_מתוך הספר "A Pattern Language" Amazon:0195019199 מאת כריסטופר אלכסנדר. תרגום: יונת שרון
ההכרה המפורשת במחזור החיים כבסיס לכל קיום אישי מקדמת מאוד את הבריאות של האנשים בקהילה -- מחזור החיים (26); הדפוס הנוכחי מתאר מוסדות ייעודיים יותר שעוזרים לאנשים לטפל בעצמם ודאוג לבריאותם.
יותר מתשעים אחוזים מהאנשים בכל שכונה רגילה אינם בריאים, לפי קריטריונים ביולוגיים בסיסיים. את החולי הזה אי אפשר לרפא בעזרת בתי חולים או תרופות.
בתי חולים מתמקדים בחולי. הם יקרים להחריד; הם לא נוחים בגלל אילוצים של ניהול מרכזי; והם נוטים למצוא חולי במקום לרפא אותו, מאחר שרופאים מתפרנסים מאנשים חולים.בניגוד לכך, ברפואה הסינית המסורתית, אנשים משלמים לרופא רק כשהם בריאים; כשהם חולים, הוא מחוייב לטפל בהם ללא תשלום. לרופאים האלה יש תמריץ לשמור על בריאות המטופלים שלהם.
כדי שמערכת בריאות באמת תצליח לשמור על בריאות הציבור, גופנית ונפשית, היא חייבת להתמקד בבריאות ולא בחולי. לכן היא חייבת להיות מבוזרת כדי להמצא בסמיכות לפעילויות היומיום של האנשים. עליה לעודד פעילות יומיומית שתורמת לבריאות. לב הפתרון, למיטב הבנתנו, חייב להיות מערכת של מרכזי בריאות קטנים פזורים בקרב האוכלוסיה, שמעודדים פעילויות גופניות כמו שחיה, ריקודים, ספורט, ואויר צח -- ומעניקים טיפול רפואי רק כפן משלים לפעילויות אלה.
בספרות הרפואית מצטברות עדויות לחשיבות מרכזים כאלה, הפועלים בגישה של שמירה על הבריאות. (ראו, למשל: Scientific American, Vol. 228, No. 4, April 1973, pp. 13-17;Milton Roemer, "Nationalized Medicine for America," Transaction, September 1971, p. 31.)
ידועים לנו כמה נסיונות ליצור מערכות בריאות לפי קוים אלה. אולם רובם לא עמדו בציפיות, למרות הכוונות הטובות, מאחר שהם עדיין נטו לטפל בחולי במקום לשמור על בריאות. קחו למשל את התוכנית ל"מרכזי בריאות נפש קהילתיים" של סוף שנות הששים. על הנייר, המרכזים האלה נועדו לעודד בריאות, לא לרפא חולי.
בשטח זה סיפור אחר לגמרי. ביקרנו באחד מהמתקדמים ביותר מהמרכזים האלה, בסן-אנסלמו, קליפורניה. המטופלים סתם יושבים כל היום; עיניהם מזוגגות; הם משתתפים בחצי-לב ב"טיפול בחמר" או "טיפול בציור". אחד המטופלים בא אלינו ואמר בעיניים נוצצות משמחה: "דוקטור, זה מרכז בריאות-נפש נהדר; הכי טוב שהייתי בו." בקיצור, המטופלים מוחזקים שם כמטופלים; הם רואים את עצמם כמטופלים; במקרים מסויים הם אפילו שמחים על תפקידם כמטופלים. אין להם שום עיסוק מועיל, שום עבודה, שום השג נראה לעין בסוף היום, שום דבר להתגאות בו. המרכז, למרות נסיונו להיות אנושי, למעשה מחזק את תפיסת החולי של המטופלים ומעודד התנהגות חולנית, אף שהוא מטיף לבריאות.
אותו הדבר קורה גם בתוכנית קייזר-פרמננטה בקליפורניה. בתי-החולים של קייזר זכו לתשבוחות שהם "מעבירים את הדגש מטיפול בחולי לשמירה על הבריאות" ( William H. Glazier, "The Task of Medicine"). חברי קייזר זכאים לבדיקה שנתית רב-שלבית, שנועדה לספק לחברים תמונה מלאה על מצבם הבריאותי. אבל תפיסת הבריאות שנוצרת מכך היא עדיין כזו של חוסר במחלות. זוהי תפיסה שלילית במהותה. לא נעשה כל נסיון ליצור בריאות בצורה בונה ולשמור על בריאות ממשית ופורחת. וחוץ מזה, מרכז קייזר הוא בסך הכל בית חולים ענק. מתייחסים לאנשים כאל מספרים; המרכז הוא כל כך גדול ודחוס כך שלרופאים אין אפשרות לראות את המטופלים שלהם כאנשים בסביבתם הטבעית. הם רואים אותם רק כמטופלים.
מרכז הבריאות היחידי שמוכר לנו שבאמת מוקדש לבריאות במקום לחולי הוא מרכז הבריאות פקהאם באנגליה. מרכז הבריאות פקהאם היה מועדון שניהלו שני רופאים, שנבנה סביב בריכת שחיה, רחבת ריקודים, ובית קפה. בנוסף, היו שם חדרי-רופא, ומשפחות -- לא אנשים יחידים -- באו לקבל שם בדיקות תקופתיות כחלק ממכלול הפעילויות שנוצר סביב השחיה והריקודים. בתנאים האלה, אנשים השתמשו במרכז במשך היום ובערבים. הנושא הבריאותי הפך לחלק מחיי הקהילה הרגילים, וזה יצר את הבסיס למערכת בריאות יוצאת דופן.
למשל, מסתבר שרבות מנשות המעמד הנמוך באנגליה שלפני מלחמת העולם התביישו בגופן שלהן. הבושה הגיעה לעוצמה כזאת שהן התביישו להניק ולשאת את התינוקות שלהן, ובמקרים רבים לא רצו את התינוקות כתוצאה מכך. מרכז פקהאם הצליח לפרוק את הסינדרום הזה לחלוטין באמצעות ההתמקדות בבריאות. תוכנית השחיה והריקודים, יחד עם הבדיקות התקופתיות, עזרו לנשים להפוך גאות בגופן; הן כבר לא פחדו מתינוקותיהן, לא התביישו בגופן; התינוקות הרגישו רצויים; והתדירות של הפרעות רגשיות ונפשיות אצל ילדים ירדה באופן דרסטי בפקהאם החל משנת הפתיחה של המרכז.
הקשר הביולוגי העמוק הזה בין בריאות גופנית, חיי משפחה, ורווחה רגשית, פתח עידן חדש בהבנת הביולוגיה האנושית. הוא מתואר בצורה יפה ובפירוט על ידי שניים מרופאי מרכז פקהאם (Innes Pearse and Lucy Crocker, The Peckham Experiment, A Study in the Living Structure of Society,New Haven: Yale University Press, 1946). רק כשרעיונות ביולוגיים עמוקים ורבי עוצמה כאלה יזכו להתייחסות רצינית, אפשר יהיה ליצור מרכזי בריאות במקום מרכזי חולי.
לכן:
יש לפתח בהדרגה רשת של מרכזי בריאות קטנים ברחבי העיר, בערך אחד לכל קהילה של כ-7000 איש; כל מרכז כזה צריך להיות מצוייד כדי לטפל במחלות נפוצות בגוף וגם בנפש -- אבל מאורגן במהותו סביב דגש על פעילויות בילוי ולימוד שעוזרות לשמור על בריאות טובה, כמו שחייה וריקודים.
על הצוותים הרפואיים להיות קטנים ועצמאיים -- שירותים קטנים בלי סחבת (81), אבל מתואמים אחד עם השני ועם מוסדות רפואיים אחרים בעיר, כמו מרכזי לידה (65). בכל מרכז הפעילו פעילויות שמתאימות למהלך הטבעי של החיים והעבודה באזור: בריכת שחיה, סדנאות, סאונה, אולם התעמלות, גן ירק, חממה. אבל אל תכפו על המתקנים האלה ליצור יחידה אחת אלא שלבו אותם יחד באופן רופף עם חלקים אחרים של העיר -- מגורים בין לבין (48), ספורט מקומי (72), מגרש הרפתקאות (73), עסק ביתי (157), גן ירק (177). אולי הדפוס החשוב ביותר לעזור לאנשים לשמור על בריאותם הוא ההזדמנות לשחות; אידיאלית, נסו להציב בריכת שחיה בכל שכונה -- על שפת המים (71).
אנו נרגשות להציג לכן.ם את האתר החדש של הקהילה!
