פה יש מאמר מרתק על פירמידת המזון האמריקאית, שיכול לעניין בכל הקשר, לאו דווקא מראייה של שינוי התזונה לפליאו: http://www.paleostyle.com/?p=267 וכאן על כך שאין בסיס מחקרי להמלצות פירמידת המזון: http://www.paleostyle.com/?p=811
אחד הטיעונים שלהם הוא שהאדם לא צרך הרבה פירות בעבר (ראו פה: http://www.paleostyle.com/?p=677 ופה עם דוגמאות מתזונת שבטי ציידים לקטים: http://www.paleostyle.com/?p=690), שתזונה דלת פחמימות ועשירה בשומנים (רצוי מה שמבחינתם הם שומנים טובים) היא זו שמופיעה בכל המקרים במתאם עם ירידה במחלות לב ושאר מריעין בישין (למרות שהרבה פעמים "המסקנה" הכתובה של המחקר תהיה שצריך לצרוך פחמימות במתינות, ולא מעט).
לגבי פעילות גופנית, ממה שקראתי נראה ש- ממליצים על שעתיים-שלוש בשבוע פעילות מתונה (הליכה או רכיבה לא מהירה), יחד עם ספרינטים של פעילות (ריצות קצרות, קפיצה על חבל..), וקצת פעילות עם משקולות או משקל גוף. אמור להיות תואם לסוג הפעילות שהאדם ביצע לפני עידן החקלאות.
באופן מוזר, או שלא, יש כמה תחומים בהם חסידי רואו-פוד ותזונת פלאו חופפים. לדוג' משקאות מבוססי קוקוס.
מה דעתכם?
סקרנית לשמוע מה אחרים, שהתזונה הנוכחית שלהם אינה מלאה בחומרים משמרים ופחמימות ריקות, חושבים על הגישה הזו.
כששואלים אותו *למה אדם לא יכול לדעתו לחיות על רואו פוד, הוא משיב* (מקוצר): אני מכיר את המזון של השימפנזים מקרוב למדי, טעמתי את רוב רובם של הדברים שראיתי אותם אוכלים ואני יודע איזה הבדל עצום יש בין תזונה של שימפנזה ותזונה של בני אדם מפני שאנחנו מבשלים. הייתה לי את ההזדמנות לראות קרוב משפחה שלנו (השימפנזה) אוכל את כל אותם מזונות ולראות כמה הם קשים לאכילה (how unpleasant) וכמה יהיה קשה לבני אדם לשרוד על דיאטה כזו. אולי אנשים מניחים שבמקומות שאנשים חיו היו בננות ותפוחים שנושרים מהעצים אבל זה לא המצב.
איזה פירות הם אוכלים? הפרי הטיפוסי הוא מאוד לא טעים, מאוד סיבי, די מר. האפקט נטו הוא שלא היית רוצה לאכול יותר משניים או שלושה מהם לפני שתרוץ לחפש כוס גדולה של מים ולומר: "זה לא היה ניסוי נעים, אני מקווה שלא אחלה" הם לא נחמדים למאכל. אין בהם כמות עצומה של סוכר. כך שהיו מעט מאוד פירות שניסיתי ואני יכול לדמיין שאוכל לעכל אותם מפני שרובם אינם נעימים למאכל. חלק מהם גורמים לך להקיא.
אולי אם היינו מורגלים היינו יכולים לאכול אותם? ...עבדתי עם פיגמי (ציידים לקטים) בקונגו ביער שידעתי שמספר די גדול של פירות בו נאכלים על ידי שימפנזים ושאלתי אותם והם ענו שאין שום סיכוי שהם יאכלו את הדבר הזה. שימפנזים אוכלים בממוצע 60% מהמזון שלהם כפירות.
הוא גם אומר ש*הסתבר שאין שום עדות שחלק גדול מהמזון בא ללא בישול. בכל מקום, כל אחד מצפה לארוחה מבושלת בערב.* וגם מסביר שהפירות האלו מאוד סיביים ושהקיבה והמעי שלנו לא מיועדים לעיבוד מזון שכזה, אלא מזון בעל קיבולת קלורית גבוהה.
מצד שני לכל גישה יש את הטיעון שלה על הלסת שלנו, הקיבה, המעי.. ולמה הם בדיוק מותאמים לאכול או לצרוך את מה שהגישה הזו טוענת שהכי טוב עבורנו....
הקישור לגבי תזונת ציידים לקטים, סיכום של מחקר שאסף מידע משלל מקורות, לגבי תזונת ציידים לקטים (רק מה שהיה מפורט מספיק):
אחוז הקלוריות מפירות בשניים מהשבטים הוא אפס! בארבעה מהשבטים פחות מ-7%, באחד 15%. בשבט אחד 40%, זהו פרי של דקל המכיל כמויות עצומות של שומן. במחי יד הפכו ה"פירות" לשומן, ועוד שומן רווי. הספר שמופיע במקורות בסוף הפוסט מציין שיש בג'ונגל הדרום אמריקאי שבו חי השבט האחרון שהוזכר, ישנם פירות רבים שאנשי השבט אינם מנצלים.
צריכת פחמימות היא 10-20 אחוז מכלל הדיאטה. צריכה אפסית (אפס) של זרעים. אצל שבט אחד 58% בקטגורית "זרעים ואגוזים", אך כל צריכתם היא של אגוז מסוים.
חישוב של בשר, חרקים ואגוזים מוביל לכך שב-7 מ-8 השבטים נעה צריכת הבשר והשומן/שמן בין 80 ל-90 אחוז מהקלוריות הנצרכות. הכותב של הפוסט בטוח שהשומן הרווי גם הוא גבוה בהרבה מהמקובל ומהמומלץ כיום.
מציין שמדבור בנתונים שנאספו בתקופות שונות בידי חוקרים שונים, כך שלדבריו לא סביר שיש פה הטיה על פי אמונות החוקרים.
תקציר המלצות תזונתיות (מבוסס על הבלוג של מר קדמוני):
• *לא לדגנים וסוכרים* (כולל מלאים).
• *לא לשמנים תעשייתיים*, מכיוון שהם עתירים באומגה 6 (יודעת שגם ברואו פוד מדברים על כך שצורכים יותר מדי אומגה 6 ופחות מדי 3).
• *כן לשמנים בריאים* (שמן זית, חמאה, שומן מהחי, שמן קוקוס בכבישה קרה, שמן אבוקדו - כמה שרוצים).
• *כן לבשר/עוף/דגים*
• *כן לירקות וזרעים* - כמה שרוצים
• *פירות במידה* (1-3 פירות ביום)
• *כן למוצרי חלב*: אם רגישים ללקטוז, תמנעו. אם לא: מוצרי חלב שמנים ומלאים כמו שמנת, גבינות עיזים שמנות, וכו'.
• אפשר להוסיף גם *מעט קטניות מדי פעם*, אפשר גם שורשים (כמו בטטות).
הסיבה שאוכלים יותר חלבון ושומן מן החי בשבטים היא פשוטה: אלה מזונות שצריך לאכול מהם הרבה פחות כדי לקבל כל מה שצריך. בשביל לקבל מה שמקבלים מסטייק אחד קטן צריך לאכול קילוגרמים של ירק. הישרדות פשוטה.
הגיע החודש השמיני להריון ופתאום לא יכולתי אפילו להסתכל על בננה, להריח מנגו וכו'
במקביל התעורר בי רצון עז לאכול בשר
אחרי כל כך הרבה שנים בכלל לא זכרתי מה הטעם של בשר ובכל זאת היית בי תשוקה עזה לבשר.
למרות זאת לא אכלתי, ליותם היה ממש קשה לקבל את הצורך שלי ואני הייתי מבולבלת ובמצוקה. כל עולמי התזונתי התערער מבפנים.
בימים שאחרי הלידה נראית כמו שלד
לא מסוגלת לגעת באוכל שבבית ולא מסוגלת לקנות את האוכל שאני רוצה
יותם נבהל וניסה לפתם רותי באטכל מבושל, דגנים וקטניות, בדיוק לא זה ולא.זה...
בחודש הראשון התעלפתי כמה פעמים
לאט לאט עברנו תהליך של קבלת הצורך שלנו בבשר.
בפעם הראדונה שאכלנו בשר, לפני חודשיים, היינו בשוק, מזה שנים הרגשנו תחושת שובע אמיתית!
אנחנו אוהבים את הבשר אדום אדום,
לומדים לצמצם את כמות הפירות בשייקים הירוקים
ובכלל שמחים להיות קשובים לגוף שלנו במקום להיות צודקים כל כך.
תמיד האמנתי שאם הגוף שלי באמת זקוק לבשר (הריח של זה ממש ממש מגעיל אותי), אז בהריון הוא ידע לומר לי את זה.
הגעתי לשמיני, וההמוגלובין שלי היה 12. לא לקחתי תוספים. כשניסיתי לקחת תוסף (מחשש להיות עם המוגלובין נמוך ושאסור יהיה למיילדת ליילד בבית), כל פעם הגוף שלי הצליח להבהיר לי שזה לא מתאים (שיעול חזק שהוציא כדור מהוושט, לא הצלחתי לבלוע, הכדור נפל...).
אני מאמינה שהגוף שלי לא זקוק לבשר.
אני לא באמת יודעת לגבי אחרים. הבת שלי נחשפה לראשונה בגיל שנה ו-3 לבשר (פעמיים בשבוע בגן, השאר צמחוני ואורגני), וזה היה מתאים לדעתנו, שהיא תחליט לבד אם היא רוצה לאכול את זה או לא, ללא ההשפעה של הורים שלא אוכלים בשר. היא מאוד אוהבת בשר. היא גם מאוד אוהבת אפונה, שעועית ירוקה, חסה ושלל פירות וירקות אחרים.
וצפרדע - רק בריאות!
וכמובן שתות פחות בעייתי מבננה.
למה? בננה היא בעייתית?
בננה היא בעייתית?
בפירות יער ובתותים יש פחות סוכר מאשר בבננה שהיא ממש פצצת סוכר. את יכולה לבדוק ב nutritiondata.com .
כוסמת זה פרי, אגב.
אגב, על מה מבוססת ההנחה שאנשים לא היו צורכים דגנים למיניהם לפני התקופה החקלאית? אם זה מדובר רק בכושר העיבוד לצריכה בכמויות, המסקנה צריכה לחול גם על שמנים, אגוזים ועוד.
אגב, גם זה לא מדוייק לי עדיין.
נכון, גם כמויות גדולות של אגוזים מעובדים הן בעייתיות. אם כי יותר קל ללקט כמות משביעה של אגוזים מאשר כמות משביעה של אם-החיטה. שלא לדבר על כמה קשה לקלף וללעוס את זה בלי עיבוד אחר כך.
לגבי שמנים: תלוי בשמן. לשמן זית יש היסטוריה ארוכה ובריאה. גם לחמאה. לשמנים אחרים פחות. מבחינת ההרכב, טוענים שגם שמן אבוקדו ושמן קוקוס טובים.
לגבי השני הדיונים, האבולוציוני והביוכימי: שניהם חשובים, שניהם משפיעים זה על זה ועל המסקנות של החוקרים השונים. אין סיבה לפסול אף אחד מהם, וגם אין סיבה להתעלם בגלל זה מהשני.
לגבי דיון בחלבונים ופחמימות במקום בדגנים וקטניות: בסופו של דבר בכל צמח או משפחה בוטנית יש חומרים מסוימים, ויש להם השפעות מסוימות על הגוף. למשל, בזרעים של כל הדגנים יש חומצה פיטית שמפריעה לספיגת המינרלים. אז זה קשר מסוים בין משפחה בוטנית (עם היסטוריה ותפקיד באבולוציה שלנו) לבין חומר ביוכימי (עם השפעה על העיכול).
באותה רמת נגישות של היום?
זכור לי שבתנ"ך השמן "נסוך קדושה" מה שאולי מרמז על מוצר איכותי אך "יוקרתי" ולא יומיומי כמו אצלנו.
ברור. הרי לא סתם הם מופיעים ביחד. אבל לי יותר קל להתייחס להשפעה ביוכימית של חומרים, מעאשר לטיעון "כי ככה זה היה פעם", כשהפעם הזה הוא נקודה של שינוי היסטורי ענקי, אבל לא בהכרח נכון אבסולוטית. הנה - את בעצמך הוצאת חמאה !!!! מהמשוואה הזו. חמאה! תוצר של האמ-אמא של החקלאות! וכנ"ל שמן זית. בגלל זה, הדיון הזה פחות מעניין. אני בטוחה שיש סבירות גדולה שיש דגנים שמפיעים אחרת ושהגוף שלנו יודע לעכל עוד מלפני שפגשנו בהם (כמו למשל שמן זית וחמאה לטענתך) או שהסתגלנו אליהם מהר, כי ככה זה ביוכימית. אבל ביוכימיה, כמו שאת קוראת לזה - זה פשוט תהליכים שלא קשורים להנחה היסטורית יפה, אלא קשורים לסיבה-תוצאה פיזית. הרבה יותר קל להתייחס לזה.
מי באמת יכול להגיד על עצמו שהוא עושה דברים "כי ככה עשו פעם"?! (בטח שלא אני ). אני יודעת שה"פעם" הוא לא רומנטי בהכרח ולא אקראי, ועם זאת - הוא רק "פעם" משמעותי מאוד, לא פחות ולא יותר.
נקודת המבט ההיסטורית הזו היא מרתקת, ויש לה משמעויות עמוקות על כמעט כל היבט של החיים שלנו היום. ממש ככה. אני לא מזלזלת בכלל. אבל לפעמים צריך להבין שהיא רק כלי, ולא התוכן עצמו.
אנ לא הוצאתי שום דבר, רק אמרתי שלחמאה יש היסטוריה טובה, לא שזה חלק מתזונה פליאוליטית.
אם את לוקחת תזונה פליאוליטית כנקודת מוצא, ובודקת מה אפשר להוסיף עליה בבטחון – חמאה היא מועמדת טובה יותר להוספה לעומת חיטה או קורנפלקס ממותק למשל.
אני בטוחה שיש סבירות גדולה שיש דגנים שמפיעים אחרת ושהגוף שלנו יודע לעכל עוד מלפני שפגשנו בהם
זה משהו שכל אחד יכול לנסות על עצמו ולראות. מבחינת המחקר האנתרופולוגי, מעבר לתזונה שכוללת דגנים מביא לירידה בגובה, בנפח המוח, ולעליה בבעיות שיניים. (אלה הדברים שאפשר לראות בשלדים, זה לא אומר שלא היו השפעות אחרות.) זה נתון ששווה לקחת בחשבון בו כשבוחרים מה לאכול לארוחת צהרים.
לחלק את ההיסטוריה ללפני המהפיכה החקלאית ולאחריה - זה נכון היסטורית בהרבה מובנים, וזה כלי מאוד נוח וגם הרבה פעמים מאיר עיניים. אבל החלוקה הזאת ממש משטחת הרבה טיעוני עומק.
בהחלט. יחד עם זאת, זה לא סיבה להתעלם מההשפעות הבריאותיות של המעבר למזונות חקלאיים.
תשמעי, אני לא חושבת שמישהו טוען שצריך לשחזר אחד-לאחד את מה שאכלו לפני מאה אלף שנה. (וגם אם היינו רוצים, אי אפשר.)
הטענה היא שכדאי להסתכל בחשדנות על המזונות החדשים, וככל שהמזון חדש יותר ככה הוא חשוד יותר. חשוד זה עדיין לא אשם בפשע, אבל כן מצריך בדיקה ובחינה.
למה לא פירות ושורשים? וירקות?
כי בדיוק סיכמנו שהפירות מלאים סוכר בצורה לא טבעית וצריך לעשות חשבון...
פירות, במידה. יש כאלה שאומרים עד תפוח ליום, יש כאלה שמרשים יותר, וכמובן שתות פחות בעייתי מבננה. אישית, אם יש פירות על העצים אז אני אוכלת בלי חשבון. (שאני ארשה לסברס להתבזבז?) אם יש פירות קנויים – אני אוכלת עם חשבון.
ושורשים הם בעצם גם מלאי פחמימות וחלקם רעילים בצורתם הלא מבושלת.
מצד שני חלבון מהחי לא מתחילים עד גיל שנה.
אז נשאר השמן (אני לא רצינית, זה מובן נכון?)
יחי הדלורית
גם אני זוכרת שזה נתון לבדיקה נוספת. חבל שניצן לא פה. היה אולי דף על תזונה חיה לתינוקות משהו? זכור לי משהו כזה?
חוצמזה - אבוקדו, ירקות חיים לנשנוש, עוף...
כיום יש טרנד אחר. ככל שעוברים לתזונה מערבית, דווקא גובהים יותר, וממש רואים איך כל דור גבוה יותר, ואפילו במשפחות בנות כמה ילדים, הצעירים גבוהים יותר (גם בהבדל של 7-10 שנים).
ילידי מהגרים מהמזרח (סינים, יפנים, הודים, תאילנדים, פיליפינים ועוד אינם גבוהים) גבוהים יותר מדור הוריהם.
כיום יש טרנד אחר. ככל שעוברים לתזונה מערבית, דווקא גובהים יותר, וממש רואים איך כל דור גבוה יותר, ואפילו במשפחות בנות כמה ילדים, הצעירים גבוהים יותר (גם בהבדל של 7-10 שנים).
ילידי מהגרים מהמזרח (סינים, יפנים, הודים, תאילנדים, פיליפינים ועוד אינם גבוהים) גבוהים יותר מדור הוריהם.
האינטואיציה שלי תמיד היתה שזה מההורמונים בתעשיית המזון, בעיקר של חלב ומוצריו (שם יש הורמונים מיותרים מעצם המהות של השימוש בחלב של חיה אחרת), בשר ממשקי חי מתועשים (מגדלים חיות בקצב לא טבעי, בעזרת חומרים שנשארים גם בחלקי גופן שאנו אוכלים) - אבל כנראה גם עוד מוצרים מהחקלאות.
בקיצור, תוצרי חקלאות מודרני בהחלט, אבל לא בהכרח עודף הדגנים, אלא תוצרי התיעוש החקלאי.
אצלנו זה הפוך- יותם למשל יכול לאכול 10 בננות כמעט רצוף ואבל קשה לנו לסיים קופסא שלמה של אוכמניות טריות או תותים.
אני חושבת שזה בגלל התמכרות לסוכר
אישית, אם אני מכניסה הביתה אשכול בננות, הן ייגמרו עוד באותו יום אבל מי שתגמור אותן תהיה אני...
מעניינת שיחת הבננות שלכן... אני מתקשה לדמיין איך אפשר לאכול יותר מבננה אחת בבת אחת... ביום! זה סותם!
מי קבע את הגבול של חודש שמיני דווקא
לא גבול, אלא שכאשר מתחילים מזונות מוצקים נהוג להתחיל עם פירות וירקות, ונהוג לתת כל מזון חדש בנפרד במשך כמה ימים כדי לעקוב אחרי תגובות לא רצויות ולתת למערכת העיכול להתרגל למזון החדש. אחר כך בהדרגה מצרפים כמה מזונות חדשים וכן הלאה, ואז מוסיפים בשר שהוא יותר קשה לעיכול מאשר למשל קישוא או גזר או תפוח. לכן זה יוצא בערך חודש שמיני. לא לתפוס אותי במלה.
הקצב מאוד תלוי בתינוק, כמו שגם מועד ההתחלה תלוי בתינוק, וכן הלאה.
הנה עזר ויזואלי, זה חבר שלנו כריס החמוד, עושה התעמלות ואוכל 30 בננות לארוחת צהריים, תהנו
עוד הערה - רק להבהרה, למקרה שזה השתמע איכשהו ממה שכתבתי - אני ממש לא בעד מניעת פירות מילדים בתחילת האוכל המוצק (אלא אם כן יש בעיה כמו סכרת). אני גם חושבת שלא הרי מבוגרים כהרי ילדים מבחינת הסוכר בתפריט. להזכירכם, תינוקות ניזונים מחלב אם שיש בו תכולה ניכרת של לקטוז - אמנם סוג סוכר שונה ממה שיש בפירות, אבל עדיין סוכר. וסוכר שרבים כבר אינם מסוגלים לעכל אחרי שנות הינקות.
משרד הבריאות משנה את ההנחיות שלו כל שנתיים ונוטה לסתור את ההנחיות הקודמות.
אותי השינויים בהנחיות מאוד מרשימים. רואים שזה גוף שחוקר את עצמו ולא בוש לומר 'טעיתי'.
(אולי כמו שיועצת הנקה שתמיד הסבירה על תנוחת מעבר פתאום למדה עוד ואומרת ליולדת 'רק תשתרעי אחורה בנוחיות'. אותי זה מרשים.)
רוזמרין,
ראי למשל
http://www.peopleforum.cn/viewthread.php?tid=102158
http://www.ditext.com/diamond/mistake.html
אישית, אם אני מכניסה הביתה אשכול בננות, הן ייגמרו עוד באותו יום אבל מי שתגמור אותן תהיה אני...
מעניין! אני יכולה לאכול אחת. שתיים, אם הן מה זה טעימות, אורגניות וקטנות. פירות יער, לעומת זאת- אני יכולה לחסל בכמויות...
אני באמת לא יודעת על מה מבוססת הדעה, שאני שומעת שוב ושוב, ש"חלבון מן החי קשה לעיכול". אם היא מגיעה מאותם אנשים שמציעים להתחיל מזון מוצק בדגנים, אז לא הייתי סומכת במיוחד על מה שהם אומרים.
כי יש אנשים שחלבון מהחי קשה להם לעיכול.
אני ובן הזוג שלי למשל, יכולים לשבת יחד לארוחה, לאכול בשר (בקר או כבש)- אני אוכלת יותר ממנו (ושוקלת חצי ממנו). הוא לא מסוגל להכניס כלום לבטן כל אותו יום, אני אחרי 3-4 שעות כבר מוכנה לארוחה הבאה. אם הוא אוכל בקר בערב, הוא לא ישן כל הלילה אחרי זה.
שורה תחתונה, צריך לבדוק כל דבר לגופו, להתחיל בעדינות ולהתקדם לפי הצרכים של התינוק הפרטי.
יונת, כאמור אני לא נגד פירות לתינוקות, אם כי אני אישית נמנעת מפירות עתירי סוכר במיוחד בהתחלה. אבל הכמות אינה הקריטריון היחיד למזונות שאת נותנת לתינוק בהתחלה. הרי המזונות האלה קובעים העדפות לכל החיים.
תמיד יהיה משהו שמישהו לא מגיב אליו טוב. אבל בגלל זה להגיד באופן גורף זה קשה לעיכול, לכולם? לא מדויק בלשון המעטה.
אני, הקרניבורית, אמרתי אי פעם שבאופן גורף בשר קשה לעיכול לכולם? חס וחלילה.
אני לא מסיקה מסקנה על בסיס בן הזוג שלי, אלא משתמשת בו כדוגמה. המטרה היתה להסביר למה מזון מהחי נחשב לקשה לעיכול- כי יש הרבה אנשים שפשוט קשה להם לעכל אותו. לעומתם, יש הרבה אנשים שמעכלים אותו מצויין, הרבה יותר טוב מאיך שהם מעכלים דגנים למשל. בקיצור, חוזרים לתזונה אינסטינקטיבית- כל אחד ומה שטוב לו. אין, בעיני, מזון אחד או תפריט אחד או עיקרון אחד שטוב לכולם (טוב, אולי פרט לכללים כמו- 'מקדונלדס זה לא טוב בשבילכם'.)
מה שכן- בשר קשה יותר לעיכול מרוב הירקות והפירות (שוב, לא מדברת על יוצאי דופן, רגישויות וכדומה, אלא על הזמן שבו לרוב אותו מזון שוהה בקיבה. תסכימי איתי שלוקח פחות זמן לעכל סלט מאשר בשר בקר או עוף).
לוקח פחות זמן לעכל סלט מאשר בשר בקר או עוף.
כן. אבל מכאן ועד למסקנה ש
בשר קשה יותר לעיכול מרוב הירקות והפירות,
יש קפיצה רצינית.
זמן עיכול לא שווה קושי עיכול.
קשיי עיכול בעיני - גזים, כאבים, צואה לא תקינה, הפרת האיזון הטוב בפלורת המעיים, תופעות נלוות בגוף. כאלה.
אנקדוטלי (מדגישה) - לי ולילדיי מעולם לא היו בעיות כאלה לגבי חלבון מן החי. כן ראיתי בעיות כאלה לגבי פירות וירקות בזמנים שונים.
וואו! רגע, בשמת, את אומרת שזו בעצם הסיבה להמלצות האחרונות של משרד הבריאות להתחיל טעימות מגיל ארבעה חודשים? (אם כן- עכשיו מסתדרים לי כמה דברים...) גם העניין עם הגלוטן נראה לי תמוה לחלוטין. דיברו בהתחלה על 9-12 חודשים, כטווח מינימלי- ואחר כך הוציאו המלצה שסותרת את כל המחקרים הקודמים ומהותה חשיפה לגלוטן בגיל כמה חודשים. הזוי.
כן, ולחלוטין.
וגם: אורגני זו כותרת שהתוכן שלה משתנה במקומות שונים בעולם, ושלא כל קריטריון לגבי איכות הבשר כלול בה.
בארה"ב התחילו גם לספק מדד לגבי היחס לחיות על גבי האריזה, ויש בזה דרגות מוסכמות. אבל גם זה לא הקריטריון היחיד.
לי, למשל, כשיש בררה אם לאכול בשר אורגני או אוכל עשב - כי לא אחת, זו הבחירה - אני לא תמיד אבחר באחד מהם על פני האחר.
(אבל זה גם קשור לתפיסה שעקרונית, לא מוכנה להיות עקבית או לשים את כל הביצים בסל אחד ומעדיפה לגוון את מקורות המזון. פשוט כי כבר נכוויתי מהתפיסה ההפוכה).
לדעתי אין תשובה אחת.
ברור שאין, אבל אולי יש כיוון. אהבתי את הרעיון של הגיוון. זה נשמע נכון, לפחות למי שאין לו תשובה אחת
הנה מתכון
בריא כל כך... 2 דקות במיקרו
אני מכירה את הטענה של רנגהם שציידים-לקטים לא אוכלים הרבה פירות, ולמרות שאני מחבבת את המחקרים שלו אני רוצה לסייג פה את האמירה הזו. לא שהוא טועה בקשר לציידים-לקטים היום, אבל הרי מה שמעניין אותנו זה מה אכלו אנשים בעבר, בזמן שהתפתחנו, וצריך לזכור שציידים-לקטים היום הם ממש לא שריד משומר מהפרהיסטוריה אלא התאמה חדשה של אורח החיים הציידי-לקטי לעולם שנשלט ושונה ע"י חקלאים. בהקשר הזה, חשוב לשים לב שציידים-לקטים היום הם חלשים יותר מחברות חקלאיות, וחיים רק באיזורים לא ידידותיים לחקלאות שאף אחד אחר לא רוצה, כאלו שבד"כ גם באופן טבעי לא גדלים בהם הרבה פירות או זרעים. כך שההסתמכות שלהם על ציד כנראה גדולה יותר היום משהיתה בעבר, כשהם חיו על פני כל כדור הארץ. האסקימוסים הם דוגמא קיצונית (וחדשה, אגב - אורח החיים הנוכחי שלהם הוא רק בן 1000 שנים, והתיישבות אנושית באיזורים שלהם ככלל היא רק בת 3500 שנים, כלומר צעירה בהרבה מהחקלאות).
יונת המליצה, ובצדק, להעדיף חיות שגדלו בסביבתן הטבעית ואכלו את מזונן הטבעי על פני חיות שגדלו בצפיפות ומחנק ופוטמו בדגנים. זה תקף גם אם אוכלים את הבשר של החיות, וגם אם אוכלים את הביצים שלהן או החלב שלהן.
אני מסכימה, ומוסיפה שאם צריך לבחור, יותר חשוב שהחלב והביצים יהיו מחיות כאלה מאשר הבשר, מכיוון שהרבה חומרים - גם רעילים וגם טובים לגוף - מרוכזים יותר בחלב ובביצים מאשר בחיה עצמה. זה נכון גם לחלב שלנו, אגב, כך שיותר חשוב שהתזונה של אם מניקה תהיה "נקייה" מאשר של שאר המשפחה. עוד יותר טוב להחיל את הכלל הזה על נשים מתקופת ההתבגרות עד סיום תקופת הפריון, כי חומרים כבדים (כמו מתכות מסוכנות) ורזרבות של חומרים מועילים מתאספים בגוף במשך שנים רבות.
לגבי אכילת פירות: לדעתי קשה לומר משהו על כלל הפירות, כמו שהיה מצויין גם במחקר על הציידים-לקטים. תותי יער, קוקוס ואבוקדו, למשל, מקובלים על הרבה אנשים, וברור שהם שונים מפירות כמו תפוחים. אני אישית מפרידה לפי רמת השינוי התרבותי שהם עברו - אז תותי שדה הרבה פחות מוצלחים בעיני מפטל, מנגו וסברס אני אוכלת באיזה כמויות שמתאים לי. נכון, במנגו ובשאר הפירות הטרופיים יש כמויות אדירות של סוכר, אבל אני אישית משתדלת שלא לחשוב על מזון בתור סכום חלקיו. אם הוא או גרסה קרובה נצרך ע"י אבות-אבותי, ואם הוא טוב לי אישית, אני אוכלת לפי הרגש.
מה אכלו פעם לפני המהפיכה החקלאית. הדיון הזה יוצא מנקודת הנחה ש 10K שנים זה הרף זמן במונחים של אבולוציה והשגוף שלנו לא הסתגל להרבה מהמזונות שנכנסו בעקבות המהפיכה הנ"ל. הדיון הזה מלא בחורים והוא לא עקבי. באופן אישי אותי הוא פחות משכנע. מנסה להתעניין בו אולי ללמוד דברים חדשים, אבל הרבה מהטיעונים נראים לי "רומנטיים" ולא חזקים.
במבי_ק, למה?
אני, כמו שאמרתי, בוחנת את האוכל שלי קודם כל במונחים כאלה, ונמנעת ככל האפשר מפירוק לגורמים, כי למרות האמונה העקרונית המאד חזקה שלי בשיטה המדעית אני חושבת שההבנה שלנו של תזונה היא בחיתוליה, וממש לא כדאי להסתמך על מה שידוע לנו משם ב-נניח- 200 שנה הקרובות. אני מסתכלת בעיקר על ציידים-לקטים, אבל גם על אבות אבותי שצרכו מזון מסורתי ולא מעובד. אני יודעת שתזונה של חקלאים מסורתיים היא מאד רחוקה מזו שהתפתחנו לאכול, אבל גם היא הרבה יותר טובה לנו מהמודרנית המעובדת, ויש גם התאמות ספציפיות לאוכלוסיות מסויימות (כמו עיכול לקטוז בבגרות או יכולת עיבוד אלכוהול). עדיין, אני זוכרת שבריאות של אוכלוסיות צנחה באופן ניכר אחרי המעבר לחקלאות, כמו שיונת אמרה, וגם אני מייחסת את זה (בין השאר, לא הכל זה תזונה) לצריכת דגנים מוגזמת.
למה לא הכל זה תזונה? כי לרוב המעבר לחקלאות כלל עוד כמה דברים חשובים, כמו ישיבת קבע, קהילות גדולות יותר, ריבוי חול וחצץ במזון (בגלל אבני השחיקה), ריבוי מחלות וטפילים (בגלל ישיבת הקבע והקהילות הגדולות יותר), ועוד. למה בכל זאת כן תזונה? כי יש מספיק מקרי מבחן שבהם לא כל החבילה מגיעה ביחד, ובכל זאת יש ירידה ניכרת בבריאות עם המעבר לכמויות של דגנים.
האסקימוסים נמוכים, לא? והסקנדינבים, זוללי הלחם, גבוהים.
יש פה עניין פעוט של גנטיקה גם
מה שצריך להשוות זו את אותה אוכלוסיה גנטית, לפני ואחרי. ואת זה אפשר לעשות בהרבה מקומות, ובכולם התבנית דומה.
זה בלי קשר לזה שאסקימוסים באמת סובלים מבעיות בשלד, כי מה לעשות, אפשר אולי לחיות על 100% בשר אבל זה לא משהו.
נקודת המבט ההיסטורית הזו היא מרתקת, ויש לה משמעויות עמוקות על כמעט כל היבט של החיים שלנו היום. ממש ככה. אני לא מזלזלת בכלל. אבל לפעמים צריך להבין שהיא רק כלי, ולא התוכן עצמו.
עם זה אני דוקא מסכימה לחלוטין. ובכל זאת, אני חושבת שזה הכלי השני הכי חזק שיש לנו. הראשון הוא תשומת לב והתבוננות על הגוף הפרטי.
רחל - זה מה שכתבתי במלואו, זה לא מובן?
אני אנסה להסביר:
ההבדל הוא השאלות שאת שואלת כשאת בודקת משהו, או הסיבות שבגללן את עושה את זה: בהפשטה - האם את עושה את זה כי העברת קו דמיוני לפני 10K שנה וכל מה שלפני כן זה טוב וכל מה שאחרי זה חשוד וכנראה טוב. והטיעון (בהפשטה) הוא: מה שבא בעקבות המהפיכה החקלאית הוא בסבירות גבוהה גרוע ממה שהיה לפניה.
או - שאת שואלת: איך הגוף של המין שלי עובד ביולוגית, כשהקו ההיסטורי הוא אחד מהכלים שמשרתים אותך בהנחת הנחות ובבדיקת הממצאים. ויכול להיות שתגלי שתזונה מסויימת שמאוד רחוקה ממה שהיתה אז -תהיה טובה מאד לך באופן בפציפי או באופן כללי, כי היא מתאימה לביולוגיה שלך ולא דווקא להיסטוריה שלך. הרבה פעמים יהיה מתאם חזק בין ביולוגיה להיסטוריה, אבל לא בהכרח.
לגבי - דרך העבודה השניה יותר מדברת אלי, אינטלקטואלית ומעשית.
כמעט כל הפירות (והירקות) שאנו אוכלים רחוקים מאוד ממיני הבר. בהרבה מקרים, אנחנו אפילו לא יודעים מהו מין הבר. אבל גם הפרות, אפילו אם הן אוכלות עשב, שונות מאוד ממין הבר שלהן. לכן, אני לא חושב שמרחק ממין הבר יכול להיות טיעון רלוונטי. השאלה מה מתאים לנו היום, ועוד לא נתקלתי בראיה שיש דבר פסול בבננה.
בקיצור, לטעמי חסרה כאן אמינות...
האינסולין לא מתפקד בסביבה שומנית. הורדת סוכר נותנת הקלה כלשהיא, איך אינה פותרת את הבעייה ויוצרת בעיות אחרות.
זהו, שהאמת שהנתונים בעניין רחוקים מאוד מלשכנע.
ראי לדוגמה כאן: http://www.ajcn.org/content/66/5/1264.full.pdf+html
ברור שבננה גורמת ליצור יותר אינסולין, אבל בכלל לא ברור כמה. סטיית התקן היא ענקית - והבדל בין בננות לדגים לדוגמא, אינו סיגניפיקנטי. איכשהוא, כשהנתונים עוברים לספרים או לאתרים ברשת, בדרך קסם, סטיית התקן נעלמת.
ברור גם שהתגובה תלויה בהמון גורמים אחרים. מספר המחקרים שמצאתי שבדקו שילוב בין מוצרים (ולא צום לפני ואחרי, כמו במחקרים הקלאסים), מצאו הבדל גדול מאוד בין המוצרים הבודדים לבין השילוב. לדוגמא: http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/12700620
קודם כל, כפי שמוצג בסרטון שהתחיל את הדיון, החבר'ה שמקדמים את התפליט השמנמן הזה, כשרואים מה בדיוק הם אוכלים, הם ממש אינם עקביים - ואוכלים הרבה פחממות ממקורות פליאוליטים כמו קוקהקולה.
אנדרו וויל בשנים האחרונות מתעקם יותר ויותר לכיוון תזונה עתירת שומן ודלת פחממות, לכן התמונה מעודכנת. הוא עדיין נזהר מלהזדהות איתה באופן מוחלט
http://www.youtube.com/watch?v=_MYj2-1wonQ
על מה קורה לאתלטים בתפריט דל פחממות
נשמע שאתה מדבר על משהו אחר, אולי אטקינס.
פליאו לא מכתיבה כמות פחמימות. יש שבטים ״פרימיטיביים״ שרוב התזונה שלהם היא פחמימות (מירקות שורש).
רזון הוא לא האינדיקציה היחידה לבריאות. חבל שאני לא יכולה להראות לך תמונה שלי ואת בדיקות הדם היפיפיות שלי ליד. כל כך יפות שחשבתי למסגר אותן.
מה רע בלהגיד זו התזונה הכי טובה עבורי? למה צריך לגרור תמונות של אנשים שמנים לדיון? ובחייאת, מה, אתה הרופא שלהם? יש לך מושג אם הם באמת בריאים או לא?
טבעונאות עובדת בשבילך? מגניב. 'פרגנת. בשבילי פליאו לייט עובד יופי. ולא אכפת לי איך קוראים לזה. העיקר שהעיכול סבבה, השיער נראה טוב והחיים מחייכים.
מעבר לכך, גם בשיח על הרזייה, המינוחים הללו: התפליט השמנמן, מככב בשמנמניותו, לא נאים ולא מקדמים את השיח.
המינוחים הללו: התפליט השמנמן, מככב בשמנמניותו, לא נאים ולא מקדמים את השיח.
אכן. אם יוצאים מנקודת הנחה שברוקולי מעוניין בשיח, ולי לא נראה כך.
אין לי בעיה עם ביקורת על תזונה "פלאוליתית" או כל נוסחה אחרת (ויש לי טון ביקורת כזו בעצמי...). למשל, מה שרחל כתבה מאיר עיניים בעיניי. יש לי העדפה לביקורת עניינית ולא דמגוגית.
מדברי ברוקולי למדתי (שוב) רק כמה קל זה לגזור תמונות (במקרה הזה של גברים שריריים) מהרשת ולהציג אותם במצגת כהוכחה לאמינותה של דיאטה. ראינו כבר הרבה כאלה בפירסומות.
האם נושא הדיון הוא בריאות או הרזייה?
פעמים רבות אלה שני דברים שונים.
התרבות שלנו נוטה לחבר ביניהם הרבה יותר מידי וכדאי שכאן נדע לעשות את ההפרדה.
"I have experimented with eating a so-called paleo diet for at least 14 years. Although I had confidence enough in the concept to invest in self-publishing a book on putting it into practice, over this time I have endured increasing cognitive dissonance because the currently popular concept of paleo dietanimal-based, relatively high in protein and fat and relatively low in carbohydrateconflicts with empirical nutrition knowledge accumulated over the course of 5 thousand years in both Asian and Western medicine, including a rather large body of clinical and laboratory data accumulated since the 19th century, all pointing toward humans being more adapted to a plant-dominated, high-carbohydrate diet supplying significantly less than 30% of energy from fat."
דון מתעשת, לאחר 14 שנות שמן ודם. הפוסט המלא
שלא לדבר על מסוכן וחסר אחריות
ובאותה פסקה..
ביקורת עניינית ולא דמגוגית
תמי, הזכרת לי את ג'ורג' בוש שם לרגע... כל הכבוד לך על שהגנת עלינו מפרי העץ.
האישים שהבאת הם צמחונים אך אינם דוגמא ואינם משויכים לתזונה מפוחתת שומן. רוב המתכונים של בוטנקו למשל הם שמנים מאד
אז אין קשר בין עודף משקל (על חשבון יצורים מסכנים) לבריאות?
חס וחלילה נהיה בכושר, חטובים ובריאים?
אולי תשימו כאן תמונות עדכניות כדי שנבין בדיוק מדוע יש כאן סימן שאלה בכלל.
יונת - איבדתי אותך. את חוזרת ואומרת זה לא פליאו זה לא פליאו כאשר כל ספרי ואתרי הפליאו פריימל מדברים על תזונה דלה בפחמימות ושמנה מאד:
ספר מתכונים של סיסון
וכאן
ובאתר של רוב וולפ
ועוד
וספקות לגבי ההנחה שאמהותינו אכלו בעיקר בשר..
http://permavegan.blogspot.com/2010/04/does-carbon-isotope-analysis-of-dental.html
"
יונת - ממה שתמי כתבה בנושא, הסעיף הראשון הוא..
הפחתה משמעותית בכמות העמילנים ולעתים בכמות הפחמימות בכלל.
ומה שמוביל לסעיף השני..
התרה של שמנים ושומנים.
ההגיון הדפוק של ה"פליאו" אומר להרזות ע"י אכילה מופרזת של שומן מן המת כי "פירות זה משמין".
כאשר במציאות, ככל שנאכל יותר פחממות פשוטות, נאכל פחות שומן ונהיה יותר בכושר.
בשמחות.
1-3 פירות ביום וכמה שיותר שומן?? מה זה אומר בדיוק? מקסימום 300 קלוריות מ-3 בננות וכל השאר מאיפה יגיע ? הרי בירקות אין קלוריות כמעט.. לכן כל השאר מגיע משומן. מה קורה לשומן בצנרת במערכת אפורים? סותם.. רק לדמיין את המעיים השמנוניים ואני נתקפת בחילה.
אז נכון - לא אמרת לחדול מפירות - אבל 1-3 מנות ביום.. זה מגוחך.
לסיכום.
תזונת פליאו טיפוסית: הגבלה של פחממות (פירות ודגנים), שומן בלי הגבלה. (לא מאוזנת בעליל)
התזונה שגראהאם ממליץ: הגבלה של שומן, פחממות (פירות) ללא הגבלה.
ממש מראה - ולא צריך לנחש מי תשמין מאיזה תפריט..
אני מוכנה לעשות תחרות. נשמע לי אחלה רעיון.
כי האמת היא שעם כל הכבוד לתיאוריית השומנים ללא הגבלה, אי אפשר לאכול שומנים ללא הגבלה. פשוט אי אפשר. לא אם זה לא מגיע בתוך איזה לחמניה לבנה מקהת-חושים.
כמה שומן כבר אפשר לאכול ביום? קצת טחינה, קצת חמאה, לא פה זה נגמר?
אגב פלונית, כל הזעם הזה, זה בגלל החיות? כי את זה אני מסוגלת להבין וזו בחירה אישית מצוינת וראויה להערכה בעיניי. אם זה רק ויכוח על בריאות, אז באמת, מה אכפת לך?
מה זה משנה מה אנשים אחרים אוכלים? ואם הם מעידים שטוב להם עם זה, למה לנסות לשכנע אותם אחרת?
לא מדובר על השומן שאת מדברת עליו.
לגבי חוסר ההגבלה על השומן: אין הגבלה על הכמות, אבל יש הגבלה על סוג השומן ומקורו. בדיוק כמו עם פחמימות.
לגבי הגבלת הפירות: כאן אני מסכימה איתך. אני חושבת שרוב האנשים לא צריכים להגביל פירות, אבל מקבלת שיש כאלה שאולי כן.
לגבי אכילת בשר - יש נקודה מפוספסת שאותי ממש מקוממת. אם מקדמי תזונת הפליאו (אלו שעושים ביזנס מעידוד של זה) היו שמים דגש על סוג הבשר, הם היו מתקרבים לצמחונים האידיאולוגים. תארו לכם שהיה גל שקורא לאכול חלבון מן החי, אבל בו זמנית, עקב טעמי בריאות, היה קורא לאכול רק חלבונים כאלה במצב האיכותי שלהם (חיות משוחררות שאוכלות מה שהן אמורות לאכול, אורגני אמיתי וכו'). זה היה מוביל לדרישה מוגברת מאוד של מתן יחס שונה לגמרי להמון בעלי חיים. זה לא מרצה את מי שנמנע מבשר על רקע אידיאולוגי אבל זו בהחלט היתה בשורה טובה לכמות נאה של בעלי חיים.
<אמרה הטבעונית>
אנחנו קבוצה די גדולה, לצערי.
העניין הוא שכולנו יודעים מה הסכנות (לכאורה) באכילה מופרזת של בשר שמן. אני לא חושבת שיש מישהו שמעלה על דעתו מה הסכנה באכילה מופרזת של פירות.
במיוחד כל השפע הזה של פירות מתוקים יתר על המידה, מלאי סוכר. הרבה יותר מדי סוכר.
לגבי אכילת בשר - יש נקודה מפוספסת שאותי ממש מקוממת. אם מקדמי תזונת הפליאו (אלו שעושים ביזנס מעידוד של זה) היו שמים דגש על סוג הבשר, הם היו מתקרבים לצמחונים האידיאולוגים. תארו לכם שהיה גל שקורא לאכול חלבון מן החי, אבל בו זמנית, עקב טעמי בריאות, היה קורא לאכול רק חלבונים כאלה במצב האיכותי שלהם (חיות משוחררות שאוכלות מה שהן אמורות לאכול, אורגני אמיתי וכו'). זה היה מוביל לדרישה מוגברת מאוד של מתן יחס שונה לגמרי להמון בעלי חיים. זה לא מרצה את מי שנמנע מבשר על רקע אידיאולוגי אבל זו בהחלט היתה בשורה טובה לכמות נאה של בעלי חיים.
לגמרי.
מיכל_בז את טועה ומטעה
להגביל פירות בגלל קנדידה זוהי טעות נפוצה וטראגית. עודף השומן בדם הוא המפריע לאינסולין לבצע את תפקידו, ולכן הקנדידה מגיעה ומחליפה אותו.
המלכודת: נשים סובלות מורידות פחממות, מרגישות הקלה קלה מכיוון שהקנדידה אכן חיה על סוכר - אך מי שמורידה פחממות מעלה שומן וככה אין סיכוי שהאינסולין יחליף את הקנדידה חזרה.
עדות חיה ג'קי אלס שכבר לא סובלת כמה שנים מקנדידה - לאחר תפריטי קנדידה קלוקלים בחרה לאכול בעיקר פירות מתוקים ומלאי סוכר - ולהפחית שומנים.
http://foodnsport.com/testimonials/Beat-Candida-Overgrowth-Jacky-Alles.php
אין לי כוח
יתכן וכמה תמרים יועילו.
אני אפילו מוכנה לנסות. אני רק מפחדת שבסוף אני אאלץ לשלם על הניסוי הזה בסימפטומים חמורים יותר...
וזה בדיוק העניין. כי על כל עדות אישית/מחקר שאת/ה תביא/י, אפשר להביא בדיוק את המחקר והעדות ההפוכים.
בקיצור - לכי תדעי. נראה שאת נחושה מאוד להאמין במה שאת מאמינה בו, שזה מצוין - בשבילך. אני עדיין לא מצליחה להבין את העקשנות הזו לגרום לכולם להאמין במה שאת מאמינה בו ובלהט כזה.
וכמו שיונת אמרה יפה, אם זה קשור לאכילת בעלי חיים, אולי פשוט נדבר על זה? שאני אתחיל?
אני חושבת שבכל אכילה מופרזת של משהו יש סכנות. גם בגלל המשהו עצמו וגם בגלל שהוא דוחק החוצה מהתפריט דברים אחרים ואולי חשובים. השאלה היא האם יש לנו סיכוי, והאם יש טעם, להגדיר מהי הפרזה. הרי בשביל כל אחד קו ההפרזה נמצא במקום אחר. הגוף מרגיש את זה. עכשיו נותר רק לשים לב.
אם זה קשור לאכילת בעלי חיים, אולי פשוט נדבר על זה? שאני אתחיל?
אם מישהי מתחילה, אנא אנא אנא, לבדוק קודם את מה שנכתב בדפים שכבר קיימים ואם יש צורך, להוסיף שם. אני בעד הדיון, הוא חשוב בעיניי, אבל אני די בטוחה שזה לא הדף המתאים עבורו ושהוא נדון כבר בעבר באתר הזה. לדיונים הללו יש פוטנציאל לבלוע את נושא הדף בתוכו הם מתקיימים וזה חבל.
אבל זה בדיוק מה שאומרים אנשי הפליאו. Grass fed meat, wild caught fish וכן הלאה. אפילו כתבתי את זה למעלה:
להעדיף חיות שגדלו בסביבתן הטבעית ואכלו את מזונן הטבעי על פני חיות שגדלו בצפיפות ומחנק ופוטמו בדגנים. זה תקף גם אם אוכלים את הבשר של החיות, וגם אם אוכלים את הביצים שלהן או החלב שלהן.
ולגבי העליונות הבריאותית של טבעונות: חלק משמעותי מאנשי הפליאו הגיעו לתזונה הזאת בעקבות בעיות בריאותיות אחרי שנים של טבעונות. אז ברור שלא לכל אחד יהיו בעיות בריאותיות מטבעונות, אבל די ברור שהיא לא הבחירה הבריאה לכולם.
לא לכל אחד יהיו בעיות בריאותיות מטבעונות, אבל די ברור שהיא לא הבחירה הבריאה לכולם.
מצד אחד, זה נכון לכל דבר ולכל סוג של תזונה. מצד שני, יש המון סוגים של טבעונות. וחלק מהסוגים האלה בהחלט עלולים לא להתאים. אם נוצרות בעיות בריאותיות אפשר לקבוע שהטבעונות היא מוטעית (עבור הפרט), כלומר, שהבעיה היא בהיעדר חלבון מן החי, ואפשר גם לבדוק סוגים אחרים של טבעונות.
טבעונות אומרת מה אין. מתוך כל מיליון הדברים שנשארו היא לא אומרת מה יש. זה נתון לבחירה. והבחירה יכולה לכלול, סתם בשביל להדגים, המון חטיפים תעשייתיים, תחליפי בשר עלובים ומסריחים ומה לא. וגם כשהטבעונות נקייה מאלו היא יכולה להתקיים באלף ורסיות של גלוטן, דגנים, בישול, פחממות, שומנים ומה לא. זו רשימה ארוכה. אני לא חושבת שאדם יכול לטעון שטבעונות לא מתאימה לו או גורמת לו נזק. הוא יכול לטעון שתזונה כזו וכזו, על כל הפירוט שלה, שבמקרה כוללת גם הימנעות מאכילת בעלי חיים מתים או תוצרים שלהם, לא מתאימה לו. אם מישהו ינסה את כל האפשרויות הטבעוניות שיש ויגלה שזה עדיין לא מתאים לו שיודיע לי. זה כבר נשמע כמו משהו מעניין באמת לומר על טבעונות.
לגבי הקושי להשיג חיות בריאות: לפי מה שכותבים האמריקאים זה לא נשמע קשה שם בניכר. בארץ, מצאתי בקר אוכל עשב בסופר (מיובא מארגנטינה, למרבה הצער) ובזול. סרדינים הם גם זולים וגם גדלים בר (וגם מיובאים, מה לעשות). עוף זה בעיה, באמת יקר נורא לקנות עוף בריא.
בכל מקרה, גם הדגנים מיובאים (מלבד אחוז קטן וזניח), וגם הגידול שלהם גורם להרס מערכות אקולוגיות ולהרג של אינספור חיות, גם כאלה שאנחנו לא אוכלים ישירות. קשה לאכול בצורה מוסרית, לא משנה לפי איזו גישה בריאותית.
אני אפילו מוכנה לנסות. אני רק מפחדת שבסוף אני אאלץ לשלם על הניסוי הזה בסימפטומים חמורים יותר...
וזה בדיוק העניין. כי על כל עדות אישית/מחקר שאת/ה תביא/י, אפשר להביא בדיוק את המחקר והעדות ההפוכים.
שמעת על הניסוי מהטכניון שהוכיח שכלים חד פעמיים זה יותר אקולוגי....? לנסות זה לא מספיק. צריך להפעיל מחדש את ההגיון. יש כאן עניין של איזה מציאות את רוצה. עולם עם יותר עצי פרי, או עולם אם יותר משחטות הומאניות של בשר אוכל עשב
הנה סרטון .. מנגו או פרצוף של פרה?
http://www.youtube.com/watch?v=3JPMCKxmCQc
ועוד פרומו לדוקומנטרי על תזונת פריימל:
http://www.youtube.com/watch?v=yLlyBdIXk20
סיכום: לא לנסות. לעשות. הדוקטור מסביר באופן פשוט בדיוק איך קנדידה עובדת:
http://www.youtube.com/watch?v=rMjcXQyiSQw
לעשות זה לאכול מספיק פירות. אפילו לספור קלוריות לתקופה רק כדי לוודא שאת אוכלת מספיק (טבעונים רבים מרעיבים את עצמם, זה לא תרוץ לאכול חברים) ושרוב רובן של הקלוריות מגיעות מפירות.
מרק סיסון ורוב וולף אוכלים גלידה פליאוליטית
זו הוצאה גדולה יותר מאשר לתת לפרות לאכול במרעה - ככה אמרו גם לי.
תלוי מה ואיפה. אם התוספת במשקל בהזנת גרעינים היא משמעותית - זה יכול להיות שווה (תלוי בעלות הגרעינים ומחיר הבשר).
ההבדל הוא השאלות שאת שואלת כשאת בודקת משהו, או הסיבות שבגללן את עושה את זה: בהפשטה - האם את עושה את זה כי העברת קו דמיוני לפני 10K שנה וכל מה שלפני כן זה טוב וכל מה שאחרי זה חשוד וכנראה טוב. והטיעון (בהפשטה) הוא: מה שבא בעקבות המהפיכה החקלאית הוא בסבירות גבוהה גרוע ממה שהיה לפניה.
או - שאת שואלת: איך הגוף של המין שלי עובד ביולוגית, כשהקו ההיסטורי הוא אחד מהכלים שמשרתים אותך בהנחת הנחות ובבדיקת הממצאים. ויכול להיות שתגלי שתזונה מסויימת שמאוד רחוקה ממה שהיתה אז -תהיה טובה מאד לך באופן בפציפי או באופן כללי, כי היא מתאימה לביולוגיה שלך ולא דווקא להיסטוריה שלך. הרבה פעמים יהיה מתאם חזק בין ביולוגיה להיסטוריה, אבל לא בהכרח.
לגבי - דרך העבודה השניה יותר מדברת אלי, אינטלקטואלית ומעשית.
במבי, אני מבינה אותך רגשית אבל לא מסכימה. מבינה רגשית כי בבסיסי אני גם כזו, אבל לא מסכימה כי במקרה הספציפי של מדעי התזונה, מה שאנחנו יודעים הוא נורא נורא נורא בסיסי וההבנה שלנו מאד ראשונית. אני חושבת שהמחקר בתחום חשוב, ושבעתיד הרחוק, אחרי עוד הרבה מאד מחקר טוב (אם יהיה כזה), באמת יהיה הגיון לשים את מה שנכון "ביולוגית" כמו שאת מגדירה לפני מה שנכון "הסטורית". אבל כרגע, אני לא מסתמכת בגרוש על המחקר בתזונה. טוב, אולי בגרוש כן אבל לא מעבר לזה. הראיה ההתפתחותית מספקת לי קיצור דרך. נכון שכדרכם של קיצורי דרך היא מזייפת לפעמים, אבל להערכתי, הזיוף הזה קטן בהרבה מהזיוף שנובע מאיכות המחקר הנוכחית בקשר לתזונה.
אני תוהה עד כמה נכונה הסברה שלדנ"א לוקח עשרות אלפי שנה להשתנות.
להבנתי יש תצפיות שבהן קולטים שינויים בדנא תוך שעות לפעמים. נכון שלא כל הגן מתחלף, אבל כן משתנה אופן ומיקום הביטוי והאינטראקציה עם גנים אחרים כמו גם המשך האינטראקציה עם הסביבה.
כלומר, מנגנון ההסתגלות של הדנא לסביבה הוא הרבה יותר מורכב ובלתי מובן ממה שאפשר לחשוב.
וגם, לא מספיק ברור מנגנוני השפעה הדדית בין שינויים בדנא של הצמחים לאלו של החיות שאוכלות אותם, בטח שלא לאורך זמן רב.
בקיצור, לטעמי חסרה כאן אמינות...
צודקת לגמרי בעקרון, אבל לשמחתנו לא צריך להסתמך על עקרונות כלליים - אנחנו יודעים בוודאות שהמעבר לחקלאות מביא איתו התאמות גנטיות קלות ולא נרחבות, כי יש אוכלוסיות אנושיות מתועדות שחיות ממגוון מאד רחב של תזונות ובמגוון רחב של סביבות, ומערכת העיכול הבסיסית של כולם זהה. ההבדלים יחסית מינורים: אנזימים שונים שמסייעים בעיכול דגנים, יכולת לעיבוד לקטוז, וכו'.
מה שכן נראה שיש אלו התאמות של הפרט לתזונה שהיא נחשפת אליה בינקות (ואולי אפילו מהרחם, דרך האמא). זה לא מפתיע, כי אנחנו מין שמסתמך על גמישות, וכדי להיות כאלה צריך שהגנים שלנו לא יקודדו לסביבה ספציפית אלא להתאמה לסביבה קיימת.
תרשו לי לא להיכנס לדיון על ההשמנה. מי שקונה את הבולשיט שרזה=בריא ושמן (או שמנמן!)=חולה לא ניחן ביכולות ביקורתיות מרשימות במיוחד. צריך לחפור באמת רק קצת כדי להבין שהמציאות הרבה, אבל הרבה, יותר מורכבת.
אני כן אתייחס לזה:
וספקות לגבי ההנחה שאמהותינו אכלו בעיקר בשר..
הלינק מביא להפרכה של טענה של מישהי שאוסטרלופיתקים אכלו בשר. נו, יופי. זו מראש לא בדיוק טענה רווחת. האוסטרלופיתקים על סוגיהם הרבים הם בבירור קרובים שלנו, אבל קרובים די רחוקים ומאד מאד שונים מאיתנו פיזיולוגית. אז כן, זה מעניין אם הם אכלו בשר או לא (מאד מעניין בשבילי, אפילו), אבל לא רלוונטי לדיון הנוכחי.
"המהפכה החקלאית לא רק עיוותה את הסביבה, אלא גם את התזונה שלנו:, אנחנו אוכלים כמויות גדולות של דגנים ופירות, פשוט כי זה מה שהחקלאות מציעה לנו".
הכשל הראשוני של רעיון ה"תזונה הפליאוליתית" הוא האבחנה החדה בין תזונה חקלאית לבין תזונה של ציידים לקטים.
הטיעון שאכילת דגנים כחלק מרכזי בדיאטה התחיל במהפכה החקלאית הוא פשוט שקרי. אתרים כמו אהלו, כפר החורש, יריחו וכמעט כל אתר פליאולותי אחר במזרח הקדום מצביעים על אכילה ואגירה מסיבית של חיטה, שעורה וקטניות- אותם דברים שאנו אוכלים היום. כמובן, בכל איזור הדברים קצת שונים. האינואיטים בחוג הארקטי אכלו כ-90% בשר. כל מקרה לגופו. כנ"ל לגבי פירות: במקומות רבים ציידים לקטים צרכו כמות רבה של פירות. העובדה ש(כמעט) כולנו נמשכים לטעם המתוק, יש לה הסבר אבולוציוני : אכילה של מזונות כגון פירות ודבש נתנה יתרון אבולוציוני.
"אבל אבות הבר של צמחים אלו נהם שונים לגמרי מהזנים שאנו משמשים היום בחקלאות".
זה כמובן לא ייתכן מבחינה גנטית, אפילו אם הם נראים מאוד שונה. הברירה המלאכותי יכולה להוביל לשינוים על יד העדפת תכונות ומוטציות שונות, אולם מוטציה לא יכולה לעולם להתרחש בגנים רבים בבת אחת. גם אם אם-החיטה (אב הבר) שונה בגודל הגרגיר ובתכונת הגרגירים הבשלים שלא להנתק ולנשור, הן עדיין דומות מאוד מבחינה גנטית.
"מפריע לי הטענה שאכילת בשר היא גורם סביבתי כ"כ הרסני. אין בעיה סביבתית עם אכילת בשר מחקלאות לא תעשייתית":.
אירופה ואסיה הטרום-תעשייתיות כבשו את כל העולם בין השאר בגלל המחלות ("רובים, חיידקים ופלדה"- ככותרת ספרו הקלאסי של דיאמונד). כל המגפות הגדולות של האנושות (האחרונה בהן: שפעת העופות) מקורן בגידול של בע"ח לבשר, הרבה הרבה לפני החקלאות התעשייתית. חצבת, אדמת,דבר, שפעות - את כולן אנו חבים למשק החי. ואת מאות מיליוני החללים שהן מפילות.
זאת ועוד: בשל החוק האקולוגי הפשוט של אבדן האנרגיה בין הרמות הטרופיות, גידול צמחים (גם בשיטה הכי מקיימת!) בשביל בע"ח ואכילת הבע"ח האלה, צורכת פי 10-12 שטח (ואנרגיה) מאשר גידול צמחים כדי להאכיל אותו מספר אנשים. רוב הדגנים המגודלים בישראל נועדו לבהמות. אילו הפסיק העולם לגדל מזון בשביל בעלי החיים, היה הרעב בעולם פוחת פי כמה, אפילו בשיטות החקלאיות הגרועות הנהוגות היום. בנוסף, התלות העצומה של בשר במקררי הקפאה היא צרכן גדול של חשמל וכך מוסיפה להתחממות הגלובלית ולזיהום האוויר.
"לכן אני אומר שצריך לאכול בשר צייד".
כן, אבל חוק הרמות הטרופיות מתקיים לא רק בחקלאות אלא גם בטבע: גם האייל שאתה רוצה לצוד אותו צריך לאכול 12 ק"ג כדי לבנות ביו-מס של ק"ג אחד. חברות של ציידים -לקטים זקוקות לשטחים עצומים, לכן שמרו על אוכלוסיות מזעריות יחסית לאוכלוסיות החקלאיות. כמה בע"ח יישארו בעולם אם כולנו נתחיל לצרוך בשר צייד?
"אבל הציידים לקטים ידעו לחיות בהרמוניה עם הטבע: הם צדו בצורה בת-קיימא".
תוך מאות שנים או פחות מכך מרגע שדרך האדם על יבשות אוסטרליה ואמריקה נכחדו כל היונקים הגדולים (המגה-פאונה). בכל מקום חיסלו בני האדם מושבות של מיליוני עופות, יונקים, זוחלים ועוד, הרבה לפני בוא החקלאות.
"אוקיי, אפשר שבשר צייד הוא לא פיתרון ריאלי. אבל מה עם מרעה באדמות שלא ניתן לעשות בהן חקלאות?"
נכון, באדמות כאלה יהיה יעיל לגדל בע"ח לבשר. אבל זכור שני דברים: אדמות כאלו יעילותן נמוכה גם בהאכלת בע"ח והן קרות מידי, חמות מידי או עניות מידי- מה שמקשה מאוד על שימור אנרגיה ויצירת בשר:, אדמות כאלו יהיו בד"כ מרוחקות מאוד (בהרים למשל) דבר שישמר את הבעיות הסביבתיות הכרוכות בהובלה והקפאה של בשר וחלב.
וכמובן- זה לא יפתור את בעיית המגפות , אותן מגפות שקטלו במאה ה16 מיליוני אינדיאנים (שכמעט לא היה להם משק חי ומחלות הקשורות בו) עוד טרם הספיקו לראות ספרדי אחד.
"אבל מה לעשות? האדם אמור לאכול בשר!"
אין ספק שהמין הומו-סאפיאנס אכל חלבון מהחי ברוב המקומות וברוב התקופות (יש יגידו בכולן). עם זאת, המילה "אמור" מתיימרת לייצג איזו תכלית אלוהית או "טבעית" או אבולוציונית. חיות אומניבוריות (אוכלות כל) כמונו יכולות גם לחיות ללא חלבון מהחי , אם יש להם מספיק מגוון ושפע מן הצומח. הראיות לכך נמצאות בטבע, אך גם בתרבות: הברהאמנים ההודים הצמחונים זה 4,000 שנה אינם נופלים מבחינה התפתחותית מבני השבטים של הרמות (אדיבסי) אוכלי בשר הצייד או מתושבי הדרום שצורכים הרבה דגים.
"אם כך, אין דרך לאכול בשר בצורה סביבתית?" כן, איפה שיש בזבוז של חומר צמחי ניתן להאכיל איתו בע"ח לבשר. אולם ייתכן שעדיף ליצור ממנו דשן. וגם דייג ניתן לנהל בצורה מבוקרת. בכל מקרה, זה מחייב אכילת בשר כחלק קטן מאוד מהתפריט: כל דבר אחר בא על חשבון ייצור מזון לבני אדם.
"כל זה טוב ויפה וצודק. אבל מה איתי? אני רוצה להקשיב לגוף שלי- לא להיות צודק".
עם זה אי אפשר להתווכח: זה סובייקטיבי. מובן ש"הקשבה לגוף" היא בעייתית בתור קטיגוריה למוסר או לאיך לפעול: גופינו יכול גם "לומר" לנו לאנוס, כפי שאכן קורה וקרה מאז ומתמיד. בכל מקרה, החוק מגן על זכותך לאכול בשר: אתה יכול לעשות זאת. אין זה סיבה ליצור סביב זה תפיסת עולם תזונתית-אידיאולוגית-רוחנית.
זה פשוט לא נכון, ובנוסף, גם לא רלוונטי. ראשית, חיטת הלחם היא שילוב של זנים, מה שיכול להוביל לעשרות ומאות שינויים גנטיים כבר בדור הראשון. אך כל זה לא רלוונטי כי לא דרוש שינוי גנטי גדול על מנת לשנות את ההרכב המטאבולי של הצמח. רק מוטציה אחת מפרידה בין השקד הרעיל (ה"טבעי") לאכיל. מספר בודד של מוטציות (ברירה של כ-20 שנה) יכול לשנות את תכולת השמן בגרגר התירס מ 2-3 אחוז לכמעט 20 אחוז. כנ"ל לגבי תכולת הסוכר - הפירות שאנו אוכלים גדולים הרבה יותר ומכילים יותר סוכר מזני הבר. זה נכון גם לגבי הירקות - גנטית הם אולי דומים, אך מטאבולית, שונים למדי.
לא שאני קונה את הפליאו. אנשים אכלו דגנים לפני החקלאות, וגם קטניות (רחמנא ליצלן), מוצאים כבר לפני 60 אלף שנה, כמו בכבארה.
אני תוהה אם האלמונים שכותבים כאן יודעים מה זה איש-קש ולמה לא שווה להתווכח איתו...
יונת באמת יתכן שזה רק שגיאות כתיב..
אבל בבלוג שלו מילה במילה - הוא ממליץ לכל, ובאופן כללי - לאכול אבטיח ומלון רק כ"פינוק נדיר".
במקביל הוא מעודד אנשים באופן יומי לאכול את האבקות שלו - שהם בעיקר מי גבינה.. אפילו לא אורגני - תוצר לואי של תעשיית החלב שנצרך ע"י האדם רק לאחרונה. בנוסף יש שם סוכרים מעובדים, סוקרוז ומלטודקסטרין.. וכמובן B12 לאוכלי הבשר. פליאובולשיט.
זה הגורו של הפליאו פריימל.
נא להוריד את הדף הזה ממדור תזונה טבעית.
הדף הזה נפתח על ידי אנשים שקנו את הבולשיט של סיסון.
זה הציטוט שפרסמת היום
"מה שמסבך אותנו בצרות זה לא מה שאנחנו לא יודעים, אלא מה שאנחנו יודעים אבל הוא לא באמת נכון."
במקום לאכול כמו בן אדם ולהזין את עצמך בתפריט מאוזן ורזה מן הצומח, באים ה"פליפרים" וממציאים צידוקים להשמין מבשר. שומן מן החי. ולמה לא מהצומח? B12... אבל מה סיסון וחבריו מוכרים? אבקות עם תוסף B12. פליאו פריימל זה פשוט אריזה חדשה לדיאטת אטקינס, עוד זרם אנטי פחממתי שגורם לאנשים להשמין ולמות. אין שום קשר בין התזונה הזו לתזונה הטבעית לאדם.
את מבינה שאת חושבת ששומן ובשר לא מתאימים לבני אדם, וצמחים כן. אני מסכימה איתך שצמחים מתאימים לבני אדם. אבל אני חושבת שגם בשר מתאים, ואפילו החלקים השומניים שבו (בעיקר אברים פנימיים, לא כל כך שומן תת-עורי).
אחרת נורא מוזר למה התעקשנו במשך מיליוני שנים ליצור אבני יד, שאפשר למצוא עליהם סימני חיתוך ופיצוח עצמות. איכשהו לא נראה לי שזה היה כדי לקלף יפה את התפוח.
אגב, גם ד"ר ווסטון פרייס חשב שצמחונות היא טבעית, ולכן במסעותיו חיפש תרבות צמחונית בריאה. אחרי שנים של חיפושים הוא הודה שכל התרבויות הבריאות משלבות מזון מן החי. (הקשר_בין_תזונה_לניוון_הפנים_והגוף)
ויחד עם כל זאת, אני לא מגרשת מכאן טבעונים רק בגלל שלהבנתי התזונה שלהם לא טבעית, ואני לא מגרשת מכאן אוכלי נא רק בגלל שכבר מיליון וחצי שנים אנחנו מבשלים באש. ברור לי שהידע שלנו לגבי תזונה הוא חלקי מאוד, ושעדיף שכל אחד יחקור את התחום הזה בשביל עצמו. אני חושבת שטוב שיופיעו כאן גישות שונות בתחום הזה, שיתנו לאנשים כיוונים לבדוק.
הם לא אוכלים שם "פירות" ים?
כאן בדף הזה, לא מדברים על תזונה שהיא בעיקר צמחית', ולא כזו ש"משלבת"..
אולי את/ה לא מדבר/ת על זה, אבל שאר האנשים בהחלט מדברים על צמחים – ירקות, אגוזים למיניהם, פירות.
מחזירה אותך למה שנכתב בתחילת הדף, למשל הציטוט הזה מתמי:
יש ימים שבהם אני אוכלת רק סלט ורסק ירוק (שאצלי מכיל או מעט מאוד פירות יחסית לא מתוקים או שאינו מכיל פירות בכלל). יש ימים שבהם אני לא אוכלת סלט בכלל. יש ימים שבהם אני אוכלת חלבון מן החי בכמות קטנה, יש ימים שאני אוכלת ממנו שלוש פעמים ביום. כנל לגבי אגוזים וגרעינים. תזונה_אינסטינקטיבית .
מאמר זה נועד להפריך את התיאוריות המקובלות בדבר האבולוציה של האדם ותזונתו. יש לציין שרוב הדעות ה"מדעיות" בתחום מגיעות ממוסדות מדעיים שהמנטליות שלהם קובעת בראש ובראשונה שהאדם הוא מין ייחודי שמתעלה על כל שאר בעלי החיים, ושהוא נועד לשלוט בהם ולנצלם. מנטליות זו מקבלת חיזוק מהתאגידים החקלאיים והרפואיים, שמממנים את המחקרים ונהנים מפירותיהם באמצעות מתן הכשר למוצרי המזון שלהם והנחת הדגש על גנטיקה במקום על התזונה בתור הסיבה העיקרית למחלות המודרניות. באופן זה אין להתפלא שכמה מהמיתוסים בתחום קיימים למעשה רק כמה עשרות שנים או אפילו פחות, כמו הסברה שחלב הוא מקור טוב לסידן, או שאם ירשת את "הגן לסרטן השד" מוטב שתבצעי מבעוד מועד הליך כירורגי קיצוני כי אין כל דרך למנוע זאת.
בטבע, כל בעל חיים בעל דמיון פיזיולוגי לבעל חיים אחר יאכל גם את אותם המזונות. חתול הבית הוא טורף מטבעו, כמו קרוב משפחתו הנמר, ואף על פי שאנו מאכילים אותו מזון יבש המכיל גם תירס וסויה, אין זה אומר שהמזונות האלה מתאימים לו ושהוא הסתגל אליהם מבחינה ביולוגית. אין ויכוח על כך שבני האדם שייכים למשפחת ההומינידים, יחד עם הגורילה, האורנגאוטן, השימפנזה והבונובו, הזהים לאדם מבחינה פיזיולוגית יותר מכל בעל חיים אחר. למעשה, מבחינה גנטית, השימפנזה קרוב יותר לאדם מאשר לגורילה.
הגורילה צמחונית לחלוטין וניזונה מעלים ומפירות, כשגורילות ההרים מסתמכות יותר על עלים וגורילות השפלה מסתמכות יותר על פירות. האורנגאוטן ניזון בקיץ אך ורק מפירות, ובחודשי החורף ישלים את תזונתו עם עלים ומעט חרקים. השימפנזה והבונובו ניזונים על 98%-95% תזונה צמחית והשאר כבשר ציד, אף שהם עושים זאת רק בעונות שבהם יש מחסור בפירות, וסביר להניח שפלישת האדם לתחומי המחייה שלהם וצמצום מקורות המזון הם שגרמו לשינוי התזונתי הזה.
אין כמעט צורך להסביר מבחינה פיזיולוגית שבני האדם הם אוכלי פירות מטבעם. כל תאי גופנו ניזונים מגלוקוז, הזמין בצורה הטובה ביותר מפירות, ולמעשה על הגוף להמיר כל מקרונוטריאנט אחר שאנו אוכלים לגלוקוז כדי שיוכל להשתמש בו כמקור לאנרגיה. אין מזון אחר שערב לחכנו ללא בישול או תוספות מלבד פירות. ההבדלים בין בני האדם לטורפים רבים מספור, החל מהחוסר בטפרים ובשיניים שמאפשרים ציד ועד לאורך המעי ולצורך לקבל ויטמין C מהמזון. וכמובן שבני אדם מודרניים שאוכלים בשר לעולם לא טורפים את הגווייה כמו שהיא, עם העצמות, האברים הפנימיים ותכולת המעיים. גם מזונות צמחיים כמו דגנים ופקעות עמילניות לא יכלו בני האדם לאכול בטבע. בעלי החיים העיקריים שאוכלים דגנים הם הציפורים, שמצוידות בזפק, שבו נובטים הדגנים לפני העיכול. פקעות עמילניות אוכלים בעלי חיים המצוידים ביכולת חפירה ונבירה בקרקע, כמו חזירים. גם פקעות שבני אדם יכולים לאכול במצבן הטבעי, כמו לפת, צנון או סלק, לרובנו לא יהיו מעוררי תיאבון במיוחד. על מוצרי חלב אין סיבה כמעט להרחיב, מאחר שאף בעל חיים לא צורך חלב לאחר הינקות, ובטח שלא את החלב של מין אחר. למעשה, מוצרי החלב הם אחד מגורמי המחלות העיקריים בתרבות המודרנית. נכון שבני האדם יכולים לחיות כמעט על כל מזון, בדיוק כפי שפרות במשקים מתועשים ניזונות משאריות של תעשיית הבשר, אך אף בעל חיים לא התפתח ושגשג לאורך מיליוני שנים בעודו אוכל מזון שאינו מתאים לו.
החוקרים תמימי דעים שהמין הראשון של אדם הופיע לפני כ-2.5 מיליון שנים באפריקה המשוונית. בתור קרוב משפחה ישיר של השימפנזה, ומאחר שחי באותה סביבה שופעת, ניזון האדם בעיקר על פירות ועלים ולמעשה שגשג במשך מיליוני שנים, כשמן הסתם לא היו לו הצורך ולא היכולת לצוד בעלי חיים גדולים או ללקט ולאכול מזונות צמחיים שדורשים בישול, כמו פקעות עמילניות ודגנים. בני האדם כה שגשגו באפריקה, עד שראיות מראות שתוחלת החיים ירדה כמעט לחצי בסוף התקופה הפליאוליתית ובתקופה הניאוליתית.
אז מה גרם לשינוי התזונתי של האדם? שלושה דברים אירעו לאורך תקופה קצרה יחסית. ההגירה מאפריקה (לפני כ-80,000 שנה), המהפכה הלשונית (לפני כ-70,000 שנה) והתחלת השימוש באש כמקור בישול (לפני כ-50,000 שנה). ההגירה מאפריקה הובילה את בני האדם לאזורים הממוזגים, שבהם הפירות אינם זמינים כל השנה, ומשם לאזורים הקרים, שבהם הפירות זמינים מעט מאוד. המהפכה הלשונית אפשרה לבני האדם את הציד בקבוצה, וכך העניקה ליצור זעיר את היכולת להכניע בעלי חיים ענקיים. וכמובן שהתחלת השימוש באש כמקור בישול אפשרה לבני האדם להסוות את הרתיעה הטבעית שלהם מבשר נא.
בד בבד עם התפשטות הציד החלה הסתמכות הולכת וגוברת על חקלאות. עד המהפכה החקלאית הכחיד האדם למעלה ממחצית היונקים היבשתיים הגדולים. המהפכה החקלאית (לפני כ-10,000 שנה) הובילה להסתמכות על יבול דגן בודד (חיטה באירופה, אורז באסיה, תירס באמריקה), וראיות מאותה תקופה מראות על צמצום ניכר בקומתם הממוצעת של בני האדם והפחתה נוספת בתוחלת החיים. למעשה, רק בתחילת המאה ה-20 שבה תוחלת החיים הממוצעת של בני האדם ועברה את זו שממנה נהנו במשך מיליוני שנים, ובכמה ארצות מתפתחות עשתה זאת רק בתחילת שנות השבעים. ההנחה שתוחלת החיים של בני האדם הקדמונים הייתה נמוכה מאוד אינה מתיישבת עם הפיזיולוגיה שלנו, כשהגיל הממוצע לקבלת וסת עמד על 17 עד תחילת המאה ה-20. זאת ועוד, קופי האדם שדומים לנו מבחינה פיזיולוגית נהנים באורח החיים הטבעי להם מתוחלת חיים ארוכה.
תזונת האדם בעידן המודרני, עד ל-50 השנה האחרונות, עדיין התבססה בעיקר על מזון מן הצומח. טרם התפשטות השימוש בנפט והסבסוד הממשלתי למזון מן החי, היו הבשר ומוצרי החלב יקרים מכדי שרוב האוכלוסייה תוכל לצרוך אותם מדי יום, ובטח שלא שלוש פעמים ביום. רוב האנשים אכלו בשר רק בחגים או באירועים חגיגיים. שוב, הסיבה היחידה הייתה כלכלית, אף משפחה לא מצאה היגיון כלכלי בהאבסת בעל חיים למזון, כאשר כמות הקלוריות שניתנת לבעל החיים גבוהה פי כמה וכמה מהכמות שמתקבלת משחיטתו. דוגמה יותר סבירה לאכילת בשר היא של המשפחה הסינית, שהאכילה את כלב המשפחה בשיירי המזון שלה ואז שחטה אותו בסעודת החג.
אף על פי שבני האדם הסתמכו בעיקר על דגנים ופקעות, כל אחד ידע באופן אינסטינקטיבי שפירות וירקות הם המזון הטוב ביותר לאדם. איש לא מנע מעצמו את המזונות האלה מתוך חשש שהם לא בריאים או לא נקיים, וכל אימת שהפירות היו זמינים, בני האדם אכלו מהם בהנאה רבה. השינוי החל בסוף המאה ה-19, לאחר שהמדען לואי פסטר פרסם את "תיאוריית החיידקים גורמי המחלות" שלו, התפתח הפחד מחיידקים לבעתה בלתי נשלטת שנמשכת עד עצם היום הזה. הפחד הזה הוביל את הממסד הרפואי להמליץ על בישול כל המזונות כאמצעי לשמירה על הבריאות. בני האדם החלו לבשל את התפוחים שלהם, את העגבניות שלהם וכל מזון אחר. לנוכח ההשפעה העצומה של הרופאים על החברה הפך בישול הפירות והירקות לנורמה המקובלת.
כיום צוברת פופולריות דיאטה שמכונה "דיאטת האדם הקדמון" או "דיאטה פליאוליתית". יש לציין שכאשר שוחרי הדיאטה מדברים על תזונה פליאוליתית הם לא מתכוונים לתזונת האדם הקדמון מזה עידן ועידנים, אלא רק לתזונתו בתקופה הפליאוליתית המאוחרת, וגם זאת, כמובן, רק בקרב תרבויות מסוימות שחיו באקלים קר מדי או סבלו מעידן קרח. בכל מקרה, ההמלצות התזונתיות של שוחרי הדיאטה אינן מתיישבות עם השכל הישר, כשהן כוללות מלבד בשר וירקות (שעליהם הסתמך כביכול האדם הקדמון) גם אכילה בלתי מוגבלת של שמנים כמו זית וקוקוס, ושומן מן החי כמו חמאה ושמנת, שכמובן לא היו זמינים לאדם הקדמון בשום תקופה. בנוסף, חרף האיסור לאכול דגנים מסוימים מאפשרת הדיאטה לאכול אורז ופקעות עמילניות, לאו דווקא מתוך סיבה הגיונית כלשהי, אלא יותר כי איש לא יוכל לשרוד על הדיאטה הזו לאורך זמן מבלי לאכול פחמימות, שהן מקור הדלק המועדף על גוף האדם.
לסיכום, בני האדם לא עברו כל שינוי פיזיולוגי או גנטי שגרם למערכת העיכול שלנו ולגופנו להיפגע מסוכר הפירות ולשגשג על מזונות מבושלים. בשורה התחתונה, בני האדם מסתמכים על תזונה מבושלת רק למשך 1% בקירוב ממיליוני שנות הקיום של המין האנושי (וגם זאת, רק בתרבויות אנושיות שעזבו את האזורים הטרופיים), ומסתמכים על שיעור גדול של מזונות מן החי ומזונות מעובדים רק בעשרות השנים האחרונות, שהם כאין וכאפס לעומת מיליוני שנות האבולוציה האנושית. אך אין כמעט כל צורך להסביר זאת במונחים מדעיים, נסו והיווכחו. היפרדו לשלום מהמזונות שאינם מתאימים לבני האדם, שגורמים לכם לסוכרת, סרטן, אסתמה, אוסטיאופורוזיס ואינספור אי נעימויות. בססו את תזונתכם על פירות וכל כאבי הראש, בעיות העיכול, התשישות והמיחושים השונים שחונכנו לחשוב שהם חלק מהחיים, פשוט ייעלמו. אל תוותרו על אריכות ימים ועל איכות חיים אמיתית תמורת "הנאה קולינרית", שאינה אלא תוצר של תרבות והרגל.
כל תאי גופנו ניזונים מגלוקוז, הזמין בצורה הטובה ביותר מפירות, ולמעשה על הגוף להמיר כל מקרונוטריאנט אחר שאנו אוכלים לגלוקוז כדי שיוכל להשתמש בו כמקור לאנרגיה.
התאים יכולים להפיק אנרגיה גם מקטונים הנוצרים משומן. גלוקוז נעשה רעיל כשרמתו גבוהה מדי (כמו בסכרת) ולכן הגוף שומר אותו בצורת שומן, ומשתמש בקטונים מהשומן בעת הצורך. (זה נכון אפילו למי שכל השומן בגופו הגיע מבננות.)
התאים היחידים שלא יכולים להשתמש בקטונים הם תאים שאין להם מיטוכונדריה, כלומר תאי חיידקים (וגם רוב סוגי התאים הסרטניים, אבל זה כבר סיפור אחר).
ההבדלים בין בני האדם לטורפים רבים מספור, החל מהחוסר בטפרים ובשיניים שמאפשרים ציד ועד לאורך המעי ולצורך לקבל ויטמין C מהמזון.
גם ההבדלים בינינו ובין צמחונים הם רבים מספור, החל מקוצר המעי וקוטן הקיבה (לא סתם לגורילות יש בטן גדולה), דרך חוסר היכולת לעכל סיבים שהם כן מעכלים, ועד לשרירי לסת קטנים משלהם.
אנחנו אוכלי כל – קצת מזה וקצת מזה.
וכמובן שבני אדם מודרניים שאוכלים בשר לעולם לא טורפים את הגווייה כמו שהיא, עם העצמות, האברים הפנימיים ותכולת המעיים.
אולי את/ה לא, אבל ציידים-לקטים בהחלט אוכלים את כל החיה, ואנשי הפליאו מציעים להרבות באברים פנימיים.
גפקעות עמילניות אוכלים בעלי חיים המצוידים ביכולת חפירה ונבירה בקרקע, כמו חזירים
או כמו אדם שמצויד במקל חפירה בסיסי. העובדה שאנחנו מייצרים עמילז (אנזים לפירוק עמילן שיש בפקעות) מעידה שכנראה פקעות היו חלק משמעותי בתפריט שלנו בתקופות מסוימות.
בד בבד עם התפשטות הציד החלה הסתמכות הולכת וגוברת על חקלאות.
זה לא היה בד בבד. החקלאות התחילה רק לפני 12,000 שניה (ובמקומות אחרים בעולם התחילה מאוחר יותר) בעוד שהציד מלווה אותנו כבר מיליוני שנים. אנחנו הומו סאפיאנס כבר לפחות 100,000 שנים, וצדנו עוד קודם בתקופת הומו ארקטוס (כמיליון וחצי שנים).
אף על פי שבני האדם הסתמכו בעיקר על דגנים ופקעות, כל אחד ידע באופן אינסטינקטיבי שפירות וירקות הם המזון הטוב ביותר לאדם.
ובשר. בשבטים "פרימיטיביים" מאוד מחשיבים בשר. הם כולם טועים?
בני האדם מסתמכים על תזונה מבושלת רק למשך 1% בקירוב ממיליוני שנות הקיום של המין האנושי (וגם זאת, רק בתרבויות אנושיות שעזבו את האזורים הטרופיים)
עדויות למזון מבושל יש כבר מלפני מיליון וחצי שנים. זה לא אומר שלא כדאי לאכול טרי, כמובן, רק שמי שפוסל לחלוטין בישול צריך למצוא תירוץ אחר. ואגב, הקונג (בושמנים) באפריקה בהחלט מבשלים.
תלוי את מי שואלים...
הנה למשל:
http://www.scientificamerican.com/article.cfm?id=food-for-thought-into-the
http://news.bbc.co.uk/2/hi/science/nature/3557077.stm
למדנו זאת מהממצאים שהתקבלו במחקר סין. הסינים צורכים יותר קלוריות, אך הם פעילים יותר מבחינה גופנית ואוכלים תפריט דל בשומנים וחלבונים. כפי שציינתי, תפריט זה גורם להפיכתן של הקלוריות לחום במקום לשומן. עובדה זו נכונה אפילו לגבי הסינים הכי פחות פעילים. זכרו כי נדרשות רק 50 קלוריות ביום כדי להגדיל את מאגרי השומן בגופנו ולשנות את משקלנו.
ראינו את התופעה הזו גם בניסויים שערכנו בבעלי חיים שקיבלו תפריט דל בחלבונים. החיות צרכו קצת יותר קלוריות, עלו פחות במשקל, נפטרו מהקלוריות המיותרות בצורת חום גוף ומיוזמתן, היו פעילות יותר מבחינה גופנית. בנוסף, שיעורי התחלואה שלהן בסרטן היו נמוכים יותר בהשוואה לחיות שאכלו תפריט מקובל. גילינו שהקלוריות "נשרפו" מהר יותר והפכו לחום גוף ככל שצריכת החמצן עלתה.
ההבנה כי תזונה יכולה לגרום לשינויים קטנים בתהליך חילוף החומרים, שמובילים לשינויים גדולים במשקל הגוף, חיונית מאין כמותה. פירושו של דבר הוא שיש תהליך מסודר ויעיל של ויסות במשקל הגוף בטווח הארוך, בניגוד לתהליכים ההרסניים של דיאטות ה"כסאח" האופנתיות שאינן יעילות כלל.
בנוסף, עובדה זו מהווה גם הסבר מספק לכך שלרוב האנשים הצורכים תפריט דל בחלבונים ושומנים המבוסס על מזונות מלאים מן הצומח אין בעיות משקל, למרות שהצריכה הקלורית הכוללת שלהם אינה נמוכה.
בקבוצת הפייסבוק בה אני חברה, קבוצה של נשים קשוחות, כיאה לנשות פלאו, המילה הזאת נמצאת תמיד בסבטקסט. מה שאת חייבת, צריכה, יכולה ובעצם אין לך שום ברירה הוא להיות נחושה. והנחישות הזאת תתגמל אותך, הו הו, כמה שהיא תתגמל אותך. ג'ינסים בקסטרו מידה 38, ככה היא תתגמל אותך.
הבעיה שהנחישות שלי היא לא כזאת נחושה. לא תמיד, לא בכל עניין ודבר, אבל באוכל נחישות פשוט לא עובדת בשבילי. אני נחושה מאוד עד הרגע שבו אני לא נחושה.
למשל: אני רואה את עצמי במראה בבוקר ואני שמנה. ואז אני אומרת לעצמי: היום אני מתחילה דיאטה/ פלאו / מה שזה לא יהיה שרלוונטי לעכשיו. ואז יש משהו. איזו עייפות, או כאב נפש, או עוד קצת עייפות, או חריקות עם בני אנוש מקורבים ושאינם, או רעב בלתי נסבל, או, הכי שכיח, איזו חרדה שעוברת בי ונוצר נתק מוחלט בין הנחישות לבין הרגע הזה בו כל מה שאני רואה זה אוכל.
אני רואה אוכל. אוכל "אסור" כן? לא עגבנייה. והמוח שלי מתרוקן אם כי אני עדיין חרדה מאוד. חרדה מהרגע שבו הרגע הזה, הצלול השקוף כבדולח, יגמר. ברגע הזה יש אינטימיות משונה, מעוותת, ביני לבין האוכל. יש שקט, שקט מוחלט. ואני אוכלת מהר, כי ממש עוד ביס או שניים, המוח יתמלא שוב והיכולת להביט בעצמי מבחוץ תחזור ואת השקט יחליף בליל רועש של מחשבות שאין בהן טיפת חמלה עליי, זו אשר בולסת. אני אסתכל על עצמי ואשפוט בחומרה: בהמה מריירת חסרת מוח ועמוד שדרה. שאין בה גרם אחד של נחישות.
העמוד הזה, כך אני מקווה, יהיה יומן. יומן של שלושים פוסטים, אם אצליח לכתוב כל יום. פוסט לכל יום של אתגר ה30 של הפלאו. אני חושבת שזה גם יהיה יומן של הפרעת אכילה ויומן של תקופה מורכבת ואולי יומן של אמהות וזוגיות וחיים ועבודה, ממילא הכל מעורבב.
אני מודה שיש לי מטרה ביומן הזה, אולי אפילו כמה. אני רוצה לעמוד באתגר ובשביל זה אני רוצה וצריכה לכתוב. אני רוצה וצריכה גם להתחיל להתעמת עם השד הופך הקרביים הזה שהוא הפרעת האכילה שלי. ואני רוצה לכתוב בשביל לחיות.
רשמתי בלנוע_לנוע על מקומות לעשות ספורט שהמדריכים מנסים לדחוף או לדחוק את המתאמן, לעומת כאלו שלא. אני מרגישה שכל הגישה הקשוחה הזו לא מתאימה לי בספורט, ועוד יותר לא מתאימה בתזונה.
אז אם זה אמור או יכול להיות דף על פליאו אני אשמח. ואני בכל מקרה שמחה שנכנסתי לדף הזה! השם שלו לא עשה לי טוב, אז נכנסתי במקרה, ואני שמחה על זה. אני אוהבת לקרוא אותך, ושמחה אחרי כל החיוניות באווירת טבעונות למצוא משהו קצת יותר פליאו בבאופן
אני כבר כמעט כמעט לא נמצאת פה באתר, אבל משהו בדף משך אותי....
קודם כל שולחת לך הרבה כוח ותמיכה.
וגם רוצה לשתף אותך, שאני כבר שנתיים בתזונה פליאו (חוגגת שנתיים באוקטובר), ואני הכי לא קשוחה ונחושה. רכה לגמרי אני.... ומאז המעבר לתזונה הזאת, שבעצם התרחש באופן מאד הדרגתי אחרי תהליך של שנים עד שהגעתי להגדרה ולהחלטה של פליאו, אני רק חווה עוד יותר רוך כלפי עצמי. ככה שאני מאד מתחברת לתחושה שלך שאוכל ונחישות הם לא חברים טובים, לפחות ככה זה במקרה שלי. וממש בא לי להגיד לך שהנחישות היא לא הדרך היחידה...
בכל מקרה
ואו, אני כל כך לא מתחברת לזה, מכל כך הרבה בחינות. זה נשמע לי כמו משהו שאולי מביא לאיזה שהן תוצאות בטווח הקצר, אבל לא בונה שום דבר אמיתי ומזין מבפנים. זה כמו הלקאה עצמית, רק בעזרת סוכן חיצוני.... הכי הפוך מתמיכה והעצמה בעיני.
מסכימה שאלה תהליכים שלוקחים זמן, ומצד שני לפעמים יש בהם גם קפיצות גדולות ומפתיעות. אבל בעיני כל שינוי תזונתי עמוק הוא ביטוי של תהליכים פנימיים ושל אפשרות הולכת וגדלה להזין את עצמנו יותר טוב ברמה המהותית, לא רק ברמת האוכל.
יש אנשים שונים ודרכים שונות, ואני מעדיפה לא לדבר על דרך נכונה ולא נכונה, אלא על כזו שמתאימה לאדם מסויים בזמן מסויים ונסיבות מסויימות. וכל הסייגים האלו הם כדי לזכור ולהזכיר שהכל יכול להשתנות, גם הדרך המתאימה לאדם, גם הנסיבות, גם האדם עצמו. והזמן בטוח ישתנה
יש אנשים שונים ודרכים שונות, ואני מעדיפה לא לדבר על דרך נכונה ולא נכונה, אלא על כזו שמתאימה לאדם מסויים בזמן מסויים ונסיבות מסויימות.
לגמרי
אורח חיים פליאוליטי - לא רק תזונה:
והוא גם מספר שאחרי שנה שלמה שבה נקט בשיטה שלו - דיווח שבועי כולל עונשים וכו' - הוא גילה שלא עבר שום שינוי של ממש
אני הייתי מסיקה מזה שהשיטה שלו ממש לא עובדת...
אני בכלל בדרך לנוח בגלל איזה וירוס לא נחמד, אז בקצרה:
הגיון. והרבה. אם להוריד סוג מסוים של מזון מהתזונה שלי הגיוני לי, גם אם בדרך השלילה (מודעות לנזקים, מודעות למה שזה עושה לי לגוף (כמו כאבי בטן או חוסר נוחות), מודעות לדרך ההפקה של אותו מזון ועוד), יותר קל לי לעשות את זה ולהפסיק בהדרגה להתייחס לאותו מזון כ"מזון" או "מזין" או מועיל בשום צורה ודרך.
זו אולי דרך שלילית, אבל מועילה לי מאוד.
מצטרפת ל ללא מאמץ ומוסיפה "בהנאה". בעיקר כי בפליאו אחרי שעוברים את שלב הגמילה מפחמימות, התזונה טעימה משביעה ומהנה.
לגבי ההגיון - לא רואה את זה כדרך שלילית. זו לחלוטין דרך חיובית בעיני: כל דבר עובר את מבחן ההגיון והשכל הישר שלי.
מוסיפה עוד משהו: סליחה עצמית מובנית. למשל, היום אני חולה ואין לי כוח. מצאתי את עצמי אוכלת מין קרקרים מקמח תירס. נכון, קמח תירס לא מהונדס גנטית וקרקרים איכותיים ועל פניו כל הרכיבים מותרים לי. אבל זה מזון מעובד, שלא מומלץ לי.
אני לא מתחילה להיכנס לסרט של הלקאה עצמית על זה.
כל דבר צריך לשקלל.
אם אני צריכה לבחור בין לרעוב לבין לאכול את המעובד הזה, חשוב שלא ארעב יותר מאשר שלא אוכל אוכל מעובד. אז אכלתי, ושחררתי. מחר ארגיש טוב יותר ויהיה לי כוח להכין לעצמי אוכל טוב יותר.
וכמובן שאני בעד אהבה עצמית, כמה שיותר ממנה, בתזונה ובכל דבר אחר
מחויבות
ובראשית הייתה המחויבות ואלף הדרכים לברוח ממנה. בראשית שלי, כלומר.
הנה התחיבתי לכתוב כל יום ומיד לא הצלחתי. גם לא יכולתי. הייתי עייפה מדי בערב. אבל גם, אם להיות כנה, היה את הפרפקציוניזם מכלה כל חלקה טובה הזה.
ואני אסביר: פירסמתי את הפוסט ומיד התחלתי לחשוב על הפוסט של מחר. והמשכתי לחשוב עליו. החזקתי על הידיים, וחשבתי עליו. עשיתי מיני "קוקו" במקומות שונים, וחשבתי עליו וכמובן כשנהגתי או דחפתי עגלה, עליו חשבתי. וכתבתי אותו בראש שוב ושוב ושוב ושוב והוא פשוט לא היה מספיק טוב. לא מספיק עמוק, לא ספרותי דיו. חשבתי על ביקורת שקראתי לפני כמה ימים ב"הארץ" על סופרת שהיא כותבת בלוג בעברה וכמה טרחני זה לקרוא על כל פרט נרקיסיסטי בחיי הבחורה, שהרי ככה בלוגריות כותבות. ולא רציתי להיות בלוגרית. הוספתי עוד נקודה רעה לחובתי ברשימה המתנהלת נגד עצמי תדיר, בעיקר בתקופות שרע לי. בנוסף להיותי: רשלנית, עצלנית, מפוזרת, לא מחנכת, לא אומרת לא עקבי לעלמה ותעלוליה (זה גם ברשימה, מה לעשות), בת זוג נצלנית, לא מבשלת, לא מנקה, לא עושה שפם כבר שנים כי אין לי מושג איך לחמם את השעווה, לא מטופחת (אחד הפשעים אם לא ה), לא עושה ספורט, עייפה בצורה חולנית, נרדמת על הספה בערב לעיתים קרובות מדי, אני גם בלוגרית. בעעעעעע
בבסיס כל מחויבות שאני לוקחת על עצמי מסתתרת בהלה גדולה. אפילו אם זאת המחויבות הפשוטה של ללכת לסרט עם חברה. מחויבויות הן אבן ריחים על צווארי השח לרצפה ממילא. אני פוחדת שלא אעמוד בהן כי אני בדרך כלל לא עומדת בהן. תמיד אעדיף לשכב על הספה על פני כל דבר אחר. אני, כך למדתי מזמן, צריכה המון זמן מנוחה, שפע של מנוחה. מנוחה מנוחה מנוחה.
כמובן שזה הפוך. הרביצה על הספה תמיד תוביל לעוד עייפות. אפילו לנקות את הכיריים זאת פעולה שבבסיסה נמרצות. ולכתוב, בשביל עצמי ולמעני, זה הכי משמח שיש. בלוגים מזיזים הרים, מייבשים ביצות, מוציאים את הכותב מתקיעותו, מתחילים לגלגל משהו. מסמנים דרך.
אוף, כמה שאני חופרת. בואו נחזור לנושא עצמו. יום חמישי לאתגר. אני עומדת בו במין עאלקיות שמחה. עאלקיות, כי אני נמצאת בתוך המסגרת אבל לא בגבולות הנוקשים (ונלחמת מאוד קשה לא לתת לאשמה על זה לנפץ את כל העסק...) שמחה, כי אני מרגישה את השינוי והוא מאוד נוכח.
יש לי רשימה בראש של דברים שאני יכולה לעשות כדי שהשינוי יהיה יותר עמוק ויותר מהיר ויותר שינוי. ואני מגלגלת אותה בראש בתזזיתיות מסוימת, בין כל שאר הדברים שמתגלגלים בראש, כל אחד בקצב שלו. (גם אצלכן לכל נושא יש קצת גלגול שונה?)
ואני מנסה להיות טובה ורחומה ומלאת חמלה לעצמי ולידון את עצמי לספר החיים והחפים מפשע ולומר את מה שאני יודעת כל כך טוב כי אני בעסק הזה כבר שנים: לאט, סבלנות, זה יקרה.
(פעם הבאה, כדי שאזכור: על הנישנוש.)
ואני חושבת שאת כותבת מאוד מעניין ואמיתי ובכלל לא חושבת שאת חייבת לכתוב כל יום בכלל:) רק כשנחה עלייך הרוח.
מיכל, מהצד נשמע ממש טוב התהליך שאת עושה ועוברת
כל פעם שיש לי משהו רע להגיד על עצמי, לקלוט ששוב עשיתי את זה, להגיד עצרי, סטופ! rewind, בבקשה להחליף את התקליט ב:
שלום, אני בשמת. אני אוהבת את עצמי. אני מקסימה ונהדרת כמו שאני. גם כשאני עייפה, גם כשלא בא לי לעשות כלום חוץ מלנוח, גם כשלא ביצעתי את כל הרשימה השאפתנית שהיתה לי להיום, לא מגיע לי עונש על זה.
אני לא חייבת להתנצל בכל שניה מזמני על זה שאני לא מושלמת.
אני אהובה. אני בריאה. אני יכולה לעשות כל דבר.
אני בוחרת לבטא את האהבה שלי לעצמי בתוכנית תזונתית טעימה שהגוף שלי אוהב (איך אני יודעת שהוא אוהב? כי הוא מתמלא מרץ מהאוכל במקום ליפול ממנו, כי מערכת העיכול שלי מגיבה טוב ואני כבר יודעת לזהות מתי לא טוב לה, כי המוח שלי צלול ואני כבר יודעת איך זה מרגיש שהתזונה גורמת למוח מעורפל ומטושטש, כי טעים לי, כי אני שבעה אבל לא נפוחה),
ואני בוחרת לבטא את האהבה שלי לעצמי בפעילות גופנית שגורמת לי אושר (איך אני יודעת שהיא גורמת לי אושר? פשוט, כי כל הגוף מרגיש חי וחזק ושמח, וגם מרוח לי חיוך על כל הפרצוף שלא יורד).
ואני בוחרת לבטא את האהבה שלי לעצמי בזה שאני לומדת לנוח כל יום ומשתדלת ללכת לישון מוקדם כל לילה (בחלונות מוחשכים שלא יחדור אור שמקלקל את המלטונין).
ואני בוחרת לבטא את האהבה שלי לעצמי במסרים חיוביים.
זה בסדר שעולות המחשבות ההרגליות השליליות. גם זו לא סיבה להלקות את עצמי. אני בסדר. הכל בסדר. זה קורה. כל מה שצריך לעשות הוא להגיד שוב, רגע, פוס, עצרו. התבלבלתי. ולהחליף את התקליט. "אני אוהבת את עצמי. אני מקבלת את עצמי. אני מכבדת את עצמי. אני אוהבת את הגוף שלי. אני משפרת את הכושר שלי מיום ליום. התזונה שלי נעשית יותר ויותר מדוייקת מיום ליום" וכן הלאה. (ללואיז היי יש יופי של הרצאות כאלה ביוטיוב).
תודה
מה שאהבתי בפליאו, כשרק התחלתי ובימים שהצלחתי (שלא היו מרובים, מה שהופך את כל התזונה לחשודה בעיניי עבורי ולכן הסקפטיות בכותרת) היא שלא נשנשתי. את אוכלת ארוחה באמת באמת טובה ומכיוון שהיא מאוד טובה ומכיוון שרק התחלת את כל הסיפור ואת בהיי הידוע שלך משינויי תזונה, את פשוט לא מנשנשת.
אין את התנועה הזאת של החיפוש: העיניים משוטטות, מחפשות דבר מה נגיס, מרץ פתאומי מניע את הישבן לעבר המגירה, או המקרר. היד נשלחת אוטומטית לאן שהיא נשלחת והפה משלים את המשימה באותו ערפול חושים שאופייני לבולמוסי אכילה.
כי נשנוש הוא כמו בולמוס, פשוט בפולסים קצרים. מתדלק את ערפול החושים לאורך כל היום.
את התנועה והמבט והלעיסה הנמהרת אני מבחינה בעצמי כמו הד, אני רואה את אמא שלי בכל אחת מתנועותיי. עד כמה שאני אוהבת את אמא שלי, את החולשה הזאת, החטיפה המהירה כמו גם התלות הזאת באוכל, אני ממש שונאת. אני חושבת שכבר חיים שלמים כמעט אני מנסה להתרחק מ*זה*. אבל זה בעצמותיי הוא. כמו איזה קוד גנטי. גם אני חלשה, תלויה באוכל. גם אותי הוא משמש ככלי משענת ראשון במעלה. ובין המחשבות שרודפות אותי נמצאת גם זאת שתוהה איך אני יכולה לא להעביר את זה הלאה לבתי? את כל התסבוך המתוסבך הזה שאין לי מושג איך להתיר.
ובינתיים, באתגר. עוברים עליי ימים לא פשוטים. האוכל כבד לי מדי, הקיבה מתקשה להתמודד. והאוכל לא טעים, הירקות כל כך לא משהו ובשר טוב יקר מדי בשבילנו עכשיו. מהצד השני יש את הנס הזה של הפליאו שפתאום אני צריכה פחות שעות שינה ויש בי כמעט נמרצות.
כמה טיפים שיכולים לעזור:
פעמים רבות, הרצון הזה ב"נישנוש" אינו אלא ביטוי של עייפות גדולה. והוא גם תוצאה של עירפול החושים - כי קודם כל יש שם עייפות. תהומית. אז עצם זה שאת חושבת שאולי זה מעיד פשוט על עייפות ולא קשור באוכל - זה אולי יכול להקל?
אם זו אכן עייפות, אז הפתרונות:
אוכל לא טעים? לבטל. לסלק מהתפריט. אל תאכלי מה שלא טעים לך. מה, את בעונש?
אוכל כבד? לבטל. לסלק מהתפריט. אל תאכלי מה שלא עושה לך טוב בבטן. מה, את בעונש?
טיפ אחרון:
להפסיק להתנגד.
כל מה שאנחנו מתנגדות לו, מתחזק
להגיד לנשנוש "אתה ילד רע, לך מפה" - גורם לו להישאר ולהתקע עוד יותר עמוק.
במקום זה מציעה:
להגיד לו "הי, טוב שבאת. אני יודעת שאתה לטובתי ומנסה לספר לי משהו. אתה רוצה לומר שאני עייפה? אתה צודק. אנסה להשתרע פה על השטיח ליד המתוקונות. אה, לא? אתה רוצה להגיד לי שמזמן לא אכלתי והארוחה האחרונה לא היתה מספיק משביעה ולא שתיתי מספיק היום? תודה שאתה דואג לי, באמת כדאי שאוכל משהו". לקבל אותו בברכה, באהבה, בזרועות פתוחות. למצוא מה הוא אומר לך, למצוא את הדרך שבה תהפכי אותו מאויב לאוהב. להתיידד איתו ולהעביר אותו לצד שלך.
ואם את מחפשת איך להוסיף שומן, חמאת קוקוס. קל להכין:
קחי שבבי קוקוס ללא תוספת סוכר (רק קוקוס), והכניסי למעבד מזון עד שהופך נוזלי וחם. שפכי למנג'טים (אני אוהבת לשפוך לכאלה מסיליקון), 20 דקות במקרר שיתקרר ויתגבש - וזה יופי של נשנוש. ולטעמי גם מתוק.
קראתי שנים בהחיוניות_שלי_חלק_שמיני, ושם קראתי שנשנוש לעיתים קרובות זה טוב. לא מזמן קראתי הרבה על תזונת_פליאו וקראתי שארוחה גדולה אחת ביום זה טבעי וטוב. הייתה תקופה שלאכול שלוש ארוחות בלי נשנושים למיניהם היה לי קצת מידי וממש סבלתי מרעב אם זה קרה. עכשיו יש תקופה בה אני יכולה להסתדר עם ארוחה אחת גדולה אחת קטנה יותר, וכמה פירות, ליום.
ומה למדתי מזה? בעיקר, שאין לי מושג.
אבל הנשנוש הזה שלי נקרא לי שונה מאוד מהנשנוש שלך, מיכל. אין בולומוסי אכילה, ואין ערפול חושים. גם כשהוא היה וגם כשהוא לא היה. לדעתי האיכות הזו של הנשנוש לא קשורה לתזונה, היא לא נובעת ממנה, והאפשרות להימנע ממנו היא שניונית.
כך שאין לי ממש רעיונות בנושא. מלבד רעיון אחד. לתת לעצמך רשות. מותר לנשנש. אין צורך לכעוס על זה, או לשנוא את זה, זה בסדר. וגם אם תעבירי את זה לביתך, זה בסדר. זה באמת בסדר.
הבנה עמוקה שלי. אצלי. אני אכתוב, למקרה שאשכח. (בטוח אשכח.)
אני חושבת שאולי הזכרון החלש שלי אחראי לזה שהרבה פעמים אני מרגישה כאילו כמעט כל שבוע שונה לחלוטין מהשבוע שלפניו. לפעמים אלה הימים, שכל אחד מהם הוא חיים שלמים. השנים עוברות ואין ביניהן חוט מקשר מלבד האנשים שממשיכים איתי. גם אני ממשיכה ובטח על פניו לא ממש משתנה אבל בתוכי אני מרגישה כאילו חיו (ומתו) כבר אלף מיכליות. לפחות.
(בעצם גם בעיית ההשמנה ממשיכה איתי, כפרה עליה, כל השנים האלה. חברה נאמנה.)
ולמרות שאני מודעת לארעיות של הכל: המקום בו אני חיה, איך שאני מרגישה, המחזור, שינוי הגוף אחרי הלידה, למרות שאני מודעת לכל זה, אני עדיין מצפה מעצמי להצליח לאכול כל הזמן את אותה תזונה טובה ומיטבית: באותה כמות, באותה דרך, באותן שעות, באותם איזונים או יחסים בין המרכיבים או מה שזה לא יהיה.
לכאורה, אני נותנת לעצמי יד חופשית. איך אומר צפריר באותו מרגיעון מפורסם? שימי גבול וצאי בתוכו במחול. אני מתה על המרגיעון הזה, אני ממש יכולה לדמיין דרוויש מסמןעיגול בחול ומתחיל לרקוד בתוכו בטירוף.
אבל האמת היא כזאת: לרגע לא הייתי באמת חופשיה ואף פעם לא ידעתי לרקוד בתוך גבולות.
לא הייתי חופשיה: אצל נשים שמנות למודות דיאטה (ואני נכנסתי למנגנון ההרסני של הדיאטות בגיל צעיר מאוד) יש מחשבון שכל הזמן סופר ומודד משהו. מעליו יש מין אלוהים כזה כמו בציורים של פעם, עם זקן לבן ומאזניים ששוקל אותך לכף חובה או זכות, תלוי מה אכלת. ליד האלוהים נמצאת פיה טובה, כמו הפיה הטובה בסינדרלה של וולט דיסני והיא לוחשת באוזנו של אלוהי הדיאטה דברים כמו: "היה לה יום ממש קשה, ברור שמגיע לה שוקולד!" ומעל לכולם ניצבת גברת אשמה שמטפטפת אשמה כמו באינפוזיה בלתי נגמרת: קצובה, מדודה, תמידית.
ברור שלא הייתי חופשיה! ברור שאני לא חופשיה. אני לא בטוחה שאהיה אי פעם חופשיה, למען האמת. רוב הנשים שסביבי נראות לי משועבדות ובנות המזל המעטות שאינן, אף פעם לא היו.
ובינתיים, בפליאו: לא הולך כל כך טוב, כנראה בגלל הסקפטיות. דבר ראשון, לא רזיתי גרם. חוץ מזה, אני לא מצליחה לשמור על החוקים. מהרגע שהתחלתי לפקפק בנחיצותם של חוקים, מהרגע שהגמישות התחילה להרים את ראשה היפה מול הנוקשות, הכול הפך נזיל מאוד. נזיל מדי.
אבל אני ממשיכה. ולו בשביל לכתוב עד הסוף.
אבל בבקשה תמשיכו להגיב אתן! כי למרות שזה בלוג הוא בעצם מצא את עצמו שזור בתוך דף קהילתי לחלוטין וזה אדיר מבחינתי. לכך קיוויתי. בגלל זה אני כותבת פה.
קודם כל, תודה על הרשות למודת צילי, התכוונתי מייד להפוך את הדף הזה לדף קהילתי בנושאי פליאו, אותו רציתי מזמן. הדף שכבר קיים בנושא פליאו פשוט לא מעורר תאבון, ואולי זו הסיבה שתכנוני להחיות אותו נדחו שוב ושוב. אולם אז התחלתי לחשוב - אולי בעצם אני טועה ואת התכוונת שזה יהיה רק בלוג ואני מפריעה? אז תודה על הרשות!
תודה שנייה על ההסבר לאי התגובות. ברוב המקרים אם לא מגיבים לי אני נוטה לא להגיב חזרה, אולם כעת יש לי רשות להמשיך להגיב לך גם אם את לא עונה, וזה כייף.
אני אחת מאלו שלא היו משועבדות לעולם. ולכן יש לך סיבה להיות סקפטית כלפי מה שאני כותבת. ובכל זאת...
אני לא מצליחה לשמור על כללים שרירותיים. זה לא עובד לי. אני לא מאמינה גדולה במסגרת למען המסגרת, אני מעדיה היגיון, ולכן כשההיגיון שלי מנוגד למסגרת אני שוברת אותה. לרוב זה גורם לי להימנע ממסגרות, ופשוט לשאוף לשינוי תזונתי בהדרגה, ולא בהגבלות ומסגרות.
אולם היה מקרה בו עשיתי ניסוי עם הגבלות, ואפילו עמדתי בהן. זה קרה כשאני קבעתי את ההגבלות. ולכן הן היו הגיוניות בעיני...
כרגע, אין מצב שאני "אעמוד באתגר הפליאוליטי". האתגר פשוט לא הגיוני בעיניי. וחוסר הסבלנות שיש לחריגות ממש לא מעורר בי רצון להצטרף לקבוצות הפליאו למיניהן. לא נראה לי שיש שם הרבה סבלנות למי שתקבע לה חוקים משלה.
למשל, איסור על דבש נראה לי סותר לחלוטין את ההיגיון של פליאו. ציידים לקטים אכלו דבש! זה מוכח. אפשר אפילו לראות איך צייד -לקט מטפס על עץ גבוה בלי כלי עזר כדי ללקט דבש בסרטון מגניב בבלוג של דעאל. גם האיסור המוחלט על דגנים נראה לי לא הגיוני, והאיסור המודגש על דגנים מלאים (כמו גם ההעדפה של דעאל של אורז ריק על פני אורז מלא) סותר את ההיגיון שלי.
בעצם, עשית לי חשק לנסח את הכללים שלי לאתגר הפליאו. התחלתי לכתוב ואז ראיית שאין הבדל משמעותי, ההבדל הוא ברוח הדברים. אני לא אוהבת איסורים מוחלטים. הם עושים לי רע.
בפליאו לרוב מודים שחלק גדול מהנזק שיש בדגנים וקטניות נובע מעיבוד לא נכון שלהם. אז למה האיסור המוחלט?
אז מה היא גרסת הפליאו שלי?
היא מתחילה ממה כן:
בעיקר, לחשוב אילו דברים טעימים, נוחים, שלא דורשים מאמץ, אני יכולה להוסיף לתזונה שלי. ולקחת בחשבון שמאמץ הוא תודעתי לפעמים, ולאו דווקא פיזי. לקנות גרגרי יער כלשהו בחמש עשרה שקלים קשה לי יותר מלקנות כבד עוף או שוקולד באותו סכום. למה? כובע. באותה המידה לטגן (בשמן זית, מאז הפליאו) בצל, עגבניה, ביצה, אולי חזה עוף או פרוסת לחם שיפון (שאין לי, נגמר) אולי תפוח אדמה, אולי תוספות אחרות - זה לא קשה. אבל להקפיץ שעועית ירוקה זה דורש ממני יותר מאמץ מנטלי, למרות שזה דורש פחות פעולות פיזיות. למה? בגלל ההרגל. משום שאת הראשון עשיתי בחיי יותר פעמין מאת השני, ולכן יש לי בשבילו נתיב נוירולוגי סלול.
בקיצור, החלק שאני רוצה לעשות בפליאו זה להוסיף ולא להחסיר. אז להמציא לי ארוחות פליאו ולממש אותן!
את מתארת כל כך הרבה חוסר התחשבות בעצמך. זה כל כך עצוב כפייה עצמית, ביקורת עצמית, אי שביעות רצון עצמית.
את לא לוקחת בחשבון כמה את עייפה.
את לא לוקחת בחשבון את העול והעומס המוטלים עלייך.
את לא לוקחת בחשבון שהגוף שלך זקוק להשתקם מהרבה דברים שעברו עליו, וכן כן, כולל הריון ולידה וכל זה.
את לא לוקחת בחשבון את הטעם שלך: מה טעים לך, מה את אוהבת, מה עושה לך טוב, מה כבד לך, מה לא טוב לך, מה קשה לך מדי להכין כרגע...
אולי תכניסי לתפריט יותר רכות ועדינות כלפי עצמך? יותר קבלה של מי שאת ומה שטוב לך כרגע? יותר הכרה בכוחות שלך ובהתמודדויות שלך ברגע הזה, והתחשבות בכל אלה?
תהיי נחמדה אל עצמך, כאילו את אדם מאוד אהוב ואת החברה הכי טובה שלך?
<לא פוסט ממצה. רק כמה התייחסויות פזורות>
"דיאטת פליאו"
תזונה. דרך חיים.
למילה דיאטה יש קונוטציה מזעזעת בעיניי.
ומסכימה לגמרי עם כל השאר.
מה לא מזיק? אני שואלת ברצינות. כל דבר שאני מצליחה לדמיין כרגע מזיק איזשהי מידה. הכל מזוהם. הכל מזיק. ואני לא מסיקה מזה שאני צריכה להפסיק לאכול. אני מודדת את הנזק של הדברים ואת התועלת, וזה הופך להיות כמותי.
כי למי שלא מתמכר (ואני בינתיים לא מתמכרת לכלום) הנזק, אם הוא קיים, קטן. הקיצוניות לדעתי מתאימה למי שהתגובה שלו קיצונית. לא למי שלא הרגישה שום הבדל אחרי פרק זמן כלשהו (שבוע? שבועיים? לא זוכרת, יכולה לחפש בהחיוניות_שלי_חלק_שמיני, סיפרתי על זה שם) ללא דגנים וסוכר.
וחוץ משני הקצוות האלו יש המון מקום באמצע. למשל, אני עוד לא משעתי את הטענה ששמנים צמחיים ממכרים, אולם אני גם לא מכירה שום יתרון תזונתי שלהם. הם פשוט זולים, זה הכל. מצד שני, להימנע, נניח, מרסק עגבניות של שופרסל כי הוא מכיל 3% סוכר זה לא הגיוני בעיני.
בקיצור, אם אני משווה את הדגנים והסוכר והשמנים הצמחיים לחומרים ממכרים, ההשוואה מראה שהם שונים בצורה מהותית.
במשך שנות הפליאו שלי והקריאה בקבוצות השונות, גיליתי המון אנשים שלא היו רגישים לכלום, מכורים לכלום, לא הרגישו נזקים בכלל.
אבל הם גילו שבזמן ההתנקות היו להם תגובות של גמילה (כאבי ראש בימים הראשונים. לבעלי היו, והוא לא רגיש לשומדבר), ואחרי האתגר הם גילו שכשהם מוסיפים מרכיבים מסויימים (לכל אחד מרכיבים אחרים אבל בעיקר סוכר ו/או גלוטן) הגוף מגיב ועוד איך. בצורה שהם לא חוו מעולם.
זה לא מפתיע. הגוף "מתרגל" למשהו שלא מתאים לו מלכתחילה ואת מגלה את זה רק אחרי ההתנקות.
אני עשיתי התנקות כזו ולא הרגשתי דבר...
אבל גם אם מזון כלשהו משפיע לרעה על הגוף - זה לא הופך אותו לממכר. סתם למזיק.
ובנוגע לדגנים - אמהות אמהותי חיו באזור הגיאוגרפי של רוסיה במשך מאות שנים. הם אכלו דגנים במשך מאות שנים, אם לא אלפי שנים. והם לא סבלו מסכרת והשמנה, ולא מתו מסרטן והתקף לב.
הרוב המוחלט של הבעייתיות שמיוחס לדגנים בא עם התזונה המודרנית. הדגנים אכן הזיקו, המעבר לדגנים גורם לנזקים מוכחים. אולם הם קטנים משמעותית ממה שלרוב מייחסים להם, קשה לבודד אותם משאר המאפיינים של מעבר לחקלאות.
ובנוגע להתאמה - יש מקומות בהם בני אדם אוכלים דגנים במשך אלפי שנים. מכאן נובע שיש בני אדם שמתאימים לאכול אותם. מי שלא התאים - מת. ככה זה בברירה טבעית.
ולגבי דגנים: אני חייבת להתייחס פה לגלוטן. החיטה הפראית (הירוקה) שונה באופן מהותי ממה שהיא היום. וגם מה שהיא היום שונה מאוד ממה שהיה לפני 50-60 שנה, פי 40 יותר גלוטן. ולגלוטן יש נזקים מוכחים (והוא ממכר, מאוד).
התירס של היום מתוק יותר ומהונדס גנטית.
אורז מותר בפליאו במידה (לא באתגר) - הוא באמת הכי בטוח, יחסית. אבל פחמימה אז צריך לשים לב לתגובת האינסולין והסוכר (מצטערת שההסברים טכנים. ככה זה אצלי בראש, אחרת הקרייבינגס ישתלטו עלי. בעצם כבר לא ).
אבל אני התכוונתי בכלל למשהו אחר - מי שחי בחברה שמבססת את תזונתה על דגנים ולא יכל לעכל אותם - מת. לא שרד.
זה לא אומר שהשאר לא ניזוקו. אבל מי שבאמת לא יכל לעכל דגנים, וחי בארץ בה אי אפשר לשרוד בלי דגנים, פשוט מת.
בנוגע לחיטה אני לחלוטין מסכימה איתך. אבל המסקנה שלי מזה היא לאכול לחם שיפון <גם ככה חיטה הפכה להיות דגן מרכזי ממש לא מזמן, וגם זה לא בכל מקום. שיפון לוקח מקום הרבה יותר משמעותי בתרבות הרוסית, ובאופן כללי לרוב מופיעה רשימה של דגנים. גם אצל הסלאבים, וגם כאן, בארץ ישראל>, לא להימנע מדגנים. ובנוגע לגלוטן - את מי הוא ממכר? ואיך את מודדת את ה"מאוד" הזה? לי זה נשמע כמו הפחדה, וכזו שסותרת עשרות אלפי שנות היסטוריה של אמהות אמהותיי.
לי נראה הרבה יותר הגיוני לאכול לחם שיפון (שאמהותי אכלו) מאשר לאכול אורז (שהן לא אכלו). ובשני המקרים כדאי לשים לב לאיך הכינו את הלחם או האורז הזה (רמז: לא כמו שמכינים אותו בגרסא התעשייתית שלו היום).
אבל אם למישהי עוד לא נהרס משק האינסולין אני לא רואה סיבה להניח שתהיה בעיה - באירופה אכלו לחם אלפי שנים, בסין אכלו אורז אלפי שנים, ולא היו להם בעיות עם האינסולין. למה שלנו יהיו?
ובנוגע לחיטה - זו שיש היום היא אכן גרועה. אבל זה בסך הכל חיטה (ותירס. אבל הוא לא נפוץ כמו חיטה, אז אני מתייחסת אליו פחות). זה לא כל דגנים בעולם. יש מגוון עצום ורב של מיני מזונות, ואני לא רואה סיבה להכליל על כולם רק בגלל החיטה שהונדסה למוות.
הנקודה שלי היא שאחוז הדגנים (והפחמימות והסוכר באופן כללי) בתזונת אמהות אמהותיי לא היה כל כך גבוה כמו היום. ואחוז השומן (מהחי) היה הרבה יותר גבוה מהיום.
ה"מאוד" של ההתמכרות לסוכרים הוא לא הפחדה. לא בעיניי. וזה לא סותר כלום בגלל הכמויות הנכבדות שלהם בתזונה בכמה עשרות שנים האחרונות (מאז ההפחדה משומן רווי. זאת באמת הפחדה שלא מבוססת על כלום, וזה די הרס לנו את הבריאות).
אבל אם למישהי עוד לא נהרס משק האינסולין
ואיך תדעי אם נהרס או לא נהרס? אף אחד לא בודק רמות אינסולין אלא רמות סוכר. עד שהסוכר מתחיל לעלות באופן כרוני, יכולות להיות לך שנים של אינסולין גבוה (קרייבינג!).
אבל זה בסך הכל חיטה
מה?
תבדקי את נפוצות החיטה במוצרים (רוטב סויה, נקניקים, ועוד ועוד ועוד) ותראי כמה שהיא נוכחת בחיים של כולם.
לגבי שיפון לא בדקתי. אבל אני לא אוכלת דגנים.
ילדיי אוכלים קאמוט (1% של גלוטן לעומת חיטה), אבל לצערי אין בארץ.
בנוגע לכמות הדגנים - אין לי שמץ של מושג מי הן אימהותייך, אבל באירופה היו לא מעט מקומות בהם אכלו הרבה דגנים באופן קבוע. לגבי אחוז השומן אני מסכימה.
בנוגע להתמכרות - עצם ההגדרה של מזון כהתמכרות היא בעיני הפחדה. עצם זה שאת לא רושמת שזה ממכר חלק מהאנשים זו הפחדה בעיניי. זה יכול להיות מושפע מזה שאני אחת מאלו שלא מתמכרים...
בנוגע לאיך אני אדע. יש כל מיני דרכים. הפשוטה ביותר היא כנראה למדוד את ערך הזוכר הממוצע בדם בשלושת החודשים האחרונים. אבל אפשר גם למדוד סוכר בדם, או אולי יש בדיקה לאינסולין בדם? בכל מקרה, אם קרייבינג זה הבחינה, אז יש המון אנשים שאין להם קרייבינג.
בנוגע לנקניקים ורוטב סויה - מי אוכל את זה? אני מתכוונת, פה, בבאופן. אני בכלל לא מתייחסת לאוכל תעשייתי שלא בתור משהו נדיר שאוכלים מידי פעם. ה"כולם" שלי הוא לא ה"כולם" שלך.
יש בדיקה לאינסולין בדם?
יש בדיקה אבל לא משתמשים בה כדי לאבחן סכרת, לפחות לא בשיגרה אלא רק לחולי סכרת. תראי מה כתבתי למעלה, בדיקת סוכר (וגם a1c שהזכרת), כשהיא גבוהה, זה כבר נזק שנעשה הרבה זמן.
קרייבינג זו לא אבחנה, זו דוגמא. וזו הדוגמא הקיצונית של מנגנון רעב ושובע משובש. (מישהו אמר נשנושים?).
פה, בבאופן
אני מניחה שלא נקניקים אבל רוטב סויה בטוח שכן.
יש המון מוצרים שנראים לא מעובדים והם כן. יש המון מתכונים שנראים בריאים והם לא.
אי אפשר להכנס לכל הדוגמאות אבל הרכיבים האלה (סוכר וגלוטן ושמנים לא רוויים מהצומח) נמצאים סביבינו כל הזמן, גם בבאופן.
אני מסיהמ שהכמויות היום לא אידיאליות, ואף שדגנים באופן כללי זה לא אידיאלי. אבל לצאצאי אוכלי הדגנים ושותי החלב גם לחזור לתזונה פליאוליטית עלול להיות לא אידיאלי.
את טוענת שזה נזק שנעשה הרבה זמן. על סמך מה?
ובעיקר - יש אנשים שצריכה עודפת של דגנים גורמת להם נזק, ויש כאלו שלא. להימנע ממשהו כי יכול להיות שהוא יגרום לי נזק, ואין לי איך למדוד אותו, נשמע לי, אעפס, חרדתי.
מי אמרה שנשנושים מעידים על מנגנון רעב ושובע משובש? איפה ניצן וצילי שתסברנה שלנשנש זה טבעי לחלוטין?
רוטב הסויה שיש במחלקת גריבסופר הקרוב לביתי מכיל רק סויה, בלי תוספת גלוטן. ורוטב הסויה שיש במקרר מכיל גלוטן חיטה, אולם משתמשים בו פעמים ספורות בחודש, כך שהכמות שלו בעיני בטלה בשישים.
אני מסכימה שהרכיבים נמצאים מסביבנו, אולם אפשר לכדאי לא לבחור בהם, ולמי שבוחר להימנע ממוצרים תעשייתיים, ההימנעות מכל זה קוראת די מעצמה.
אם את יודעת על עוד מוצרים שמכילים סוכר גלוטן ושמנים צמחיים שהם לא שמן זית אבוקדו או קוקוס, אשמח לשמוע. אולי אני לא מודעת אליהם.
להימנע ממשהו כי יכול להיות שהוא יגרום לי נזק.
ולהמנע מעישון סיגריות? (לא לכולם גורם נזק)
טוב לפני שתתנפלי עלי, אני לא משווה את מה שאנחנו יודעים על נזקי עישון למה שאנחנו לא יודעים על נזקי הסוכר.
אמרתי פה שזו דעתי על סמך מה שחוויתי על הגוף שלי ועל מה שלמדתי עם השנים מאז שהתחלתי להתעניין בתזונה. ואני לא עושה את זה מתוך חרדה אלא ההפך - מתוך השמחה וההרגשה טובה שהתזונה הזאת מביאה איתה.
יש אנשים שהמנעות מסוכר וגלוטן מיטיבה איתם המון ופותרת בעיות בריאותיות, גם אם הם אוכלים מוצרים תעשיתיים ותזונה מערבית באופן כללי.
יש אנשים שאומרים שאין להם בעיות בריאותיות אבל אחרי השינוי הם מעידים שהם מרגישים כל כך הרבה יותר טוב (עירנות, ריכוז, בטן ללא הפרעות), ובכלל לא ידעו שמשהו לא לגמרי בסדר קודם.
באופן כללי, אני בעד תזונה פליאוליטית.
עישון לא גורם לנזק לכולם? באמת? למיטב ידיעתי הוא כן גורם לנזק לכולם.
אגב, אני לא אמרתי שזוכר לא גורם לנזק לכולם. לדעתי הוא בהחלט מזיק, בטח בכמויות האלו. ברמות שונות של נזק. ולא ממכר. את הספק הפנתי כלפי הדגנים. יש חברות שאוכלות דגנים אלפי שנים, והאנשים בהן חיו טוב. אין חברות שאוכלות סוכר במשך אלפי שנים וחיות טוב. אין בכלל חברות שאוכלות סוכר בכמויות האלו. לא כאלו שחיות טוב ולא כאלו שחיות רע. חוץ מהחברה המערבית, שאוספת מחלות כרוניות בכמויות.
יש אנשים שהשינוי עושה להם טוב. אני לא מכחישה את זה. ולא סתם הזכרתי חברות שבהן אנשים אכלו דגנים - כלומר, יש חברות שלא. דגנים מזיקים לחלק מהאנשים. וחיטה כנראה מזיקה לכולם במידה זו או אחרת.
אבל לחלק מהאנשים מידת הנזק היא קטנה, או אפילו זניחה. וחלק בכלל לא מתמכרים.
אני חושבת שאת מכלילה את המסקנה שתקפה לגבי חלק מהאנשים - ולא תקפה לגבי החלק האחר - על כולם.
ולא ממכר
על סמך מה את אומרת את זה? לא מזמן היתה כתבה שאמרה שסוכר ממכר ומשפיע על המוח באופן מאוד דומה לקוקאין (אין לי לינק, אבל אמצא אח"כ אם יהיה לי זמן).
העקרון של הפליאו הוא לאכול כמו לפני המהפכה החקלאית. כי כמות הדגנים והזרעים שאפשר היה ללקט היא קטנה (קטנטנה) לעומת הכמות שאוכלים היום בעזרת השדות והמכונות.
אם יש לך גישה לכמות קטנה של חיטת פרא, אני האחרונה שאהיה נגד (ואפילו טעמתי בחווה אורגנית לפני כמה שנים).
_ על כולם._
על רובם. בגלל תחלואי החברה המערבית. בגלל פירמידת המזון שצריכה להיות הפוכה לדעתי.
ובגלל התוצאות הנהדרות של אחוז מאוד גבוה של אנשים שאוכלים פליאו/דל פחמימות/קטוגני.
ה"בשביל מה" לא היה "בשביל מה לאכול פליאו".
ה"בשביל מה" היה מכוון לשאול: בשביל מה להחליט על תוכנית תזונה מסוימת - שאת לא מצליחה לעמוד בה?
ואז להלקות את עצמך על כך שאת לא מצליחה לעמוד בה?
הרעיון הוא כזה:
רוצה שינוי תזונתי?
אחלה.
תעשי שינוי שטוב לך. שמתחבר לך. שאת רוצה לעשות אותו. כי הקשר בין האוכל לבין טוב לי/לא טוב לי/טעים לי/בא לי - ישיר, ברור.
אם את רוצה לעשות שינוי. מחליטה על איזו תוכנית מלאה כללים וחוקים, ואז מחפשת דרך לשבור את החוקים האלה - משהו פה לא בסדר... ומה שלא בסדר זו לא את כי את ילדה רעה ששוברת את החוקים... מה שלא בסדר נמצא לדעתי במקום אחר: בחוקים. כי הם לא מתאימים לך.
אז זה לא "בשביל מה לאכול פליאו".
זה "בשביל מה להחליט שאת חייבת לאכול רק פליאו ורק בגירסה XYZ - ואז לא לאכול פליאו XYZ? תחליפי גירסה. תגדירי שאת "פליאו לייט". או לא משנה מה. תחליפי את החוקים ככה שיתאימו לך יותר. אף אחד לא מכריח אותך. רק את מכריחה את עצמך"
לא בטוחה שהצלחתי להסביר.
סלט
אני מאתגרת P-; את הדיכוטמיה של "אחרת לא עשית אתגר". חוץ מזה שאני לא מסכימה שיש גרסא שהיא באמת והשאר בכאילו, כל אחת יכולה לקבוע לעצמה מה היא רוצה לנסות בניסוי. דפי החיוניות מלאים בניסויים כאלו.
אם מישהו עישן וחי עד גיל 96 זה לא אומר שהעישון לא הזיק לו. אולי הוא היה חי טוב יותר לו לא היה מעשן? אולי היה חי יותר שנים?
על סמך מה את אומרת את זה?
על סמך הניסיון האישי שלי ושל רבים ממכרי. אני מכירה המון אנשים שלא מתמכרים, ולכן כל טענות ההתמכרות האלו פשוט מנותקות מהמציאות שאני מכירה. אז אני מוכנה להכיר בכך שלאנשים אחרים יש מציאות אחרת. אבל כל טענה שמניחה שהמציאות שלי לא קיימת, שגויה בעליל.
העקרון של הפליאו הוא לאכול כמו לפני המהפכה החקלאית
והעיקרון הזה מפוקפק. למשל, כי גם אחרי המהפכה החקלאית היו (ישנן!) קהילות שחיים בהם אנשים בריאים ומאריכי ימים. כי גם לפני המהפכה החקלאית הייתה חקלאות... כי אפשר ללקט לא מעט דגנים עם קצת סבלנות. אני יודעת, ליקטתי זרעי ספרדים, וזה דורש בערך אותה כמות מאמץ, לדעתי.
בגלל תחלואי החברה המערבית
ובגלל התוצאות הנהדרות של אחוז מאוד גבוה של אנשים שאוכלים פליאו/דל פחמימות/קטוגני.
גם טבונים וטבעונאים מקבלים תוצאות נהדרות. ואני טוענת שחלק גדול ומרכזי מהתוצאות האלו מתקבל לא מהתזונה הפליאוליטית, אלא ממהימנעות מהשינוים של כמה מאות השנים האחרונות. המנעות ממזון מעובד למוות. זה משאיר המון דברים לא פליאו - קטניות, מוצרי חלב דלים בשומן, דגנים. זה מוריד משמעותית את הסוכר והשמנים התעשייתיים, וגם כל מיני חומרים משמרים ושאר מרעין בישין שאף אחד לא באמת יודע איך הם משפיעים על הבריאות. צילי היא דוגמא למישהי שהתזונה שלה היא לא פליאו... ואפשר להוסיף את אופק ואת אורי מאיר-ציזיק.
כלומר, 80% מהתועלת נובעת מהימנעות מתעשייתי. וממה נובעים עשרים האחוזים האחרים אני עדיין אל יודעת. אבל בשביל לגלות צריך להשוות לא עם דיאטה אמריקאית סטנדרטית, אלא עם אנשים שאוכלים תזונה שנה מהותית מפליאו, אבל לא תעשייתית גם היא.
אני לא מסכימה שיש גרסא שהיא באמת והשאר בכאילו
גם אני לא מסכימה. אני אומרת שאם מישהו החליט שהוא עושה את האתגר הזה כדי להבין אם זה מועיל לו, אז כן - יש חוקים. ואם עשית בערך, זה לא האתגר שרצית להשלים.
כל טענות ההתמכרות האלו פשוט מנותקות מהמציאות שאני מכירה
זה היה מחקר שבדק את התגובות של המוח. את בוחרת לא להאמין שזה קיים.
מוצרי חלב דלים בשומן
זה מוריד משמעותית את הסוכר
אמרת פה דבר והיפוכו. מוצרי חלב דלים בשומן הם עשירים בלקטוז. סוכר. (לכן, אם אני אוכלת מוצרי חלב הם יהיו חמאה ושמנת וגבינות שמנות).
בדגנים יש הרבה אנטינוטריינטים ומעכבי ספיגה, אני לא יודעת לשלוף לךאת הפרטים, אבל יכולה למצוא לך מקורות אם מעניין אותך (בערב).
בקטניות יש חומצה פיטית ומה שיש בדגנים, אבל יש פליאוליטים שאוכלים קטניות מונבטות והנזק שלהן הרבה יותר קטן. (אני לא. רגישה בטירוף לכל הקטניות).
זה קרדום לחצוב בו את אותה גבירת ה"אשמה" שעומדת עם האינפוזיה מהדימיון של מיכל. או לחילופין, כלי לייצר נשימה ביומיום רצוץ. שליטה.
אוקי, ערכתי ארגז כלים, עכשיו יהיה בסדר.
בקשר למזון, בימים גרועים במיוחד, אני מנסה להחליט לחיוב (למשל: היום אסיים ראש חסה ושתי ביצים, נניח) ולעמוד באתגר חיובי.
התמכרות זו מילה עם משמעות יום יומית. אני ראיתי איך אנשים מגיבים לאלכוהול ולסיגריות, וקראתי על איך הם מגיבים לסמים פחות נפוצים. יש אנשים שמגיבים ככה לסוכר. יש כאלו שלא. אני מאמינה שזה קיים, ושיש אנשים שמתמכרים לסוכר. את לעומת זאת משום מה בוחרת לא להאמין בכך שיש אנשים שלא מתמכרים לסוכר (למרות שאת מאמינה שיש אנשים שעישון לא פןגע בהם).
כשאני מתייחסת לסוכר אני מתייחסת לסוכר מזוקק ולא בתור חלק ממזון שלם וטבעי. יש חברות שצרכו מוצרי חלב במשך אלפי שנים. אין אף חברה שצרכה סוכר לבן (או קוקה קולה). גם דבש זה כביכול סוכר.
בכל מקרה, אני לא הולכת להיכנס אפילו לכל הפרטים הקטנים של חומרים מעכבי ספיגה וכו'. המדע לא יודע מספיק על תזונה לדעתי. לכן אני מעדיפה להסתכל על התמונה השלמה - אם יש חברות שאכלו את התזונה הזו מאות ואלפי שנים והיו בריאים והאריכו ימים - התזונה הזו טובה לחלק מהאנשים. למרות שיש בה דברים עם אנטי נוטריינים וחומצה פיטית. גם לפליאו אפשר לעשות רדוקציה לרכיביו ולמצוא חומרים מזיקים. זה לא משנה. מה שמשנה זה הסך הכולל.
המדע לא יודע מספיק על תזונה
מסכימה. כל יום יש פיסת מידע חדשה שצריך לבחון אותה מכל הכיוונים כדי להבין האם היא אמיתית ומוכחת והגיונית.
את לעומת זאת משום מה בוחרת לא להאמין בכך שיש אנשים שלא מתמכרים לסוכר
לא אמרתי את זה. אמרתי שהוא לא "לא ממכר".
חייבת להבהיר, כשאני כותבת "סוכר" אני מתכוונת לכל דבר שהגוף מתייחס אליו כסוכר. לא רק סוכר לבן/פירות/חלב/וואטאבר. גם תפו"א. מאכלים פחמימתיים. כאלה שמעלים את האינסולין.
חיטה מלאה מעלה אינסולין יותר מסוכר. מבחינתי זה היינו הך.
גם דבש זה כביכול סוכר.
לא כביכול.
סוכר זה סוכר זה סוכר.
בשמת, מתחברת לשאלה שלך, "בשביל מה", ממקום אחר.
אצלי לעשות סט חוקים / רשימת מטלות בלתי אפשרית / למנות את כל חסרונותיי היומיים
זה קרדום לחצוב בו את אותה גבירת ה"אשמה" שעומדת עם האינפוזיה מהדימיון של מיכל
בדיוק לזה התכוונתי.
אני אומרת שעצם ההגדרה של זה בתור אתגר שחייבים להשלים, ולא בתור ניסוי, זה משהו שלילי
ניסוח מצויין למה שניסיתי לומר.
אפשר גם באתגר להגיד מה כן אוכלים ולא על דרך השלילה. זה לא סותר.
"ב-30 יום הבאים אני אוכלת שפע של ביצים, בשר, דגים, קוקוס, שמן זית/שומן בקר/אבוקדו/שמן קוקוס, מעט בטטות, והרבה ירקות ירוקים". נשמע אחלה.
אז זהו - זה באמת אחלה. זה לא סתם "לא סותר" - החלטה חיובית כזאת היא בדיוק ההיפך מסט חוקים נוקשה שצריך "לעמוד בו" אחרת "נכשלת".
ואורח מחשבה כזה, כמו שתיארת הרגע - תקשיבי לאנרגיה שלו הוא כל כך מלא שמחה ואופטימיות ותחושת שפע והתלהבות וטעם וחשק ותיאבון
<עד כאן פינתנו ״רגע של עברית״>
אני לא מסכימה איתך בנוגע לייחס של הגוף לכל הדברים האלו. לדעתי המצב כמו שאת מתארת אותו נכון רק לגבי אנשים שמשק הסוכר שלהם כבר משובש, ואנשים בריאים יכולים וכדאי להם לאכול דבש ופירות ואפילו תפוח אדמה ואורז.
דבש ופירות זה תזונה פליאוליטית, במובן המילולי ביותר של המילה.
חלב זה לא פליאו, אבל אנשים שתו ואכלו אלפי שנים, ולא רק שמנת וחמאה, אלא גם יוגורטים וגבינות למיניהן, ולבנה זה לא דבר פליאוליטי במיוחד. המצב בישראל מבחינת חלב לא מפוסטר די רע, בזה את צודקת.
תפוח אדמה
אני יכולה לספר שפעם, לפני חמש או יותר שנים, אהבתי לאכול ענבים, הכי רגילים שיש. עכשיו הם מתוקים מידי בשבילי. אני לא חושבת שההבדלים שיצרו הכלאות למיניהן בפירות הם זניחים.
ואני חושבת שהמהפכה תהיה מהפכת האוכל התעשייתי. (מי אוכל דבש עם רימות, ואילו רימות בדיוק?) גם אם תטבלי קורנפלס בקקי של צבי הקורנפלקס ישאר מתועש מאוד. ושטיפה של שורשים הייתה קיימת המון זמן לפחות באירופה.
אנשים שמשק הסוכר שלהם כבר משובש
כתבתי למעלה לגבי זה. לא רוצה לחזור על עצמי.
אני לא חושבת שיש צורך לשים דגש על עונתיות במזון. לא כי זה לא חשוב, אלא כי זה בעדיפות אחרונה בערך מבחינתי. אחרי שאני אבסס תזונה שבמהותה טובה לי, שלא כוללת מזון תעשייתי למיניו, אולי אז אני אתחיל לחשוב על זה. ואם עונתי, אז של איזו ארץ? אני חיה בישראל, מוצאי מרוסיה. ברוסיה מלקטים פטריות בעונה ומשמרים אותן (זו מסורת שקיימת בימינו ממש), היו מלקטים פירות יער ומייבשים כדי להכין אחר כך תה, מכינים ריבות. אבל מצד שני, לא הייתה בעיה גדולה בלהקפיא בשר... וציד זה מה שאפשר לעשות כל השנה. קשה, אבל אפשר. לעומת זאת, את לא תצליחי לגדל חיטה בשלג. זה לא סתם קשה, זה היה בלתי אפשרי.
כך שלדעתי עונתיות של מוצרי בשר היא בעדיפות אחרונה בערך, כי אפשר להשיג בשר בכל עונות השנה. אחר כך ביצים ירקות ופירות. אני לא יודעת איפה למקם חלב - אני לא יודעת בוודאות על הקפאה של חמאה או גבינה, אבל גם לא יודעת שהיא לא הייתה (אני יודעת שאמא הייתה שמה שמנת בין שתי הזגוגיות של החלון - הטמפרטורה התאימה).
אגב, אני גם לא בטוחה לגבי עונתיות של ירקות. גם אותם אפשר לשים במקרר טבעי.
כל זה בהנחה שאני הולכת לפי תזונת אמהותיי. תזונה ישראלית מקורית, לעומת זאת, שונה לחלוטין. וממש לא פליאוליטית - היא כוללת המון חיטה.
זה לא פליאו, זה חקלאות.
בעצם, בפליא צריך פחות עונתיות במתזונה חקלאית למיניה - כי בשר יש בכל עונות השנה. חלב זה מפוקפק מבחינת פליאו. וירקות? תלוי איזה. בצל נניח יש בכל עונות השנה, וכך גם שום. ירקות אחרים עונתיים, אבל למה לא לשים דגש על מקומיות במקום? באיזו עונה אני אמורה לאכול את הפרי שלא אמור לגדול פה?
התזונה כאן לפני העידן החקלאי כללה חיות ודגים מכל הסוגים. ממליצה בחום לבקר במוזיאון הפרהיסטורי בקיבוץ מעיין ברוך. אמנון אסף חשף אלפי ממצאים מרתקים על החיים פה בתקופות הפרהיסטוריות. בין הממצאים הבולטים: ראשי חיצים וסכינים, וכל מיני עדויות לציד ציפורים ודגים. כשאנחנו חושבים על צייד אנחנו נוטים לחשוב כל הזמן על החיות הגדולות, הצבי למשל. אבל עיקר הצייד היה של ציפורים ושל דגים.
וכמובן אכלו חיות קטנות אחרות. אם השתמשו בחלזונות ליצירת צבע התכלת, ללא ספק היו חלזונות אחרים שנאכלו...
ביצים נשדדו מהקינים עוד מאז שהיינו קופים
וזה אומר: אך ורק בעונת הקינון כמובן!
הא! תשאלי את הבת שלי! היא חיה על חמאה בכפית...
בעיקרון, אני לא יודעת על נוודים של ממש ברוסיה. היה ועדיין יש צייד ולקט, הרבה יותר משמקובל כאן. רוסיה היא לא ממש מדינה מערבית, ויחד עם כל הצדדים השליליים בזה, יש בזה צדדים חיוביים. אולם לשבטים היו בתים לחורף, והייתה חקלאות ברמה כלשהי, גם אם ברמת הגינה. ואני בכלל לא בטוחה שקיימת תזונה רוסית לא חקלאית. למיטב הידע הדל שלי בהיסטוריה, יישוב רוסיה קרה אחרי החקלאות.
כך שמתברר שמי שאוכלת תזונה מקומית יכולה להסתפק בתזונה של ציידים-לקטים, אולם אם אני שואפת לשמור על תזונת אמהותיי (ואני שואפת) אזי התזונה הפליאוליטית מכילה אלמנטים מפוקפקים מבחינתי.
יש לי שאלה. נתקלתי היום בחנות קטנה בביצי שליו. מישהי יודעת מה בדיוק עושים עם זה? <לי זה נשמע מאכל פליאוליטית להפליא>
ולמישהי יש דעה על חומץ בציר עצמות? לי זה לא נשמע פליאו, וגם מוזר ולא קשור לציר. אבל קראתי הרבה המלצות על זה.
אני מכירה את תרבות הצייד והלקט מנורבגיה ושבדיה. לצערי הרב, בעשרים השנים האחרונות חלה ירידה חדה ביותר בליקוט השבדי, וזה ניכר
בשבדיה - אלפי מינים של פטריות מאכל, והמון מינים של גרגרים, שרובם חמוצים מדי וקטנטנים מדי לטעם המערבי הנוכחי. פעם הגדרות החיות בכל מקום היו שיחי גרגרים. בכל גינות הבתים, בכל פאתי הפארקים, בכל שולי היערות. פטל היית מלקט בכל מקום כל הקיץ, כמה סוגים שונים של פטל ולכל אחד שם אחר... היום זה גידול שנמכר בסופרמרקט ובשוק בסלסילות.
איך יודעים שאנשים הפסיקו ללקט פטריות כמעט? כי לפתע יש מאות ספרים שמלמדים איך לזהות פטריות מאכל ואיך לקטוף פטריות... ומעטים מעיזים.
זה כבר לא ידע שעבר מהדור הקודם תוך כדי ליקוט בשבתות כמו פעם.
ממש כמו שאני נתקלת לתדהמתי בישראלים שאינם יודעים לזהות סרפד או חוביזה. או שאינם מבינים שחמציצים הם צמח אכיל (ומומלץ).
בצפון שבדיה, כמו באיזורים נרחבים ברוסיה, אין אפשרות לאכול שום דבר מן הצומח במשך חודשים חשוכים וקפואים רבים בשנה. המזון הטבעי היחיד שמאפשר לשרוד הוא צייד (ודייג). יש חוות וופינג אחת באיזור הזה שבעליה כתב טקסטים נזעמים ביותר המכוונים לצמחונים ולטבעונים הרבים שמנסים לבוא לעבוד בחווה שלו אבל מעבירים ביקורת על התזונה
הוא מסביר להם איך נראים חיים אקולוגיים אמיתיים, לא דרך תרבות המקדולנדס בכל פינה, ביצי תרנגולות שמושגות בגידול בתאורה מלאכותית בעונות הלא נכונות ומקצרות את חייה של התרנגולת המסכנה, או הטסה מזהמת של פירות וירקות מן הקצה השני של העולם אל החורף השבדי הצפוני הקפוא.
ביצי שליו - אוכלים כמו ביצי תרנגולת. נאכל פה במשך כל הדורות כמובן.
ציר עצמות עם חומץ - שמעתי על זה טובות אבל נשמע מעידן החקלאות, לא? מצריך כלי בישול שמבשלים בהם עם מים, בישול ארוך. נגיד על רמץ או בתוך תנור. יכול להיות כלי חימר גס בתוך תנור בוץ, כן?
בנוגע לגרגרים, לי זה צורם כשאין שמות בעברית, כשזה כמה סוגים שונים של פטל ולכל אחד שם אחר... יש בזה משהו מצמצם. חוץ מזה שזה יוצר מצב משעשע, בו על חלק גדול מהסלסילות של גרגרי היער למיניהם רשום השם ברוסית (ובעברית רשום משהו כמו - פטל סגול, פטל אדום).
אגב, אני חלק מקיעת המסורת. הורי ודודיי (שלא לדבר על סבא וסבתא ז"ל) היו יוצאים ללקט פטריות ביערות אחרי הגשם הראשון. אבל בישראל יש מעט פטריות, בטח שלא בכמות שמאפשרת לשמר אותם בכמות מספקת לשנה קדימה...
ואני הצטרפתי אליהם ללקט, אבל פשוט כמעט ואין מה (שלא לדבר על הפחתת כמות הגשם. אני זוכרת את ההבדל בין מה שהיה בילדותי הרחוקה יותר, ואיך כמות הפטריות הצטמצמה. התחממות גלובלית מול עיניי )
וגם אני קראתי טקסטים זועמים שכאלו. אני לא מכירה חוות כאלו ברוסיה, זה לא משהו מיוחד, שם חוות מסורתיות זה משהו שעדיין לא נעלם, גם אלו שמשחזרים אותם בעקבות תנועות ניו אייג' בסגנון אנסטסיה, שונות מאוד שם. ספרי אנסטסיה קוראים להקים קהילה עצמאים ואוטוקרטית, וזו קריאה שאפשר ליישם ברוסיה. ואנשים קמו והקימו קהילות וחוות, ובאתר ברוסית של הספר יש הרבה פרקטיקה. לעומת זאת, התרגום של הספר התקבל בתור עוד ספר ניו אייג', והחלק הפרקטי שלו זכה להתעלמות.
יש צד שלילי לזה - ברוסיה אנשים צדים, ודגים, לכן הם נוטים להתעלם מהצמחונים ואז לא יודעים על ההתעללות שיש בתעשיית הבשר והחלב. מצד שני, הם גם לוקחים בה פחות חלק.
ביצי שליו הן קטנות מאוד. להכין אותן כמו חביתה? אי ביצה קשה?
כלי בישול עם מים לא דורשים חקלאות, כל מה שנדרש זה כלי שנעשה מעור של חיה, מדורה ששמים עליה אבנים וזורקים אותן לתוך הכלי, ומוציאים כשאבן מתקררת והמים מתחממים, ואז שמים אבן אחרת.
אבל החומץ עצמו נשמע חקלאי. ובעיקר נשמע לי לא קשור. אני לא נוהגת להוסיף חומץ למרק, וגם אמא שלי לא נוהגת להוסיף חומץ למרק, וגם סבתא שלי לא נהגה...
להכין אותן כמו חביתה? אי ביצה קשה?
זכור לי שלרוב מבשלים ולא מטגנים אותן. אבל לא מתמצאת עד כדי כך, מעולם לא טעמתי.
לגבי חומץ - זה בטח מנהג של אחד המקומות. שלא היה מוכר לי עד שלא קראתי המלצות חדשות כאלה.
גם נשמע לי די מגעיל. גם ככה ציר עצמות לא מושך אותי בכלל לאכול (והכנתי כבר כמה פעמים), אז חומץ יהפוך אותו לגועל נפש אמיתי מבחינתי.
אבל "חומץ" בעידן הטרום חקלאי התבטא אולי פשוט בלהכניס לימון או צמח חמוץ אחר לתוך הסיר...
ישבתי וחשבתי למה זה צורם לי אם פעם זה לא צרם. והבנתי למה - כי עכשיו אני צריכה את השמות האלו. פעם לא היה קשר בין היז'ביקה שהגיבוה מהספר שלי אספה בכמויות, לבין הפטל השחור, או שמא האוכמניות? שאין לי. אבל אז קניתי אוכמניות או דומדמניות, אני כבר לא זוכרת, מיובשות ואורגניות. ואמא שלי שאלה אותי מה זה. והלכתי לגוגל. ולא מצאתי תרגום יחיד. מצאתי שלושה תרגומים שונים. ואמא שלי ניחשה איזה גרגר יער זה, לפי הטעם. ואחר כך התחלתי לקרוא, וגם באינטרנט המילים בעברית לא הספיקו, אז התחילו לכתוב באנגלית. ואז הלכתי לחפש גרגרי יער קפואים בחנויות. בשופרסל מצאתי גרגרי יער קפואים של שופרסל, עם השם בעברית. ב-YOU מצאתי גרגרי יער בחבילות גדולות יותר, עם רישום ברוסית ובעברית. בחנות קטנה מצאתי גרגרי יער של אותה החברה, אבל רישום בעברית לא ראיתי. גרגרי היער המיובשים בחנות הטבע שונים משלושתם - הרישום בעברית ובאנגלית.
ואיך בדיוק אני אמורה לדעת מה אני קונה? מרוסית לאנגלית וחזרה התרגום לא בעייתי, אבל מעברית לרוסית וחזרה אין תרגום חד חד ערכי ועל. יז'ביקה זה אוכמניה ופטל שחור. ומה בדיוק אני אמורה לבין מזה? אבל פטל זה מלינה. אז אם רשום לי "פטל" על האריזה בשופרסל, מה בדיוק אני קונה? מלינה או יז'ביקה?
במילים אחרות, הופיעה לי בעיה פרקטית.
ואכן, בספרים על צמחי מרפא (שיצא לי לקרוא כמה מהם לאחרונה) יש גם באנגלית כאלה טקסטים: השם העממי של X הוא YYY אבל בעצם YYY הוא השם העממי של 5 צמחים שונים, שהם A, B, C, D ו-E... עכשיו אנחנו מדברים על [השם הלטיני] שקרוי באנגלית עממית [כינוי באנגלית כלשהו] אבל גם [עוד כינוי כלשהו באנגלית] וגם [עוד כינוי עממי באנגלית] ואז הסבר שה"עוד כינוי" משמשים כשמות גם לצמחים נוספים...
גם לבעלי חיים. הנה דוגמא מקרית שמצאתי בשנייה:
אֲדֹם הֶחָזֶה או אֲדֹם חָזֶה הוא ציפור שיר קטנה שמאפייניה הבולטים הם פנים, גרון וחזה בגוון אדום-חלודה המופיע כאשר הפרט בוגר. כיום אדום החזה שייך למשפחת הקיכליים. המין נקרא באנגלית European robin. בכתביו של שייקספיר מוזכר בשמות Red-breast או Ruddock.
כלומר - באנגלית, לאדום החזה יש 3 שמות עממיים שונים: Robin (החלק European לא שייך לאנגלית העממית), Red Breast ו- Ruddock. כל זה בשתי שורות. שמו המדעי בלטינית:
Erithacus rubecula
מצד אחד, אין את הבלאגן שיש עם אדום החזה, כך שיש תקווה. מצד שני, פשוט חסרות מילים. באסה.
ובנוגע לשמות בלטינית - אני מפקפקת באפשרות שבחנויות ירשמו את השם בלטינית. ואני לא יודעת איך להגיע מהפטל שמוכרים לי בשופרסל לשם הלטיני שלו, כשפטל זו קבוצה של גרגרי יער.
ובנושא אחר - תנובה החלה למכור חלב מלא. כזה שלא עבר תהליך של הפרדת השומן, ולכן כמות השומן בו אינה מדוייקת אלא נעה בטווח מסויים. לדעתי זה צעד בכיוון הנכון, כן ירבו!
אחת המסקנות שלי לגבי תזונה, שאני מדייקת בחודשים האחרונים עד לרמה קלינית ממש (מסיבות מובנות):
לאכול מקומי. זה באמת משמעותי לגוף. בטיול הבר מצווה של הבן באירופה אכלתי אוכל מקומי אורגני ממש מהסביבה (מחקלאים ברדיוס של עד כשעה נסיעה). בארץ אני אוכלת מה שמקומי כאן. לדוגמא: צמחי מרפא - שצומחים כאן. שהם מקומיים.
אז לגבי פטל?
אני אקנה פטל בעונה בלבד, ממגדלים מקומיים בלבד, ואבדוק איזה פטל עושה טוב לגוף שלי. בעונה הקצרה קניתי המון פטל בכל הזדמנות ואכלתי מייד טרי (כמה שיותר מהר לחסל את הסלסלה כי הויטמינים בורחים ממנה במהירות שיא. למעשה צריך לקטוף ולאכול ישירות מהשיח, מה שאפשר לעשות במשק ז"ק בשדה יעקב או ברמת הגולן בכמה מקומות).
לא אטרח לחפש פטל אירופי. פטל אירופי אוכל באירופה.
וגם שם - רק את המקומי. לדוגמא, לא אשב בצרפת ואקנה פטל שהביאו מרומניה.
ובנוגע לשמות - למצוא שם בעברית זה לא מספיק, כי יש כמה גרגרי יער בהשם שלהם בעברית הוא פטל, נניח. שלא לדבר על כך שאני בכלל לא בטוחה שמי שכותב את השמות מבין בזה משהו...
כנראה הפתרון היחיד הוא לפתח ידע בנושא שכרגע אין לי מספיק ממנו.
חזרתי "הביתה" לדפי החיוניות_שלי_חלק_שמיני. אבל אני חייבת לציין שמעניין פה בטירוף ובאמת לא חשבתי שאי פעם אצליח לצלוח ואף למצוא מעניין דיון בקשר לסוגי הפטל השונים ושמם העברי.
להתראות!
לפני קרוב לשנה סיימתי דיאטה שהורדתי בה 17 ק"ג.
השינוי מאוד טוב לי, האוכל מאוד טעים לי.
עם זאת, זה לא הפך לי להרגל. וכשיש משהו בבית שהוא לא טוב לי, סיכויים טובים שהמאכל הזה יגמור בבטן שלי.
וגם אחרי סלט טעים סוף, תפוח אדמה בינוני, ו-6 קציצות מהממות, אני עלולה ומסוגלת להוריד עוד 10 קציצות, ביום שהוא לא טוב.
המאבק לא נגמר, השינוי לא הופל לטבע שני. הטבע הראשון שלי, שנכשל באוכל רע ובכמויות של אוכל טוב, לא השתנה, וכנראה גם לא ישתנה.
אני מקווה שאצליח לשמור על עצמי חזקה ובריאה (ורזה) עד 120. אני מקווה שאצליח להשתקם מכל נפילה בקלות.
אלו פירות לא מוכרים להרבה אנשים ולכן אנשים קוראים להכל פטל
כן, הבנתי. ה"אנשים" האלה הם פשוט לא העם שלי. זו תרבות אחרת. כמו ההבדל בין אלה שיקראו לכל הציפורים "ציפור" לבין אלה שגם אם אינם יודעים את שמה, הם יודעים שיש לה שם וזה הם שלא יודעים אותו...
לצערי אני מדברת על להמשיך עד שמרגישה מפוצצת, בקושי יכולה לזוז
איי.
שולחת תמיכה ואהדה
(ההמלצה הרגילה שלי: "המזון כמשל" מאת מאשה מטיס-שריד. היא מברת בדיוק על הדברים האלה ומפרקת אותם לגורמים בתבונה)
גם לי יוצא לפעמים לאכול מעבר לשובע. אצלי זה קורה מתוך תחושת מחסור. מתוך החשש שהאוכל הטעים יגמר ולא ישאר לי, או מתוך החשש שלא יהיה מה לאכול (היה לי את זה המון בצבא ועדיין לא נפתרתי מזה לחלוטין)
מה שעובד לי הוא ליצור שפע. אם המאכל הטעים באמת ייגמר ובאמת לא ישאר לי, אז יצירת תחושת שפע לא תעבוד, כי התחושה הזו מנוגדת למציאות. מצד שני, זה לא תמיד מספיק. אני זוכרת את עצמי יושבת עם שליש שנשאר מהסלט הטעים מאוד שהכנתי, שבעה, וממשיכה לאכול. אפילו ניסיתי לשים אותו בחדר אחר, לא עבד. הרצון לאכול את הסלט הטעים היה חזק מההיגיון שאם אוכל כשאהיה רעבה גם אמנע מתחושות לא טובות, וגם הסלט יהיה טעים יותר.
מה עובד לי? עובד לי להקשיב לתחושות שלי. עובד לי להזכיר לעצמי שאפשר לא לגמור את הכל מהצלחת (התפיסה שצריך לאכול הכל מהצלחת מוטמעת בי חזק). עובד לי לתכנת מחדש את רמת השובע שבה אני אומרת לעצמי שאני שבעה לרמה נמוכה יותר.
ולדעתי חשוב לזכור שהאלגוריתם שקובע מתי אני שבעה, או מתי מאכל טעים, נבנה על בסיס התנסויות קודמות. לכן לוקח זמן, מספר מסויים של חזרות, כדי שלנות את התכנות הפנימי שלי. ואם במשך שלוש שנים אכיל מעבר לשובע היא הייתה "המצב הנכון" מבחינתי אז יקח לי זמן לשנות את זה.\
הצעת עריכה: לאחד עם הדף תזונת_פלאו_פריימל? ולשנות את שם הדף לתזונת_פליאו או תזונת_פלאו? ולוותר על הפריימל. בישראל גם ככה קוראים לשתי הגישות פליאו ואין הפרדה ברורה.
זה אומר שהשינוי האמיתי, זה שבאמת עובד? זה שבאמת יתבסס? זה שבאמת יביא תוצאות?
לפעמים אורך הרבה שנים ותלוי בהרבה מאוד גורמים. לדוגמא, את זוכרת מי שאמר "אם תרצו אין זו אגדה"? אז הוא אמר ב-1897 "בבזל ייסדתי את מדינת היהודים". הוא צדק. אבל טכנית, בפועל, היא קמה ב-1948.
זה חלק לא פחות חשוב לדעתי - להבין, שהשינוי מתרחש בהרבה צורות, בהרבה רבדים, באינטראקציה עם הרבה גורמים שאת רובם אי אפשר בכלל לחזות מראש, שאין לנו מושג כמה זמן זה ייקח, ושבכל מקרה הוא מתגלם בצורת המוני צעדים קטנטנים של שינוי, שרק בדיעבד, ממבט היסטורי - את יכולה להגיד "זה היה התהליך שבו הפסקתי לאכול אוכל שמיותר לי ולא טוב לגוף שלי, כשאני שבעה".
ועוד דבר אני רוצה להגיד:
אנשים שונים יעשו את השינוי הזה בדרכים שונות. אין דרך אחת שמתאימה לכולם.
יש כאלה שיילכו לכמה בעלי מקצוע כדי לאבחן מה מניע אותם לדפוס הזה, מה הצורך שהוא משרת, ויעשו שם שינוי (לדוגמא, יש אנשים שנושאים עליהם עודף משקל כי יש להם צורך פנימי בהגנה, והם זקוקים לשכבת השומן כשכבות חיצוניות של הגנה. מה יעזור לטפל בדפוסי אכילה אם הגוף שלך זקוק לעודף המשקל ויעשה הכל כדי להשיג אותו? המקום לפתור את הבעיה הזאת הוא הטיפול בצורך בהגנה.)
יש כאלה שיפעילו מניע חדש ואחר. למשל זוג קוריאני שראיתי ברשת החליטו שנמאס להם להיראות שמנמנים ובינוניים והתחילו להתאמן ביחד ולהעלות את התמונות שלהם לרשת תוך כדי ההתקדמות. הם הפכו לזוג ממש לא ממוצע (די מזעזע לטעמי, כל הקוביות האלה שנראות כמו פרודיה על סרט מצוייר והרזון המוגזם של האשה...) והם שמחים ומאושרים בחלקם. הם בעצם שינו את כל אורח החיים שלהם, לא רק את דפוסי האכילה, אבל הדגש לא היה על "מה אנחנו לא עושים יותר" אלא על "מה אנחנו עושים מעכשיו": הפרוייקט החדש שהלהיב אותם - להתחיל לעשות כושר ולבנות שרירים ובעיקר לצלם את עצמם עושים את זה
אז מה מדבר אלייך?
לבחון מה מניע אותך להתנהגות בדפוס הנוכחי?
לבחור מטרה חדשה מנוסחת באופן חיובי עם הפנים קדימה?
לארגן לעצמך כל מיני טריקים ופטנטים - איך להגיב אחרת כאשר את מוצאת את עצמך מתנהגת בדפוס הנוכחי שאת לא אוהבת? (לקבל את עצמך במקום להלקות את עצמך, לעשות את אותם הדברים אבל לאט ומתוך שמחה, בחירה וכוונה הפעם, במקום לפעול מתוך חוסר נוכחות, מתוך בריחה, מתוך נסיון לא להיות שם, וכן הלאה)
מה שלא תבחרי, תזכרי שכל הדרכים נכונות. כל הדרכים מובילות לרומא. כל הנחלים זורמים אל הים. הכל בסדר. מה שאת בוחרת נכון לך ברגע הזה (וברגע הבא זכותך לשנות את הבחירה כשהיא לא תתאים יותר). כל פעולה תיצור שינוי קטן, שיביא את השינוי הבא, שיביא את השינוי הבא.
בקיצור, שינוי מרשים ומבורך עבורו, אבל לא באמת מהיר
אי אפשר לשנות שום דפוס עד שלא הגדשת את סאת המיאוס ממנו.
לא יודעת אם הייתי משתמשת במילה מיאוס. אולי במקרים מסוימים זה מיאוס, לפעמים הטריגר מגיעה מדאגה לבריאות שהולכת ומדרדרת (אבל לא בדרגת של נמאס לי אלא דאגה אמיתית לעתיד. אחרי שיורד איזה אסימון או שניים לגבי המצב הפיזי), ולפעמים הטריגר מגיע מתוך למידה של החומר ושינוי הגישה עוד לפני השלב המעשי.
ראיתי שילובים שונים של כאלה.
לפני כמה שנים, כבר יותר משלוש, הייתי שותה תה (שחור) עם סוכר. לפעמים שלוש כפיות סוכר לכוס. אולם אז קראתי בבאופן את מה שכתבה בשמת על סוקולד מריר, והחלטתי לעשות מעשה קטן לשינוי התזונה שלי, ולעבור לשתות תה עם שוקולד ליד. אני כבר לא זוכרת אם ניסיתי שוקולד רגיל או שמייד עברתי לשוקולד 60%, אולם כשניסיתי שוקולד פרה רגיל בפעם הבאה הוא פשוט היה מתוק ולא טעים לי. באיזשהי נקודה עברתי מתה שחור לחליטות צמחים למיניהם, אולם לא עשיתי זאת מטעמי בריאות, אלא מטעמי טעם, ולפעמים יש זמנים בהם אני מעדיפה תה שחור (כמו השבוע האחרון). רוב הזמן אני שותה חליטות צמחים, שהן מגוונות מרובות בהרבה. משוקולד 60% של עלית המשכתי הלאה, לשוקולדים 70% ואף יותר, וגם לשוקולדים מיוחדים בטעמים למיניהם.
זה היה אפשר להגיד המעשה המודע הראשון שלי לקראת שינוי תזונתי, ותחילתה של דרך ארוכה.
כשהחלטתי ללכת לכיוון של פליאו חשבתי על מה אני אוכל ליד התה שלי. תמר לרוב לא מתאים לי, ולרוב זה שוקולד. מידת המרירות המתאימה לי נעה ומשתנה בתקופות. ולפעמים יש זמנים שבהם שום שוקולד לא מרצה אותי, ולעיתים אני אוכלת איזו עוגה מהנמצאות בבית. הכנתי את עוגת השוקולד הזו: http://www.parperaot.co.il/?p=299 (עם התאמות - שוקולד מריר 60%, מטעמי מחיר, ובלי אגבה, רק חצי כוס מים) ושמחתי בה. הכנתי אותה כבר כמה וכמה פעמים וגיליתי שהיא סוגרת לי את הפינה של משהו לאכול עם התה בזמנים בהם מתחשק לי משהו משביע, ולא רק מתוק.
ביום מסויים שלא הייתה לי עוגה ואכלתי עוגה שהייתה בבית נזכרתי במה שכתבה פעם בשמת, והבנתי - אני רוצה שבאופן קבוע תהיה בבית עוגה שאני הכנתי, שטעימה ומתאימה לי! אז אני לא מתפתה לאכול דברים אחרים.
את העוגיות האלו: http://www.carbfree.co.il/?p=855 הכנתי די בצורה ספונטנית, ביום שלא הייתה לי בו עוגה, והתחשק לי משהו לתה. זה היה לפני שהחלטתי שאני רוצה שתמיד תהיה לי עוגה. העוגיות כוללות שלושה רכיבים בלבד, קמח שקדים, שמן קוקוס, סירופ מייפל. את שלושתם היו לי בבית, והכנתי את העוגיות (שוב עם התאמות - הכמויות שם לא התאימו ושמתי יותר שמן קוקוס ומייפל, כדי שהקמח יהפוך לעיסה ממנה ניתן להכין עוגיות).
אבל אז נגמר קמח השקדים. את המנה הבאה של קמח שקדיםם הכנתי בעצמי. מההתחלה. לקחתי חבלית שקדים לא קלופים, ישבתי לקלף אותה, טחנתי את השקדים לקמח, ורק אז הכנתי את העוגיות. העוגיות היו טעימות, אבל לא התחשק לי להכין עוד מהן בזמן הקרוב. החלטתי שזו דרך טובה לשמור על איזון באכילת אגוזים - לקלף אותם.
באופן כללי אני לא נוטה לאכול הרבה אגוזים, ואני לא חוששת לאכול יותר מידי מהם. אני גם יודעת מניסיוני שקל לאסוף ולאגור הרבה אגוזים בעונתם, לכן לדעתי החשש שיש לפעמים בפליאו מפני אגוזים מוגזם לדעתי. אבל אני מבינה מאיפה הוא נובע - אם מנסים לשמור על התזונה הקודמת, ומכינים מאפי פליאו ולחם פליאו אפשר בקלות להגיע לאכילה מוגזמת של תחליפים למיניהם. הקלות בה אכלתי את עוגיות השקדים לעומת כמות השקדים שקילפתי והזמן שהיה לוקח לי לאכול אותם באופן טבעי מעידים על כך.
היום ניסיתי להקציף שמנת להקצפה (שמשום מה לא הוקצפה, אבל נותרה טעימה מאוד) ושמתיה על עוגת השוקולד שהוזכרה כבר. וישבתי לי בניחותא לשתות תה, לאכול עוגת שוקולד עם שמנת 38%, ולקרוא בבאופן. שתיתי כוס תה אחת, עם העוגה והשמנת וגיליתי... שאני לא יכולה להמשיך לאכול עוגה! אני שבעה! העוגה המשביעה מלכתחילה הפכה למשביעה עוד יותר בגלל השמנת, והתוכניות שלי לשבת ולשתות עוד שתי כוסות תה לא תתממשנה.
החזרתי את העוגה למקרר, את כוס התה הבאה שתיתי עם מעדן פטל אורגני ללא תוספת סוכר, ואז נזכרתי במה שכתבתי פה.
וחשבתי שאולי יצרתי רושם לא נכון. בסך הכל, התזונה שלי מצויינת! אני שמחה בה בהחלט. והתחשק לי להודות על כל מה שטוב. אז אני מודה על כך שאני עוצרת כאשר העוגה שלי משביעה אותי, ולא אוכלת כאשר אני שבעה. ואני מודה על מעדן פטל אורגני, ועל תה טעים, ועל שוקולד. ואני מודה על נשים מקסימות ברחבי האינטרנט, שבזכותן יש לי מה לאכול, ובשפע. ואני מודה על נשים מקסימות כאן, שבחברתן נעים לי ללכת בדרך הזו. ואני מודה על כך מה שיש לי, כי זה המון, ומחליטה במשך הזמן הקרוב לשים לב לכל הדברים הטובים שיש לי, בתזונה ובכלל, ולהודות עליהם. לא לנסות להמשיך הלאה ולנפות עוד דברים מהתזונה שלי, אלא פשוט לשים לב על כל הדברים הטובים שיש (גם אם הם לא מושלמים), לשים לב אליהם - הם ממש לא מובנים מעליו, לפני שלוש שנים הם לא היו, והם לא נוצרו מעצמם, אלא יצרתי אותם בעצמי - ולהנכיח את נוכחותם בחיי.
במקום אתגר שלושים של הימנעות מכל מיני דברים, בא לי תקופה, לא מוגבלת בזמן, ובלי שום אתגריות, בה אסתכל על מה שיש לי ואודה עליו. כי קראתי את התודות של בשמת, ודוגמא טובה מדבקת. התחשק לי לעשות אותו הדבר, ומי מפריע לי?
אז הנה לי "אתגר" - להודות על הטוב, במידת האפשר, כל יום. למצוא משהו טוב בתזונה שלי ולהודות עליו.
ליה, מה דעתך על זה בתור אמצעי לשינוי? כשאני אוכלת כשאני כבר שבעה אני שמה לב לזה ו"רושמת" לי את זה. מה יקרה אם עכשיו במשך שלושים ימים אני ארשום לעצמי כל פעם שהמשכתי לאכול כי שבעתי, כל פעם שאכלתי אוכל שמתאים לי, כל פעם שאכלתי כשאני רעבה? מזמינה אותך להצטרף מהפעמים בהם אני מצליחה לעשות משהו אפשר ללמוד לא פחות ואף יותר מהפעמים בהם אני לא מצליחה.
אם מנסים לשמור על התזונה הקודמת, ומכינים מאפי פליאו ולחם פליאו אפשר בקלות להגיע לאכילה מוגזמת של תחליפים למיניהם. הקלות בה אכלתי את עוגיות השקדים לעומת כמות השקדים שקילפתי והזמן שהיה לוקח לי לאכול אותם באופן טבעי מעידים על כך.
אה! נכון! עכשיו אני מבינה שקראתי כמה טקסטים עם חששות כאלה ולא הבנתי אותם. כי פשוט לא קלטתי שמדובר בתופעה הזאת של "תחליפים לתזונה הקודמת".
אני באופן אישי לא הייתי קוראת לתזונה כזאת "תזונת פליאו". עם כל הכבוד, אבותינו הקדמונים לא אכלו עוגות, ובטח שלא טחנו שקדים (מאיזור אקלימי א') לקמח וערבבו בסירופ מייפל (עסיס מעצי המייפל הגדלים בצד השני של העולם, אחרי שבישלו אותו כדי להפוך את העסיס לסירופ מרוכז ומתוק) ובשמן קוקוס (מאיזור אקלימי וגיאוגרפי ג', שלא גדל בכלל ביחד עם שקדיות או ביחד עם עצי המייפל...).
מבחינת הגישה האישית שלי (ואני בכלל לא אוכלת "פליאו" והתזונה שלי היא בת-בלי-שם ), מאוד מדברת אלי ההמלצה של מייקל פולן: "תאכלו אוכל. לא יותר מדי, ובעיקר צמחים". ועוד יותר הפילוסופיה של לה לצ'ה: Good nutrition means eating a well-balanced and varied diet of foods in as close to their natural state as possible - תזונה טובה פירושה תפריט מאוזן ומגוון של מזונות הקרובים ככל האפשר לצורתם הטבעית.
זה אומר, שאם אני אוהבת קוקוס, כדאי שאוכל אגוז קוקוס.
ואם שקדים טובים לי, כדאי שאוכל שקדים.
הרבה פעמים יוצא לי להסתכל באיזה מתכון, עולה לי לרגע החשק, ואז אני אומרת לעצמי: לא חבל על האוכל? למה להוציא לו את המיץ ולחסל כמעט כל ערך תזונתי של הדבר הזה... לא יותר קל ופשוט לאכול אותו כמו שהוא?
במקום אתגר שלושים של הימנעות מכל מיני דברים, בא לי תקופה, לא מוגבלת בזמן, ובלי שום אתגריות, בה אסתכל על מה שיש לי ואודה עליו. כי קראתי את התודות של בשמת, ודוגמא טובה מדבקת. התחשק לי לעשות אותו הדבר, ומי מפריע לי?
מודה שצחקתי בקול רם למקרא המשפט הזה. יופי של רעיון. כמעט כתבתי שאני מצטרפת אבל אז נזכרתי שזו את שהצטרפת אלי אמנם לא קראתי לזה "אתגר" אז זה לחלוטין נעדר סקסיות, אבל שוב נזכרתי כמה חשוב לחיים להודות על מה שיש. כל יום. זה בהחלט אימון ותירגול חשובים, להתמקד בחצי הכוס המלאה, להתמקד בדברים הטובים וכך גם - על הדרך - להזמין עוד ועוד מהם.
אולם לא חייבים להגיע למצב רע כדי לשנות. לפעמים מספיק לרצות לשפר את החיים שלי, פשוט כי יכול להיות יותר טוב
למעשה זה המצב הרצוי ביותר.
אבותינו הקדמונים לא אכלו עוגות
עד כמה רחוקים אבותינו? כי לא רק שאחרי המהפכה החקלאית אכלו עוגות, אלא שגם ציידים-לקטים כנראה הכינו סוג של עוגות (תערובת של בשר מיובש ופירות יער, בתור אוכל מרוכז שלוקחים למסע)
ובנוגע לעוגיות - אם מנסים גרסא מקומית את אפשר להמיר את הקוקוס בחמאה ואת המייפל בדבש, ולקבל מאכל די מקומי.
בעיקרון אני מסכימה עם הגישה שלך - של לאכול אוכל. אני ממש לא בטוחה שכדאי לאכול בעיקר צמחים, כרגע אני עושה בדיוק ההפך - מוסיפה בשר וחמאה וביצים ודגים לתזונה שלי. אבל אני, בניגוד לאמהות אמהותיי, מכירה ויודעת שוקולד ועוגות ועוגיות, ולפעמים רוצה אותם. אז אני כרגע מעדיפה את הגרסא הפליאו. ואני בכלל לא בטוחה שאני רוצה תזונה בגרסא הפליאוליטית שלה - אני אוכלת לחם שיפון, וחמאה, וגבינה, ולא רואה השפעה שלילית עליי. אני צאצא של (א)נשים שחיו אלפי שנים מחקלאות, וזו ההסתגלות שלי, ואני לא רואה בינתיים שום סיבה לוותר עליה.
בנוגע לאגוזי קוקוס - הלוואי! אני יכולה בקלות לקנות קרם קוקוס וקמח קוקוס ושבבי קוקוס (ואפילו אורגניים), אבל אין לי איך להשיג אוז קוקוס
ושקדים טעים לי לאכול, אבל לא יותר מידי. וקקאו נא מר לי, ואילו שוקולד עם חמאה טעים לי יותר משוקולד כמו שהוא, ועוגת שוקולד עם שוקולד וביצים וחמאה טעימה לי, ולא גוררת אותי לאכול מעבר לשובע.
בכלל, הרבה פעמים מזון בצורתו הטבעית לא ממש טעים לי. ומה זה בכלל מזון בצורתו הטבעית? הגרסא שלך כוללת בישול, למיטב זכרוני. מישהי אחרת (או מישהו אחר) יגידו שרק מזון נא הוא טבעי.
ובנוגע ל"אתגר" - העניין הוא לא בסקסיות, אלא בהתחייבות, שמטרתה להזכיר לי, כדי שלא אשכח. בשביל שהמטרה תהיה קונקרטית - כי מטלה מעורפלת מידי כנראה לא תתבצע - וקלה.
תדה פלונית היה כייף לפתוח את הדף הזה
תערובת של בשר מיובש ופירות יער
כן, טוב, הייתי אומרת שקצת מוגזם לקרוא לזה "עוגות" אבל נכון שמשחר ההיסטוריה (רגע, מתקנת: עוד מהפרהיסטוריה ) המציאו בני האדם כל מיני פטנטים לסחוב איתם אוכל למצבים שאי אפשר לסמוך על האפשרות למצוא מזון.
שכדאי לאכול בעיקר צמחים
המממ יש דיון מעניין על זה. לפי המחקר, רוב החברות האנושיות אכלו "בעיקר צמחים" מבחינת נפח אבל מזון מן החי מבחינה קלורית. כלומר: הפירות, הגרעינים, העלים, השקדים, האגוזים, הפרחים והשורשים סיפקו נפח גדול של אוכל, בעוד שהמזון מן החי (ביצים, חיות קטנות, ציפורים, דגים וחיות גדולות יותר שנצודו) סיפק לרוב הרבה קלוריות בנפח קטן שכל אחד קיבל.
אבל יש הבדלים מאוד גדולים בין החברות, בין כאלה שכל מזונן כמעט על טהרת בעלי החיים לבין כאלה שהרוב מהצומח. גם תלוי בעונות השנה.
אפילו בעידן החקלאי, במקומות שקפואים כל החורף, עיקר התזונה היה חייב לבוא מן החי. נכון, שמרו גרעינים ללחם, תפוחים, תפוחי אדמה וכל מיני ירקות ופירות שנכבשו (ריבת פטל וכרוב כבוש, למשל), אבל אלה היו במשורה ונאכלו בהקצבה. גם בשר היה תלוי בהצלחת הצייד ורוב החברות האלה לא היו שורדות בתנאי החורף ללא ביות בעלי חיים לחלב וללא היכולת לייצר מוצרי חלב שנשמרים לחודשים ארוכים (גבינות צהובות למשל).
על צמחים ובשר:
מעניין לראות איך כל אחד מביא את הנתונים שתומכים בתיאוריה שלו, גם הצמחו-טבעונים, גם הפליאוליטים. הנה ההפוסט שאני מכירה: http://www.paleostyle.co.il/%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%95%D7%9B%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A0%D7%99-%D7%90%D7%93%D7%9D-%D7%90%D7%95%D7%9B%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%A9%D7%A8-%D7%95/
נקודה לזכות הפליאו - יש פה אשכרה נתונים, ולא רק טענות.
מצד שני, החלוקה פה מפוקפקת, והחלוקה של כותב הבלוג לפחמימות מול חלבונים ושומנים מפוקפקת כפליים. עגבניה זה פחמימה? חלבון? פחמימה? בסיווג הקונבנציאונלי - אף אחד מהם
אפשר גם להכין פנקייקים עם קמח שקדים או קוקוס וביצים ושמנת - יש כל מיני מתכונים ברשת אז אפשר לחפש. אני אוהבת את הבלוג של ורד לב ״מה יש לצהריים״.
אלוהים, יש איזשהי דרך לקדם תזונה כלשהי בימינו בלי פאנאטיות, בלי לתקוף מי שבוחר בתזונה אחרת, בלי סטנדרטים כפולים?
זה מפחיד כמה המייל שלו דומה למה שכתבו לי בפורום טבעונות בתפוז. או למה שכותבים עדי יהוה
מבחינתי זה סוג של אם בארזים נפלה שלהבת. ואני אקח את זה בחשבון ואסיק מזה מסקנות. ועדיין עצוב לי
ממה שאני רואה, אף אדם לא מושלם. לכל אחד יש נקודות עיוורון, כל אחד סובל (או נהנה) מהטיית אישור. כל אחד מאבד מיכולות הפרשנות שלו ולכן גם הבנת הנקרא שלו כשרגשות עזים מעורבים. אבל בזמן האחרון הרושם שלי הוא שהסטנדרטים שלנו חברה הם בכי רע.
כל מה שנשאר זה או לבכות על איך אפשר להקים חברה סבירה בלי יכולות תקשורת מינימליות, או לצחוק על איך כל הפאנאטים נשמעים אותו דבר. גם כאלו שבחיים לא דיברו זה עם זה ואפילו לא דוברים באותה השפה, עדיין נשמעים מאוד דומה.
ענית לו?
כן. אבל תשובה מאוד קצרה. ואני לא מצפה למשהו מנומס בתגובה - התגובה הקודמת שלו הייתה תוקפנית מספיק, כך שאני מניחה שהמייל הבא יכנס לתחום האלימות המילולית.
החלק המגוחך הוא שלא הטלתי ספק בפליאו. רק אמרתי שאם הוא לא מכיר אף סיפור כישלון בפליאו, יש לו כנראה הטיית דגימה. וגם כדאי לו לחשוב למה האנשים האלו לא כותבים לו. התשובה שלו הבהירה שהוא שמע בהחלט סיפורי כישלון. כלומר, מה שאדם שלא סובל מהטיית אישור היה מגדיר ככישלון. מבחינתו אם משהו לא מצליח זה סיבה לנסות לשנות את התזונה (במסגרת של פליאו), אבל לא כישלון. זה מה הוא אמר על הדוגמאות שנתתי לו לכישלונות. גם על הדוגמאות הקונקרטיות וגם באופן כללי. אני לא מצליחה לחשוב על כשל לוגי שמתאר את זה. הפרה של עקרון ההפרכה של פופר זה לא כשל לוגי. והדובדבן שבקצפת! הוא ממש אמר שאם מישהו לא מצליח בפליאו (שניה אחרי שהוא אמר שאין אנשים כאלו) זה כי הוא לא ניסה פליאו אמיתי, אלא רק קרא על זה איפשהו, או שמע על זה משהו, והחליט לנסות. לכשל הלוגי הזה יש שם. אבל אני זוכרת אותו לא לפי השם שלו, אלא לפי הדוגמא לכשל:
יש התנהגויות שהן טרוליות סטריאוטיפיות כל כך שאפילו אי אפשר להעלב מהן. כי בשביל להעלב צריך לקחת חלק במתרחש, ולא להתבונן על הכל במבט מטא, מלמעלה. זה מה שהרגשתי שקיבלתי את מכתב הקללות הראשון שלי מטרול הבית של פורום פמיניזם. כלומר, זה לא שבאמת אפשר להעלב מזר ששולח לך מכתב מלא קללות, נכון?
זה קורה לי לעיתים נדירות גם בהתכתבות עם מישהו. כשמשהו נראה כמו דוגמא של TROP, של תבנית. ודוגמא כל כך סטריאוטיפית שקשה להתייחס למי שמולי כמו לבין אדם, ולא כמו לדמות מספר או סרט. וזה בדיוק מה שהרגשתי בנוגע לפסקה הקצרצרה הזו, על זה שאין כישלונות בפליאו. כאילו לקחו את זה ממאמר שמסביר כשלים לוגיים. כתבו פסקה שתכיל מספר מקסימלי של כשלים לוגיים. אנשים לא באמת כותבים ככה, נכון? זו רק הקצנה, סטריאוטיפ של שימוש בכשלים לוגיים?
אגב, אחרי המכתב שלו חשבתי לכתוב משהו על כשלים לוגיים לא סטנדרטיים. לא על הטיית האישור ושאר הדברים הטריויאליים שאפשר לקרוא עליהם מספיק בכל מקום (למשל בויקיפדיה, או באתר חופש). אלא הכשלים היותר מעניינים.
אבל בסך הכל, חבל לי על הקהילה הלא-שלי, ועל כל החברה שלנו. הסקתי שלכל החברה שלנו יש מטענים רגשיים כל כך כבדים בנוגע לאוכל, שאין ממש אפשרות ליצור קהילה סביר צורת אכילה מסויימת שלא תדרדר לפאנאטיות וכיתתיות.
מזה גם החלטתי שהדבר הכי חשוב וראשוני שאפשר לעשות בנוגע לאוכל, זה להסיר את המטענים הרגשיים שיש בנוגע אליו, ולקחת אותו בקלות. יותר חשוב מכל דבר אחר בנוגע לאוכל - כולל סטנדרטים מינימליים של בריאות. היחס הפרופורציונלי יותר חשוב. לא להתחיל לשנוא אנשים ולתקוף אותם בגלל התזונה שלהם. לא לפתח פרנויה (אם אתה צמחוטבעוני, או יותר גרוע, אלרגי, ואנשים דוחפים לך לאוכל רכיבים שאתה לא אוכל או משקרים לך, יש לך את הזכות המלאה לפתח פרנויה וגם לחשוב שהאנשים האלו מגעילים ממש ולהתרחק מהם), לא לשפוט אחרים על בסיס התזונה שלהם, לא לייחס למזון משקל מוסרי (לחשוב שזה לא מוסרי לאכול חיות זה בסדר. להרגיש אשמה כי אכלת עוגת שוקולד - לא רצוי. להרגיש נעלה מוסרית כי שמרת על דיאטה - גם), לא לחשוב שכל חריגה היא סוף העולם, וכו'
אני בטוחה שיש עוד כמה דברים שלא חשבתי עליהם. אבל כמה שאני מודעת יותר למה שהולך פה בנושאי תזונה, ככה אני מודה להורי יותר ויותר על היחס הנייטרלי שלהם למזון, ועל כל האישו-ים עם מזון שלא קיבלתי מהם.
שהדבר הכי חשוב וראשוני שאפשר לעשות בנוגע לאוכל, זה להסיר את המטענים הרגשיים שיש בנוגע אליו, ולקחת אותו בקלות
מסכימה איתך מאד מאד.
הפוסט מתחיל מציטוט מהמכתב שלי. אתן מוזמנות לקרוא. לפחות בתגובה שהוא פרסם הוא הקטין את מינון שנאת הטבעונים ביחס למכתב שלו אליי.
נראה שהוא פספס שאכן יש לי בלוג, ואפילו היה במייל שלי קישור אליו. ומה שעוד יותר חבל - הוא בכלל לא התייחס לכשל הלוגי שהצבעתי עליו או לזה שנתתי לו את הקרדיט עבור תזונת הפליאו שלי (למרות שנחשפתי כלפיה קודם לכן בבאופן). לא כתבתי לו תגובה ארוכה שם - זה חסר תועלת. וגם לא אכתוב תגובה ארוכה פה. אגיד רק -
אחת הסיבות שאני נרתעת ממקומות בהם תוקפים אנשים וצוחקים עליהם - גם אם אלו אנשים שעשו או אמרו משהו ממש אבל ממש לא בסדר בעיני - היא הניסיון. מי שלא מקלל בזמן וויכוח אף אחד, כנראה לא יקלל אותי. אבל אם מישהו מקלל אנשים אחרים, אבל לא אותי כי אני "בצד הנכון", אולי יקלל אותי אם אעבור ל"צד הלא הנכון". ובמקומות מסויים, זה יכול לקרות בקלות מפחידה.
לצערי, מתקפות כאלו הן פופולריות. פופולרי לקרוא לכתבות שונות "פייק ניוז" ולהגיד שהם קשקשנים, לתקוף את הכותב, או הכותבת, להגיד שהוא כועס (באנגלית יש המון חומר על טון פוליסי ועל השימוש בנימת כעס, אמיתית או מומצאת, כדי להשתיק ולעשות דה לגיטימציה ליריב), וכיוצא בזה תרבות דיון קלוקלת.
מי שיתקוף טבעונים - יתקוף גם אוכלי פליאו. אני מעדיפה לחפש מקומות בהם משתדלים לא לתקוף אנשים. בטח לא מקומות בהם תוקפים אנשים בשביל הבידור.
פעם הוא לא היה ככה. אני קראתי את כל הבלוג שלו, כל פוסט ופוסט. ואת הקטעים על קרוספיט קראתי יותר מפעם אחת. וממנו למדתי על פליאו. נתקלתי בזה בבאופן, אבל משם החלטתי לנסות וליישם. ואני זוכרת את זה, למרות שאני חושבת שגם לו לא הייתי נתקלת בבלוג שלו הייתי נתקלת בפליאו, במוקדם או במאוחר.
והדף כוח_פיזי_באופן_טבעי? זה בזכותו. אצלו קראתי כמה חשוב קרוספיט. ובלעדיו, אני חושבת, לא היה קרוספיט בישראל ולא הייתי לומדת את חשיבות הכוח הפיזי, ולא הייתי עושה מתח ובאופן כללי משפרת את המצב הפיזי שלי.
ובעיקר, אני זוכרת אותו אחר. הוא השתנה לרעה עם הזמן, ואני זוכרת זמנים בהם הוא היה מפרסם סיפורי הצלחה להשראה, ומכתבים עם בקשות עזרה, כדי לשתף בעצה שיכולה להועיל לכולם. ובטח שהוא לא היה תוקף טבעונים כזה קשור וכשזה לא. כל זה קרה, וחלק לא קטן מזה קרה מול עיניי. וזה עצוב. ועכשיו הוא מפרסם מכתבים ממתנגדים. כדי לתקוף אותם וללעוג להם. בשביל מה? בשביל מה לתת דגש על הרע, ולהעצים אותו?
וכל "שיטת תזונה" שיש לה שם, מרתיעה אותי. פליאו, טבעונית, וכן הלאה.
בהתחלה התנגדתי. כי כל צורת רכילה שיש מספיק אנשים שאוכלים ככה - יתנו לה שם. בשביל הנוחות. אבל... עכשיו גם אני אוכלת בשיטה שאין לה שם. ואולי שם זה יותר ממילה, זה זהות.
פעם יונת קישרה למאמר מגניב מאוד. קוראים לו keep your identity small והשם שלו מייצג את תוכנו טוב מאוד. דברים שאנשים מחשיבים כחלק מהזהות שלהם - כמו דת, או דעה פוליטית, או טבעונות - מעוררים מדון. אנשים מפרשים ביקורת או אפילו אי הסכמה עם דעה שלהם שהיא חלק מהזהות כאיום קיומי.
היום צפיתי בסרטון קצר שמסביר על רמה רעיונות מעוררי מדון ושנאה מפיצים את עצמם, ואיך. ואפשר ממש לראות הדגמה חייה של זה. ועצוב לי. כי קהילת הפליאו יקרה לליבי. ואני לא רוצה לראות אותה מתמלאת שנאה
כנראה עוד יקח לי זמן להפנים שזה כבר קרה, לפחות בבלוג הזה, ושבאמת אין לי מה לחפש שם.
האדם הקדמון אכל מה שהיה לו, וזה כמובן היה משתנה בהתאם לאזור המחיה שלו.
נכון מאוד.
ויש תיאוריות - לא יודעת עד כמה הן מוצקות - שאם הקהילה שלך חייתה באזור מסוים שמאופיין בתזונה מסוימת, עדיף לך לצרוך את המאכלים האלה כי בתהליך האבולוציוני הגוף שלך נעשה מותאם אליהם יותר מאשר למאכלים "זרים".
בעידן של הגירה עולמית אינטנסיבית זה נראה לי קצת לא רלוונטי... לך דע מאיפה באת, במובן הזה של המילה. הכל סלט אחד גדול.