דף_פתיחה‏ leaf מה_חדש‏ leaf מפתח_נושאים‏ leaf הוראות_שימוש‏ leaf חיפוש:
אפשר לומר שעכשיו משהפרוייקט נכשל ונגנז אני מתפנית להיות אמא שלו: (האמא מתוך לגדל_ילד_עם_פיגור‏)

ברוך בואך לאתר באופן_טבעי‏ flower

ביקור ראשון שלך?
תינוק_לא_נימול_וסבים_דתיים  left הפניות_לכאן‏, דפים_דומים‏
ראו גם: מתי_ואיך_סיפרתם_להורים_שלא_תמולו‏
התינוק שלי עדיין בבטן. בעוד מספר שבועות הוא יוולד.
ביום שהריתי אותו נשבעתי לו שאגן עליו עד יומי האחרון. מה שאומר מבחינתי שלא אפצע ולא אחתוך ולא אערוך לו ברית מילה.
הורי דתיים. בשלב זה הם אינם יודעים שיש בתוכי בן זכר. אינני רוצה לדון בנושא מעכשיו. אימי יודעת זה 25 שנה ש"אם וכאשר" יהיה לי בן לא אערוך לו ברית מילה ואני נותנת לה עוד מספר שבועות של אי בהירות בנושא מין העובר שבבטני (למרות שהיא טוענת שהיא מרגישה שזה בן. )
לי הדרך ברורה מאוד. יודעת שאגן על תינוקי ולא אפגע בו ויהי מה.
יודעת שהורי מבוגרים. ניצולי שואה. אבי עם לב חלש. ומאוד לא רוצה לפגוע גם בהם.
התינוק שלי באחריותי ואגן עליו.
הורי באחריות עצמם. וכאנשים בוגרים אני משאירה להם את הבחירה כיצד להגיב בבוא הזמן

את הדף אני פותחת כדי לפגוש עוד משפחות שלא מלו את ילדיהם למרות התנגדות של יתר בני המשפחה . אשמח אם תשתפו אותי בתגובות.
האם יש סיכוי לסבים תומכים ואוהבים גם במצב עדין זה???
זקוקה לעידוד. לשיתופכם. ורעיונות איך לעשות את הלידה הזו שמחה לכוווווולם.

רק רוצה לשלוח לך חיבוק ענק של הזדהות.
רק לפני שבוע נגולה אבן ענקית מהלב שלי בעניין הזה כשהתברר (לא ב-100%) שיש לי בת בבטן.
כשהנושא עלה אצלי בבית, עוד לפני ההריון הזה - קיבלתי וטו חזק מבעלי. הבנתי שלא אוכל לדבר איתו על זה ולהסביר מאיפה ולמה זה נובע אצלי, אלא לתת לו לקרוא מאמרים ואולי להתחיל לפקפק במילה בעצמו. החלטתי לא לעשות כלום (רק לשמור לינקים למאמרים) עד שיתברר מין העובר.

המשפחה שלי לא דתיה אבל כולם נימולו במשפחה באופן טבעי. אצל בעלי, אמא שלו חילונית גמורה ואבא שלו דתי (חוזר בתשובה). אני בטוחה שזה קשור אליו, ואני מבינה שהוא רוצה להמנע מקונפליקטים ועימותים עם אבא שלו (ואשתו). ובכל זאת.... זאת לא סיבה מבחינתי למול. החלטתי לנסות כמה שאני יכולה.
למזלי - יש לנו עוד בת (אלא אם יתברר אחרת בלידה... ואז...... אוי אני לא רוצה לחשוב על זה) - בינתיים זה לא על הפרק.

מצטערת שלא יכולה לעזור לך ולשתף מנסיון. מצד שני אני מכירה כמה שהיו במצב שלי ובסוף מלו, כי הזוגיות והעתיד עמדו על הפרק.
מחכה לקרוא את המשך הדף הבטח מאוד מעניין שיתפתח כאן.

יש לי חברה שהוריה דתיים והיא לא מלה את בניה. אשאל אותה אם את יכולה לפנות אליה.
"כתבי לי" ‏[email protected]
התינוק שלנו בן שבועיים היום. כשראיתי את שם הדף חשבתי עלינו- הורי דתיים למדי, סבתא שלי עוד יותר, משפחה חסידית בת 6 דורות בארץ ישראל.
גם אני, ידעתי מראשית ההריון הזה שהבן שברחמי ישאר שלם. סיפרתי להוריי בשלב די צעיר (שבוע 16) שהילד יהיה שלם. הם עברו תקופת התאבלות, אמי עדיין מתאבלת בדרכה היא, ומתייחסת אלי לא משהו- זה נע בין כעס לבין עזרה תוך הרגשה לא נוחה(שלי). אבי היה עצוב אבל כרגע הוא לא מחצין שום דבר. קרובי המשפחה מקבלים את זה די קשה, יותר בקטע החברתי של ההליכה נגד חוק העדר ופחות בקטע של המצווה. דווקא שומרי המצוות ביניהם קיבלו את זה יחסית יפה,

בסגנון "טוב, אתם לא שומרים שבת ולא מקיימים מצוות אז אין למעשה סיבה לחתוך בבשרו.."
אני מאחלת לך כוחות לעמידה איתנה מול מכבש לחצי המשפחה- זה מתפוגג כשעובר היום השמיני והילוד עודנו שלם. ושיהיה במזל טוב!
גם אני מזדהה עם הרגשתך ורדה,ועם מה שמספרת לוטם.
בננו בן 7 שבועות והחלטנו כבר בזמן ההריון שלא נמול אותו.
אני הבהרתי את זה להורי מראש ואת רוב הדיונים בנושא קיימנו עוד לפני הלידה.
עם הורי בעלי העימות היה אחרי הלידה <מעיק כשלעצמו,למי יש אנרגיה לזה>
הם פשוט לא האמינו לפני כן שבאמת נלך על זה...
המצב לא כל כך נעים יש לציין.
ההורים משני הצדדים עצובים ולא יודעים איך לאכול את זה.
לא משנה אם הם מגלים אמפטיה והקשבה או סתם כועסים וביקורתיים-עדיין הם לא מרגישים טוב עם זה.
הם כמובן לא שומרי מצוות,אך מעבר לנושא ההשתלבות בחברה הם מרגישים שבמעשה זה אנו מוציאים
את בננו מכלל ישראל,כאילו זו המצווה האחרונה שחייבים לקיים כדי להיות חלק מהעם הזה.
נראה לי שדווקא דתיים אמיתיים מבינים שמבחינה הלכתית זה לא ממש כך,ואי קיום מצווה זו שקול לאי קיום מצוות אחרות <רק שפה זה "לנצח",חרוט בגוף>
האמת גם לי זה קצת מציק,אבל בשום אופן אני לא רואה את עצמי מלה אותו,ממש לא מצליחה לדמיין את הסיטואציה האכזרית הזו,שלא לדבר על המום בגוף לכל החיים.
מדי פעם אני מתעצבנת מעצם העמידה במצב המבלבל הזה וחשה חוסר אונים,אבל זה מה יש,מה לעשות
<לא סובלת את המשפט הזה stam >
עם אמא שלי אנחנו מסתדרים פחות או יותר,זה לא מפריע לה להיות איתנו ועם הילד בכיף,אבל חמותי למשל ממש כועסת,שלא לדבר על כך שזו הזדמנות לכל מיני כעסים ישנים ולא פתורים לעלות.
האבות אמרו את שלהם ומכאן והלאה שומרים בבטן.
אני מקווה שעם הזמן הסערה תשכך.
דרך אגב,יצרת קשר עם קבוצת_קהל‏ ?
אוי, חשתי ש לוטם_מרווני‏ פתחה את הדף הזה...
אז בננו לא נימול והוא בן שנתיים, ואבא שלי מגיע ממשפחה מסורתית והוא בעצמו הולך לבית כנסת כל שישי ושבת.
היה מאוד לא קל בהתחלה (לא ידענו את מין היילוד עד הלידה) למרות שהוריי ידעו כבר שנתתים לפני שאני לא אעשה ברית כשיהיו לי בנים.
היום כבר שכחו מכל העניין. הם פשוט מתים עליו והנושא כמעט ולא מוזכר בכלל.
ממה את פוחדת בדיוק? ההורים מאיימים לנתך קשר או משהו כזה?
אמנם אני לא ורדה,אבל אם כבר שאלת...happy
חמותי אמרה משהו על זה שהיא לא תוכל לחתל את הילד ולכן גם לא לעשות לו בייביסיטר.
נראה לי שמדובר ב"איום סרק" אבל מי יודע...
מאוד חבל לי שבשעה של סערת נפש יוצאות לאנשים יציאות כאלה sad
חסכתי ממנה את דעתי על האמירה הזו,כי חשתי שזה יוביל לכאסח עולמי...וגם ככה קשה.
חמותי אמרה משהו על זה שהיא לא תוכל לחתל את הילד ולכן גם לא לעשות לו בייביסיטר.
חמותי לא אמרה שום דבר כזה, אבל היה לי ברור שהיא בכלל לא מרגישה בנוח לראות את זה. וגם חמי.
לא היתה שום עזרה במשך שנתיים לפחות, ולא ביקשתי.
אבל אצלי זה גם היה צירוף קטלני של לא נימול + בלי חיתולים...
עכשיו, כשהוא בן שלוש (נדמה לי שהחל מגיל שנתיים ומשהו), אין לה בעיה לעזור לו בשירותים (הוא גדל בלי חיתולים, והעזרה מסתכמת בזה שמרימים עבורו את מושב האסלה, עוזרים לו לפשוט וללבוש את המכנסיים ועוזרים לו לרחוץ ידיים).

עם זאת, הטיעון שהיא לא תוכל לעשות לו בייביסיטר בגלל ההחתלה מוגזם בעיני.
מעולם, אפילו לא פעם אחת, אף אחד מהסבים והסבתות של הילדים שלי לא החליף להם חיתול. מעולם (הורי וחמותי, מבחינתם, גמרו עם החיתולים לפני כמה עשרות שנים וממש ממש לא רצו אפילו להתקרב לעסק. חמי מעולם לא טיפל באף תינוק או ילד שלו, ובטח שלא יתחיל עכשיו). וזה לא הפריע להם לעשות בייביסיטר - קצר, מתאים למרווחי הנקה, בהתאם לגיל הילד.
מצד שני, לא השארתי מעולם שום תינוק שלי מתחת לגיל שנה עם אף אחד ליותר מכמה דקות (חוץ מאבא שלהם, וגם אז הגבול היה שעה וחצי, בשעות של תנומות היום).

לא נימול+בלי חיתולים... hilarious
גם לי אין שום כוונה להשאיר את התינוק הקטן שלי עם אף בייביסיטר כשאני לא בסביבה.
כרגע זה בכלל לא רלוונטי כי מרווחי ההנקה קצרים ולא צפויים ואני לא שואבת עדיין.
אבל דווקא אמא שלי החליפה לו כמה חיתולים כשהיא באה לעזור לי אחרי הלידה,ולא עשתה מזה עניין בכלל <למרות שנושא הברית בעייתי עבורה>
האמירה של חמותי עצבנה כי זה היה נראה לי מוגזם,וגם זה לא שהיא חיפשה פתרון מעשי לאיך נעשה
שהיא לא תבוא במגע עם הבולבול הלא נימול,אלא אמרה את זה בהקשר של הטפת מוסר-
משהו בסגנון של "אם אתם מרשים לעצמכם להתעלם מדעתי בעניין,אני ארשה לעצמי לא לעזור" stam
<או שמא לא הבנתי אותה נכון?! לא בא לי להעלות שוב את הנושא...גם ככה בעלי אומר שנראה לו שלא יהיה לזה תוקף בעתיד>
ואני אומרת-לעשות בייביסיטר לתינוק שלי זו זכות נדירה.מי שלא רוצה-מפסיד!
אצלנו היו כמה שיחות עם הורי (אמי בעיקר) שבסופם פחות או יותר הסכמנו שלא להסכים, ללא השלכות רגשיות או מעשיות.
עם הורי בנזוגי זה כמעט לא הגיע לידי דיון: הם ממש נמנעים מלהביע דעה בכל נושא שהוא. מין "תעשו מה שאתם מבינים". מצד שני, כשחזרנו לארץ הם הראו לנו בגאווה אלבום תמונות שהם עשו לנכד. היו שם תמונות שהם צילמו בזמן אמבטיה, כשהם ביקרו אצלנו (הוא היה אז בן חודש). בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה אבל אחרי כמה תמונות קלטתי: אבא של בנזוגי העביר את התמונות בפוטושופ ועשה טשטוש על החלק הבעייתי (בעיניו). נורא כעסנו וכשניסינו לדבר קיבלנו התקפה של "אתם עושים טעות איומה" - ושוב בלי יכולת ממשית לשוחח על זה. בינתיים מלנו את בננו מסיבה רפואית בגיל שמונה חודשים. אני בהריון happy ולא רוצה לדעת את מין העובר עד הלידה. ויודעת שהלחץ יהיה הרבה יותר מאסיבי כשעכשיו יש גם את הסיבה של האח השונה. אף אחד אצלנו אגב לא דתי, אפילו לא בכיוון, אבל הנושא הזה פשוט בעייתי ומסובך לכולם.
לגבי חמותך, באמת קשה לי להאמין שהיא תעמוד בהבטחות שלה. הם נוטים להינמס מול הנכדים, וככל שהזמן עובר וההתאהבות גדלה הם שוכחים את כל הדברים המשונים האלה שלנו. ככה זה לפחות אצלנו.
גם לי נראה שזה רק דיבורים...הרי היא כבר מתה עליו.
ואם לא יהיה ביביסיטר זה אולי מסיבות אחרות בכלל.
תודה על העידוד בכל אופן!
אפשר לשאול-מה זה אומר מלנו מסיבה רפואית? <מקווה שזה לא אישי מדי,פשוט מבררת כי אבא שלי "ישב" עלי חזק עם העניין הרפואי>
וגם-האם מילה בגיל כזה נעשית באותו הליך כמו זו של השמונה ימים?
<נראה לי שקצת סטינו מהנושא שבכותרת הדף,לא?>
}וכמובן-מזל טוב על ההריון !
תודה!
הסיבה הרפואית היתה פימוזיס, ואת יכולה להרגיע את אבא שלך שזה קורה למשהו כמו 2% מהאוכלוסיה הלא נימולה. זה ענין מבני שמחייב את הרחבת פתח העורלה, שהוא קטן מדי. במקרים פחות חמורים יש אפשרות להרחיב ע"י שימוש במשחה סטרואידית, או באמצעים מכניים. בארץ אין כ"כ ידע בנושא מן הסתם, מה שהריץ אותנו לחמישה רופאים שונים כדי לקבל חוות דעת. בסוף השתכנענו, בעיקר בגלל שכבר כשגרנו בגרמניה והוא עוד היה ממש פיצי הרופאה הגרמניה הסתכלה ואמרה שיכול להיות שיהיה לו את זה. בכל אופן המילה מתבצעת כבר בניתוח בהרדמה מלאה. ההחלמה בטח די זהה, כשבוע של כאבים ואי נוחות ושימון הפין. +רופא מנתח ורופא מרדים מלאי טקט שאחרי הניתוח יעצו לי לפתוח בקבוק יין ולחגוג.
_אבל אחרי כמה תמונות קלטתי: אבא של בנזוגי העביר את התמונות בפוטושופ ועשה_....
חשבתי שאת הולכת לכתוב שהוא עשה לו ברית בפוטושופ hilarious
כל הכבוד לאבא ששולט בפוטושופ. בפעם הבאה תראי לו תמונות שלו שהעברת בפוטושופ ומחקת לו כמה קמטים בפנים, וסידרת לו גבות....
סתם. סתם. אל תיקחו אותי ברצינות בשעה שכזאת...
הוא בטח ישמח
hilarious
ניתוח בהרדמה מלאה...אני מבינה שעברתם את זה בשלום.
ההרדמה עצמה קצת מפחידה,לא?
אני מבינה מתשובתך שאין בסיס לאמונה שבגיל כמה ימים ההחלמה מהירה יותר מאשר בגיל כמה חודשים,או שנים.
לפעמים אני חושבת מה יהיה אם הילד ירצה ברית כשיגדל קצת,אם ההליך הרפואי לא מסובך יותר...
מצד שני אני יודעת שהעורלה נפרדת מתישהו וזה יותר קל
גם שלא שמעתי על אף ילד שלם שרצה שיחתכו לו <רק עולים חדשים tongue >
ויודעת שהלחץ יהיה הרבה יותר מאסיבי כשעכשיו יש גם את הסיבה של האח השונה
איבי, אני מלתי את הבן השני שלי "כי הראשון כבר נימול" והיום אני מכה על חטא על המילה של שניהם ועל העדריות המטופשת הזו. אם יהיה לנו בן נוסף אני די בטוחה שלא אמול אותו.
מיצי, אין לי כוונה למול, זו לא הסיבה שלי אלא שלהם. כלומר, עוד לא דובר על זה אבל אני די בטוחה שזה יגיע. טוב, נתמודד. או שתהיה בת.
הולכת, ההרדמה די מפחידה וכך גם הניתוח... אלה היו ימים די קשים בשבילנו. אבל סך הכל זה ניתוח די קטן, יחסית לדברים איומים וקשים שאפשר לעבור (ככה ניחמתי את עצמי).
איבי, מזל טוב על ההריון!
הלחץ למילה מאסיבי גם כשהראשון זו בת, מניסיון. זה בכלל לא משנה.
תות_שדה‏, גם אני חשבתי שפתחתי את הדף הזהhilarious נראה שבכ"ז אני לא לבד.

ההורים שלי פשוט עצובים בעניין. כמו שהם עצובים בעוד כמה עניינים.

ההולכת_בדרכים‏ , פתאום נזכרתי שהיו גם תפרים אז כנראה ההחלמה כן יותר ארוכה מתינוק בן 8 ימים.
תודה לכל הכותבת.
אכן מרבים כבר שמעתי שבמשך הזמן הכעס נשכח והקשר עם הנכד והאהבה אליו גוברים. הלוואי וכך יהיה.
כרגע נוח לי פשוט לא להעלות את הנושא. לתת עוד כמה שבועות של "שקט". לסיים את ההריון הזה ברוגע ובשלווה.
ושאלוהים ישמור עלינו אחר כך.
לשאלתך ההולכת בדרכים - כן. יצרתי קשר ואף נפגשתי עם קבוצת הורים מקה"ל. וכן פגשתי המון לא נימולים בפרק הירדן. ואף כמה חברים פרטיים שלי שלא מלו. העניין הוא ש.. ההורם שלי לא.
האמת?? לפני שנים (25 ליתר דיוק.) בפעם היחידה שראיתי ברית ממש ממש מקרוב והזדעזעתי ממעמקי נפשי התמימה. נשבעתי שכשיגיע היום.. אעזוב את הארץ אם יהיה צורך. ובלבד שבני לא יעבור את החוויה המזויעה. גם אז כשבאמת האמנתי שכווולם מלים את ילדיהם. היה לי ברור שאני לא. וגם אם אהיה היחידה.
בן זוגי טוען שאני יוצאת לקרב מוקדם מידי. הוא טוען שאם אני אהיה רגועה גם הורי יהיו. אז מה שאני עושה.. אני פשוט מוציאה את כל פחדי וחששותי פה איתכם על הדפים. אחר כך "מקווה !! ) אהיה רגועה מול כל המלחיצים.
ושוב תודה לכותבות פה.
ורדה,אני יכולה לומר לך מהנסיון האישי שלי שדווקא עדיף לפעמים לנהל את כל השיחות והויכוחים לפני הלידה.מהסיבה הפשוטה שאחרי הלידה פשוט אין זמן וכוח לזה,את כל כולך נשאבת לטיפול בתינוק ובזמנך הפנוי המועט הדבר האחרון שבא לך לעשות זה להתווכח.
מה גם שההורמונים חוגגים וזה לא זמן הכי טוב ללחצים רגשיים...
נכון שיש הורים שלפני שזה ממש קורה לא מוכנים לדון בנושא בכלל,ואני לא יודעת אם זה המצב אצלך.
תראו הרעיון הזה לא חדש לי ,ויש לי שתי בנות ,כך שלא בדקתי לעומק.
אבל בואו ננסה להבין מה עומד אחרי המילה??.
למה בכלל היא קיימת? רפואית,דתית,אסטטית ואולי עוד סיבות .

מי יודעת?
ההורים שלי פשוט עצובים בעניין. כמו שהם עצובים בעוד כמה עניינים.

לוטם,
מותר לגריין?

זה משפט פשוט וגאוני (ופשוט גאוני, בעיני) שמסכם לפעמים את מה שיש.

אמא שלי "מריחה" ומציקה.
במשפטים כמו: "עד הברית הוא כבר יהיה בארץ" (אח שלי נוסע לחודש.. )
אח שלי לא יודע ולא מנחש את מין עוברי. אבל ליתר ביטחון כשביקשתי שיקדים לי את מתנת הלידה (שסיכמנו עליה כבר לפני שנים- מסרטת וידיאו ) לא התבלבל ומיד אמר. את תקבלי. אחרי הברית.
זהו. אני לומדת לא להגיב. מקסימום לחייך ולענות ב"טוב". ולא להיכנס לשום דיון בנושא. רק שבתוך תוכי עצוב לי שכל דבר (בעיקר במשפחות דתיות אולי?) נתון למחויבויות. שכשלא עומדים בהם מתפרש הדבר כמרדנות. (כשאני כל כך לא.)
_את תקבלי. אחרי הברית_
תנאים למתנה?
את ילדה קטנה, שאם את לא עושה מה שאחרים רוצים ממך אז מענישים אותך ולא נותנים לך את הקינוח?
יואו. אני הייתי אומרת: שונא מתנות יחיה.
(ממליצה בחום לקרוא מדוע זו עמדתו של אברהם בנוגע למתנות).
זהו. אני לומדת לא להגיב. מקסימום לחייך ולענות ב"טוב". ולא להיכנס לשום דיון בנושא. רק שבתוך תוכי עצוב לי שכל דבר (בעיקר במשפחות דתיות אולי?) נתון למחויבויות. שכשלא עומדים בהם מתפרש הדבר כמרדנות. (כשאני כל כך לא.)
טרם למדתי לא להגיב.
לא תאמינו, אבל מתנה לרך הנולד בדמות צ'ק (כמקובל במשפחה) קיבלנו רק משניים- מחמותי ומדודה שלי שנורא שמחה שאנחנו לא מלים את הרך הנולד. כל השאר לא נתנו (גם לא ביקשנו ולעולם לעולם לא נבקש!) כי "לא עשיתם ברית..".
שונא מתנות יחיהyes
כל השאר לא נתנו

וכאשר נולדה ביתך הם נתנו ?

גמנחנו לא קיבלנו שום מתנות - לא חתונה ולא ברית sad (וגם לא להתרת הנישואין...).
כבר כמה זמן בעלי ואני מהרהרים בסוגיית: "מה נעשה אם הילד הבא יהיה בן" (הוריו דתיים).
למול אותו אנו לא רוצים. לריב עם כל המשפחה אנו לא רוצים. אנו אוהבים אותם מאד והם אותנו אך לא למול אותו תהיה מבחינתם בגידה וסטירת לחי. נכון, זו בחירה שלהם איך להגיב ולהתנהג, אבל איך מונעים את ההרגשות הרעות האלה?!!
הצעתי לבעלי שאולי אני אתן להם בחירה: או
  • שלא נמול אותו
  • שאני גם אתנצר וגם לא נמול אותו
hilarious hilarious
שאני גם אתנצר וגם לא נמול אותו

אם בעלך יתאסלם, יהיו לכם 13 שנה לשבור את הראש.

גם אני עומדת נדהמת מול העובדה שחלק מההורים מרגישים ממש נבגדים מעניין הברית.
כמו שכתבה פלונית-כאילו נתנו להם סטירת לחי sad
ומה התינוק היה מרגיש אילו היינו עושים לו ברית? ומה אנחנו היינו מרגישים?
"מלחמת רגשות" ממש!
ואצלנו נתנו מתנות,אבל פחות ממה שהיינו מקבלים אם היינו עושים אירוע,ולא רצינו לעשות כדי לא לעמוד מול מטר של שאלות ותוכחות ועלבונות...וגם בגלל שיש להודות -אני לא חובבת אירועים גדולה,בטח לא אחרי לידה,למי יש כוח?!
ורציתי להוסיף ורדה,שלא רק במשפחות דתיות יש נתינה על תנאי...זה קשור להשקפת עולם אישית
לא לדתיות.וכן,זה מאוד עצוב sad...מאוד מבינה ללבך.
ורדה
גם אנחנו ויתרנו על המילה לבננו (ואני מאד שלמה עם ההחלטה גם היום 5 שנים אחרי)
הטעות שלנו היתה שלא סיפרנו על כך להורים מראש. התוצאה היתה שבימים שאחרי הלידה היתה סביבנו המולה גדולה, לחצים ומסעות שיכנוע שהיו, לדעתי, מיותרים *לי* מאד בימים הלא קלים שאחרי הלידה.
אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה הייתי מספרת על הכוונה הזו מראש ומתמודדת עם ההיסטריה והלחצים בתנאים נוחים יותר.
אצלנו ההסטריה נמשכה עוד כמה חודשים של "שיחות נפש" ונסיונות שיכנוע. היום הם כבר לא מתרגשים מזה אבל בהתחלה היה להם ולנו לא קל.

המלצה נוספת מצידי היא לא לזלזל ברגשותיהם. נכון, הם לא מחליטים לגבי המשפחה שלך, אבל הם ההורים שלך והאחים שלך ואת ומשפחתך חשובים להם. גם אם דעותיהם לא נראות לך אני ממליצה לך לשבת איתם בסבלנות ולהקשיב להם. הם ראויים למינימום הזה לדעתי. מצידם הם עושים מעשה חשוב ועקרוני ולכן תני להם את הכבוד המגיע להם (גם אם נדמה לך שהם לא מכבדים את דעתך או פוגעים בך)

רוצה להגיד שגם אני תומכת ברעיון של בקי.
זו גם הסיבה שדיברנו וממש "פירסמנו" את עניין ה"אין ברית" כשנועם נולד - כדי שעד שיגדל ויבין כבר תשכח ההמולה מסביב, ובאמת כך היה.
ברור לי שכשבני יוולד לא לא אסתיר את עניין ה"אין ברית" ואני כמוך סיגל חושבת שזה נכון מאוד מרגע הלידה לפרסם את העניין ככל האפשר כדי שעד שיגדל ויבין כבר תישכח ההמולה מסביב... חברה טובה שלי נהגה כך והעניין בהחלט מוכיח את עצמו. היילד אפילו גאה במעמדו ה"שלם" הוא מודע לכך שחבריו נחתכו ועליו הגנו. אני גם דוגלת בילדים שהולכים ערומים בכל מקום אפשרי. וכמובן שלא אסתיר. להפך. אני חושבת שזה מקנה לי (מעבר ליתרון הברור של בני) תחושה של אם יותר טובה. ובבוא היום העובדה תהיה ברורה וגלויה. אבל עכשיו.. בהריון הזה שכל כך יקר (בגיל 46.5 ועם הרבה צפיה וטיפולים ואחרי הריון שנפל ) אני כל כך רוצה לעבור את ההריון בשלום ועם רגשנות היתר שלי לא רוצה אפילו לדון בנושא עם משפחתי. (יש לי נטיה איומה להיכנס להסטריות ומלחמות עולם) יש לי עוד חודש וקצת לשקט. רוצה רק להיות רגועה וללדת בשלום. אחר כך.. אלוהים גדול. (אגב.. אלוהים באמת גדול. זה רק בני האדם שחושבים שהוא לא מספיק גדול מרגישים צורך לעשות תיקונים על יצירי כפיו שנולדים מושלמים. )
אני בהריון שלישי וכמו בקודמים אני לא יודעת (וגם לא משנה לי) מהו מין העובר.
שמחתי כשנולדו לי שתי בנות ולא הייתי צריכה להתמודד אם נושא הברית.
הורי שותפים לדעותי ותומכים בי שלא אעשה ברית מילה אם יהיה לי בן. (אבי כבר קורא לו בשם חיבה עָרַלֵ'ה happy )
חלק ממשפחת בן זוגי דתיים, כולל אמו, ויש לי חשש מתגובה חריפה מצידם. אני מתלבטת אם לדבר איתם על נושא זה לפני הלידה
(הם מצידם כבר מחכים לברית). ההתלבטות שלי בעיקר נובעת מכך שאני לא אדע עד הלידה את המין ואולי סערת רגשות תהיה מיותרת.
אשמח לקבל הצעות.
לפני מספר ימים נסעתי עם אמא של זוגתי באוטו והיא העלתה את הנושא של הברית, למקרה והילד הבא יהיה זכר. חייכתי אליה ואמרתי 'אין פה שום דיון ושום עניין. הנושא מבחינתנו סגור ואולי לא כל כך פתור אצלך'. מה שהפתיע אותי היה המקום שממנו יצאו הדברים האלו שלי.
לפני כן, עשיתי מהנושא הזה עניין יותר ממה שהוא בעצם. נהנתי מהשונות שלי (עלק שונות. כולה ברית. מי בכלל רואה את זה??) ונהנתי להטיח את השונות הזו, את העלק ייחודיות שלי בפניהם.
באותה שיחה באוטו פתאום הבנתי, שלא מעניין אותי להוכיח לאף אחד מהם כלום. מבחינתי הנושא סגור ולא ממקום נוקשה אלא ממקום שפשוט לא מעניין אותי לחזור על ויכוחים ישנים. מה שהפתיע יותר מכל היתה התגובה שקיבלתי בחזרה שהיתה שקולה לביטחון שלי - כבוד. (כי כאמור פשוט לא באתי לריב להוכיח להשוויץ לחלק ציונים להעביר סבטקסט של אני יותר טוב ממך ושאר רעות).

לסבים וסבתות שמאוד חשוב להם הנושא של הברית, כן הייתי מתגמש ועורך טקס כדי למלא צורך של קידוש, הבדלה, כניסה לעולם, אבל ללא סכינים.

תודה אל_דנטה‏.
וואו, ביטאת במדוייק את מחשבותיי.
בהחלט אשקול לערוך טקס ללא סכינים אם זה ישמח את המשפחה.
איכשהו נראה לי שהרעיון של טקס ללא חיתוך לא יתקבל בברכה...יכול אפילו להרגיש כמו "לעג לרש" עבורם. חמותי ממש לא רצתה שום מסיבה אצלה לאור "הבושה הגדולה" sad
<כמובן אם זה חשוב לכם כהורים אז כל זה לא משנה>
נעמי,אולי בכל זאת שווה לברר את מין העובר לפני הלידה? <מזל טוב על ההריון flower >
לא מעניין אותי להוכיח לאף אחד מהם כלום. מבחינתי הנושא סגור ולא ממקום נוקשה אלא ממקום שפשוט לא מעניין אותי לחזור על ויכוחים ישנים. מה שהפתיע יותר מכל היתה התגובה שקיבלתי בחזרה שהיתה שקולה לביטחון שלי - כבוד. (כי כאמור פשוט לא באתי לריב להוכיח להשוויץ לחלק ציונים להעביר סבטקסט של אני יותר טוב ממך ושאר רעות).

yes
כשאנחנו באים ממקום שבו אנחנו שלמים עם ההחלטות שלנו, ואנחנו גם לא מנסים לשכנע אף אחד בצדקת דרכנו אלא פשוט מספרים על ההחלטה - זה מגדיל את הסיכוי שהדברים יתקבלו כמו ש-אל_דנטה‏ סיפר, ב-_כבוד_.
הכבוד שאנחנו מקבלים ממאזינינו מושפע גם מהכבוד שאנחנו רוחשים לתפישות שלנו עצמנו. מהכבוד שאנו רוחשים לעצמנו ולהחלטותינו.
בנוסף, כדי למנוע פתח לדיון, כדאי לציין את הכבוד שאנו רוחשים לרגשות הצד השני. מבלי לנסות לשכנע, מבלי לחשוש שמא נשתכנע, פשוט לתת מקום לקושי ולתחושות של שותפינו לשיחה.

ורדה,
<אהלן happy>
לא קראתי בעיון את כל הדף אלא רק עברתי על רובו, אז אם אני אחזור כרגע על רעיון שעלה קודם את מוזמנת למחוק.
רציתי להציע לך לשקול לפתוח מול ההורים את נושא מן העובר והאי-מילה עוד לפני הלידה.
לא שאני בטוחה שזה רעיון יותר טוב בהכרח, פשוט רציתי להצביע על כך שהימים אחרי לידה הם ימים עמוסים מאוד רגשית ואינטנסיביים, כך שאני לא יודעת אם יהיה לך נוח להתמודד עם הקושי הזה דווקא אז.
רק נקודה למחשבה.

וכאשר נולדה ביתך הם נתנו ?
כן, צ'קים נאים למרות שלא עשינו ארוע...
לא קראתי בעיון את כל הדף אלא רק עברתי על רובו, אז אם אני אחזור כרגע על רעיון שעלה קודם את מוזמנת למחוק.
רציתי להציע לך לשקול לפתוח מול ההורים את נושא מן העובר והאי-מילה עוד לפני הלידה.
לא שאני בטוחה שזה רעיון יותר טוב בהכרח, פשוט רציתי להצביע על כך שהימים אחרי לידה הם ימים עמוסים מאוד רגשית ואינטנסיביים, כך שאני לא יודעת אם יהיה לך נוח להתמודד עם הקושי הזה דווקא אז.
רק נקודה למחשבה.

מצטרפת למחשבה:
חוץ מזה אצלנו כשעוד לא סיפרנו בהריון זה גרר הרבה מאד מאמץ נפשי מצידנו לא לספר... היו כל מיני הערות בנושא ובסוף החלטנו שאנחנו מספרים עוד בהריון כדי לא להתמודד עם כל סערת הרגשות אחרי.. כשאני אהיה בסערת רגשות מהלידה ויש בבית עוד גדולה שתצטרך יחס..
אז כן סיפרנו לפני הלידה ולא היה קל.. אפילו קשה מדא.. אבל עד הלידה הסערה שככה וקיבלנו את העזרה שהיינו צריכים.
ויכולתי לעבור את סוף ההריון בשקט וללא מתח נפשי של מה יהיה אחרי הליהד כשנספר..

איכשהו נראה לי שהרעיון של טקס ללא חיתוך לא יתקבל בברכה...
אנחנו עשינו אירוע חודש לאחר הלידה. היום זה מקובל לחלק את המילה עצמה לאירועי רק למשפחה המאד קרובה ולאירוע אח"כ לכולם.
וזה מה שההורים לשלי אמרו כתירוץ למיש לא רצו לדון איתו בנושא - הם פשוט אמרו שעשינו את הברית בבי"ח.
בהתחלה זה מדא הפריע לי שהם מסתירים את האי מילה. אבל אחרי כמה דיונים עם עצמי ועם אנשים אחרים - הגעתי למסקנה שאם זו דרך ההתמודדות שלהם סבבה....
וגם לי לא תמיד נוח מול כל אחד להתחיל לדון בנושא [למשל האשה מהתור בבנק שאמרה שיש לי ילד יפה ושאלה איך הייתה הברית..]
ולכן קיבלתי את דרכם..
והאירוע עבר בלי שאף אחד שאל אותנו אפילו שאלה אחת על הברית למרותש חשבתי שישאלו..

חשבתי על עוד רעיון- קצת ילדותי אולי, אבל אולי יכול לעזור (כל זה כשאני מתחבטת לבד באיזו שיטה לנקוט)
לבנות את זה לאט לאט.
בהתחלה להגיד כמה את חוששת מעניין הברית, שזה מדיר שינה מעינייך, שאת בוכה בגלל זה בלילות ואפילו שקלת ללכת ליעוץ פסיכולוגי/היפנוטי (משהו שעולה הרבה כסף) על מנת להתמודד עם הקשיים שזה מעלה בך ואפילו לדבר על כך ארוכות. על התחושות שזה מעלה בך על הפחדים שלך מול כל מיש מוכן לשמוע שזה יהיה ברקע של השיחה כל הזמן!
אח"כ אולי להציג להם כמה מחקרים רפואיים על בריתות והסכנות שלהם. בעיקר נגד.
אח"כ "אוי במקרה פגשתי אתמול אשה אחת בבנק, היא החליפה לבן שלה חיתול וראיתי שהוא לא נימול- שאלתי אותה על כך וכו'... זה אפילו לא נראה כל כך גרוע כמו שחשבתי" ולזרוק את זה כל הזמן מהזוית האישית שלך. לבסוף אולי להגיע למסקנה אישית לכאורה אשר אין בה התלבטות אלא השלמה שככה אתם מתכוונים לעשות וזה הכל.בקיצור לבנות את זה לאט לאט. יצא לי ארוך-סליחה
גם אנחנו עשינו אירוע המוני חודש ומשהו אחרי הלידה.
באולם, עם אוכל ומלצרים.
על ההזמנות כתבנו שהברית נערכה בחיק המשפחה מצומצמת. כן, ככה בלי בושה. שיקרנו בלי להניד עפעף. כאילו מה? מישהו נפגע מזה? ככה לא נשאלו שאלות מיותרות וכולם היו מרוצים.
הרי בין כה וכה מי שידע על ה "בושה" לא ממש שש לשתף את כלל הציבור במידע בחסוי.

<בקי מאמינה שיש דברים ששוה לשקר בשבילם>

לבשמת_א?

"(ממליצה בחום לקרוא מדוע זו עמדתו של אברהם בנוגע למתנות)"
באותה הזדמנות כשאתם שם גם אני ממליץ בחום לראות באיזה גיל נימול אברהם ומי מל אותו.

שאול, מה הקשר?
(אברהם מל את עצמו, בגיל תשעים ותשע)
הסיבה שאברהם שנא מתנות היא, מפני שהן קושרות אותו. מפני שיש להן מחיר יקר מאוד: במוקדם או במאוחר, הוא ימצא את עצמו משלם על "מתנה" בלחץ לעשות דברים שהוא לא רוצה בהם מפני שמי שהוא הופך להיות בעל חוב של מי שנתן לו "מתנה".
משום מה הנושא הוסט כאן ל"מתנות" ממש לא לזה התכוונתי כשפתחתי את הדף ולא לזה התכוונתי כשכתבתי על המתנה המותנית של אחי. זה שולי לחלוטין. התכוונתי רק להדגיש איך כל דבר מתקשר אצל המשפחה שלי ל"אחרי הברית"
אגב לשאלת אברהם אבינו.. אני חושבת שברית אמיתית יכולה להתקיים רק בין שני בעלי הברית. במקרה הזה בין אברהם לאלוהיו. לא מבינה איך מזה הסיקו למול תינוקות בלי לקבל את רשותם. איך מכניסים מישהו לברית כשאין לו בכלל דיעה בקשר אליה. איזה מין ברית היא זו?? ובכלל... אם נחזור לנושא הדף - מה לסבא של הרך הנולד להתערב לו בבריתות שהוא כורת??
אגב.. בגיל תשעים לא אמנע מבני למול את עצמו אם יחליט שזה רצונו !
הלידה של התינוק שלי מתקרבת. יש לנו להיות בגוף אחד עוד בין שבוע לשלושה. ואני לא שקטה.
אבא שלי הוא אדם הידוע בשלוות הנפש שלו. בדרך כלל מעולם לא ממש התערב בחיי. תקופת ילדותי בבית הורי זכורה לי מול אמא היסטרית ואבא בצל.
אבל בפעמים הבודדות שבהן אבא שלי כן מגיב הוא קיצוני.
פעם היו לי קשרים ידידותיים עם חבורה של עובדים זרים ואבא שלי מהר לידע אותי (בשיא השלווה..) שאם אקשור את חיי ללא יהודי הוא ישב עלי שבעה ויתעלם מקיומי.
שנים אחר כך כשקשרתי את חיי ליהודי כשר למהדרין אך התחלתי בטיפולי פוריות כשאנני נשואה הודיע לי הוא שאני מסבה לו יסורי נפש ובשיחה שערכתי עם אימי על הנושא הוא פשוט הודיע שאין ילדים ללא חופה וקידושין ויצא מהחדר שבו דיברנו. ובמשך שבועות הוא די התעלם ממני.
אמא שלי מנגנת על מצפוני (בנושא החתונה) כשהיא מדגישה ללא הרף "לאבא יש לב חלש" כך נהגה מאז ומעולם על כל דבר שעשיתי שלא עלה בקנה אחד על דיעותיהם.
הברית הזו שלא אעשה הולכת לגרום הרבה קושי להורי. הרבה כאב. הרבה אכזבה. דבר שאני כל כך לא רוצה לגרום. עוברים לי סרטים נורא עצובים בראש. "הלב של אבא שלי" באמת שחבל יהיה לי אם יקרה לו משהו. ויש לי הרגשה די רעה בעניין. הוא חיי בסביבה דתית שם חיים לפי מודל קבוע וברור. אם אחרוג יראה הוא (ממש לא לפי הבנתי) את חיי ככשלונו האישי. אני יודעת שהולך להיות קשה. אני חוששת שהולך להיות עצוב.
אני מחוייבת רק !!! לתינוק שבביטני ונחושה לדאוג לשלומו לפני שלום כל השאר.
זקוקה לתמיכתכם !!! ואם יש מישהו שבאמת בא מביית דתי. ממש דתי. ולא עשה ברית לבנו אשמח אם יצור איתי קשר. כאן או בדף על שמי. מודה למי שתמך עד כאן. הלחץ מתהדק.. אני זקוקה לכם.
האם יש להורייך עוד נכדים?
כשנולד תינוק פתאום כולם נהיים נורא רגישים כאלה, עולים כל מני דברים עדינים ויש לכולם הורמונים, וזה מצב חדש, מאד מרגש, ורגשני. והרבה דברים מקבלים חשיבות שאינה בפרופורציה הרגילה שלהם (כתבתי בטעות קודם "הפרופורציה הרגישה שלהם...). גם השמחה וההתרגשות וגם הרגישויות...
אז אני לא ממש יודעת מה להגיד. מצד אחד מרגישה שאת מבקשת טיפים, ומצד שני, מרגישה מדברייך שאת לא רוצה לומר קודם...
רוצה לחזק את ידייך בכל אשר תחליטי, ולהציע שלפעמים תגובות חזקות עולות דווקא כאשר יש הגנות מאד חזקות כנגד משהו.
יתכן שזה מאד מאיים על חלק מהאנשים לנהוג באופן "שונה", ולכן התגובות בהתאם. ודווקא כאן יש לך מקום ריפויי - לא שזה התפקיד שלך... לקבל את הלגיטימיות של זה שזה מאיים עליהם, לקבל את זה כלגיטימי שזה קשה להם... ברוך, בהבנה. את לוקחת אותם למקומות שהם לא בחרו להיות בהם...
היות ומדברייך עולים חששות לגבי תגובת הורייך, אולי כדאי לדפדף מעט בדף תפישות_שבי‏, ובמיוחד את דברי אורנה שיפרון על הפחד.
מרגישה שזה יצא לא ברור כל כך, אך חייבת לסיים ללא אפשרות לערוך דברי מספיק...
בהצלחה!
תמרול_ה‏ דיפדפתי. תודה. זה נכון.
גם בן זוגי טוען שאני מוכנה לקרב לפני שבכלל מכריזים על הקרב. אבל גם ה"תפישות שבי" וגם ההכרות המעמיקה עם הורי מביאים אותי למסקנות עצובות ביותר.
והלוואי שאני טועה.
והלוואי שאני טועה.
בהצלחה flower
_הברית הזו שלא אעשה הולכת לגרום הרבה קושי להורי. הרבה כאב. הרבה אכזבה. דבר שאני כל כך לא רוצה לגרום_
עולה לי רק דבר אחד: זה תסריט מוכר אצלכם. זו לא הפעם הראשונה שאת חיה את חייך ללא התחשבות בדעתם. בכל פעם הם מחו בצורה חריפה, ולבסוף השלימו עם המצב.
אולי את יכולה לחשוב (רק את יודעת), אם הברית אכן עלולה להיות "הקש ששבר את גב הגמל", או שהיא עוד פרק במסכת שלכם, מסכת שתימשך בצורה המוכרת.
" קומה" - בוודאי שאני חיה את חיי ללא התחשבות בדעתם בתחומים מסוימים. אם לא הייתי נוהגת כך הייתי היום נשואה מגיל 18 לגבר הדוחה שהם כל כך רצו שאנשא לו. היתי היום עם שביס על ראשי. שומרת מצוות אדוקה. לבושת שמלות על פי טעמה של אמי.. עובדת במקצוע שהם כל כך רצו בשבילי. וחיה בדיוק איפה שהם חלמו שאחיה. ובאופן שבו הם רצו. במקרה של משפחתי גם אוכלת בדיוק את מה שהם חושבים שבריא. (גם אם הדיעה משתנה מפעם לפעם וגם אם דעתם מוטעית פה ושם.. )
את דעתם אני מכבדת מאוד ולא פוגעת באופן מכוון. ברור לי שאין לי שליטה על רצונם להיפגע מדברים שאני עושה מכיוון שגם הם וגם אני אנשים בוגרים אני מניחה שכל אחד צריך לחיות את חייו ולכבד את דרכו של האחר. אך הפירוש למילה "לכבד" איננו לעשות בדיוק כל מה שהם חושבים כנכון. רק חסר דעת עושה באופן שרירותי את דעתם של אחרים.
אז במקומות שבהם אני לא רואה את דרך הפשרה אכן. אני עושה את מה שאני מאמינה ללא התחשבות בדיעה של איש. ומודעת לצערי הגדול לכאב שזה יוצר. להם ולי.
תני להם לקרוא את הדף הזה.תשכחי אותו שם בטעות...
ורדה יקרה,אני ממש מורידה בפנייך את הכובע לנוכח הסבלנות שאת מגלה כלפי הורייך.
אני מזמן הייתי מתרחקת וכועסת על התנהגויות לא מכבדות מהסוג שתארת.
נראה לי שאין מוצא אחר אלא לעשות מה שאת רואה לנכון,וכל עוד יש בך את היכולת להכיל גם את התגובה שלהם,תהא אשר תהא.
האם את חוששת מניתוק הקשר איתם ?
סוגיה כזו בדרך כלל מעלה קשיים ביחסים שהיו שם גם קודם,פשוט זה עולה בעוצמה שאי אפשר להתעלם ממנה.
אני מקווה שהתגובה החריפה הצפויה תעלה ותרד בחזרה,ושתצליחי לשמור על יחסים טובים איתם בטווח הארוך.זה לא רק בשליטתך כמובן.
אני קוראת את הכאב והדאגה שלך אליהם ומבינה אותך.
את עושה מה שאת יכולה כדי לכבדם ונקווה שזה יספיק.
תקבלי את הכאב שלהם כמו שאת מקבלת ומכילה את שאר ההתנהגויות שלהם.
כנראה שאין דרך לעקוף את זה.
בהצלחה!
מזל טוב לורדה ומאיר על אור baby
המון אושר ואהבה heart
ורדה,מזל טוב. מקווה שהכל יעבור כמה שיותר חלק. בלי עימותים מיותרים. בכל מקרה אנחנו כאן לשמוע ולתמוך heart
מזל טוב balloons baby
בהצלחה flower
מזל טוב ורדה. ברוך הבא אור baby
איתך flower
מזל טוב להולדת אורhotbaby
מזל טוב ורדה!
baby present heart
ובהצלחה בדרך hug
ורדה בלי להכיר את הרקע שממנו את באה או אותך, רציתי רק לספר לך על הלבטים שהיו לי.
ילדתי בן מושלם לפני שלושה וחצי חודשים ובמובן מסויים היה ברור לי שאין ברית ולא אכפת לי מה יגידו כולם. רק דבר אחד גרם לי לעשות ברית - יש לי אח חורג שעלה לארץ כשהיה בן שבע וכמובן שלא היה נימול. בסביבות גיל תשע הוא ביקש ברית וזו היתה חויה שהיתה לו מאוד קשה, אבל מה שלחץ חברתי יכול לעשות לילד...
תחשבי איפה ועם מה בנך יצטרך להתמודד במוקדם או במאוחר

בברית בכיתי המון וסבלתי וגם התינוק שלי לא שמח במיוחד אבל בסוף הכל נגמר.

לורדה
מזל טוב להולדת הבן. baby balloons .
שתצליחו בכל דרך שתבחרו. כן/לא ברית.
וכל החלטה תתקבל בקלות ובאהבה ע"י כולם.
אבל מה שלחץ חברתי יכול לעשות לילד...

לפני כמה שנים זה קרה?
הדברים משתנים. הלחץ החברתי למילה הולך וקטן. יש מדור (נגד) ברית מילה בתפוז שלכל ההורים הגולשים יש אפשרות להיכנס אליו.
יש הרבה יותר לא-נימולים.

חוץ מזה, עולים חדשים ומהגרים בכלל נתונים להרבה יותר לחצים מאשר ילידי הארץ. כך שלילד עולה חדש הרבה יותר קשה להיות לא-נימול מאשר לילד ישראלי. האם יכול להיות שאחיך סבל באופן כללי מהשונות שלו, והעורלה היתה רק עוד תירוץ ללגלג עליו?

תמרוש, יכול להיות שאת צודקת לחלוטין, אני חיה במקום שבו אני בטוחה שתהיה סיבה למסיבה, ולכן אמרתי לורדה לחשוב עם מה הילד שלה יצתרך להתמודד. אולי היא תגיע למסקנה שונה משלי.
ההחלטה כן לעשות ברית היתה לי מאוד קשה ולכן כתבתי את מה שכתבתי.
ויני_הפו? , רופא הילדים שלנו סיפר שאחוז יפה מהמטופלים שלו הם שלמים.
פעם הלחץ החברתי היה גדול כי היו מעט לא נימולים. היום- יש מקומות שהשלמים הם הרוב. למשל ב מפגשים_באופן_טבעי? , נסי את המפגש הקרוב, למשלhilarious
אני חיה במקום שכשנולד הבן שלי (היום בן כמעט 7) הוא היה היחיד שלא עבר ברית בכל אזור המועצה המקומית שלנו (שזה מקום קטן וכולם מכירים את כולם).
היום יש עוד 2, או 3 כאלה, אבל אנחנו לא חוינו שום לחץ חברתי, ולא התמודדנו עם שום דבר חריג.
אני חייבת לציין שהבן שלי היה מסתובב ערום כשהיה קטן - ככה שגם מי שלא ידע - ראה...
ושהוא גם מקובל ואהוב על הילדים והילדות (...) פה בישוב ובביה"ס.
נראה לי שיותר ויותר אנחנו מגלים ש-חריג בחברה- זה רק "מיתוס" .
תודה לכל המברכים פה. סיגל_ל‏ - תודה שיידעת את כולם. אני זקוקה לכל מילה שמופיעה פה ועוזרת לי להרמת המורל. הורים שלי כועסים. רוגזים. אבא שלי כבר הודיע לי שאם אני לא רוצה להכאיב לבן שלי יומיים הוא (אבא שלי ) ימות (מבושה ומצער) ויכאב לי כל החיים.
שמעתי מילים עצובות. שמעתי אבא שמגיע לשפל. שמעתי הורים מאוכזבים. שמעתי אותי שבוכה משמחה ומצער. מזילה דמעות של אושר על הולדת בני המתוק לי כל כך ובו בזמן מזילה דמעות של בדידות וניכור מהורים. שמחה ועצובה. מרוגשת ומרוגזת. אוהבת ומאוכזבת. והכל בדיוק כשמציפים להם ההורמונים. והגוף עוד כואב והתינוק עוד חדש והתחושות עוד זרות ולא בדיוק יודעים מה לעשות (מתי ישנים מתי???) והכל מרגש ומתיש ובדיוק בדיוק בזמן הזה הורים שלא תומכים מפריעים. מציקים. מאיימים עלי בדברים שאינני מוכנה בכלל לקחת על עצמי.
עניתי לאבא שלי שיהיה לי חבל אם הוא ימות כי הוא אבא שלי. אבל לא אקח את מותו על אחריותי. כן אקח את שמירתו של ילדי על אחריותי. התחיבתי לו עוד לפני שיצרתי אותו שאגן עליו כל חיי. אגן עליו ללא שום שיקול אחר מלבד טובתו האישית.
אמרתי לאבא שלי שכאדם בוגר אני מצפה ממנו שיטפל בעצמו וידאג לעצמו אם חייו חשובים לו. לא אפגע בבני למען אף אחד ושום דבר.
ביקשו ממני לא לספר במשפחה. לא לספר לשכנים. אני לא אספר. אבל גם לא אשקר. ולא אסתיר את בני כשיגדל ויראה ויספר מה שירצה למי שירצה. שונאת סודות. לא מאמינה שאפשר. לא מאמינה שכדאי. גאה שמגנה על ילדי. בכל החלפת חיתול כשאני רואה את הגוף הורדרד העדין. רואה את מה שברא אלוהים בשלמות כל כך יפה. רואה ולא מבינה איך אפשר בכלל לפצוע. איך אפשר בכלל לפגוע כך בגוף התמים הזה. איך אפשר לבגוד ביצור שכל אמונו וכל בטחונו זה בהוריו. איך אפשר לחתוך????????
אם אבא שלי ימות יהיה לי עצוב.
אם המשפחה שלי לא תרצה את קרבתי יהיה לי עצוב.
אבל אם אפגע בבן שלי לעולם לעולם לא אסלח לעצמי ויתכן שגם הוא לא.
ולפעמים בסיוטים שלי... חוטפים לי אותו. חותכים לי אותו...
רוצה לא לעזוב אותו לעולם. מרגישה שרוצה לגונן עליו ואני לבד. לבד מול כל כך הרבה שמציקים. "למה את עושה לו את זה?" "למה את עושה את זה להורים שלך?" פתאום אני מחפשת לא נימולים בסביבה הקרובה שלי פה בבית הזמני שלי בקרית אתא. ולא מוצאת. בטיפת חלב לא מכירים אף תינוק לא נימול. פתאום אני כל כך לבד. רק אני והתינוק שלי. ומולינו כל השאר ואין לי אף אחד שמבין.
ורדה שלום
גם אני לא חתכתי לבן שלי את הזין בגיל 8 ימים (אסור לקרוא לזה ברית כי זו פשוט פציעה מכוונת של תינוק), כי זו התעללות, ובחיים אני לא אפגע ככה בבן שלי. היום הוא בן שנתיים וחצי.
כל הכבוד לך על הנחישות והעמידה מול העיוורון. אנשים לאט לאט פוקחים את עיניהם, אבל זה לוקח זמן.
חריגויות יש אינסוף, ומשנה כמה אהבה וקבלה הילד מקבל מההורים, שאיתה יוכל לעמוד מול כל דבר.
הבן שלך לא צריך שיהיו באזור שאתם גרים עוד לא נימולים, הוא פשוט צריך שיאהבו אותו ללא שום תנאי ועם השאר הוא יסתדר בקלות.
מנסיון אני אומר לך שזה בכלל לא צריך להיות על סדר היום, (שהוא לא נימול), צריך לשחרר את זה לגמרי, ברגע שמבחינתך זה רגיל, גם הסביבה מקבלת את זה. אם אתה חושש, הסביבה מרימה גבה. פשוט תני לזה להיות.
בקשר להורים, כשבני נולד ההורים של זוגתי (מסורתיים) הגיעו אלינו וניסו לשכנע אותנו לחתוך (אנחנו גם לא התחתנו כך שזו מכה שניה מבחינתם). אני הבהרתי להם שאין על מה לדבר בכלל ושזו החלטה שלנו ושאני לא לוקח אחריות על זה שזה לא מוצא חן בעיניהם. האבא לא הפסיק עד שפתאום הבנתי שמה שהוא צריך זה שיבינו את הכאב שלו. ובאותו רגע הבנתי את הכאב שלו ואמרתי לו שאני מבין את הכאב שלו אבל אנחנו החלטנו ככה וככה זה יהיה. באותו רגע נפסקו נסיונות השיכנוע. וכיום הבן שלי מסתובב ערום בבית שלהם ללא שום בעייה נראית לעין.
אגב ההורים שלי לא עשו שום עניינים.
תהי חזקה וצריך להכנס לפרופורציות - העולם לא עומד על חתיכת העור הזאת, זה דבר כזה פעוט מול החיים.
אם יש לך שאלות את מוזמנת
דרור
אגב אנחנו גרים בפרדס חנה
קישור | העבר | מחק ''צפונית'' (10.12.2005 00:00):
ורדה, קודם כל המון המון מזל טוב! flower
ממש ריגש אותי מה שכתבת וכל כך נכון בעייני :"עניתי לאבא שלי שיהיה לי חבל אם הוא ימות כי הוא אבא שלי. אבל לא אקח את מותו על אחריותי. כן אקח את שמירתו של ילדי על אחריותי. התחיבתי לו עוד לפני שיצרתי אותו שאגן עליו כל חיי. אגן עליו ללא שום שיקול אחר מלבד טובתו האישית."
אני לא מבית דתי ובכל זאת כשהודעתי (בהריון...) שאני לא מתכוונת להתחתן כמעט ועשו עלי חרם, אבא שלי אמר לי ש"זה מה שמבדיל אותנו מחיות"... ושאר שטויות ואפילו כשהתרצתי והסכמתי לחתונה רפורמית הם הזדעזעו, ולבסוף החלטתי שהקשר עם הורי (והורי אישי) יותר חשוב לי מהעקרונות ונישאנו כדת משה וישראל.
אבל כאן כמובן זה סיפור אחר לחלוטין. לא מדובר כאן בעקרון בלבד, כי אם בגופו של היקר לך מכל , משהו שבלתי ניתן לשינוי (אפשר להתגרש אך לא להחזיר אבר שנימול...), וזה אפילו לא גופך שלך שיש לך הזכות להחליט עליו החלטות כבדות שכאלו!
אני מלתי את בני כמעט ללא מחשבה יתרה, אך מייד לאחר הברית, התחרטתי! האשמתי את עצמי, "איזו אמא רעה אני, איך עוללתי למתוק את הסבל הזה, ולמה? בגלל נורמה דתית? ואני בכלל לא דתיה!!!" הקטן סבל כ-3 שבועות והיום האבר קצת עקום (לא יודעת אם זה בגלל הברית כי גם לפני כן ההשתנה נטתה לצד (כמו האבר) אך המילה רק הבליטה יותר) ואני מאשימה את עצמי!
אני מציעה לך להיות חזקה והחלטית, לעמוד על שלך ולנסות לתת לדברים לשקוע, ונראה לי שעם הזמן הם יתרגלו ויבינו שמה שחשוב כאן זה הנכד ולא האיבר!
כל כך מבינה לליבך,
מוסרת לך הרבה כח ואהבה
עוד משהו קטן
הלחץ המשפחתי בעיני הוא דבר כלכך אגואיסטי
אל תסכימי למניפולציות האלו.
כל מי שאומר לך משהו, אומר את זה ממקום אגואיסטי, שבו הוא צריך שאת תחתכי לבן שלך חלק מהגוף המושלם שלו, כדי שזה יסתדר לאותו אדם עם הזהות שלו כפי שהוא מציג אותה לעצמו ולסביבה. אין דבר אנוכי מזה.
אל תתני לזה
את גם יכולה לעבור מקום מגורים לאזור יותר תומך, כי כמו שזה נשמע אין לך שם תמיכה. ומה שצריך כשיש תינוק חדש זה הרבה מאוד תמיכה.
את מוזמנת לפרדס חנה, כאן יש מכל וכל והרבה תמיכה ומפגשי אמהות והורים וכדומה. (וגם הרבה לא נימולים, בעצם זה לא משנה)
דרור
ורדה יקרה
המון מזל טוב לך, לבן זוגך ולתינוק על כך שיש לכם אחד את השני.
ליבי איתך,
אני שירה בת זוג של דרור שכתב לך למעלה.
ניראה לי מהסיפורים שלך שאנחנו באות ממשפחות ככה דיי דומות(אצלי מסורתיים לא דתיים),
אבל אבא מרוקאי עם לב חלש.
לאורך כל חיי (וחיי חמשת אחי) ניסו להניע אותנו לפעול כך או כך על ידי הפעלת מניפולציות ריגשיות.
גם אבא שלי האשים את אחותי שסיבת ניתוח המעקפים שלו היא בגלל נישואיה לגיור.
ולעיניינינו...
כמו שדרור כתב לך, אנחנו לא מלנו את בנינו והורי ידעו על כך עוד לפני שניכנסתי להריון.
כשהבינו שאנחנו לא הולכים להינשא, פתחתי בפניהם שמבחינתי אני לא יהודיה.

אני אדם בעולם ושאין לי צורך באישור (תעודת נישואין) מאף אחד למיזוג שלי עם אהבת חיי.
אז, נשאלה השאלה "ואם יהיה לכם בן? לא תמלו אותו?" ... "לא!" ענינו.
אבל אני מודה שכשניכנסתי להריון פחדתי שיהיה לי בן. שרק לא יגיד לי הרופא שיש לי בן. והנה יש לנו בן.
לקח לי כמה ימים להבין, לקבל אותו, הייתי מאוכזבת, לא רציתי לעמוד בניסיון הזה מול הורי והמישפחה.
כשנודע לנו שיש בעיה עם החלבון העוברי והחלטנו לא לעשות מי שפיר, ועד הלידה לא ידענו מה שלום התינוק
כל עיניין הברית קיבל פרופורציות. רק איחלנו לתינוק בריא.
וכך היה, נולד לנו ילד בריא ומקסים בתודה ענקית ליקום.
הורי הגיעו מירושלים שלושה ימים אחרי הלידה, לזכרון יעקב לביקור...ביקור הנכד שנולד, לא? לא!
זה היה ביקור, "איך את עושה לנו את זה?" באו לפני שיסתימו להם שמונה ימים, כדי שיהיה זמן לשכנע אותנו.
אני, פצועה וחבולה מהלידה, כמה ימים ללא שינה, ילד שלא מצילח לינוק ולאכול, ההורמונים משתוללים.
במקום לקבל את תמיכת הורי ועזרה, בנקודת החיים הכל כך חדשה לי הייתי אני צריכה לתמוך בהם, בקושי שלהם.
אני מודה, לא עמדתי בזה, עלה לי החום. ביקשתי מהם ללכת. לקחתי את יונתן לחדר והסתגרתי בו.
והשארתי את העיניינים לדרור.
כמו שדרור סיפר, עם הזמן הם נאלצו לקבל. ואני חושבת שכשאת בטוחה בעצמך וקשובה לאמת שלך, אין ברירה לקבל אותך כמו שאת.
אני מאמינה שכל נשמה בוחרת לה הורים שדרכם תעבור את השיעור הכי מדוייק לה.
וכל ילד הוא השיעור הכי מדוייק עבור ההורה.
לאבא שלך יש לב חלש. הנה יש לו הזדמנות לפתוח אותו ולרכך אותו ולחזק אותו...בזכותך ובזכות מה שאת מביאה לעולמו. אהבה ללא תנאי והקשבה פנימית.
לי יש תחושת ניכור גדולה מהמשפחה שלי, כאילו אנחנו חיים בשני עולמות שונים.
אבל, מצאתי לי סביבה וחברים ומשפחה של בן זוגי שהם בשבילי משפחה ותמיכה .
בדרך כלל יותר קל לגדול בחברה תומכת ואז כשאת כבר יודעת "מי את" יותר קשה להזיז אותך מהמרכז שלך.

אני מאחלת לך,
שתוכלי להתפקס על מה שחשוב, על הדבר המדהים שנוצר ממך...וכל הדברים המדהימים שהוא ימשיך להוציא ממך.
באהבה.
חייבת לסיים בציטוט:
" ...ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד." (נלסון מנדלה)
באהבה
שירה

ורדה, מאחלת לך המון הצלחה ואושר!
גמני רוצה לחזק את ידייך, מההתחלה נשמעת לי מאד אמיצה ובטוחה בדרכך וקראתי בשקיקה את דברייך. ממש חיכיתי לשמוע את העדכון שאחרי הלידה והנה זה בא...
טוב, ידעת שזה יהיה קשה ומשפחתך, ידעת שהם לא יבינו ולא יתמכו ובכ"ז זה כ"כ קשה להיות בתוך כל זה...עם כל ההורמונים המשתוללים, כפי שתארת...
נראה לי שזה זמן טוב להתמקד באלו שכן תומכים, או מבינים, או מקבלים. כמו בנזוגך- אגב, איך משפחתו?- חברים ואולי גם ליצור קשר עם קה"ל. בטח תוכלי למצוא שם תמיכה ממי שכבר עבר את זה.
אנחנו נמצאים בתקופה של לפני- עוד בהריון, עוד לא מחליטים רשמית. בעצם, בנזוגי עוד לא החליט, אני יודעת מה הייתי רוצה שיהיה (לא ברית, כמובן!). אני מכבדת את דרכו ואת תהיותיו ואת השאלות שהוא מעלה לעצמו ובכ"ז...זה קשה לי. את מבינה1
גמני חשבתי לחכות עם השיחה הזו עם ההורים עד אחרי הלידה, כי אני מתארת לעצמי מה תהיינה התגובות ואבא שלי הפתיע אותי ויזם שיחה בנושא. ואבא שלי ממש אינו יוזם שיחות ובטח שלא בנושאים כאלו....
אז לא היו שם הפתעות בנוגע לאיך שהבוא מרגיש בנושא, אבל בגלל שהוא העלה את זה אני מרגישה לגיטימציה לדבר על זה ולפתוח את הנושא וזה מרגיש לי כ"כ חשוב!
קחי לך את הזמן (וגם להם) להתרגל לרעיון ול baby ברור שיהיו איומים ונסיונות מניפולציה וכו'. אבל מאידך יש גם את הילד והוא יעשה את עבודתו בדרכו אל ליבם hot
דאגי לטפל בעצמך עכשיו, זה הכי חשוב!
ורדה,את מדהימה בעיני!
אני מאוד מזדהה עם דברים שכתבת ושכתבו לך,ורק מוסיפה hug גדול
לפעמים באמת קשה להבין אנשים...
מאחלת לך שתמצאי את הכוח שאת זקוקה לו במשפחתך החדשה,הגרעינית,הנפלאה flower

ורד_לב‏ -מזל טוב על ההריון! balloons

נקרעת בין חיתולים.. אמבטיה.. האכלה.. גרפס.. שינה.. ושוב..... הכל מהתחלה. לכן לא כותבת הרבה. אבל קוראת ומודה לכם כל כך !!!
מהמשפחה אני מקבלת הטפות. כעסים. איומים. ניכור.. ריחוק.. וממכם זרים יקרים אני מקבלת כל כך הרבה תמיכה ואהבה. איזה עולם מוזר. אז רק שוב הרבה תודה. ואכתוב במפורט יותר כשרק יהיה קצת זמן.
חזקי ואמצי!
ללא ספק זה לא פשוט מהמשפחה אני מקבלת הטפות. כעסים. איומים. ניכור.. ריחוק רק את יודעת מה הכי נכון וטוב עבורך ועבור בנך.
מחזקת אותך בדרכך.
flower
גמני חשבתי לחכות עם השיחה הזו עם ההורים עד אחרי הלידה

ורד, קודם כל שיהיה בשעה טובה flower

אני מלתי את בני בגלל המסורתיות של המשפחה. לא רציתי להיכנס לעימות כאן, ובנוסף העדפתי מסיבות אחרות ואישיות, לא ליצור שום סיטואציה שבה מקומו במשפחה המורחבת לא יהיה מקובל ומובן מאליו מן ההתחלה. אבל זה נימוק אישי שלי.

מה שרציתי לומר הוא זה - אם אתם לא מתכוונים למול, מהניסיון האישי שלי, עדיף לפתוח נושאים רגישים כאלה לפני הלידה. את לידת הבית שלי התחלתי בלי שההורים יידעו דבר וחצי דבר (עד היום הם לא יודעים, כי הרי הסתיימה בבי"ח) - והתברר שאי-הידיעה שלהם היתה גורם מעכב לידה שרק הוסיף לחץ והפריע בהתקדמות. הם ביקשו לבוא לבקר אותי בדיוק בזמן הצירים, כשהמיילדת והדולה היו איתי, ונאלצתי להתחיל להתפתל ולהמציא תירוצים. היום אני חושבת שהייתי בוחרת כן לספר להם, לשתף אותם, לחלוק מידע על בטיחות לידות בית, ופשוט להמתין שיקבלו את זה.

אז כמובן שהלחץ של אחרי לידה אינו דומה ללחץ של לפני לידה, אבל קחי בחשבון את האפקט של הכנה הדרגתית, אפשרות לשבת ולשוחח (גם אם לא באווירה טובה בהתחלה), מול האפקט של מעין-הלם, כעס (למה לא סיפרו להם?) וכולי. שוב, אחרי לידה כל אלה רק מחלישים ולא מעצימים. בייחוד שזו לידה שנייה, ותצטרכי כפל עזרה - גם לטפל בגדולה.

הכל תלוי גם במידת המעורבות של ההורים שלך בחייך, והאינטנסיביות של הקשר. אצלנו אינטנסיבי מאוד (גם כשלא בא לי tongue ), בדיעבד הם עוזרים עזרה שלא תתואר עם הינוקא, ולא מעלה בדעתי שהייתי יכולה להסתדר לגמרי בלעדיהם. מצד שני, יש הורים שבאים לבקר רק פעם בשבועיים-שלושה, אפילו אחרי לידה. אז תלוי מה המצב אצלכם.

אה, ברור שאני בעד לדבר על הדברים לפני הלידה.
העניין הוא שבנזוגי עוד לא סגור על עצמו וכמו שאני מכירה אותו, גם לא יהיה סגור עד רגע הלידה עצמה. כך שנרא הלי מיותר לעורר שדים, אם לא נזדקק להם בסוף.
שהרי אני מנחשת מה תהיינה התגובות.
זה שאבא שלי פתח את הדיון מאד שחרר אותי וזה היה כייף, אפילו שדעתו נגד הנגד happy
ורדה- את לא לבד. ק. אתא סמוכה לחיפה. ובחיפה אני מכירה כמה וכמה ילדים שלמים, אחד אפילו היום בדיוק בן 3 חודשים.
כל המשפטים שכתבת- אני כל כך מכירה אותם. המשפחה שלי , המורחבת, בכלל לא יודעת שנולד לנו בן. ההורים לא מספרים. מתביישים להתמודד עם השאלה "למה לא הוזמנו לברית" עם התשובה "לא מלו אותו". אבי בכה, היה עצוב. אמי אמרה דברים מאוד כואבים והתהלכה פגועה עד עמקי נשמתה שהבת שלה לא קיימה ברית מילה לנכד. עצוב לי לכתוב את זה, אבל כשאני מתבוננת בבני, תינוק חייכן ושמח, אני יודעת שגוננתי עליו. שעשיתי מה שלדעתי כל אם חייבת לעשות ללא קשר לדעת האבא- להגן על הילד מפגיעה, מהקזת דם, מניתוח מיותר. כל פעם שאומרים לי "למה" אני מחזירה שאלה לשואל:
אילו הברית היתה חיתוך הזרת או קצה הזרת לילד שלך- היית עושה זאת?
אילו הברית הייתה חיתוך איבר או הטלת מום באיבר - נניח אוזן- באבא הטרי- היית עושה זאת?
מצאו להם למי לעשות חיתוך והטלת מום- לתינוק בן 8 ימים, תמים, רך בימים, שאינו יכול לזעוק ולהתנגד...
ההורים שלי (ראה הסבים הדתיים) לא מקבלים את דעותיי אבל לאט- מתרככים. אמא שלי לפני כמה ימים ראתה איזו תוכנית על מילת בנות. אחד הדברים שאני חוזרת ואומרת הוא שמילת בנות נחשב בעיננו כדבר מזעזע ואני חושבת שמילת בנות ומילת בנים- חד הם. על כל פנים אמי, אמרה שהיא מבינה למה אני חושבת שזה אותו דבר. היא לא אמרה שהיא מסכימה (כבר הבינה שזה ממילא לא עוזר לה) עם הבחירה שלנו.
נראה לי ש רוב_האנשים_לא_חושבים? ולכן מוליכים את בנם הרך למילה כצאן לטבח. כשבאים אנשים שחושבים, זה מרעיד את כל אמות הסיפין...זה שובר את חוק העדר.
שולחת לך hug וחיזוקים. את אמא נהדרת, ויש לך ילד מושלם.
ול ורד_לב‏ - מאחלת לך הריון נהדר ותינוק שלםhappy
ורדה היקרה אני לא זרה
ואני גם מכירה מאות אנשים וילדים בארץ שלא מלו (או לא נימולים). כמעט לכולם היתה בעיית "הסבים הלא מפרגנים" או המתנכרים או המפחידים .
רוצה עצה של "זקנה בתחום" -? ...יעבור להם, באמת. עוד שבוע , עוד חודש, עוד שנה.
חלק מהכעסים אמיתיים אבל חלק מהם זו (בלי להכיר את ההורים הפרטיים שלך ובהסתמך על הסטטיסטיקה) הצגה ששמה"אבא יקבל התקף לב" happy שנועדה הן לשנות את עמדותייך והן להראות לך שבאמת (וזה באמת נכון) כואב להם והם נעלבו או לא מסיכימים עם דעתך.
זה לא רק שכואב להם , אם כך, אלא רוצים שתראי ותבני את זה.
אני מבטיחה לך שזה יעבור ולא צריכה לומר לך שבין אושרו של אור הקטן , שלמותו הגופנית והנפשית ובין ההתקבעות שלהם במנהג ברית המילה - יש כף מאזניים אחת הרבה הרבה יותר כבדה. כבדה מאושר. כבדה מאימהות ושמחה.

אם את יכולה - אל תכעסי עליהם, רק המתיני, יום יבוא והוא לא רחוק והעניין הזה יהיה ידוע וקבוע והם יבינו שאין להם השפעה עליו - ואז גם יתרגלו. כמו עם כל השינויים האחרים שעשית באורח חייך יחסית ל"מה שחינכנו אותך".

הרבה אור happy ובריאות. השנה יהיה חג אורים מואר במיוחד.

אני אנצל את ההזדמנות להכריז על עוד מפגש של קה"ל ב-14/1/06 יום שישי אחר הצהריים - הוא יהיה בתל אביב - אלא אם כן יתברר שרוב הבאים הם "צפוניים" . אשמח אם תרצו לבוא happy
לוטם מרווני
כתבת מדויק ולעניין, כל הכבוד גם לך
ורדה, תמשיכי בעיניים פקוחות
דרור
אז ככה... אני ילדתי בשעה טובה את בני המופלא. אבל מי שברמכז הענינים בימים אלו זה דווקא אבא שלי.
מוקד הטפות המוסר הן לא "איך את עושה את זה לתינוק שלך" כי אם: "איך את עושה את זה לאבא שלך..."
אבא שלי הפך להיות ה"קורבן" כשאני היא זו שגורמת לו כל כך הרבה יסוריי נפש.
נציגי משפחה באו "לבקר" כששעתיים רק הטיפו לי על כמה שאני בת איומה. אגואיסטית. לא מתחשבת. מרדנית... לאבא ש"זה לא מגיע לו מה שאת עושה לו"
הסבירו לי ש"האנטי דתיים האלו מהאינרנט סובבו לי את הראש.." קיבלתי מכתב של 3 דפים שבו מתחננים לי שאעשה את זה "למען אבא" שסובל נורא.
מסבירים לי שזה לא כואב. נותנים לי דוגמאות של תינוקות שלא בכו. לא תוך כדי ולא לאחר מכן. סיפרו לי שזה בריא.
ואני רק אומרת לתינוק שלי שאני אוהבת אותו יותר מכל. ומקווה שאני עושה את הדבר הנכון.
ורדה, אני מתפעלת מכוחך, מיכולתך לשמור על בנך (אני אישית לא הצלחתי, למרות שרציתי).
שאני בת איומה. אגואיסטית. לא מתחשבת. מרדנית - אני בטוחה שאת תהיי לבנך אם שתאהב אותו יותר, שתקבל את דרכו בחיים בכבוד ותתן לו לדעת שהוא נהדר ואהוב גם אם לא יזנח את אמונותיו למען העדפותייך.
וגם את בת נהדרת, שגדלה להיות אמא נהדרת.
ורדה, אני מתפעלת מכוחך
תמשיכי לעשות את מה שאת מאמינה בו.
תזכרי את האהבה שלך למשפחתך ואת האהבה של משפחתך אלייך (שלא באה עכשיו לידי ביטוי מלא... אבל זה עוד יגיע)

יישר כוח.

ורדה, גם אני מתפעלת.
אולי זה יהיה רעיון טוב לתקופה מסויימת להגן גם על עצמך קצת. במקום תמיכה בתקופה כל כך מיוחדת, כשהגוף והנפש פתוחים לגמרי וזקוקים רק לרוך ועזרה, את שומעת הטפות מוסר מניפולטיביות והאשמות חסרות שחר. תשובתך לאביך הרשימה אותי בצלילותה, אבל נראה שעדיין מופעל עליך המון לחץ. במקומך ודאי הייתי מחליטה שמי שלא עוזר אינו רצוי בסביבתי כרגע. לא מתוך כעס, אלא מתוך סוג של הגנה עצמית. הזמן יבוא בו תוכלי להתמודד טוב יותר, ובו הם יוכלו לקבל אותך ואת ההחלטות שלך. אולי כרגע כדאי לדחות קצת את הביקורים ולסנן טלפונים, עד יעבור זעם? או לתת לבן זוגך לענות, הוא לפחות לא עובר את המתקפה ההורמונלית שאת עוברת וגם הקירבה היא אחרת.
ורדה..
שולחת לך חיזוקים...

אולי זה יהיה רעיון טוב לתקופה מסויימת להגן גם על עצמך קצת. במקום תמיכה בתקופה כל כך מיוחדת, כשהגוף והנפש פתוחים לגמרי וזקוקים רק לרוך ועזרה, את שומעת הטפות מוסר מניפולטיביות והאשמות חסרות שחר. תשובתך לאביך הרשימה אותי בצלילותה, אבל נראה שעדיין מופעל עליך המון לחץ. במקומך ודאי הייתי מחליטה שמי שלא עוזר אינו רצוי בסביבתי כרגע. לא מתוך כעס, אלא מתוך סוג של הגנה עצמית. הזמן יבוא בו תוכלי להתמודד טוב יותר, ובו הם יוכלו לקבל אותך ואת ההחלטות שלך. אולי כרגע כדאי לדחות קצת את הביקורים ולסנן טלפונים, עד יעבור זעם? או לתת לבן זוגך לענות, הוא לפחות לא עובר את המתקפה ההורמונלית שאת עוברת וגם הקירבה היא אחרת.

מסכימה לגמרי...

אולי זה יהיה רעיון טוב לתקופה מסויימת להגן גם על עצמך קצת. במקום תמיכה בתקופה כל כך מיוחדת, כשהגוף והנפש פתוחים לגמרי וזקוקים רק לרוך ועזרה, את שומעת הטפות מוסר מניפולטיביות והאשמות חסרות שחר. תשובתך לאביך הרשימה אותי בצלילותה, אבל נראה שעדיין מופעל עליך המון לחץ. במקומך ודאי הייתי מחליטה שמי שלא עוזר אינו רצוי בסביבתי כרגע. לא מתוך כעס, אלא מתוך סוג של הגנה עצמית. הזמן יבוא בו תוכלי להתמודד טוב יותר, ובו הם יוכלו לקבל אותך ואת ההחלטות שלך. אולי כרגע כדאי לדחות קצת את הביקורים ולסנן טלפונים, עד יעבור זעם? או לתת לבן זוגך לענות, הוא לפחות לא עובר את המתקפה ההורמונלית שאת עוברת וגם הקירבה היא אחרת.

מסכימה, שולחת חיבוק של חיזוק ותמיכה בדרכך.

עבר חודש וחצי.
אני לאט מתחסנת.
רוב האנשים שסביבי לא מבינים אותי. רובם לא מכירים אפילו לא נימול אחד. חושבים שאני שוגה. שאני גורמת לנזק לתינוק שלי. מספרים לי על אנשים שלא נימולו בילדותם (עולים מרוסיה) וכמה שהיה קשה להם כשמלו את עצמם בגיל מבוגר.
אמא שלי פונה לאנשים ומבקשת מהם לדבר איתי (ולא לספר לי שהיא ביקשה מהם..)
ואני לאט לאט מתחילה להתחסן . ורק לתינוק שלי אני מסבירה ומספרת. מקווה שאני עושה עבורו את הדבר הנכון. מקווה בכל ליבי שלא ירצה למול את עצמו כשיהיה מבוגר יותר. מקווה שיאהב את היותו שלם. מקווה שאני עושה רק את הטוב ביותר עבורו. מקווה שלא יהיה משהו שאני מקלקלת לו.
האם אין מצב שבו משהו שלא נימול מל את עצמו כשהוא בוגר? האם משהו מהכותבים פה לא נתקל במצב כזה?
אני לא יודעת מתי זה יותר כואב. מסבירים לי שבגיל שמונה ימים כואב פחות. איך מדדו את זה אין לי מושג.
לפעמים מפחיד אותי לקחת החלטות. לשני הכיוונים. כל החלטה עלולה להיות ההחלטה הלא נכונה. ואני כאמא (כל כך טריה ו..קצת פולניה ) כל הזמן רק מתפללת לעשות עבורו את הדבר הנכון.
לא מכירה נימול שכעס על הוריו שמלו אותו. האם יש מצב שלא נימול יצטער שלא מלו אותו??
רונית מקהל
נחכה למפגש הצפוני.
תודה

צפונית - אז למה מספרים לי רוב מקורבי שלתינוק שלהם זה לא כאב??
איך בדיוק לאלו שבעד ברית ומנסים לשכנע גם אותי לעשות. בדיוק לתינוק שלהם לא כאב בכלל???????
לא ברור לי איך זה יתכן. בבדיקת דם הוא צרח והפך לאדום. אז איך???

שירה ודרור - גם אנחנו לא נישאנו. אבוי לבושה... הורי מרגישים שהם חיים איתי ממכה למכה.
וזה כל כך מגוחך.. יש פה אחת שמכירה אותי ממש טוב. ועוד כמה שפגשו אותי במפגש בפרק הירדן. או רונית במפגש של קהל. אני חושבת שכל מי שמכיר אותי וכל מי שראה אותי פגש בבחורה די "מרובעת" שמנמנה ורודת לחיים שממש ממש לא עושה רושם של מרדנית. מי שמכיר אותי מכיר אותי כאדם שלא רוצה לעשות לאף אחד רע. אני לא מרדנית. ולא דווקאיסטית. ולא "הולכת נגד" ולא רוצה ממש לא רוצה להכעיס אף אחד. ובוודאי שהכי בעולם לא רוצה לפגוע. לא באנשים ולא בחיות. ולא ביקום. כל החיים חשבתי את עצמי לבן אדם כל כך טוב. ואיך שהו בבית הורי אני נחשבת לההפך מכל מה שחלמתי להיות. שם מספרים לי שאני אגואיסטית כפוית טובה. מרדנית שגורמת סבל..
העזיבה את הדת נחשבת כמרידה במסורת המשפחתית. כשהפכתי לצמחונית נחשבתי כמשוגעת.(עד שהם הצטמחנו להם גם. ואז פתאום הפכתי ל"דווקא בסדר" ) כשעברתי לגור עם בן זוגי כולם ייחלו לחתונה וכשדיברנו על ילדים כולם רתחו מסביב על כך שאעשה את זה ללא נישואין. האמת? כל "מכה" קצת משכיחה את ה"מכה" הקודמת. היום מן הסתם אף אחד לא מדבר איתי על חזרה לדת. וגם אפילו לא על נישואין. כל סטיה חדשה שלי מהתקן הופכת להיות ה"קשה ביותר" כל פעם מסבירים לי את עוצמת הכאב והסבל שאני גורמת בכך שאומרים לי ש"הפעם זה הכי גרוע" לפעמים אני חושבת.. אולי אני רק צריכה לתת את המכה הבאה כדי להשכיח את הנוכחית??

hug
ורדה, זה יעבור להם.
בן זוגי אמר באיזשהו שלב קריטי של הרבה האשמות ולחץ שאם הם ימשיכו- ננתק את הקשר ולא יפגשו את הנכדים. אני לא איימתי בזה בכלל, הוא פשוט אמר את זה והם נחרדו קצת והרפו לגמרי את הלחץ. עשו חושבים, הבינו שתמורת הקשר לילדים הם צריכים לשתוק קצת. אולי זו המכה הבאה?
לא מכירה נימול שכעס על הוריו שמלו אותו
אני מכירה. בן זוגי לא מרוצה מזה שהוא נימול.
אם כי הוא מעולם לא התעמת עם הוריו בנושא (אולי בקרוב, יש לי בן בבטן...).
האם אין מצב שבו משהו שלא נימול מל את עצמו כשהוא בוגר?


יש מצבים שונים ומשונים, ומה שבנך יחליט לעולל לעצמו כשיהיה בוגר יהיה באחריותו הבלעדית. אוליי יימול את עצמו, אוליי יעשה פירסינג בעורלה, אוליי קעקוע על הישבן. זו סיבה לפגוע בו עכשיו?

קישור | העבר | מחק *שלומית* (08.01.2006 13:06):
גם אני מכירה נימול שכועס על ההורים שלו - בן הזוג שלי.
מובן שהוא יודע שהם רצו בטובתו, ושלפני שלושים ומשהו שנים לא היה ידע על הנזק שבמילה, ולכן הוא לא מבטא את כעסו מולם, אבל הוא בהחלט כועס על כך שהוא נולד למציאות שחייבה את ההורים לערוך לבניהם אקט פרימיטיבי ומתעלל ללא התחשבות ברצון הילד. גם בי היה כעס אם גופי היה לא שלם בגלל נורמה מעוותת.

ורדה, כל הכבוד לך על עמידתך האיתנה מול משפחתך!
כל ילד לא נימול מחזק את האפשרות לבחור אחרת עבור הורים אחרים.
תודה.

אוי ורדה...הצליחו להכניס לך ספקות ופחדים למרות שאם תקראי למעלה בדף תראי כמה נחושה את וכמה ברור לך שלא למול את בנך זה הדבר הנכון עבורך לעשות.
ובכן,גם אני הייתי שם,במצב הרגשי הזה שכל כך מושפע מהנחרצות הבלתי מתפשרת של הסביבה.
טוב שאת כאן כדי לקבל תמיכה מאלו שחושבים ומרגישים כמוך,והכי חשוב- שעברו גם כן את כל זה.
לא נראה לי שבנך ירצה למול את עצמו,רק בסיכוי ממש קטן שהוא יחזור בתשובה או משהו
אבל לא ידוע לי למשל שברחבי העולם מלים בנים מחשש שיתגיירו בעתיד,כך שזה שיקול כנראה שולי
אני מסתכלת בעיני בני מהיום שנולד ומנסה לדמיין אותנו שנייה לפני הברית
וזה כל כך לא מתקבל על הדעת,הרי כשעשה בדיקת דם כמעט התעלפתי מאיך שהוא הפסיק לנשום ונהיה סגול
ככה מרוב ההלם והכאב הלא צפוי בחיים הכל כך טובים שיש לו
מי שאומר לך שלבנו לא כאב -או שלא ראה או שלא רצה לראות ובכל מקרה זה הבן שלו
וכמו שאפשר לתת לתינוק לבכות או לישון לבד אפשר גם למול,הם באמת מסתגלים לכל
אבל לא חייבים את יודעת...אפשר לבחור אחרת!
הרבה hug
קישור | העבר | מחק צוויליך (09.01.2006 01:18):
ורדה,
בלי לומר "תהיי חזקה" - כי ניראה לי שאת כבר חזקה -
הרבה שימחה שתהיה לכם,
שתדעו את מי צריך לידכם, מי מוסיף ומי גורע.
נשיקה לקטן בקצה האף!
happy
אז למה מספרים לי רוב מקורבי שלתינוק שלהם זה לא כאב??
אולי כי הם לא ראו את התינוק שלהם נימול.

אני אסביר: בפורום ברית מילה בתפוז, מישהי כתבה על איך היא נכחה בברית של האחיין שלה, והסתבר לה שהמוהל ביצע את הפריעה (שהיא הכי כואבת) בחדר צדדי, כאשר הוא כביכול "בדק" את התינוק. התינוק בכה, צרח ונרדם. אז המוהל הביא אותו לאולם או לחדר הציבורי, סיים את המילה (שזה החיתוך האחרון הכי בלתי נחשב, עם המציצה) וכולם התפעלו מזריזות הידיים שלו, מכך שזה לקח רק רגע ומזה שהתינוק לא בכה.
היא עצמה היתה מזועזעת עד עמקי נשמתה, ולקח לה בערך שנתיים להצליח לספר להורים מה באמת קרה שם.
הבנתי מהשרשור ההוא שהרבה מוהלים נוהגים כך. אז ההורים פשוט לא יודעים...

וכך נוצר המיתוס ש"זה לא כואב".
זה כואב. זה כואב.

"והנה הקישור" ‏http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/articles/article.asp?forumId=202&a=58148&c=1461&sc=0&ssc=0‏, יש שם עוד סיפורים.

קישור | העבר | מחק מזועזעת (09.01.2006 15:11):
יש לי עובר בבטן (זכר), אמנם לא בכור וכבר יש בן לפניו שנימול, אכשהו "התפתתי" לנבור דעת בנושא המילה והשמיים צנחו עליי!
עד אתמול הייתי בטוחה שמשוחררת ככל שאהייה, בנושא המילה אין מה לדבר. אך שומו שמיים, גוועלד, נפתחו עיניי וחשך עליי עולמי.
מבלי להגזים, הרגשתי שהתקרה צונחת עליי, קיבלתי סחרחורת איומה. כעת אני בקונפליקט עם עצמי.
ורדה, טוב לך שאת שלמה עם עצמך, שקיבלת החלטה מושכלת, מבחירה ודעת. הסובבים-שילכו ויקראו את הרמב"ם אולי תצטנן דעתם.
מזועזעת יקרה קודם כל hug.

אכשהו "התפתתי" לנבור דעת בנושא המילה
איך? (אני סתם סקרניתhappy)
ומה גילית?

מאחלת הריון כלבבך flower

נפתחו עיניי וחשך עליי עולמי.
כעת אני בקונפליקט עם עצמי.

מזועזעת, זה לא קל. hug-sad
אנא אל תחמירי עם עצמך. תשכחי את הרעיון לזמן מה, שכחי את מה שגילית, ואחר כך חזרי שוב למקורות המידע שלך והמשיכי לבדוק ולחשוב.
הניגוד בין מה שאנחנו נוטים לחשוב על המילה לבין מה שהיא באמת, הוא עצום. תהליך ההתפכחות הוא קשה ולא נעים, גם כשהוא יחסית קל (למשל במקרה שלי - נחשפתי רק לחלק מהחומר, בטפטופים, הרבה לפני הריון, ואמא שלי תומכת באי-ביצוע מילה).

אני מצטרפת לדליתוש. אם את מעוניינת להרחיב ולספר מה גילית ואיך את מרגישה ומה כוללת ההתלבטות שלך - נשמח לשמוע.

והסתבר לה שהמוהל ביצע את הפריעה (שהיא הכי כואבת) בחדר צדדי
זה מבוצע בחדר צדדי כי זה באמת כואב ולא נעים לעין. לא כדי לעשות רושם על אף אחד. אגב, יש דתיים שמאוד נעלבים אם הטקס הזה לא נעשה לנגד עינהם.
אוי,מזועזעת hug-sad
איך הרגשת בזמנו בברית של הבכור?היית נוכחת?
מתי צפוי הקטן להוולד?
ורדה שלום
אני בתחושה שכל חייך וחיי משפחתך (הורייך) מתרכזים סביב אבר מינו של בנך
שחררי את זה, הוא מרגיש בכך.
דעי שהוא במצב הטבעי ביותר שלו ללא פגם וצלקת.
תודיעי בתקיפות לכל הסובבים אותך, הלוחצים והלחוצים שאין על מה לדבר ושיפסיקו, ועכשיו!!
נוצרים משקעים של חוסר קבלה גם לך וגם לבנך.
זה לא מגיע לך וזכותך לעמוד על כך.
פשוט תפסיקו!!!!
חזקי (את חזקה) ואימצי (את כבר אמיצה)
בתמיכה ואהבה
דרור (ובטח גם שירה)
למזועזעת שלום
זה באמת מזעזע לחתוך אבר מין של תינוק, ועוד לקרוא לזה ברית
הורים שמכים את ילדיהם, נכנסים לכלא ובצדק, אבל כשהורים חותכים את איבר המין של ילדם זה חוקי. ועוד עושים מזה מסיבה, וטוחנים בורקסים בזמן שהתינוק צורח מכאבים. אז בתיאבון
דרור
למזועזעת
סליחה שלא התייחסתי לקושי ההתפכחות שלך
ההתפכחות היא באמת קשה, בייחוד לאחר מעשה, אבל כל הכבוד על האומץ שלך לנבור ולשאול שאלות בנושא שהוא כלכך מושרש בתרבות הזאת, וכמעט בלתי ניתן לשינוי.
השינוי קורה ויותר ויותר אנשים מתפכחים ומבינים את חומרת המעשה הזה.
יכול להיות שהעובר שלך שבבטן הביא לך השאלה הזאת שבעקבותיה התפכחת והזדעזעת. זה השיעור שהוא מביא איתו ואולי הוא מבקש ממך להשאר שלם.
אז תהי חזקה וכל הכבוד על האומץ
הריון מפרה ונעים
דרור
תודה גדולה לכולכם.
ברור לי שככל שנהיה רבים כך הדבר יתקבל בעיני הסביבה מובן יותר. ואני מאמינה שבעתיד אכן כך יהיה. והדילמה תהיה קלה יותר. או שאולי אפילו לא ממש תהיה.

אני רק מקווה למען הדורות הבאים שכל פעם שיוולד תינוק יהיה דיון עניני בנושא. והחלטות נכונות.
קישור | העבר | מחק מזועזעת (12.01.2006 14:49):
אני עדיין בבילבול חושים וסערת רגשות, כעת אני בשלב ההתחבטות עם בעלי, דבר שאינו קל כשלעצמו, על אף שהוא אוכל טרף (בניגוד אלי!), לא פוקד את ביה"כ אפילו לא ביום כיפור (שוב, בניגוד אלי), לא רואה חשיבות בטקס קבלת השבת שאני מקפידה לערוך.... הוא רואה במילה משהו בל יעבור, כזה ראה וקדש (או לא קדש).
הבכור שלנו נימול לפני שמונה שנים, גם אז הרגשתי לא שלמה עם המעשה, אפילו לא דאגנו לאלחש אותו. הייתי נוכחת והזלתי דמעות כמים, לאחר המילה הוא נצמד לציצי לכמה שעות טובות ובכה נורא ימים אחר כך ואנחנו חשבנו שיש למסכן גזים בבטן (איזו מחשבה נוחה).
הבעל שלי מנסה להניא אותי ממחשבות בנושא, ובינתיים אני מתכננת להתיעץ עם חבר נוירולוג ואורולוג קרוב משפחה.

שנינו, אגב, חושבים שפין עם ערלה די דוחה ולא אסטטי, כמובן שאנו מודעים לכך שזה עניין של הרגל ותרבות, אבל זו בוודאי לא סיבה מספקת בכדי לפסק לבנך את הרגליים ולקצוץ לו ת' זין. אה....

שנינו, אגב, חושבים שפין עם ערלה די דוחה ולא אסטטי
כמה פינים עם עורלות ראיתם?

אני ראיתי כמה וכמה (של ילדים קטנים) והם נראו נחמד מאוד (עבדתי בגני ילדים בחו"ל, החלפתי חיתולים). ומה שיותר חשוב - ראיתי עד כמה העורלה היא חלק מהאיבר, לא סתם פיסת עור מצחיקה שמידלדלת שם. לא מבינה איפה אפשר לחתוך אותה. באמת שלא.

הבעל שלי מנסה להניא אותי ממחשבות בנושא
זה מעניין. לא מנסה להניא אותך מהחלטה, אלא מהמחשבות ושאילת השאלות?
נשמע כאילו הוא מפחד לשאול את השאלות. לגלות את הפערים בין התפיסה הרווחת לבין המציאות

מעניין שהרבה פעמים דווקא לבן הזוג חשוב לשמור על מצוות המילה,כאילו שהיא מין עניין של גברים כזה...שהרי אאל"ט במקורות המצווה עצמה היא לאב למול את בנו.
והנשים הן בדרך כלל <אבל ממש לא תמיד> אלו שרוצות להמנע מזה,כי עבורן זוהי סוג של הפרת הברית בינן לבין התינוק שרק נולד.
ויצא לי לשמוע אמהות אומרות בגאווה מסוימת שהן הובילו את המהלך לא למול.
בכל אופן הכי קל כמובן כששני ההורים תמימי דעים.מקווה בשבילך מזועזעת שתצליחו לגשר על הפער.

בקשר לעניין האסטטי-
כשהיינו בהריון במפגש של קהל אני זוכרת איך היה לי קשה להתרגל למראה הפינים השלמים של הזאטוטים שם,והיה לי קשה לחשוב שגם לבן שלי יהיה כזה
<כבר ידעתי שאנחנו לא רוצים לעשות ברית,ועדיין הדבר השולי הזה היה מן מחסום שצריך לעבור>
אבל אחרי שהוא נולד התחושה הזו ממש התנדפה לחלוטין.הגוף שלו אהוב עלי ויפה ומושלם בעיני כמו שהוא,זה הרי האינסטינקט האימהי happy

בנושא "בן הזוג ודעתו על הברית" -
זכיתי בבן זוג מדהים במיוחד. הוא אישית דווקא (כמו רוב הגברים) חושב שמילה מוסיפה לתינוק טוב במובן הרוחני. אך מכיוון שדעתי שונה הוא הסכים ללא כל בעיה להשאיר את בנינו כפי שנולד. כשבהבנתו את הענין כ"הפיך". מבחינתו התינוק שלנו יעשה או לא יעשה לעצמו את הברית כשיגדל.
בכלל.. יש לנו מין הסכם שכזה שבדיונים זה שאומר את ה"לא" הוא זה שעל פיו נופלת החלטה. זה תופס נפלא לגבי המון תחומים וכך גם בנושא הזה.
בהתחלה לא ידעתי איך הוא יתמודד עם משפחתי שהרי דעתו לגבי ברית כדעתם. אך הוא עובר את זה פנטסטי. מסביר גם להם שהכל הפיך וכך מרגיע ועומד לו בנינו בתווך בגבורה ראויה לציון. (הבעיה מתחילה כשהם מעלים את הנושא לא בנוכחותו. )
אגב.. את התינוק הזה הסכמתי לעשות איתו רק אחרי שקיבלתי הבטחה מראש שברית לא תהיה. מבחינתי זה היה תנאי הכרחי להביא ילד לעולם. ותנאי לקשר שבנינו. לא סמכתי על המזל שבבוא היום לאחר שילד התינוק אתחיל להאבק על העניין. למזלי הטוב הדבר עבר ללא שום קושי.
אצל הוריי אמי הבחינה שכשקר לגוזל הפין שלו נראה נימול.
"התפללתי שהוא יוולד נימול" שמחה אמי.
"זה רק כשקר לו" אמרתי.
"אני מקווה שתמיד יהיה לו קר" אמרה אמי.
עד עכשיו אני בהלם וכועסת על האמירה הזו של אמי.
לוטם,נראה לך שהיא אמרה את זה ברצינות? <תנסי לתת לו לצאת מהבית בלי סוודר בנוכחותה...>
אצלנו הקור לא משנה...מה זה אומר שיש עורלות קצרות ויש ארוכות?
כשהתרצתי והסכמתי לחתונה רפורמית הם הזדעזעו, ולבסוף החלטתי שהקשר עם הורי (והורי אישי) יותר חשוב לי מהעקרונות ונישאנו כדת משה וישראל.
רק להעמיד דברים על דיוקם:
גם חתונה רפורמית היא כדת משה וישראל.
דתית לגמרי, ולפי כל הכללים.
למען האמת, מספיק שבן זוגך יגיד לך לפני עדים את המשפט: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" - ואתם נשואים!
(יש כמה שנאלצו להתגרש בגלל בדיחה שכללה את המשפט הזה)
אין שום סיבה דתית או יהודית לערב את הרבנות בנישואין.
רק סיבה כלכלית: משרד הפנים לא מכיר בחתונה רפורמית, אז מי שרוצה רישום בתעודת הזהות חייב גם נישואין אזרחיים.

אז למה מספרים לי רוב מקורבי שלתינוק שלהם זה לא כאב??
אולי כי הם לא ראו את התינוק שלהם נימול.

כמו בכל דבר, תמיד יש הורים ש"לא רואים" ויש גם תינוקות שתגובת ההלם שלהם לא כוללת בכי.

שנינו, אגב, חושבים שפין עם ערלה די דוחה ולא אסתטי
רוצה לספר לך משהו מצחיק:
גם לי זה בעבר נראה משונה.
גם אני, כמו שאמרו לפני, לא רואה שום דבר משונה או לא יפה בבן המושלם שלי.
אבל מה שהפתיע אותי הוא שהיום קשה לי להסתכל על פין נימול של תינוקות וילדים. זה נראה לי... דוחה ולא אסתטי? לא יודעת. בעיקר - *מקולף*. זה נראה לי מקולף, וגורם לבטן שלי להתכווץ בהרגשה הלא נעימה שיש כשרואים פצע פתוח.

שנינו, אגב, חושבים שפין עם ערלה די דוחה ולא אסטטי,
בכל איבר גוף אחר ובכל סיטואציה אחרת, מבחינה תרבותית, עור מצולק, שעיר, מחוספס ומקולף נחשב *מאוד* לא אסטתי ומכוער.
אך ורק במקרה של איבר מין נימול השקפה התרבותית מתהפכת 180 מעלות.
שנינו, אגב, חושבים שפין עם ערלה די דוחה ולא אסטטי

אז אל תסתובבו עם הפין שלכם בחוץ.

קישור | העבר | מחק *שםבדוילרגע* (22.01.2006 13:10):
בכל איבר גוף אחר ובכל סיטואציה אחרת, מבחינה תרבותית, עור מצולק, שעיר, מחוספס ומקולף נחשב מאוד לא אסטתי ומכוער.
אבל מה שהפתיע אותי הוא שהיום קשה לי להסתכל על פין נימול של תינוקות וילדים. זה נראה לי... דוחה ולא אסתטי? לא יודעת. בעיקר - מקולף. זה נראה לי מקולף, וגורם לבטן שלי להתכווץ בהרגשה הלא נעימה שיש כשרואים פצע פתוח.

חברות, בבקשה, קצת רחמנות.
לא שזה לא נכון, ובדיון על העורלות של הילדים זה טיעון לגיטימי, אבל זה קשה להיות מושפעת מהתייחסויות כאלה כשאני מסתכלת על הפין הנימול של בעלי.
שהוא הכי יפה בעולם כי אני אוהבת אותו וכולי וכולי וכולי, אבל זה פשוט הורס את החשק, להסתכל על זה ולחשוב "אוי". אני רוצה להסתכל על זה ולחשוב "המממ happy".
ועכשיו קולקלתי. sad
וכל התעלסות מחדש אני צריכה להקדיש כמה שניות טובות למדיטציית-ניקוי-ראש-מדיונים-על-ברית-מילה, לפני שאפשר להמשיך.
זה מבאס

כל מי שאומר לך משהו, אומר את זה ממקום אגואיסטי, שבו הוא צריך שאת תחתכי לבן שלך חלק מהגוף המושלם שלו, כדי שזה יסתדר לאותו אדם עם הזהות שלו כפי שהוא מציג אותה לעצמו ולסביבה. אין דבר אנוכי מזה.
מסכימה.
ומצטרפת להתלבטות שעברת ורדה. אולי היום כבר תוכלי לייעץ למי שנמצא במקומות דומים.

אמנם הוריי אינם דתיים, אבל אבי מסורתי. אני חוששת מאד מההתמודדות איתם, ויותר מההתמודדות עם אחיי. המשפחה של אישי מפרגנת בעקרון. המשפחה שלי הרבה יותר מורכבת. לאמא שלי מאד חשוב מה אנשים אחרים חושבים, מה אנשים אחרים עושים, וכו' ההיבט הדתי פחות מטריד אותה. אבא שלי סוג של "התייאש" מאיתנו כבר במובן המסורתי. אבל אני מאד מקפידה להתנהג עפ"י חינוכו כשאני בביתו ובמחיצתו. כי הוא חשוב לי. אבא שלי לעולם לא יגיד לי מה לעשות ואיך לחיות. אבל הוא נושא הרבה צער בשתיקה. וכואב לי לגרום לו עוד צער. אני יודעת שאם אשאל ישירות הוא יגיד "תעשי מה שטוב לך" ויתכוון לכל מילה. אבל עמוק בפנים הוא יחוש בודד באמונותיו ובתפיסותיו וירגיש ש"השושלת המשפחתית נגמרת בו." (הוא פעם אמר את זה בהקשר אחר, וכמעט שבר לי את הלב.)

אישי ואני התחתנו בטקס אזרחי בניו זילנד עם חששות כבדים שההורים לא יתמודדו עם הטקס הבלתי-דתי בעליל שערכנו אח"כ בישראל, אבל בדיעבד החששות לא התממשו. היה לחץ, אבל הבהרנו להם שעם כל הרצון הטוב, האיש לא מוכן בשום אופן לנוכחות רב בחתונתו אז זה או שתהיה חתונה בלי רב או שלא תהיה חתונה.
(אולי היינו צריכים להגיד את זה לפני שנכנסנו להריון "או שיהיו נכדים לא נימולים, או שלא יהיו נכדים." happy)
כשאחיי שמעו שאנחנו בהריון הם התרגשו עד דמעות, אבל המשפט האדיוטי "לא חשוב בן או בת, העיקר שתהיה ברית", נאמר. שתקנו. זה באמת לא היה המעמד הנכון לפתוח בו את הנושא.

אני מכבירה מילים כי אני מנסה להסביר את הסיטואציה שאני נמצאת בה.. אני לא רוצה להפיל את זה כפצצה אחרי שהילד יוולד. מצד שני אני פשוט לא מצליחה להביא את עצמי לפתוח את הנושא איתם. לא יודעת איך לגשת לזה. בתקיפות, בעדינות, אישית או בפורום משפחתי... אני שקטה בקשר לזה שהם יאהבו את הילד ויקבלו אותו עם חלוף הזמן. אני פשוט רוצה כבר להפטר מהדבשת הזאת שאני סוחבת.

אני רק מקווה למען הדורות הבאים שכל פעם שיוולד תינוק יהיה דיון עניני בנושא. והחלטות נכונות.
אז מה בדבר צרור עצות להורים?

אבל זה קשה להיות מושפעת מהתייחסויות כאלה כשאני מסתכלת על הפין הנימול של בעלי.
הוי, כתבתי תינוקות וילדים, *דווקא* משום שכשאני מסתכלת על בעלי אני רואה רק יופי flower
לדעתי- דווקא עדיף לפני הלידה לדבר על זה כמה שיותר.אחרי הלידה את הרבה יותר שבירה ועלולה כן לעשות רק בגלל הלחץ. לא תאמיני כמה לחץ בשמונת הימים שאחרי לידה- מסוגלים האנשים להפעיל עלייך, שום התחשבות, רק התחשבנות. לעומת זאת אם הם ידעו על זה מראש- יש סיכוי שכנגד רוב הלחץ התמודדתם כבר בהריון ואז קצת יותר קל. לך, לא להם. מבחינתם, את פוגעת ישירות בהם בגלל שאת לא מוכנה לפגוע ברך הנולד. מין אבסורד שכזה, האומר שזה בסדר לפגוע , לחתוך, להכאיב ולעשות ניתוח מיותר באיבר מינו של תינוק רך בימים אבל זה לא בסדר לספר לאמא ואבא שלך ובמיוחד לאחים ולדודים- שהרך הנולד נולד שלם וישאר שלם ומושלם כפי שברא אותו השם.
לדעתי- דווקא עדיף לפני הלידה לדבר על זה כמה שיותר
מבחינתם, את פוגעת ישירות בהם בגלל שאת לא מוכנה לפגוע ברך הנולד
מין אבסורד שכזה, האומר שזה בסדר לפגוע , לחתוך, להכאיב ולעשות ניתוח מיותר באיבר מינו של תינוק רך בימים אבל זה לא בסדר לספר לאמא ואבא שלך ובמיוחד לאחים ולדודים- שהרך הנולד נולד שלם וישאר שלם ומושלם כפי שברא אותו השם.
מצטרפת...

גם אצלנו היה קשה לספר...
בעיקר לצד שלי..
ועדיין שמחה שסיפרתי לפני ולא אחרי. לא הייתי יכולה להמודד עם זה אחרי הלידה.

אנחנו סיפרנו קודם רק להורים אח"כ גם לאחים..
למעגל המשפחתי המורחב יותר [דודים וכד'- שאצל שנינו הוא לא מאד מאד רחב] השארנו להורים לבחור למי הם מספרים מה...
ולחברים לחלק סיפרנו לפני לחלק אחרי..

אני פשוט רוצה כבר להפטר מהדבשת הזאת שאני סוחבת.
אז מה בדבר צרור עצות להורים?

אין מנוס מלבצע מספר פעולות.

  1. לדבר עם הבן זוג, להבהיר שיש לך דבשת על הגב וביחד עם זו על הבטן נהיה לך מגושם. קדימה, לדבר על זה (לאט לאט ויסודי). למי לספר קודם? באיזו סיטואציה לדעת שניכם תוכל להיווצר שיחה סבלנית, שלווה ומקבלת (אפילו אם "רק" באופן יחסי).
איזה "חומר" כתוב כדאי אם בכלל להביא?
מה בעצם אתם רוצים להגיד? האם כדאי שבן הזוג יהיה נוכח?
  1. לבצע happy

אבל עמוק בפנים הוא יחוש בודד באמונותיו ובתפיסותיו וירגיש ש"השושלת המשפחתית נגמרת בו."
אני מכירה את זה מסבו של בןזוגי (לא נאמר מפורשות, רק הרגשה). ובמבט מהצד אני יודעת שזה לא נכון (ונראה לי שגם הסבא יודע).
השושלת שלו ממשיכה עם אדם מדהים שכל שושלת משפחתית תתברך בו.
נדמה לי שגם עליך ניתן לומר אותו הדבר flower
ניצן_אמ‏,כשלנו אמרו את המשפט האלמותי "לא חשוב בן או בת" וגו' ראינו בזה דווקא הזדמנות להעלות את הנושא באופן טבעי ובלתי מחייב
פשוט אמרנו בטון הכי רגיל ולא מתלהם שאפשר "דווקא אנחנו שוקלים לא לעשות ברית בשום מקרה"
ואז כמובן שאף אחד לא קלט מייד-"אה כן,אין לכם כוח לאירוע" ואנחנו-"לא,אנחנו מתכוונים אולי לא לחתוך בכלל"
ומפה כבר התגלגל דיון בהתאם לשאלות שהציגו לנו-היה מי שרצה לדעת יותר למה ומדוע,היה מי שלא התייחס ברצינות להצהרה וכו'
אבל בהמשך זו כבר לא היתה הפתעה לאף אחד...
וזה מאוד חשוב כי גם ככה זה מרגיש להורים כמו סטירת לחי מצלצלת,אז אם זה גם בהפתעה זה ממש לא נעים.
בהצלחה flower
קודם כל, אני מודה לכולכן. מרגיע לשמוע קולות מנוסים.
לוטם_מרווני‏, את ההחלטה שלנו אי אפשר לשנות happy
לא אני ולא האיש יכולים בכלל להעלות בדעתנו לערוך את הטקס הפגאני והמשפיל הזה. אפילו במחיר משפחתי כבד. הילד הזה הוא המשפחה שלי לא פחות מכל מי שהיה שם לפניו ואף יותר מהם. אולי זה חלק מהדיסוננס שזה מעורר אצלי ובכח אצלם?
דליתוש_ב‏, תודה מכל הלב. בן הזוג תומך מאד אבל לא מתיימר להכנס לנבכי המשפחתולוגיה שלי. אני הייתי מעדיפה אותו לידי מאשר להתמודד לבד, אבל לא ברור שזה יהיה לטובת העניין.
אני גם יודעת שמה שאמרת על הסב נכון. ברור לי שהילד שלנו ימשיך הרבה היבטים יפים של ה"שושלת" happy לאבא שלי יש הרבה מה להעביר הלאה ולא רק את המסורת היהודית. אני רק מקווה שלא יקח לו הרבה זמן להבין את זה, ולראות את זה בנכד הראשון שלו.
אם אני לוקחת דבר אחד מהותי מכולכן וגם מכל תחילתו של הדף זו ההמלצה החד משמעית לדבר על זה לפני הלידה. כנראה שאין ברירה אלא לקפוץ למים העמוקים.

שאלה פרקטית. האם מישהו מהאנשים שסביבכן התעניין בכלל בתשובות לנושאים שהועלו?
לאן אני חותרת? לזה שאנחנו יודעים את התשובות שלנו. ומרגישים בנוח עם כל הטענות הפוטנציאליות, פיזיות, נפשיות, חברתיות ועוד. אבל זה כי באנו לנושא מתוך המון פתיחות ורצון ללמוד ולעשות את הדבר הכי נכון. אפשר אפילו לומר שחיפשנו תשובות לטענות האלה כי ידענו שאנחנו לא מרגישים רשאים לפגוע בגופו של אף אדם ובוודאי לא בשר מבשרנו.
אבל מנסיוני שלא עם בני המשפחה, אלא משיחות (וויכוחים) עקרוניים עוד טרם ההריון עם אנשים, הבנתי שרב האנשים לא מעוניינים לשנות את הדעה שלהם. ועובדות לא מבלבלות אותם. מישהו מסביבכן השתכנע? או שרק נכנעו למציאות שהכתבתם? יש טעם להגיע "מוכנים"? עם חומר קריאה?
ברור לי שהילד שלנו
את! את ממשיכה את השושלת והיבטים יפים שלה. מעשיך (והעדרם) אינם אכזבה או כשלון של "המשפחה".

אני לא חושבת שהדיון הוא בנושא המילה עצמו. הדיון הוא על דרך קבלת ההחלטות שלכם כזוג על המשפחה הגרעינית שלכם. למי שישאל ויתענין בכנות כדי ללמוד, תענו ותנו חומר.
למי שינסה לגרום לכם רגשי אשמה, תסבירו שגם לכם יש רגשות קשים מאוד שעולים לנוכח "הדרישה" לחתוך בבנכם כדי לרצות את המשפחה.
רגשות קשים הם לא נחלתם של אלו בעד המילה ויהיה נעים אם הם יפתחו רגישות זהה לקשיים שלכם כפי שאתם תגלו (ותגלו, בלי שטויות) לרגישויות שלהם.
אני חושבת שזו הזדמנות פז לתת דוגמא לשיח בוגר וסבלני לגבי סוגיות הנוגעות לבחירותיכם כהורים. אני לא מכירה אתכם, אבל אני מנחשת שזו לא הפעם האחרונה שהם "יעלבו" או יפגעו (רגשית בלבד, כדאי לזכור, טיפת דם אחת לא תוקז מגופם הם) מבחירות שלכם.

במקרה שלי אני היוזמת של רעיון אי המילה, והבעיה תהיה אצל משפחת בן-זוגי. אני כמובן אעלם מהשטח אם הוא ירצה בכך, אבל אני מעדיפה להיות נוכחת. אני רואה בכך הצהרת כוונות שאנחנו משפחה כרגע ואנחנו עושים את ההחלטות ו"המלחמות" *ביחד* .
אבל כמובן, כל משפחה והדרך המתאימה לה flower

<מחכה לשמוע חוויות מעניינות, מרגשות וטובות. נו וגם אחרות, אם יהיו.>

אוי את נהדרת את! flower
את מסכימה לבוא וללחוש לי מעל הכתף כשנפתח את הנושא? happy

כל מה שאת אומרת כל כך הגיוני ונכון, אני רק מקווה שנצליח לשמור על קווי תקשורת בריאים ותקינים.
לפעמים מה שכל כך קל עם אנשים אחרים שפגשנו בתור בוגרים מסתבר כלא כל כך פשוט כשמדובר באנשים שמלווים אותנו מגיל צעיר, משפחה או אחרים.
אני מניחה שנצטרך להזכיר לעצמנו לנשום עמוק, להקשיב היטב ולענות בכנות..
מאחלת הרבה הצלחה גם אצלך.
אוי את נהדרת את!
תודה, גם את flower

תראי, סביר שיהיו *גם* ריבים, אי-נעימיות וכו'. זה חלק מהחיים וזה בסדר.
בשורה התחתונה הדרך היא כפי שתארת:
אני מניחה שנצטרך להזכיר לעצמנו לנשום עמוק, להקשיב היטב ולענות בכנות..

<לנשום עמוק זה אחלה טריק לעוד מלא סיטואציות>
heart

ניצן, מה היחס *שלך* למסורת?

אני לחלוטין לא דתייה, אבל בגלל המקורות המשפחתיים (של אבי) אני מרגישה איזושהי קרבה רגשית למסורת היהודית, למרות שאני לא מסכימה עם חלקים נרחבים בה. אני תמיד אוהבת לעשות את עבודת המיון, לשמור את מה שאני אוהבת ולהעיף את מה שלא.
והמסורת הזאת משמשת לי השראה במקרים רבים.

כתבת: לא אני ולא האיש יכולים בכלל להעלות בדעתנו לערוך את הטקס הפגאני והמשפיל הזה.
האם כל הטקס משפיל בעינייך, או רק החיתוך עצמו?
האם לא היית רוצה לערוך טקס קבלת פנים משפחתי לתינוק החדש?

ממליצה מאוד מאוד לקרוא את המאמר של חנוך בן ימי על "טקס יהודי אלטרנטיבי" ‏http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/articles/article.asp?forum=202&a=13551&c=1461&sc=0&ssc=0‏ לברית מילה. הוא מסביר ומנמק (עם ציטוטים מהמקורות) למה אפשר לוותר על החיתוך ועדיין להשאר בתוך המסגרת ההלכתית. והוא נתן לי השראה עצומה.
המאמר הזה מאוד הקל עלי להגיע להחלטה שלא לחתוך.
אני מעתיקה לפה מה שכתבתי פעם, אחרי שהחלטתי לא למול את ילדי העתידיים (שעדיין לא נולדו):

אני כן רוצה לעשות ברית לילדים שלי
אני רוצה שכל המשפחה תהיה מסביבי.
אני רוצה שאבא שלי יחזיק את התינוק על הברכיים ויברך אותו.
אני רוצה שכל האחים שלי יברכו את התינוק - אולי בלי להחזיק אותו על הברכיים.
אני רוצה שאמא שלי תגיד שהוא הילד הכי מקסים בעולם, ושסבתא שלי תגיד שהוא מחייך רק אליה.
אני רוצה שיהיה שם רב, כמו הרב שהיה בחתונה שלנו ודרש על המשמעות של המילה "לקדש" במשפט הרי את מקודשת: "לקדש זה במובן של לייחד - אתה (הבעל) מתחייב להתייחס לאשתך באופן מיוחד, לתת לה מעתה ואילך יחס שונה מזה שתתן לכל אשה אחרת". זה היה כל כך יפה, עד היום אני נוצרת בליבי את המלים האלה.
ככה גם בברית אני רוצה רב שיקיים את הטקס ויעזור לי להעניק לו משמעות.
כי אני יהודיה שאיננה שומרת מצוות, ואני נזכרת בזה שוב ושוב בצמתים העיקריים של החיים שלי. זה המקום שלי ביהדות. ככה אני אוהבת את זה.
תהיה ברית. אבל לא יהיו בה סכינים.

מישהו מסביבכן השתכנע? או שרק נכנעו למציאות שהכתבתם? יש טעם להגיע "מוכנים"? עם חומר קריאה?

אני לא חושבת שהדיון הוא בנושא המילה עצמו. הדיון הוא על דרך קבלת ההחלטות שלכם כזוג על המשפחה הגרעינית שלכם. למי שישאל ויתענין בכנות כדי ללמוד, תענו ותנו חומר.
למי שינסה לגרום לכם רגשי אשמה, תסבירו שגם לכם יש רגשות קשים מאוד שעולים לנוכח "הדרישה" לחתוך בבנכם כדי לרצות את המשפחה.
רגשות קשים הם לא נחלתם של אלו בעד המילה ויהיה נעים אם הם יפתחו רגישות זהה לקשיים שלכם כפי שאתם תגלו (ותגלו, בלי שטויות) לרגישויות שלהם.
אני חושבת שזו הזדמנות פז לתת דוגמא לשיח בוגר וסבלני לגבי סוגיות הנוגעות לבחירותיכם כהורים. אני לא מכירה אתכם, אבל אני מנחשת שזו לא הפעם האחרונה שהם "יעלבו" או יפגעו (רגשית בלבד, כדאי לזכור, טיפת דם אחת לא תוקז מגופם הם) מבחירות שלכם.

מסכימה לגמרי עם דליתוש.
בעיקר ב: הדיון הוא על דרך קבלת ההחלטות שלכם כזוג על המשפחה הגרעינית שלכם ו- אבל אני מנחשת שזו לא הפעם האחרונה שהם "יעלבו" או יפגעו (רגשית בלבד, כדאי לזכור, טיפת דם אחת לא תוקז מגופם הם) מבחירות שלכם.
ועל זה צריך להיות הדיון.
אתם בחרתם.
זה הילד שלכם והבחירה שלכם.
אתם מודיעים על בחירה שבחרתם לא באים לדון ולעשות מו"מ על הבחירה כי אולי תשנו אם המשפחה תיעלב..
וכאמור יש סיכוי טוב שיהיו עוד הרבה בחירות שהם לא יאהבו ועדיין תעשו אותן...
תבואו שלמים עם ההחלטה ותעבירו את השלמות הזאת אז ככה יקבלו את זה.. יעלבו - יכעסו.. יתרגזו אבל יבינו שזו בחירתכם וזהו.

ולגבי מישהו השתכנע? - לא השתכנעו. אבל כן קראו.
אמא שלי קראה חומר ששלחתי לה במייל על הנושא - היא לא השתכנעה ממנו אבל כן קראה.
אבא שלי לא היה מוכן לקרוא אפילו.

ניצן,את צודקת,רוב האנשים באמת לא יתנו לעובדות לבלבל אותם.
הנושא הוא טאבו,ולגבי אנשים רבים לא עומד כלל לדיון.
אבל...תזכרי שאת לא אמורה לשכנע אותם לחשוב כמוך
אלא רק לשתף אותם במה שעובר אצלך בראש באם זה מעניין אותם
ויש מעטים שזה מעניין אותם
חברה טובה שלי הפתיעה בגדול כשהתעניינה במניעים שלנו עניין אמיתי וכן אף על פי שלעולם לא תנהג כמונו
אמא שלי התעניינה באמת,כי היא פשוט כזאת.נראה לי שהיא אפילו הבינה באמת את הראש שלנו גם אם עדיין היתה רוצה מאוד שנעשה ברית מכל הסיבות הידועות
אבא שלי קרא מאמרים ששלחתי לו במייל ושלח לי חזרה מאמרים שכנגד
ידעתי ששניהם לא ישנו את דעתם אבל זה היה נעים לדעת שיש מי שמוכן להקשיב ב"צד השני"
לעומת זאת במשפחת בעלי הגדירו אותנו מהר מאוד כדווקאיסטים וקלי דעת,ולא רצו לשמוע בכלל על השיקולים שלנו,והיה סיפור גדול סביב זה.
אז כל התסריטים אפשריים.עד שלא תנסי לדבר לא תדעי...מאחלת לך שוב בהצלחה!
תנסי לסמוך על קרובייך שבמוקדם או במאוחר הם יידעו איך לאכול את זה ושמערכת היחסים תעמוד באתגר. flower
שוב תודה לכולכן. עזרתן לי ולאיש לנהל שיחה מאד מאד חשובה ולקבל החלטות. אני מקווה שניישם אותן כבר בסוף השבוע הזה ונעדכן כאן.

POOH_והתוספות‏‏, זה בדיוק היה נושא השיחה שלנו. האיש הוזמן לקחת חלק פעיל בדיון שהוא לכאורה דיון משפחתי שלי, והביע תמיכה גדולה והבנה לצורך שלי לעמוד איתו יחד בסיטואציה הזאת ולא להגיע אליה מתוך עמדה מוכרת של בת מתמרדת (לכאורה) אלא מעמדה של זוג חושב ובוחר.

תמרוש_רוש‏, נגעת בנקודה מורכבת. אני מרגישה כמוך בהרבה מובנים. המסורת חשובה לי כמסורת משפחתית, כמשהו שמחבר אותי למקורות המשפחתיים המוכרים שלי, לא לדת. האיש שלי הוא ממש אנטי דתי, למרות שהוא מתרכך עם השנים. קחי לדוגמא את טקס החתונה שלנו. לי היה חשוב שזו תהיה "חתונה" ולא "מסיבה". אז עשינו גרסא אישית לשבע ברכות, הזמנו נציגי משפחה וחברים לברך בחתונה, הרמנו כוסית, לבשתי שמלה לבנה, לא היתה חופה, אבל עמדנו תחת עץ תאנה... כולם סממנים שהאיש האתאיסט השלים איתם (במיוחד משלמד שמקורותיהם לרב כלל אינם יהודיים blink) כשאנחנו אצל המשפחה שלו לפסח, אני עורכת סדר שכתבתי בעצמי עם דגש על חירות האדם ושוויון זכויות, ואז הם מוכנים לערוך סדר ואני מוכנה לבלות אותו איתם ולא בחיק משפחתי פעם בשנתיים.
אני שוקלת את רעיון "ברית מילים"‏http://www.hofesh.org.il/alternatives/brit_mila/brit_milim.html‏ שנתקלתי בו באתר חופש, הבנזוג קצת מתקשה עם זה, אבל אני נותנת לו זמן להתרגל לרעיון. בכל מקרה אם יהיה טקס הוא יהיה בהרכב משפחתי מצומצם. אנחנו ממש לא רוצים לעשות מהבולבול של הילד נושא לדיון בקרב משפחה מורחבת וחברים מרוחקים של ההורים...

ההולכת_בדרכים‏, זו בדיוק הדאגה שלי מלפתוח את זה לדיון. אבא שלי קרא מאמרים ששלחתי לו במייל ושלח לי חזרה מאמרים שכנגד. לא שאני מרגישה שהעמדה שלי מאויימת, מעצם היותה עמדה שהגעתי אליה מפתיחות, מלמידה ומעניין אישי. אני חוששת שאנשים יתקעו בעמדות עוד יותר צדקניות וקטנוניות ואין לי צל של ספק שמי שירצה למצוא צידוקים לצד שכנגד יוכל לעשות זאת בקלות מתוקף היותו הצד עם הדעה הרווחת.

דליתוש_ב‏, פשוט תודה. flower

תמרוש_רוש‏, הרבה תודה על המאמר. יש שם דברים שהתחברתי אליהם בקלות וכאלה שהיה לי יותר קשה לקבל בתור אדם שמפעיל חוקי הגיון אחרים בחייו, אבל לפחות לגבי "ההגיון היהודי" של אדם מסורתי (כמו אבא שלי?) ייתכן שזה יהיה משמעותי.
ניצן flower hug

אל תדאגי, יהיה בסדר.

ניצן - הם לא צריכים לקבל את ההחלטה שלכם. הם צריכים לקבל את העובדה, שאתם, ורק אתם, מחליטים לגבי הבן שלכם. זה אומר אם הוא ילבש סוודר או חולצה קצרה, אם ינק או יקבל תמ"ל - וגם אם יעבור מילה או לא.
זה איזהשהו משבר, שסבים צריכים לעבור, במיוחד עם הנכד הראשון (זה הנכד הראשון?) ועם נכד/ה בכור/ה של כל ילד שלהם, במידה זו או אחרת.

אני יודעת שההורים שלי חושבים שחלק מהבחירות שלנו הן טעות - אבל הם מכבדים אותי, ואוהבים את הילדים, מספיק, בשביל לקבל אותנו, גם ללא הסכמה עם מעשינו. מאד עוזרת להם הידיעה שזו החלטה מושכלת, ולא סתם גחמה. לכן - גם אם התשובות המושכלות שלי, לא שינו את דעתם (בחלק מהנושאים, אני חושבת שכן הצלחתי חלקית לפחות לשכנע. אם לא שזה טוב, אז לפחות שזה לא נורא, אפשרות סבירה), הן נתנו תחושת בטחון, שאני לא סתם עושה שטויות בלי לחשוב על ההשלכות. גם העובדה שלכל טיעון היתה לי מיד תשובה, הראתה שלמדתי את הנושא. הרגשתי שהיה דיון ענייני על הנושא (מתוך דאגה כנה), ולא וכחנות סתם.

מקווה שסוף השבוע יעבור בקלות - וטוב שאתם עושים את זה עכשיו.
אנחנו אגב (בעצם בנזוגי), נקטנו בשיטת ההלם: הוא הודיע משהו קשה יותר (שאנחנו מתגרשים (בהריון, כן?) ואח"כ נסוג ל"טוב, אז לא. רק החלטנו לא למול....". לא לכל אחד זה מתאים (אצלו זה מתאים), אבל יש יתרון לשיטה. זה מקטין את התגובות.

הי כרמית, תודה.
זה בהחלט מה שאנחנו מרגישים בקשר לזה. ובהיות בני המשפחה שלי אנשים הגיוניים בסה"כ, אני מעריכה שהם יוכלו להעריך גם את עבודת השטח הרבה שעשינו ולהבין שזו לא גחמה. זו החלטה מושכלת, שאולי הם לא חשים איתה בנוח, אבל היא עוד אחת בשרשרת החלטות שלנו בקשר לילד שלנו (ולנכד הראשון שלהם, כן happy)

מקווה שסוף השבוע יעבור בקלות - וטוב שאתם עושים את זה עכשיו.
ההריון הזה עבר לא בקלות עד עכשיו... (הכל בסדר עם הילד ואין סיבה לדאגה, זו אני הסופר-סומטית שכל הזמן סובלת) אני מקווה שאחרי הסרת הדבשת תהיה קצת הקלה.

יובל צחק בקול רם כשסיפרתי לו מה אמר בנזוגך. גם אותי זה שעשע מאד. happy
שוב תודה על כל העצות. מקווה שנתראה בקרוב.

ניצן,על פי נסיוני התגובות להודעה שלכם מאוד תלויות במערכת היחסים שיש לכם עם בני המשפחה באופן כללי.
פשוט תצפי לכל שיעלו דברים במערכת היחסים שהיו שם גם קודם,על פני השטח או מתחתיו.
וכן,לפעמים יהיו אלו דברים קשים ולא נעימים,מאכזבים,מכעיסים...ולפעמים יש גם הפתעות לטובה כמו שצייתי קודם.
וצריך פשוט להיות מוכנים לזה ולעבור דרך זה,ועדיף כמה שיותר מוקדם.
אם את חוששת שהורייך יתייגו אותך כמרדנית את כנראה יודעת למה,אבל עם זה את ממילא חיה כל הזמן,וברמה מסוימת טוב שיש סלע מחלוקת כזה שבגללו
דברים יוצאים החוצה.בטווח הארוך זו הזדמנות בשבילך לצמוח,לגדול,להתמודד.
אז השורה התחתונה-זה אכן מפחיד אבל אתם תעמדו בזה אני בטוחה!
חוצמזה להבהרה-מה שכתבתי על חילופי המאמרים עם אבא שלי היה דווקא דוגמה ליחס מכבד וענייני <בעיני> והיה עבורי הפתעה לטובה.
וגם-מאחלת לך שהמשך ההריון יהיה קל יותר <סקרנות- ממה את סובלת?>
מאחלת לך לידה טובה ומעצימה
ומזכירה לך שמה שבתוך הדבשת יוצא החוצה ודורש המון תשומת לב ועבודה-זו תקופה מיוחדת ומקסימה,אבל לא קלה... happy
מישהו מסביבכן השתכנע? או שרק נכנעו למציאות שהכתבתם? יש טעם להגיע "מוכנים"? עם חומר קריאה?

בפעם הראשונה היתה שיחה ארוכה עם אמא שלי, שבה היא העלתה את כל הסיבות הקלאסיות (מלבד זו הדתית כי אנחנו ממש לא, זה עבר אצלה הסבה ל"שייכות" ו"זהות יהודית"). פירקתי אותן אחת אחת ובסופו של דבר נשארנו עם משהו שהגדרתי כתחושה מסויימת של מה שנכון בעיניה. ושמתי לב שבכל שיחה עם אנשים שחושבים אחרת ממני זה מגיע בסוף לתחושה הזאת שאי אפשר להתווכח איתה. יש כאלה שקוראים לה רצון שהילד יהיה כמוני (אבות מן הסתם) ויש כאלה שקוראים לזה שייכות, אבל זה מין דבר אבסטרקטי ונזיל שאו שיש אותו או שאין אותו. אני מתייחסת לאנשים חילוניים. ובשלב הזה אמרתי לאמא שלי: לך יש את זה, אבל לי אין את זה, ולבן זוגי אין את זה. ואני לא רואה שום סיבה לפגוע בילד שלי. וזהו. היא לא באמת השתכנעה ולא רצתה לקרוא כלום, פשוט נאלצה לקבל שזו עמדתי.
ואגב, בהריון שני זה כנראה יותר פשוט, בניגוד לחששות קודמים שלי (שכתבתי אי שם למעלה). הנה שיחה שהתקיימה במפגש משפחתי שבועי אצלנו:
דודה שלי: אני מקווה שזו תהיה בת, שלא תהיה ברית.
אני (מוכנה לקרב): כך וכך לא תהיה ברית.
דודה שלי: כן, אבל גם עם הבכור בסוף נאלצתם לנתח.
אני: זו היתה בעיה פיזית שיש לשני אחוז מהבנים, כך שנראה לי שסטטיסטית אנחנו מכוסים.
אבא שלי: כן, תצטרכי לעשות עוד 50 ילדים עד הברית הבאה..
happy

אם את חוששת שהורייך יתייגו אותך כמרדנית את כנראה יודעת למה
אני הבכורה. מבחינתם לצאת לעבור לגור לבד היה מרד. גם העובדה שאני עצמאית כלכלית מגיל 16 היתה מרד... אבל הם באמת התבגרו המון מאז. אני חושבת שכשהם הבינו שיש ילדים שלא יוצאים מהבית עד גיל שלושים, או נשארים תלויים בהם כלכלית זה הרבה יותר בעייתי. blink אז אני מעריכה שיש היום הרבה יותר כבוד לבחירות שלי. אני מרגישה ככה. ממש בקרוב נדע.

ומזכירה לך שמה שבתוך הדבשת יוצא החוצה ודורש המון תשומת לב ועבודה-זו תקופה מיוחדת ומקסימה,אבל לא קלה...
הדבשת היא על הגב, הדבשת היא האי התמודדות עם נושא המילה. את הדבשת על הבטן אני מאד מחבבת.

<סקרנות- ממה את סובלת?>
אחרי כמעט חודש שעזבו אותי ההקאות, הן חזרו השבוע. ממש מרגע שהחלטנו שבסוף השבוע הזה מדברים.
אני סובלת מכאבי ראש מדי פעם כבר כמה שבועות. סינוסים... שמחה גדולה.
ולפעמים (אומרת בשקט בשקט) הבעיטות ממש מציקות לי.

ושוב תודה. אתן לא יודעות כמה עידוד וכח אני שואבת מן המילים שלכן והנסיון שלכן. ממש חל מהפך באופן ההתייחסות שלי. במקום פחד (והיה שם הרבה פחד מהבלתי ידוע) עכשיו יש בטחון לפחות במקום שממנו אני באה ובמסר שאני רוצה להעביר. flower

קישור | העבר | מחק צוויליך (27.01.2006 15:07):
אנחנו אגב (בעצם בנזוגי), נקטנו בשיטת ההלם: הוא הודיע משהו קשה יותר (שאנחנו מתגרשים (בהריון, כן?) ואח"כ נסוג ל"טוב, אז לא. רק החלטנו לא למול....". לא לכל אחד זה מתאים (אצלו זה מתאים), אבל יש יתרון לשיטה. זה מקטין את התגובות.

<בולע רוק>

אני מבין שלא היו שם סבא וסבתא עם עבר קרדיו-וסקולרי?
אני בהחלט רואה איך זה הקטין את התגובות...
(תסריט: איש מבוגר שוכב על הספה, רגליו מוגבהות על כריות, אינהלטור בפיו, זיעה קרה על מצחו.

הבת, מנגבת באהבה את הזיעה עם מטלית, אומרת לבנזוגה שתומך באישה מבוגרת: "באמת הוא לא אמר הרבה")
happy

טוב. עבר. ועבר בשלום יחסית.
דיברנו רק עם ההורים לעת עתה.
הדיון היה מאד מאופק ונוח בלי טונים גבוהים או אמוציות שבוטאו באופן עז מדי.
כמצופה, אמי היתה זו שהשמיעה יותר קולות, ודיברה על הרבה היבטים אבל בעיקר דיקלמה את הטיעון השחוק של השוני מן החברה שעשוי לגרום לילד סבל רב.
לבן הזוג יש תשובה מוחצת לכך. הוא קטוע אצבע ביד ימין. אנשים רבים בכלל לא שמים לב שהאצבע שלו קטועה. זה תמיד מעורר בי פליאה. אני חושבת שזה פשוט בגלל שהוא מרגיש איתה לגמרי בנוח ולכן לא מנסה להסתיר אותה ובכך מושך אליה תשומת לב. אני יודעת שלי לקח לא מעט זמן עד שהרגשתי שמשהו ביד שלו לא "רגיל". מכל מקום, הוא טוען שזה שלילד יש בולבול קצוץ או לא קצוץ זה עניין הרבה פחות בולט מבחינת אותו "שוני" שכולם כל כך מפחדים ממנו. אז זה לא מדאיג אותו בכלל. (בגדול יש לו טולרנטיות מעטה לטיעון הזה. מה אם נגור במדינה בה הרוב אינם קצוצים? מתי בדיוק התקלחתם ערומים עם עוד עשרות גברים בצבא? מתי בדיוק פשפשתם זה לזה בתחתונים בגן? וגם אם זה קרה, כמה פעמים ועד כמה משמעותי זה בכלל?) בקיצור, הסכמנו שלא להסכים והסכמנו (וזה חשוב) שאנחנו לא נגרום לילדים שלנו נזקים ביודעין. הנזק הגופני לשם מניעת "נזק" עתידי לא ידוע לא מוצדק לדידנו. היא לא מסכימה עם ההחלטה שלנו וחוששת מהתוצאות שלה, אבל היא מכבדת אותנו ואת האחריות שלנו לילדים שלנו.
טקס יהודי אלטרנטיבי בכלל לא מדבר אליה.

עם אבא שלי זה היה הרבה יותר קשה. הוא התחיל לטעון משהו בכיוון הרפואי, ושאולי נעשה ברית אצל רופא (מפתיע), ראה שאנחנו מוכנים לזה, וכשהשיחה התגלגלה הלאה הוא פשוט קם והלך. אנחנו המשכנו לדבר והוא מדי פעם הצטרף והקשיב או צותת מן המטבח. זה היה ברור מאד שהוא לא רואה את הדברים כמונו. כשניסיתי לפנות אליו ישירות, הוא כצפוי אמר שברור לו שכבר קיבלנו את ההחלטות שלנו, שאנחנו לא מעוניינים בעצה או דעה אחרת, ושנעשה את מה שטוב לנו. אני יודעת שהוא באמת מתכוון לזה, אבל היה לזה צליל קצת פאסיבי-אגרסיבי. ניסיתי להסביר כמה נקודות, אבל נראה ברור שקשה לו להקשיב לזה.

אני יכולה רק לשער שהם דיברו על זה ביניהם ועוד ידברו.

לא חשבתי שיהיו צעקות, או ויכוחים קשים. לא חשבתי שמישהו יגיד לנו מה לעשות או יגיד לנו שהוא מנער חוצנו מאיתנו.
אז זו שמחה אבל היא מהולה בקצת עצב. אני מרגישה הקלה גדולה שהמשוכה הזו מאחורינו ושעברנו אותה בלי יותר מדי חבלות, אבל לא רציתי לגרום לאבא שלי צער. זה, ככל הנראה, לא עלה בידי. אני מקווה שהאושר על הנכד הראשון יכפר על הצער הזה.

מדהים עד איזה גיל אנחנו עדיין מצפים לאישור מההורים שלנו, לא?
כשהכנסתי סיגריה לפה פעם ראשונה בחיי, אי שם בסביבות גיל 12-13, הייתי משוכנע שאם ההורים שלי ידעו על זה הם יהרגו אותי.
מאז, היו לפחות עוד 5 דברים שונים שהייתי בטוח שהם ינשלו אותי בגללם והנה, השנים עברו, את הדברים הקיצוניים ביותר הם יודעים ואף אחד לא הרג אף אחד, ולא נישל (ייתכן ואם אבא שלי היה לב לבייב כן הייתי מסתיר מספר דברים....) וכולנו משפחה שמחה למדי שבה למרות אי הסכמות עקרוניות על אי אילו דברים (אני נגד ברית ובעד לדבר עם החמאס. הם ההפך.) כולם למדו לחיות אחד עם השני.
ניצן, רציתי לומר לך שאני במצב דומה אבל אחרי הלידה. אצלי לא דתיים אבל מאוד רוצים שאני אעשה "ברית" (או כמו שהבעל שלי קורא לזה "כרית" - עם שווא), בעיקר הסבים, וגם אבא שלי, וגם לי היה (ויש) הרבה צער על הצער שאני גורמת. תמיד אני מנסה לשמח את כולם אם רק זה אפשרי, ובכיף, כי לדעתי מגיע להם, הם סה"כ גידלו אותי (ואת בעלי). אבל בנושא הזה אי אפשר להתפשר (מבחינתי). והם גם לא מעוניינים בהסברים שלי יותר מדי.

אבל...

השמחה בנכד החדש מפצה על הכל, באמת. כולם מאוד שמחים והצער הולך ונעלם עם הזמן שחולף. כל דאגה שהיתה לי לפני הלידה בינתיים לא התגשמה. חששתי שהאיבר יראה לי מוזר ככה, הוא לא. חששתי מכל אחות טיפת חלב ורופא, אף אחד לא אומר בינתיים כלום - לא שמים לב בכלל (וראו אותו ללא חיתול). המשפחה שמחים איתו. בקיצור הכל בסיידר, גם את יכולה להיות אופטימית. אפילו מישהי דתיה שאני מכירה עברה על זה לסדר היום, אפילו שחששתי מהתגובה שלה.

ניצן - קודם כל טוב לשמוע שעברתם, ועברתם די בשלום.
בסך הכל, לרוב האנשים זו די "פצצה" שהם לא מצפים לה, ולוקח זמן לעכל את הרעיון.
אולי את יכולה לכתוב לאבא שלך איזהשהו מכתב (לי לפחות, יותר קל בכתב), שאומר בדיוק את הדברים האלו: כמה את אוהבת אותו ומעריכה אותו, וכמה את לא רוצה לגרום לו צער - אבל בנושא הזה, את לא יכולה להתפשר כי. (בלי להכנס ליותר מדי טיעונים וסיפורים).
אני חושבת שמכתב שנכתב מהלב, נכנס אל הלב - וגם אם החלטכתם תמשיך לגרום לו צער, מעצם היותה, לפחות הוא יבין יותר, וידע שזה לא אישי או דווקאי וממה שאת מתארת, נשמע שהוא ידע לראות את האהבה מבעד למעשים ה"מרדניים".

רודפת העפיפונים - הפתעת אותי (אם אני מזהה נכון). טוב לשמוע. ומקווה שישתפר לכם (הכל, לא רק זה).

טוב. עבר. ועבר בשלום יחסית.
hug אני שמחה לשמוע.
אה,אני רואה שלא הבנתי נכון את עניין הדבשת happy
אז אני מבינה שלפחות חלק ניכר ממנה ירד כבר-איזה יופי! flower
מקווה שההקאות חלפו לנוכח ההתפתחויות החדשות <מדהים כמה סימפטומים מחוברים לרגשות שלנו,הא? >
נראה לי שלא מן הנמנע לגרום להורינו מידה מסוימת של צער כשאנו מתבגרים ובוחרים אחרת מהם
וכמו שאמרת אני משוכנעת שהאושר מהנכד יגבר על הצער הזה במוקדם או במאוחר flower
שלום לכולכן (ולאל_דנטה? happy) ותודה רבה על כל העידוד והתמיכה.
הולכת, ההקאות נעלמו כלעומת שבאו (באמת לא ייאמן) ובסוף השבוע אנחנו כבר במחצית המסע happy
רודפת_העפיפונים?, אני שמחה לשמוע שהחששות מתפוגגים אל מול המציאות. אני מקווה שזה יקרה גם אצל ההורים (שלי ושלכם)
אל_דנטה‏, אני לא *מצפה* לאישור, אני מקווה להסכמה. הלא לא הייתי משנה את דעתי בלי האישור כמו שאתה לא היית משנה את דעותיך.
כרמית, אני בהחלט אקח את העצה הזו לתשומת ליבי. מצד אחד אני לא כותבת מכתבים גדולה, מצד שני, בפעמים המעטות שקיבלתי מכתב מלב אל לב אכן היתה לו השפעה ממשית.
אז שוב תודה ולהתראות בדפים אחרים blink
סבא דרמה בא לביקור...
סבא של תינוקי השלם ביקש לבקר. שמחתי מאוד. חשבתי שפה ימסו הלבבות נענתי בשמחה על גבול ההתלהבות.
זכיתי לביקור של שעה מלא בכי. השמצות. תחנונים. איומים. כונתי כ"אכזרית".. עם תיקון ל"מאוד אכזרית" שוב ושוב הוסבר לי הנזק שאני עושה לתינוקי. אמא שלי החכימה והביאה לי קטע מעיתון שבו מסופר על מחקר ומימצאים שבהם כמובן לא נימולים חסופים לאידס.. "והמחקר נעשה באפריקה !!! " לדעתי יכולים כך לעשות גם מחקר על מלריה. וכל חולירע אחר. ולהסביר שזו הוכחה שברית מילה מונעת את כל אלו..
סיום הביקור היתה ביציאה של אבי מהבית שלי ללא אמירת שלום.
לא נותר לי לאחר לכתם אלה לחבק את אור שלי באהבה גדולה ולהישבע לו שאגן עליו. אגן עליו ולא חשוב בכלל מי ומה עומדים להם ממול. ולי רק נותר להצטער על סבים שמפסידים כזה נכד מופלא.
קישור | העבר | מחק צוויליך (31.01.2006 23:07):
hug-sad
באסה. והנה בכ"ז בסוף היום הם הלכו להמשיך לנהל את חייהם כמו שניראה להם.
וזה מה שגם את תעשי...
דרמות, דרמות. ה"הצגה" שעשו לך
בכי. השמצות. תחנונים. איומים.
נובעת מחולשה, מחוסר אונים. מה יעשו כבר?
כי את נטועה במקום שלך, לא מתגלגלת עם משב רוח הדרמה.
זכיתי לביקור של שעה מלא בכי. השמצות. תחנונים. איומים
בפעם הבאה שמישהו מנסה לעשות לך דבר כזה, אני מאחלת לך שתמצאי את הכוחות להפסיק את זה.
זאת לא חוויה מומלצת לאמא אחרי לידה. את לא צריכה את ההתקפה הזאת.
מי שמתחיל, ברגע שמתחיל - מייד אומרים לו, בנימוס אך בענייניות תקיפה: אם אין לך משהו טוב ותומך לומר, שלום! הנה הדלת, בכי/תחנונים/התקפות/איומים/השלם את המיותר לא בריאים לי כרגע. ביי ביי!
אין שום סיבה שתהיי חשופה להתקפות כאלה.
זאת מתקפת אב"כ והיא לא בריאה גם אם הם לא משפיעים על דיעותייך או מעשייך.
פוי.
החלק העצוב בעניין הוא שכנראה רק עכשיו הבנתי כמה נעולים בני משפחתי. כמה הם אינם יכולים לשמוע דיעות שונות משלהם. והבושה מ"מה יגידו" גדולה אף היא. בישוב שלהם הם סיפרו ש"היתה ברית קטנה" לכל מי שרצה הזמנה..
ורדה היקרה חבל שאת/ם צריכים לעבור את זה.
אם זה מעודד... אני חושבת שלעשות לתינוק ברית מילה זה הרבה יותר נורא. רק ששם הוא סובל ולא המבוגרים.

מבטיחה לך שהם ירדו מהעץ ומכירה עוד כמה (נכון, לא הרבה , אבל היו) מקרים שכאלה.
אך (!) לדעתי עניין השקר על הברית ה"קטנה" שהתקיימה כביכול אינו מעיד כלל על כמה הם נעולים או מה יהיה בעתיד.
הוא מעיד אך ורק שהם אנשים קונפורמיסטיים וחלשים מאד והם חוששים מתגובת החברה בה הם חיים הרבה יותר מעניין האין-ברית במובנו הטהור, של הדת, של היחסים עם אלוהים.
הם רק רוצים להיות "כמו כולם" שלא ידברו עליהם במכולת, שלא ישאלו אותם "איך היה" (בברית) ולא תהיה להם תשובה, שלא ינודו להם על ה"כבשה השחורה" הבת שלהם שהחליטה "להשתגע" (לאו דווקא שהם חושבים ככה, הם חוששים מזה שככה חושבים עליהם, ואולי באמת זה מה שמשדרת להם הסביבה), הם מרגישים מוזר, הם חינכו אותך, גידלו אותך ו"זה מה שיצא" להם.
את לא יכולה לפתור את זה עבורם (אלא אם כן תעשי ברית) וכרגע גם לא לחזק אותם מול החברה, את יכולה רק לחכות , כי זה יעבור. מתישהו יפסיקו לשאול אותם, מתישהו הם יתקשרו בעצמם לתינוק, מתישהו יעבור זעם, כן.

בינתיים את לא צריכה להסכים לקבל כאלה ביקורים ושיחות (טלפון או אחרות). ואם אין לך כח להגיד שלא מתאים לך - אז שבן זוגך יגיד.

אך (!) לדעתי עניין השקר על הברית ה"קטנה" שהתקיימה כביכול אינו מעיד כלל על כמה הם נעולים או מה יהיה בעתיד.
הוא מעיד אך ורק שהם אנשים קונפורמיסטיים וחלשים מאד והם חוששים מתגובת החברה בה הם חיים הרבה יותר מעניין האין-ברית במובנו הטהור, של הדת, של היחסים עם אלוהים.

את לא יכולה לפתור את זה עבורם (אלא אם כן תעשי ברית) וכרגע גם לא לחזק אותם מול החברה, את יכולה רק לחכות , כי זה יעבור. מתישהו יפסיקו לשאול אותם,

מסכימה לגמרי...
ההורים שלי גם סיפרו לרוב המשפחה הקרובה ולחלק מחבריהם שעשינו ברית בבי"ח.. וזה לא מונע מהם לאהוב אותו בכל ליבם.
ואחרי חודשיים בערך גם לא ממש שואלים יותר..
ולי מאד הפריעה העובדה שהם משקרים אבל זה עבר...

ורדה, אני יודעת שאת לא מכירה אותי, אבל מקריאה ממושכת של הדף הזה ולא מעט הזדהות עם הרבה מהחששות אני מרשה לעצמי להשתתף במעט. אני מאד מצטערת לשמוע שהורייך כל כך לא רואים אותך ואת אור, את צרכיכם, ואת שמחתכם בבואם לבקר. אני לא מרגישה צורך להשמיץ אותם ואת הדרך שבה הם בוחרים לבטא את דעתם (וזו רק דעתם) או הדרך שבה הם בוחרים למצות ולהנות מהזמן שיש להם יחד אתכם בעולם הזה. אני פשוט נורא מצטערת בשבילך שזו הבחירה שלהם.

_לא נותר לי לאחר לכתם אלה לחבק את אור שלי באהבה גדולה ולהישבע לו שאגן עליו. אגן עליו ולא חשוב בכלל מי ומה עומדים להם ממול. ולי רק נותר להצטער על סבים שמפסידים כזה נכד מופלא_
זו כל הנקודה. את אמא נהדרת וקשובה לבנך, את לא מבטלת אותו ואת צרכיו בפנייך. (למרבה הצער אי אפשר לומר זאת עליהם.) את מופלאה מעצם זה שגדלת מתוך העולם הזה. פקחת עיניים, הבטת סביבך, ועשית בחירות אמיצות.

מבחינתי את השראה. באמת. אצלנו בינתיים מפתיעים לטובה, אבל אין לדעת מה ילד יום, והסיטואציה מלכתחילה היתה הרבה פחות סבוכה.

חמותי אמרה לי לאחרונה שהם מדברים בינם לבין עצמם הרבה על כל עניין ה"letting go" ואני אמרתי לעצמי בלב "תתנו או לא תתנו לנו ללכת, אנחנו בסופו של דבר הולכים. אם תתנו ללכת, נחזור. אם לא תתנו, בכל זאת נלך. אז מוטב לכם שתתנו. זה רק יאפשר לכם להתמודד יותר טוב עם הליכתנו."

רונית שמחה על כל תגובה שלך. ובכלל.. התגובות פה כל כך מחזקות. וכל דבר שיגרום להורים נוספים לא ל מול הוא בעיני "מצווה" כפי שנאמר.. "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל העולם שלם"
בשמת_א‏ - חשבתי להרחיק קצת את הקשר. אבל בן זוגי הסביר לי ושכנע אותי שעדיף לי לא לעשות את זה. קודם כל כדי שלאור יהיו סבא וסבתא ולא כדאי לנתק אותו מהם כרגע. בנוסף לכך - אם אבקש שלא יבואו או שלא ידברו על הנושא זה יראה כהתחמקות. אני דווקא הייתי מאוד גאה בעצמי. די נתתי לאבא שלי לפרוק את הכל. הוא בכה. הוא האשים. ואני עניתי כמה שפחות ורק במקומות ההכרכיים. לא נכנסתי לויכוח. רק החזקתי בדעתי שזו דרכי תהא הסיבה אשר תהא ואני מבקשת שיכבדו אותה וגם בלי להבין ובלי להסכים פשוט לקבל. אני די מעדיפה שיוציאו עכשיו הכל. אם אתחמק הם יסחבו את זה לזמן יותר ארוך. אני לא רוצה לעצור אותם. מולם אני די אדישה. הבכי והכאב יוצא ממני רגע אחרי שהם יוצאים לי מהתחום. אני בהחלט מרגישה שאני מפעם לפעם יותר חזקה וטוב לי להראות להם את זה.
פו והתוספות - בקשר לשקר. זה מצחיק. הם כל כך דתיים. כל כך מקפידים על המצוות (כולל של אחרים) ומשקרים ללא היסוס. הם פשוט בוחרים איזה חטא מתאים להם. ואיזו מצווה כדאי יותר. אני שמחה שאני בוחרת אחרת. בן זוגי היקר טוען שלא סתם בחרתי דווקא בהם כהורים.
אל_דנטה‏‏, אני לא מצפה לאישור, אני מקווה להסכמה.

זה אותו דבר, אישור, הסכמה. הנקודה שאת מצפה למשהו. אל תצפי. אל תקווי. זו לפחות דעתי. לא ממקום של כעס, הבלגה, ייאוש או כל מה ששיך לאיזורים הללו. אלא ממקום שאת עשית דרך אולי מעט מוזרה בעיני הסביבה אבל הגעת להחלטה שאת לא פוגעת בבן שלך, וזהו. ממקום שליו ורגוע. case is closed.

הורי שביקרו היום זרקו איזה משהו על הילד הבא וברית, ומה שפעם זקף את אוזני כי משהו בתוכי רצה, ציפה לוויכוח או התנצחות או משהו כזה הפעם פשוט פטר אותם בקריצה שובבית שלא נתנה לאף אחד ולו ענף קטן לטפס עליו.

ורדה. ממש באסה. להרחיק את הסבים לתקופה זה רעיון מצויין. יש לו מספיק זמן להנות מסבים גם אחר כך.
כלל גדול הוא שמי שמבאס מניקה, שיתבאס בפינה. (לבד).

מולם אני די אדישה. הבכי והכאב יוצא ממני רגע אחרי שהם יוצאים לי מהתחום.

ייתכן ודווקא הבעת רגשותייך האמיתיים מולם תאפשר להם להתחבר אלייך. הרי ברמת הדעות והאידיאולוגיה הפער כנראה ישאר, אך החיבור הרגשי יש ביכולתו לגשר עליו.

רק החזקתי בדעתי שזו דרכי תהא הסיבה אשר תהא ואני מבקשת שיכבדו אותה וגם בלי להבין ובלי להסכים פשוט לקבל.

הקבלה הנדרשת מגיעה רק במקום שבו יש אמפטיה והכלה.
את עושה מאמץ להכיל אותם וזה מקסים, אפשרי להם להתחבר אלייך באותה הצורה על ידי כך שתיפתחי גם את רגשית.


אני בעצמי לקראת לידה, ואולי זה בן. כבר הספקתי להיקרא על ידי גיסתי "אמא רעה" כי לא אמול את בני, ברגע שהראיתי לה כי היא פוגעת בי היא מיד הפסיקה. הרי כולנו אמהות רגישות ועל הרקע הזה תמיד נוכל להתחבר אחת לשניה.

אל_דנטה‏ "כלל גדול הוא שמי שמבאס מניקה, שיתבאס בפינה" אז זהו.. שגם ההנקה הלכה לה בזכות ימים של סופות ורעמים... בדיוק כשכל כך כל כך כל כך הייתי זקוקה לתמיכה.
מסכימה עם כל מילה של נעמי_בן_שיטרית‏
וכמו שאמרת ורדה עדיף שזה יוצא עכשיו,עדיף לא להתחמק מהרגשות הקשים
מהנסיון שלי כששותקים ועושים פרצוף ועוד מנסים לטייח ולהתנהג "כאילו כרגיל" זה כואב יותר
תאפשרי גם לעצמך להוציא-את האכזבה מתגובתם כהורים וכסבים,את רגשותייך כאמא
...למה התכוונת-ההנקה הלכה לה בזכות ימים של סופות ורעמים?
אל_דנטה‏ אהבתי את הכלל שלך.כל כך נכון בעיני!
הייתי מתוחה. הייתי עצובה. היתי בודדה. הייתי מרוחקת מכל אלו שיכלו לעזור לי. הייתי קרובה מידי לאלו שיכלו להציק לי. אפילו לבית החולים הם הגיעו למרות שהתחננתי שלא יעשו זאת. הייתי מוטרדת ללא כל עזרה. ופשוט הייתי מיובשת נפשית ופיזית. לא הצלחתי להניק אפילו יום אחד.
אין ספק שהנזק שהם עשו גדול הרבה יותר מעבר למה שנראה כשחושבים שרק אני זו הנפגעת.
ורדה, אם את מעוניינת לנסות להניק, פני ל אמא_ל_5‏ פה באתר (וגם עדי_יותם‏ , אביב_חדש‏ , בשמת_א‏ )
אוי ואבוי sad
עד כדי כך?!?
הייתי מרוחקת מכל אלו שיכלו לעזור לי.הייתי קרובה מדי לאלו שיכלו להציק לי
מדוע???
ושאלה יותר גדולה-מיהם אלו שיכולים לעזור לך כעת?
אל דנטה- תודה. היום אור כבר בן חודשיים וחצי. ויתרתי על ההנקה לאחר שניסיתי כל כך הרבה דברים והוצאתי אנרגיה רבה מידי והותשתי. היום אני מאכילה אותו בתחליפים ומקווה לטוב.
ההולכת בדרכים- אני גרה במקום חדש. (אילוצים של בן זוגי) מחברותי התומכות התרחקתי. לעומת זת המרחק הפיזי ממשפחתי התקצר.
ולגבי השאלה מי יכול לעזור לי כעת?? התשובה היא חברותי שנשארו קרובות לי בטלפון. ואתם כאן. באתר הנפלא הזה שכל כך תומך בי ומעודד. תודה לכולכם.
hug
קצת מאוחר וחבל, אבל כאן בהחלט היו תומכים בך בעניין ההנקה אם רק היית מבקשת, כולל עזרה מעשית. חבל. אבל בכל מקרה הסיטואציה הלא פשוטה שלך גוזלת המון אנרגיה ולא יודעת איך אפשר לעמוד בזה.
חיזקי ואימצי.
מציעה לך אם זה אפשרי, להתחיל להיפגש עם נשות וילדי האתר, זה עשוי לתת לך כוח. מפגשים של כמה או פגישות עם כאלה שיש לך כימיה איתם ונושאים משותפים. אל תישארי לבד מול המחשב עם הקושי, צאי עם אור אל האור.
מסכימה עם מה שכתבה רוקדת yes
אתמול, בתכנית המדע בערוץ שמונה, אמר טל ברמן שמחקר הוכיח כי מילה מפחיתה בשיעור גבוה סיכויים להדבקות באיידס.
ככה, מן אמירה סתומה כזאת.

האם יש למישהו יותר מיידע בנושא? למייטב הבנתי זה תלוי התנהגות כי הרי איידס היא לא מחלה אוטואימונית או וירוס, אז מה, אלה שאינם נימולים יותר מתירנים מבחינה מינית? לא היה לי ברור.
פלוני,אם תכנס ל מדור_בלי_ברית_מילה‏ ותגלוש משם לקישורים לאתרים בנושא בוודאי תמצא איזה שהוא פירוט.
בכל אופן בעיני המתנגדים למילה אין ביסוס לטענה הנ"ל-ומן הסתם יש גם מחקרים שמראים שאין למילה שום יתרון רפואי/בריאותי כלשהו.
לי אישית זה גם נשמע קשקוש-בדיוק מהסיבה שציינת-שההדבקות היא תלוית התנהגות-מגעים מאוד מסוימים עם נשאי המחלה למשל...
פלוני-
אני קיבלתי מאמא שלי מאמר מהעיתון שבו מחקר הראה שנימולים לוקים פחות באידס. רק מה.. המחקר נעשה בדרום אפריקה. אני דווקא הייתי רוצה לראות מחקר כזה שנעשה בשוודיה. או בכל ארץ נקייה אחרת ומשום מה אין. כל מי שמספר לי על מחקרים בעניין מביא דוגמאות מאפריקה. בעיני זה מגוחך. כנראה שאין משהו יותר מוצלח.
אגב גם אם היה כזה מחקר... לא הייתי חותכת לאור שלי. בדיוק כפי שיש מחקרים שמראים שלמי שהורידו את השקדים אין דלקת בשקדים ועדיין לא הייתי מורידה לו את השקדים וכן לו את האפנדיציט וכן לא עוד חלקים בגוף שבטוח שאם נוריד אותם לא תהיה בהם שום מחלה.
בתור אחת שבאה מרקע דתי אני מכירה את המצב שכל מצווה שקצת קשה לקיים מוצאים מיד צידוקים "הגיוניים" כך למשל "כיסוי ראש מקבל הסבר של צניעות. "מיקווה" מקבל בהיגיון פשוט את ההסבר לגבי ניקיון. כשרות = בריאות ועוד ועוד הסברים שאנשים נתנו למצוות. כמו לכל השאר גם למצוות הברית כנראה אין הסבר של ממש. ולאנשים פשוט קשה למלא מ צוות ללא הבנת סיבה. מעניין מה היה ההסבר לפני ששמע על ענין האיידס. בבדאי היה הסבר כל שהו. לדעתי מי שמאמין בצורך של קיום המצוות צריך לקיים ללא הסברים. אני אישית לא דתייה ולא מקבלת על עצמי מצווה קשה כל כך ושום הסבר לגבי בריאות לא ממש נוגע לי. לא חושבת שיש דרך להוכיח את זה.
אולי אפשר לפתוח יחד עם הסבים שולחן ערוך.
לראות שהחובה חלה על האב (ולא על הסב).
שהתינוק, לכשיגדל, יכול להחליט על מילה בעצמו ואז הוא לא יענש בכרת.
פלוני_אלמוני? - אז זהו. כבר הטיחו בי "איך את עושה את זה למאיר"? הואשמתי גם בכך שמנעתי מאביו של אור מצווה כל כך "חשובה"
חוץ מזה.. אתה לא מכיר את המשפט "כל ישראל ערבים זה לזה"? לא סתם דתיים מרגישים צורך היסטרי לגרום לכל עובר אורח לקיים מצוות . ראה את חבד שמניחים טפילין לכל דורך כף רגל בתחנה המרכזית. זה לא סתם שכולם מתערבים לך בקשר עם אלוהים. זו אמונה שכך ייטב לכולם.
התכוונת לתפילין, נכון?
מאיר זה האבא?
לי נדמה שרוב הדתיים מתחלחלים, די בצדק, כי הם חושבים שהילד אבוד כיהודי. אפשר אולי כך להרגיע אותם שזה לא סופי ולילד יש תקנה.
_אפשר אולי כך להרגיע אותם שזה לא סופי ולילד יש תקנה_
happy
פלוני_אלמוני? איזה מזל שאתה מרגיע אותנו , נורא דאגנו.

ורדה, מעולם לא כתבתי כאן, אבל קוראת תמיד. אומר לך, בכנות, שאני מקנאה בכוחותיך ובבחירה שעשית.
לי לא פשוט לקבל את ההחלטה שלא למול את הגור שיוולד לנו בקרוב, ומהסיבות הכי מביכות (מה יגידו...לחץ משפחתי וחברתי..המראה הזר לי..)
קוראת ומנסה לקבל מכאן תובנות וכח.
לא יודעת מה אחליט, אבל שתדעי שמעריכה מאוד את הבחירה שעשית ואת העמידה המרשימה אל מול הלחץ המשפחתי.

עדי_ל‏, כפי שאולי הבנת מקריאה למעלה, זה לא שהמעשה (או ליתר דיוק אי המעשה) מאחורינו, אבל ככל שהזמן עובר, ולגבי החששות הספציפיים האלה שחלקתי איתך עד לא מזמן, אני הולכת ומשתכנעת שאין בהם ולא כלום. לזוג חברים שלנו יש גן פרטי. הם אומרים ששליש מהבנים שם לא נימולים! זו עובדה שרק הגננות ערות לה כמובן, אבל הודי שהיא יותר מסתם מעניינת.

ורדה, מה שכתבת בתגובה לפלוני זה בהחלט ההיבט הכי מקומם בהתייחסות של הדתיים שבינינו אל החילוניים שבינינו. שורש הקונפליקט בין "איש באמונתו יחיה" לבין "כל ישראל ערבים זה לזה". אהבתי איך שכתבת "טפילין", זה עמוק...
אני ממשיכה לקרוא וממשיכה לחזק את ידייך. את לא לבד.

עדי_ל‏ עברו בי כל המחשבות שבעולם. למרות שההחלטה היתה בי כבר שנים. ידעתי מה הולך לקרות. חששתי מליבו של אבי. בדקתי עם עצמי עם איזו החלטה אהיה שלמה יותר. המון פחדים. המון בכי. אבל אני מודה לעצמי היום שכך החלטטי.
איזה מזל שאתה מרגיע אותנו , נורא דאגנו.
אני *יודעת* שלא דאגתן, התכוונתי לשיטתם.
עשיתי מעשה שאני מקווה שלא אצטער עליו.
אמא שלי רצתה לבקר. ואחרי ביקור הגידופים האחרון ביקשתי ממנה לא להגיע.
נראה לי שמה שגורם לי לעוגמת נפש לא טוב גם לתינוק שלי שחווה איתי הכל. ושמקבל את פרצופי הבוכה בהתאם למה שעובר עלי. נראה לי שגם בשבילי וגם בשבילו ניתוק (לפחות עד שירגעו הכועסים ) הוא בלתי נמנע כרגע.
נראה לי שמה שגורם לי לעוגמת נפש לא טוב גם לתינוק שלי שחווה איתי הכל. ושמקבל את פרצופי הבוכה בהתאם למה שעובר עלי. נראה לי שגם בשבילי וגם בשבילו ניתוק (לפחות עד שירגעו הכועסים ) הוא בלתי נמנע כרגע.

נשמעת לי החלטה נבונה, את לא זקוקה להם בסביבה שלך כשהם גוזלים ממך אנרגיות במקום לתמוך.

למרבה הפלא הצלחתי למנוע ביקור ובכל זאת להתקשר כמו בכל יום שישי לאחל להם שבת שלום. "כאילו הכל כרגיל" אף אחד לא רמז לי שעשיתי משהו לא טוב. כנראה שהם ציפו לכך שלא ארצה שיבואו. עכשיו אני ממש שמחה שכך עשיתי.
מהפך !!!!!!
הורים שלי ביקשו שלא אנתק את הקשר. ביקשו את סליחתי והודיעו לי ש (בלית ברירה אמנם ) הבינו שאין להם ברירה אלה לקבל את המצב.
האמת??? לא הייתי מאמינה. שמחה שכך.
ורדה אני כל-כך שמחה בשבילך!!!!!!!!
היתה לי תחושה שזה יקרה בסוף.
hug
happy
hilarious
אני ממש שמחה.
hurray

זו ודאי עוד תחילתה של דרך ארוכה, ובכל זאת, שמחה בשבילכם ומאחלת רק טוב.

ורדה אני כל-כך שמחה בשבילך!!!!!!!!
זו ודאי עוד תחילתה של דרך ארוכה, ובכל זאת, שמחה בשבילכם ומאחלת רק טוב.
זו ודאי עוד תחילתה של דרך ארוכה, ובכל זאת, שמחה בשבילכם ומאחלת רק טוב.
וגםhug
אחרי המון זמן שלא הצלחתי להכנס לדף הזה מסיבות טכניות,זה סופסוף הצליח hurray
שמחה לשמוע את החדשות הטובות!
נשמע שברגע שהחלטת שאת שמה גבול להתנהגות המחלישה שלהם הם התעשתו והבינו שהיחס שלהם חייב להשתנות.
כל הכבוד לך yes
חזקי ואמצי.

ככה זה בחיים. הורים יכולים להגיד הרבה דברים לגבי מה שחשוב להם, אבל ברגע המכריע הם רואים שוב ושוב שהכי חשוב הוא הקשר עם צאצאיהם. אז הם שומרים עליו, ומוחלים על הרבה דברים אחרים, מגדירים את סדר העדיפויות מחדש.

בהצלחה לכולכם בדרך חדשה ומאתגרת. hug

איזה יופי!
כל הכבוד לכולכם flower
כל כך קל להרוס. כל כך קשה לתקן. הסליחה נאמרה. בלית ברירה. אבל האוירה כבר די עכורה. אחי וגיסתי עדיין מתקשים לסלוח לי. דברים נוספים מכוערים צצים להם ועולים על פני השטח. יחסים נפלאים מתפוררים להם. יתכן שאבא שלי סולח לי על מה שאני עושה לתינוק שלי (בעצם.. אני בטוחה שלא. המעשה הרי נורא בעניו. הוא רק לא רוצה שאנתק איתו את הקשר. ) אבל אחי וגיסתי לא סולחים לי על מה שאני "עושה לאבא שלי" משהו עדיין עצוב לי נורא. אני יודעת שהסליחה היא רק כדי שלא אנתק. לא סליחה אמיתית. אני לא מנתקת. אבל ממש לא נחמד לי. רק כשאני פותחת את הדף הזה אחרי כל כך הרבה זמן שלא נכנסתי אליו ואני מגלה את כל התגובות שלכם. אז.. הלב.. הלב מתרחב לו ונרגע. כל כך מודה לכם על התגובות. בחיי שרק פה אני מרגישה שאני הכי "נורמלית" בעולם. תודה לכם.
כנראה שהם זקוקים ליותר זמן ממנו (ואולי גם ליותר מניפולציות...) hug
ורדה יקרה!
גם אצלנו אפשר לומר שיחסים עם אנשים מסוימים נהרסו בגלל הברית, אבל האמת היא שעניין הברית רק העלה על פני השטח מה שהיה שם קודם
יחסים שלאט לאט עם השנים נוצר בהם כזה פער ומרחק,שגם אם היינו עושים ברית זה היה מן הסתם יוצא מתישהו על בחירה אחרת שלנו כמשפחה.
קשה לי להאמין שאקט בודד מייצר הרס במערכת יחסים טובה באמת.
אני מנסה להסתכל לטווח הרחוק ולקוות שפתיחת הפצע היא התחלה של תהליך הבראה לכיוון יחסים שיש בהם יותר כנות ופחות מאמץ
אני עוד לא יודעת מה יהיה בסוף...
מאחלת לך שתמצאי את הנקודה בה הסיפור הזה מחזק אותך ומקרב אותך לעצמך flower
קישור | העבר | מחק צוויליך (20.04.2006 23:50):
הי ורדה,
כל הכבוד על שאת עומדת על שלך.
ההורים הניחו שעל ההחלטות לגבי בנך לעבור את אישורם וכמובן, זה לא המיקרה.
לאחיך וגיסתך קשה לקבל את "מה שאת עושה לאבא שלך"?
אולי קשה להם לקבל את זה שהצבת סייג ברור להורייך כשהם עצמם (אחיך וגיסתך) עדיין נמצאים במאבקי הכח של גיל ההתבגרות.

האם את זקוקה לסליחה שלהם? האם עשית משהו, לדעתך, עלי יש לסלוח?
האם סלחת להם על חוסר הקבלה, חוסר ההבנה, הכוחניות, המניפולטיביות? אם סלחת, אני מלא יראה בפנייך.

שאלה קשה שאלת אותי צוויליך !!!
לסליחה שלהם אני לא זקוקה כי ממש ממש לא עשיתי שום דבר רע כי אם טוב בלבד. אם הייתי חושבת ולו במעט שעשיתי באמת מעשה שפוגע הרי שהייתי מנסה לתקן ולפחות לבקש את סליחתם. אני לא מחכה לסליחה. אני הייתי מאוד מאוד רוצה שמלכתכילה הסיפור יהיה שמח. הריתי בגיל שנחשב לנס מבחינת ההריון. (ילדתי את אור שלושה חודשים לפני שהגעתי לגיל 47 !!! ) רציתי שכולם יקפצו משמחה. רציתי שיתמכו בי שיקבלו הכל באהבה. בגיל הזה עם הסיכויים הכל כך קלושים האלו הם היו צריכים לשתוק ולאהוב. זה הכל. להגיד תודה לאלוהים ולא לקלקל. הם חושבים שבגדתי באלוהים שכל כך היטיב איתי.. אני מרגישה שממש ממש אין לי על מה לבקש סליחה.
אם סלחתי להם???? לא. אבל הלוואי שאצליח. ואפילו רק בשבילי. אני מנסה לחזור ליחסים כל שהם . שלא אגיד נורמלים כי אנחנו ממש רחוקים מזה. אבל לחזור לאיזה שהו קשר. אתה יודע. הם ההורים שלי. יקל עלי אם אצליח לסלוח באמת עד הסוף.
קישור | העבר | מחק צוויליך (23.04.2006 22:17):
כן... באמת גם אנחנו זקוקים לסלוח, לפעמים יותר מהצורך בצד השני לקבל את הסליחה.
אויייש.
עלה לי חלק משיר של י. עמיחי -

המקום שבו אנו צודקים
הוא קשה ורמוס
כמו חצר.

אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרת, כמו חריש.

ורדה, שיהיה לך עולם מתוחח ותקווה שגם להורייך, אחיך וגיסתך.

אור בן שבעה חודשים ושבוע. ואנחנו נסענו לבקר את סבא וסבתא בפעם הראשונה.
אז בסך הכל זה עבר בשלום.
קצת שתיקות מאופקות. קצת חיוכים מאולצים. ובתווך תינוקי המדהים שמתמחה בימים אלו בשבירת קרחונים.
אור כבר כמעט בן תשעה חודשים. והיתה מלחמה.... ואם אומרים שבכל דבר רע יש גם דבר טוב הרי שבמקרה שלנו זה ממש ממש נכון.
בקטיושה הראשונה שנפלה בחיפה אמא שלי התקשרה ואנחנו ללא היסוס נענינו (מסתבר.. הקטיושות מפחידות אותי יותר..) הינו שם שבועיים רצופים והיה.. לא להאמין. היה ממש נחמד. נושא הברית לא הועלה. אור כבש לבבות. ונקווה שכך גם ימשיך היחס להיות. כולנו שותקים במקומות הקשים. ונהנים מהמקומות המהנים.
קישור | העבר | מחק צוויליך (19.08.2006 22:39):
yes
וואו, איזה יופי!
< מרגיעון- אם יצאת מכליך אל תשכח לשוב- מוקדש להורייך באהבה happy >
ונהנים מהמקומות המהנים.

ברכות. שימשיך כך. happy

נפלתי על הדף הזה במקריות מופלאה...
מצטטת כאן מה שכתבתי למישהי אחרת אתמול בתפוז:
...הילד (ההיפותטי, אין לי עדיין ילדים) שלי יחגוג את חגי ישראל, ידע מאיפה הוא הגיע ואת כל התלאות שעברו על עמו עד היום ויחונך בהתאם. בשביל לחוות את הדברים האלה הוא לא צריך את ברית המילה.
ואם מסתכלים מהצד השני, אף אחד לא צריך לראות שחתכו לילד כדי לדעת שהוא יהודי. לא חבריו, לא חברינו, ובטח לא ההוא שרואה ישר את הנפש שלו.
יש הרבה סיפורים במסורת על יהודים שניסו להדמות לבני עמים אחרים מסיבות כאלו ואחרות, ותמיד נחשפה יהדותם גם בלי שיתפשטו. אז אמנם אלו רק סיפורים חסידיים כאלו ואחרים, אבל העקרון זהה. היהדות היא בנפש ובמעשים. לא בגוף.

הורה חילוני לגמרי שמל את ילדו ואינו שומר שבת, אוכל בכיפור ואין שום סממן דתי אחר בחייו - מה הוא עשה בעצם ביצוע המילה?הוא לא הפך לא את עצמו ולא את בנו ל'יהודי טוב יותר' (לא שאני חושבת שיש דרגות בעניין, אבל זה הביטוי הקרוב ביותר שיכולתי למצוא למה שהתכוונתי). בטח לא יותר טוב מהורה שאולי לא מל את בנו, אבל קרוב במידה זו או אחרת לדת בתחומים אחרים.

אני מדברת רק בשם עצמי כאן. אני, אישית, מסווגת את עצמי כאדם מאמין, וגם בעלי כך. אני מניחה שרוב שאר האנשים שלא מלים בכלל ומשתתפי הדיון כאן בפרט הם אולי חילונים\אתאיסטים\לא משנה מה.
מי שלא מבצע את שאר המצוות, לפחות את חלקן, אין חשיבות מיוחדת שיבצע דווקא את זו. ומי שכן - רק אחד ישפוט אם באמת עשינו הכל כמו שצריך...

מצטערת על הבלאגן, מקווה שהתגובה שלי יצאה מובנת.

הבן שלי נימול. לחלוטין בניגוד לרצוני. אבל אבא שלו הבהיר ש*מבחינתו* זה יהרג ובל יעבור. הוא שומר מסורת (בדרכו שלו, והרבה פחות מהוריו), והטיעון שלו, שהכריע את הכף, היה שזה גם התינוק שלו. ובימים אחרי הלידה, כשנאבקתי בדחף לנכס לעצמי את הילד הזה ולא להותיר ממנו לאף אחד (ונאבקתי בדחף הזה, כי יש לו את האבא הכי נפלא בעולם והגיע לו לחוות התקשרות כמו שצריך), זה היה הנימוק המכריע.
בימים שההורים שלו מטריפים את דעתי אני משתעשעת ברעיון לא למול את הילד הבא, ואז הם פשוט ינתקו איתנו את הקשר..
לכולם זה מפריע גם לדתיים וגם לקיצונים הכופרים אך ששלמים אם ההחלטה כבר לא מדברים על זה ולפחות מקווים שבר מצווה הוא ירצה לעשות?( עוד יותר מעשור )

_ורדה_בן_ארי‏‏_ ככל שעובר הזמן הנושא כבר לא עולה
הרי כדאי להנות מהנכד בשלמותו תרתי משמע

טקס כדי למלא צורך של קידוש, הבדלה, כניסה לעולם, אבל ללא סכינים. = מֵסיבֵּן לתינוק ומסיבָּת לתינוקת.
ממילא המסיבה לא צריכה להיות 8 ימים לאחר הלידה (ועדיף שכך). כל חברינו מלו את הילדים בחוג המשפחה ואת המסיבה ערכו כ-3 חודשים לאחר מכן. מי צריך לארח שבוע אחרי לידה, כשהמכנסיים לא עולים עלינו וההמולה סביב תינוק קטנטן מיותרת אף היא.

וכאשר נולדה ביתך הם נתנו ?
כן, צ'קים נאים למרות שלא עשינו ארוע...

מעצבן.

"דווקא אנחנו שוקלים לא לעשות ברית בשום מקרה"
אפשר תחילה להגיד את המשפט הנ"ל שבעצם אומר שאתם לא סגורים על זה בעצמכם מה שמשאיר לתוהים את המחשבה ש'עד הלידה הם יקבלו שכל'. יותר מאוחר להגיד שהחלטתם לא למול וזו בעצם החלטה מושכלת לאחר בדיקה ושוב אין לנסות להתערב ולשנות אותה. לחלק את ה'מכה' לשתיים רכות יותר (רק שלא יחשבו שאפשר להשפיע עליכם יותר).

בימים שההורים שלו מטריפים את דעתי אני משתעשעת ברעיון לא למול את הילד הבא, ואז הם פשוט ינתקו איתנו את הקשר.. רעיון מעולהhilarious

מרגיעון מתאים בזמן מתאים: הציפיות רק לכריות - שלא יצפו לברית.

יש המון סיבוכים ופשלות אך הם לא מגיעים לציבור בשל הסתרת המידע עד כדאי החלפת שם פגיעה מברית מילה בפנייה למיון לדימום מקומי כדאי לשנות תסטטיסטיקה
חברה שלי. צעירה בת 26 שתמיד הערצתי אותה על נחישותה.
בצבא היא הצליחה להוציא פטורים על כל מה שבא לה. נלחמה והצליחה לשרת את כל הצבא עם נעלים אזרחיות. לא נשאה נשק ולו יום אחד. והכי חשוב(בעינייה כמובן ) קיבלה אישור ללכת עם איפור. לצאת הביתה כל שבת. ולעשות בצבא כל מה שבא לה. והכל במלחמות אימתניות. יצאה נגד כל מי שעמד בדרכה בחריפות. ובנחישות ללא רחמים הצליחה בכל מאבק.
כשאני רבתי עם בוס בעבודה היא זו שיצאה למעני לנזוף בו וגרמה לו לבוא אלי ולבקש את סליחתי.
לחמה במורים. לחמה בהורים. בקיצור בחורה "חזקה"
יום אחד כשהיא באה לבקר אותי ועלה נושא הברית לשיחה הסבירה לי חברתי ה"חזקה" ש- היא לא מאמינה בפן הדתי. היא לא מאמינה בפן הרפואי. היא תעשה לבן שלה בבוא היום ברית. כי... "לא בא לה שאנשים ישאלו שאלות ויציקו לה."
ואני נשארתי המומה. יודעת שכך יש כל כך הרבה. אנשים שלמען עצמם הם מוכנים להילחם אבל למען תינוקם ממש ממש לא.
זה דומה לזוג שעשו חתנה שעלתה הרבה. קנו בית שעלה. הולכים לספר באופן קבוע לחדש צבע ופן. יוצאים לבלות ולא חוסכים בכלום עד ש... עד שנולד התינוק וכשהם בררו כמה עולה ברית עם רופא והרדמה מקומית וכמה עולה עם מוהל בשיטה האכזריתהם בחרו במוהל כי "הרופא יותר יקר!!!"
ואני בכל פעם מחדש מסרבת להאמין שכך אנשים עושים את בחירותיהם בחיים.
וחבל. חבל נורא שברית לא חלה על בוגרים בני 20 ומעלה. נראה מי היה חושב שעדיין זו מצווה חשובה... שזה בריא.... שמה יגידו להם החברים....
אני בטוחה שאז אחוז הנימולים היה יורד במהירות.
אור שלי כבר בן שנה ושמונה חודשים.
אני הולכת איתו לבריכה. ומאושרת בכל יום מחדש על בחירתי.
אני רואה איברים מולים. אני רואה את ההבדל. עצוב לי בשביל הילדים הנימולים. זה פשוט נראה כל כך אחרת. ואיך זה שכל כך הרבה אנשים התרגלו לצלקת הזו ולמראה הפגום עד שהפך עבורם ל"נורמלי"?
איך נורמלי הוא עניין משתנה ומוזר??
ואני כל כך מודה לעצמי על כך שאת אור שלי השארתי בשלמותו. ללא פגם. ללא צלקת. ללא הכאב.
כמה נפלא להרגיש שעשיתי את הדבר הנכון כל כך.
ולצערי אני שומעת בכאב כל כך הרבה הורים שמודים שעשו ברית מתוך לחץ למרות הידיעה שהם עושים נזק מיותר לתינוקם.
מצויין לשמוע, את כל הסיפור בכלל ואת המסקנה האחרונה בפרט.

המון אושר לכולכם...

אם יש עוד כמוני שבאים מבית דתי. מהורים שלוחצים לכיוון. ממשפחה שמאיימת להתנכר. ממשפחה שבפועל אמנם מתנכרת.. כועסת.. מאיימת.. אשמח גם לעודד את כל מי שזקוק לכך. או סתם מתלבטים שרוצים לשתף.
אני רוצה לשלב את הדף הזה במדור ברית מילה. משהו יכול לעשות את זה בשבילי?
הוא כבר משולב, בדקתי כרגע.
אמממ..... הועלתה פה הצעה לקצת תמיכה ... ובכן; עידוד לא יוכל להזיק (לעומת העויינות שאנחנו סופגים...). היום סוגרים שבוע 40 להריון (מאחלת לכולנו לידה בכייף...). החלטנו לשתף את המשפחה בהחלטתנו שלא למול כבר לפני כמה חודשים. אני עדיין חושבת שזו היתה החלטה טובה, אבל מדי יום אנחנו מתעסקים בהדיפה ומגננה ולא במחשבות ו"התכוננות" לקראת תפקדנו החדש בתור הורים (למרות שזה קשור). האיומים והסחיטה הרגשית באים בגלים, לקראת הלידה הגלים באים בתדירות גבוהה יותר ומכל הכיוונים. אני חוששת שלאחר הלידה זה יגבר. היום אני בעיקר עייפה מלספוג עלבונות ורשמתי כאן את הדברים האלו בשביל קצת לפרוק. אין בסביבתנו (חוג חברתי או משפחתי) שתומכים בנו, אז אני כותבת באינטרנט. נושא קצת עצוב- אבל אני שמחה, אוטוטו תינוקי!
אנו לא מלנו את בננו והורי הינם דתיים.
לאט לאט הם השלימו עם הרעיון והיום הם מקבלים את בני בצורה רגילה ביותר ונושא הברית לא עולה יותר.
הבן שלי כמעט בן שנה
פלוני_אלמונית‏
_אין בסביבתנו (חוג חברתי או משפחתי) שתומכים בנו, אז אני כותבת באינטרנט_
את מוזמנת ללכת למפגשי קהל כדי לפגוש הורים כמוך, לפני לידה מתלבטים נסחטים וגם כאלה אחרי...
מחזקת את קודמתי - צרי קשר עם קה"ל, תקבלי את כל התמיכה והעידוד שצריך.
מדי יום אנחנו מתעסקים בהדיפה ומגננה ולא במחשבות ו"התכוננות" לקראת תפקדנו החדש בתור הורים (למרות שזה קשור). האיומים והסחיטה הרגשית באים בגלים, לקראת הלידה הגלים באים בתדירות גבוהה יותר ומכל הכיוונים.
אני חוששת שלאחר הלידה זה יגבר

גם אנחנו שיתפנו את ההורים בכוונתנו לא למול לפני הלידה.
הורי מיצו את הדיון בשלב כלשהו והפסיקו ללחוץ. הם הבינו את מניעי והבינו שאני רצינית ושזה לא נושא לדיון.
הם תופסים ממני בחורה אחראית ולכן הפסיקו להתווכח אחרי זמן מה.
לעומת זאת הורי האיש לא קלטו שאנחנו רציניים... הם האמינו שברגע האמת נוותר על הרעיון המוזר ומרוב פחד ניסוג מההחלטה.
אחרי הלידה הם הציפו אותנו ברגשי קשה ואינטנסיבי באמונה שזה ישפיע על החלטתנו.
זה היה נורא... קשה לי לסלוח להם על זה עד היום sad

ברור לי שההבדל בגישה בין הורי וחמי קשור לאופן בו אני ואישי ניהלנו כל אחד את הדיון מול משפחתו.
אישי אדם הרבה פחות נחרץ ממני, ובני משפחתו ציפו שהלחץ שלהם ישנה את מעשיו.
בקיצור, מה אני מנסה לומר- תנסו להעביר למשפחה מסר כמה שיותר ברור (בלי כעס ו"רגשי") שדעתכם בעניין סגורה ושאתם מבקשים לכבד אותה. אם אתם משדרים הססנות וחוסר בטחון או סבלניים מדי לסביבה- סביר להניח שיטפסו עליכם.
מצטערת אם זה נשמע בוטה למי שקורא מהצד... דברי לא נובעים מאטימות לרגשות בני משפחה יקרים,
פשוט מנסיון מר- שני בני הזוג צריכים לדעת לשמור על גבולותיהם האישיים והמשפחתיים, וזה לא רק בנושא ברית מילה אלא בכל דבר. פשוט בעניין הזה המתקפה חזיתית וקשה כי האנשים מרגישים שהם על זמן שאול, וחייבים לפעול מיד לבטל את רוע הגזרה.

תכלס, כשהילד קצת גדל ומתרחקים כמה שבועות מהיום השמיני, כולם מבינים שהברית באמת לא תיעשה, מעכלים ומקבלים את העובדה הזו, והרוחות נרגעות.
בסוף באמת כולם מתים על הנכד וזה ממיס הכל.
קחו אוויר... שולחת לכם את כל התמיכה שאתם צריכים, ושתהיה לידה טובה flower

תכלס, כשהילד קצת גדל ומתרחקים כמה שבועות מהיום השמיני, כולם מבינים שהברית באמת לא תיעשה, מעכלים ומקבלים את העובדה הזו, והרוחות נרגעות.
בסוף באמת כולם מתים על הנכד וזה ממיס הכל.

אני לא יודעת שזה ככה.
בננו בן 4.5 חודשים.
לא מלנו אותו.
הורי אפיקורסים עם נימה של אנטי מסורת, אבל ההחלטה שלנו זיעזעה אותם.
הם לא דיברו איתנו שלושה שבועות, לא סיפרו למשפחה שנולד להם נכד. אח"כ הרוחות נרגעו בתיווך של אחי ושל בעלי.

השבוע החלפתי לו חיתול ליד אמא שלי, אחרי כמה שעות היא התפרצה:
הזין של הבן שלך מכוער!
עניתי באמפטיה שהיא תתרגל.
אמרה לי שקשה לה להתחבר לילד בגלל הזין שלו.
שאלתי איך אוכל לעזור לה להתחבר
אבא שלי אמר בתוקפנות רבה: תעשי לו ברית מילה!
עניתי בשלווה שזה לא יקרה.
נשארתי עם מועקה גדולה.

הורי החילוניים מיצגים תפיסות מקובלות, איך זה שהורים שלא מלים כל כך משוכנעים שלילד לא יהיו התמודדות קשה עם אנשים שחושבים ככה?!


לא דיברנו על זה לפני הלידה עם ההורים כי התכוונו למול אותו.
רק אחרי שנולד הבין בעלי שלא יוכל לעשות את זה לילד ובעצם החליט שלא נעשה ברית. אני לא שלמה עם ההחלטה. אנחנו בעיקרון לא עושים דברים לא הפיכים כשיש מחלוקת ולכן הילד שלם. כלפי חוץ אנחנו מציגים חזית אחידה.

מובן שהודענו על זה רק אחרי הלידה, זה היה נורא, דווקא מהצד שלי - החילוני, במקום "מזל טוב" קיבלתי שיחות נזיפה מקרובים, וחרם מצד הורי.
הכאב גדול וגם כעת אני לא מעיזה להתמודד איתו. הכתיבה פה גורמת לי לדמוע.

חשוב לי לומר את זה לפלונית אני מאמינה שהאילו הייתי מוכנה למתקפה הייתי מצליחה להתמודד אחרת.

עצוב hug-sad
אני מאמינה שאם היית שלמה עם ההחלטה היית מצליחה להתמודד אחרת
כמו שכתבתי למעלה, אני חושבת שהרבה מהתגובה של הסביבה קשור ליחסים שלהם איתנו באופן כללי
לדימוי שלנו בעיניהם, לגבולות שאנו שומרים או לא שומרים מולם וכו'.

אמרה לי שקשה לה להתחבר לילד בגלל הזין שלו_
נראה לי שקשה לה להתחבר לילד שלידתו מסמלת עבורה את העובדה שאת לא מקשיבה לה
(כלומר לא נוהגת על פי דעתה, מבחינתה- מזלזלת בכבודה)
היא תתרגל- לא לאיבר המין, אלא לסטטוס החדש שלך מולה, כאחת שהיא יותר בת זוג ואם נאמנה מאשר בת נאמנה.

_הורי החילוניים מיצגים תפיסות מקובלות, איך זה שהורים שלא מלים כל כך משוכנעים שלילד לא יהיו התמודדות קשה עם אנשים שחושבים ככה?!
הורייך לא מייצגים התנהגות מקובלת. המקרים של ניתוק כה חריף עם דיבור כל כך בוטה לא נפוץ כמו שנדמה לך...
ההורים שלא מלים לא משוכנעים, אלא שמעו מנסיונם של רוב האחרים, וגם מאמינים שבמידה רבה אנחנו קובעים איך ידברו אלינו ואל ילדינו במידת הבטחון שאנו משדרים לסביבה.

מקווה שהעניין יירגע אצלכם... בכל אופן שיהיה לכם מזל טוב ותיהנו מהתינוק flower

אחרי הלידה ניסינו להסביר, כתבתי את זה:
יש החלטות שכמו כופות עצמן עליך, ההחלטה להשאיר את בננו שלם היא החלטה כזו.
מהרגע שהריתי היה ברור לנו שאם יולד לנו בן, אנחנו (כמו רוב חברינו) נחשוב על הברית: שהיא אקט איום, שריד לטקסים של קורבן אדם, לא נאור, שאין לו הצדקה אצל חילונים... ואז נמול את הילד, ונמשיך לומר לעצמנו שזה איום ונורא. לא חשבנו שנצטרף ל 3% היהודים-ישראלים שלא מלים את בניהם.

סמוך ללידה התחלנו להתעניין בברית, במוהלים, בשיטות הרדמה השונות, בטכניקות השונות – הכל במטרה לעשות את העניין כמה שפחות טראומטי לילד ולנו. התגלגלו הדברים כך שתוך כדי כך למדנו איך מבצעים את הברית, למדנו על ההשלכות שלה, למדנו על תקלות אפשריות למדנו...
והנה התהפכה השאלה. לא עוד דיון פילוסופי עם החבר'ה "למה לא לעשות ברית", אלא שאלה קונקרטית מאוד לנו : "למה כן לעשות?"

מצאנו שהתשובות לשאלה "למה כן?" מתחלקת לשלוש קבוצות :
הנמקות דתיות
הללו כמובן לא רלוונטיות לנו, אנחנו לא מקיימים אף מצווה, למעט אולי האוניברסליות שבין אדם לחברו, ולא נראה לנו שדווקא את המצווה שכוללת פגיעה בגופו של בננו היא המצווה הראשונה לקיים.

הנמקות רפואיות
קראנו, ואנחנו ממשיכים לקרוא מאמרים רפואיים (וגם מאמרים על מאמרים רפואיים) בעניני מילה.
ככל שמעמיקים חקור, מתברר שעל כל מחקר המצדיק ברית יש ששולל אותה (וההפך). כלומר אין יתרון מוחלט ומוכח לעריכת מילה או להימנעות ממנה.
אמנם לברית ככל הנראה ישנם יתרונות אולם רובם מניעתיים (מניעת פתלוגיות, מניעת מחלות מין), אמרתי כבר בהקשרים אחרים שכריתת איברים כטיפול מניעתי נראת לי מוגזמת, כך גם במקרה הזה.

הנמקות חברתיות
הללו עוסקות בעיקר בחריגותו של הילד, אני לא מבטלת את הטענות הללו ומיחסת להן משקל!
כן, ילד שלם הוא יוצא דופן בחברה הישראלית, אבל הוא לא איזה פריק מוזר, בכ"ז יש ילדים שלמים גם בסביבה שלנו (ויש יותר ויותר כאלו). בכלל לא ברור לי שה-ז' של הילד יהיה נושא שיחה ראשון / מרכזי במפגשים חברתיים.
כן, ייתכן ואף סביר שהוא יאלץ להתמודד עם השונות הזו אבל מדוע זו שונות גרועה מאחרות? חשוב לזכור שהשונות הזה אינה בולטת כמו משקפיים / שיניים עקומות או כל "אי שלמות" גופנית אחרת.
אני מקווה שאוכל ללמד אותו להתמודד עם שונות (מכל סוג) על פני ללחוץ אותו שיהיה "כמו כולם".

יתרה מזאת אני מוצאת שהטיעון הזה בעייתי ברמה הפילוסופית – מוסרית, הרי לא הייתם מציעים לי לא למול את בני לו חייתי בחו"ל, נכון? יהודים מלו את בניהם למרות שזה הפך אותם לחריגים, מדוע לא יחול הכל גם בכיוון השני, מדוע לא יותר לי להמנע מהאקט למרות שבני יהיה שונה?

טיעון נוסף הוא בדבר שייכותנו לעם היהודי / לקהילה / לכידות וכו' – זה טיעון כבד משקל בעיני! אך שוב אני תוהה מדוע לקיים דווקא את המצווה הזו שהעדות לקיומה נמצאת (נסתרת) בתחתונים, ולא מצוות נראות בהרבה – מדוע שלא נבחר לקיים סדר כהילכתו / ללכת לביה"כ במועדים / לא לנהוג בשבת או כל התנהגות ציבורית נראת אחרת?

הישראליות החילונית שלי משמעותית בעיני, היא כוללת כבוד למקורות התרבותיים שלי שהם יהודיים אבל היא לא כוללת קיום מצוות, וודאי לא את המצווה לפגוע בבני.

ההנמקה החברתית הנוספת קשורה להתמודדות שלנו כהורים עם הסביבה ותגובותיה... כלומר המוטיבציה למול היא הקושי של ההורים להתמודד עם הסביבה, נראה לי הגון כלפי בני שאתמודד אני עם הקושי ולא ע"י כריתת איבר מגופו.

כתבתי מאוד בתמצית אם תרצו אפרט ארחיב אפנה אתכם למקורות, אני רוצה להעלות עוד שתי נקודות:
אם בני יבקש מתישהו לעבור ברית לא נעמוד בדרכו (וממילא למדנו שברית אחרי שהעורלה נפרדת מהעטרה כרוכה בפחות סבל וסיכון).

אין, ולא היתה לכם, סיבה להתבייש בי! לא להודיע לבני משפחה שילדתי זה ... אני לא מבקשת מכם לייצג את עמדתי – אתם יכולים לומר: הבת שלנו החליטה לא למול את בנה ואנחנו חושבים שזה איום ונורא ואנחנו לא מסכימים איתה. (הלוואי הייתם יכולים לומר לעצמכם, לאחרים ולי - אנחנו מכבדים את זכותה לעשות החלטות (שגויות לשיטתכם) ועדיין להיות הבת שלנו שאנחנו מדברים איתה).

המכתב הזה לא עזר.
הם המשיכו לא לדבר איתי גם אחרי שקיבלו אותו.
וממילא הוא פונה אל השכל אבל הם החרימו אותי מהלב.

נראה לי שקשה לה להתחבר לילד שלידתו מסמלת עבורה את העובדה שאת לא מקשיבה לה
(כלומר לא נוהגת על פי דעתה, מבחינתה- מזלזלת בכבודה)

את מאבחנת נכון מאוד מה *באמת* הפריע לה
יחד עם זה בחירותי לפני לידתו היו לא קונבנציונליות במידה רבה. אולי ה"אי ברית" הית הקש ששבר את גב הגמל אבל כבר קודם היו החלטות שהבהירו טוב מאוד שאני לא מקשיבה לה_
וגם _יותר בת זוג ואם נאמנה מאשר בת נאמנה

הורייך לא מייצגים התנהגות מקובלת
המקרים של ניתוק כה חריף עם דיבור כל כך בוטה לא נפוץ כמו שנדמה לך...
אבל המחשבות שאיבר שלם הוא מכוער נפוצות גם נפוצות (וראי פה בדף זה ממש כולל אנשים שלא מלו)
לא צריך להיות בוטים כהורי כדי להרתע מילד שאיברו שלם.
הורי מיצגים במובן זה.

גם אחרים הגיבו בעוצמה גבוהה, ואני לא בטוחה שאני לא דנה אותו להתמודדות לא פשוטה עם תגובות מגעילות / דחיה / התרחקות על רקע זה.

וכן, לבעלי השלם (בהחלטתו, לא בגופו happy) אכן קל יותר להתמודד.

כתבת יפה מאוד, מכובד מאוד...
אבל כמו שאמרת הכתוב פונה אל השכל אבל הם החרימו אותי מהלב
הכעס שלהם נובע מכך שב"כפיות טובה" המרית את פיהם, תגובת הניתוק נבעה ישירות מתוך האגו הפגוע שלהם
זו סוגיה שתצטרך להפתר מולם איכשהו (אני מקווה), וכנראה היתה שם איפה שהוא תמיד, גם לפני סערת הברית.
האמיני לי, עם כל הכאב האמיתי שהם עלולים לחוש בעקבות האי מילה (ויש כאב כזה, אני בטוחה בכך),
על מנת להתכחש ללידה, לבתם ולנכדם בצורה כה קיצונית הם צריכים לאטום את לבם בכוח,
ואת זה ניתן לעשות רק מתוך צדקנות, לא מתוך אהבה או אכפתיות.
מזכיר את הסיפורים על משפחות שנידו בנים שנישאו עם בני עדה אחרת, רחמנא ליצלן...
כל דור ו"החטאים הנוראיים" שלו stam
ואת זה ניתן לעשות *רק* מתוך צדקנות
לגמרי לא מסכימה איתך.יכולות להיות לכך הרבה סיבות (אף אחת מהן לא טובה בעיני ולא מטהרת את להתכחש ללידה, לבתם ולנכדם ) אבל הכאב שלהם הוא אמיתי, הבושה שחשו מול הסביבה היא אמיתית, הכאב על הפיכתי ל_יותר? בת זוג ואם נאמנה מאשר בת נאמנה_ שגם לא מקשיבה הוא אמיתי ועמוק.
החרם היה צעד איום מצידם. אבל מקורו בכאב ולא בצדקנות. כך לפחות דעתי במקרה המאוד אישי שלנו

מוטב להזהר / להסתייג בפרשנות שאנחנו נותנים למעשיהם של אחרים
ומן הידועות היא שמה שמותר לי לומר על הורי לא מותר לאחרים לומר עליהם... tongue

לסיכום, אמליץ לאחרים לדבר על העניין עוד לפני הלידה

מקווה שהעניין יירגע אצלכם... בכל אופן שיהיה לכם מזל טוב ותיהנו מהתינוק
תודה. כבר נרגע, אחרי ההלם הראשוני הם מדברים גם מדברים איתנו.

הממ... כתבנו ביחד, רק עכשיו ראיתי מה שענית לי happy

לגבי המחשבות שאיבר שלם הוא מכוער
נדמה לי שזו הייתה אני שכתבה כאן במעלה הדף
שבמפגש של קה"ל בו היינו לפני הלידה הסתכלתי על הבולבולים השלמים וחשבתי שהם... לא יפים tilted
אבל האיש שלי אמר שזה סתם עניין של הרגל, ושזה ממש לא שיקול
ואני מסכימה איתו היום מאוד
היום האיבר השלם של בני נראה לי כמו הדבר היפה בעולם
ואני אדאג שהוא יהיה בטוח בכך, ושידע על יתרונות השלמות הרבה כך שישא אותה בגאווה
ואם עדיין יהיה מי שירתע... בעיה שלו! אני בטוחה שבני יהנה מהבולבול שלו יותר מכל המלעיזים! happy

ואני לא בטוחה שאני לא דנה אותו להתמודדות לא פשוטה עם תגובות מגעילות / דחיה / התרחקות על רקע זה.
אני לא נתקלתי בזה עדיין, בני אמנם קטן עדיין אבל מסתובב עירום בכל מקום.
עד כה נרשמו תהיות סקרניות, לא שום הגעלות וגועליות.
אנשים לא מתרחקים ממי שמקרין בטחון עצמי.
למדתי בחיי שדחיה באה על רקע של חולשה מסוימת שאדם משדר לסביבה, לעולם לא על סמך פרט אובייקטיבי במראה שלו.
את לא מכירה אנשים כאלה, שיש להם נניח תווי פנים לא משהו אבל הם מקסימים את כל סביבתם?
או כאלה שהיו יכולים להיות יפים, ואיכשהו נראים לא מרשימים או שמשהו בהבעה שלהם מעצבן את האחרים?

שוב כתבנו יחד, מה יהיה?
יוצא שכל הודעה שלי עונה באיחור משונה על ההודעות שלך...

אבל הכאב שלהם הוא אמיתי
החרם היה צעד איום מצידם. אבל מקורו בכאב ולא בצדקנות
לא אמרתי שהכאב לא קיים, ברור שהוא אמיתי. אבל בעיני הוא לא מופיע בצורתו הנקיה, הגולמית.
אני חושבת שנוספת עליו צדקנות, כי נראה לי שחרם היא פעולה שבאה מתוך כעס, כעס שבא מתוך שיפוטיות, מתוך אמונה שדעתם היא הנכונה ופשוט לא ייתכן שיהיה אחרת.
אבל כמובן שזו התרשמותי הכללית בלבד, את מכירה את הורייך יותר טוב ממני מן הסתם happy

אמא_שלא_מלה?, אני לא חושבת שיש חוסר נאמנות כלפי ההורים שלך בלא לעשות מה שהם חושבים לנכון בניגוד לאמונתכם.
אני חייבת להגיד, אני לא יודעת איך להגיד את זה יותר בעדינות, שאני מזועזעת ממה שאת מספרת על אמא שלך. אם אמא שלי היתה אומרת דבר כזה, אני חושבת שהייתי אומרת: "אמא, אני מבקשת ממך לא לדבר אלי ככה על הבן שלי, *אף פעם*". אני מעריכה את האמפתיה והסבלנות שלך.
מה בעיניך? האבר שלו מכוער? אני לא חושבת שאבר שלם הוא מכוער. יש אנשים שחושבים ככה. יש אנשים שחושבים ששיער כהה הוא מכוער. זכותם.
זה שההורים שלך לא הודיעו למשפחה שילדת, זה לא יפה, אבל זו ההתמודדות שלהם. אם אלה קרובי משפחה שהם בקשר איתם, ולא את, זו בעיה שלהם. מי שקרוב אליך הרי ישמע את זה ממך.
דרך אגב, הבן שלי הולך לגן, מסתובב ערום כשבא לו, כולם אוהבים אותו ואין שום בעיה. אני מספרת את זה בתור דוגמה לחוויה חיובית. אני בטוחה שיש ילדים שהיתה להם גם חוויה שלילית שקשורה לזה, כמו להרבה דברים אחרים. אי אפשר לצפות ולמנוע מראש כל חוויה שלילית תאורטית, זו דעתי. אני בחרתי במקרה זה למנוע חוויה שלילית ודאית ולהתמודד אם השאר אם וכאשר יגיעו. אני עדיין מחכה.
בסופו של דבר, גם אם לא הודיעו שהילד נולד או לא, אי אפשר להתחמק אם זה , ולמזלך הם החכימו מהר להבין שהילד לא "אשם" והם לא יפסידו נכד בגלל זה.
מהנסיון שלנו דווקא הרב סבתא שניסתה לשכנע אותנו לעשות, בפעם הראשונה שבאתי אליה היא רצתה שאני החליף לידה כדי לראות ...
לנו יש במשפחה חוזרי בתשובה שממש לקחו את זה קשה, אך כמו שההולכת כתבה, אם אסרטיבים עם הדעה האנשים יורדים מהעץ ולא רוצים לריב על זה או לא לדבר, והנושא מצטרף לעוד אחד מהנושאים הלא מדוברים/לא מוסכמים במשפחה.
הויכוח הזה עם כן או לא ? הוא חלק מתהליך הכרה שאנחנו הורים, ולא ילדים יותר, ואנחנו מחליטים על ילדנו, וזה בטוח לא יהיה הנסיון היחידי שיחשבו שדרכנו לא נכונה, לכן כדאי להחליט איפה שמים גבול, מהצד השני להורים קשה פתאום שאנחנו כבר לא ילדים, ומחליטים אחרת מהם, וגם הם הזדקנו הם סבא וסבתא,הרבה השתמשו במשפט"אתם עושים טעות" ואנחנו עונים... זו בטח לא האחרונה
אור שלי התחיל ללכת לגן. (שזה עצוב מאוד אבל שייך לדף לגמרי אחר.)
חשבתי אם להגיד משהו לגננת או לא. חשבתי אם לעשות מזה עניין או להתעלם. בסוף אמרתי לגננת רק: "כשתחליפו לו תראו שהבולבול שלו שונה קצת משל האחרים." הגננת מייד ענתה לי שהיא לא מחליפה חיתולים. המטפלות עושות את זה. אמרתי לה: "אני מספרת לך שתדעי. לא מלנו אותו. הוא יהודי שלם" עניתי לה. "הוא לא יהודי" היא ענתה לי ואני הבנתי שחוסר הידע בנושא הוא עצום. עניתי לה שהוא ממש יהודי. יהודי שלם וללא טראומות. היא עשתה פרצוף לא מרוצה ואמרה לי "הוא יהיה עם טראומות אבל לא חשוב. זו דעתי." עניתי לה שזה בסדר. יש לנו דיעות שונות בעוד כמה נושאים בכל זאת חשוב לי שתידע ושתעביר את זה למטפלות שמחליפות לו. (אחת קבועה ועוד שתיים שעוזרות בגן מידי פעם. ) אחר כך פניתי בכל זאת לאחת המטפלות ואמרתי את זה גם לה והתגובה הייתה כאילו אין פה שום דבר חדש. הגיבה ממש בחיוב לעניין.
יש לי כמה חברות שילדיהן שלמים. חלק פנו לגננת וסיפרו מראש שלא יחשבו שיש פה משהו מוזר או איזו בעייה וחלקן בכלל לא עשו מזה עניין ולא אמרו לאף אחד כלום. בשני המקרים (שלושה ילדים היום בני 3 5 8 ) החברה מגיבה הרבה יותר בפתיחות ממה שנראה.
אני גם מחליפה לאור חיתולים ליד אנשים. בעיקר בבריכה שאז אני מחליפה לו תוך שהוא עומד עלי ואני תמיד גאה בילד השלם שלי. לפעמים אני אפילו אומרת בכיף מי רוצה לראות ילד שלם? בולבול ללא צלקת. לראות ולקנא. והתגובות מאוד חיוביות המון עונים לי משהו בסגנון -"אם רק הבעל שלי היה מסכים.." או אפילו "משום מה כשהוא נולד דיברנו על זה ולא ממש העזנו" והרבה שמעתי את המשפט: "אם הוא היה נולד עכשיו?? לא הייתי עושה לו" (כשמדובר בילד שכבר גדול)
אני אישית רואה באי עשיית הברית משהו מאוד חשוב. ברור שהמון עושים את זה רק בגלל ש.. המון עושים את זה. הרצון להיות כמו כולם ולא שום הבנה בעניין. כך שכמה שיותר לא יעשו - כך עם הזמן עוד יותר לא יעשו.
בעיני חשוב לשמור על תינוקות שלמים וזה בכלל לא משנה אם זה עושה אותם שונים או דומים לאחרים. אני תמיד אומרת שאור שלי שונה בכל מקרה מכל השאר. הוא הכי יפה. והכי חכם.. כך שכבר ממילא לא יהיה כמו כולם. אז ממש אין טעם לחתוך אותו. ובאמת שחוץ מהמשפחה הדתית הקרובה שלי התגובות הן ממש ממש ממש חיוביות.
והמשפחה הדתית שלי לא מקבלת הרבה דברים שאני עושה. כתבו פה למעלה שחשוב מאוד איך האמירה שלנו נשמעת להם. אני לא אסרטיבית. לא יודעת להוריד מעלי את המציקים. לא חזקה מילולית מול המשפחה שלי. אבל מאוד נחושה במעשי. לכן הם מעיזים לגדף ולהעליב. מקווים שיצליחו. ואני באמת נעלבת וכואבת ועצובה נורא אבל מה שמוביל אותי ומשמח אותי זה שכשאני מסתכלת לילד שלי בעיניים אני יודעת שקיימתי את ההבטחה שלי לשמור עליו.
וזה חזק יותר מכל מילה או מעשה שמישהו בעולם הזה יכול לעשות לי.
הוא הכי יפה. והכי חכם.. כך שכבר ממילא לא יהיה כמו כולם. איזה צירוף מקרים, זה בדיוק מה שאני אומרת על הבן שלי. hilarious
אתמול דיברתי עם המטפלת הקבועה. זו שכן מחליפה חיתולים..
פתחתי את השיחה ב- "בוודאי שמת לב שהבולבול של אור שונה קצת משל השאר"..
והיא ענתה לי.. "לא" "לא שמתי לב. במה הוא שונה"?
ואני שהייתי בטוחה שזה כל כך ברור... סיפרתי לה על כך שהוא שלם. שלא מלנו אותו.. והיא ישר הזדהתה איתי בסבלם של הנימולים. זה היה לי כל כך מצחיק.
מה שמראה לי שלפעמים דווקא המבוגרים חוששים שילעגו... שידברו.. וככל שאני יותר פוגשת לא נימולים כך אני מבינה יותר שכל העניין הזה ממש לא כך. מטפלת (אמנם צעירה מאוד.. ) שמחליפה חיתולים למספר ילדים בכלל לא שמה לב להבדל. אני מאמינה שילדים שמים לב עוד פחות.
אישית דווקא הייתי רוצה שישימו לב. הוא כל כך כל כך כל כך יפה !!!
מאוד אהבתי את הדיון הזה.
גם שלי לא נימול.
ואני שהייתי בטוחה שזה כל כך ברור... סיפרתי לה על כך שהוא שלם. שלא מלנו אותו.. והיא ישר הזדהתה איתי בסבלם של הנימולים. זה היה לי כל כך מצחיק.
מה שמראה לי שלפעמים דווקא המבוגרים חוששים שילעגו... שידברו

חשבת על זה שהיא אולי פשוט בעלת טאקט ולא רצתה לפגוע בך ?
כי זה מה שקורה בד"כ

קישור | העבר | מחק *פלונית* (26.01.2011 13:15):
חשבת על זה שהיא אולי פשוט בעלת טאקט ולא רצתה לפגוע בך ?
מה פתאום. אף אחד לא רוצה לעשות ברית, אז אם כבר יש מישהו עם אומץ ליישם, מיד כולם מזדהים איתו.
חוץ מזה גם רבנים מתירים לא לעשות ברית אם זה עלול לגרום לפגוע בשלום בית. למשל כשהאמא מתנגדת לברית והאבא תומך בברית, הרבנים עומדים לצידה של האם כדי שלא יהיה ריב בין ההורים. (כלומר, חלק מהרבנים...)
חוץ מזה גם רבנים מתירים לא לעשות ברית אם זה עלול לגרום לפגוע בשלום בית. למשל כשהאמא מתנגדת לברית והאבא תומך בברית, הרבנים עומדים לצידה של האם כדי שלא יהיה ריב בין ההורים. (כלומר, חלק מהרבנים...)

עוד לא נולד רב כזה (רב אמיתי הכוונה) אולי מישהו שקורה לעצמו רב אבל לא רב ממש.
ומאין קבעת :
אף אחד לא רוצה לעשות ברית, אז אם כבר יש מישהו עם אומץ ליישם, מיד כולם מזדהים איתו
הרי הרוב למעט מאוד בודדים עושים ברית אז מאין שאת קובעת שאף אחד לא רוצה לעשות ברית ?
ומאין את קובעת שכולם מיד מזדהים איתו ?
לא נראה לך מופרך ומוגזם ?

קישור | העבר | מחק *פלונית* (29.01.2011 20:44):
לא נראה לך מופרך ומוגזם ?
לא. ממש לא. פגשת פעם הורים שרוצים לעשות ברית? כולם עושים כי אין ברירה, להשקפתם.
לגביי הרב, זה היה כתוב בדף אחר על הברית, פה באתר. מישהי הביאה את זה כדוגמא למה שקרה אצלם. והוא היה רב אמיתי לגמרי.
אף אחד לא רוצה לעשות ברית, אז אם כבר יש מישהו עם אומץ ליישם, מיד כולם מזדהים איתו.
אף אחד לא רוצה לעשות ברית? אמירה כוללנית ולא נכונה!
יש הרבה מאוד אנשים (המון!) שרואים את הברית כברית, פשוטה כמשמעה, ברית בין התינוק לבין אלהיו, ורואים בה עוד הרבה עניניים משמעותיים מאוד מבחינה רוחנית.
אני ממש לא רוצה להיכנס לדיון על זה, כי אין טעם, אבל בהחלט להבהיר שלא כל מי שעושה ברית עושה זאת כי הוא חלק מהעדר. ממש לא. כמו שלא כל מי ששומר שבת עושה זאת כחלק מהעדר. יש טעמים, מובנים יותר או מובנים פחות לכל המצוות, ומי שמחובר אליהן עושה אותן בשמחה ובאמונה.
אף אחד לא רוצה לחתוך איברים בריאים ומתפקדים מהגוף של התינוק הרך שלו.
יש אנשים שמוכנים לעשות זאת, כי מקושר לאקט הזה סיפור שהם מתחברים אליו רגשית בצורה חזקה ובכמה רבדים.
בלי הסיפור, דרוש הלך רוח תוקפני במיוחד (כתבתי מילה אחרת ועידנתי את הניסוח) כדי לרצות דבר כזה בשביל הילד שלך.

בכל קונוטציה אחרת, הורים (שאין להם הפרעות פסיכיטריות פרנואידיות תוקפניות, פה כבר לא עידנתי tongue) לא יעלו על דעתם לרצות דבר כזה בשביל הילד שלהם (או בשביל כל אחד אחר, אולי למעט מישהו שהעיז לפגוע להם בילד).
מחשבות שכאלה עלולות לעורר בהם פחד נורא שמא הם עלולים, בכוונה מודעת ובתכנון ארוך טווח לא רק לרצות לפגוע בילד שלהם, אלא לממש את זה עם הדם והצרחות והכל.

בכל קונוטציה אחרת, הורים (שאין להם הפרעות פסיכיטריות פרנואידיות תוקפניות, פה כבר לא עידנתי tongue) לא יעלו על דעתם לרצות דבר כזה בשביל הילד שלהם (או בשביל כל אחד אחר, אולי למעט מישהו שהעיז לפגוע להם בילד).
נכון. ולכן לא עושים את זה, חוץ מהקונוטציה הזאת, שכנראה יש לה משמעות מעבר להיותה "חיתוך איבר בריא ומתפקד". וכאמור, לא רוצה להיכנס לדיון..
קישור | העבר | מחק צוויליך (08.01.2012 23:42):
ולכן לא עושים את זה, חוץ מהקונוטציה הזאת, שכנראה יש לה משמעות מעבר להיותה "חיתוך איבר בריא ומתפקד".
ושוב, הדיסוננס הקוגניטיבי (אני הולך לשטוף את הפה), יענו,
עם שמירת שבת אין בעיה, כמו עם צמחונות או איסוף מחקים - זה לא פוגע באפאחד. למרות ששמירת השבת היתה ממאפייני העם היהודי, לא נורא, לא שומרים, עדיין נהיה יהודים ולא יציקו לנו על זה. יום כיפור? איפה הצ'ימיצ'ורי אחי?
אבל עם חיתוך העורלה, מעצם היותו כריתה של "איבר בריא ומתפקד" , מיוחסת לו משמעות יתרה - 'אחרת למה כולם עושים כזה דבר?!!'.
דווקא *בגלל* שזה מזעזע וסותר כל אינסטינקט הורי של הגנה על הילד, אנו אמורים לצאת ללמוד שזה לא כמו שבת או כיפור, זה *באמת חשוב* ואסור לנו לראות בכלל אופציה לכריתת העורלה כקיימת.

צוויל

קישור | העבר | מחק רוני.של.4 (09.01.2012 00:26):
חוץ מהקונוטציה הזאת, שכנראה יש לה משמעות מעבר להיותה "חיתוך איבר בריא ומתפקד"
אבל זה בדיוק מה שאני מבינה ממה שאומרת גלית:
יש אנשים שמוכנים לעשות זאת, כי מקושר לאקט הזה סיפור שהם מתחברים אליו רגשית בצורה חזקה ובכמה רבדים
דת/מסורת הן בדיוק אותו ה סיפור שהם מתחברים אליו רגשית. ובדיוק כמו שיש אנשים שייחרדו מהרעיון שמאחורי אותו סיפור, כשמדובר במסורות של עמים אחרים (כריתת חלקים מאברי מין נקביים, למשל, ניקוב מקומות שונים בגוף והכנסת דיסקיות/עגילי ענק, השחתת כפות רגליים של תינוקות למען תמצאנה חן בעיני הבעל המיועד, חיתון בנות 8 עם בני 50, וכיוב'), יהיו אנשים שייחרדו מהרעיון שמאחורי הסיפור הספציפי הזה של חיתוך העורלה, מעצם היותו כריתה של "איבר בריא ומתפקד".

זה לא אומר ש_כל? מי שעושה ברית עושה זאת כי הוא חלק מהעדר_ זה כן אומר, שהסיפור האישי של אדם מסויים או תרבות/עם מסויימים, לא בהכרח נוגע לכלל האוכלוסיה, ואפילו לא לכלל המשתייכים לאותו תרבות/עם.

מבחינה פיסית אין לאקט שום משמעות אחרת. כל השאר זה סיפור. הנכונות של כל אדם להתמסר לסיפור שמועיד אותו לחתוך איברים של תינוקות היא אישית ותלויה במבנה האישיות הפרטי.
שלום ורדה,
ראשית , כל הכבוד לך שאת אכפתית מאד כלפי הרך שעוד לא נולד, רוצה בטובתו ושואפת שלא ייפגע. אין ספק שזהו בהחלט ציוד ראשוני לאמהותך המתהווה. שנית, "טובתו" - היא מושג מאד מאד מורכב, יש בו רכיבים שקשורים לטובת הגוף, יש בו רכיבים שקשורים לטובת העולם הרגשי והנפשי , וכו'. מציעה לך לנסות לעשות תרגיל דמיוני , בו תנסי להיות עימו בעוד עשר שנים : נסי להכנס לעולמו הרגשי ולחשוב : איזו חוויה רגשית תתהווה אצלו ביחס למערכת היחסים המורכבת בתוך המשפחה המורחבת? איזה רגשות יהיו לו כלפי הסבים והסבתות, מה הוא הכי היה רוצה לבקש ממך , כאימו , באשר להתוויית האווירה בתוך הבית ובין בני המשפחה? איך הוא ירגיש בין חבריו , היהודים , בכיתתו , בתנועת הנוער(אם יהיה) , בחוגים וכו'...
ז"א שכשאת אומרת שאת רוצה את טובתו ולכן את לא מעוניינת לעשות לו את ברית המילה, תבדקי את הנושא בצורה מעמיקה , לטובת תהליך קבלת ההחלטה בעניין.
חשוב גם שתבררי, מה המניע שעומד מאחורי הטיעונים שאת אומרת מהמישור השכלי,מהו המניע הרגשי ,שמניע אותך כרגע להחליט לא למול את תינוקך. מה משמעות הטיעון של : לא ללכת על פי העדר.....
טבעי שאת כרגע עסוקה בשאלות הרגשיות אל מול בני המשפחה המתנגדים לדעתך ותחשבי על האקלים הרגשי של התחלת חיים כזו שאת - במו ידייך - בונה ומבשלת בעבור ילדך לכשיוולד. זו לא רק השאלה של : למול או לא למול, זה הרבה מעבר לכך.
ממליצה לך לדון בסוגיא הזו עם איש מקצוע בתחום הרגשי, פסיכולוג או תראפיסט שבעזרתו תוכלי לברר היטב , בינך לבין עצמך את העניין ואחרי זה לקבל את ההחלטה הנכונה ביותר בעבור בנך.
בהצלחה בכל אשר תלכי, לידה קלה וטובה. ומאחלת שמחה והנאה מגידולו
היי שוחרת,
קודם כל, שימי לב שה"תינוק" של ורדה כבר בן שבע כיום.
שנית, ההודעה הזאת מלאה בדעות קדומות ומוטעות בנושא המילה על כל צעד ושעל.
אבל כיוון שהדף הזה הוא דף_תמיכה‏ (ולא דף וכחני), לא נאות שאתחיל אתך בוויכוח פה. אם את משתוקקת לדעת למה כוונתי, אשמח לענות לך באחד הדפים האחרים על ברית מילה (למשל: מילת_תינוקות‏, לא_נימול_בין_נימולים‏).
שווה לך גם להציץ ב מה_אומרים_ילדים_שלמים‏.
ממליצה לך לדון בסוגיא הזו עם איש מקצוע בתחום הרגשי, פסיכולוג או תראפיסט שבעזרתו תוכלי לברר היטב , בינך לבין עצמך את העניין ואחרי זה לקבל את ההחלטה הנכונה ביותר בעבור בנך.
באופן כללי, זו עצה נבונה.
אלא שבנושאי מילה, עדיף להתייעץ קודם עם אנתרופולוג טוב blink
(כזה שייתן פרספקטיבה על "אמיתות" תרבותיות למיניהן)
למה עושים ברית מילה? חפשו ביוטיוב הרב זמיר כהן -ברית מילה, מזל טוב :)
קישור | העבר | מחק צוויליך (19.06.2012 00:37):
אשרכם יקירי,

כמאמר השיר, "חיפשתי, חיפשתי ולא מצאתי" (כן, אל תאמין).

כן מצאתי (לדוגמא):
"מדוע אנשים צוחקים על אתיאיסטים?"
"נבואת אחרית הימים"
"אמנון יצחק VS צ'אק נוריס"
"עלייתו ונפילתו של האיסלם"
"נבואת אסון טייס החלל אילן רמון בתורה".

לא יודע.... תראה. היום גיליתי שאני לא מחובר במהירות 5מגה כמו שחשבתי, אלא רק ב2.5מגה. והנה, נטוויז'ן גילו לי שאני בעצם משלם על 12מגה והנה ככה, במקום לפתור לי בעיה של 50% מהירות גלישה שנעלמו, מסתבר שיש לי בעיה של כמעט 80% !!!
זה הכל בתודעה, מה?
חשבתי שאני לא מסכים עם כל הענין של לכרות עורלות לתינוקות תמימים, מסתבר שזה בא עם חבילת ג'מבו-סייז משפחתית של דברים שלא להאמין (בהם). מרתק.

אגב, אם לא היית מפציץ פה הוספת פגע וברח היית מגלה שזאת לא השאלה של הדף הזה, אבל מה אכפת לך, צדיק.
מזל טוב גם לך, אגב.

צוויל

דרך מקורית להתמודד עם סבא וסבתא כשמחליטים לא למול:
  1. http://www.youtube.com/watch?v=UTkrOgVnp-4&feature=relmfu
  2. http://www.youtube.com/watch?v=tmc2KjQ7PMg
קישור | העבר | מחק צוויליך (02.12.2012 18:04):
איזה יופי, מלא אנשים מעלים סרטים ליוטיוב על איך הם חוו את ההחלטה לא לחתוך לבנם את העורלה.
yes
האמת, עושה לי חשק גם. אני רק חייב לתקן את השן השחורה שלי לפני שאני מצטלם למשהו. עקרונות עקרונות, אבל יש גבול blink

צוויל

תצטלם עם רעלה
קישור | העבר | מחק צוויליך (02.12.2012 21:01):
ניסיתי כבר,

היו קשיים תרבותיים.

צוויל

תחשבי על האקלים הרגשי של התחלת חיים כזו שאת - במו ידייך - בונה ומבשלת בעבור ילדך לכשיוולד
איזה כיף לילד שנולד לאקלים כזה. של אמא לביאה שמגינה עליו למרות נסיונות הסביבה לכפות עליה פגיעה בו. הלוואי עלי!
קישור | העבר | מחק צוויליך (09.12.2012 21:35):
תחשבי על האקלים הרגשי של התחלת חיים כזו שאת - במו ידייך - בונה ומבשלת בעבור ילדך לכשיוולד

לגאאאמ-ריייי!!! כזה?
גם* בונה, *גם* מבשלת *וגם לא נותנת שינתחו לו מאיבר מינו 60% מתאי החישה, כאילו כזה, הלוואי על כולנו אמא כזאת!!!!!!!!111111 שולטטטתתתתתת

צוויל

קישור | העבר | מחק צוויליך (09.12.2012 21:35):
(שיכור מהשמן בלביבות)

צוויל

קישור | העבר | מחק צוויליך (09.12.2012 21:57):
ועוד בקטנה:
רק תוך כדי הצגת חנוכה בשיתוף הקהל, בגן של הטכנאי הצעיר, נדלקה לי (יודה המכבי) ול-א' (שמעון אחיו) הנורה -
דווקא שנינו, מכל הורי הגן, השארנו את בנינו שלמים.

(מדריך מקוצר לאירוניה: החשמונאים פתחו במרד בתגובה "לגזירות אנטיוכוס" ‏http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%96%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%90%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%95%D7%9B%D7%95%D7%A1‏ , שבתוכן נכלל האיסור על המילה (ובמאמר הסגר - עדיין היתה זו המילה התנכית אאל"ט), והנה שנינו דווקא מכל האבות של הגן משחקים בתפקיד הפונדמנטליסטים. מצאתי את עצמי אומר: "והם לא מרשים לנו לקיים את המצוות!!" tongue באמת רשעים, היוונים האלה)

צוויל

מצאתי את עצמי אומר: "והם לא מרשים לנו לקיים את המצוות!!" באמת רשעים, היוונים האלה)
אז איך באמת אתה מתמודד עם חנוכה ? אתם חוגגים אותו ? משנים את משמעותו ? מתעלמים ממשמעותו ?
באמת מעניין אותי, הרי הקו של "באופן" זה לא הקו החילוני הקלאסי שמאפשר התייחסות חיובית אל חגים כמו חנוכה (ועל הפוגרום שערכו היהודים בגויים - נדבר בפורים happy ).
ניתן לשער שאם היית חי אז היית מתייוון מן הסתם, לא ?
קישור | העבר | מחק צוויליך (10.12.2012 01:14):
שיהיה ברור שזאת שאלה שאני מתמודד איתה בכל חג וגם בין החגים - גם בעת ההצתה הפתאומית עם הערך הקומי (טראגי בעיני חלק מאיתנו) בהצגה המדוברת.

כמובן, איני בא מהמקום האמוני להתמודדות עם חנוכה. אנו מדליקים נרות ומברכים שציוונו ושעשה ניסים. כמו שמדליקים נרות אחרי כניסת השבת או קוראים חצי הגדה בפסח (אבל יוצאים ידי חובה happy ).
דומה ש"מתעלמים ממשמעותו" תהיה הבחירה הקרובה למציאות. לעיתים מחפשים משמעות משלנו, לעיתים ניראה שזה לא באמת בא מהלב.

ואהההמממ, אין לבאופן קו. כמה פה עושים חנ"ב? זה הרי המקור והלוז של האתר. אולי נאמר, פלורליזם. איפשור. צריך להיזהר לפני שמישהו יזכר לומר "מהות!" והכל יתמוטט לנו על הראש hilarious .
התייחסות חיובית אל החגים שלנו? דא, כזה ודאי כאילו??!!!1111 (שולטטטתתת וכו')
החגים הם זכרונות יפים של משפחה ואירועים משמחים ונק' ציון בחיים, סוכה ע-נ-ק-ית מצינורות השקיה בקיבוץ (אבא בא לבקר וניגן באקורדיאון), יצירת נרות בטבילת פתיל (ילדים הם עם סבלני כשצריך ורפטטיבי עד מאד) בחנוכה עם אותן מגזרות בריסטון שחור וצלופן צבעוני של כד קטן וסביבון, שולחן הסדר ברוממה אצל הדודים כל שנה, ללכת עם סבא לביה"כ בכיפור ולשחק בשולחן המתרומם שלפני המושב שלו ואח"כ כבר ללוות אותו כדי לשמור עליו...
וגם מסלול ללמוד ולהתקשר להיסטוריה שלנו ולסיפורים המיתיים שלנו, על המרד הגדול ועל דוד מול גולית.
ודאי שחיובי.
ולזכור תוך כדי שבעורמה רבה ניצלנו מלחמות ירושה בתוך אצולת הפלח הסמוך של האימפריה היוונית המפולגת והדועכת, כדי להשיג עוצמה מדינית גדלה והולכת עד כדי עצמאות ברמה זו או אחרת.
וכמדובר בדף הלא אפוי על הסמלים של חנוכה, מה היה לפני כן? לא חגגנו כלום בתקופה של החושך הגדול? לא הדלקנו מדורה גדולה בתירוץ כזה או אחר?
הדלקנו.
אז אני מדליק את החנוכיה כי זאת הדרך שלנו לשמוח את התקווה של האור המוקף בחושך. אור קטן מגרש חושך גדול. גם בלי כד קטן לשמונה ימים, זה העידוד שזקוקים לו בחורף, שתכף יחזור היום הארוך ושפע האוכל באביב, ואולי בעצם אין הבדל פנימי בין הצורך הרגשי של הח'בירו לבין הצורך הרגשי של 31 השבטים שהיו בכנען לפניהם, הם יכלו לחגוג את אותו החג יחדיו - הם חוסלו, גורשו או הוטמעו כי הח'בירו היו מספיק חזקים כדי לתפוש חזקה על כנען וכשבאו חזקים מהם נגמר הסיפור.
כפי שקורה עד היום בכל העולם ומי שמספר לך משהו אחר מוכר לך משהו. האמריקאים? האוסטרלים? הרוסים? הסינים? הבריטים? הקנדים? הארגנטינאים?
אבל לא משנה מי ניצח, אנחנו את החיווי, האירופים את האינדיאנים, כולם הדליקו מדורה ורקדו סביב העץ של האם הגדולה בלילה הכי ארוך.
רגע, מצאתי את עצמי בחלקים לא ממופים של ההכרה שלי. אייכי?

האם הייתי מתיוון? נצטרך לברר מה זה מתיוון. האם הכוונה למי, שכיוָונים, חוקר את העולם מסביבו, מחפש הסברים ותבניות, מוכן לשלב בתפיסתו זוויות חדשות ולהטמיע אותן בראייתו - אם הן עובדות עבורו?
או שהכוונה שלך היא למשקל התרבותי של המושג אצלנו כבוגד, נוטש, הופך עורו, בזוי, מנודה, בן מוות?
שזה לקרוא בשמות. לך, יא חתיכת מתייוון!

בקונטקסט ההיסטורי של לפני 2200 שנים ניסה אנטיוכוס - לצערו - לחסל את קיום המצוות בכח, ובכך הפך את ההלניזם - "היווניות" - לסמל האויב ליהדות.
אבל ההלניזם לא ראה בדתות אחרות דמות אויב ואנטיוכוס עשה מה שעשה מסיבותיו המשוערות הפוליטיות שלו. ההלניזם ראה את הכוחות האלוהיים תחת כל השמות השונים.

כך שאיני מתייוון במובן אנטיוכוס. הוא ניסה לכפות.
אני עומד על זכותי לבחור בדרך שלי.
ואם זה עושה אותי מתייוון, זה ודאי לא _מן הסתם_ , אלא בכוונה ובמחשבה.
ועדיף לי כך מאשר קיום מצוות בנות 3500 שנה _מן הסתם_ .

ומי שלא מתאים לו להכליל בראיית העולם שלו שגם אנו לקחנו את חגי העכו"ם (חגים -> מעגלים -> מחזור השנה האסטרונומי -> מזלות ) והורשנו אותם בתורנו לנצרות ולאיסלם (חבל שלא השכרנו), או שנתנו שמות חדשים לאלים ישנים והחלטנו לא לדבר על זה יותר וקראנו לזה חילול קודש,
חבל, אבל למה לא, לא חייבים להתווכח על אמונה. כל הוויכוחים האלה תלויים בסוף על מסמר קטן וקורסים לפני שאתה מספיק לומר פסח מצה ומרור.
על ענינים רציונליים אפשר להתווכח ולנמק וגם להינות מזה ועוד לאכול לביבה עם שמנת חמוצה.

מתנצל אם הכברתי, תודה על השאלות המעוררות.

צוויל

כך שאיני מתייוון במובן אנטיוכוס. הוא ניסה לכפות.

לא היית רוצה לחקוק חוק במדינת ישראל (בהנחה שזה יכל להיות ריאלי) שיאסור על הורים להטיל מום בילדיהם ?

ואנטיוכוס באמת פישל בעניין, הגיוני שאם הוא היה מחכה בסבלנות יש סיכוי שעם ישראל היה מתבולל בעצמו, קשה לחנך באלימות (אם לא בלתי אפשרי).

_מתנצל אם הכברתי_
אני אשקול אם לקבל את ההתנצלות happy (לא, סתם, יישר כוח על ההשקעה והכתיבה המפורטת אבל אני עדיין מתקשה להבין חלק מהביטויים שלך - פערי תרבות או הבנה)

לא הדלקנו מדורה גדולה בתירוץ כזה או אחר?
אחותי טוענת שישראלים אוהבים חגים ולכן בכל הזדמנות נחוג לנו חג, גם של דתות אחרות וגם אם זה כלל לא קשור אלינו.
קישור | העבר | מחק צוויליך (10.12.2012 01:53):
לא היית רוצה לחקוק חוק במדינת ישראל (בהנחה שזה יכל להיות ריאלי) שיאסור על הורים להטיל מום בילדיהם ?
אם כבר הייתי מעדיף לחקוק חוק בשבדיה, שם כבר ממש יקיימו אותו, לא משנה מהו.
וברצינות, לא, כי במצב היום (שהמילה נחשבת נורמה) זה רק יגרום לככל שיענוהו וגו' (כן ירבה וכן יחתוך).
כן הייתי רוצה להפיץ את המילה (טא-דאם!!! עוד כפל משמעות עלוב מהחצר האחורית של צוויליך שרק מקשה על כולם להבין אותו, אבל הוא? ממשיך ככלב השב אל קיאו).
כלומר, הייתי רוצה לגרום להורים המלים להתמודד עם סוגיות כגון מילת בנות, לתת לרציונל שלהם להבין מה הנזק הזוועתי שלתוכו הם גדלו, ושהם יכולים לשנות את זה.
הייתי רוצה שילדים ידעו מגיל צעיר שיש אפשרות אחרת, לא שזה מלוכלך או רע או לא בריא או לא יהודי יותר מלאכול חמץ בפסח או פרה לבנה נמוכה או להצביע מרצ.
הייתי רוצה להרעיל את בארותיהם הזכות של הבריות במחשבותי הרדיקליות בדבר זכותו של התינוק שלא יוסרו חלקים כלשהם מגופו שלא למטרת הצלת חייו.

שהם אח"כ כבר יחקקו את החוק, ואני אפכור אצבעותי מפינה אפילה במרחק נוח.

אנטיוכוס אכן היה סורי דביל אחד שלא הבין דבר וחצי דבר על אנשים בכלל ועל יהודים בפרט.
וגם בזה שאי אפשר לחנך באלימות, וגם להכניע באלימות אי אפשר כשאין לך מספיק לגיונות פנויים happy .

_עדיין מתקשה להבין חלק מהביטויים שלך_
You're not alone , לא לא.

צוויל

אם כבר הייתי מעדיף לחקוק חוק בשבדיה, שם כבר ממש יקיימו אותו, לא משנה מהו
happy

אני מודה שרק בקריאה שנייה הבנתי שהנחת היסוד שלך שבישראל לא מקיימים חוקים ובשבדיה כן - נכון לזה התכוונת ?
אני גאה בעצמי שהצלחתי להבין (ובדרך גם רצחתי לך את הבדיחה ועשיתי וידוא הריגה)

יאללה לילה טוב

_שהם אח"כ כבר יחקקו את החוק, ואני אפכור אצבעותי מפינה אפילה במרחק נוח_

רגע, רק בקריאה שנייה שמתי לב
אז אתה כן בעד שיחקקו חוק נגד ברית מילה ?

פרה לבנה נמוכה או להצביע מרצ.
פרה לבנה נמוכה הכוונה לחזיר ? (הם לא ורדרדים כמו בסרטים)

ואתה משווה את זה להצבעה למרץ ?
וואלה, עד שהיו לי מחשבות להצביע להם הוצאת לי את החשק

_לא שזה מלוכלך או רע או לא בריא_
לא, לא, לא, לא - זה פשו לא טעים (דוד שלי אומר כך לפחות) -תנסה להמליץ לי על המבורגר עם גבינה צהובה - יש יותר סיכוי

קישור | העבר | מחק צוויליך (10.12.2012 02:26):
נכון לזה התכוונת ?
נכון

ועשיתי וידוא הריגה
נכון happy אבל מישו חייב לעשות את העבודה המלוכלכת

רגע, רק בקריאה שנייה שמתי לב
כי זה היה מפינה אפילה (הפכירה)
אני בעד השארת הבנים שלמים, לא הדרך (כמו חוק) מהותית, אלא מציאת דרך חלופית לברית בין האדם המאמין לאלוהיו.

פרה לבנה נמוכה הכוונה לחזיר ? (הם לא ורדרדים כמו בסרטים)
כן

ואתה משווה את זה להצבעה למרץ ?
לא ברצינות, זה היה על משקל אנטי-דתי = שמאלני (ואיני זה גם לא זה)

וואלה, עד שהיו לי מחשבות להצביע להם הוצאת לי את החשק
מתנצל - בפנייך ובפני מרצ happy

_לא, לא, לא, לא - זה פשו לא טעים_
האאאאאאאאא (מתגלגל בשקט (הילדים מעבר לקיר) - הכוונה ב _לא שזה מלוכלך או רע או לא בריא_ היתה לאי-מילה happy )

לילה טוב....

צוויל

הכוונה ב לא שזה מלוכלך או רע או לא בריא היתה לאי-מילה
רגע, איבדתי אותך
יש טענה שאי מילה זה לא בריא ויש טענה שאי מילה זה רע (ויש גם טענות דומות הפוכות לא ? )
אבל איך אי מילה זה מלוכלך - אישית זה נשמע לי יותר נקי מכל הדם שיוצא בברית והבלאגן והלכלוך וכו...

_אני בעד השארת הבנים שלמים, לא הדרך (כמו חוק) מהותית_
אני חשה בניסיון התחמקות מצידך מתשובה ישירה - מבטיחה לא להתעצבן ולא להגיב באף דרך אלימה (למרות שאני גם מתנחלת גם מזרחית וגם אשה בהיריון - או אשה בכלל - כידוע לנו תמיד יש סיבה מוצדקת ולגיטימית להתעצבן : לפני וסת, אחרי וסת, בתוך הוסת או בהיריון - שזה התירוץ הכי טוב) - אני שואלת שוב, לו יכולת לחוקק חוק שיאסור ברית מילה, בהנחה שהחוק היה עובר בכנסת ומתקבל על רוב העם - האם היית מחוקק חוק כזה ?
ענה בכן ולא ובלי משפטים מפותלים שלוקח לי שעות (על חשבון המחקר) לנסות לפענח.

טוב, ניצחתי בתחרות מי יאמר את המילה האחרונה (ומי יישן הכי מאוחר)

לילה טוב

קישור | העבר | מחק צוויליך (10.12.2012 03:00):
הי, אמרתי כבר לילה טוב!!!
בסוף יחשבו שאני אחד מאלה שמרפרשים את מה חדש ברבע לשלוש בבוקר ו... לא משנה.
|אייקון של אנחה|

ודאי, רבות שמעתי על "הלכלוך שמצטבר מתחת לעורלה" ועל מגוון השיטות לנקות שם (לא כולל ליזול, מיקרוגל וחוטר).

אוקיי, אנסה להבהיר ביחס לחוק איסור המילה:
נאמר שאני ח"כ פופולרי - כחלון, נאמר - ויודע שיותר מחצי מהעם יתמוך בחוק כזה ושאני יכול להעביר אותו בכנסת -
ובהנחה שמעבר לכך המצב הוא כמו שהינו כיום -
עדיין *לא* .
כי זה יהפוך את האישיו למלחמת עולם ובמקום מודעות נקבל רק סיסמאות. לא לא, אני ערמומי.
החוק יהיה כמעשה אנטיוכוס.
אני אעדיף לחנך.
רופאים ואחיות לבריאות הציבור.
הורים חדשים שבדרך.
קמפיינים ברשת ובמדיה.
ילדים רכים בבית מדרשם.

לכל הורה שיבחר לחתוך את עורלת בנו יהיה ברור מה הוא עושה, הוא לא יוכל לחשוב שזה
לא כואב
חתך קטן
חתיכת עור מיותרת
בריא
שניה וזה עובר

כל הורה יהיה מודע לכך שאין הבדל בין מילת נשים למילת גברים, שזאת אותה אכזריות.

כי אני בטוח שקו הפעולה הזה ישנה את המציאות יותר מהר מחוק שיעורר מלחמה חזיתית.

גם ככה לא יהיה פשוט - אבל אם חצי מהעם ויותר חושבים כמוני, אוהוהוהו!!!

צוויל

הי, אמרתי כבר לילה טוב!!!
בסוף יחשבו שאני אחד מאלה שמרפרשים את מה חדש ברבע לשלוש בבוקר ו...

שיחקת אותה צוויל

אבל חוץ מזה הניצחון בידינו, טיהרנו את בית המקדש, חתכנו עורלות למכביר וכל העם יעמוד הלילה וישיר בלהט "מעוז צור" לניצחוננו המוחלט (טוב, אחר כך הייתה התייוונות של מלכי בית חשמונאי אבל נניח לזה כרגע).

לכל הורה שיבחר לחתוך את עורלת בנו יהיה ברור מה הוא עושה, הוא לא יוכל לחשוב שזה
לא כואב

כל הורה יהיה מודע לכך שאין הבדל בין מילת נשים למילת גברים, שזאת אותה אכזריות

טוב, לא חשבתי מעולם שזה לא כואב או אירוע נעים, אבל כאן נכנסת האמונה שלי בבורא עולם, אין מה לעשות צוויל, אי אפשר להיות נגד ברית מילה ולא להיות אנטי דת, חלק מעניינה של היהדות הינה קיום מצוות חסרות פשר. גם בבשר וחלב אני לא מוצאת הגיון רב ויש לי צער מכך ועדיין נמשיך לקיים זאת.

האמת, חיים חסרי משמעות נשמעים לי כואבים ומצערים הרבה יותר (לא טוענת שחייך כאלה אבל אנשים רבים שחיים בלי דת חיים גם בלי משמעות).

קישור | העבר | מחק צוויליך (10.12.2012 10:01):
האמת, חיים חסרי משמעות נשמעים לי כואבים ומצערים הרבה יותר (לא טוענת שחייך כאלה אבל אנשים רבים שחיים בלי דת חיים גם בלי משמעות)
מסכים עם חלק א'
חלק ב' גם הוא נכון אך לדעתי - גם ההיפך - אנשים רבים שחיים עם* דת חייהם חסרי משמעות, והם עושים דרכם בעולם של מצוות "נעשה" כשה"נשמע" אינו עובר את אוזנם.
אבישג, דת *עשויה
לתת משמעות, לא תמיד, ולא לבדה.

(את עם המחקר, ואני אמור לחפש התרחשויות מגניבות במרכז בשביל הילדים - גם, סוג של מחקר, רק ללא קרדיט אקדמאי, לצערי)

צוויל

את עם המחקר, ואני אמור לחפש התרחשויות מגניבות במרכז בשביל הילדים - גם, סוג של מחקר, רק ללא קרדיט אקדמאי, לצערי
אני דווקא משלבת היום "התרחשויות מגניבות במרכז" ומחקר - נוסעת לתל אביב לכנס משמים על מערכת החינוך שבו אני הולכת לעמוד כמו עב"מ ולדבר על חינוך ביתי מול אנשי מערכת החינוך... בררר
קישור | העבר | מחק צוויליך (10.12.2012 10:20):
מגניב! תעשי כמעשה העב"מ - תחטפי אותם!

צוויל

בהשראת הדף הזה ובתור חוזרת בתשובה אני חושבת שצריך לפתוח דף הפוך: נכדים דוסים וסבים חילונים קיצוניים שם נוכל גם אנחנו להשתפך בכיף על כל הביזיונות והסבל מההורים שלנו.
קישור | העבר | מחק צוויליך (10.12.2012 10:42):
פטל,
איך שמקליקים על המלבן של הכתיבה, ישר מופיע מרגיעון.
הפעם: הכל יחסי/ם happy

צוויל

צוויליך, כתבת נורא יפה על חנוכה והחגים.
מזדהה עם הרבה ובמיוחד עם
אז אני מדליק את החנוכיה כי זאת הדרך שלנו לשמוח את התקווה של האור המוקף בחושך. אור קטן מגרש חושך גדול
מצ'רה
(אולי כדאי להעביר את השיחה לדף על המשמעות של חנוכה? פה היא סתם תלך לאיבוד בין העורלות, לא?)
שלום לכולם, זאת פעם ראשונה שאני כותבת בפורום באתר הזה.
אני בהריון חודש שמיני עם מה שהאולטרא סאונד מזהה מעל לכל ספק כבן זכר.
אחרי מחקר מקיף בנושא, היכרות עם לא נימולים וחוויות של בעלי שעבר ברית מילה בגיל מספיק מבוגר כדי לזכור את הכאב ואת ההבדלים בתחושה, החלטנו חד משמעית שלא למול את בננו.
ההורים שלי ושלו תומכים. הבעיה היא עם סבתא שלי. סבתי היא אשה דתייה, ואנחנו גרנו אצלה ביישוב דתי קהילתי מאד חם ומחבק. לפני חודש היא שמעה מסבתא אחרת שאנחנו לא מתכוונים למול את בננו. מה שהוביל לכך שהיא זרקה אותנו מביתה לרחוב באותו יום כדי ש"לא נבייש אותה מול החברים שלה ביישוב" (שמותר להוסיף שלא כל כך התרגשו מהנושא כשהם שמעו על כך בכל מקרה). מכל הסיפור יצא קרע עצום בינה לבינינו, שגדל והופך לריבים בינינו לבין כל המשפחה המורחבת (שמצודדת בסבתא ולוחצת עלינו לבקש סליחה). כל זה לא גרם לנו למחשבות שניות בקשר לברית, אבל עדיין הייתי שמחה לשמוע ולהתחזק מעוד הורים שעברו דברים דומים במידה וישנם כאלה. המשפחה שלי מתגוררת בחו"ל והמשפחה של בעלי לא משפחתית ותומכת במיוחד. אנחנו דבקים בהחלטה ועדיין קשה לנו, ובמיוחד לי, לעמוד בהשלכות שלה. אשמח לעצות ולתובנות
לא יכולה לייעץ לך מניסיון אישי כי אצלנו גם אלה שזה לא מצא חן בעיניהם עדיין כיבדו את ההחלטה (והאמת שעדיין צוחקים על זה מידי פעם, כנראה כחלק מההתמודדות).

אבל, בדיוק קראתי בדף בדרכי_שלי‏ (מקווה שזה השם הנכון) על הדילמה של כותבת הדף מול משפחתה בבחירות שלה, ומה שכתבו לה שם מרגיש לי מאד רלוונטי גם למצב שבו אתם נמצאים. אם יש לכם אפשרות לעגל את האמירות ולהרגיע את הקונפילקט, אני חושבת שזה יכול להיות לטובת כולם. מבלי לשנות את החלטתכם כמובן , אפשר להגיד שעוד לא החלטתם כדי שזה לא יהיה כל כך סוער, רצוי מאד להקשיב לסבתך ולשמוע מה קורה אצלה מבחינה רגשית בהקשר הזה (אולי חשוב לה לדעת שהיא יקרה ומשמעותית לכם? שאתם מכבדים את המסורת והסביבה שלה?).

מה שלא הייתי מנסה לעשות במצב כזה הוא לשכנע, להביא טיעונים או להיות צודקת. אלא להיות קשובה למה קורה כאן ברמת היחסים והרגשות. אחרי שהתינוק המתוק יוולד, ויכירו אותו ויאהבו אותו, הכל ייראה וירגיש אחרת..... ובעיני כדאי למצוא את הדרך להתנהל בחכמה עד שזה יקרה happy

עוד משהו שעולה לי עכשיו, שאולי יכול לעזור....

אבא שלי, שהוא ממש אנטי דתי (הזיקה שלי ליהדות יותר חזקה משלו), היה מאד נחרץ שצריך לקיים ברית מילה משיקולים של נורמטיביות. כל עוד התלבטנו חששתי לדבר איתו על הנושא כי חששתי להרגיש מותקפת ושזה יחליש אותי. באופן כללי אנחנו לא שיתפנו אף אחד בתהליך ההחלטה (שלקח זמן ולא היה פשוט בכלל).
בסופו של דבר כשכן דיברנו, דווקא זה שאני שיתפתי אותו ברגשות המעורבים שלי ובסערה הרגשית שכל הנושא מעורר בי, איפשר לשיחה להיות הרבה יותר קרובה ומקרבת. ואחרי השיחה הזאת הרגשתי באופן ברור שגם אם נחליט לא למול, מה שבסוף החלטנו, הוא לא יהיה שיפוטי כלפיי ולא יחשוב שאני עושה את זה כי אני רוצה להצהיר משהו לעולם (על חשבון בני המסכן) או כי זה "טרנד" ההורות שלי, אלא יבין את הדברים הרבה יותר לעומק.

אמא_לעתיד‏, ברוכה הבאה!
אם זו פעם ראשונה שאת כותבת, אז את משתמשת בניק של מישהי אחרת שכבר כתבה לא מעט באתר. אמנם עכשיו היא לא משתמשת בניק הזה - יש לה אחר - אבל בכל זאת... אם תלחצי על השם שלה תיכנסי לדף הבית שלה ותביני. ראי גם דף_בית_אישי‏ flower

מכל הסיפור יצא קרע עצום בינה לבינינו, שגדל והופך לריבים בינינו לבין כל המשפחה המורחבת (שמצודדת בסבתא ולוחצת עלינו לבקש סליחה).
לבקש סליחה נראה לי הדבר הנכון. אכן (הבה נודה) ההחלטה שלך פגעה ברגשותיה, ואולי גם העובדה שהיא שמעה על כך מצד שלישי.
לבקש את סליחתו של מישהו על צער שגרמת לו - נראה לי אלמנטרי.
לחמוק מהמלכודות של הלך_רוח_כנוע‏, ולדבוק בהחלטתך, למרות הצער הבלתי נמנע שהזולת מפיק ממנה - גם כן אלמנטרי...

לא הייתי אומרת ש"עוד לא הוחלט", כי נשמע לי פתח בעייתי להמון המון לחץ ("אה! אני עוד יכולה לשנות את דעתה! בואו נסתער"), אלא מדגישה דברים אחרים.
למשל, את בקשת הסליחה על הכאב שהעניין גורם לה.
את התזכורת שהיא חשובה ויקרה לך מאוד.
את ההערכה שחשת כלפיה כל השנים.
ואת העובדה שבלי קשר למה שהולך לקרות עוד מעט, ולא משנה אם היא תקבל את החלטתך או לא - היא תמיד תהיה חשובה ויקרה לך.

רצוי מאד להקשיב לסבתך ולשמוע מה קורה אצלה מבחינה רגשית בהקשר הזה. מה שלא הייתי מנסה לעשות במצב כזה הוא לשכנע, להביא טיעונים או להיות צודקת. אלא להיות קשובה למה קורה כאן ברמת היחסים והרגשות.
אחרי שהתינוק המתוק יוולד, ויכירו אותו ויאהבו אותו, הכל ייראה וירגיש אחרת.....

yes

_אחרי שהתינוק המתוק יוולד, ויכירו אותו ויאהבו אותו, הכל ייראה וירגיש אחרת..... ובעיני כדאי למצוא את הדרך להתנהל בחכמה עד שזה יקרה_
בעיני זאת לא הנחת יסוד.
יש לא מעט קשרים משפחתיים שהתנתקו בגלל דילמות וחילוקי דעות.
תינוק לבדו אינו קסם מאחד משפחות.
על הקשר, גם ואולי בייחוד כשהוא טעון ודילמתי צריך לעבוד. לא להאמין שהוא יסתדר מעצמו.

להחלטות (לכל כיוון) יש מחירים וצריך לדעת שיש סיכוי שתידרשו לשלם אותם.

אחרי שהתינוק המתוק יוולד, ויכירו אותו ויאהבו אותו, הכל ייראה וירגיש אחרת.....
יעל, זה משפט שנובע מניסיונן של הרבה מאוד משפחות.
אפשר לקרוא בפורום מוותרים על ברית מילה בתפוז, איך המון משפחות עושות המון רעש לפני הלידה, ואולי גם קצת אחריה, אבל ברגע שיש להורים / סבים תינוק בידיים, הם מתרככים משמעותית, עוצמת ההתקשרות לילד מאפילה על מבנה הפין שלו, ורוב הוויכוח מתפוגג מעצמו.

אני מסכימה שזו לא ערובה לכלום, אבל בדרך כלל הורים וסבים מוכנים לבלוע הרבה מאוד צפרדעים כדי לא לאבד קשר עם ילד (בוגר), בייחוד אם היחסים באופן בסיסי תקינים ואוהבים.

על הקשר צריך לעבוד. לא להאמין שהוא יסתדר מעצמו.
מסכימה.
וזה בעצם מה ש אמא אומרת בהמשך המשפט שלה: _ובעיני כדאי למצוא את הדרך להתנהל בחכמה עד שזה יקרה_
כלומר, לתחזק את הקשר, עד שהחיים והתינוק יעשו את שלהם.

_אפשר לקרוא בפורום מוותרים על ברית מילה בתפוז, איך המון משפחות עושות המון רעש לפני הלידה, ואולי גם קצת אחריה, אבל ברגע שיש להורים / סבים תינוק בידיים, הם מתרככים משמעותית_
דווקא קראתי שם לא מעט ואני לא זוכרת סיפורים רבים כאלה בהקשר של סבים דתיים. אולי בודדים.
של חילונים/מסורתיים כן. אבל ממש לא בכך עסקינן.


והעניין אצל סבים דתיים ממש אינו _מבנה הפין שלו_ אלא הרבה מעבר.

תמרוש_רוש‏, אם את זוכרת מקריאה במוותרים בתפוז, היה שם סיפור על אמא יחידנית שנזרקה מהבית בעודה בהריון, ובמשך שנים לא היה שום קשר בינה לבין הוריה. למרות שבסוף הקשר חודש, עבר הרבה זמן. כך שלא הכל כל כך פשוט. אני זוכרת גם מקרה אחד שעדיין אין לו סוף טוב, אבל אם זכרוני אינו מטעני, שם היו חרדים ולא "סתם" דתיים.

מה שכן, ברוב המקרים זה לא ככה.
מצד שני, לא מזמן היה מקרה שהגיע עד כדי ניסיון תקיפה על ההורים הלא מלים על ידי המשפחה, שנאלצה לקרוא למשטרה שתגן עליהם.

כך שלמרות שרוב הסיכויים שהקשר יתחדש, נקודת המוצא של התינוק יותר חשוב מההורים, היא חשובה מאוד. מאוד. מאוד. לדעתי, היא זו המאפשרת לבסוף לקשר להתחדש.

נקודת המוצא של התינוק יותר חשוב מההורים, היא חשובה מאוד. מאוד. מאוד. לדעתי, היא זו המאפשרת לבסוף לקשר להתחדש.
אישה במסע, אני לא בטוחה שאני מבינה למה התכוונת בזה.
נקודת המוצא של מה...?
האמונה שהם אחראים על התינוק, וההורים שלהם הם אנשים בוגרים שאחראיים על עצמם.

אם ההורה הלא מל מאמין להורים המתנגדים שלו, לוקח את האחראיות על הרגשות שלהם, מאמין שהוא אחראי על זה שסבא ינתק קשר עם ילדים ולסבתא ישבר הלב - זה יפגע בסיכוי לקשר מחודש.
כדי שהקשר יתחדש להורה צריך להיות ברור שהוא לא לוקח אחראיות על רגשות של אחרים, שלא הוא אחראית ליחס של ההורים שלו לבן שלו - זו האחראיות של ההורים שלו. ואם הם ינתקו קשר עם הילד ואיתו - זו בחירה שלהו ואחראיות שלהם - לא שלו.

אם ההורה מאמין שזו אשמתו ובגללו ניתק הקשר בין הילד לסבים, אז אני לא חושבת שהקשר יתחדש. ואם הוא יתחדש, הוא יהיה עם גבולות לא ברורים ומעורערים.

דוגמא לאחראיות/אשמה כזו פשר למצוא בדף פרידה_מבן_זוג_פרידתו_מהילד‏‏ שבו הכותבת לוקחת אחראיות על הקשר בין בנה לבן זוגה, אחראיות שנמצאת בידיו של בן הזוג ולא בידיה.

קישור | העבר | מחק צוויליך (09.02.2013 16:09):
מה שהיא אמרה ^ פה למעלה ^

צוויל

האמונה שהם אחראים על התינוק, וההורים שלהם הם אנשים בוגרים שאחראיים על עצמם.
אה, הבנתי happy
החלפתי כינוי לאחד שלמיטב ידיעתי פנוי, תודה רבה על העצות!! והנה עדכון...
הרמתי טלפון לאחר תקופה ארוכה של נתק, החלטתי לא להתנצל ולא לבוא בטענות ולראות מה יקרה...
מהר מאד השיחה הפכה לעליהום הקבוע של "ביישת אותי מול כל החברים, יקחו ממך את הילד כי תהפכי אותו למוזר וחריג חברתית"...
גם יתר המשפחה הצטרפו לחגיגה שהפכה להיות ויכוח ונתק גדול עוד יותר.
השיחה הסתיימה בכך שאמרתי לסבתא שלי "איך הילד ירגיש כשיגדל וידע שנזרק עוד בבטן עם הוריו מהבית רק בגלל שנולד זכר"? וקבלתי שתיקה ואחריה ניתוק בפרצוף.
לפעמים נדמה לי שלא אכפת להם אם אני עושה ברית מילה או לא אלא רק מההשלכות החברתיות של המעשה.
מוזר לחשוב ככה, אבל מתחיל להיות לי חשד רציני לכך שרוב ההורים עושים ברית מילה בגלל השיקולים החברתיים של עצמם ולא מתוך שיקול של מה באמת טוב לילד.
ישבתי עם חברה בסופ"ש ודיברנו על גידול ילדים, שמתי לב לראשונה בשיחה שכל פעם שדיברה על החלטות בגידול הילדים שלה - היא עצמה, ומה שנכון בשבילה עלה עשרות פעמים, ופעם אחת לא מה שנכון בשביל הילד שלה.
לסיכום, אמנם דברים לא השתפרו בקשר ליחסיי עם סבתא והמשפחה, אבל השיחה הזאת עזרה לי להבין עד כמה אנחנו שונות, ולהרגיש שלמה יותר עם המחיר שעליי לשלם על ההחלטה שלי.
אני לא עצובה על הקשר שלי עם סבתי כמו על הקשרים והמעמד שאיבדתי בתוך המשפחה שלי. יש לי משפחה גדולה ומאוחדת, לצערי הרב גם באמונות ובתפישות שלה. עצוב לי להיות פחות מוערכת, ואני יודעת שגם כאשר יתרגלו להחלטה ולכך שהילד לא נימול, יחזרו לדבר אתי ולהזמין אותי לארועים באפן קבוע, אבל לא יסתכלו עליי אותו דבר לעולם.
מצחיק לראות שדווקא במקומות כמו אתר "באפן טבעי" יש אנשים שנותנים תחושה טובה יותר, ושאני מרגישה כלפיהם הזדהות הרבה יותר מאשר בחיק המשפחה הפרטית שלי...
תודה רבה על העצות והתמיכה!! חיבוק עצום לכולכם!! אמשיך לעדכן אם יהיו התפתחויות חדשות..
קישור | העבר | מחק צוויליך (11.02.2013 16:46):
חשד רציני לכך שרוב ההורים עושים ברית מילה בגלל השיקולים החברתיים של עצמם ולא מתוך שיקול של מה באמת טוב לילד
לגמרי, אף שלא כולם מודעים לכך.
איתך במחשבות.

צוויל

קישור | העבר | מחק צוויליך (11.02.2013 18:09):
עצוב לי להיות פחות מוערכת
וזה שיעור טוב בלהיות מי שאת. נעים להיות מוערכת, אבל כאן את מוערכת על כמה את מתאימה לנורמות שלהם, לא על מי שאת.
אני מעריך יותר את מי שמנסה לבחור לפי מי שהוא ולא לפי מי שסביבו.
לא קל לראות את ההבדל, במיוחד ב משפחה גדולה ומאוחדת , את הצלחת להשאר מי שאת והם לא הצליחו לקבל אותך כך. הם מתוסכלים וגם מאוימים מהבחירה שלך ומגיבים בבעתה.
הלוואי וזה יעבור להם!

צוויל

זה שיעור טוב בלהיות מי שאת. נעים להיות מוערכת, אבל כאן את מוערכת על כמה את מתאימה לנורמות שלהם, לא על מי שאת.
ואילו כאן את מוערכת עד כמה את מתאימות לנורמות שרווחות כאן.
אבל לא יסתכלו עליי אותו דבר לעולם.
אישה יקרה,
הרשי לי לחלוק.
אין לנו שום מושג מה יהיה ולא יהיה _לעולם_.
אנשים משתנים כל הזמן. לא תמיד בקצב ואפילו בכוון שאנחנו רוצים, אבל הם משתנים. זה הטבע. אי אפשר להשאר בדיוק אותו דבר אפילו אם אנחנו רוצים happy
בקיצור, זה טוב שאת שלמה עם עצמך. ועם הזמן דברים נוספים יקרו flower
קישור | העבר | מחק צוויליך (12.02.2013 00:28):
ואילו כאן את מוערכת עד כמה את מתאימות לנורמות שרווחות כאן.
הרי זה שטויות ‏במיץ עגבניות!
היא לא יורדת לחייהם בשכנועים שלא ימולו - הם כן מנסים לסחוט ולאיים ולהטיל סנקציות כדי שתמול את בנה.
רוב המתגלשים באתר מלו/מלים/ימולו. לא לפי זה הם מוערכים כאן.
אבל מילים הן זולות מהצד השני של האלמוניות - לא צריך לשקול אותן, לא לא. tongue

צוויל

רוב המתגלשים באתר מלו/מלים/ימולו. לא לפי זה הם מוערכים כאן.
אני מקוה שנכון.
אני לא התיחסתי ל"ברית המילה" אלא למחויבות הטוטאלית לעצמך לעומת המחויבות לחברה.
לדעתי (ללא מחקר מאשש) אצל רוב גולשי האתר המשקולת נוטה לעבר המחויבות האישית והנכונות להיות שונה ויוצא דופן בשל כך.
בניגוד לרוב האוכלוסיה שהינו בדרך כלל יותר קונפורמי. happy
אלא למחויבות הטוטאלית לעצמך לעומת המחויבות לחברה
באמת?!
רק אם את חושבת שמי שרואה את טובת הילד לנגד עיניה במקום הראשון זה "מחוייבות טוטאלית לעצמך" ולעומת זאת מי שחרד ליוקרה החברתית הפרטית שלו ועושה מה שמצפים ממנו כדי להיות "מקובל" ו- "כמו כולם" זה "מחויבות לחברה".
נראה לי שהכוונה היא מחויבות לעצמך במובן של מחויבות לערכים שלך ולאמונות שלך גם אם יש לכך מחיר חברתי סביבתי
צוויליך יקר! פקחת את עיניי!
במשך תקופה ארוכה מדי חייתי כדי להתאים לנורמות ולרצות את המשפחה המורחבת. זו היתה צורת מחשבה שגויה שיצרה אצלם ציפיות שמראש לא יכלתי לענות עליהן.
חשבתי לא מעט אתמול והיום על מה שכתבת והבנתי שכנראה חלק גדול מהכעס שלהם כלפיי נוצר בגלל ההתנהגות שלי.
המחשבה מראש היתה שכל עוד דרך החיים שלהם נראית לי נכונה אני הולכת בה, וכשלא יתאים לי משהו אלך בדרכי שלי.
מה שלא לקחתי בחשבון הוא שכשאנשים רואים שאני מאמצת יותר ויותר מדרך חייהם הם מצפים להמשכיות, וכשזו לא מגיעה הם מתאכזבים וכועסים הרבה יותר מאשר היו אילו לא הייתי מאמצת דבר מהתנהגותם.
פתאום שמתי לב שיש לי דפוס התנהגותי של חיפוש כיצד לרצות את כולם, גם על חשבון עצמי.
גרמת לי להבין מה אני עושה, ושלמעשה, דרך ההתנהגות שלי לאורך כל הדרך היא סוג של שקר, גם ביני לבין עצמי.
סאלי - תודה רבה על העידוד :) אבל לצערי, ולמרות גילי הצעיר יחסית (23) את התשובה לשאלה הזו אני כן יודעת... אני לא הראשונה במשפחה שהעזה לצאת נגד ערכי המשפחה בסדר גודל שכזה.. הראשונה היתה אמא שלי... כשנולד אחי הקטן היו לה כל מיני רעיונות גם בקשר ללא לעשות ברית וגם לידה טבעית (שלא צלחה) וגם הנקה שנחשבת מאד מאד מאוחרת (עד גיל 5 כמעט, הנקה בלעדית עד גיל שנה וחצי). עד היום מסתכלים עליה אחרת, מזלזלים בה. אני חושבת שהסיבה שהתחלתי עם כל הרעיון של לרצות אותם היה כדי לברוח מגורל זהה לזה של אמא שלי. כשהוריי עברו לחו"ל המשפחה המורחבת עשתה הכל כדי לנתק אותי ואת בעלי (שהוא אדם מאד נתון להשפעה גם בגלל שאינו יליד הארץ וגם כי הוא מסוג האנשים שמתקשים להבין דברים שלא כתובים בסדרה של אקסיומות ונוסחאות),מאמא שלי שלא "תקלקל" אותי ואותנו.
והנה עכשיו באו כל מיני רעיונות מטורפים שלי שעל חלק מהם הספיקו לשמוע (ברית מילה, מיטה משפחתית, שם "היפי" כמו דולב ולא עומר כיאה לילד שאמור להיוולד בספירת העומר) ועל חלק לא (הנקה מאוחרת, בלי חיתולים). הברית היתה ההנחתה האחרונה והכואבת, עד אז הם האמינו שעוד אפשר להחזיר אותי לתלם.
עכשיו, אחרי יומיים של מחשבה ומנוחה הבנתי מה עשיתי לא בסדר, ומעכשיו אני לא מתכוונת להשלות יותר אנשים בקשר למה שאני ולמה שאני לא. בצורה הזו ההערכהשכן אקבל תהיה פחותה אבל אמיתית. :)
דבר נוסף בקשר לעמידה על ערכים: הבעיה פה התעוררה לא כי יש לי עקרון שיותר חשוב לי מיחסיי עם המשפחה שלי, אלא פשוט כי אני לא מסוגלת לעשות כמוהם.
הייתי כל כך שמחה לשמח אותם ולתת להם את מבוקשם אבל אני פשוט לא יכולה לתת את הבן שלי למישהו שאני יודעת שהולך לפגוע בו פיזית. אני זוכרת את ברית המילה של קרוב משפחה לפני שנה: אנשים היו כל כך משולהבים וכל הטכס הזה הזכיר לי את פולחני הילדים ב"בעל זבוב". אפשר היה להרגיש את הטירוף מתוך השירה הדתית של האנשים מסביב, שהתגברה והתגברה, בסוף הרגשתי כמו כלואה בתוך דפי הספר, פחדתי מהמעמד וכל מה שרציתי היה לקחת את הילד האהוב והמסכן לפני שיקריבו אותו ולברוח כמה שיותר רחוק וכמה שיותר מהר. בהיעדר יכולת שכזו פשוט לקחתי את עצמי, יצאתי מהבית ואז התחיל הבכי שלו.. בכיתי איתו פשוט כי לא יכלתי לעשות שום דבר אחר, בכיתי על שלא היה לי האומץ לחטוף אותו ולברוח משם למקום שלא יוכלו לפגוע בו. באותו רגע ידעתי שלבן שלי אני לעולם לא אהיה מסוגלת לעשות דבר כזה.. כמה חודשים מאוחר יותר, כשהרגשתי בעיטה ראשונה של חיים בתוכי- המחשבה הראשונה שלי היתה אימה טהורה ממה שצפוי לי עם המשפחה ואולי גם עם בעלי, אבל ידעתי שאני מעדיפה לעבור כל דבר רק לא עוד חוויה כזאת, כי על זה לעולם לא אוכל לסלוח לעצמי.
סליחה אם חפרתי יותר מדי, התרגשתי לגלות דברים חדשים בזכותכם ואני שמחה לשתף אתכם בשמחה :) סופ"ש מקסים לכולכם!
סאלי - תודה רבה על העידוד :) אבל לצערי, ולמרות גילי הצעיר יחסית (23) את התשובה לשאלה הזו אני כן יודעת...
שמחה לעורר מחשבות. לאט לאט דברים יזוזו, אני בטוחה בזה, גם אם זה לא נראה כרגע.
קישור | העבר | מחק צוויליך (13.02.2013 21:01):
וואו. שמח שהמילים עזרו לך!
דפוס התנהגותי של חיפוש כיצד לרצות את כולם, גם על חשבון עצמי
מבוגר ממך בכעשור וחצי ועדיין נאבק בהתפרצויות של הדפוס הזה... לומדים לזהות את זה עם השנים happy

צוויל

התרגשתי לגלות דברים חדשים בזכותכם ואני שמחה לשתף אתכם בשמחה
איזה יופי ששיתפת flower
התרגשתי לגלות דברים חדשים בזכותכם ואני שמחה לשתף אתכם בשמחה

אני שמחה מאד בשבילך על כל הגילויים ומאחלת לך הרבה בהצלחה. יש לילד שלך הרבה הרבה מזל שאת כמו שאת, אמיצה למול הקשיים והלחצים, מגנה עליו בחירוף נפש מול השבט שלכם. אשריכם. flower

אה וגם, איזה שם מקסים בחרת לו, אני ממש אוהבת... tongue
לכל הנשים שמתקשות להסתדר עם משפחותיהן בנושא ברית המילה:
הייתי במצבכן לפני קרוב לעשרים שנה, משפחתי רובה דתית. הייתי צריכה לריב גם עם בעלי, גם עם חברי השמאלנים שמלים מסיבות אגואיסטיות, וגם עם משפחתו יוצאת השואה של בעלי. כשהייתי בישיבה בירושלים לפני שרות לאומי למדתי את הנושא לעמקו מרוב פחד והגעתי למסקנות הבאות:
א.אין קשר בין יהדות לבין ברית מילה, זהו סתם אחד מהמנהגים והמצווה בעצם חלה רק על האבא
ב.באירופה לאורך כל השנים בתוך אותן משפחות חיו זה לצד זה יהודים נימולים ויהודים ערלים.
ג.בארצנו אין סנהדרין ויש סיכוי סביר שבשנים הקרובות תהיה רפורמה ביהדות בקשר לנושא מאחר והמנהג הולך ונאסר בהרבה מדינות ויש דרישה להתפתחות כזו גם אצלנו במדינה.
בני היום נער מתבגר, לכל המקטרגים במשפחה אמרתי שהם יכולים לנסות להשפיע עליי עד הלידה ואז אני אאטם, כך עשיתי. אחי איים שהוא לא יגיע לבר המצווה של הילד. שכנעתי אותו שהוא עדיין לא ברשות עצמו ושיעביר את הגזירה לחתונה. היתה בר מצווה מקסימה בכתל המערבי. בזמנו, בני היה היחיד הוא הלך לבית ספר חרדי ולא סיפרתי שם. קודם לכן הוא הלך לגן ספורטיבי שם התפשט בבריכה פעמיים בשבוע במשך שלוש שנים עם ילדים שכולם נימולים ולא היתה בעיה. עם המשפחה זה נהיה יותר טוב עם הזמן.
עד אז מתנדבים להיות לכל מי שמעוניינת למשפחה, במיוחד כשבתי צריכה ללדת בקרוב, בן, ובלי חיתוכים.
[email protected]
חזקו ואמצו
קישור | העבר | מחק צוויליך (06.03.2013 20:56):
yes

צוויל

הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:

תודה.
הלואי ודבריך יתנו כח למתלבטים.
עדי_ל‏
אמא לשניים שלמים...

יש לך מה להוסיף? עריכת כל הדף
אפשר לפתוח דף_חדש, או לכתוב כאן בדף תינוק_לא_נימול_וסבים_דתיים:
הצדק, לעולם מחייב את שתי כפות המאזניים

מאת:

כדאי לקרוא שוב את מה שכתבת לפני ההוספה.