה. כל מה שיוצא לי נשמע דבילי. בסוף אני מחזירה אליו את השאלה.

[b][po]מונו נוקי[/po][/b] (2004-11-16T20:42:15):
[u]"אמא, למה אני שר?"[/u]
כי זה כיף!

הקושי זה שכשאני עונה וכל שאלה זוכה ל"למה " חדש.
"למה לאבא אין צוף בציצי?"
"כי יש דברים שלאבא יש ולאמא אין. לאבא יש שיערות על החזה ולאמא אין.אנחנו שונים"
"למה?"
"אנחנו אחרים כל אחד מיוחד באופן אחר"
"למה?"

לא יודעת מה לענות.

[b][po]תמיר בוסתנאי[/po][/b] (2004-11-17T00:09:17):
היופי הוא בשאלות, יותר מאשר בתשובות (היפות לכשעצמן... :-) )


[/spoiler]
[spoiler=שאלות בנושאי מים]
[b][po]טרה רוסה[/po][/b] (2008-07-14T13:50:45):
איך המים עושים את העור מקומט כשנשארים הרבה זמן באמבטיה?

[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2008-07-15T00:24:14):
[po]טרה רוסה[/po]- יש על זה הסבר נחמד באנציקלופדיה של "טיים לייף" לילדים.

[b][po]יונת שרון[/po][/b] (2008-07-15T07:41:58):
כשהמים נספגים בעור הוא מתפשט. זה כאילו ששמיכה גדולה יותר צריכה לכסות מיטה קטנה, בלי לחרוג מהשוליים. ואז מה קורה? נוצרים קפלים.

[b][po]דגנית ב[/po][/b] (2004-12-27T16:03:55):
שאלות של הבן ושלי -
למה הקרח צף במים? (בשמן למשל הוא שוקע - ניסיתי...)

[b][po]יונת שרון[/po][/b] (2004-12-27T20:14:49):
לגבי ציפה: זה תלוי בצפיפות החומר. חומר צפוף יותר ישקע, וחומר צפוף פחות יצוף. שמן פחות צפוף ממים, ולכן שמן צף על פני המים. קרח פחות צפוף ממים, כי באופן מוזר מולקולות המים צריכות להתרווח קצת בשביל להסתדר בגביש מסודר ומוצק (כלומר: קרח). לכן קרח צף, אבל רק קצת -- רובו עדיין שקוע במים ורק קצהו העליון מציץ מעל פני המים. הוא עדיין יותר צפוף משמן, ולכן שוקע כששמים אותו בשמן.

[u]למה הקרח צף במים? (בשמן למשל הוא שוקע - ניסיתי...)[/u]
בכימיה משתמשים במונח "מסה סגולית" במקום במונח "צפיפות החומר".
כמו שיונת כתבה: מכיון, שבאופן מוזר (מאוד), המסה הסגולית של קרח קטנה (בערך ב- 1/11) מהמסה הסגולית של מים, הקרחונים צפים על המים (בערך 1/11 מהם "בולט" מעל המים והשאר שקוע).
הנקודה החשובה בנתון זה היא שזו הסיבה שבעלי החיים בים אינם מתים...
בדרך כלל, המסה הסגולית של כל חומר גבוהה יותר במצב המוצק שלו, מאשר במצב הנוזלי שלו.
אילו גם המים היו מתנהגים כך, היתה כל שכבת קרח שנוצרת, שוקעת מייד לתחתית האוקיינוס. כך, היו מתרבדים להם כל המים בכדור הארץה והאוקיינוסים היו קופאים למוות. למזלינו, כאשר קופא האוקיינוס בחורף, נוצרת שכבת קרח [b]מעל[/b] פני המים ו [b]מבודדת[/b] את שאר המים מן הקור העז ששורר [b]למעלה[/b]. על ידי תכונה זו, עוטה האוקיינוס "שכבת מגן" בתקופות הקרה והדגים ושאר בעלי החיים הימיים יכולים להמשיך לחיות מתחתיה.
[hr]
+}

[/spoiler]
[spoiler=שאלות בנושאי בעלי חיים]
[b]גילה[/b] (2002-07-05T23:37:00):
[u]איך מבדילים בין חילזון לחלזונה, ואיך נולדים לחלזונות ילדים[/u]
אין הבדל בין חלזון לחלזונה. הם דו-מיניים.
והם מטילים ביצים. עגולות, כמעט שקופות, כדורים בקוטר של 2-3 מ"מ.

[b][po]מיכל מ[/po][/b] (2002-07-07T17:43:00):
בשמת - מתוך מדריך לילדים של פיני אמיתי -

"ילדים אומרים ש"כל שבלול הוא גם בת וגם בן", וזה דווקא נכון, כי בגופו של כל שבלול יש ביציות וגם זרעונים שמפרים ביציות. אבל שבלול אינו יכול להפרות את הביציות שבגוף שלו, אלא רק את הביציות שבגופו של שבלול אחר. וכך, לאחר רדת היורה מתעוררים השבלולים משנת הקיץ הארוכה, יוצאים ממקומות המחבוא אל פני הקרקע, פוגשים זה את זה, מתחבקים, מתגפפים ו... יורים זה בזה חצים קטנים וחדים העשויים מגיר ונקראים 'חצי אהבה'.

אחר כך הם מעבירים זה לזה זרעונים להפריית הביצים. בתום הפגישה וההפרייה, כל אחד מהם חופר גומה באדמה ומטיל לתוכה 20-50 ביצים לבנות, הדומות לכדורי פינג פונג זעירים. כעבור שבועיים או שלושה בוקעים השבלולים...".
אוי, הייתי שמחה לראות שבלולים מתגפפים! (ובכלל לא ידעתי שהם ישנים שנת קיץ).


[b][po]בשמת א[/po][/b] (2002-07-07T17:57:00):
אז זהו: איך הם יורים את החיצים האלה? מה פירוש "עשויים מגיר"? הזרע נמצא בתוך חומר גירי? מניין הם יורים אותם ולאן זה נכנס? איך עושים את זה כשהשבלול עם הבית שלו? הם יוצאים מהבתים שלהם בשביל ההתגפפות הזאת? זה מדריך מצונזר לילדים, ולכן הוא לא מסביר את הפרטים שאני לא מצליחה להבין בעצמי. ומאיפה הם מטילים את הביצים? הם יוצאים מהבית שלהם בשביל זה?

[b][po]אם פי 3[/po][/b] (2002-07-07T21:37:00):
החלזונות לא יוצאים מהקונכיות שלהם. בגלל זה אמרתי שתחכו לחורף ותסתכלו. הם נצמדים ב"רגל" שלהם - לפעמים אפשר לראות "גושים" של 3-4 חלזונות מחוברים.

[b][po]אלונה רוטר[/po][/b] (2002-07-06T12:26:00):
תוך כדי צפיה בתוכנית על בה"ח לחיות של ב.ב.סי. קרן שאלה אותי למה נחש מוציא ומכניס לשון. פתאום גיליתי שאני נורא
סקרנית לדעת בעצמי. כמה ימים אחרי זה אני וקרן נסענו לגן החיות ושם אני תפסתי אחד העובדים והוא הסביר לי למה.
עכשיו אני ממש מצפה לשאלות הבאות. כמה אני עוד אגלה ביחד איתה ובעקבות השאלות שלה.

[b][po]אם פי 3[/po][/b] (2002-07-06T22:58:00):
[u]לקבל שאין הכרעה, שיש כמה אפשרויות ואולי כולן נכונות בעת ובעונה אחת[/u]
בשמת - גם בפיסיקה מודרנית זה ככה: האור למשל (פוטונים ליתר דיוק) מתנהג גם כמו חלקיק וגם כמו גל, למרות שאלו התנהגויות סותרות. תלוי בכלי המדידה. כך גם חלקיקים/גלים אחרים.

[b][po]אלונה רוטר[/po][/b] (2002-07-08T05:22:00):
האם מישהו יודע למה עיניים של פיל קטנות כל כך?

[b][po]מיכל מ[/po][/b] (2003-03-04T14:58:00):
טוב, הנה כמה שאלות שישמחו למצוא תשובות או הפנייה לאתר/ ספרות מתאימים -

האם אכן תנים מייללים אל הירח ואם כן, למה?
האם אכן עורבים חובבים חפצים נוצצים, ואם כן - למה??
איך השבלולים מעבירים אחד לשני זרעונים? "יש להם בולבול?"
ואיך לא קר להם, לשבלולים, בגשם?
ולמה זבובים ויתושים ופרפרי-לילה נמשכים אל האור?

[b][po]אלונה רוטר[/po][/b] (2002-07-08T05:22:00):
האם מישהו יודע למה עיניים של פיל קטנות כל כך?

[b][po]אביב חדש[/po][/b] (2003-03-04T15:07:00):
הרבה תשובות לשאלות אפשר למצוא בספר המדהים שקיבלנו לא מזמן - [b]חובב הטבע[/b] של ג'ראלד דארל.

[b][po]כובע נזיר[/po][/b] (2004-06-29T10:03:13):
למיכל מ
אני זוכרת מאחד הספרים של ג'ראלד דארל משהו על "חיצי אהבה" בין שבלולים, קראי כאן:
http://www.tzafonet.org.il/kehil/reshet/shablul.htm

[b][po]מיכל מ[/po][/b] (2004-06-30T00:48:52):
תודה [po]כובע נזיר[/po] (נדמה לי שאצל דארל יש תאור נרגש של הזדווגות שבלולית אבל בלי האינפורמציה שחיפשנו).

ואגב, "חובב הטבע" שקניתי בעקבות ההמלצה של [po]אביב חדש[/po] עושה רושם של ספר מקסים (וגם בו לא מצאתי את התשובות לשאלות הנ"ל...).

[b][po]פרת משה רבנו[/po][/b] (2004-10-14T20:09:58):
לכל המתעניינים בהזדווגות שבלולים(=חלזונות יבשה) - מספר הערות ותוספות:

הסבר מפורט (מידי...) על מערכות המין השבלוליות כולל איורים ותמונות ניתן למצוא בספר "שבלולי ארץ ישראל - אורחות חיים ומגדיר" מאת יוסף הלר בהוצאת משרד הביטחון 1993(טקסט בעמ' 47-53, ותמונות גם בעמודים אחרים).
בקיצור נמרץ ובהכללה:
[list]
[*] הם לא יוצאים מביתם אלא מצמידים את משטחי הרגל השרירית זה לזה (או מתלפפים זה על זה במקרה של חשופיות חסרות קונכיה).
[*] הפרטים הם דו מיניים אך אינם מפרים את עצמם (מלבד מינים ספורים העושים זאת).
[*] יש להם (לרב המינים) "בולבול" - אבר הזדווגות זכרי חיצוני הנשלף בעת הצורך (רוב הזמן הוא מקופל פנימה כאצבע של כפפה).
[*] פגיון האהבה הגירני אינו מעביר את הזרע - זהו שלב בתהלך החיזור - ככל הנראה מכיל הפרשות הורמונליות המעוררות מינית את הפרט הנדקר.
[*] לאחר ההזדווגות כל אחד מהפרטים שהזדווגו חופר גומת הטלה ותולה בה שק רירי המכיל את הביצים (כדי שלא יתקפו ע"י פטריות קרקע), סוגר את הפתח והולך לדרכו.
[/list]

ולמי שרוצה משהו יותר ויזואלי (ומדהים!), חפשו את הסרט "[b]מיקרוקוסמוס[/b]" שבו, בין היתר, יש סצינת אהבה אירוטית להפליא של הזדווגות שבלולים. רק קחו בחשבון שאחרי הסרט תוצפו בשאלות נוספות אודות חרקים ושאר קטני ארץ. מומלץ בחום!

ועוד המלצונת לסיום - גדלו שבלולים! עכשיו מתחילה העונה! חיות מחמד סימפטיות, שקטות, עמידות, לא מלכלכות ולא מוגנות. ואולי תוכלו לצלם בעצמכם את "מיקרוקוסמוס - הדור הבא"?! מי יודע?!

[b][po]תמיר בוסתנאי[/po][/b] (2004-12-27T23:10:16):
[u]בשמת - גם בפיסיקה מודרנית זה ככה: האור למשל (פוטונים ליתר דיוק) מתנהג גם כמו חלקיק וגם כמו גל, למרות שאלו התנהגויות סותרות. תלוי בכלי המדידה. כך גם חלקיקים/גלים אחרים.[/u]
לא רק פוטונים "מתנהגים" כך. גם אלקטרונים ולמעשה, כל גוף שהוא...
יהיה מדויק יותר לומר שפוטונים אינם חלקיקים ואינם גלים. יש להם "מופע" שמזכיר מאוד התנהגות "חלקיקית" או "גלית", כתלות בניסוי אותו אנו עורכים.
במובן מסוים, [b]הניסוי[/b] או [b]הצופה[/b] קובע את צורת המופע, על ידי בחירת הניסוי אותו הוא עורך (או, אמצעי המדידה). מה שנקרא גם: Mind Over Matter :-)
הדרך המתמטית ה"נכונה" היא להתייחס [b]לכל דבר[/b] כאל פונקציית גל, כלומר, לכל גוף פיזי יש הסתברות (קטנה מאחד) להמצא במקום מסוים בזמן מסוים. תיאורטית, אנחנו (או, פונקצית הגל שלנו) יכולים לעבור דרך קירות (בהסתברות [b]מאוד[/b] נמוכה) :-)
[hr]
[u]האם מישהו יודע למה עיניים של פיל קטנות כל כך?[/u]
לדעתי, השאלה לא נשאלה נכון.
השאלות אמורה להיות: למה משמשות עיני הפיל? האם הן משרתות את מטרתן? האם עיניים גדולות יותר היו עשויות לשרתו טוב יותר?
אני חושב שאם היה לפיל יתרון עם עיניים גדולות יותר [b]ובמקביל[/b] הגן/גנים האחראי/ם לגודל עיני הפיל לא היו אחראים גם על תכונות שורדות אחרות של הפיל, הוא כבר היה "מוצא דרך" לפתח עיניים גדולות יותר.
בעיקרון, מכיון שאין לפיל בוגר אוייבים טבעיים (שאני מכיר) ועל הפילים הקטנים, שומרים הפילים הגדולים, אני לא מוצא [b]לחץ אבולוציוני[/b] לשינוי כלשהו בפיל ובפרט בעיניו.
[hr]
[b]איה[/b] (2005-01-26T01:43:46):
האם תוכלו לומר לי מה מקור שם החרק: פרת משה רבנו?
תודה

[b][po]תמיר בוסתנאי[/po][/b] (2005-01-26T20:25:55):
איה - שאלה מצוינת!
אני מחכה לתשובות (אולי ממייק?)

[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2005-01-27T11:57:00):
"חיפושית קטנה אדומה בעלת שבע נקודות שחורות נקראה, בפולניה באידיש "משה רבנו פעדיל" ("סוסון משה רבנו"), ובעברית פרת משה רבנו".
כאןhttp://www.tora.us.fm/tnk1/tora/wyqra/tm04.html

[b][po]ליאורה אורה[/po][/b] (2008-03-27T23:26:36):
קראנו ספר על חיות טורפות, הייתה שם אלמנה שחורה וסיפרתי שהיא הורגת את הזכר. הגדול, בן 6, שאל [b]למה?[/b] ופתאום הבנתי שאני באמת לא יודעת למה. למישהי/ו יש תשובה ?

[b][po]אלטר אגו[/po][/b] (2008-03-28T11:27:35):
אני חושבת, אבל לא בטוחה, שאחרת הם לא יכולים להזדווג.
שאלה אחרת היא למה הטבע יצר אותם ככה. התשובה היא כנראה שלא היתה שום סיבה שזה יהיה אחרת, ברגע שהזכר מילא את תפקידו הוא פשוט לא נחוץ. אצל חיות אחרות זה שונה, הזכר מייצר דורות נוספים, או מגן על ההרה, ואצל מינים שבהם התינוקות נולדים חסרי אונים במיוחד (ציפורים ובני אדם), הוא גם מטפל בהם.
[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2008-03-28T13:21:02):
[u]אלמנה שחורה וסיפרתי שהיא הורגת את הזכר. הגדול, בן 6, שאל למה?[/u]
במקום כל שהוא קראתי שהיא למעשה אוכלת אותו. ככה הוא מחזר; מציע את עצמו. גם אצל גמל שלמה, נדמה לי, זה אותו סיפור (ארוחת ערב רומנטית...)
אבל (וזה אבל גדול ;-) ), זה יחסית נדיר. לא כל הזדווגות נגמרת בעכבישיזם. נהפוך הוא.
אולי ככה היא מוודאה שהגנים המשובחים שלו ישארו רק אצלה?
+}

[/spoiler]
[spoiler=מי התרגל קודם לבני האדם כלבים או חתולים?]
[b][po]ענת גביש[/po][/b] (2004-06-30T00:43:48):
שאלו אותי היום: מי התרגל קודם לבני אדם, כלבים או חתולים?

[b][po]טרה רוסה[/po][/b] (2004-06-30T01:30:20):
[u]שאלו אותי היום: מי התרגל קודם לבני אדם, כלבים או חתולים?[/u]

בשליפה מהזיכרון, כלבים בויתו לפני כ-10,000 שנים ואילו חתולים לפני 5,000 שנים.

[b][po]אמא של יונת[/po][/b] (2004-06-30T10:19:43):
לגבי הכלב, ההוכחה הקדומה ביותר לביות כלבים היא מלפני 12 אלף שנה ([url=http://www22.brinkster.com/prehis/tour.asp]במוזיאון האדם הקדמון[/url] ), אבל לא מזמן קראתי על תגליות חדשות בתחום זה בסיביר, ושם מדובר על קרוב ל-40,000 שנה.

[po]עודד לבנה[/po]* (2004-06-30T21:02:54):
ולגבי חתולים - כמדומני שהעדות הקדומה ביותר היא ממצריים העתיקה.

[b]ולנסיה[/b] (2004-07-02T01:19:42):
http://www.imj.org.il/heb/exhibitions/2002/sacred/cat.html

על חתולים חנוטים - ממוזיאון א"י.
+}

[/spoiler]
[spoiler=למה העננים לבנים?]
[b][po]אם פי 3[/po][/b] (2002-07-07T21:37:00):
[u]אם כי, האם התשובות על השבלולים פירושן שגם אתם לא יודעים להסביר למה העננים לבנים?[/u]
לגבי העננים: אני יודעת למה יש עננים לבנים לעומת שחורים (טוב, כל מה שזה דורש זה קצת התבוננות, בטח כולם יודעים...).
ה"לבן" הוא כנראה התקבצות של אדים, וממרחק/בכמות זה נראה לבן (זאת השערה). למה הם מתקבצים ולא מתפזרים בשמיים באופן פחות או יותר אחיד? לא יודעת. כשהם כבדים ונמוכים, ולפעמים גם סתם בשקיעה, השמש לא מאירה אותם מלמטה, והם נראים לנו כהים: אפורים ושחורים.

[b][po]יונת שרון[/po][/b] (2002-07-08T01:17:00):
כרמית, העולם הוא כאוטי (במיוחד מזג האויר!) ופיזור אחיד הוא מסודר מדי. זה כמו שאחרי גשם מצטברות שלוליות במקומות מסויימים, ולא נוצרת שכבה אחידה בכל השטח. כך גם העננים נוצרים לפי "פני השטח" בשמיים, שמשתנים כל הזמן עם זרימת האויר, התחממות, התקררות, האור, ופיזור גרעיני ההתגבשות (אבק למשל).

[b]דיאנה[/b] (2002-07-08T11:19:00):
או, על עננים אני דווקא יכולה להסביר:
ראשית עננים הם לא הצטברות של אדים (=גז) אלא של טיפות מים זערוריות(=נוזל) שהחיכוך עם האוויר לא מאפשר להן ליפול למטה, עד שהן עוברות גודל מסויים ואז הן הופכות לגשם ונופלות למטה.
יש גם עננים קרים שבהם הטיפות קפאו, והם מורכבים מגבישי קרח קטנטנים(=מוצק), שנשארים תלויים באוויר מאותה סיבה.
צבע העננים מושפע מכמות האור העוברת דרכם. עננים עבים מאד, שיכולים להגיע לכמה ק"מ, יחסמו את אור השמש ויראו אפורים או אפילו שחורים. ענני גשם הם כאלה בדרך כלל. עננים דקים יעבירו את אור השמש ויראו לבנים. אלו הם ענני הקיץ שיש בארץ שהתפתחותם מוגבלת בגובה ולכן הם דקים יחסית ולבנים.
בשקיעה קורה דבר מעניין: אור השמש עובר דרך ארוכה בתוך האטמוספירה וחלק מהצבעים נבלעים, כך שהאור הנותר נראה אדום. לכן העננים נצבעים באדום בזמן השקיעה.
ואני מצרפת קישור לאתר [url=http://www.inter.net.il/~clouds]עננט[/url] - כל מה שרצית לדעת על עננים. מכיל גם הצעות לפעילויות עם ילדים.
+}

[/spoiler]
[spoiler=שאלות בנושאי חלומות]
[b][po]דגנית ב[/po][/b] (2004-12-27T16:03:55):
שאלות של הבן

[list=1]
[*] בשביל מה יש חלומות (בעיקר רעים)?
[*] כשחולמים - מה קורה למוח?
[/list]

[b][po]אילה א[/po][/b] (2004-12-27T19:28:16):
חלומות מרוקנים את המוח [ואת התת מודע] ממחשבות מיותרות שיש בו .
זה ההסבר שאני נתתי לילדים .
חלק מפחידים כי במשך היום אנחנו רואים דברים מפחידים ואז בלילה אנחנו רוצים לשחרר אותם כמו מין נקיון שעושים למחשבות

[b][po]יונת שרון[/po][/b] (2004-12-27T20:14:49):
לגבי חלומות: אף אחד לא יודע באמת, אז הוא יכול להמציא בעצמו תיאוריות והן יהיו לא פחות טובות משל אחרים.

[b][po]דגנית ב[/po][/b] (2004-12-28T08:10:25):
בקשר לחלומות - מעסיק אותו גם איך להמנע או להפסיק חלומות רעים.
הוא מנסה שיטות שונות ומספר לי מה עובד.
נחמד לראות אותו בבוקר עטוף קורי שינה אחרי חלום טוב - והוא מנסה להסביר לי איך הוא ואני בנינו חיות מנייר ארוך ארוך.

תודה, זה מעניין.

[b][po]ענת גביש[/po][/b] (2005-01-21T01:27:53):
[u]בשביל מה יש חלומות (בעיקר רעים)?[/u]
בדיוק שאלו אותי היום, למה יש חלומות רעים, ואיך אפשר לשנות אותם אם הם רעים או לעשות שלא יהיו חלומות כאלה.
[b][po]צחי אליאס[/po][/b] (2005-01-22T13:43:39):
_בשביל מה יש חלומות (בעיקר רעים)?
בדיוק שאלו אותי היום, למה יש חלומות רעים, ואיך אפשר לשנות אותם אם הם רעים או לעשות שלא יהיו חלומות כאלה._

מאותו מקום של חלום, מתזכרת הנשמה את החלק הפיזי לקיומן של מציאויות אחרות, אותו חלק יחסי בנשמה שמאמין כי קיומו הפיזי הוא הבלעדי והמוחלט. בא החלום ומשנה, ומתזכר על אמונה זו.

זה כשבא, מראה בחובו מספר דברים, מציאות נוספת, או מסר רוחני, או מסר תת-הכרתי, או פנטוז מהדימיון. וכזה משתלח על מול עינך הפנימיות ניתנת בידך הבחירה, להקשיב ולהתבונן ב"סרט" ולהטות אוזן למראה החזיוני.

זה כשבא עלול בחובו גם להיות מטעה ומדומה. כאך הולכת עפ"י צו ליבה וכזה מאותת לה תחושה רעה, שזהו היחסי מבין טוב ורע. רע - לה כמובן. יתכן ומזהיר אותה מפני מדומה, או מסר מטעה. כאן תוכל לבדוק את המסר, ע"י שתרשום אותו מידי בוקר מיד זכרונה, ליד הנייר. וכך שעובר מיד ליד כמו יריעה של בצק, נפרסת ומתרחבת בבהירות רבה. כך מובן יותר וברור.

עם זאת, על פני לחפש את הרע או הטוב. חפשי את התוכן. ומכאן לאחר בדיקה תוכלי אם כן למסור לעצמך ולהפנימו.

מעת לעת כדאי לשמור הסודות והחלומות ה"קשים" בליבך, כיוון כאשר יצאו מפיך לאחרים וכפי שלמידה אותנו היהדות. מלמדת שסיפרם לאחרים גוררת לידי התגשמות. כך שאם רואה מחלה או דבר ייאוש, או כל דבר אחר, ומספרת לחבר. והוא באמונתו שלו, עוזר לך ליצור באמת את אותו חלום מפחיד.

עד כאן.

[hr]
תודה רבה.
<מבורח(ך) מורחב>

+}

[/spoiler]
[spoiler=מדעי הטבע של האוכל]
[b][po]ריש גלית[/po][/b] (2008-03-22T22:29:14):
בת ארבע וחצי שאלה בארוחת הערב שאלות בפיזיקה ו/או כימיה:
למה הסלק במרק רך יותר? [כלומר: איך/למה הבישול מרכך את הירקות?]
ולמה המים במרק נעשים אדומים (מהסלק)?
ומה יש מתחת לצבע של הסלק?

לא ידעתי מה לענות.
לא בטוח שמחר היא עוד תזכור את השיחה, אבל בכל זאת - למישהו יש תשובות?

[b][po]הקוסמת מארץ עוץ[/po][/b] (2008-03-22T22:46:07):
לגבי הסלק הרך...
בקור דברים מתגבשים - כי הקור כאילו "מצופף" את החומר ואילו בחום בדיוק ההפך.
נראה לי...(-:
מזכיר לי שאני חייבת לעשות משהו עם המיליון סלקים שלנו...

[b][po]באופן לייט[/po][/b] (2008-03-22T22:57:45):
אם אפשר אז גם תשובה לשאלה "למה זה מלפפון" :-D
אני עונה "זו ההגדרה האונתולוגית שלו" ואתם?!

[b][po]אמא אינקובטור[/po][/b] (2008-03-23T02:56:28):
[u]ולמה המים במרק נעשים אדומים (מהסלק)?[/u]
בתאים של הסלק יש פיגמנט - צבע אדום-סגול (אנתוציאנין, לבנות ארבע שחייבות לדעת). כשפורסים את הסלק לפני הבישול, חלק מהתאים נפצעים והפיגמנט שבהם דולף החוצה. בבישול דופן התאים שלא נחתכו מתרככת, נעשית "חדירה" יותר - כמו רשת שהחורים שבה גדלים, ועוד פיגמנט דולף אל המים וצובע אותם.

[u]למה הסלק במרק רך יותר?[/u] דופן התא עשויה מתאית, שהיא בעצם שרשרת ארוכה-ארוכה של סוכרים. הבישול מפרק את השרשראות האלה בתהליך שנקרא הידרוליזה. אם לוקחים קופסת קרטון ומשאירים אותה בחוץ בגשם, גם הקופסה כבר לא תהיה יציבה אלא תהפוך לקווץ'.

[u]ומה יש מתחת לצבע של הסלק?[/u] כל התאים בסלק צבועים באדום. (מזכיר לי את השאלה האם תנין יותר ארוך או יותר ירוק). הסלק אדום לאורך, לרוחב, מבפנים ומבחוץ.

[b][po]קרוטונית מהמרק הגדול[/po][/b] (2008-03-23T06:22:19):
הופה, יש כאן ידענית :-) [po]אמא אינקובטור[/po], אז האם זה נכון מה שהוזכר באחד הדפים על בישול/מזון חי, שבישול הורס את הסיבים התזונתיים?



[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2008-03-23T07:24:08):
[u]האם זה נכון מה שהוזכר באחד הדפים על בישול/מזון חי, שבישול הורס את הסיבים התזונתיים?[/u]
טוב גם אני לא ישנתי בלילה בגלל זה וביום רביע שהיה מיד אחרי כן שאלתי את הדיאטנית וזה לא אני חוזרת לא נכון .
[po]אילה א[/po] - מי עוד לא ישן בלילה בגלל סיבים תזונתיים


[b][po]טלי מא[/po][/b] (2008-03-23T08:41:38):
קרוטונית, ורד ענתה על זה גם ב{{}}[po]שאלות ותשובות בנושא תזונה לפי נושאים[/po]

[b][po]ריש גלית[/po][/b] (2008-03-23T11:02:41):
[po]אמא אינקובטור[/po] - תודה רבה! אני מיד חושבת איך להסביר את זה לילדה.
אפשר להרחיב קצת את ההסבר למשפט הזה:
[u]דופן התא עשויה מתאית, שהיא בעצם שרשרת ארוכה-ארוכה של סוכרים. הבישול מפרק את השרשראות האלה בתהליך שנקרא הידרוליזה[/u]
תאית היא שרשרת של סוכרים? למה אני נעשית אהבלה לגמרי כשאני קוראת את המשפט הזה? (אם מישהו רוצה לענות אני מעדיפה תשובה לשאלה על התאית והסוכרים, תודה).
[הולכת לגוגל. תכף אשוב].

[b][po]אמא אינקובטור[/po][/b] (2008-03-23T23:31:49):
[u]תאית היא שרשרת של סוכרים?[/u] אכן כן. "סוכר", מעבר לתפקידו כאויב האנושות, הוא גם יחידת מבנה. סוכר יכול לבוא כיחידה בודדת (חד סוכר - גלוקוז, למשל, הוא חד סוכר), דו-סוכר (הסוכר שאנחנו לא אמורים לטעום לעולם הוא דו-סוכר), או שרשרת ארוכה. יש המון המון וריאציות אפשריות על הנושא, אבל בגדול - אם לוקחים הרבה מאוד יחידות סוכר ומשרשרים אותן זו לזו, מקבלים תאית ואפשר לבנות ממנה דופן של תא צמחי.

[b][po]ריש גלית[/po][/b] (2008-03-24T00:13:29):
תודה על ההסבר של ההסבר. בינתיים אכן קראתי קצת באיזה מצגת שמצאתי דרך גוגל. הבעיה שהדברים האלה לא חודרים למוחי ברמה מספקת כדי שאוכל גם לפשט אותם ולהסביר אותם למישהי שמעולם לא נתקלה אפילו במושגים כמו "תאית" ו"גלוקוז". כלומר, כדי להסביר משהו בפשטות צריך קודם כל להבין אותו בצורה מורכבת. לדעתי.

[b][po]אמא אינקובטור[/po][/b] (2008-03-24T02:45:08):
כל הכימיה-אורגנית והביוכימיה הן בעצם לגו אחד ענק. או בעצם קטנטן. מאוד.
גלוקוז = בלוק. יחידה. שקל. אז אפשר שיהיו לך הרבה מאוד שקלים קטנים בודדים, או שרשרת ארוכה של שקלים דבוקים זה לזה.

[b][po]קרוטונית מהמרק הגדול[/po][/b] (2008-03-24T20:43:00):
ורגע, לפני שסוגרים את הדף - עד כמה יש סיבים תזונתיים בבשר האבוקדו?
(ואיך באמת אם בכלל מודדים כמה סיבים יש?)

[b][po]תבשיל קדרה[/po][/b] (2008-03-24T20:48:51):
לדעתי זה פירוק מבנה של חלבונים בחימום.
תשימי סלק להמון זמן במים זה לא יגרום לו להתרכך.

[b][po]אמא אינקובטור[/po][/b] (2008-03-25T17:17:25):
[u]כמה יש סיבים תזונתיים בבשר האבוקדו?[/u]

בבקשה: 2.8 גרם בחצי אבוקדו. קצת פחות מאשר בתפוח אחד קטן. קצת יותר מאשר בכוס של כרובית מבושלת.

http://www.wehealny.org/healthinfo/dietaryfiber/fibercontentchart.html

[b][po]קרוטונית מהמרק הגדול[/po][/b] (2008-03-25T19:14:03):
ואו, שווה :-) (חשבתי שכרובית יותר סיבית מזה..)
תודה!
[/spoiler]
[spoiler=שאלות בנושא מוות]
ראו גם: [po]איך מתמודדים עם מושג 'מוות'[/po]

[b][po]יעל ג[/po][/b] (2002-03-10T15:24:00):
כחלק מלימודי ההיסטוריה שלי למדתי על היחס למוות על פני התקופות השונות. למדתי שבעבר, בהעדר בתי חולים, בתי אבות או הוספסים, היה המוות מחזה יומיומי וילדים נחשפו אליו בגיל מאוד צעיר. המוות היה חלק מהחיים ולא משהו מסתורי שמתרחש הרחק מאיתנו. ואכן, חלק מהחיים "באופן טבעי", כפי שאני רואה אותם, זה להתמודד עם המוות, לכשיגיע, כהמשך טבעי של החיים. נשמע יפה ופשוט - אך מעשה שהיה כך היה:
לפני מספר ימים נפטרה סבתו של ליאור, חבר של ביתי רוני (בת 3 וחצי). רוני הגיעה מהגן וסיפרה שסבתו של ליאור נפטרה כי היא הייתה מאוד זקנה.
לאחר כמה ימים, בעת רחצה באמבטיה, היא הראתה לי את אצבעות ידיה שעורן התקמט מהשהות הארוכה במים, ואמרה לי שיש לה "אצבעות סבתא".
"גם לסבתא מרים ולסבתא יונה יש כאלה אצבעות?" היא שאלה
"לא", עניתי, "הן לא זקנות".
"וכשהן תהיינה זקנות, יהיו להן כאלה אצבעות?"
"כן" עניתי
"ואז הן ימותו?" שאלה רוני
מה אומר? מה אגיד? התמודדות טבעית עם המוות, המוות כהמשך טבעי של החיים - זוכרים את התיאוריה?
"כן", עניתי, "אבל זה יהיה עוד המון זמן"
"וכשאני אהיה סבתא זקנה גם אני אמות?" המשיכה והקשתה רוני
"כן" עניתי, מרגישה כבר את שדה המוקשים הגדול לתוכו אני צועדת, "אבל זה יהיה עוד המון זמן. קודם תצמחי ותגדלי ויהיו לך ילדים משלך ונכדים משלך"
"אני לא רוצה להיות מתה" קראה רוני
"את לא מתה" ציינתי בפניה עובדה "את חיה".
היא המשיכה למלמל עוד כמה משפטים בנדון ואני הוצאתי את תומר, אחיה מהאמבטיה ולפתע שמעתי התייפחות נוראית.
"מה קרה?" שאלתי בבהלה
"אם אני אמות, מי יטפל בבובות שלי??!!" התייפחה רוני "אני כל כך אוהבת את הבובות שלי".
חיבקתי אותה והצלחתי לעצור את הדמעות שלי רק בקושי. נו, עכשיו מה עושים?!?! כל כך רציתי להכנע ולהבטיח לה שהיא לא תמות לעולם. אבל, זוכרים, התייחסות טבעית למוות וכו'. דיברתי איתה על כך שכיום אנו חיים וכמה טוב שכך וכו' . דבר לא עזר. הבכי והדאגה האמיתית לגורל הבובות שלה נמשכו.
לבסוף מצאתי פתרון - "יש אנשים שמאמינים", אמרתי לה, "שלאחר המוות נולדים מחדש. זה אומר ששוב תהיי אצלי בבטן, ושוב תהיי התינוקת שלי, ושוב תלכי לגן ושוב תטפלי בבובות שלך." זה עבד. היא נרגעה.
לאחר כמה זמן, גאה בעצמי על הפתרון היצירתי שמצאתי, שאלתי אותה מה דעתה על האמונה הזו שנולדים מחדש לאחר המוות. היא הסתכלה עלי ואמרה: "אני חושבת שזה בכלל לא נכון!!!!".
כל כך קשה לגדל ילדים!!!

[b]אפי[/b] (2002-03-11T00:32:00):
אני כל כך מבינה אותך- אתמול אופק בן חמש וחצי בא אלי וכדרך אגב שאל- "מי ילד את אלוהים?" שאלה שאני זוכרת במעומעם את התשובה התאולוגית שלה אבל לא מנוסחת לילד בגילו ואמרתי לו שאברר ועוד לא הספקתי...אבל זה יושב...

[b][po]נאוה פרנס[/po][/b] (2002-03-11T03:35:00):
יעל,
נושא המוות העסיק את יהונתן בשנה שעברה
משהו בשיחתך עם רוני מאוד הזכיר לי את אחת השיחות שהייתה לנו
הוא שאל אם אני אמות ועניתי שבסופו של דבר, כן
הוא שאל אם הוא ימות, ושוב עניתי ש... כן
ואז הוא התייפח על מי יגור בבית שלנו
והמשיך להתייפח ולדבר על כמה עצוב לו שאני אמות

אמרתי לו שאין לי תוכניות לטווח הקרוב
ושבעצם יש לו בחירה:
לבכות על זה שיום אחד אמות
או לשמוח על זה שעכשיו אני חיה...

ואגב, רוני קצת צעירה אבל צועדת לקראת גיל בו מין ומוות מאוד מעסיקים אותם (סביב גיל 5)

[b][po]עדי יותם[/po][/b] (2002-03-11T07:18:00):
כן, גם אנחנו בנושא כבר כמה חודשים (מגיל ארבע וחצי) ועברנו סצינות דומות אם כי הילדה שלי מוטרדת יותר מגורלה-היא מאשר ממה שיקרה לבובות או לבית - ילדה מעשית, ארצית, כבר אמרתי? (-:
אני אומרת לה שמה שחשוב יותר הוא איך חיים, לא מתֶי מתים, ושצריך ליהנות מהחיים, לחיות באהבה וכו'.

[b][po]בשמת א[/po][/b] (2002-03-11T08:56:00):
כן, גם אצלנו הנושא עלה בערך בגיל ארבע ורבע, והיתה סצינת התייפחות דומה, ופשוט חיבקתי אותה. אבל האמת היא שזה קשה, קשה גם לנו, אבל אנחנו מדחיקים.

[b][po]אלה נוננה[/po][/b] (2002-03-11T10:30:00):
אצלי הגדולה התעסקה בשאלת המוות הרבה- ולבסוף שמעה ממקור-(שזה לא אנחנו) שהמתים עולים השמימה- היא אימצה את הגישה והיום קל לה עם זה.
היום היא מתעסקת בשאלת הבריאה- מי ברא אותנו?
אמרתי לה- "אני ילדתי אותך"- היא אמרה "לא אימא- לא זה התכוונתי למי ברא אותי?"
והיא גם ענתה- "אלוהים ברא אותנו."
"אבל אמא מי ברא אותו?"

[b][po]ענת גביש[/po][/b] (2002-03-11T22:05:00):
גם אצלנו ...בדיוק אותם דיונים על מוות,חודשיים לפני גיל ארבע.מצד אחד כאב לי שזה בא כל כך מוקדם,ומצד שני...אם נדבר על זה ממש,באמת,בלי צער,בלי מסתורין והתחמקות,אולי יש לה סיכוי לזכות בהתייחסות פחות מבוהלת וחסרת אונים למוות.
אבל מה שהיה לי קשה אפילו יותר,היה כשהיא הודיעה לי שהיא מפחדת לגדול כי אז היא תהיה אשה ולכל הנשים יש תינוק והיא לא רוצה ללדת כי זה כואב.מיהרתי להגיד לה שאשה לא חייבת שיהיה לה תינוק,רק אם היא רוצה,ושזה כואב אבל זה גם מאד משמח (איך התפתלתי.על מי אני עובדת? זה כואב נוראאאא,אז מה אם זה משמח?!),ואם היא מעדיפה שלא אז היא לא חייבת. הדגשתי את זה כי נדמה שזה מה שהכי הרתיע אותה,שזה חלק הכרחי מתהליך הגדילה וההפיכה לאשה.כמה שלא אתנגד לאפידורל,הפיתוי לספר לה עליו כשראיתי עד כמה היא מודאגת היה ממש ענק.
היא בכל אופן סיכמה את השיחה ב"לא נכון! " ואני לא התווכחתי כי ידעתי שהיא איכשהוא צודקת,גם אם לא ברור על מה אמרה לא נכון,והוחלט שלא יהיה לה תינוק.רק אם היא תרצה.(הוספתי וסיפרתי לה שאם חברים טובים עוזרים בזמן הלידה ומלטפים ועושים מסאג'ים אז זה מאד נעים ופחות כואב.שיהיה,מן זרע שכזה שינבט מתי שהוא.)

[b][po]יעל ג[/po][/b] (2002-03-12T08:56:00):
ענת -זה מדהים. גם אצלנו כבר כמה זמן, רוני מכריזה שהיא לא רוצה להיות אמא!!! מעניין אם זה תהליך טבעי שעוברות בנות ואחר כך הביולוגיה או החברה משנים את הרצונות שלהם.

[b][po]אלה נוננה[/po][/b] (2002-03-12T09:29:00):
זה ממש מוזר- אצלי נעה תמיד רוצה להיות אמא- היא לא הפנימה את הכאב שבלידה- לדעתי היא אפילו לא מודעת לזה.
אבל מה שכן היא מפחדת מזיקנה, היא כל הזמן אומרת לי שהיא לא רוצה להיות זקנה,
אני מסבירה לה שזה יקח הרבה מאד שנים ואז היא אומרת, "אבל את תהיי זקנה הרבה לפני, אני לא רוצה שאת תהיי זקנה".
אז אני אומרת לה שיש כייף בלהיות זקנים- הם נהנים מהילדים והנכדים שלהם אנחנו מפתחות על זה שיחה - ורק כך היא נרגעת.

[b][po]בשמת א[/po][/b] (2002-03-12T16:51:00):
ענת, הסיפור שלך הזכיר לי:
כשהיינו ילדות אמא שלנו סיפרה לנו (אגב משהו אחר, כנראה) שבזמן ההריון צריך לעשות הרבה בדיקות דם.
התגובה שלנו היתה מייד: אז אנחנו לא נהיה בהריון!
בדיקות דם היו אחד הסיוטים הגדולים שלנו (למה היו? אין שינוי...), ואם זה מה שכרוך בהריון, אז לא בבית ספרנו...

מעניין אם אלוהים שמע אותנו ולכן סידר לשתינו כאלה קשיים להיכנס להריון וכאלה הריונות קשים...

[b][po]לאה מ[/po][/b] (2002-03-14T10:50:00):
אצלנו עומר התחיל לעסוק בשאלת המוות בסביבות גיל 3.5 - 4 בעקבות מוות של קרובת משפחה שהוא מאד אהב. כששוחחתי איתו על זה אמרתי לו, שמי שמת נמצא בלב של כל מי שזוכר אותו, ואם הוא יחשוב על משהו שהוא זוכר ואוהב שקשור לסבתא פרידה, אז בלב שלו היא עדיין תהיה חיה. הוא חשב על זה, ואמר שהוא זוכר שהיא היתה אלופת העוגות, ותמיד היתה מכינה עוגות טעימות שהוא אוהב. יופי, אמרתי, אז כל פעם שתזכר בעוגות, תזכר גם בסבתא פרידה. אחרי שנתיים בערך, הוא הגיע אלי מוטרד מאד, ואמר לי "אמא, את יודעת, אני כבר מתחיל לשכוח את הטעם של העוגות של סבתא פרידה, ואני כבר גם לא כל כך זוכר איך היא נראתה, אז מה יהיה?"...

ולגבי האמהות - שירה (בת 5.5) אומרת שכבר אין לה סבלנות לחכות עד שהיא עצמה תהיה אמא, וגם שכאשר יהיו לה ילדים "אני עצמי אהיה המטפלת שלהם" (מה שמחזיר אותנו לדיון על ההגשמה העצמית שלנו בעינינו ובעיני החברה... אז זאת אומרת שזו המחאה שלה על כך שאמא שלה עובדת?....)

[b][po]ענת גביש[/po][/b] (2002-03-14T22:06:00):
(לאה סליחה שאני קופצת חזרה אחרי הסיפור הנוגע ללב על עומר.תראו איך מוות ויצירת חיים עולים כאן במעגל.בן כמה עומר עכשיו?)
הערב שכבתי ליד גאיה והיא כמעט כבר נרדמה,חיבקתי אותה ואמרתי לה "תינוקת גדולה שלי" -זה מן שם פינוקי שיוצא לי מדי פעם, מאז שבאה אלינו נועם לפני שישה שבועות.פתאם היא שאלה "אמא מאיפה התינוקת יצאה לך?" (עד עכשיו זה היה בנוסח "כשהתינוקת תצא מהבטן")
אז עניתי לה-מהפיפי . "איחסההההה!!"-היתה התגובה שלה.
לא מהחור שממנו יוצא הפיפי,אמרתי לה,לידו יש עוד חור,שממנו התינוק יוצא.
השתרר שקט,חשבתי שאולי היא נרדמה, אבל פתאם היא פרצה בצחוק ענק,ממש התפוצצה מצחוק.

[b][po]אלה נוננה[/po][/b] (2002-03-14T22:27:00):
[po]לאה מ[/po]
צחקתי, גם כשאני עבדתי נעה אמרה את זה, והיום כשאני לא היא תמיד משחקת משחקי הדמיה שהיא אמא שהולכת לעבודה ושמה את הילדים בגן (נדב ונעמה).

[b][po]Elana Elan[/po][/b] (2002-03-15T01:26:00):
Interesting. Eden (3.4) is asking about his great grnadparents an his SABA (my father) for almost a year. According to our believe of the soul, we told him that they are up in the sky. About a week ago he talked to a friend of his that told him that his SAFTA died and she was burried in the earth so he asked how come - after we told him that the deads are going up the sky. So I tiold him that each one of us (again, according to my believe) has t parts - one is the body and the other is the soul. So when someone is dying one part is going up the sky and one part is burried in the earth. It looks like it was OK with him. Any way, I am personally talking about the death like i talk about life. Yes, it has its emotions and feelings that are going with it but for me it is part of the cycle. Just remember that the way the kids sees the whole matter of death is completley different then what we see so try not to put missconceptions (yes, we have those on the death subject) on them.
It is like pain in birth - did you know that there are tribes that the women don't feel any pain in the birth??? I know about beduin women that feel the same. THEY JUST NEVER HEARD IT SOULD BE PAINFULL!!! Funny no?
Think about it. I tis only our thoughts of...

[b][po]אביב חדש[/po][/b] (2002-03-18T15:33:00):
אגם ומור מגלים התעניינות מרובה בהריון ובלידה שבסופו. הם שואלים שאלות לגבי הגודל, איפה הוא, האם הוא כבר יצא, מאכילים אותי במאכלים שנראים להם בריאים (קחי, אמא, זה בריא לתינוק)
לפני שבוע כשהבאתי את אגם לגן סיפרתי לו שאנחנו נוסעים להיפגש עם שיין, המיילדת, והוא ביקש שנשאל אותה אם יש לה תמונות של תינוק מהרגע שהוא נוצר ועד הלידה. אחה"צ הראינו לו תמונות מכל מיני ספרים של עוברים ברחם, בספר נחמד שהתגלגל אלינו (גוף האדם המכונה שלא תיאמן), וזה בהחלט סיפק אותו.
הם שואלים גם מאיפה תצא התינוקת ואני אומרת שמהפות. אגם הביע את הסתייגותו מלהיות נוכח בלידה עקב הדם והלכלוך (מעולם לא אמרתי לו שזה מה שיהיה, מעניין מאיפה הוא יודע שככה זה) והרגעתי אותו שהוא לא צריך להיות נוכח בלידה.
בעניין הזה, אני פחות יצירתית, אלא פשוט מספרת את האמת. זה הרבה יותר נוח לי. הידע שלהם פשוט מדהים אותי, והשותפות שהם מגלים עושה לי מאוד טוב.

[b][po]בשמת א[/po][/b] (2002-03-18T20:11:00):
גם אני תמיד מספרת את האמת. למדתי את זה מהורי, ובמיוחד מאבי. לנו תמיד סיפרו את האמת, ולא "סיפורים לילדים".
גם לגבי הסיבות האמיתיות לדברים.

תלמידת מחקר אחת באוניב' ת"א עשתה מחקר על אינטראקציות הורים-ילדים בטויס אר אס. הדהים אותה לגלות איך ההורים לוקחים את הילדים לחנות הענקית הזאת, ואז מסרבים לכל הבקשות של הילדים לקנות להם. עוד יותר הדהימו אותה התשובות שנתנו ההורים: אתה לא צריך, זה מכוער, סתם לא בלי סיבה.
אף אחד מהם לא אמר לילד שלו, למשל, שהוא לא קונה כי הצעצוע הזה יקר מדי. זו כנראה לא תשובה לגיטימית.
לעומת זאת, אני מגיל צעיר אומרת לבתי את הסיבות האמיתיות אם אני לא מוכנה לקנות משהו. ואם אין לי סיבה מספיק טובה, אני קונה לה (למשל, היא נורא מבקשת בקבוקון של בועות סבון - שאני, אגב, מעולם לא הצלחתי לא להכין בבית וגם לא לעשות - שעולה שני שקלים, אז אין לי שום סיבה לסרב לבקשה כה צנועה, אף שלא תכננתי לקנות גם את זה אלא הלכנו רק לקנות מתנה לאיזה ילד).

[b][po]ענת גביש[/po][/b] (2002-03-19T07:33:00):
ומשהו מצחיק- אתמול גאיה שאלה אותי "אמא כשאניטה (הגננת) תמות אז גם אני אהיה מתה?"
לא.
"אז אני אוכל לראות את העצמות שלה?"

[b][po]שרה ק[/po][/b] (2003-09-25T10:30:00):
נזכרתי שכאשר אני הייתי בת ארבע שאלתי את אמא שלי האם לסבתא של אבא יש לו הורים? ואמא שלי אמרה שכן, אז שאלתי אותה ואיפה הם? אז היא אמרה שהם היו נורא זקנים ואז מתו. שאלתי אותה מה זה 'מתו' אז היא אמרה לי שבסוף כולם מתים כלומר אחרי מאה ועשרים עולים לשמים לגן עדן ונהיים מלאכים. אז אמרתי לה שאני מפחדת. אז היא אומרת שלמות זה לא כואב. זה לא שיכנע אותי אמרתי לה אבל מתים! היא אמרה לי תעזבי, יש לך הרבה הרבה זמן לחיות! שאלתי אותה האם סבא של אבא ימות יום אחד? היא אמרה כן. הייתי בטוחה שכל הזקנים יודעים מתי ימותו.

חשבתי ככה לעצמי: אני בת ארבע ואני הולכת לגן. כשאני יהיה גדולה בת 6 אני יעלה לכיתה אלף. ואז כשאני יהיה נורא גדולה בכיתה ח"ת - - אאאז - - אני יהיה בבית ספר של הגדולים מאד, ואאאאאז כאשר אהיה נורא נורא גדולה בת 18 אני יתחתן ויהיו לי ילדים ואז אחרי הרבה הרבה הרבה זמן אני יהיה סבתא זקנה אז.... וכאן נעצרתי: כאן אני לא יודעת מתי מתים! אשאל את סבתא שלי, היא בטח יודעת מתי מתים! פשוט הייתי בטוחה שכשם שיודעים מתי עולים כיתות וחשבתי שיודעים מתי מתחתנים קרוב לוודאי שכל הזקנים יודעים מתי ימותו פשוט כמו שלב הבא בחיים כואב מפחיד ונורא, לא נמנע אבל אין ברירה..

ואז כאשר הלכתי לבקר את סבתא הזקנה של אבא שלי שהיתה אז בת 82. אז שאלתי אותה ישירות: "סבתא - את כל כך זקנה, את כל כך מקומטת מתי תמותי?"
אמא שלי הסמיקה מבושה ואבא שלי החוויר וסבתא שלי ענתה: "אני מאחלת לך שיום אחד תהיי סבתא ואחד הנכדים שלך ישאל אותך את השאלה הזאת.." לא הבנתי בדיוק אז אמרתי "אבל סבתא, את לא יודעת מתי?"

[b][po]באותו עניין[/po][/b] (2003-09-26T00:06:00):
חברה שלי סיפרה לי מעשה שהיה בהיותה בת ארבע בערך: חברה באה לבקר אצלה בזמן שסבתה התארחה בבית. הסבתא נחה, ואותה ילדה הזהירה את חברתה: "צריך להיות בשקט, כי סבתא שלי נורא זקנה, והיא עלולה למות בכל רגע". צא ולמד.

[b][po]אמבט ים[/po][/b] (2003-09-28T09:05:00):
ובת הארבע וחצי שלי שמעה ברדיו באוטו בדרך הביתה על המפגע שירה בתינוקת בת 6 חד', אז היא אמרה לי:"תינוקת נהרגה??? אמא איך זה יכול להיות?

איך באמת?

[b][po]חגית פ[/po][/b] (2003-10-01T01:06:00):
:-(

[b][po]טובי י[/po][/b] (2004-11-21T22:01:26):
אוייש מאיה, זו באמת דוגמא ללמה לא צריך שילדים יידעו הכל.
ואם כבר אמת, אז גם האמת צריכה להיות מעוגלת.
התפיסה שלהם עדיין כל כך שונה משלנו. הפרופורציות שונות.
אמן שכולנו נמות רק בשיבה טובה.

[b][po]מ י כ ל[/po][/b] (2005-05-08T20:22:32):
טוב, זה הגיע...

ישבנו אחרה"צ במסעדה. עילם (4.5) התלונן שהוא עייף. הצעתי לו לשתות את מיץ התפוזים שלו, כי יש בו סוכר וזה יתן לו מרץ. "למה?" "כי סוכר הוא הדלק של הגוף". כך התפתחה לה שיחה נעימה על יכולתו המופלאה של הגוף האנושי להפוך מזון לסוכר, בסיומה שאל הילד: "אבל למה אנחנו ככה?". "כך פועל הגוף שלנו" עניתי. "אה!" זרח הילד "ככה אלוהים ברא אותנו?" "נכון!" עניתי בשמחה.

ואז 'זה' הונחת:
[b]"למה אלוהים עשה אותנו שנמות?"[/b]

בההה...
שמעתי את עצמי ממלמלת "הממ...אממ.." ואז מישהו שעבר הסיח דעתנו, ואני קיוותי שקניתי לעצמי מספיק זמן כדי לחשוב על הסוגיה, להתייעץ עם האיש, לחגוג לילד בר-מצווה (ואולי אף לחתן אותו), ואז להשיב תשובה סדורה ומשכנעת. זה לא קרה (זה א-ף פ-ע-ם לא קורה):
עילם שאל שוב: "למה אלוהים עשה אותנו שנמות?"
החלטתי, שבהעדר תשובה הולמת, הטקטיקה הנכונה היא הודיה על האמת -

להלן תמליל שיחתנו:
[list]
[*] : "למה אלוהים עשה אותנו שנמות?"
[*] "זו שאלה קשה. אני באמת לא יודעת מה התשובה"
[*] "אבל למה הוא עשה ככה, אמא?"
[*] "אולי נחשוב ביחד על תשובה?"
[*] "אולי...אלוהים ניסה לעשות אותנו שלא נמות, אבל לא הצליח?"
[*] (כופר מתוק שלי!) "בהחלט אפשרות"
[*] "ומה את חושבת?"
[*] [שאתה ממזר ולא היית אמור לזכור שאמרתי שנחשוב ביחד!] "אני לא בטוחה שהחלטתי, אבל אני יודעת שיש אנשים שמאמינים, שכשאנחנו מתים, הגוף שלנו אמנם כבר לא קיים, אבל הנשמה שלנו ממשיכה להתקיים והיא עוברת למקום אחר".
[*] [בתרועת ניצחון עם אצבע מונפת] "לבית קברות!"
[*] [מחייכת מאוזן לאוזן] "הגוף שלנו נמצא בבית קברות. הנשמה שלנו עוברת למקום שנקרא 'גן עדן'".
[*] "גן עדן שאלוהים ברא?"
[*] "כן. הגן הזה."
[*] "או, זה גן יפה מאוד".
[/list]
ואז, בשלווה גמורה הוא עבר לספר לי את סיפור הבריאה.


אלו תשובות נתתם/הייתם נותנים לשאלה כזו?
ובכלל - איך מתמודדים עם שאלות ילדים בנושא מוות?
איך עוזרים לילדים להתמודד עם הנושא (לא איך מתמודדים עם אובדן, אלא עם הרעיון הכללי של מוות)?

כל הגיג יתקבל בברכה.

[b][po]אליס בארץ המראה[/po][/b] (2005-05-08T21:26:56):
כן, ובכן, עצות בנושא גידול ילדים רחוקות ממני כמו השתתפות בימי עיון הנערכים במזרח התיכון. אבל התרשמתי ש:
א. הילד היה מוטרד הרבה פחות מאמא הן מעצם העלאת השאלה והן מההיסוס במתן התשובה.
ב. הילד טיליגנט גדול!

זהו. חברי אחד ועוד אחד וקבלי שלוש.

[b][po]מייק בר רב אשי[/po][/b] (2005-05-08T21:41:05):
ואללה, גרם לי לחשוב, ואין מחמאה גדולה מזו.
אולי כי צריך תחלופה? הן אם לא היו מתים, גם לא היה מקום להוליד חדשים.
כדי שאתה תבוא -- צריך שרב-סבא שלך יסתלק.
או אולי להפך: זה שרב-סבא שלך הסתלק -- זה מה שמצדיק את בואך.
נותר עוד הרבה מקום לפיתוח הרעיון.

[b][po]סיגל ב[/po][/b] (2005-05-08T21:59:40):
נדמה לי שדיברו על זה קצת ב- [po]איך מתמודדים עם מושג 'מוות'[/po].

[b][po]בועז חן[/po][/b] (2005-05-08T22:09:04):
אני הוספתי גם את האפשרויות של העלמות הרוח ושל גלגול נשמות, אבל אני חושב שמה שהכי חשוב זה להשאיר את הפתיחות, לתת כמה אפשרויות. לא לענות על הבעיה אלא לומר שיש שחושבים כך ויש שחושבים כך. אם לא פתרון למוות, לפחות ללמד פלורליזם...

[b][po]יונת שרון[/po][/b] (2005-05-09T01:44:09):
אורסולה לה גווין פותחת את "הקוסם מ-[po]ארץ ים[/po]" בקטע הבא:

Only in silence the word,
only in dark the light,
only in dying life:
bright the hawk's flight on the empty sky.

הספר השלישי בסדרה ("החוף הרחוק ביותר") עוסק במה שקורה כשמנסים להתחכם למוות, איך שזה פוגע בחיים.

טוב, בסדר, זה לא לגיל של עילם. מה כן? אני יותר בקטע של אבולוציה מאשר של אלוהים, לכן נראה לי שהייתי מדברת על הקשר בין חיים להשתנוּת (מה שלא משתנה לא חי) ועל כך שהשינויים קורים בכל הרמות, בכל רמה בקצב אחר. (למשל: תאים מזדקנים ומתים תוך חודשים-עד-שנים, אנשים מזדקנים ומתים תוך עשרות שנים, מינים משתנים או נכחדים תוך מאות-עד-מליוני שנים. אפשר להזכיר גם חיידקים, ואז להכניס גם סדר גודל של שעות וימים.)
אבל בגדול: מה שלא מת -- לא חי.

[b][po]מנג בין[/po][/b] (2005-05-09T06:53:43):
הדף הזה נפתח בדיוק בזמן !!
תודה [po]מ י כ ל[/po] (ולעילם גם).

גם אצלנו הבכורה (בת 4) שאלה אותי על מוות.
זה הלך ככה:
קצת לפני ליל-הסדר, על הבוקר, בזמן צחצוח שיניים היא התחילה לשאול על בני-ישראל שיצאו ממצרים.
אני כבר לא זוכרת את כל הדיאלוג בינינו אבל בסוף היא שאלה:
"אמא, את תמותי מתישהוא?".
עניתי לה שבסוף החיים, כשכבר אנשים מאוד-מאוד זקנים - מתים.
היא ישר קישרה את זה למחלות והסברתי לה שזה לא קשור. ("אמא, עם תהיי חולה תמותי?")
ולבסוף היא ביקשה לדעת האם גם היא תמות! (טפו..טפו..חמסה-חמסה).
אני חייבת לציין שפה נותרתי עם פה פעור והדבר היחידי שיצא לי להגיד היה -
"את שואלת שאלות מאוד מעניינות ואני צריכה לחשוב על התשובה כי זה לא קל לי להסביר".

לאחר שבועיים היא הכינה לי ספרון קטן עם ציורים וביקשה מהמטפלת בגן לכתוב:
"שאמא תמיד תהיה בריאה". (מה שגורם לי לחשוב שזה עדיין מטריד אותה)

אחותי קראה שצריך לספר להם על מחזור החיים בטבע. (העלים שנושרים, פרחים שנובלים)
האם זה מספיק ברור לילדים בגילה?

אני מצטרפת לשאלה - איך מסבירים את מושג המוות?
הרי גם לנו המושג הזה קצת לא מובן...

[b][po]מ י כ ל[/po][/b] (2005-05-09T09:11:13):
[u]"שאמא תמיד תהיה בריאה".[/u]
אוי, איזו מתוקה!

רעיונות טובים סיפקתם לי! תודה!
נראה לי כי במחסה רעיון הפלורליזם של בועז (אהבתי ביותר!), אציע לעילם את מגוון הרעיונות כאן.
מה שכן, לא נראה לי שיש לי האומץ ליזום את השיחה. אני אמתין עד שהוא יפתח בה.

_אחותי קראה שצריך לספר להם על מחזור החיים בטבע. (העלים שנושרים, פרחים שנובלים)
האם זה מספיק ברור לילדים בגילה?_
זה בעצם הרעיון שיונת נתנה, לא?
ונראה לי שכן, שזה ברור. זו גם תופעה שהם יכולים לראות ממש בעניהם, מבלי לחוות מוות אנושי, כי הרי בכל גינה יש עץ או פרח שנבלו, ובכל מקרר יש פרי שהרקיב (טוב, לא בכל מקרר :-P).

בכל אופן, אני (וגם [po]מנג בין[/po] :-)), נשמח לעוד רעיונות וחוויות.

[b][po]מ י כ ל[/po][/b] (2005-05-09T09:44:08):
צפרא טבא יקירתי!

הסינכרון לא שב, אבל בכ"ז:
אשר לילדון - :-]. הוא עולה על מולידיו בכל תחום אפשרי (למעט גודל פיסי, אבל גם זה רק ענין של זמן).
<וחוצמזה - טפו, טפו, טפו, וחמסה, חמסה, חמסה, וגם קצת מלח-מים-או-מה-שלא-אומרים-וגם-מה-שכן>

אשר להלך רוחו - הוא אכן לא היה מוטרד מן ההיסוס שלי (כבר רגיל שאני לא יודעת כלום? :-\), אבל בהחלט היה מוטרד מן הנושא. ה"למה?" לא היה בטון החקרני הרגיל שלו, אלא יותר כטרוניה או אכזבה מן האופן שבו נבראנו.

אח"כ גם הובהר מה היה הטריגר לכל השאלות הללו. לא, לא יום השואה והצפירה. במבי. כן, העופר גדול העיניים של וולט דיסני...
הוא ביקש לדעת (בפנים עצובות מאוד) מדוע עשו סרט שיש בו חלק כל כך עצוב. הסברתי שהסרט נעשה לפני שנים רבות, אפילו לפני שאמא נולדה (דברים שקרו לפני ש-'אמא נולדה' תמיד מרתקים אותו; בבחינת 'היסטוריה עתיקה' או מיתולוגיה...), ושאז היה מקובל להכניס גם לסרטי ילדים קטעים קשים ועצובים.
חוות דעתו המלומדה של הילד על יוצר הסרט: "הוא לא היה כל כך חכם" :-P
(זאת להבדיל ממציא הטלפון שהיה "חכם", וממציא האופנים שהיה "חכם מאוד").
<שוקלת להכריז על "דירוג עילם לממציאים והמצאות" ולחלק פרסים לזוכים. ממתקים, כ-מ-ו-ב-ן ;-)>

ואגב, התיחסותך דווקא מאוד רלוונטית לדף ההוא - מלמדת שלא תמיד מה שמביך/מטריד/מפחיד אותנו, נתפש כך בעיני הילדים, ושמוטב שנשכיל שלא להנחיל להם את הנירוזות שלנו.
ברשותך - אעביר לשם?

[b][po]ש מים וארץ[/po][/b] (2005-05-09T11:08:49):
[u]"למה אלוהים עשה אותנו שנמות?"[/u]

"כדי שנוכל להתחדש" :-)
זה מה שאני הייתי עונה.

ילדים חכמים בני 4-5 בדר"כ יסתפקו בתשובה קצרה, פשוטה ואמיתית.

אבל מה שהכי יפה בשאלות הקשות האלה, זה מה שעולה שם 'בין השורות'.
כאילו הם אומרים לנו: "יאללה אמא, הגיע הזמן שתגבשי דעה! תבררי לעצמך עד הסוף!" ([u]-"אבל למה הוא עשה ככה, אמא?"[/u])


<כבר פיתחתי סנטימנטים להברקות העילם הזה>

[b][po]עוף החול[/po][/b] (2005-05-09T14:53:47):
מוות הוא נושא טעון מאד.
ההבנה של המושג היא חלקית גם אצל מבוגרים.
אצל ילדים המושג מעורפל עוד יותר. אולי מתקשר יותר להעדרות של אנשים או חיות מאשר למוות עצמו.
כשילדי שאלו את השאלה ניסיתי לברר מה בעצם הם שואלים. מהו המוות בעינהם? לא רציתי להעמיס עליהם מידע מיותר.
אם המוות בעינהם הוא העדרות של אדם קרוב אפשר לדבר על נשמות ועל זיכרון ועל גן העדן.
אם המוות הוא ענין פיזי אולי כדאי לכוון את השיחה לצד הטכני של המוות. הפסקת הנשימה ופעילות הלב והמח או לענות תשובות בכיוון שיונת העלתה.

[b][po]עוברת אורח[/po][/b] (2005-05-10T01:21:59):
אני, אגב, נשאלתי "מה קורה אחרי שמתים" או משהו בסגנון, ועניתי (פלורליזם וזה) שיש שחושבים שפשוט נשארים מתים, ויש שחושבים שהולכים לגן עדן ויש שחושבים שאחרי החיים האלה יש חיים אחרים.
על כך ענה לי בני הנבון: "אולי אלה כבר החיים האחרים?"

[b][po]בועז חן[/po][/b] (2005-05-11T00:21:48):
[u]זה גם המקום להזכיר את "מוצאים את נמו" ש נפתח בכך שאמו של הגיבור וכל אחיו נאכלים ע"י כריש (ושם זה לא נאמר במפורש), עובדה שמעולם לא הוקדשה לה מחשבה נוספת ע"י אף ילד שראיתי.[/u]
עובדה שגרמה לסתיו לותר על הסרט במקום, ולהסכים לראות את ההמשך רק אחרי בקשות, תחינות, ושכנועים שזהו, נגמר לא יהיה עוד כזה...!
היא בכלל לא מבינה למה צריך "רעים" בסיפורים (ובמיוחד למה כל אגדה מתחילה באמא שמתה ואמא חורגת רשעה), ואוהבת סיפורים שכולם בהם טובים (תתפלאו, יש כאלה...).

[b][po]חגית ל[/po][/b] (2005-05-13T22:32:19):
אני מאוד ניזהרת עם סירטי דיסני. לטעמי הם לא ממש לילדים :-)

[b][po]אני אילה[/po][/b] (2005-12-09T05:40:27):
יש שאלות לדעתי שצריך להגיד וזהו כי זה מעבר לבינתו של הילד ואולי צריך ללמד אותו לקבל זאת כמו שזה לבינתיים בשלב זה גם זה חלק לא פחות חשוב בלמידה שלא התשובה היא העיקר כרגע אליו קבלתו והסתפקותו בתשובה לת עתה לפי רמתו - זה למידה גדולה בשביל הילד הסתפקות בתשובה וגבול - אם האמא לא יודעת מותר לה לומר לא יודעת ולברר
או לומר בוא נברר בהמשך או דבר דומה לשאלות קשות והתשובה היא שאלוקים ברא אותנו הכדי שנחיה לכוון את מחשבתו לטוב יש גיל שהילדים מתעוררים לשאילת שאלות אלו זה טבעי חלק מתהליך התפתחותם במציאות
ילד לא יבין דבר מופשט אז לעתים לא צריך לענות בדברים שיכוונו את דמיונו לכוון לא נכון כי אין לו כלים לתפוס זת במציאות
אז עדיף לקבוע תשובה ברורבה מציאותית אקסיומית וזהו ואת השאר בשלב שיהיו לו את הכלים לכך לפי שלבי התפתחותו לדעתי במקום שיצור אצלו פחדים ובלבול תלוי לאן יקח זאת וכמה זה באמת מתריד אותו להרגיעו בתושובה אלוקים ברא כדי שנחיה ונצחק ונשמח ונלמד ונטייל ואם נתמודד עצמינו עם שאלות אלה נוכל לענות לילדינו זה מפנה אותנו להתמודד ולענות לעצמינו ... ואפשר גם לשאול רב שינחה ענין שאלות רוחניות איך לענות תשובה באיזה גיל ואם בכלל הצלחה גדולה

[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2006-03-06T13:06:13):
צריך לענות תשובות שהילד יוכל לעכל אותם המתאימות לגיל שלו וכמה שיותר קרוב לאמת.

[b][po]אביה נו[/po][/b] (2006-03-08T07:01:40):
[u]היא הודיעה לי שהיא מפחדת לגדול כי אז היא תהיה אשה ולכל הנשים יש תינוק והיא לא רוצה ללדת כי זה כואב[/u]
בת אחותי בגיל שלוש הודיעה שלעולם לא תתחתן כי היא לא רוצה לשבור כוס (ה"לא רוצה" הביע פחד - לא יודעת ממה, אולי כי "זה לא בסדר לשבור", אולי כי זכוכית שבורה עורר בה פחד להפצע, אולי משהו אחר)

[b]נינה[/b] (2006-03-11T22:21:43):
חברה קרובה שלנו מתה לפני שבוע וילדתי בת השלוש וחצי שאלה אם ישימו אותה באדמה כמו הארנב שהכלב שלנו הרג אז אמרתי לה שכן והיא אמרה שחבל ואז התחיל מתר שאלות : למה היא מתה והזכרתי לה שהיא הייתה חולה והיא המשיכה ,גם אני הייתי חולה אתמול ( אתמול מציין זמן עבר ) אז הבנתי מהבעת פניה שהיא מוטרדת והשבתי שיש מחלות קטנות נחמדות יחסית שאחריהן אנחנו גדלים ומתחזקים ויש מחלות בינוניות ויש גם מחלות גדולות מאוד ומסוכנות שאפשר למות מהן . אז היא ציינה שהיתה לה מחלה קטנה וראיתי שדעתה נחה . אבל אני זוכרת שכשחשבתי מראש מה אני רוצה לענות לה אם היא תשאל אותי למה מתים, אז אני יענה לה את מה שאני מאמינה וזה שהכל זה בחירה הכל על פי רצון,לחיות ,למות ואיך שחיים באמצע. כמובן הכל היה אמור להיות מדובר בשפתה הפשוטה ובמילים שהיא מבינה ומשתמשת בחייה היא קוראת לנשמה- רוח אז כמובן גם שהייתי אומרת לה שכשהרוח רוצה לעזוב את העולם הזה אז האדם פשוט מת,אבל כל זה לא אומר שאנחנו לא עצובים בשל הפרידה מאדם שלא ניראה יותר. אבל מזה כבר יש לי ספקות היום כי הייתי איתה היום בשיבעה והיא אמרה שהחברה שמתה הייתה שם וישבה עם כולם בחדר בזמן שכולם אכלו .אין לי מושג אם זה אמת או לא יכול להיות שכן אבל זה לא משנה. וגם רציתי להציע שכשילדים שואלים שאלות על נושאים שנחשבים בעיננו כואבים שלא נירתע ונחכה שהילד רק יפסיק לשאול כי ילדים מאוד רגישים למאיזה מקום אנחנו עונים להם יותר מאשר לתשובה עצמה כי זה כשלעצמו יכול להעלות חרדה וחשש בלב הילד כי הינה שאלתי שאלה ואמא או אבא היו כל כך נסערים או מוטרדים או מתוחים מהשאלה שכניראה שהם מפחדים בעצמם ואם הם מפחדים מהנושא כניראה שגם אני אמור לחשוש .ואין לי כל כוונה לומר שאנחנו צריכים להסתיר מילדינו צער כאב עצב או שום רגש אחר אלה רק להיות ערים למאיזה מקום אנחנו מדברים כי בסופו של דבר זה מה שהם שומעים באמת.

הלוואי שניברא בריאות בחיינו ונהיה בריאים.

[b][po]נועה בר[/po][/b] (2006-08-28T22:54:42):
[u]אני מאוד ניזהרת עם סירטי דיסני. לטעמי הם לא ממש לילדים[/u]
בעקבות ביקורים אצל חברה, ביתי נחשפת לסרטים ולסיפורי האגדות. לשימחתי בסרטים אין לה סבלנות לשבת ולעקוב אחר העלילה אבל הסיפורים מושכים אותה. לי קשה לחשוב שבגיל 3 (וקצת) זה נכון לחשוף לנושא המוות, מה גם שבמציאות, סבא שלה נפטר לא מזמן והנושא דובר ועולה וכשעולה מקבל התייחסות.
התיאור של ההתמודדות עם הנושא בסרט "מלך האריות" דווקא נשמע לי נכון בהרבה מאשר בסיפורי האגדות שם הנסיכה נדקרה ( או נגסה בתפוח ) ומתה ובא הנסיך על הסוס והעיר אותה בנשיקה.
אשמח לשמוע מנסיונם של אחרים, או מדעתם, האם סיפרתם את הסיפורים? מה היו התגובות ? מומלץ ?
[b][po]אמא אחת[/po][/b] (2008-10-19T21:33:07):
בחרתי בדף הזה, אבל אני לא יודעת אם זה באמת שייך.
הילד שלי אומר דברים מוזרים. הוא בן רבע לארבע. לפני כמה ימים נסענו באוטו: "את יודעת מה חלמתי? חלמתי על אוטו שיש בו אש, וגם היו בו אנשים". איזה דבר מוזר לילד לומר! היום הוא אמר (גם בנסיעה): "אבא אתה יודע למה אני לא רוצה למות פה? כי יהיה פה המון דם". לפני שנה הוא אמר לי בשתי הזדמנויות שונות (סתם היינו בחצר): "את יודעת? פעם היה לי אבא אחר". בעלי חושב שהוא אמר את זה בגלל שכשהילד היה תינוק, הוא גידל זקן לתקופה מסויימת. להכל כאילו יכול להיות הסבר, אבל בעצם זה נורא מוזר (ואפל). זה כמו בסצנה הזו בסרט "החוש השישי" שהילד אומר "אני רואה אנשים מתים", אבל הילד שלי לא עצוב במיוחד, או משהו כזה.
אין לנו טלוויזיה, ובהזדמנויות שיש אני בטוחה שהוא לא נחשף לתכנים בעייתיים. כנ"ל לגבי מחשב (אנחנו מהמקפידים שלא יהיו תכנים אלימים, והמחשב תמיד נראה לעין). אולי אם הגדול היה אומר דברים כאלה, זה היה נשמע אחרת. הוא כן מסתובב אצל אחרים, ויש לו את הקטע של משחקי מלחמה (ואם לא קונים לו אקדח אז הוא מוצא ענף בחצר...). אבל הקטן בכלל לא מצליח להיות מושפע ממנו, למרות הכל. ובכל מקרה האמירות האלה במנותק לחלוטין מסצנה כזו.
מדובר על ילד שכל המבוגרים אומרים עליו שהוא "חמוד", והם חושבים איכשהו שרק הם רואים את זה. אני מקווה שאני מצליחה להסביר. באמת יש בו משהו מאוד מושך (יש לו עוד אחים ש"אין להם את זה"). אבל הוא לא כריזמטי (וגם בהחלט לא חכם בצורה יוצאת דופן. מאוד "איטי" יחסית לאחים שלו). יש לו חברה אחת ויחידה, ואליה הוא מאוד קשור. לא נקשר לשום ילד אחר (חינוך ביתי, אבל דווקא לא חסר הזדמנויות וחברה). ככה שיוצא גם שהוא לא מסתובב הרבה בבתים של אחרים.
האם ללכת על ה"חייב להיות הסבר הגיוני כלשהו", או שאולי משהו "אחר"??? אני מחזיקה מעצמי מאוד רציונאלית, אבל השילוב הזה של הילד הזה מצד אחד, והאופל הזה מצד שני, קצת מוציא אותי משיווי המשקל...

[b][po]זיג זוג[/po][/b] (2008-10-19T21:58:04):
[po]אמא אחת[/po] , ברור שאין דרך להבין מהתיאור שלך מיהו הילד שלך ועד כמה הוא מוזר או לא...
יתכן והוא מוזר. משום מה, ממש לא נראה לי...
נראה לי שאת [u]רציונאלית[/u] קצת יותר מדי (אני משתדלת להתנסח בזהירות)
לי נשמע ילד מדליק אש עם דמיון מפותח. למשל, [u]אוטו שיש בו אש, וגם היו בו אנשים[/u] יכול להיות פשוט רכב מכבי אש. דווקא הניסוח של הילד מוצלח יותר :-)

[u]אבא אתה יודע למה אני לא רוצה למות פה? כי יהיה פה המון דם[/u] נשמע לי כ"כ מתאים שייאמר לאור כל תאונות הדרכים המזוויעות שיש. אומנם אין לכם טלוויזיה ואתם מסננים ממנו מידע (וטוב שכך)אבל לדעתי זה קצת נאיבי לחשוב שתכנים אלימים ו/או שוניםומשונים לא יגיעו אליו.
מה שיותר עצוב לי לקרוא זה שאת כ"כ נבהלת ממנו ( [u]האופל הזה[/u]), ומשום מה את חושבת שהוא לא כריזמטי (מושך מאוד = מאוד כריזמטי, לא?).
נראה לי (מקווה שלא 'שופטת' מהר מדי...) שהנזק של הבהלה שלך ממנו עלול להיות גדול יותר מהשאלה אם הוא מוזר או לא...
מה נראה לך?

[b]אלמונית[/b] (2008-10-20T02:43:18):
מתוך המקום המאד אישי שלי ומערכת האמונות שלי, נראה שהילד לא "אפל" אלא מחובר לארועים שיתכן שקרו בגלגולים קודמים. אולי החלום לגבי המכונית והאש והאמירה על הדם קשורים לדרך שבה סיים את חייו בגלגול הקודם שלו. ומתוך הלך מחשבה שכזה, בגלגול אחר פשוט היה לו אבא אחר.
יש המון סיפורים על ילדים שפתאום התחילו לדבר שפה זרה או פתאום ידעו לנגן בכלי נגינה מסוים - יכולות שמקורם בחיים אחרים.
אם זה מעניין אותך, בטח יש חומר באינטרנט. אני יכולה להמליץ בחום על ספרים כמו עולם הנשמות וגורלן של נשמות של ד"ר ניוטון והתקדשות של אליזבת הייך. (יש שם קטע מדהים על הבן שלה שבגלגול הקודם שלו היה אפריקאי ושנשא עימו זכרונות לחיים ההם ואף צייר אותם בילדותו, ובכלל זה ספר מדהים).
אם כל מה שאני כותבת זה שטויות במיץ בשבילך, אנסה מכיוון אחר. אני בטוחה שהאמירות האפלות הן רק חלק קטן מהמכלול שהוא הבן שלך. כשאת מרגישה שאת נבהלת ממשהו שהוא אמר, נסי להזכיר לעצמך את החלקים האחרים שלו, אלה שנעימים לך, שמוכרים לך, את הדברים שאת אוהבת אצלו.
אם את בוחרת לקרוא משהו מהספרים הנ"ל, אשמח לשמוע את דעתך (בהקשר של בנך) בדף הזה בעתיד.

[b][po]צל הימים[/po][/b] (2008-10-20T03:24:50):
[u]אני יכולה להמליץ בחום על ספרים כמו עולם הנשמות וגורלן של נשמות של ד"ר ניוטון והתקדשות של אליזבת הייך[/u]
גישה "רציונאלית" לא חייבת להיות מטריאליסטית. עקרון רצף התודעה אינו יותר מופרך מכל הסבר "מדעי" אחר... שגם הוא מתבסס על הנחות יסוד שרירותיות. כגון, מה מקור היקום?

[b][po]בן עמי[/po][/b] (2008-10-20T04:21:04):
http://www.youtube.com/watch?v=AYxW6g58yS8

[b]נעמה[/b] (2008-10-20T06:21:45):
לא קראתי את כל התגובות...
שהבת שלי שאלה אותי שאלה דומה (גיל דומה)
אמרתי לה בפשטות את אמונתי.
אנחנו מתים שהקדוש ברוך הוא מחליט שסיימנו את תפקידנו בעולם הזה...
הגוף נרקב והנשמה נולדת מחדש בגוף אחר לתיקון חדש.
ואני מוסיפה בנושא שאין לי השגה לעומק בנושא נסתרות דרכי האל...

[b][po]אמא אחת[/po][/b] (2008-10-20T08:27:59):
[u]מה שיותר עצוב לי לקרוא זה שאת כ"כ נבהלת ממנו[/u]
אני לא נבהלת ממנו - אני דואגת להשפעה האפשרית של הדברים האיומים שמסתובבים לו בראש. דווקא הוא עדין יותר, יחסית לילדים האחרים :-( מתאים יותר לאחרים שדברים כאלה (מוות, דם, שריפה) יעסיקו אותם.
[u]ומשום מה את חושבת שהוא לא כריזמטי[/u]
אני מתכוונת שהוא לא כריזמטי בחברה (בני גילו, או ילדים בכלל).
[u]הנזק של הבהלה שלך ממנו עלול להיות גדול יותר מהשאלה אם הוא מוזר או לא...[/u]
הוא נראה רגוע, ואפילו מחייך כשהוא מספר על כך. גם אני משתדלת לתחקר אותו בחיוך ("וואו זה נשמע קצת מפחיד או מבהיל, לא?"). אני מקווה שהוא לא מרגיש שהנושא מטריד אותי, אבל מאמינה שייתכן שכן.

נזכרתי שבעבר הוא גם אמר שהוא לא רוצה שהשוטר יבוא וירביץ לו. הסברתי לו אז ששוטרים עוזרים לאנשים, ושאם הוא נמצא בצרה כדאי לו לחפש שוטר שיעזור לו, אבל לקח כמה פעמים עד שהסיפור על השוטר המרביץ נפסק.
היום בלילה הוא הלך לשירותים, ואחר כך היה נדמה לי שהוא לא חזר למיטה. הלכתי לסלון ומצאתי אותו עומד ומתעסק שקוע בציפורן שלו (תחביב חדש שלו). שאלתי אותו (בחיוך) למה הוא לא במיטה, ונדמה לי שהוא קצת נבהל. כיסיתי אותו והוא נראה רגוע.

תודה על כיווני המחשבה. כמובן אני מגלגלת את הרעיונות המוזרים האלה, ומאוד עוזר לשמוע עליהם עוד, מבחוץ.

[b][po]חדשה ישנה[/po][/b] (2008-10-21T10:49:30):
לפני כמה חודשים נהרג הכלב שלנו. בני בן השלוש מאוד היה קשור אליו- הוא היה אצלנו מאז שנולד.

כשהוא שאל הסברתי לו שהוא עלה לשמיים. "מה, בלי חבל?" הוא שאל. עניתי לו שבלי שהוא עלה ועף כמו פרפר. שעכשיו הוא בגן עדן. נראה היה שהוא קיבל את ההסבר.

אתמול הוא שאל כמה פעמים אם הכלב יבוא...
כאב לי הלב אבל אמרתי לו שלא, שהוא בגן עדן. אז הוא שאל "מה, עם חברים שלו?" אמרתי שכן. חשבתי שהוא הבין ואז הוא שאל "והוא יבוא אחר כך?" :-(

אולי אני לא ברורה מספיק?
איך אני מציגה לו את המצב בלי לעשות לו טראומה?

[b][po]גל הנה אמא[/po][/b] (2008-10-21T18:25:56):
למה לא להגיד שהמשמעות של למות זה ללכת בלי לחזור?
זו משמעות שחשוב ללמוד ונראה לי שדרך אובדן בעל חיים זה יותר רך מאובדן אדם קרוב, אבל אולי בן שלוש קצת מוקדם? אני לא יודעת, סתם חושבת

[b][po]ילדת טבע[/po][/b] (2008-10-21T19:42:03):
_אולי אני לא ברורה מספיק?
איך אני מציגה לו את המצב בלי לעשות לו טראומה?_
מוות זה עסק שמאוד לא קל להבנה ולתפיסה לא למבוגרים ובטח לא לילדים. לדעתי, וכך אנחנו נהגנו עם ביתנו במפגשים שלה עם המוות, צריך לתת את התמונה בדיוק כמו שהיא בלי לערב יותר מידי רגשות וסיפורים סביב זה ואז לדעת להכיל את הכאב שיצמח מזה. ככל שאת תהיא פחות נבוכה עם המושג מוות ככה הוא יקבל אותו יותר טוב, אחרי הכל די בעסה אבל מוות זה חלק מהחיים. במזרח לפחות יש להם פחות פחדים מהחלק הזה...
כשביתי בת השנתיים וחצי (אז) פגשה את החתול שלה מת על הדשא, לא משנה כמה אבא ניסה לעשות כאילו זה לא קרה היא קלטה הכל וימים אחרי כן היא בכתה שלא ניתנה לה ההזדמנות להפרד ממנו, עד היום המוות של ניבלר מאוד חזק אצלה כי לא ניתנה לה ההזדמנות להפרד. מאז נפרדנו מעוד כמה חברים (דגים וגם גורי חתולים שניסינו להציל) בכל פעם היא הוזמנה להפרד, נפרדה יפה ולמרות הכאב והבכי הצליחה לשחרר.
כשהכאב היה גדול פשוט חיבקתי ואמרתי לה שזה נכון שזה עצוב אבל אין מה לעשות ככה זה בחיים.
כבר היו לנו גם שיחות (מיוזמתה בעקבות תמותה של בעלי חיים) על חזרה של דמויות שמתו והיא הבינה שמת זה מת ומי שמת לא חוזר ואפילו כאלה של "אמא תמות יום אחד" וזה בסדר גמור.
למה מוות זה טאבו? את באמת מאמינה בגן עדן?
[/spoiler]
[spoiler=שאלות על קיומו של רוע]
[b]פלונית בינתיים[/b]
סרטון מחשב תמים למראה פגע מאד ברגשותיה של ביתי בת ה6.5 (ותכלס, גם בשלי..)
העלילה בקצרה (סרט של דקה וחצי..) פינגווין בוגר ו 3 אפרוחים שמנדנדים לו, פתאום הוא בועט באחד מהם למים
והאפרוח ככל הנראה נטרף ע"י כריש (רואים במרומז). הקטע הקשה הוא שבסוף רואים את הראש של האפרוח במים (והוא נראה חי) ונאנחים אנחת רווחה..
ואז מעלים את התמונה ורואים שהגוף שלו הוא רק עצם (ומבינים בוודאות שהוא נטרף ע"י הכריש, כלומר הפינגווין הבוגר אחראי למותו)
וואו, איזו בעיטה בבטן הרכה.. והכל באנימציה חביבה, מוזיקה עליזה ואווירה משועשעת...
אני קיללתי את עצמי איך לא עצרתי את זה, (הן התעקשו להמשיך לראות אבל הייתי יכולה להגיד שאני לא מסכימה)..
<אייקון של חרטה עמוקה "למה שוב לא הקשבתי לעצמי"??> המתוקה שלי לא הצליחה להרדם בלילה, אמרה שזה עושה לה כל כך עצוב, שהיא מרגישה שאי אפשר לסמוך על אף אחד
חוץ ממי שממש קרוב ועוד הרבה תובנות שהגיעו אליה בבת אחת על טיבו ובעיקר על רועו של העולם
אשמח להמלצות איך לעזור לה (בלי לעשות יותר נזק). איך להראות לה שלמרות שיש רוע בעולם העולם הוא טוב? גם לי לפעמים קשה להאמין בזה..
אלא אם תמצאו דף מתאים יותר, אשמח לתשובות ועצות בדף: [po]תשובות לשאלות ילדים בנושאים כאובים[/po]

[b]אחת[/b] (2012-06-10T09:38:55):
_<אייקון של חרטה עמוקה "למה שוב לא הקשבתי לעצמי"??> המתוקה שלי לא הצליחה להרדם בלילה, אמרה שזה עושה לה כל כך עצוב, שהיא מרגישה שאי אפשר לסמוך על אף אחד
חוץ ממי שממש קרוב ועוד הרבה תובנות שהגיעו אליה בבת אחת על טיבו ובעיקר על רועו של העולם_

מזעזע ביותר. גם אני הייתי נחנקת מסרטון כזה. מה הם ניסו להבהיר בו?
אני לא יודעת ממש לענות אבל באינסטינקט הייתי מנתקת את זה בכלל מהעולם האנושי.
מבהירה כמה הסיפור דמיוני.

למשל למה שאפרוחים יגדלו לצד פינגווינים? לומר שאפרוחים גדלים ליד אמא שלהם בחווה וזה סיפור שהמציאו. שאת מסכימה איתה, לתת לה הסכמה ולגיטימציה לכאוב - שהסיפור הוא סיפור רע ושמי שהמציא אותו בדגש על המציא, המציא משהו סיפור לא נעים ומטופש. ומנסה יחד איתה לברר מה לא הגיוני בסיפור, לתת לה לחשוב יחד. למשל להמ שאפרוחים יתעסקו עם פינגווין? או למה שהם ילכו ליד המים? זה ממש לא המקום הטבעי שלהם, הם לא ברווזים. למה שכריש יהיה דווקא בים הזה, למשל אם זה היה אדם קטן אז תגידי לה שבכלל לא הגיוני שיהיו שם כרישים.

אחרי שתחלחל ההבנה שיש משהו לא הגיוני בסיפור, הייתי מנסה בצחוק להמציא יחד איתה עוד סיפור לא הגיוני, למשל על כלב שלובש מכנסיים וכותב שירים. או מכונית שטסה בשמים. או חתול שמגדל פתאום אפרוח ומאמץ אותו. או שני ג'וקים שמתחתנים והולכים לבחור שמלת כלה. זה ממש לא הגיוני! :-)

כלומר סיפורים מטופשים קורים בדמיון. המציאות אינה כזו.

אני חושבת שלומר שזה סיפור מומצא זה הכי קרוב לאמת שאפשר. כי הבעיה בסרטון כזה שהוא לא מראה את הדברים כמו שהם בסרט של נשיונאל ג'אוגרפיק שאז הייתי בוחרת להסביר לה את ששרת המזון. בסרט של נשיונאל - לא מערבים אמוציות, הפינגווין לא "כועס" על האפרוח והאפרוח לא "משלם" בחייו על אכזריות של פינגווין. במציאות הכריש לא מגיע לעזרת הפינגווין. במציאות איפה תמצאי פינגווין ואפרוחים יחד. במציאות מתקיימת שרשרת המזון טורפים ונטרפים בלי אמוציות ומחשבות על מה הוא עשה שמגיע לו ועם כל הצער זה יותר מובן.

במקרה של הסרטון זה שקשרו עלילה והתחלה אמצע וסוף ואפרוחים שהציקו ופינגווין שבעט והציקו לו והכל באווירה עולזת - יצרו שם האנשה לבעלי החיים, קשרו שכר ועונש (האפרוח הציק הפינגווין זרק אותו והאפרוח שילם מחיר קשה והכריש "הרע") וכל מיני דברים באמת דמיוניים והם אלו שהשפיעו קשה כל כך.

אני מציעה פשוט לומר לה שזו מעשייה כמו כיפה אדומה והזאב הרי אין באמת זאב שטורף סבתות וכאלה. ולכן אין פינגווין שבגלל כעס רוצה שחייו של אפרוח יגמרו ושבדיוק כריש יעבור שם ומה פתאום כאמור אפרוח מתהלך ליד פינגווין, אפרוחים לא זזים מאמא שלהם.

אפשרות שנייה היא להסביר על שרשרת המזון אבל דווקא בגלל האמוציות ה קשות סביב הסרט זה לתת לגיטימציה למה שקרה בסרט ונדמה לי שהילדה היא רכה מדי להכיל את הרעיון שלא רק שיש נטרפים וטורפים אלא שזה שכיח ומקובל ועוד בצמידות לסרט שקושר אמוציות לסיפור לכן זו לא היתה הבחירה הראשונה שלי.

[b][po]פלונית בינתיים[/po][/b] (2012-06-10T13:52:26):
תודה! ניסיתי את הקו הזה אבל היא ישר עברה לדברים אמיתיים. המפגש עם הרוע הקיים בעולם הוא מה שקשה לה, הרוע של ההומור השחור של מי
שעשה את הסרט והרוע כמשהו ששייך למציאות ולא רק בסיפורים. אני מנסה לגונן אבל הילדה חדת אוזן וחכמה מאד
קשה להסתיר חלקים מהמציאות..

[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2012-06-10T19:48:21):
[u]למה שאפרוחים יגדלו לצד פינגווינים?[/u]
אני חושבת שהכוונה הייתה אפרוחים של פינגווין.
כלומר, הם נדנדו לאמא שלהם (או לאבא שלהם :-)), והיא בעטה בהם.
אפרוחים של פינגווין זה לא המצאה. אם אמא בועטת באפרוח שלה, אולי זאת המצאה. אולי לא. לא יודעת.

נשמע סרט באמת קשה.
לא יודעת באיזה סרטון מדובר, אך בערוץ הצחוק ראיתי לפני כמה זמן שהכניסו סדרה חדשה מצוירת שבהתחלה נראית מה זה תמימה, עם דמויות של שפנפנים ועכברים חמודים באנימציה, אח"כ מתברר שכל רגע לאחת הדמויות נערף הראש, או נכנס לה מזלג לעין או משהו כזה, ואין פעם שתוכנית נגמרת בלי שהכל מלא דם. פשוט מזעזע. אולי זה מה שהיא ראתה?
(לא זוכרת את השם המדויק. קראו לזה העץ משהו. אולי 'העץ השמח'? משהו נורא אירוני כזה.)

וגם אני לא יודעת להסביר את הרוע בעולם. גם לעצמי לא.
אני רק מתנחמת בזה שיש גם טוב והרבה אנשים טובים. אולי זה ינחם אותה קצת?

[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2012-06-10T19:49:27):
אולי בכלל כדאי לפתוח דף בנושא, לא רק לילדים.
למשל [po]האם יש רוע בעולם[/po], [po]איך מתמודדים עם הרוע בעולם[/po] וכד'.
מה דעתכם?

[b][po]פלונית בינתיים[/po][/b] (2012-06-11T01:51:40):
נראה לי שהיא רק הציפה עניין שהיה צריך לעלות על פני השטח.
שני דברים בעולם מפחידים אותי במיוחד - רוע ואדישות
אני מנסה להסביר לעצמי - כל אחד רוצה באופן טבעי והגיוני שיהיה לו טוב. יש אנשים שגדלו בצורה לא טובה,
כלומר לא קיבלו את כל מה שהיו זקוקים לו.
לכן כאשר הם מנסים לעשות לעצמם טוב הדרכים שהם בוחרים לפעמים מעוותים ופוגעניים.
כמו שאומרים אין אנשים רעים יש אנשים שרע להם.
ואני תוהה, האם יש או אין? כי בסופו של דבר האנשים האלו, פגועים או לא,
עוסקים בפגיעה באחרים, איך מגוננים על הילדים שלנו מפני מפגש עם רוע?
איך מלמדים ילדים רגישים לסנן החוצה את הרוע ולהשאיר בתוך עצמם את הטוב?
(ואיך מלמדים מבוגרים רגישים..??)
אהבת, תודה ואשמח אם תעבירי לדף מתאים.. כראות עינייך..

[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2012-06-11T02:00:12):
יש דף שנקרא [po]אדם טוב אדם רע[/po]. זה נראה לך קשור?
[/spoiler]
[spoiler=שאלות על ילדים מיוחדים]
[b][po]הולנדי ה[/po][/b] (2012-06-11T06:56:20):
איך עונים לילדים בגן השעשועים על שאלות שלהם בנוגע לבן שלי בן הארבע שאיננו מדבר ומשותק בארבעת הגפיים? הוא כל הזמן רוצה לשחק עם ילדים אחרים ואנחנו לוקחים אותו על הידיים ומפתחים שיחה בשמו אבל לפעמים קשה לי לענות על שאלות של ילדים אחרים כשהו שומע (אנחנו לידו מדברים בעיקר על כל מה שהוא כן יכול לעשות ולא על מה שלא...) וגם לא רוצה להסתבך מידי...

[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2012-06-11T15:01:49):
אני לא הייתי מסתבכת הרי הוא יודע במה הוא שונה. הייתי דבקה בזה - הוא לא מדבר אבל מבין.
הוא לא יכול ללכת לבד אז אנחנו עוזרים לו אבל הוא ישמח לשחק איתכם.
משהו פשוט..

[b][po]הולנדי ה[/po][/b] (2012-06-11T17:02:21):
הלוואי וזה היה כל כך פשוט... על כל תשובה פשוטה שלי הקטנים האלו שואלים שלוש פעמים ׳אבל למה?...׳ כל פעם ילד/ה אחר. אני מרגישה שאני חייבת להסגר על איזשהו נוסח מוחץ (וסותם פיות:-)) שמתאים גם לקטנטנים וגם לגדולים יותר אבל שבעיקר מתאים לאוזניו של הבן הרגיש שלי שמושפע כל כך מכל אלו.

[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2012-06-11T18:01:17):
אבל למה?
אולי הם שואלים כי הם מפחדים שזה יקרה גם להם.
גם אני נמצאת לפעמים בסיטואציות דומות עם הבן שלי, ילד מיוחד.
אני בדרך כלל עונה:
כי ככה הוא. כל אחד הוא שונה, לא כולנו אותו הדבר.
אולי אפשר גם לענות:
כי ככה הוא נולד.
כי ככה אלוהים ברא אותו (אם אתם מדברים עם אנשים מאמינים).

[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2012-06-12T14:08:32):
_כי ככה הוא. כל אחד הוא שונה, לא כולנו אותו הדבר.
אולי אפשר גם לענות:
כי ככה הוא נולד._
זה מה שאני עונה על הילדים שלי לשאלות.
ומעבר לזה עונה לשאלות קונקרטיות אם עולות.
ואולי כי כל נושא השונות הוא בשיח פתוח בבית והגדולים יודעים על השונות מהרגע שאנחנו ידענו בערך.
ושאלו כנראה את השאלות הכואבות ביותר אז שאלות של ילדים אחרים איכשהו לא מפריעות לי...
[/spoiler]
[spoiler=שאלות בנושאי פוריות, מין ומוות וגם עוד דיונים כלליים]

[b][po]טלי ב[/po][/b] (2014-12-31T12:38:12):
אני קצת מתלבטת אם ואיך לדבר עם הבחור (בן רבע לשלוש) על ענייני וסת עם/בלי קשר להיריון, אחרי שנתפסתי על חם עם טמפון ונשאלתי שאלות.
באותו רגע חמקתי מהעניין איכשהו אבל מרגישה לא בנוח עם ההתחמקות הזו, וגם מניחה שהעניין יעלה שוב בעתיד הנראה לעניין, בהינתן שאני לא תמיד לבד בשירותים ולא מתכוונת להתחיל לגרש אותו משם בימים מסוימים (אלא אם פתאום אשתכנע אחרת כמובן).
משתנה נוסף שמוסיף קצת מורכבות הוא שבעקבות אירוע שהיה לנו, הוא כרגע מקשר דם עם נסיעה למיון ואני לא רוצה לעורר סרטים ישנים מרבצם.

[b][po]טלי ב[/po][/b] (2014-12-31T12:42:03):
אגב, השבוע נדרשתי כבר להסביר (והכול באופן מפתיע, on the spot) למה אנחנו גרים בישראל; מה זה מלחמות (באופן מפתיע, בלי קשר לסעיף הראשון); ולמה אני והאבא שלו צריכים לעבוד.
אין לי בכלל חיבה גדולה לשיחות האלה, ממש מרגישה שאני נדרשת להסביר דברים שאין לו יכולת להבין באמת וגם מתבאסת מאוד לחשוף אותו בגילו הזעיר לצדדים הקשים של החיים.


[b][po]טלי ב[/po][/b] (2014-12-31T12:43:18):
אה, וגם למה החתולה לא מבינה כשמבקשים ממנה לא להרוס מבני לגו מורכבים.

[b][po]ציל צול[/po][/b] (2014-12-31T15:46:05):
טלי, הדיון הזה בינינו יכול להיות משהו עם כל מיני רבדים. אני יכולה לספר לך מה אני עושה, שמתאים לי ולילדים שלי, או לחכות לשמוע ממך מה מעכב את היכולת שלך פשוט להגיד את הדברים כמו שהם וכמו שאת מבינה אותם.
התחלת כבר עם זה שאמרת דברים חשובים כאלה:
הנחה שמה שהוא מבקש להבין אין לו יכולת להבין
חשיפה בגיל צעיר לצדדים קשים של החיים

מציעה שאלה - למה לדעתך ילד שואל משהו שאין לו אפשרות להבין? אולי בא לך לפרק את זה קצת. את המחשבה הזו שלך, ולראות מה יש מתחתיה.
וגם - מהו צד קשה של החיים בשבילך? מה לא מתאים לחשיפה בגלל הגיל? ובאיזה גיל לדעתך מתאים?

בינתיים, כמה קטנים:
[u]למה החתולה לא מבינה כשמבקשים ממנה לא להרוס מבני לגו מורכבים.[/u]
מי אמר שהיא לא מבינה? בגלל שהיא לא מצייתת ועושה מה שבא לה? אולי לדעתה היא לא הורסת אלא מסדרת? מה בעצם היא עושה?
אפשר לעשות מזה מטעמים פילוסופיים של ממש לתוך שיחה על מודעות של בעלי חיים, שאין בה שום תשובות חד משמעיות אלא המון שאלות טובות ומסקרנות והרהורים יפים על בעלי חיים.
ואני אוהבת מאוד לעבור מבעלי החיים להבנה שאין לנו צל של מושג מה קורה בראש של מישהו אחר, גם כשנדמה לנו שיש, ושזה בסדר גמור לא להבין לגמרי את האחר.
מה זה אומר על הרגשות שלנו כלפי הפעולה שלו? על הפרשנות שלנו את הפעולה שלו?
למה אנחנו מפרשים אותה כך ולא אחרת?

[u]למה אנחנו גרים בישראל.[/u]
באמת למה? שאלה טובה לשאול קודם את עצמך.

[u]מה זה מלחמות[/u]
מה זה לדעתו? ומה זה לדעתך?
זו שאלה שמזמינה שיחה, לא תשובה - לדעתי.

[u]למה אני והאבא שלו צריכים לעבוד[/u]
לא צריכים. רוצים. כי יש לנו תחומי עניין מהנים ואיזה כיף שגם מרוויחים בהם כסף ואז אפשר אחר כך לשלם איתו על דברים משמחים או חשובים.
כך עונים אצלנו. ובגיל מאוחר יותר מרחיבים ומבינים שלא כל העבודה היא תענוג או שמחה וגם זה בסדר. פשוט הוא צעיר אצלך.
אני חושבת שטוב כמה שיותר מוקדם לחבר עבודה עם ראייה חיובית ושמחה במקום עם דברים כמו צורך או אפילו כורח. אחר כך יש זמן להרחיב את הראייה הזו.

[b][po]טלי ב[/po][/b] (2014-12-31T16:17:58):
איזה כיפיות השאלות שלך :-)
קודם כל, אם את מוכנה לשתף, אני אשמח לשמוע מה את עושה שמתאים לכם ואני לוקחת בחשבון שלא בהכרח יתאים אצלנו.

לגביי-
אני חושבת שלא בהכרח כל מה שילד נתקל בו ומסתקרן לגביו הוא מסוגל להבין. אין לי הסבר מסודר לזה, פשוט אני לא רואה סיבה שיהיה אחרת. כלומר, לא מצאתי סיבה להניח שכל מה שמעורר סקרנות אפשר להבין (באותו זמן ובעצם בכלל).
לפעמים רעיונות בנויים גם נדבך על נדבך וכל נדבך מורכב ואי אפשר להסביר את כולם בחלון הקשב וקשת המושגים המוכרים שיש לפעוט.
אוף, אני צריכה ללכת, אמשיך עוד מעט.
ותודה!


[b][po]ציל צול[/po][/b] (2014-12-31T20:28:44):
[u]לא מצאתי סיבה להניח שכל מה שמעורר סקרנות אפשר להבין[/u]
את מניחה כאן משהו, פשוט הפוך, ובלי סיבה גם :-)
אני מציעה לא להניח מה הוא יכול להבין ומה לא. פשוט להתחיל להסביר לאט לאט מה שנראה לך מתאים כתחושת בטן ולעקוב אחרי התגובות.

[u]אי אפשר להסביר את כולם בחלון הקשב וקשת המושגים המוכרים שיש לפעוט[/u]
אין צורך להסביר הכל (וגם - מה זה [b]הכל[/b]?). מתחילים מאיזה קצה ומתקדמים לפי התגובות.
האיש פה הסביר אתמול לבן השבע מה זה חשמל באופן מופתי כל כך (הוא מורה בכל הווייתו ותמיד נעים לראות את זה) שהלך באטיות מהרעיון של כוח ואנרגיה ועד לבטריה. תוך כדי ההסבר הילד שאל שאלות והיה ברור כשמש מה הוא מבין ומה פחות ואיפה העניין שלו. זה היה עונג צרוף להקשיב.

לפני הוסת, מילה על הדם, והמלצה חמה להניח יד על משהו של מרי דאגלאס. סליחה אם את מכירה ואני טוחנת לך.
היא כותבת על מה שקורה לדברים (מבחינת ערך ומשמעות שאנחנו שמים עליהם) כשהם נמצאים שלא במקומם לפי תפישתנו. איך קורה שכל ההפרשות שלנו, כאשר הן בתוך הגוף, הן בסדר גמור, וכאשר הן פורצות ממנו הן פתאום לכלוך וגועל.
איך העור שלנו שמתפורר כל הזמן הופך פתאום להיות לכלוך כשהוא אבק. ושאר רעיונות כאלה.
אני חושבת שטוב להרהר בזה כשמפגישים ילדים עם דבר כמו דם, ולטפח את ההבנה שדם וכל הפרשה אחרת של הגוף הם לא דבר מגעיל או מסוכן או בעייתי בפני עצמו.
יכול להיות להם ריח רע. יכול להיות שהם יהיו מעורבים בכאב. יכול להיות שאי אפשר יהיה לעצור אותם וזה יהיה מבהיל. אבל עד שהחלקים הקשים להתמודדות מגיעים, וגם אחרי זה, אין הכרח לחבר בין מה שלפני רגע היה בתוך הגוף לבין ערך כלשהו - כשזה יוצא החוצה.

ועכשיו, וסת - לאמא יוצא דם פעם בכמה זמן כי הגוף שלה אסף את הדם הזה והתכונן לכל מיני דברים ועכשיו הוא לא צריך אותו.
למה הוא התכונן? שאולי יהיה לו הריון.
ואז אפשר להסביר מה זה הריון או לציין שזו שאלה עם תשובה קצת יותר ארוכה ואולי נדבר על זה בערב או מתישהו אחר. בכל מקרה, הטון והעניין הוא בחיוך. כי זה משהו טוב ונעים ומשמח, הפעולה הטבעית של הגוף.
מה זה הטמפון? זה רק כדי שהדם לא ישאיר סימנים על הבגדים. נראה לי חשוב להבהיר שזה לא פקק אלא משהו שסופג. אם היה אפשר אמא היתה מרוקנת את הדם בשירותים בעצמה אבל לא תמיד זה אפשרי אז יש דבר כמו טמפון. ואני ממש בעד לאפשר לפתוח אחד ולראות במים איך הוא סופג ומתנפח.
<גילוי נאות - אני כבר שנים ארוכות מאוד במודעות וסת ומעולם לא נזקקתי להסברים על כל הפקקים והסופגים למיניהם. זה מה שסביר שהייתי אומרת ועושה לו הייתי נדרשת לזה>

הערה כללית - אני לא מבחינה בהסברים בין בנים לבנות. מבחינתי כולם צריכים ויכולים לדעת הכל, גם מה שלכאורה לא רלבנטי עבורם. שזה לא יהיה סוד או של המין האחר או משהו שחשוב למישהו אחר.

הסבר יותר ארוך על מקורו של הדם, לא בשירותים אלא כשיש יותר נחת - הגוף של אמא עובד במעגלים. ואפשר לצייר מעגל גדול. ויש בו דברים שחוזרים על עצמם. כל מיני דברים שעובדים וזזים בגוף וכל כמה זמן הם קורים שוב ושוב. בחצי אחד של העיגול מסמנים את הביוץ ומראים שהנה, כאן, קורים דברים שגורמים לזה שאמא, אם תרצה, תוכל להיכנס להריון.
ובחצי השני מסמנים את הוסת כנקודה שבה אם לא אמא לא רצתה להיכנס להריון אז הגוף מתרוקן מכל מה שהוא הכין להריון.
וכך עוברים עם הטוש שוב ושוב ובכל סיבוב אפשר להוסיף עוד טיפה מידע אם יש עניין, ולשתף בתחושות הגוף שלך כמו שזה נראה לך רלבנטי או שמעניין אותו.
בכל מקרה, זה הבסיס אצלי.

ומשם אפשר מתישהו להתקדם הלאה אם עולה שאלה איך באים ילדים לעולם וכו' -
הנה איך שאני הסברתי בגילאים שאצלך ומאוחר יותר הדברים התרחבו והתרחבו עד אין קץ והיום הילדים שלי יכולים להתאים לך דיאפרגמה אם תרצי :-D

מזהירה מראש שעמדותיי כלפי חינוך מגדרי מכתיבות הרבה מהטון. זה בולט בעיקר באופן שבו אני מציגה את הביצית, כאקטיבית ולא פאסיבית (זו אמת מחקרית, למדתי על זה הרבה) ובדיוק נזכרתי בזה אחרי שבתוכנית בייבי בום אמר גבר אחד לאשתו שהוא יחליט על שם התינוק כי היא סחבה אבל הוא היוצר. והיא לא התמרדה!
הלוווו???

בגוף של אמא יש מלא ביציות. בגיל מאוחר יותר אפשר לפרט יותר על איברי הרבייה השונים.
<אני לא אומרת "בטן" כי אני לא רוצה להיות אחראית לגבר שחושב שהרחם היא המעי הדק>
זה משהו קטן קטן קטן וכל כמה זמן ביצית חדשה אחת מוכנה וזזה למקום נוח ומתכוננת טוב טוב כי אולי היא תפגוש איזה זרעון נחמד שימצא חן בעיניה ויתחשק לה להתחבר איתו.
אצל אבא באשכים יש מפעל קטן שיכול להכין כל הזמן זרעים, שגם הם קטנים קטנים קטנים, אפילו הרבה יותר מהביצית, וכשהם מחפשים ביצית נחמדה הם יכולים להיות ממש ממש זריזים ולטוס קדימה במן תחרות כזו.
אבל איך יגיעו הזרעונים מהגוף של אבא לביצית שמוכנה בגוף של אמא?
ואז אני מפנה את תשומת הלב אל הבולבול שלו (בגיל הזה, ככה קראנו לו) ומסבירה לו שהוא יכול להיות בכל מיני אורכים. הוא יכול להיות זקוף וארוך אם הגוף רוצה (ויש כאלה שיש להם התנסות זכורה והם משחקים ומזקיפים את האיבר של עצמם ויודעים בדיוק במה מדובר).
אז כשהוא ארוך יותר וקשה הוא יכול להיכנס לתוך הפות של אמא, שהיא כמו פתח כזה שקצת קשה לראות את החלק הפנימי שלו.
אם אבא ואמא מחליטים שהם רוצים עוד ילד או ילדה אז אבא יכול להכניס את הבולבול שלו כשהוא ארוך ויותר קשה לתוך הפות של אמא, ולהזיז אותו פנימה והחוצה, וגם הגוף של אמא זז, עד שהזרעונים נזרקים פנימה ומתחילים לטוס ולחפש את הביצית.

כשהזרעים מגיעים הם דופקים על הביצית שיש לה המון דלתות כניסה והיא מחליטה למי לפתוח את הדלת. ברגע שהיא פותחת את הדלת לזרעון אחד הם נהיים כמו אחד ולאט לאט מתחילים לגדול ביחד עד ש... וכו'...

אני מניחה שהקושי טמון בהסבר של החיבור הפיזי בין אבא ואמא. כתבתי על זה בעלון האחרון של "תוצרת בית" ואת יכולה אולי לקבל משם כמה [url=http://tozeretbyte.wordpress.com/2014/12/04/%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%97-%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%94/]מחשבות[/url] על ניהול השיחה עצמה.

מקווה שזה מועיל בינתיים. מוזמנת להמשיך לחשוב בקול רם.

[b][po]טלי ב[/po][/b] (2015-01-01T09:18:59):
תודה צילי, ההסבר ממש יושב עליי כמעט בול.
כשאני קוראת זה כאילו נשמע לי כל כך פשוט פתאום, שאני תוהה מה באמת עצר אותי מלהגיע לזה קודם.

לגבי סוגיית ההבנה:
אני אכן מניחה כאן משהו בלי סיבה, וגם הנחתי את זה על השולחן מקודם (-: אבל לשם נוטה תחושת הבטן שלי. אבל השתכנעתי מדבריה של נוודית (ששמתי לב עכשיו שנעלמו ודווקא היו מעניינים) שאני לוקחת קצת יותר מדי אחריות על ההבנה שלו. כאילו שאני חייבת חייבת למצוא דרך להסביר ככה שהוא יבין, ושמה שהוא יבין גם ייתן לו תמונה שלמה ואמיתית וגם לא יצלק אותו בדרך כלשהי. אתגר לא פשוט וקצת מרתיע. ובעצם אולי לא יפריע לו אם לא יבין הכל.
חוץ מזה מסתבר שגם הייתה לי מן הנחה מוקדמת כזו ששאלות מהסוג הזה הן קשות ומבלבלות להורה שעונה ולילד ששואל, ונראה לי שפשוט קצת עניתי על הציפייה הזו.

[u]אני לא מבחינה בהסברים בין בנים לבנות.[/u]
לא העליתי בדעתי את האפשרות הזו בכלל...

[u]אמר גבר אחד לאשתו שהוא יחליט על שם התינוק כי היא סחבה אבל הוא היוצר[/u]
טוב, קורים בתכנית הזו כל כך הרבה דברים הזויים, שזה כמעט מתאים.

_למה אנחנו גרים בישראל
באמת למה? שאלה טובה לשאול קודם את עצמך._

לשאלה הזו דווקא יש לי תשובה די פשוטה. לא הסתבכתי שם אבל הופתעתי מעצם השאלה.

_מה זה מלחמות
מה זה לדעתו? ומה זה לדעתך?
זו שאלה שמזמינה שיחה, לא תשובה - לדעתי._

לא חשבתי בכלל על האפשרות שיש לו דעה בנושא. הוא שמע את המילה בשירי חנוכה ומשם באה השאלה. מצד שני, יש מילים אחרות בשירים האלה שהוא לא מכיר ועליהן הוא לא שאל, אז אולי הוא נתקל ב"מלחמות" בעבר.
מה שהטריד אותי בשאלה הזו היה הצורך (?) להתייחס לנושא של אנשים שנפגעים/מתים ועוד בידיהם של אנשים אחרים. בכל אופן את נושא המוות החלטתי מזמן שלא אעלה מיוזמתי כנראה, אז על זה דילגתי.
אבל מלחמות זו דוגמה טובה בעיניי לצד הקשה של החיים. אני לא יודעת באיזה גיל כן מתאים לחשוף, אבל מניחה שיגיע גיל שבו ארגיש שזה כבר בסדר. אבל אכן יש פה מבחינתי טריטוריה לא מוכרת כי אני גדלתי עם סינון מאוד מאסיבי של הרבה מהדברים הקשים שקיימים בעולם.
גם נושא העבודה קצת נכנס לקטגוריה הזו (לא באותה עוצמה כמובן).

_למה אני והאבא שלו צריכים לעבוד
לא צריכים. רוצים. כי יש לנו תחומי עניין מהנים ואיזה כיף שגם מרוויחים בהם כסף ואז אפשר אחר כך לשלם איתו על דברים משמחים או חשובים._
לגביי זה לא נכון. ולכן אני לא יכולה לענות את התשובה המאוד יפה הזו. אני אמנם נהנית רוב הזמן ממה שאני עושה, אבל לא הייתי עושה אותו (בתקופה זו של חיי) אם לא הייתי צריכה.
אז אני לא חושבת שהוא מקבל תמונה נוראית של עבודה, כי שנינו מדברים איתו על העבודות שלנו ועל דברים שאנחנו נהנים מהם ואוהבים שם, אבל בהחלט הייתי מעדיפה להיות איתו יותר בבית. והאמת הזו, שזה לא משהו אפשרי כרגע (וזה לא), לא תמיד פשוטה לי לעיכול ואני פשוט מתבאסת לחשוף אותו לזה כרגע.
למה בעצם הרצון הזה שעד גיל מסוים (שאני באמת לא יודעת מהו) תהיה לילדים מין אשלייה שהעולם טוב יותר ממה שהוא באמת? זה משהו שאני צריכה לחשוב עליו.

זהו, לגבי החתולה, זה היה קצת בהיתוליות (-: אם כי יצאו לך כיוונים מעניינים מאוד מזה.
מצד שני אני גם מנסה לשמור כמה שיותר על פשטות עם הילד הזה, כי את הסיבוכים הוא מוצא לגמרי לבד. האתגר איתו כנראה לא יהיה לפתוח לו כיווני מחשבה אלא לשמר את היכולת לשחק בלגו בלי להיסחף משם לשאלות פילוסופיות.

ודבר אחרון - קראתי את ההפנייה למה שכתבת בתוצרת בית וגם זה היה מועיל מאוד מאוד ותודה.

[u]והמלצה חמה להניח יד על משהו של מרי דאגלאס[/u]
ידעתי ששכחתי עוד משהו - לא הכרתי ונשמע מעניין אז תודה גם על ההמלצה.
[b][po]ציל צול[/po][/b] (2015-01-01T09:40:10):
[u]לא חשבתי בכלל על האפשרות שיש לו דעה בנושא[/u]
יכול להיות שבאמת אין לו דעה. אבל זו דרך טובה לפתח אחת, מול השאלה - מה דעתך?

[u]להתייחס לנושא של אנשים שנפגעים/מתים ועוד בידיהם של אנשים אחרים.[/u]
מודה שגם לשיחות מוות יש לי חיבה גדולה (אני מופרעת, או מה?)
אני אוהבת לטפח אצל הילדים שלי את המחשבה שמוות הוא לא משהו גרוע או נורא. שלפעמים הוא עצוב כי הכרנו את מי שמת (סבא רבא, למשל) והוא היה אהוב ויש געגוע.
שהחיים כוללים כל מיני דרכים למות, חלקן ממש טפשיות או מיותרות (את כבר בטח יודעת שאני לא ממהרת ליחס לאף אחד רשע או אכזריות. אני מוצאת שפרשנויות אחרות לעולם מועילות יותר). בין הטפשיות והמיותרות יש מלחמות.
הילדים שלי מפחדים בדרכם ממלחמות ויש על זה דיבור בבית. הם עצמם לא רוצים להיות חיילים בשום צבא. אבל איכשהו נראה שמשהו בדרך שבה הבית מתמודד עם זה מייתר את הצורך לפתח חרדה. זה פשוט עוד נושא מדובר, כמו כל נושא אחר, בלי דרמה. והוא שב ועולה כל פעם מחדש והדיבור עליו מעמיק. בדיוק כמו המין, הצד השני של המטבע.

אגב, בעלי חיים מתים כיכבו אצלנו בהסברים על מוות. בעלי חיים מתים שפגשנו בדרך תמיד קיבלו אצלנו התייחסות. עצרנו לידם, התבוננו, לפעמים אם אפשר חקרנו ממש, דיברנו. בעלי חיים מאפשרים הרחקה של הדיבור, מצד אחד, והתקרבות לנושא, מצד שני. בתור ביולוגית חובבת עוד מהתיכון, לפרק בעל חיים מת זה קטן עלי ואני מעודדת מאוד את הילדים לא להירתע מהמוות והגוף המת.

[u]למה בעצם הרצון הזה שעד גיל מסוים (שאני באמת לא יודעת מהו) תהיה לילדים מין אשלייה שהעולם טוב יותר ממה שהוא באמת? זה משהו שאני צריכה לחשוב עליו.[/u]
שאלה טובה מאוד.
לו עבדתי בעבודה שאני לא מחבבת או שזה היה בעיקר צורך הייתי אומרת את האמת בדיוק כפי שהיא. לשמחתי מאז שנולדו הילדים גם אני וגם האיש עושים דברים שאנחנו נהנים מאוד לעשות.
אני לגמרי נגד אשליות ולפעמים האיש צוחק עלי שלא חייבים לתקוע לילדים הכל בפרצוף. אני כמובן חושבת שהגישה שלי פשוט מאוזנת :-)

[u]האתגר איתו כנראה לא יהיה לפתוח לו כיווני מחשבה אלא לשמר את היכולת לשחק בלגו בלי להיסחף משם לשאלות פילוסופיות.[/u]
גם לי יש כאלה ואני דווקא מחבבת את זה. כל מה שבא באופן טבעי נראה לי רצוי. שיחה פילוסופית טובה כמו משחק בלגו ולכל דבר יש את הזמנים שלו והתקופות שלו.

[u]קראתי את ההפנייה למה שכתבת בתוצרת בית וגם זה היה מועיל מאוד מאוד ותודה[/u]
איזה יופי. שמחה שמצאת עניין.

[b][po]תפילה לאם[/po][/b] (2015-01-01T09:42:19):
רוצה להעיר משהו קטן:
[u]אני חושבת שטוב להרהר בזה כשמפגישים ילדים עם דבר כמו דם, ולטפח את ההבנה שדם וכל הפרשה אחרת של הגוף הם לא דבר מגעיל או מסוכן או בעייתי בפני עצמו.[/u]
יכמו שאני מבינה התפיסה של בנה של טלי אינה, שהדם מגעיל, מסוכן או בעייתי, אלא שבדרך כלל יציאה של דם מהגוף מעידה על בעיה. הוא אמור להישאר בפנים. וכאן מגיע המקרה המיוחד של הווסת וההסבר [u]הגוף שלה אסף את הדם הזה והתכונן לכל מיני דברים ועכשיו הוא לא צריך אותו.[/u] כמובן יפה ומתאים ובעיקר פשוט. (אני דיברתי על רירית הרחם שגדלה ונבנית ואחר כך מתפרקת... P-:)

[b]תמי[/b] (2015-01-01T10:34:01):
צילי,
תודה רבה על ההסבר היפה.
קראתי גם את מה שכתבת בעלון - מאוד אהבתי.

[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2015-01-01T14:34:17):
צילי
עשית לי חוויה מתקנת בין דורית (אימי לי ואני לבנותי)
במובן של לא זוכרת ששאלתי וגם לא שנשאלתי
ועכשיו מתחברת אליהן בחזרה דרכי
תודה :)
<חני>

[b][po]טלי ב[/po][/b] (2015-01-01T15:18:12):
[u]כמו שאני מבינה התפיסה של בנה של טלי אינה, שהדם מגעיל, מסוכן או בעייתי, אלא שבדרך כלל יציאה של דם מהגוף מעידה על בעיה.[/u]
אכן. אבל גם אני חושבת שההסבר של צילי נותן מענה לעניין הזה.

[u]אני אוהבת לטפח אצל הילדים שלי את המחשבה שמוות הוא לא משהו גרוע או נורא. שלפעמים הוא עצוב כי הכרנו את מי שמת (סבא רבא, למשל) והוא היה אהוב ויש געגוע.[/u]
אבל כשמי שמת היה קרוב אלינו מאוד, והגעגוע בהתאם והעצב בהתאם, זה כבר עונה אצלי להגדרה של גרוע ונורא. בהנחה שיש בכלל דבר כזה גרוע ונורא (אם כי אני לא בטוחה שאת שותפה להנחה הזו), אז נראה לי שמוות של אדם קרוב מאוד זה זה.
אבל בהקשר של ילדים שפוגשים במוות יחסית מרחוק, אני יותר מוטרדת מהמסקנה שהם יסיקו לגבי המוות שלהם עצמם (וצריך כאן לקחת בחשבון שאני מתייחסת למוות כאי קיום סופי וזה נראה קשה לעיכול יותר מאשר המחשבה שנוסיף בכל זאת להתקיים בצורה כלשהי אחרי המוות). וילדים עושים את ההסקה המתבקשת בגילאים מאוד צעירים.
נראה לי שהתמודדות טובה עם הסוגיה הזו מצריכה את קיומם של מנגנוני הגנה מסוימים ושל יכולת להכיל את הרגשות שבאים עם זה, ואני לא בטוחה ששני הדברים קיימים בכל גיל.
אולי כאן גם מצויה תשובה חלקית לשאלה
[u]למה בעצם הרצון הזה שעד גיל מסוים (שאני באמת לא יודעת מהו) תהיה לילדים מין אשלייה שהעולם טוב יותר ממה שהוא באמת?[/u]
מצד שני גם אני נגד אשליות ונראה לי שלהחזיק את שני הכדורים האלה באוויר זה חלק מהאתגריות של השאלות האלה עבורי.
[b][po]ציל צול[/po][/b] (2015-01-01T20:00:10):
חני - @}

[u]אבל כשמי שמת היה קרוב אלינו מאוד, והגעגוע בהתאם והעצב בהתאם, זה כבר עונה אצלי להגדרה של גרוע ונורא[/u]
אני אכן לא שותפה להגדרת ה"גרוע ונורא". אני חושבת שהעצב והגעגוע של ילדים נראה קצת אחרת משל המבוגרים באופן כללי.
הילדים שלי התמודדו עם מות כלבתם ועם מות הסבא רבא שלהם. היה עצב והיו דמעות והיו הרבה דיבורים שהלכו וחזרו לפעמים אחרי פרק זמן ממושך. בשום שלב לא הרגשתי שהחוויה שלהם היא משהו שמדויק לתאר כגרוע או נורא.

[u]אני יותר מוטרדת מהמסקנה שהם יסיקו לגבי המוות שלהם עצמם[/u]
אני מוצאת שהילדים שלי מוטרדים רק לגבי המוות של ההורים שלהם כאשר ההכרה הזו חודרת לתודעתם, וזה נראה להם גרוע ונורא.
אני לא מוצאת סיבה לשכך את זה או לערפל את זה או כל דבר אחר. זה עולה, אנחנו מדברים בכנות ובלי בהלה, וממשיכים הלאה.

[u]נראה לי שהתמודדות טובה עם הסוגיה הזו מצריכה את קיומם של מנגנוני הגנה מסוימים ושל יכולת להכיל את הרגשות שבאים עם זה.[/u]
יש לי הערכה עקרונית שמחשבות באות ביחד עם מנגנוני ההגנה המתאימים להם כך שניתן יהיה להכיל. וזה קצת כמו בשאלות על המיניות. בדרך כלל עולה מה שהמערכת יכולה להכיל.
אם השיחה תתקדם בזהירות וברגישות אז לא תהיה קפיצה גדולה מדי כי את תראי על הילד שלך מתי הוא עושה סימנים שהשיחה נגמרה או תפסה כיוון שלא מתאים לו.
בכל אופן, זו ההתנסות שלי בשיחות כאלה.

[u]מצד שני גם אני נגד אשליות[/u]
נדמה לי שזה שווה דיון באיזשהו שלב (גם בשבילי, כי במקור מיהרתי להסכים איתך). כי מהי אשלייה? האם המחשבה שלך שהמוות הוא סופי היא לא אשלייה אופציונאלית? מי יודע?
אני בעד להגיד מה שאני חושבת אבל להבהיר שזו המחשבה שלי ובכל מקרה יש גם אחרות.
וכך אני לא צריכה לשפוט דברים במושגים של אשלייה או לא אשלייה.

[b]נוודית[/b] (2015-01-02T04:48:51):
[u]אם השיחה תתקדם ברגישות.[/u]
בדיוק. (למרות שהשמטתי את "זהירות" כי היא קצת אמביוולנטית לי בהקשר הזה :)
לדעתי נקודת המפתח היא [b]לסמוך[/b] על הילדים. לסמוך שהם יסמנו בדיוק מה הם רוצים לשמוע (וכמובן לשים לב לסימנים האלה, ולהגיב בהתאם). לסמוך שהם יעבדו את מה שקיבלו, ישמרו מה שמתאים, וישחררו את השאר (מזכיר משהו?) לילדים (לפחות מנסיוני) יש גמישות עצומה בקבלת מידע ודיעות. הם יכולים להרחיב את ההבנה שלהם באופן שמאד מפתיע אותנו, או לסנן מה שלא מתאים או לא בא להם להכיל עדיין. אני חושבת שהמחשבות והחישובים שלנו, כמבוגרים, על "מה מתאים", ו"באיזה שלב", וכו', בעצם מחילות על ילדים, ללא צורך, את שלל הבעיות והפחדים שיש למבוגרים, בדיוק בגלל שאנחנו כבר איבדנו את היכולות הנהדרות האלה, ואנחנו מלאי דעות קדומות, קבעונות, רגישויות, פרשנויות ושלל כאלה, שמהם אנחנו לומדים להזהר מאד במה שאנחנו אומרים ושומעים, שמא וכו'.

מה שנהדר אצל ילדים זה שלא צריך להזהר כמעט בכלל, אם רגישים מספיק. מנגנוני הרעב, השובע והעיכול של [b]הדעת[/b] שלהם לא משובשים בכלל. עם גישה נקיה, בוטחת ורגועה של ההורים, אפשר לשמר את זה די הרבה זמן. אני חושבת שמה שמשבש את התמימות הזו (ואם אני לא טועה, זה בעצם החשש המדובר), הוא לא המידע או הדעות, אלא הפחדים ש ל נ ו, שאנחנו מעבירים להם בחבילה אחת עם המידע. וזה האתגר - לתת להם את מה שהם מבקשים (מידע, דעות) נטו, נקי מהסיבוכים שלנו.

כשלומדים לדבר כך אל ילדים - חווים את ההרגשה הממש מבורכת ומאד נעימה של אינטראקציה נקיה כזו. אני חושבת שיכולה להיות לזה "תופעת לוואי" מגניבה, של הבנה שבעצם אפשר לדבר כך גם אל מבוגרים. נקי. בלי חישובים (בלי פולניות), לתת מה שיש לי, ולסמוך על בן שיחי שהוא יעשה עם זה מה שמתאים לו. דיבור פשוט. :)

[b]נוודית[/b] (2015-01-02T04:49:03):
[u]אני בעד להגיד מה שאני חושבת אבל להבהיר שזו המחשבה שלי ובכל מקרה יש גם אחרות.[/u]
זה אולי הדבר הכי חשוב! אני חושבת שהורים לפעמים חושבים שכדי שהילד ירגיש בטוח צריך לתת לו תשובות סגורות, ידעניות, כמעט מוחלטות. יש הורים שממש נרתעים מלהגיד לילד "אני לא יודע". אני חושבת שטוב לתת לילד את העובדות שאני "יודעת" (1+1=2), ואם אני לא יודעת, אפשר לברר (ויקיפדיה לעזרת אמא לילדים סקרנים). כשזה מגיע לתחומים בהם לא כל כך ברור מה עובדה ומה דעה, אני חושבת שטוב וחשוב להעביר את זה, כמו שזה. אין תשובה אחת. יש הרבה השערות / דעות / תשובות, וזו דעתי. אם אני יודעת קצת על דעות אחרות, אני יכולה להזכיר גם אותן, במידה מסוימת. למשל - האם יש אלוהים? תמיד אמרתי את דעתי, נכון לרגע ההוא, וגם אמרתי שיש אנשים שחושבים או מאמינים אחרת. או - למה אני צמחונית? הסברתי את דעתי , ותמיד הדגשתי שזו דעתי האישית, שכך נעים לי, ושיש הרבה אנשים שחושבים אחרת. (הם גדלו חצי חצי, חלק צמחוניים וחלק לא. אף אחד לא יצא דתי :)

אני חושבת שממש חבל ועצוב לסגור להם את המחשבה ואת הסקרנות על ידי תשובות סגורות וסופיות. טוב מאד להשאיר שאלות, ואני לא חושבת שזה פוגע בביטחון שלהם. הביטחון שאני רציתי לתת לילדים לא התבסס על זה שאני נותנת להם את הידע והתשובות, אלא על זה שאני נותנת להם (ולפחות לא לוקחת מהם) את הכלים ללמוד ולמצוא את התשובות והדעות של עצמם, ואת ההבנה העמוקה שהתשובות שלהם טובות בעיקרון בדיוק כמו שלי, ועבורם - הן [b]הכי טובות[/b].

|אפרוח|


[b][po]טלי ב[/po][/b] (2015-01-02T15:43:09):
[u]יש לי הערכה עקרונית שמחשבות באות ביחד עם מנגנוני ההגנה המתאימים להם כך שניתן יהיה להכיל[/u]
טוב, זה דומה קצת לשאלה אם ילדים שואלים רק שאלות שהם מסוגלים להבין את התשובות להן. גם כאן, אני לא בטוחה שזה המצב. כלומר, נראה לי שילד שגדל באופן בריא באופן כללי, יוכל להתמודד בעזרת תמיכה מתאימה גם עם מחשבות בקטגוריית ה"גרוע ונורא" או סתם עצובות או מפחידות מאוד. אבל יכול להיות שאם ההתמודדות הזו תבוא קצת מאוחר יותר, היא תהיה עוד יותר טובה או סתם קלה יותר ופחות מעמיסה על המערכת שלו. לפעמים זה לא אפשרי (למשל ילד שנתקל במוות של מישהו שהוא מכיר, אי אפשר לדחות את ההתמודדות עם הנושא הזה איתו), ואז זה קודם כל קצת מבאס אותי. ושנית, אני תוהה מתי יש לי את האפשרות לכוון את הבן לכיוונים קלים יותר, שנמנעים מהתמודדות ראש בראש עם סוגיות קשות לעיכול, ומה יהיו המחירים של זה, אם בכלל. אני גם מוצאת את עצמי חושבת על עצמי כילדה, ואני לא בטוחה ש [u]שהעצב והגעגוע של ילדים נראה קצת אחרת משל המבוגרים באופן כללי.[/u] אני גם זוכרת מחשבות על המוות שלי לפחות מגיל 5-6, ומהמעט שקראתי על הנושא, זה כנראה לא נדיר (אם כי כמובן לא מתחייב שכך אצל כל הילדים).

_מצד שני גם אני נגד אשליות
נדמה לי שזה שווה דיון באיזשהו שלב (גם בשבילי, כי במקור מיהרתי להסכים איתך). כי מהי אשלייה? האם המחשבה שלך שהמוות הוא סופי היא לא אשלייה אופציונאלית? מי יודע?
אני בעד להגיד מה שאני חושבת אבל להבהיר שזו המחשבה שלי ובכל מקרה יש גם אחרות.
וכך אני לא צריכה לשפוט דברים במושגים של אשלייה או לא אשלייה._
אשמח לדיון הזה.
בהזדמנות זו רוצה גם להבהיר, שברור לי שאני לא מחזיקה באיזו אמת מוחלטת בנוגע למוות (או בעניינים אחרים). מסכימה גם עם מה שנוודית כתבה לגבי זה שלא חייבים לתת תשובות סגורות איפה שאין.
אבל, כמי שגם גדלה כך כילדה, החווייה שלי הייתה שתמיד הדעה שבה החזיקו ההורים שלי הייתה משמעותית יותר. גם אם בסוף לא אימצתי אותה (בעניני צמחונות למשל), זה משהו שקשה לנפנף ולא להרהר בו לפחות. ולכן אני מניחה שהדעה שלי על מוות, למשל, תגרור בסבירות גבוהה הרהורים על סוג המוות הזה שאני מדברת עליו.
ולכן אם אני מבהירה את מה שאני חושבת, זה אומר שאני קצת מורידה את הסבירות שאשליות מסוימות (בעיניי כמובן) יתקיימו, או משתילה את קיומן של אשליות אחרות (לדעת אחרים...).
ולכן אני עדיין מרגישה איזשהו מתח בין הרצון שלי שהבן שלי יחווה תמונה חיובית וקלה של המציאות, למרות שאני לא תמיד חושבת שהתמונה הזו אמיתית, לבין הרצון שלי לא לשקר ולהטעות.
אולי זו באמת שאלה של מתי הכנות הופכת ל [u]לתקוע לילדים הכל בפרצוף.[/u] לעומת לא להסתיר ולטשטש את מה שנמצא מול הפרצוף שלהם ממילא.

[b][po]ציל צול[/po][/b] (2015-01-02T19:10:40):
[u]נראה לי שילד שגדל באופן בריא באופן כללי, יוכל להתמודד בעזרת תמיכה מתאימה גם עם מחשבות בקטגוריית ה"גרוע ונורא" או סתם עצובות או מפחידות מאוד. אבל יכול להיות שאם ההתמודדות הזו תבוא קצת מאוחר יותר, היא תהיה עוד יותר טובה או סתם קלה יותר ופחות מעמיסה על המערכת שלו.[/u]
מבינה מה את אומרת ומקווה שזה שאני מסבירה בזהירות מתגבר על זה ונותן מה שניתן להכלה בצורה קלה ומתאימה. לא בטוחה שזה תמיד מצליח לי, אבל מעדיפה להסביר ולהידחות מאשר לחכות לרגע המתאים שאין לי מושג מהו בדרך כלל.
כלומר, אני מניחה שהרגע שהשאלה עולה הוא רגע מתאים לשיחה כלשהי ומתחילה מזה. איך לדעתך תדעי מתי הזמן המתאים?

[u]אני גם זוכרת מחשבות על המוות שלי לפחות מגיל 5-6, ומהמעט שקראתי על הנושא, זה כנראה לא נדיר (אם כי כמובן לא מתחייב שכך אצל כל הילדים).[/u]
בטח. אצל הילדים שלי גם לפני. לפחות בגיל ארבע. אולי אפילו קודם? לא בטוחה.

[u]אני מניחה שהדעה שלי על מוות, למשל, תגרור בסבירות גבוהה הרהורים על סוג המוות הזה שאני מדברת עליו.[/u]
זה לגמרי עובד ככה. אבל זו כבר הבחירה של הילד ואני לא מתערבבת שם.
אני מציגה את העמדה שלי "נקי", באמת משחררת אותה, ובאמת מצהירה על היותה רק דעה וכו'. וכשהם קטנים הם יחשיבו יותר, אבל כשיגדלו תישאר להם החוויה של המסר הכולל, לדעתי.
כך אני גדלתי, ואכן בדברים רבים עמדותיי שונות משל הוריי.

[u]הרצון שלי שהבן שלי יחווה תמונה חיובית וקלה של המציאות[/u]
תגידי, מאיפה לדעתך בא הרצון הזה? לי, למשל, אין רצון כזה. אני רוצה שהילדים שלי יוכלו להכיל בכל רגע נתון את המורכבות של המציאות, ולכן אני משתדלת להציג את המורכבות הזו ככל שאני רואה אותה. המסר שלי בדרך כלל הוא - מורכבות זה טוב. מורכבות זה לא מאיים. מורכבות זה מעניין וכו'...

[b][po]טלי ב[/po][/b] (2015-01-04T09:32:03):
[u]אני מניחה שהרגע שהשאלה עולה הוא רגע מתאים לשיחה כלשהי ומתחילה מזה. איך לדעתך תדעי מתי הזמן המתאים?[/u]
לפעמים עולות שאלות שלגביהן אני מרגישה בטוחה שהתשובה לא מקדימה את זמנה. אז אני פשוט מניחה שגם שאלות שהיום נראות לי מוקדמות, יצוצו מתישהו בעתיד וכבר לא ייראו לי מוקדמות.

_הרצון שלי שהבן שלי יחווה תמונה חיובית וקלה של המציאות
תגידי, מאיפה לדעתך בא הרצון הזה?_
את יודעת, השאלה הזו ליוותה אותי כל הסופשבוע, ובסוף נשארתי עם התשובה שעלתה לי בשנייה הראשונה אחרי שקראתי אותה -
חלק מהעניין הוא שזה רצון שקיבלתי בירושה וחלק הוא שאני בעצמי באמת אוהבת את הקל, הנוח והנעים.
אז אני יכולה לראות שזה מועיל להעביר מסר של "מורכבות זה לא מאיים" או אולי אפילו "מעניין", אבל זה לא באמת נראה לי כזה "טוב".
אבל אני ממשיכה לחשוב על העניין הזה, כי זה נראה באמת לב העניין.

[b][po]ציל צול[/po][/b] (2015-01-04T14:18:28):
[u]אני בעצמי באמת אוהבת את הקל, הנוח והנעים[/u]
גם אני כזו.
הלמידה שלי, באופן קצת מפותל, היא שהקבלה והאהדה למורכבות מובילה אותי מהר יותר אל הקל נוח ונעים.
ושהניסיון שלי להגיע מהר אל הקל נוח ונעים מעכבת אותי כי יש בה מימד נאה של הדחקה או היעדר קבלה שמבקשים מקום ודופקים לי על הדלת.
יצאתי מובנת?

[u]אז אני יכולה לראות שזה מועיל להעביר מסר של "מורכבות זה לא מאיים" או אולי אפילו "מעניין", אבל זה לא באמת נראה לי כזה "טוב".[/u]
מציינת משהו שאני יודעת שאת יודעת - שלב העניין הוא לא להעביר את המסר אלא באמת לקבל ככה את הדברים בעצמי. ואז הוא עובר לבד :-)

[b][po]טלי ב[/po][/b] (2015-01-04T16:21:56):
[u]גם אני כזו[/u]
אני חושבת שהבנתי למה את מתכוונת.
איפה שקיימת מורכבות, קל ופשוט יותר לקבל אותה כהווייתה. ההדחקה וההתנגדות רק מוסיפים סיבוך.
לי מאוד קשה להשלים עם דברים שלא מוצאים חן בעיניי, קל וחומר לרכוש אהדה אליהם. נדמה לי שאפילו דיברנו על העניין זה מתישהו (נושא ההשלמה). אני זוכרת נכון?
אבל אני לפחות יודעת שזה הכיוון.

[u]מציינת משהו שאני יודעת שאת יודעת - שלב העניין הוא לא להעביר את המסר אלא באמת לקבל ככה את הדברים בעצמי. ואז הוא עובר לבד[/u]

תודה על התזכורת @}

[b][po]ציל צול[/po][/b] (2015-01-05T00:02:09):
[u]לי מאוד קשה להשלים עם דברים שלא מוצאים חן בעיניי, קל וחומר לרכוש אהדה אליהם[/u]
אני לא חושבת שיש טעם באהדה למשהו שלא מוצא חן בעינייך.
אני מציעה משהו קצת אחר. וגם את המילה "השלמה" אני לא ממש מחבבת. היא נשמעת לי כמו דגל לבן וזה לא הצד החזק שלי להניף כאלה.
כשמשהו לא מוצא חן בעיניי אני בודקת עם עצמי בקלילות עד כמה הוא לא מוצא חן, מה אני יכולה כרגע לעשות בעניין בלי יותר מדי מאמץ, ועד כמה זה שווה לי.
אם אני עושה אני עושה.
אם אני בוחרת לא לעשות - אני מקבלת. אבל אני מקבלת [b]עכשיו[/b]
יכול להיות שמחר או בעוד עשור לא אקבל יותר. הטנטטיביות הזו היא מפתח חשוב בשבילי. הכל נכון לעכשיו. מחרכך יכול להיות אחרת.


[/spoiler]
[spoiler=מתי לענות לילד]
[b][po]עודד לבנה[/po][/b] (2003-03-17T20:52:00):
עד איפה מגיעה היכולת של ילד להבין, ומתי הוא כבר לא יכול להבין?
האמנתי שיש לי תחושה טובה לנושא. גם אם לא תחושה מושלמת,
הרי שיש מקרים שברור לגמרי שילד לא מסוגל להבין משהו מורכב.
נכון?
קדחת.
בסיום בית הספר כתבתי עבודת סיום על הנושא "ממדים ופרקטלים".
פרקטל, כמו fraction, זה יצור מתמטי שהממד שלו הוא שבר.
(זו לא הגדרה מספקת מבחינה מתמטית, אך היא תספיק לכאן).
הנה כמה תמונות של פרקטלים מתוך המאמר [url=http://www.hofesh.org.il/[po]religion]מורכבות מתוך פשטות[/url] merchants[/po]/claims/complexity.html:
http://www.hofesh.org.il/[po]religion merchants[/po]/claims/complexity/1.jpg

http://www.hofesh.org.il/[po]religion merchants[/po]/claims/complexity/2.jpg

http://www.hofesh.org.il/[po]religion merchants[/po]/claims/complexity/3.jpg

http://www.hofesh.org.il/[po]religion merchants[/po]/claims/complexity/4.jpg

http://www.hofesh.org.il/[po]religion merchants[/po]/claims/complexity/5.jpg

http://www.hofesh.org.il/[po]religion merchants[/po]/claims/complexity/6.jpg

(מי שמעוניין עוד בפרקטלים יחפש "פרקטלים" בגוגל, או יקרא, למשל,
על [url=http://www1.snunit.k12.il/[po]heb]טבע הפרקטלים[/url] journals[/po]/kimat2000/006024.html
ואפשר גם לחפש בגוגל את "קבוצת מנדלברוט".)
התארח אצלי בחור אחר אשר גם הוא עשה עבודה על פרקטלים, ושוחחנו על הנושא.
בשלב מסויים האח הקטן שלי שאל שאלה על פרקטלים. "קטן" - נו, טוב, היום הוא
גבוה ממני בחמישה עשר סנטימטרים, אבל אז הוא היה בן עשר.
היה ברור לי שהוא לא מסוגל להבין פרקטלים, אז פטרתי אותו בתשובה לקונית,
ואז הוא שאל שאלה שאני והבחור השני התווכחנו עליה במשך כמה דקות טובות:
"אז ראי מול ראי זה פרקטל"?
מאיפה הפספוס הזה מבין כל כך לעומק?
באותו הרגע הבנתי שכאשר ילד שואל - עונים לו, גם אם אתה בטוח לחתולין
שהוא לא יבין, אבל על זה בהמשך.
כעבור כמה ימים שאל אותי הבן של המחנכת שלי על מה אני עושה עבודה.
הילד היה בן שש.
נאמן להחלטתי עניתי לו במלוא הרצינות והכוונה: לא הסברתי לו מה זה פרקטלים,
אבל הסברתי לו מה זה ממד. הראתי לו את החריץ בין המרצפות של המדרכה,
והסברתי לו למה לחריץ יש ממד אחד, ולמדרכה שנים, ולגוף שלו שלושה._

הנקודה המרכזית היא שלילד תמיד, [b]תמיד[/b], צריך להסביר. תמיד צריך לענות:
יש שלוש אפשרויות בקשר לרמת ההבנה של הילד:
או שהוא יכול להבין, או שהוא לא יכול להבין, או שהוא יכול להבין חלקית.
הבנה חלקית יכולה גם להיות מצב שהיום הוא לא מבין,
אך הוא יזכור את התשובה או חלק מהתשובה, ובעתיד יחשוב עליה ויבין אותה.

יש עוד שלוש אפשרויות, בקשר לצפי שלך לגבי רמת ההבנה של הילד:
או שאתה חושב שהוא יכול להבין, או שאתה חושב שהוא לא יכול להבין, או שאתה חושב שהוא יכול להבין חלקית.

יחד יש תשעה צרופים. נצא למסע הארוך, ונעבור את כולם.

אם אתה חושב שהוא יבין והוא באמת יבין - אז כמובן שצריך לענות לו, כי הוא יבין.
אם אתה חושב שהוא יבין חלקית והוא יבין באופן מלא - גם אז צריך לענות לו, כי הוא יבין.
אם אתה טועה לחשוב שהוא לא יבין ולמעשה הוא יבין - אז צריך לענות לו, כי הוא יבין.

אם אתה חושב שהוא יבין ולמעשה הוא יבין חלקית, אז צריך לענות לו, משלוש סיבות:
[b] [/b]חלק ההבנה*: החלק שהוא יבין שווה את ההסבר.
[b] [/b]תחושת יחס הכבוד*: שירגיש שהוא מקבל התייחסות ותגובה.
[b] [/b]עידוד לשאול*: שירגיש שזה בסדר שהוא שואל. לתת לו יחס אשר יעודד אותו (ואפילו הייתי אומר: יתנה אותו) לשאול בעתיד.

אם אתה חושב שהוא יבין חלקית ואכן הו יבין חלקית, אז צריך לענות לו,
בדיוק מאותן שלוש סיבות.
אותן שלוש סיבות הן הסיבה לענות לו גם במצב שאתה חושב שהוא לא יבין, ולמעשה הוא יבין חלקית.

עתה ניגש לאפשרויות שבהן הילד לא מבין:
אם אתה חושב שהוא יבין ולמעשה הוא לא יבין, אז עדיין צריך לענות לו,
וזה בגלל שתים משלוש הסיבות לעיל - תחושת יחס הכבוד והעידוד לשאול.
גם אם אתה חושב שהוא יבין חלקית, או אפילו לא יבין כלל, ואכן הוא לא יבין כלל,
עדיין שתי הסיבות האלו תקפות: כבוד ועידוד לשאול שאלות.

[po]הילדים על הגבעה[/po] עיצב את החשיבה שלי לגבי גבולות ההבנה והיכולת של ילדים.
תאמרו: "אבל אני מסביר לילד שלי כל מה שהוא שואל".
כן, בטח.
רק שכאשר אנחנו מסבירים להם, אנחנו מתרחקים מהנקודות שהם "לא יצליחו להבין".
כמו שכתב אלתרמן "ולשמור את נפשו הרכה, הפתייה / מגורמי תעייה ותהייה"
(הקלריקל הקטן, הטור השביעי).

סליחה?
מה זאת אומרת "אני לא"?
בוא תעשה "בחן את עצמך" קטן,
ונראה ממה אתה מתרחק וממה לא כאשר אתה עונה לילד.

באיזה גיל, לכל המוקדם, ענית לילד שלך תשובות אשר היו עלולות להביא אותו
לשאול שאלות המשך על:
[list]
[*] חוקי המס ("אבא, מה אתה עושה" כאשר אתה בודק דוחות)
[*] מעמד השופטים (שאלות שנשאלות בעקבות תכניות החדשות)
[*] קומבינטוריקה (שאלות בעקבות פרסומת ללוטו)
[*] כימיה.
[*] מתמטיקה בכלל.
[/list]

אגב, ילדים אינם פוחדים ממתמטיקה בעצמם. ילדים אינם פוחדים משום תחום רעיוני.
הסיבה היחידה שילדים פוחדים ממתמטיקה היא שהיו להם מורים או הורים
שהחדירו את הפחד הזה.
כיוון שרוב המורים ביסודי אינם אוהבים מתמטיקה, הם מלמדים אותה מתוך כורח
ולא מתוך אהבה, וכך מורעל יחסם של הילדים למתמטיקה.

כאשר לימדתי חוגים בחשיבה וקודם בחשיבה מתמטית השתדלתי לא להחמיץ את
אותן נקודות-הפתיחוּת לתשובה אשר מודגשות בספר [po]הילדים על הגבעה[/po].
היו עוד הרבה לקחים הוראתיים וחינוכיים שהשתדלתי ליישם בחוגים אלה,
ואולי זה לא הראשי, אך זה אחד מהם.
עוד לקח מ- [po]הילדים על הגבעה[/po] הוא לגבי קושי האתגרים שיש להעמיד בפני ילדים:
המבוגר צריך להתעלם מהקושי של האתגרים.
להתעלם לחלוטין.
בבית הספר מציגים בפנינו אתגרים שאנחנו יכולים להתגבר עליהם בעזרת מה שלמדנו.
זה מביא לשני נזקים (מישהו עושה רשימה של כל חטאי בית הספר?):
[list]
[*] הילד מתרגל לאתגרים קלים.
[*] הילד תופס כשלון באתגר ככשלון אישי ותחושת "אני לא שווה" ביחס לילדים אחרים.
[/list]

כאשר לא לכל שאלה יש פתרון, אז הילד גם מתרגל לאתגרים קשים יותר,
וגם, כאשר הוא לא מצליח, לעיתים גם המבוגרים סביבו לא מצליחים.
במקרה כזה הילד מתרגל לתפוס את האי הצלחה כעדות לקושי השאלה,
ולא כעדות לכך שהוא לא שווה.

בחוגי החשיבה שהעברתי השתדלתי שבכל קבוצת שאלות יהיו שאלות ברמת קושי
שכולם פותרים, ושאלות ההולכות וקשות עד שאלה שאף אחד לא פותר.
זה מביא למצב שכל אחד פותר חלק מהשאלות, ואף אחד לא פותר את כולן.
תמיד יש עוד לאן לשאוף, מה לדעת יותר.
ברוב המקרים הצלחתי להציג שאלות בכל הרמות, גם אם לא תמיד.

[b][po]עירית ל[/po][/b] (2003-03-20T09:54:00):
[u]גם אם אתה בטוח לחתולין שהוא לא יבין[/u] - הייתי מתקנת, אבל זה ממש הצחיק אותי.
ולעניין: אני לפעמים תוהה אם אני פועלת נכון. אם אני חושבת שמשהו הוא מחוץ ליכולת ההבנה של בני, אני עונה תשובות לקוניות, אבל משתמשת במלים הנכונות, כלומר מלים שאינו מכיר. "אמא, מה את עושה?", "אני צובעת צבע בסיס על החלודה". ההנחה שלי שאם הוא ירגיש שיש לו פתח של הבנה, הוא ישאל הלאה וגם אני אמשיך באותה גישה. עד שהוא מיוזמתו יפרוט את ההסבר לפרוטות שהוא מכיר.

[b][po]עודד לבנה[/po][/b] (2003-03-22T19:40:00):
בעיני זה מצויין.
בפרט אם הוא מקבל את ההרגשה שהוא יכול לשאול, ומוזמן לשאול, ומרגיש טוב אחרי שהוא מקבל תשובה.

אולי כדאי במקרה כזה להסביר למה צובעים, משהו ברמה של "כדי לשמור על העמוד", או "אני שמה צבע ששומר על העמוד" (בהנחה שאת צובעת עמוד).

אשר ל"לחתולין" - זה מובא מסדרת תסכיתי רדיו ישנה בשם "סטוצים". (יד שלישית, שמעתי מחבר של חסיד של הסדרה).


[b][po]בועז חן[/po][/b] (2003-06-01T02:23:00):
לא הבנתי למה פרטת את כל 9 האפשרויות, כשברור שמה שאתה חושב לא חשוב, ו-3 הסיבות שנתת עונות כולן או חלקן לכל ה-9.

אתה יכול לענות בלקוניות, אני חושב שאבין (חלקית...) (-:

[b][po]עודד לבנה[/po][/b] (2003-06-01T16:14:00):
[u]כשברור שמה שאתה חושב לא חשוב.[/u]

למי שזה ברור - אכן מספיקות שלוש.
לרוב האנשים קשה לראות איך מה שהם חושבים לא חשוב. הם בוחרים את מעשיהם לפי מה שהם חושבים.

[b][po]בר עדש[/po][/b] (2005-01-11T12:40:01):
כמה נחמד למצוא את הדף הזה (ולהפיח בו רוח חיים).

בדברים של [po]עודד לבנה[/po] מצאתי הד להרבה מחשבות שלי בנושא, למרות שהשיקולים שלי לא זהים לגמרי, כנראה משום גילו הצעיר של בני (שנתיים וארבע). הוא מעולם לא מסתפק בתשובות לקוניות. למעשה גיליתי שכשהוא שואל "למה" הוא לא רוצה לדעת דוקא את הסיבה לדבר (אני לא בטוח עד כמה יחסי סיבה-מסובב ברורים לו ברמה המופשטת), אלא פשוט רוצה שאני אספר עליו. אם אני עונה בקצרה ישירות לשאלה (גם היא התשובה נכונה ומלאה) הוא בדרך כלל שואל שוב. הוא בא על סיפוקו כשהוא שומע תשובה ארוכה ומפורטת. אותו דבר נכון בדרך כלל גם לגבי "איפה" ו"לאן". ממני זה דורש לפעמים להיות יצירתי, וזה אתגר מאד מהנה.

לפעמים הוא שואל שאלות שברור לי שהוא לא יוכל להבין את התשובה להן. למשל, לפני כמה ימים, אחרי שדיברנו על ההבדל בין יום (שמים כחולים) ללילה (שמים שחורים), הוא שאל "[po]למה השמיים כחולים[/po]?". עניתי לו את התשובה הנכונה והמלאה. אני בטוח שהוא לא הבין את דברי (לפחות לא כמו שאני מבין אותם) אבל תיארתי לעצמי איך הוא כן תופס את התשובה שלי: קרני אור מהשמש בהמון צבעים, אויר שתופס את חלק מהאור וזורק אותו... לדימויים האלה יש חיים מעצמם במחשבה שלו, ואני תיארתי לעצמי אילו ציורים מקסימים הוא מצייר לעצמו. ואני מאמין שבעוד שנים, גם שהוא יבין את התשובה (כלומר, יבין אותה כפי שאני מבין אותה) הקסם עדיין ישאר שם.

[b][po]אילה א[/po][/b] (2005-01-11T19:52:30):
הבעיה האמיתית היא שאלות שאני לא מבינה או שאני לא יודעת את התשובה עליהן
"מה מחזיק את השמים .?"

[b][po]תבשיל קדרה[/po][/b] (2005-01-11T20:54:47):
אז פונים ללמוד יחד (אם זה מענין אותך) או מפנים למלווה-למידה אחר, אם זה נושא שממש, אבל ממש, לא מענין אותך.

[b]דניש[/b] (2005-01-12T22:30:21):
כבר אפלטון ואריסטו טענו כי מקורה של הפילוסופיה הוא בפליאה (עד כמה שזכור לי) ופליאה מובילה לשאלה . להרבה מאיתנו אין את האומץ לשאול , כי לפעמים אנו חושבים ששאלתנו מטופשת, דבילית מפגרת או מה לא . אם מקונן בי הפחד מלשאול אני מניח כי מתי שהוא כילד מישהו חשב שאין לי את האפשרות להבין הסבר מסויים וטבע בי את הפחד מלשאול את השאלה . לדעתי יש חשיבות רבה לענות לילד על שאלותיו גם אם התשובה למה או מי מחזיק את השמיים תהיה אלוהים (לי ברור שמה שמחזיק את השמיים זה לא אלוהים). התשובה לשאלה מקנה ביטחון לילד,ולעיתים תשובה מיתית אף עדיפה על פני תשובה מדעית מופשטת לדוגמא אולי עדיף לומר לילד כי עת לישון מכוון שאלוהים ברא כך את היום והלילה ,במיוחד כדי שאנשים ידעו שצריך לישון בלילה ,מול הסבר של סיבוב כדו"א סביב צירו ביחס לשמש . בכל מקרה החשוב הוא עצם התגובה לשאלה , התגובה תוביל את הילד לראות בשאלתו כבעלת ערך ,ובכך גם יראה כי השאלה מובילה לדיאלוג עם הסובב אותו .
לכן גיא [po]ואילה א[/po] לדעתי ערך האמת של ההסבר (בגילאים המוקדמים) לא משנה , הדבר החשוב הוא הנכונות לשמוע , להקשיב ולנסות להגיב לשאלתו של הילד כפי שהיינו רוצים שיגיבו לשאלתנו שלנו. כך לפחות ילדנו לא יגדלו בתחושה ש"לא נעים לשאול שאלות מטופשות "
והרי הפחד מלשאול שאלות מוביל להיעלמות הפליאה או להסתרתה , דבר שעלול לפגוע באופן כזה או אחר בבטחונו העצמי של הילד וביכולת של הילד להנות מחקירת הסביבה .

[b][po]אמא של יונת[/po][/b] (2005-01-13T01:28:07):
[po]ללמד סקרנות[/po]

[b][po]בר עדש[/po][/b] (2005-01-13T10:49:12):
[u]ערך האמת של ההסבר (בגילאים המוקדמים) לא משנה.[/u]
נכון, אבל בדרך כלל התשובה האמיתית היא הרבה יותר מקסימה, ויותר מגרה את הדמיון מאשר כל אפשרות אחרת. אם התשובה המדויקת היא לקונית וקצרה, הבן שלי לא מסתפק בה, ואז אני טווה סיפור שלא תמיד הוא אמיתי.

[b][po]מונו נוקי[/po][/b] (2005-01-13T10:59:06):
מצד שני יש נושאים שאולי תשובה מפורטת עלולה לבלבל לגרום לילד לדקלם או להרגיש שמצפים ממנו יותר מדי.
למה אין שמש? בקי באתר הציעה להגיד שעכשיו השמש באמריקה(מהי אמריקה למען השם?). בעלי הדגים לו עם כדורים את התנהלות כדורי הלכת. אמא שלי עשתה משהו דומה. אני לא יודעת כמה אפשר להבין את הגלקסיה בגיל שנתיים וחצי. אני משתדלת לא לומר אמירות נפוצות בספרי ילדים כמו:"השמש הלכה לישון" וכיוב.
זה מאד מבלבל. אנחנו בישראל? אנחנו בתל אביב? אנחנו בשכונה X? אנחנו בבית שלנו? קשה להבין את המושגים הללו. ניסיתי להסביר: יש מקומות שאפשר ללכת ברגל, יש מקומות שצריך עגלה, יש מקומות שנוסעים במכונית ויש מקומות רחוקים שצריך לטוס אליהם במטוס(כמו סין - הוא היה שם)

[b][po]סבתא לשמונה[/po][/b] (2005-06-25T13:39:22):
צריך תמיד לענות גם אם לפעמים הדרך לתשובה ולמסקנה היא ארוכה . זכור לי מקרה אחד. בני הצעיר, כשהיה בן 5, שאל אותי: מי עשה את הכלב? עניתי לו שהתשובה ברורה - אימו ואביו. והוא אמר לי: אני שואל מי עשה את [b]הכלב הראשון[/b]. כאן אני כבר התחלתי להתחמק ואמרתי: מי שעשה את האיש הראשון והוא שואל: אז מי? אני: אומרים שאלוהים. הוא: איך יודעים? אני: כתוב בתורה. הוא: אז זה בסדר, הלכנו עם הגננת לראות איך כותבים ספר תורה וראינו שכותבים בזהירות בלי שגיאות. ולפי שעה הסתיימה השיחה.
לאחר שבועיים חזר ושאל: מי עשה את אלוהים? אני: אומרים שאף אחד. הוא: גם זה כתוב בתורה? אני: כן. הוא: לזה אני כבר לא מאמין, ומאז עד עצם היום הזה הוא אתאיסט, כמו הוריו ואחיותיו. הוא הגיע למסקנה נכונה או שגוייה, תלוי לפי איזה השקפה, ע"י רצף לוגי של שאלות.
אני לא חשבתי שבגיל 5 יש מקום לדיונים מעמיקים יותר בנושא כה מורכב ועובדה שהוא הסתפק במסקנה שהגיע אליה.
בשלב מאוחר יותר הבין שאת התורה באמת כותבים בהקפדה אך אין זה בהכרח שמה שכתוב בה, או בכל ספר אחר נכון. זה רק מוכיח שהכותבים עושים את מלאכתם נאמנה.

[b][po]כוכבית בוקר[/po][/b] (2009-10-21T18:18:15):
מעניין.. חושבת איך אפשר לענות לשאלות של ילדים בתשובות "פתוחות", לא ממצמות מדי. להשאיר מקום לדמיון להשלים את התמונה. מבחינתי זה מבחן יצירתיות בכל פעם מחדש.

[/spoiler]
[spoiler=שאלות בלתי פוסקות]

[b][po]טלי ב[/po][/b] (2015-02-26T14:50:01):
מה עושים עם שאלות בלתי פוסקות?
לפעמים נדמה לי ש"למה" הפכה להיות תשובה אוטומטית לכל דבר שנאמר, ממש בלי לחשוב שניה אם אפילו מעניין אותו לדעת למה. בעצם לא נדמה לי, אני בטוחה.
המון זמן עניתי בענייניות לכל השאלות. עכשיו כבר אין לי סבלנות לענות בענייניות כל הזמן, מה גם שהשאלה לא מרגישה לי באמת עניינית תמיד.
אני מוצאת את עצמי עונה "ככה", תשובה שאך לפני זמן קצר לא העלתי בדעתי שתצא מפי.
משתדלת לנסח אחרת כדי שיצרום [b]לי[/b] פחות ("אין לי תשובה לשאלה הזו" או "אני לא יודעת" ובשעת מצוקה אפילו "אני צריכה הפסקה לפני שאוכל לענות על עוד שאלות") אבל זה לא בולם ולו במעט את מטר השאלות.
ניסיתי גם להתעלם מהשאלה כשהיה נדמה לי שהתשובה לא מעניינת באמת. לפעמים הילדון באמת ממשיך הלאה בלי לשים לב שלא עניתי ולפעמים מתעקש על תשובה.
אז למה כל הלמה? ואיך מפסיקים את זה?


[b][po]יולי קו[/po][/b] (2015-02-26T15:50:03):
בן כמה הוא?

אפשר לנסות לענות על ה''למה'' בשאלה ''מה אתה חושב?'', ''מה דעתך?''. ''מה הרעיון שלך?'' וכו'.
אם הוא עוצר, חושב ועונה, יופי.
אם הוא עונה ''לא יודע'', את יכולה פשוט להנהן בשקט אהמממ, כי מותר גם לו להשאר בחוסר ידיעה. לא מתים מזה לרוב.
אם הוא צריך תשובה בכל זאת, הייתי מאמצת את האפשרויות הבאות :
[u]''אני לא יודעת''[/u] אם זו האמת.
''זו שאלה מעניינת. אפשר לחשוב על זה עוד''.
''אתה יכול להתייעץ עם (דוד, אבא, שכן, אח...)''.
''בוא נחפש מידע יחד ב...(אינטרנט, אנציקלופדיה, ספר....)'' אם בא לך. תמצאו את התשובה יחד. הוא ילמד איך לחפש בעצמו די מהר.

דרך אגב, גם [u]"אני צריכה הפסקה לפני שאוכל לענות על עוד שאלות"[/u] היא תשובה לגיטימית, אבל אפשר לעדן אותה למשהו כמו ''אני עייפה וצריכה זמן שקט, בלי לדבר''.
כך את לוקחת על עצמך את האחריות לכוחותיך, ולא יוצרת בו אשמה על העייפות שלך. בסך הכל משאלות וחקירה צמח כל המדע :-)

מה דעתך? (את לא חייבת לענות...)



[b][po]טלי ב[/po][/b] (2015-02-26T16:27:45):
תודה [po]יולי קו[/po] @}

הוא בן שלוש.

ניסיתי [u]לענות על ה''למה'' בשאלה ''מה אתה חושב?'', ''מה דעתך?''. ''מה הרעיון שלך?'' וכו'.[/u]
אבל לא עשו אותו באצבע (-: הוא עונה בשאלה: "מה?" או חוזר על השאלה המקורית שלו. לעיתים נדירות הוא עונה תשובה כלשהי ו"לא יודע" לא שמעתי ממנו מעולם, למרות שהוא בהחלט שומע את התשובה הזו מאיתנו. התחושה שלי היא שמסיבה כלשהי הוא רוצה לשמוע תשובה [b]ממני[/b] .

הקושי שלי בעצם הוא לא עם זה שאין לי מה לענות (ותודה שעזרת לי לחדד את זה), כי אין לי בעיה להגיד שאני לא יודעת, או שנבדוק ביחד וכו' - אלא עם התדירות. "למה" זה מה שמגיע אחרי 90% מהמשפטים שיוצאים לי מהפה, בלי להגזים.
הרבה פעמים אני גם יודעת את התשובה אבל פשוט אין לי כוח להסביר כי אני מסבירה דברים חלק גדול כל כך מהזמן.

[u]כך את לוקחת על עצמך את האחריות לכוחותיך, ולא יוצרת בו אשמה על העייפות שלך.[/u]
האם כך משתמע? לוקחת בהחלט לתשומת ליבי. אבל מתקשה קצת עם ניסוח אחר - אני לא עייפה ואין לי בעיה לדבר, רק לא לענות על שאלות מרובות ברצף. איך להסביר? לענות על השאלות שלו זה קצת כמו ללמד. זה נורא כיף ללמד, אבל קשה ללמד עשר שעות ברצף.
אם אני אגיד שאני עייפה הוא ישלח אותי לשכב על הספה (-: והצורך הכי מדויק שלי הוא פשוט לא לענות על שאלות למשך כמה דקות, אני לא מאשימה אותו בעניין (לפחות לא לפני 16:00 או 17:00 (-; ) אבל זה אכן מה שנחוץ לי.
אני מסוגלת לשים בצד את הצורך הזה לתקופה של כמה שבועות, אבל כרגע מרגישה שכבר נגמר הסוס.

אשמח לעוד רעיונות אם יש לך.


[b][po]ציל צול[/po][/b] (2015-02-26T16:39:49):
טלי, בשעתו אני פשוט אמרתי את האמת - בובי, עייפתי מהשאלות, אני אמשיך לענות אחר כך כשיהיה לי כוח.
ואם השאלות חזרו לפני שעוד היה לי כוח אמרתי את זה בדיוק ככה - עוד לא חזר לי הכוח, יותר מאוחר.
לא הרגשתי שזה יוצר אשמה כי לא האשמתי. תיארתי את מצבי במדויק וזהו זה, הכי נקי שיש.
וגם היו פעמים שאמרתי - קשה לי לענות על הרבה שאלות ברצף. זה יותר מדי לי.

בכלל, אני בעד לתאר לילדים את מה שעובר בי מול מה שהם עושים ואני בעד לתאר את הצרכים שלי. אני חושבת שזה מודלינג חשוב אבל עושה את זה פשוט כי זה נראה לי הדבר הכי הגיוני לעשות. להגיד מה אני צריכה ומה אני יכולה ומה אני רוצה לתת.

<טלי, זה עובר בסוף.>


[b][po]טלי ב[/po][/b] (2015-02-26T18:01:08):
[u]להגיד מה אני צריכה ומה אני יכולה ומה אני רוצה לתת.[/u]
שמחה לשמוע, גם אני כך. אבל אולי יצא לי ניסוח קצת נוקשה הפעם.


[u]<טלי, זה עובר בסוף.>[/u]
מתי? (-:
האמת, אני שמחה לשמוע שזה נשמע לך נורמלי (אם הבנתי נכון).


[b][po]ציל צול[/po][/b] (2015-02-26T18:18:56):
[u]אולי יצא לי ניסוח קצת נוקשה הפעם.[/u]
מותר להגיד - ביג דיל?
אז יצא ניסוח קצת נוקשה...
אולי בגלל שהתאפקת יותר מדי. פעם הבאה תגידי כשזה בא, אולי יבוא לך משהו יותר מעודן.

[u]אני שמחה לשמוע שזה נשמע לך נורמלי[/u]
ב-רור!


[b][po]יולי קו[/po][/b] (2015-02-26T22:23:55):
''עכשיו המח שלי צריך שקט''. ''עכשיו אני בהפסקה''. ''משחקים את משחק השקט!'' (למדי אותו), '' נדבר אחרי שאגמור ל (לשטוף כלים, לכתוב את המכתב....)''. '' הלשון שלי הלכה לנוח''.
את יכולה לקחת שעון או סטופר, ולהראות לו עד מתי את בהפסקה: 5 דקות או שעה. או משהו ביניהם. על הדרך אתם מרוויחים התעסקות בזמן, ודרכים למדידתו.
יכול להיות שהוא ירצה לשאול אותך גם על הנושא הזה, אבל רק בסיום ההפסקה שלך. :-)


[b][po]טלי ב[/po][/b] (2015-02-28T20:15:05):
[u]מותר להגיד - ביג דיל?[/u]
אפילו רצוי.
תודה לכן.


[b]נוודית[/b] (2015-03-01T05:19:20):
טלי, בלי להתעלם מהקושי וההתשה, שאני יודעת שהם ממש לא פשוטים, אני רוצה לשתף מהמקום שלי, המרוחק שנים רבות מהתקופה הזו (כן, זה מאד נורמלי, כל הילדים שלי עברו תקופות אינטנסיביות כאלה), שאני הרבה פעמים מתגעגעת לזה :) יש בזה משהו נורא מתוק, וגם נורא משמח במובן של לראות את המוח של הילד מתפתח ומשתרג לו לכל הכיוונים.

אני חושבת עכשיו שאולי זה גם אומר משהו (טוב!) על האמא (ההורים). זה אומר שכאשר הלמה הראשונות נשאלו, הן קיבלו תשובות מכבדות ומעמיקות ומעניינות. וזה עורר את הלמה הבאות והבאות. אני בספק (באינטואיציה שלי בלבד) אם סופת למה כזו מתפתחת אם ההורים מההתחלה מתעלמים, חסרי סבלנות, עונים בסתמיות.
לדעתי את יכולה לקבל את זה כסמן מאד חיובי על האמהות שלך, אולי זה עוזר קצת עם ההתשה :)

לי עזרה מאד גם הידיעה שהשיתוף פעולה שלי עם זה, משמר ומטפח את הסקרנות של הילדים, שזה בעיני היה (ועדיין) מאד חשוב. אפשר לחשוב על זה כמו על הנקה (מזינים את המוח במקום את הבטן), והוא עכשיו בקפיצת גדילה :) הרבה מהעיצות להתמודדות עם תקופות הנקה אינטנסיביות רלוונטיות בהשאלה.

בקשר להרגשה שלפעמים השאלות הן כאילו אוטמטיות, לא באמת מעניינות אותו - יכול להיות שיש גם כאלה:) אבל אני למדתי שילדים מתייחסים למידע קצת אחרת מבוגרים. הרבה פעמים הם פשוט אוספים אותו בשקדנות ובמסירות. או מהסביבה על הדרך, או על ידי שאלות וחקירות, ממש בכל הכיוונים. אולי בגלל שמנגנוני העיבוד עדיין לא מפותחים, אין קישור מיידי של פיסת מידע אחת לשניה, אז יכול להיראות כאילו המידע פשוט נכנס ויצא, חלף, לא ממש עניין. אבל האמת היא שהם אוספים ומאכסנים [b]הכל[/b]. ולאט לאט הדברים מתחברים לכדי הבנות יותר גדולות, ואז יכולות להגיע שאלות ההמשך, כאילו בלי קשר לכלום, או שפתאום שומעים הבנות והברקות בלתי צפויות, סימנים כאלה שמראים שמה שקרה בגיל שלוש היה מאד משמעותי. זו לגמרי השקעה טובה, לדעתי. זה לא סתמי. וזה טוב לזרום עם הקצב והדרך שלו. הוא יודע בדיוק מה, כמה, ואיך הוא צריך. (טוב, כבר אמרתי שזה כמו הנקה :)

ומסכימה גם עם כל מה שנכתב למעלה :)

@}


[b][po]יונת שרון[/po][/b] (2015-03-01T07:17:15):
יש ילדים ששואלים למה שוב ושוב פשוט כדי לפתח שיחה, מין סוג של small talk.
אם זה המצב אצלו, אפשר לנסות לדבר איתו על דא ועל הא, על מה שבא לך לדבר עליו באותו רגע.


[b]מצ'רה[/b] (2015-03-01T09:00:27):
קצת בהמשך למה שיונת כתבה, קראתי פעם אבחנה שנראתה לי מאד נכונה לגבי הילדים שבביתי ושסביבי: שכשילד שול למה הוא הרבה פעמים מתכוון ל"ספרי לי עוד על זה". זה לא למה במשמעות המבוגרת, זו בקשה להרחבת המידע על הנושא.


[b][po]טלי ב[/po][/b] (2015-03-01T15:14:35):
נוודית, יונת ומצ'רה - תודה רבה!
עזרתן לי מאוד, גם ברענון הכוחות הנפשיים וגם במישור הפרקטי, הרבה מה-"למה" הלא מובנים לי נכנסים לאחת משתי הקטגוריות של סמול טוק או "ספרי לי עוד".
מוסיפה עוד משהו שהתגלה כמועיל בימים האחרונים - לברר קצת יותר על ה"למה", אם הוא נשמע סתמי או לא מובן. אפילו סתם שאלה כמו "למה, מה?" כשהיא נשאלת באמת כמובן, הניבה תשובות מעניינות ובלתי צפויות (כלומר הילד שאל על משהו אחר לגמרי ממה שאני הבנתי, אז לא פלא ששום תשובה לא סיפקה אותו).
[/spoiler]

חזור אל “טכניקות לעריכה”